אני בסדר כולכם אשמים

הילד הלך היום די קרוב לקצה המדרכה, ואני הייתי כמה צעדים לפניו. ידעתי במאה אחוז שהוא לא יתקרב עד לקצה ממש, ועל-אחת-כמה-וכמה שהוא לא יירד לכביש. שום סיכוי. נהג שחלף על-פניי במהירות צפצף קלות, ועשה לי תנועה של כעס ביד. במשך עשר דקות אחר-כך ניהלתי אִתו דיאלוגים בראש והסברתי לו כמה שאני בסדר, ושהוא לא צריך לשפוט אותי על-סמך מראה עיניו.
את יודעת? בימים שאחר-כך המשכתי לחשוב על הסיטואציה הזאת, והגעתי למסקנה שהנהג - מבחינתו - צדק. הוא לא אמור לנחש שהילד שכל-כך קרוב לכביש לא יקפוץ בטעות. הקרבה של הילד לכביש מחייבת אותו להאט ולהיזהר. לא הוגן מצדי לאפשר זאת. אחריותי לוודא שהילד נמצא במרחק ברור מהכביש, או להיות צמודה אליו כך שברור שאני שומרת עליו. אחרי שהגעתי למסקנה הזאת גם יישמתי, וההליכות המשותפות שלנו התיישרו עם הכלל הזה בימים האחרונים.
אז הנה, אולי היה בחפירות העצמיות האלה משהו לא בריא, אבל בעיקרו של דבר הן היו נכונות ומועילות: מצאתי שנהגתי לא כשורה, והחלטתי לשפר את דרכיי.

גם אני התנתקתי מהדף הזה לכמה זמן.
אבל בהחלט יש לי מה לכתוב.

בתקווה, בימים הקרובים.

בינתיים, נהנית לקרוא.

אה, ואני בהחלט מרגישה שהקריאה והכתיבה כאן משפיעות עליי.
נהייתי יותר מודעת לנושא ה'בסדר-לא-בסדר' כשהוא עולה.
ולפעמים אני אפילו מצליחה להרשות לעצמי להיות 'לא בסדר' !

(אבל כפי שאמרתי, יותר בפירוט - בהמשך)

החופש זה לא חופש להיות מפלצת מהלכת. החופש הוא לא להתקע על זה. להביט קדימה במקום אחורה
אז לפי תפיסת העולם (הדתית) שלי - אין צורך להיתקע אבל יש צורך לעצור. וכן חשוב לברר לעצמי אם המעשה היה בסדר או לא. אפשר לפטר את השופט שמכריע אם אני בסדר או לא, אבל לא את השופט שמכריע אם המעשה בסדר או לא.
ואחר-כך באמת לא להיתקע. זו רק עצירה לרגע. גם אם ההכרעה הייתה שהמעשה שלילי - רגע אחרי שביררתי את זה אפשר שוב להיות עם הפנים קדימה (ובקוד הדתי - 'קבלה לעתיד'). אבל על הבירור אי-אפשר לוותר, כי בלעדיו הכול מאבד משמעות.
האם הנ"ל מקובל גם עלייך, עירית?

וואו, יש לי הרבה דברים שאני רוצה להגיד. גם על מה שכתבת עלומה.
אבל צריכה למצוא את הזמן המתאים.

עירית_לוי

עלומה, איזה כיף לקרוא על השינויים וההתקדמות!
שוב כל הכבוד על העבודה שאת עושה.

_אבל באמירה "זה הסרט שלי" לא תמיד היה ברור לי מה הסרט שלי.
כי יש את עניין ה"קשה לי להרגיש לא בסדר" וה"קשה לי להרגיש נזקקת" שכבר אבחנּו אותם, אבל אני מבינה עכשיו שאלו רק שניים מבין המון המון התניות שמושרשות בי חזק ומגבילות את צעדיי. עד כמה חשוב שאגדיר לעצמי בכל פעם בדיוק מה חוסם אותי? האם זה מספיק טוב אם רק אבחין כל פעם בעצם העניין שכאן וכאן וכאן נתקלתי בחומה בצורה פנימית ולכן אני מגיבה כך וכך?_
בהחלט כן. זה מספיק ויעשה את העבודה.
אין לך מה ללחוץ על עצמך להבין. מה שהכי חשוב בעיני זה לצאת מהסרט. ההבנה פחות קריטית.
אני מניחה שעם הזמן, ככל שתהיי מתורגלת בלצאת מהסרטים שלך, תתחיל גם להיווצר לך בהירות לגבי המנגנונים השונים.
וגם מאוד יכול להיות שתגלי שלא מדובר בהרבה דברים שונים, אלא שלכולם אותו שורש, אותו מקור.

