אני ואחותי

דיברתי עם אחותי הגדולה השבוע.
יש לה ילדה בת ארבע. לא היא לא יונקת. מה פתאום...חה חה חה .
פעם שלחתי לה גליון של "באופן" לדוגמה והיא צלצלה לומר בחיוך סלחני שקיבלה את העיתון ההוא. זה הכול.
אז הילדה הקטנה לא ישנה איתם בחדר. אבל היא מתעוררת מספר פעמים בלילה.
והסיבות הן כדלקמן:
טוב, סיבה ראשונה היא באמת דבר מסוכן:
נמר מגיע לבקר אותה במיטה מדי לילה.
סיבה שניה: היא צמאה. ואז אמא או אבא (שניהם עובדים) חייבים לגשת למטבח לתת לה שתיה.
אז אני שמחה שבבני ברק, בכל אופן בבית שלנו, לא באים נמרים בעד החלון.
וכשצריך שתיה, אז זה במרחק אצבע.

אחותי גדולה ממני בשתים עשרה שנה (12)
אני בת הזקונים במשפחה ותמיד הייתי הקטנה. עד גיל מסויים ככה קראו לי לפעמים. הקטנה. (בהונגרית)
וכשהיא ילדה את בנה הבכור אני הייתי סך הכל ילדה בת 15
אז שאחותי תלמד משהו מהניסיון שלי???
או שתתייעץ איתי בנושא הנקה??
או שתרצה לדעת מה אחותה הקטנה כותבת באיזה עיתון של אנשים משונים?
(מה, זה לא מסקרן אותה ? לא? אפילו לא קצת? טוב, נו, לא חשוב. למה לגרד בפצעים ישנים שכבר הגלידו מזמן.. )

אני הקטנה בבית וגם אחותי גדולה ממני ב 12 שנה.
וזה לא משנה אם אני יודעת יותר בענייני הנקה, לידה , אם יש לי תואר כזה או אחר, אם אני עו"ס מצליחה , אם אני מבינה באומנות, או אם אני מבשלת מצויין: תמיד אבל תמיד אני אשאר הקטנה זו שלא מבינה ולא יודעת ושצריך להגן עליה ולשמור עליה.
כמו למשל כשהכלבה של אימי מתה אמרו לי שמסרו אותה לאימוץ - אתם קולטים- כלבה בת 14 שנה...
אני מבינה ששום דבר לא יעזור ואני תמיד אשאר הקטנה.
אמא שלי למשל אתמול ממש העליבה אותי.
בצהריים קפצתי לעבודהען התינוקת ומיד הוצאתי את אוהד מהגן. אח"כ הלכנו לחברים ולגינה .
כשחזרנו בערך בשש אמא שלי התחילה לרדת עלי ולהגיד לי בעירקאית(וככה זה נשמע הרבה יותר מעליב) שאני ילדת רחוב .
הבנתי שעבורה אני עדיין הקטנה אך הברתי לה חד משמעית שאני לא מוכנה לשמוע התבטאויות כאלו בבית שלי.

מיץ,
את יכולה להסביר מה היא אמרה?
לא הבנתי בדיוק למה הוגדרת כ"ילדת רחוב" וגם מה המשמעויות הנלוות להגדרה הזאת (כי הרי ברור שאת לא "ילדת רחוב" לפי ההגדרה הרגילה, אז מה הקטע כאן?).
אולי אני צריכה הסברים כי אני לא עיראקית...

אם כי בבית שלנו יש חיבה מיוחדת לעיראקית... (כל החברים של הורי מהצבא, ובעצם גם הרבה משלי, זאת נוסטלגיה וחברות בשבילם).

בשמת ומיץ - גם אני מכירה את הביטוי הזה אצל ההורים שלי, אבל חס וחלילה לא על הילדים שלהם. ילדי רחוב הם ילדים שמסתובבים כל הזמן ברחוב, לא כאלו שתקועים מול הטלויזיה

שבין 2 ל 4 מסתובבים ברחוב, בעיקר על אופניים, ואחרי 7 בערב, גם אם עכשיו שעון קיץ ויש אור עד שמונה לפחות.
כמה חודשים אחרי שמור נולד, חליתי נורא, ואמא שלי באה להיות איתנו (בן זוגי היה במילואים), עד יום אחרי שהבראתי, ואז כבר נסענו למפגש החברתי השבועי, עם עוד 3 חברות וילדיהם. בשעה 6, כהרגלה, היא אמרה: קדימה, אי אפשר יותר להיות מחוץ לבית, צריך לעשות מקלחות, ולהכין ארוחת ערב.
זו מין תפיסה כזו, הכל מרובע, אי אפשר לאכול אצל חברים, לא מתקלחים אצלם חס וחלילה...

באותה סיטואציה אמא שלי התעצבנה כי היא חיכתה לאוהד שיחזור מהגן וגם השתעממה לה ( דקל במילואים והיא איתנו כבר שלושה שבועות). לכן משראתה כי אנו מתעכבים (ולא עלה על דעתה פשוט להתקשר אלי)החלה לדאוג.ואז מתוך כעס על "ילדתה הקטנה והלא אחראית" פלטה את מה שפלטה.
התרגום המדוייק למה שאמרה הוא: " לא שבעת מהרחוב?". בכל אופן הרגשתי איך אני חוזרת לרגע להיות שוב בת 8 ואמא שלי נוזפת- מקללת אותי בערקית על שהייתי יותר מידי זמן בחוץ לטעמה.
אבל כיום אני מסוגלת מיד אח"כ להסתכל עליה ולהגיד היא אינה אלה ילדה קטנה ונפחדת ...היא דאגה לנו- דאגתה הפכה לפחד הפחד לחוסר אונים שהפך לכעס .....במקום לריב ולהפגע חיבקתי אותה ואמרתי לה בנוסף למה שכבר אמרתי שאני מבינה שדאגה לנו ובפעם הבאה שתתקשר אלי.
צער גידול אימהות.