אבל באמת תתמקדי בלצאת מהסרט. כי זו עשייה שבאמת מקדמת אותך!

(מה שלא תמיד אפשר להגיד על הבנה. לפעמים ההבנה היא אשליה-של-עשייה עבור עצמנו).

אבל לגבי שלב הביניים, החרטה, כנראה שיש מחלוקת בינינו. בתפיסה הדתית שלי, שחונכתי עליה ועודני מאמינה בה בלב שלם, לא ייתכן תיקון בלי צער על המקולקל. רק צער 'נכון', כזה שאינו מכוון למאיסה עצמית ושאר רעות חולות, יכול להביא לשמחת התיקון. אני צריכה לומר לעצמי: 1) עשיתי כך וכך, 2) חבל מאוד שכך עשיתי, 3) אני משתדלת להגיע למצב שלא אעשה זאת שוב.
לא בטוחה שאנחנו חלוקות.
אם גם מבחינתך לא מדובר בגינוי עצמי/הלקאה עצמית/שנאה עצמית (אפרופו המשפט שלך שהדגשתי בציטוט), אז אנחנו מדברות על אותו הדבר.
את מדברת על ראיית עולם מפוכחת, שיודעת לאן רצוי להגיע. העניין הוא שללא שנאה עצמית בתוך המשוואה - תהיה התקדמות, ואילו אם מכניסים למשוואה שנאה עצמית היא תחסום את התיקון מלהתרחש.

אז הנה, אולי היה בחפירות העצמיות האלה משהו לא בריא, אבל בעיקרו של דבר הן היו נכונות ומועילות: מצאתי שנהגתי לא כשורה, והחלטתי לשפר את דרכיי.
אין כל רע בלהתבונן על עצמך ולבחון את דרכייך. להיפך.
אני מציעה לך לעשות הבחנה בין המקרים בהם הבחינה העצמית תורמת לך ומקדמת אותך לעומת המצבים בהם את נכנסת ללופים חסרי תוחלת שזוללים ממך אנרגיה, ושרק גורמים לך לסבל.

אני מאמינה שבשורה התחתונה מה שייצור את ההבדל המשמעותי בין שני התרחישים זה מה יש ברקע: שנאה עצמית או קבלה עצמית.

_ואחר-כך באמת לא להיתקע. זו רק עצירה לרגע. גם אם ההכרעה הייתה שהמעשה שלילי - רגע אחרי שביררתי את זה אפשר שוב להיות עם הפנים קדימה (ובקוד הדתי - 'קבלה לעתיד'). אבל על הבירור אי-אפשר לוותר, כי בלעדיו הכול מאבד משמעות.
האם הנ"ל מקובל גם עלייך, עירית?_
בהחלט.
וכאמור, השאלה החשובה בעיני היא אם בעצירה הזאת יש אהבה, ואז זו באמת עצירה רק לרגע, או שיש בה שנאה, ואז מעצירה היא הופכת להיתקעות, לחסימה.

עוד משהו בעניין של טוב ורע שחשבתי עליו:

איך אפשר לבחור בטוב, בנעלה ובמוסרי, בלי לעבור לפני כן מתישהו ברע, או בלי לגיטימציה להיות בו? איך אפשר להיות שלמים בלי להכיר היכרות מעמיקה את כל החלקים שמרכיבים את השלם?

אם הבחירה בטוב היא רק כי אסור להיות ברע, זו לא באמת בחירה. זה חוסר ברירה. אין שם באמת בחירה חופשית. יש שם איסור: אני חייבת להיות נחמדה. חייבת להיות מתחשבת, חייבת להיות בסדר. לעומת מצב שנתתי לעצמי רשות להיות בשני המקומות ואז בחרתי בטוב. אני לא מאמינה שאדם חופשי ומשוחרר, שיהיה לו חופש אמיתי להיות בשני המקומות יבחר ברע. ולעומת זאת - אדם שבוחר בטוב כי אין לו חופש להיות ברע, הוא לא באמת אדם משוחרר. הוא לא בחר את זה.

זו מחשבה שעלתה לי כשהסתכלתי על הבת שלי לאחרונה. היא מרשה לעצמה לעשות דברים שאני מתחלחלת מלראות אותה עושה, וברור שלי שזה לגמרי "שלי". שקשה לי כי לראות את זה כי לי אין עדיין חופש מוחלט עם זה, כי לי קשה להכיל את זה - ולא באמת כי המעשים שלה כל כך איומים

.

היא מרשה לעצמה להיות "לא-בסדר" (למשל להיות לא נחמדה לילדים אחרים, אגרסיבית, לנפנף אותם, לכעוס עליהם) ואני מחזיקה את עצמי כדי לא "לקלקל" לה, כדי לא להכניס אותה לכלא של "את חייבת להיות נחמדה" שאני גדלתי בתוכו.
משום שאני מאמינה בכל ליבי שבלי הלגיטימציה לעבור ב"רע" ולהכיר את הצדדים האלה שבתוכה - לא יהיה לה חופש אמיתי להיות ב"טוב". אני רק צריכה להזכיר לעצמי שהיא כבר יודעת להבחין בינהם. היא רק מבקרת שם. מתנסה.

עירית_לוי

_נהייתי יותר מודעת לנושא ה'בסדר-לא-בסדר' כשהוא עולה.
ולפעמים אני אפילו מצליחה להרשות לעצמי להיות 'לא בסדר' !_

אבל כפי שאמרתי, יותר בפירוט - בהמשך
מחכות לך בסבלנות

@
חברה באה לבקר, ואני התביישתי בכמה שהקטנה מטונפת. היא זוחלת גחון, משחירה כל בגד (ואת עצמה) תוך דקות, גם על רצפה שהרגע גמרו לשטוף. לא ידוע לי על שום דבר שאפשר לעשות נגד זה. לפחות שלוש פעמים תוך כדי הביקור קראתי בקול: "מה אִתך, קטנה? שלוש פעמים ביום צריך לקלח אותך?", "למה לפני עשר דקות היית כל-כך נקייה ועכשיו את נראית כמו סמרטוט?" ושאר התנצלויות מפותלות מעין אלה. בזמן אמת לא אבחנתי שמה שאני עושה זה לשים פלסטר על הפצע של "אני נראית לא בסדר". רק בערב חשבתי על זה.

העניין הוא שללא שנאה עצמית בתוך המשוואה - תהיה התקדמות, ואילו אם מכניסים למשוואה שנאה עצמית היא תחסום את התיקון מלהתרחש

אני מציעה לך לעשות הבחנה בין המקרים בהם הבחינה העצמית תורמת לך ומקדמת אותך לעומת המצבים בהם את נכנסת ללופים חסרי תוחלת שזוללים ממך אנרגיה, ושרק גורמים לך לסבל

נראה לי שהגענו להסכמה (-: אשתדל לזכור וליישם.

ועכשיו --
הודעה שכבר כמה ימים אני מתלבטת אם לכתוב. מצד אחד אני מרגישה עוד לגמרי 'בפנים', באמצע עבודה משותפת, אבל מהצד השני - וזה הצד שגובר כרגע - החופש שלי מהאינטרנט בשבועות האחרונים עשה לי תיאבון לעוד. הרגשתי הרבה שינויים לטובה בתוך עצמי (בעיקר בלי קשר לנושא הדף, אבל אולי גם טיפ-טיפונת עם קשר), ואני מרגישה צורך לפתוח עכשיו תקופה ארוכה יותר של ניתוק מהרשת. יש לזה כמה השלכות על חיי, והמשמעותית ביותר היא שאת התרגול שהתחלתי כאן בליווייך אני ממשיכה עכשיו לבד עם עצמי, במחשב כבוי ומחשבות פתוחות.
אני יודעת שאני יכולה להמשיך לבד. את נתת לי כלים שמאפשרים לי. אני מסוגלת לזה.

איך אודה לך? אני מסתכלת בעצמי ולא מאמינה כמה דברים השתנו בי. דברים שכל-כך צעקו קודם, ועכשיו קיבלו את מקומם. לא הייתי מסוגלת להאמין שכל-כך מהר יכול לקרות כזה שינוי - וכן, הוא קרה. הוא עוד קורה ויקרה, אבל בעיקר הוא קרה.
תבורכי.