רציתי להגיד שכיום אני מסוגלת לומר את זה גם לכל אחד מבני משפחתי. להבין להתחבר למקום שלהם ולצאת גדולה מבינה ותומכת....

קודם כל תודה על התירגום. סוף סוף הבנתי...
אח, מיץ, אני כל כך מבינה על מה את מדברת. וכל הכבוד לך!

שלום לכולם,לפתע פתאום מצאתי את הדפ הנוכחי והוא ממש מתאים לי.
אני ואחותי חידשנו קשר לאחר שנים של אי התדברות, ולאחרונה הייתי זקוקה לעזרה שלה בעיניין מסויים, וכשהיא חזרה אלי עם תשובה (שהיתה צריכה להנתן מאימי שאתה אני לא מדברת), אמרה כי אמא אמרה לה שאני בקשר עמה רק מאנטרס של העזרה.. אני לא בקשר עם אמא שלי וזה קשה מאוד לאחותי שהיתה רוצה מאוד לגשר ביננו אבל אך מבטיחים שהקשר שלנו עכשיו לא יתקלקל בגלל אמא שיכולה "להכניס מקלות בגלגלים של עגלה נוסעת", איך אני כן מוודאת שהקשר שלי עם אחותי שחשובת לי מאוד ימשיך על אף השפעה לא כ"כ חיובת מצד האמא???

אולי - מבססת את הקשר על משהו שאינו "אמא אמרה..." ?

גילה,
זה יכול להיות נכון אילולי השפעתה האדירה שיש לאימי על כל המשפחה שלי שרואה אותי באור כ"כ שחור בדיוק בגלל חוסר התקשורת שלי איתה.
כלומר היא מרגישה שפגעתי בה (וזה כפי הנראה נכון מנקודת ראות מבטה),אבל היא לא מוכנה לשבת ולשוחח על הדברים וזה בדיוק מה שניסיתי להסביר לאחותי , כלומר אמרתי לה שמה שיש ביני לבין אמנו המשותפת הוא ביני לבינה בלבד ואני אשמח לשתף אותה על חלק מהדברים אבל לא בטלפון העיניין הוא שהיא גרה מ-א-ו-ד רחוק (בסטנדרטים שלי) כ- 2 שעות נסיעה, וזה אומר שאם מדברים, אז רק בטלפון, מעבר לכך, היא עכשיו אם טריה וזה עושה אותה לדעתי עוד יותר רגישה לכל העניין (חברה לי הציעה לי להשתמש בעניין האמהות כנקודת מבט).
כלומר היא ממש ממש היתה רוצה שהעניין ייפתר... בכל אופן אני גיליתי עכשיו אחות שמעולם לא היה לי "דיבור" איתה ופתאום יש ומאוד נעים לי עם זה ואני לא רוצה שזה יתקלקל...

אחותי הקטנה חזרה בתשובה לפני כמה שנים, בתהליך ארוך, שבסופו התחתנה עם בעל תשובה כמוה בשידוך, והם הורים לשני ילדים, עברנו כל מיני תהליכים, לא קלים, קשיים, כעסים, תסכולים וכו'. אבל בגדול ישנה אהבה גדולה בינינו שמגשרת על כל הפערים (מה שבטוח שבת ביחד לא נעבור, בינתיים).
אבל מה שאני רוצה לשפוך כאן הוא סיפר הליווי שלי בלידה שלה שקרה אתמול:
ביום ו' בשעה 3 בלילה צלצול טלפון מעיר אותי, ישר חשבתי על אסון, משהו לאמא שלי או אבא או אולי לאחד האחים של בעלי הם רוכבים על אופנועים, אבל בצד השני היתה אחותי ואמרה שיש לה ציר כל 5 דקות אם אני רוצה לבוא, אמרתי כן בוודאי מתי תצאו לבית חולים? והיא אמרה שהיא לא יודעת הם כבר התקשרו אלי. קמתי מהמיטה, בנותיי ישנות, חשבתי על הקטנה שלי (בת2) היא רגילה לינוק לפנות בוקר ולחזור לישון, איך היא תגיב כשלא תראה אותי, טלפון הם כבר יוצאים מהבית, יצאתי גם כן ב4 לפנות בוקר לכיוון ירושלים, הכבישים ריקים, שמעתי מוסיקה ברדיו היתה הופעה של הצמד הזה בני אמדורסקי וישראל גוריון איך קוראים להם? "ערב של שושנים", "..הימים שעוד נכונו לנו שיהו נכונים.. שיהיו מעלינו כמו כפות תמרים" כמה נעים לנהוג כך בשקט אין אף ילד במושב האחורי עם דרישות.
הגעתי להדסה עין כרם לפני היולדת (באיזה 4 דקות), היא אמרה שבנסיעה קצת פחתו הצירים, יופי אמרתי לעצמי הגעתי לחינם, בדיקה ראשונית הראתה שיש כבר פתיחה של 4 ס"מ, תשאול קצר של היולדת, סקירת מערות עשית? לא, חלבון עוברי? לא, הערכת משקל? לא, האחות לא מעירה כלום, איזה מותק אני חושבת עליה, אחותי עייפה כל כך מכמה לילות ללא שינה יש לה תינוק בן שנה וחודש בבית, ממתינה באיזה חדר המתנה על כורסה יושבת, נרדמת בין הצירים, ורק כאב הציר מעיר אותה ואז אני מעסה קצת את הגב, כתפיים, כפות רגליים, לא רוצה לקום ללכת קצת להניע את האגן, תשושה, בעלה כבר לא יכול לגעת בה,(מבחינה הלכתית) הרגשתי שטוב שהגעתי איתה ללדת,הצירים הלכו והתחזקו בתדירות הולכת וגבוהה, עדיין לא בדקו אותה מאז שהגענו לפני 3 שעות, האחות אמרה שעוד מעט יתפנה חדר לידה, בינתיים מציעה לבדוק אותה, אחותי אומרת שאם היא לא התקדמה בפתיחה היא רוצה אפידורל ומיד אחרי זה היא הוסיפה שאמרו לה לא להחליט באמצע ציר, בדיקה פתיחה של 7 ס"מ, מעודדת קצת, עוברים לחדר לידה מילדת לבבית מכינה כבר האביזרים ללידה, אחותי מבקשת שלא יחסנו את תינוק או תינוקת ומיד מביאים לה תופס לחתום, מבקשת גם קערה ליטול ידיים לפני שביאים לה את התינוק והמיילת מיד מכינה לה, מכינה עוד כמה דברים ללידה אמרתי לה שזה מאוד מעודד,אבל היא מכונסת מעצמה מעבירה כל ציר בדרך מעוררת הערצה, ובשקט מופתי, הצעתי לקום למקלחת לשירותים משהו אין לה כח לקום, ברקע צווחות של יולדות בחדרים הסמוכים, איזה אווריה מלנכולית, פתיחה של 9 ס"מ מציעה לפקוע את המים, אבל לא מצליחה, עוזבת את זה, צירי הלחץ מגיעים הכאב הולך וגדל מאבדת כבר שליטה, בוכה צועקת מחזיקה לי חזק את היד, בין לבין מזכירה לבעלה שהוא צריך לצאת, המיילדת אומרת שלא תדאג היא כבר תדאג לסלק אותו, כואבבבבבב, איך אמא עשתה את זה 4 פעמים, איך היא הוציאה אותי במשק 4.350??? המיילת מעודדת שזהו זה הסוף רואים את הראש רוצה לגעת? לא רוצה כלום רק שכאב הזה יעלם, צורחת מסלקת את ידה של המיילדת כאילו היד גורמת לכל הכאב הזה בועטת, המיילדת אומרת שזה בסדר, מתנצלת בפני על היד הנמעכת שלי גם אני אומרת שזה בסדר, צורחת די אני לא יכולה יותר, אני מזכירה לה שתמיד שאומרים את זה מיד אחרי זה התינוק יוצא, והיא מייבבת אבל אני לא יכולה יותר כבר 5 שעות. המיילדת אומרת עוד מעט תדעי מה יש לך בן או בת, זה גם לא מעניין אותה כלכך, אני מתעלפת היא צועקת והמיילדת אומרת את לא מתעלפת את יולדת, מאיה זה כל כך כואב, למאיה כבר אין כל כך מה לאמר (גם כן תומכת), הראש מציץ ונעלם לו שוב, תדחפי אפילו לא בציר אין לי כח אני לא מסוגלת, תחתכו אותי תעשו כבר מה שאתם רוצים, אז תעזבי, תנוחי, היא אומרת לה את כבר תרגישי לבד, ואז היא נותנת שאגה ודוחפת הראש בחוץ מונח לו על המיטה, ראש מושלם, ואחר כך שאר הגוף וכל שטף המים והדם, חבר התבור הסגלגל, זאת בת, מקסימה עטופה במעטה לבן צהבהב, מגישה לה קערה ליטול ידיים, המיילדת עוטפת אותה ומגישה לאחותי לידיים, חבל התבור עוד מחובר, הקטנה בוכה, אחרי זמן מה אני חותכת את חבל התבור, הבעל נכנס, מחזיק את הילדה שלו, אחותי עוד כואבת, הקטנה מחרבנת, המיילדת לוקחת לשקול, 3.650 שמנמונת, אחותי מנסה להניק, עדיין לא מצליח, הבעל מחזיק את הקטנה, איזה אבא אוהב ועדין הוא, באיזהשהו שלב יוצאת גם השיליה, ענקית ושלמה, אחותי נרדמת הקטנה בזרועותי ובזרועות בעלה לסירוגין, בוכה איך יש לה קול כלכך חזק? הבכי מצליח להעיר את אחותי לסירוגין מנסה להניק אותה עדיין ללא הצלחה, המיילדת שמה לה טיטול(כבר?) ואת הצמיד, ונעלמת ללידה הבאה שלה, נשארנו עוד בחדר, אני כבר רציתי ללכת והם אמרו לי שזה בסדר, הלכתי, נסעתי חזרה הביתה (מזל ששמרתי את הסיגריה האחרונה לדרך חזרה). ובשבת היא נשארה לבדה בבית חולים כי אי אפשר לחלל שבת ולהיות איתה, בכורה התינוק בבית הורי עטוף באהבת סבא וסבתא והדודות שלו, והיא צריכה להפרד ממנו לכל כך הרבה זמן (מתכון לדיכאון, לא?).
בערב אמרתי לאמא שלי שאני כועסת עליה, והיא אמרה לי מה את רצית שהיא תפיל? אמרתי לה לא על זה, על זה שהיא חזרה בתשובה, ובעלה לא יכול לגעת בה במצב כל כך עדין, ושהיא לבד שבת שלמה בלי הבן שלה ובלי שום עזרה ותמיכה ובלי יכולת להרים לפחות טלפון, אז אמא שלי אמרה, נכון שיש בדרך הזאת קשיים אבל היא בחרה בה ולפחות היא שלמה איתה.
ואני אחרי לילה לבן הייתי צריכה לחזור לבנותיי ולתפקד כרגיל (אבא שלהן הלך לעבודה) וחשבתי לעצמי איך המילדות והדולות למיניהן עושות את זה? איך הן עוזבות הכל באות ללידה ואז חוזרות לתפקד בבית אחרי העדרות של אי אלו שעות. איך?