עירית_לוי

מאוד מרגש לקרוא אותך!
אני נפעמת כל פעם מחדש מהדרך שבה תהליכים פנימיים כאלה מתרחשים. מצד אחד יש לי בהירות גדולה לגביהם ומצד שני יש בהם משהו מסתורי לגמרי

.

השיחה איתך היתה לי מעניינת ומלמדת ומעוררת השראה. אז תודה גם לך על ההזדמנות הממש-לא-מובנת-מאליה, על זה שאיפשרת לתהליך לקרות בתוכך, שהסכמת לו, שסמכת עליו לגמרי.

אני מכירה את הצורך להתרחק מהעולם הוירטואלי (אני כבר כמה שנים באה והולכת...

). אם יתחשק לך בעתיד לעדכן ולספר מה שלומך - אשמח לשמוע ממך, כאן או בערוצים פרטיים יותר, מה שיתאים.

בלון ניסוי:
עירית עירית האם שומעת?
יש מצב שאת חוזרת ללוות אותי? מתאים לך?
רות עבור.

עירית_לוי

כן, בשמחה גדולה!
ספרי מה שלומך. אני סקרנית מאוד.

(לא הייתי פה איזה שבוע. עכשיו חזרתי!

)

ברוכה השבה @}

אני עצובה למדי, זאת האמת.
יש לי שני עיסוקים מרכזיים בחיי, שני נושאים שאני בקיאה בהם ולומדת אותם כל הזמן. מאחד מהם אני אמורה להתפרנס, והשני הוא תחביב מהצד. אז עקרונית אני רוב היום עוסקת בראשון, אבל מעשית אני בלי סוף פוזלת אל השני. מפסיקה לעבוד רק לכמה דקות, קוראת וכותבת בלהט עוד חומר שקשור לתחביב שלי, אומרת לעצמי שאני תכף חוזרת לעבודה - ושוקעת, שוקעת, שוקעת...
העניין הוא שברור לי (ברמה של ודאות ממש) שאם היה הפוך - העיסוק הראשון היה תחביב והשני ביזנס - אז הייתי בורחת אל הראשון. זה לא באמת שהנושא השני יותר מעניין אותי - הוא פשוט לא מוגדר כמטלה, אז אני לא מרגישה צורך לברוח ממנו.

חשבתי שהתגברתי על זה, בעקבות האימון האינטנסיבי שעברתי אתך, אבל אני מגלה את עצמי שוב מדשדשת באותם מחוזות עגומים.
מרגישה שאני צריכה עוד עזרה והכוונה.

עירית_לוי

הדבר הראשון שקפץ לי זה שאולי את מתנסה, לא מתוך כוונה ברורה או מודעת, בתפקיד של להיות "לא בסדר"? כמו מן התמרדות כזאת נגד הדימוי שיש לך ולאחרים לגבייך בעולם?
ואם כך, אז מה דעתך להרשות את זה לעצמך?
להוסיף לזה התבוננות מודעת ולאפשר את זה לעצמך עד הסוף? אם כבר אז כבר...

מנקודת מבט מסויימת זו התנסות מבורכת, כי זה חלק בתוכך שאין לו זכות קיום, אין לו חופש להיות. הוא מוקצה.

יחד עם זאת זו התנסות שאם את כבר עוברת בתוכה, אז כדאי לעשות אותה מתוך אהבה לעצמך ולא מתוך שיפוט עצמי.
אם זה משהו שאת בכל מקרה צריכה לעבור דרכו, יהיה חבל לסבול תוך כדי... לא?

(מעבר לזה שעם גינוי עצמי ההתנסות הזאת לא ממש יעילה אלא רק מחלישה, כמו שאת רואה).