)':
מאיה - רוצה להעתיק את זה לדף נפרד, שיהיה _דף סיפור לידה ?

מזל טוב!

העיצה של המיילדת לנוח (במקום לחתוך!) נהדרת, לא? זו מיילדת "רגילה", של בית החולים, נכון?
ואמא שלכן נשמעת אישה חכמה מאוד.

ואת... נשמעת לי אמיצה. יש לי יראת כבוד כלפי נשים שמלוות נשים בלידה, ואני מאחלת לעצמי יום אחד לעשות את זה כמו שצריך. ועוד עם אחות שלך, שזה קשר מורכב-מאוד-כמעט-תמיד נדמה לי. וואוו. מדהים. (ואחרי התלבטות אם לשלוח את התגובה הזו, ראיתי שכתבת שהיית אמיצה כששפכת הכל. אז הנה, אני שולחת).

ושהיא לבד שבת שלמה בלי הבן שלה ובלי שום עזרה ותמיכה ובלי יכולת להרים לפחות טלפון,

מאיה,
הדאגה הכנה שלך מדהימה אבל מנסיון (-: זה באמת לא נורא ואפילו חיובי שיש ליולדת, לאבא ולתינוק החדש זמן להתרגל ביחד לעולם וזה לזה בלי כל טררם הבקורים מסביב.
יובל נולד בשבת. אבא שלו היה איתי כמעט כל השבת. (הוא הלך להודיע להורים ואז היה לי קצת קשה)
אמי ודודתי באו לבקר אותי בשבת. (צעדו בחולות כשעה בחום אוגוסט...) והן היו שם כשבעלי הודיע להוריו שהם כבר סבא וסבתא.
את שעות הצהריים ועד מוצ"ש בילינו ביחד. וזה היה נהדר. במוצ"ש הגיעו כל שאר המבקרים. וזה היה בדיוק בזמן. אחרי שקצת עיכלתי לעצמי והיינו קצת משפחה והרגשתי טיפה'לה בטחון. (-:

וכל הכבוד לך על הלווי. נשמע שיש בינכן קשר מדהים.

הי מאיה. כקוראת מהצד זו נשמעת דוקא לידה טובה שקרתה פשוט כמו שהיא היתה צריכה לקרות. ללא הפרעות.
לגבי השאלה שלך, אמנם אין לי הרבה נסיון, פחות משנה בעסק, אבל לי אישית זה לא קל לחזור הביתה . אני חושבת שעם הזמן מתמקצעים יותר וכמו שהמיילדות כבר רגילות, לרוב, לצעקות (לפחות זה מה שהן אמרו לי בבי"ח) ככה אולי גם אני אתרגל. אני חוזרת עם קושי לתפקד ובד"כ מנסה להשיג לי עזרה מאיזה סבתא. בנובמבר ליויתי לידה שארכה 21 שעות ואז כמובן שלא יכולתי לחזור לתפקד אלא רק לישון...
אני חושבת שטוב מאד שהיית איתה. ברור שכאב לה מאד - את לא יכולה לקחת ממנה את הכאב אבל להיות שם בשבילה, במקום שהיא תהיה לבד, לתת לה יד כשבעלה לא יכול לעשות זאת. זה מאד חשוב.

זה באמת לא נורא ואפילו חיובי שיש ליולדת, לאבא ולתינוק החדש זמן להתרגל ביחד לעולם
אני הבנתי שהיא נשארה לבד בבית החולים!

שליחה על ידי nuli* » 02 פברואר 2004, 09:45

מאיה, כתבת מקסים.
את תמיד כותבת מקסים.
ובאמת יש כאן משהו מעניין. כמו שרותם כתבה, הסיפור בעצמו הוא על לידה טבעית רגילה וטובה.
התחושה שלך שמתלווה לסיפור יש כאילו איזו החמצה / כאילו משהו לא היה כמו שצריך.

אולי השיחה בינך לבין אמך מפרשת את הפער הזה. ואולי יש כאן עוד על מה לחשוב. ואולי זה בגלל הקרבה האינסופית שבללוות לידה לעומת הפער בין אורחות חייכן, והכעס על כך שהיא בחרה בחיים אחרים.

מאיה התרגשתי מאד. תודה שסיפרת.

אני יכולה להבין את הקושי של מאיה בקשר לדיני הרחקה של אחותה מבעלה. זה באמת לא קל.
מה שמטריד אותי- האם אחרי הלידה האחות התחברה לכל העניין- כי נשמע שהיא לא הרגישה מועצמת מהלידה בכלל .
או שאני טועה .

תודה רבה, מדהים אותי איך שאתן מבינות את הסיפור, את הדקויות, איזו רגישות.
גילה, הבנת נכון, היא נשארה לבדה, בעלה ובנם שהו אצל הורי בשבת, הוא אבא מקסים וגם הצד המתון מביניהם.
עדינה מאוד בדיוק זה מה שהיה חסר בלידה, האדרנלין המפורסם, הרגשת HI, שמחה, התרגשות, הקלה וכו'.
היה כמובן רגש האמהי, להניק להחזיק, אבל זה יותר דאגה מאשר אהבה.
היה לה הריון מלא ברגשות קשים, במיוחד ברגשי אשמה כלפי בכורה שהוא עדיין תינוק קטן, היא גמלה מההנקה בקושי רב של שניהם, (בגיל 7 חד') היא בעצמה אמרה שחוזרים בתשובה לא בנויים מאותו חומר של חרדים מלידה, הם לא בנויים להפרשים קטנים ולהרבה ילדים.
מוצ"ש כשבאנו לביקור היא נראתה מאוששת ורגועה למרות שאמרה שהשותפה לחדר החילונית, זאת לה לידה ראשונה הגיעו אליה המון אורחים והיא נאלצה לבלות בחדר הנקה רוב היום, בלידה הבאה רק בית חולים חרדי.
הגדול\קטן מתרפק עליה והיא מחניקה את הדמעות, לבסוף כולם נפרדים לשלום ורק אחותי נשארת לחבק ולתת לדמעות לצאת החוצה.
והשבוע עבר,קבלה עזרה מהמשפחה, והחברות שלה מארגנות לה ארוחות לכל השבת, והבכור שוב עם עצירות, ותודה לאל שזו בת לפחות אין ברית.

מכתב לאחותי

אחותי חזרה ממסע בן 30 יום בהודו, אליו יצאה לירח דבש בעל ציביון רוחני- ויפסנה וטיול שאחרי זה.
בטרם נסעה, שאלה אותי בקולה המלטף והמתחנף מה אבקש שתביא לי, מהודו. חשבתי יומיים. שלא אכביד, שלא אעיק. מה אבקש?
ביקשתי בגדים הודים, שמלות נוחות, ובד ארוך, למנשא.
אתמול היא הגיעה להוריי, ומאז יושב אגרוף של כעס בבטן שלי וגוש של צעקה שלא קמה, תקוע לבטח בגרוני.
אם לא היית שואלת, לא הייתי מתאכזבת.
לא היו, אמרת לי, הסתובבנו באזורים שלא מכרו כאלו. וחשבתי לעצמי, למה לא נסעת במיוחד, באיזו גאווה סיפרת שהיו לך נהג פרטי וטויוטה חדישה ליום שלם? לא יכולת למצוא? או שלא חשבת בכלל, שכחת מהבטחותייך לגמרי.
הבאת לי צלחות חד-פעמיות. עשויות עלים. בבית, כשהתבוננתי בהן, מחפשת יופי, מצאתי מספר חרקי עלים רצים בתוכן. עטפתי בניילון והשלכתי לפח הירוק הגדול, שלא יביאו מיני מזיקין לתוך ביתי.
צלחות חד-פעמיות, קעריות קטנות. מעניין שזה מה שבחרת להביא לי. לא בדים, לא בגדים, אפילו לא פסל קטן ונאה שעלה מעט כסף אך ישמח לבב.
הקמצנות הזו כואבת לי וחופרת מתוכי את אחיותיה.
ליום הולדתי העשרים ושש הבאת לי קשת לשיער ומקל למסאג', אותם מצאת, וסיפרת בגאווה רבה- בחנות של "הכול בשני שקל". ארבעה שקלים ליום הולדתי.
(ללידת בני, אחיינך הראשון, לא הבאת, אפילו לא ברכה בכתב ידך. ברכות להולדתו. כלום. את רואה בו מתחרה, את לא מתייחסת אליו בכלל, ואולי זה לטובה. כשסבתא של בתי משחקת איתו, צוחקת איתו- את נדחפת. צועקת על אמא שלך, מספרת בקולי קולות את שסובל דיחוי, אינך יכולה לסבול את העובדה שברגעים שאנחנו נמצאים, אינך במרכז הזרקורים.)
למה אני סופרת שקלים?
אולי כי לכל אחד מימי הולדתך, טרחתי ומצאתי מתנות נאות, במחירים נאים.
אולי כי לחתונתך, מתוך החסר שלנו, הוצאנו לך צ'ק נאה ביותר.
אולי כי בכל אחד ממסעותי בחו"ל הבאתי לך פריטים יפים, יקרים. רק הכובע שהבאתי מאיטליה עלה יותר ממאה דולר.
ואת הבאת לי צלחות חד-פעמיות, אכולות חרקים, עשויות עלים. מהודו השופעת. מהודו הזולה. מהודו בה יכולת למצוא הכול בלא כלום. מהודו שנתנה לך הכול בכף יד פתוחה וכל מה שאת יכולה לתת זה סיפורים, מלאים בהערכה עצמית, בגאווה, בחשיבות עצמית.
יש צניעות, שאיננה נמצאת בהתנהגותך, ויש קמצנות, שחיה כזקנה כפופה המתקמרת בתוך ליבך. ויש כאב גדול שגר בתוכי, כאב חד.
תמה העמדת הפנים. אינך אוהבת את בני, אינך אוהבת אף אחד מלבדך.
אני ממשיכה לאהוב אותך מרחוק, ללא קשר שלא היה מעולם. ללא העמדת פנים.
אולי מוטב כך.
אחותך.

מה דעתכם? מה הייתן עושות במקומי, אחיות?