אני יודעת שזה עלול להישמע מוזר ולא פרודוקטיבי, כי את אמורה "לייצר עבודה" ולהיות ממש בסדר. להתפרנס, להיות רצינית, אחראית וכו'. להתקדם ולא ללכת אחורה...
אבל -
ככל שתסכימי לקבל את הצד שבך שהוא "לא בסדר", "לא ממלא מטלות ביעילות", "עצלן" "דחיין" וכו' -
ככל שתתקרבי ל-לעשות איתו שלום, כך יהיה לך קל יותר להיות "כן בסדר" כשתבחרי להיות כזאת.
כרגע, בגלל שהצורך להיות לא בסדר צועק מתוכך אין לך שם יכולת בחירה. זה כאילו חזק ממך. הוא כאילו מבקש מקום וביטוי.
תראי בזה עצירה והרפייה לצורך התקדמות. במקום להתנגד לו, לתת לו. ולראות מה יקרה...

אז מה דעתך לתת לזה ניסיון קצרצר ולא מזיק? (הרי בינכה את לא מי יודע מה יעילה

).

אם כן, אז אני מציעה שני דברים:

להפסיק לשפוט ולגנות את עצמך, ולהתחיל לקבל ולתת לעצמך רשות. למשל: נסחפת למשך זמן מסויים לתחביב. התגובה האוטומטית זה גינוי עצמי, נכון? את מבקשת ממך להפסיק לשפוט את עצמך ונותנת לעצמך רשות ולגיטימציה על מה שעשית. "מותר לי, הכל בסדר". גם אם בהתחלה את לא מאמינה שזה בסדר, עם ההתמדה ההבנה תחלחל.

לבחון בינך לבין עצמך איך זה מרגיש להיות "לא בסדר", "לא אחראית" וכו'? מעבר לתחושת האשמה, איך זה מרגיש? האם יש שם גם חלקים מהנים? האם יש שם גם חופש? תחקרי את זה עם עצמך בכמה הזדמנויות שונות ותראי מה יעלה.

מה דעתך? מתחברת לזה?

שאולי את מתנסה, לא מתוך כוונה ברורה או מודעת, בתפקיד של להיות "לא בסדר"? כמו מן התמרדות כזאת נגד הדימוי שיש לך ולאחרים לגבייך בעולם?
איך את מצליחה תמיד כל-כך לקלוע תגידי לי?

מה שאת מציעה נשמע לי מאוד מלהיב, יש רק בעיה אחת קטנה: אם אני אעשה ככה זה יהיה, איך לומר, ממש ממש לא בסדר (-;
לא, ברצינות. יש לי התחייבויות. יש גם עולם אמיתי בחוץ, ושם הלקוחות מחכים לי. כרגע אני אכן לא מי יודע מה יעילה, אבל תוצרת כלשהי הם מקבלים. אם ממש ארשה לעצמי מכל הלב - לפחות בהתחלה אעסוק ימים שלמים רק בתחביב, ובמציאות אין מצב שאני מרשה לעצמי גם יום אחד בלי עבודה. אני פשוט לא יכולה לעשות דבר כזה.

אנחה עמוקה.

עירית_לוי

שמחה שזה קלע

תראי, זו אשלייה שהגינוי העצמי הוא זה ששומר עלייך מלהיסחף.
הוא רק גורם להרגיש רע עם עצמך.
לא יותר מזה. לא באמת.

מי שכן שומר עלייך זו תחושת המחוייבות הפנימית שלך להתפרנס.

ההצעה שלי היא להמשיך לעשות בדיוק את מה שאת בינכה עושה, ורק את התגובה הפנימית להחליף.
במקום "כמה נורא" להגיד "זה בסדר".
תנסי יום אחד, שעה אחת, אפילו רק פעם אחת. ותראי.

אם ממש ארשה לעצמי מכל הלב - לפחות בהתחלה אעסוק ימים שלמים רק בתחביב, ובמציאות אין מצב שאני מרשה לעצמי גם יום אחד בלי עבודה. אני פשוט לא יכולה לעשות דבר כזה.
מה דעתך לתת לעצמך רשות להיסחף לשעתיים?
להיסחף עם רשות. וממש להנות מזה!
לגיטימציה שתחומה בזמן.
ואז לחזור לעבודה.

מעבר לחלק הזה, המעשי, נראה לי שיהיה לך חשוב ונכון לחקור עם עצמך את המקום הזה:

איך זה מרגיש להיות "לא בסדר", "לא אחראית" וכו'? מעבר לתחושת האשמה, איך זה מרגיש? האם יש שם גם חלקים מהנים? האם יש שם גם חופש? תחקרי את זה עם עצמך בכמה הזדמנויות שונות ותראי מה יעלה.