הסיפור קצת יותר סבוך, אבל בבסיסו אחותי ואני - אז אני משתפת כאן:
אנחנו נשואים 7 שנים, ואחותי נשואה שנה וחצי. בנזוגי שיחיה לא סובל את בנזוגה, בערך מהרגע הראשון שבו הם נפגשו. ניסיתי רבות לרדת לשורש העניין ולא ממש הצלחתי. זוגי מעדיף להמנע מכל פגישה איתו, ולא איכפת לו אם אני אלך עם הילדים ובלעדיו.
גם בלי הסיפור הזה, הקשר ביני ובין אחותי לא חזק מאד. אנחנו נפגשות די מעט, ומדברות בטלפון מידי פעם. היתה תקופה שעשיתי ממש מאמץ מודע להתקשר פעם בחודש, אחרת היו יכולים לעבור שבועות רבים בלי שנדבר, ורק נתעדכן דרך ההורים מה חדש אחת עם השניה.
פעמים בודדות באתי לבקר אותה מאז שהתחתנה, פעם אחת גם עם הילדים. זה תמיד מבצע, למצוא זמן שאני לא הרוסה בו מעייפות.
היא לא ממש מבינה מהם חיים עם ילדים. (אין לה עדיין ילדים, וממה שאני מבינה גם לא בתכנון).

אתמול דיברנו בטלפון והיא שאלה "תגידי רחלי, אתם מחרימים אותנו?" אחרי ה "חס וחלילה!!!" האוטומטי שיצא לי מהפה, הודיתי על האמת שבעלי לא ממש מרגיש בנוח עם בעלה, אבל מבחינתי אני לא רוצה לתת לזה להפריע לנו, ופשוט לנהל את הדברים באופן נורמלי כמה שאפשר בהתחשב במגבלות. אני לא מבינה מה מפריע לו ואני כנראה לא אשנה את הרגשות שלו.
אחותי מצידה מצפה שאני אדאג להביא אותם במגע כדי שזה פשוט יעבור לו עם הזמן. היא מודאגת מן ההשפעה על הקשר בין המשפחות לטווח הרחוק. "אז מה, אף פעם לא נעשה שבת ביחד? לא נהיה ביחד בחגים?"
"איך הוא ירגיש אם את לא תרצי לפגוש את האחים שלו?" (הוא פשוט יתעלם, וילך לכל אירוע בלעדי)
היא רוצה שאני אדאג שזה יפתר, לפחות ברמה הטכנית. הבנתי ממנה שהיא רואה זאת כאחריותי.

השיחה הזו היתה אתמול, והיום הרגשתי שאני ממש נעשית חולה. תקפה אותי חולשה גופנית.
גם ככה החיים שלי הם איזון עדין בין הצרכים והציפיות של כל העולם ממני, ובין שפיות דעתי השברירית.
גם ככה, המשפחה של זוגי עתירת "עניינים משפחתיים" שאני צריכה לתמרן בתוכם.
ועכשיו זה צנח עלי, עם המשמעויות הסמויות שאם אני לא אדאג לכך באופן פעיל, - מי יודע? היא תתנתק?

במשפחה של בנזוגי יש לפחות שני דורות שבהם X לא מדבר עם Y במשך שנים רבות (אח ואחות, אמא ובת...). אמא שלו "הוחרמה" על ידי אחיה, לטענתה - ללא סיבה שהיא יודעת עליה. היא המשיכה להיות בקשר עם אשתו ויליהם, עד שבסוף החליטה לנתק קשר איתם (וגיסתה היתה ידידה טובה שלה) משום שהם לא תמכו בה נגדו. מין סיפורי אופרת סבון שכאלה, שאני תמיד צריכה לזכור בהם עם מי אסור לדבר על מה וכו'.
אצל בנזוגי המשפחה היא ערך עליון. הוא נאבק בכולם כדי שהסיכסוכים האלה לא יעברו לדור הילדים. לדוגמה - הוא בקשר עם בני הדודים, שאמא שלו ניתקה קשר עם משפחתם.

במשפחתנו המורחבת מהצד שלי לא נשמע כדבר הזה שלא מדברים עם בן משפחה. יש הרבה התעלמויות מפילים לבנים וקונפליקטים נשארים בלתי מדוברים, אבל אף פעם אין "ברוגזים".
אני חוששת שהדפוסים מהמשפחה שלו יגיעו אלינו...
אין לי אנרגיה להתחיל לתחזק עוד מערכת יחסים רגישה ומורכבת. מבחינתי זה יכול להשאר קונפליקט בלתי מדובר.

אשמח לעצותיכן והמבטכן החכם.

תודה.

רחלי יקרה,

אין לי עצות חכמות. גם במשפחה המורחבת שלנו (הצד של הבן-זוג) יש כל מיני "אופרות", שאני אישית מתעלמת מהן.
יותר קל להתעלם כאשר זה לא ממש הצד שלך, אבל אחותך, גם אם אתן לא קרובות זה ממש כואב.

כתבת:
אצל בנזוגי המשפחה היא ערך עליון. הוא נאבק בכולם כדי שהסיכסוכים האלה לא יעברו לדור הילדים. לדוגמה - הוא בקשר עם בני הדודים, שאמא שלו ניתקה קשר עם משפחתם.

אולי זה המפתח להביא לשינוי? הרי מדובר בדודים של הילדים שלכם ובבני הדודים לעתיד.

<מההיכרות שלי עם מר א' ממש קשה לדמיין שיש אנשים שהוא לא סובל>

רחלי,
בגלל ש החיים שלי הם איזון עדין בין הצרכים והציפיות של כל העולם ממני, ובין שפיות דעתי השברירית מה שקרה הוא
אני ממש נעשית חולה. תקפה אותי חולשה גופנית.
שמרי על עצמך. הנכס הכי יקר שלך הוא את. הבהירי לאחרים שכדי לעזור להם את צריכה קודם כל לטפל בעצמך.

נמרה, תודה על העידוד.
הוא משקיע את האנרגיה שלו בשימור הקשר עם המשפחה שלו. מבחינתו - המשפחה שלי היא התפקיד שלי.
אני קראתי את הסאגה המשפחתית שלכם בדפים הרלוונטיים, וגם לי לא היתה אז אף עצה טובה.
ממש קשה לדמיין שיש אנשים שהוא לא סובל
תתפלאי. את מכירה את הצד העדין שלו. יש לו גם צד מאד נוקשה.

חני, תודה - אני ממש משתדלת לשמור על עצמי, אבל תמיד יש "החלקות" במיוחד בתקופות לחץ במו פסח (כן אני יודעת... בזמן לחץ הכי חשוב לשמור על עצמי... וגם הכי קשה...)

פתאום הבנתי, שבעצם אני ואחותי צריכות להכיר מחדש. עברו עלינו שנים מאד משמעותיות בנפרד. אני השתניתי עם האימהות והנישואין, ובטח גם היא. אנחנו חושבות שאנחנו מכירות על סמך אותן שנים רחוקות שבהן גרנו ביחד.

רחלי שלום,
כשרק התחתנו הרגשתי שאני אחראית על "יחסי הציבור" שלנו כזוג, בעיקר עם המשפחות. לפני כמה שנים היתה לי מעין הארה שאני לא אחראית על אישי, אני לא אחראית על יחסיו עם אנשים, אני לא מוכנה שמישהו ינסה לגרום לי להיות אחראית על דברים שאני לא מעוניינת בהם. אלה הדברים הכי חשובים לי ולבריאותי. למדתי לענות שאני לא אחראית על רצונותיו או יחסיו. כמובן שזה משפיע על מידת הקשר עם אחרים. אני רואה את יחסי איתו, ואת בריאותי ככקודמים לרצונות אחרים שלי (עניין של סדר עדיפויות). יחסי עם אישי חשובים לי לעין ערוך יותר מיחסי עם אחיותי (ועם חלק מאחיותי היחסים קרובים). כמו שלא הייתי רוצה שאישי יתלה בי את האחריות ליחסיו עם משפחתו או חברים אותם אינני אוהבת, אני מנסה לא לגרום לו להרגיש שהוא אחראי ליחסים שלי עם אנשים שונים. אופרות הסבון במשפחתנו ובמשפחתו מדהימות. אני מתעלמת מרובן. צוחקת מחלקן. אני נוסעת לפעמים עם הילדים לאחותי לשבת, ואישי נשאר לשבת חופש בביתנו..כולם נהנים. כמו שלא הייתי כופה עליו חברים שאיננו אוהב, כך אינני כופה משפחה שאיננו אוהב. גם אישי למד לכבד את רצוני לקשר מועט ביותר עם משפחתו. עם הזמן הרבה דברים משתנים (גם אני ורצונותי...)

עירית_לוי

רחלי יקרה

היא רוצה שאני אדאג שזה יפתר, לפחות ברמה הטכנית. הבנתי ממנה שהיא רואה זאת כאחריותי.

אני מסכימה עם הדובדבן שבקצפת בעניין האחריות.
כל כך הרבה מדברים על לקחת אחריות. כמה זה חלק חשוב בתהליך של צמיחה אישית.
לפעמים חשוב להבין דווקא שיש דברים שאי אפשר לקחת עליהם אחריות אפילו אם רוצים. יש מקרים שזו באמת לא האחריות שלנו.
היחסים שלהם לא בשליטתך.
את יכולה לעזור, לתמוך, להשפיע, אפילו לנסות לכוון, אבל התוצאה הסופית היא לא באחריותך.

אני חושבת שהעניין המרכזי כאן הוא היכולת שלך להגיד 'לא', לשים גבולות.
לאו דווקא ביחסים שלך עם אחותך, אלא עם כולם.

ואם נחזור לעניין האחריות, אז אולי במקרה הזה, לקחת אחריות מבחינתך יהיה לקחת אחריות על עצמך? על השקט הנפשי שלך?
לבדוק מה יעשה לך טוב, במקום מה יעשה טוב לכל שאר העולם. מה את רוצה, במקום מה האחרים רוצים.
להפסיק להסכים לקבל "תיקים" שהם לא שלך, להפסיק להעמיס על עצמך משאות כבדים ומיותרים.

כמו ש חני בונה כתבה: שמרי על עצמך. הנכס הכי יקר שלך הוא את. הבהירי לאחרים שכדי לעזור להם את צריכה קודם כל לטפל בעצמך.

אתמול נסעתי עם הילדים לבקר את אחותי, הלכנו לים, וסתם היינו ביחד, והיה ממש כיף. לא דיברנו על ענייני בעלים, וכן דיברנו על זה שאנחנו צריכות להפגש יותר.
אני מקווה שעברנו למצב קונפליקט בלתי מדובר, יותר קל לי ככה. אני מקווה שדברים יקרו על ידי עשיה, ופחות על ידי החלטות או דיבורים.

אני מסכימה לגמרי עם עירית לוי .