מה שאת מציעה נשמע לי מאוד מלהיב
תראי שזה מלהיב אותך לא רק כי כיף לך לעסוק בתחביב,
אלא כי יש משהו מלהיב בחופש להיות מחוץ לכותלי הכלא של להיות בסדר שלא מבחירה.
את התחושה הזאת תחקרי ותבררי עם עצמך לעומק.

מי שכן שומר עלייך זו תחושת המחוייבות הפנימית שלך להתפרנס
זה נכון.
רגע, לא התכוונת שארשה לעצמי זמן היסחפות בלתי מוגבל? התכוונת רק שבגבולות זמן ההיסחפות ארשה לעצמי ליהנות?

_תראי שזה מלהיב אותך לא רק כי כיף לך לעסוק בתחביב,
אלא כי יש משהו מלהיב בחופש להיות מחוץ לכותלי הכלא של להיות בסדר שלא מבחירה._
נכון. זאת הסיבה שהרעיון מלהיב אותי.

אז הנה, עשיתי את זה. בשעת ההיסחפות שלי ניסיתי לעצור מדי פעם ולהזכיר לעצמי שזה בסדר ושמותר. בדקתי את התחושות שלי וחזרתי כל הזמן לגוף (את כתבת במעלה הדף משהו על הגוף שלנו שמשתף פעולה עם ההתניות התודעתיות, נכון?). הגוף מכווץ כולו. אני כל הזמן מוצאת את עצמי נוטה לצד של הכיסא, מין כזה 'תכף אשוב': סליחה, אני לא באמת עושה את מה שנראה שאני עושה, אני רק לרגע בודקת פה משהו, מיד אחזור לעבודה. כשאני מתבוננת בזה מבחוץ אני נדהמת לראות עד כמה אני מכווצת כולי, בתנועה מבוהלת. אני אומרת לעצמי: זה בסדר, מותר לי - ומרגישה איך הגוף רק מתקשה יותר, מגיב בחוסר אמון מוחלט.

עירית_לוי

רגע, לא התכוונת שארשה לעצמי זמן היסחפות בלתי מוגבל? התכוונת רק שבגבולות זמן ההיסחפות ארשה לעצמי ליהנות?
נכון

את כתבת במעלה הדף משהו על הגוף שלנו שמשתף פעולה עם ההתניות התודעתיות, נכון?
אכן.
האמונה שאת לא בסדר מוטמעת בך ברובד המחשבתי, ברובד החווייתי-הרגשי וגם ברובד התחושתי-פיזי.
השאיפה היא לשחרר אותה מכולם.

הגוף מכווץ כולו. אני כל הזמן מוצאת את עצמי נוטה לצד של הכיסא, מין כזה 'תכף אשוב': סליחה, אני לא באמת עושה את מה שנראה שאני עושה, אני רק לרגע בודקת פה משהו, מיד אחזור לעבודה. כשאני מתבוננת בזה מבחוץ אני נדהמת לראות עד כמה אני מכווצת כולי, בתנועה מבוהלת. אני אומרת לעצמי: זה בסדר, מותר לי - ומרגישה איך הגוף רק מתקשה יותר, מגיב בחוסר אמון מוחלט.
נהדר שגילית את זה!
זה טוב כי זה יאפשר לך כבר עכשיו לעבוד בעוד רבדים:

למחשבה תגידי - מותר לי.
לחוויה הרגשית תגידי - אני לא חוששת מפניך.
לגוף - כשאת מזהה את הכיווץ את יכולה לשניה אחת להקצין אותו, לא לפחד ממנו, ואז לנשום לאט לאט עמוק עמוק ולהרפות את הגוף.

תמשיכי! אל תעצרי כאן. את בדרך למקום נפלא עם עצמך.

אתמול עסקתי בתחביבים ה-מ-ו-ן זמן.
הרגשתי שהכיווץ הגופני הזה לא נגמר כשאני חוזרת לעבודה. אני עובדת וגם בעבודה אני מרגישה שאני לא ממש שם, ושהגוף שלי מתנצל. וזה ממשיך גם אח"כ, עם הילדים אחה"צ. יום שגלשתי בו הרבה יהיה יום רע אתם. אני אהיה חסרת סבלנות כלפיהם, ולא אקשיב להם באמת. אני לא ממש אהיה שם.
הבוקר גם קמתי מאוחר, ורע לי. רע לי. רע לי. לא ככה רציתי להיות.
אני מרגישה כל-כך חסרת ערך.