בריב גדול עם אחותי כבר 6 שנים. אבא שלי אומר שאני צודקת בכעס שלי ושהיא עשתה לי עוול, אך יחד עם זאת הוא ממשיך לתת לה פרסים, לעזור, לתמוך. כשאני ביקשתי שהם יאמרו לה לא להגיע כשאני מבקרת אותם הם סרבו, לכן כבר לא באתי אל הוריי מזה כמה חודשים. אני לא מסוגלת לסלוח ולא לשכוח. גם אף אחד לא צריך את הסליחה שלי. מבחינת כולם אני יכולה להישאר עם הכעס וזאת הבחירה שלי. אני כל הזמן נשאבת כלפי מטה. במקום להרים את הראש מעל כולם ולהתנהג בגדוּלה, אני מחפשת את הנקמה. מישהו יכול לעזור? תודה.

רוני_*

כן אני יכולה. תיסלחי לה למרות שהיא לא ביקשה סליחה. לפעמים דווקא זה שפגע מתרחק כי אין לו מה לעשות עם הפגיעה זו... הוא לא רוצה או אולי לא יכול להתנצל.
חוץ מזה אם אחותך לא מבזבזת זמן על נקיפות מצפון אל תבזבזי זמן על כעס (למה "להידפק" פעמיים?)
ודבר אחרון, אחותך יודעת שאת מצפה להתנצלות?

אחותי ואני עברנו הרבה גלגולים. היא גדולה ממני בשלוש שנים. אני הסנדוויץ. בחלוקת התפקידים במשפחה היא תמיד היתה פורצת הדרך, המרדנית, ואני הילדה הטובה. נו, אז לא באמת הייתי ילדה כל כך טובה, רק הסתרתי יותר טוב ממהורים, אבל התפקיד במהותו קיים. כיום אנחנו בנות ארבעים פלוס, עם ילדים,וההבדל בחיים שלנו הוא שמיים וארץ, אני נישאתי לבעל מעוף ודמיון, יצירתיות ודינמיות שאין שני לה, חריצות ואנרגיות בלתי נדלות,מה שהביא אותנו ברבות הימים לנוחות יחסית, ואילו היא נשאה לפילוסוף, בעל קצב איטי, מפחד משינויים,חרוץ אך כל כך איטי שאין הרבה ברכה בעמלו,וגם היא לא בדיוק מצאה את עצמה,חוסר ההחלטיות וחוסר היכולת להתמקד בחיים, של שניהם, הביאו אותם למקום מאוד לא נוח כלכלית,מה שמעיב על מערכת היחסים, יוצר אווירה לא טובה ביניהם, ועם הילדים. באופן כללי התמונה היא שחיי זורמים על מי מנוחות, בעוד היא נאבקת כל הזמן. התפקידים הישנים נשארו, אני "נחת" להורי, ולה דואגים כל הזמן.אז לאן זה מביא את היחסים ביננו? לקח לי המון שנים להבין, שהכעס הוא שלה, לא שלי. שהקנאה נובעת מהקושי שלה, שאין סיכוי שאי פעם היא תפרגן לי על משהו, שאדם מריר לא יכול לראות בעין חיובית את האחר. ביום שאני הגעתי למקום הזה, הפסקתי להעלב. אני פשוט לא מגיבה אם יש הערות צורמות מצידה, לוקחת נשימה ארוכה ושמה את זה בצד, כאילו כלום לא קרה. זה קשה, זה כואב, זה עולה לי מדי פעם, אבל אני כבר לא הופכת את זה לעניין. אני נותת את חוות דעתי המקצועית כשהיא מבקשת, אבל מבינה שאין לה כוחות לשנות. אני יודעת מראש שלא משנה כמה הבעיות שלי גדולות, אם אני בוחרת לשתף אותה בהן, בעיניה הן תמיד יהיו קטנות, כי מהן לעומת שלה? תמיד בסוף השיחה תסובב אליה, למרות שאני חיפשתי אוזן קשבת.. נו אז מה לעשות? אני ממשיכה לסחוב בשקט לא אומרת לה כלום, משתדלת לא להפסיק לגמרי לשתף, למרות שהרבה יותר נוח לפנות לחברה אמפטית. הייתי אומרת שפשוט למדתי לקבל אותה כמו שהיא, בלי ציפיות. אם לא מצפים- לא מתאכזבים.זה מה שיש ועם זה חיים. האם הגישה שלי וותרנית מדי? האם אני מוותרת על כבודי? אולי, אבל מה יתנו לי העימותים? מה הם יעוללו למשפחה המורחבת?אני לא הגעתי למסקנות הללו מעמדה של חולשה, להיפך, דווקא ממקום של בטחון עצמי. אני לא צריכה להתנצל יותר ולמצוא תרוצים כשאני נוסעת לחו"ל או קונה דבר חדש.אני לא צריכה להתנצל בכלל על שחיי טובים יותר. זו עוצמה שפעם לא היתה לי. חיי הם חיי והם נראים כפי שהם בזכות הבחירות השונות שעשיתי בחיים. חייה- הם חייה, והםכאלה בגלל הבחירות שעשתה, ועדיין עושה. האם אני יכולה לשנות משהו אצלה? לא! אפשר לעזור כלכלית לפעמים- זה בור ללא תחתית, זה משנה משהו מהמרמור שלה? היא פחות ביקורתית כלפי בגלל זה? לא! אז אני אעשה לחיי, וכשהיא תוכל לעזור לעצמה פנימית, זה יקרה, עד אז, אני מנמיכה ציפיות וחיה את חיי. מקשיבה ותומכת ולא מצפה שזה יחזור בכיוון ההפוך. נשמע קצת עצוב, לא?

באופן טבעי

באופן טבעי