אני הולכת לסגור את האינטרנט לכל היום, לעבוד קשה ולהתנחם ביעילות ובמקצועיות שלי. אבל אני גם יודעת שזה מקסם שווא.

עירית_לוי

אוקיי, מה שאת יכולה לראות כאן זה שבאוטומט שלך, אחרי גלישה, אחרי התנהגות "לא בסדרית", עולה כעס (כלפי עצמך, כלפי הסביבה, היינו הך).
(זה אוטומט, לא לכעוס עליו, או עלייך-בגללו

).

כלומר, אחרי שהיית "לא בסדר" את מקבלת מעצמך עונש.
העונש הוא או - כעס על עצמך, או - "גברת! אין לך אינטרנט היום!", או - "את הולכת לעבוד קשה היום!!" (ובטח יש עוד סוג עונשים באמתחתך).

אני מרשה לעצמי להניח שהנחת הבסיס הלא מדוברת שלך היא שאת לא ראויה ליהנות, לא ראויה לתחביב, ובעיקר לא ראויה ולא מגיע לך לגלוש ולהיות לפעמים קצת כל כך כל כך לא-בסדר. שאין לך זכות כזאת.
ו-שאם העזת לפעול אחרת ממה שמרשה הנחת הבסיס אז את בהחלט כן ראויה לעונש.

זה כאילו מאזן לך את המשוואה:
את לא בסדר! מיד נשמעת סירנה ברקע. קיבלת עונש, אפשר להפעיל צפירת ארגעה.
אבל כמו שאמרת, זה מקסם שווא.
כלומר, זה לא באמת מרגיע: זה לא באמת מספק חוויה של "אני בסדר".

הצעה, אפשר?

תנסי בפעם הבאה שאת מזהה הענשה עצמית כזאת, לעצור ולשאול בזמן אמת (אם תצליחי) -
"עלומה יקירתי, האם את באמת באמת מאמינה שמגיע לך עכשיו ע-ו-נ-ש על זה?"

תקראי לילד בשמו ותבדקי מה יעלה בך בתגובה.

עוד לא יצא לי לתרגל את שאלת הקסם, כי מאז שכתבתי החיים נהיו אופטימיים יותר. בסוף יצא שאכן עבדתי לא מעט למחרת, ואכן עבר עלי יום שמח. אולי זה לא כזה מקסם שווא?
מניסיון העבר, השווא שבזה הוא שזה לא מחזיק הרבה זמן, ואני מסתובבת במעגלים.

אבל עכשיו נראה לי שהבאסה שהייתה לי כשכתבתי לא הייתה מושפעת דווקא מעצם ההיסחפות לתחביב, אלא מזה שבפועל יצא שבאותו יום עסקתי בעיקר בדברים מרגיזים. כלומר התחביב שלי לא הצליח להתקדם מהגלישה הזאת. נראה לי שבימים אחרים, כשאני שוקעת בתחביב ומזניחה את העבודה, לפעמים אני מרגישה התעלות כזאת, טעם החיים ממש. אני קוראת וכותבת בלהט, מגלה דברים חדשים, מבהירה את אותם דברים (בכישרון רב) לשותפים וירטואליים, וממש מלאה סיפוק. אי שם בירכתי המוח יש איזה תמרור עצור, אבל אני מסובבת את הראש ולא רואה אותו. אומרת לעצמי שלא נורא, ורק פעם אחת, וממהרת לשכוח שהבחנתי בו.

אני כותבת לך ומעבדת את המחשבות: יוצא שהתחביב שלי מטלטל אותי הרבה יותר. בעבודה הרגילה אני סתם מרגישה טכנאית, לא מבואסת מזה ולא מתלהבת מזה, סתם עושה את מה שאני יודעת לעשות ומסבירה את מה שאני יודעת להסביר. ואילו בתחביב אני נוסקת לגבהים כשהולך טוב, ונופלת לקרשים כשמתפספס.

סמים בעצם, לא?

>הולכת לעבוד<

עירית_לוי

אני כותבת לך ומעבדת את המחשבות: יוצא שהתחביב שלי מטלטל אותי הרבה יותר. בעבודה הרגילה אני סתם מרגישה טכנאית, לא מבואסת מזה ולא מתלהבת מזה, סתם עושה את מה שאני יודעת לעשות ומסבירה את מה שאני יודעת להסביר. ואילו בתחביב אני נוסקת לגבהים כשהולך טוב, ונופלת לקרשים כשמתפספס.
אולי זה סימן למשהו?
אולי הלב שלך מאותת לך מה יעשה אותו שמח, כלומר אותך שמחה יותר?
אולי הביטוי העצמי האמיתי שלך מבקש שתקשיבי לו?

זה כיוון שחשבתי עליו כמה פעמים בעבר, ובמידה מסוימת אפשר אף להגיד שניסיתי אותו. כל המחשבות, וגם הבערך-ניסוי, הובילו אותי פעם אחר פעם למסקנה שברור לי (ברמה של ודאות ממש) שאם היה הפוך - העיסוק הראשון היה תחביב והשני ביזנס - אז הייתי בורחת אל הראשון. זה לא באמת שהנושא השני יותר מעניין אותי - הוא פשוט לא מוגדר כמטלה, אז אני לא מרגישה צורך לברוח ממנו

עוד דבר:

כשאני שוקעת בתחביב ומזניחה את העבודה, לפעמים אני מרגישה התעלות כזאת, טעם החיים ממש
נראה לי שהבנת את המשפט הזה כחיובי, אבל לאו דווקא ככה אני חווה אותו. לא סתם השוויתי לסמים - אני קצת מרגישה שזה יותר מדי 'היי'.
בעצם לוידעת. אולי אם עבודה רשמית הייתה מביאה אותי לאותה התרגשות זה לא היה נראה לי שלילי. אולי גם כאן רגש האשמה הוא שקובע את ההתייחסות שלי.

עירית_לוי

יש לי תחושה שה'היי' הוא גם מזה שאת הולכת אחרי הלב וגם מזה שאת מורדת, שאת מעיזה להיות כל כך לא בסדר. שחרור מכלא רב שנים יכול לתת תחושה של 'היי'.
בכל אופן, ימים יגידו לך מה נכון או מה יותר...

כך או כך, מציעה כרגע להתמקד במערכת היחסים שלך עם האשמה ועם ההתנסות (המבורכת!) שלך בלהיות לא בסדר.
כלומר, להתמיד איזה זמן עם התרגולים האחרונים, ולראות לאן הן יקחו אותך.
מה את אומרת?

אני אומרת מצוין (-:
זה בדיוק מה שחשבתי עליו אתמול - שאני צריכה כמה ימים של התנסות ותרגול. בדיוק כמו שאמרת. לחכות בסבלנות ולראות לאן זה ייקח אותי.

עירית_לוי

יופי.
תעדכני.

סליחה שנעלמתי (אני יודעת שזה לא בסדר (-; ). אני בתצפיות על עצמי ועורכת רישומים כבר כמה ימים - ופתאום המחשב נכבה וכל הרישומים נמחקו. אז ייקח לי עוד טיפה זמן לשחזר את כל התובנות.

עלומה.

עירית_לוי

בסדר גמור, יא לא-בסדר-שכמוך

מה שישתחזר יופי, מה שלא לא...
נראה לי שמה שחשוב זה מה שמתרחש בתוכך, ואת זה לא תמיד אפשר לראות בזמן אמת, לפעמים רק אחרי איזה זמן פתאום שמים לב.

טוב, אז אתחיל מתיאור הרגשות הנלווים לחוויה חיובית של גלישה לתחביב על חשבון העבודה. ואני לא יכולה לכתוב על מה שעולה בי 'חוץ מרגשות אשמה', כי רגשי האשמה כרוכים בשאר הרגשות ומסובכים בהם ואין לי איך להפריד:

@ אני חשה התלהבות, ממש בעירה פנימית, שנובעת לדעתי בעיקר מהידיעה שאני עוזרת לאנשים. בחנתי את עצמי היטב - לא נראה לי שהעניין הגדול הוא מה שאני לומדת ומתחדשת, אלא מה שאני גורמת לאנשים ללמוד ולהתחדש. אני רוצה להדגיש שגם בעבודה שלי אני בעיקר מחדשת לאנשים דברים, שכל העבודה שלי היא עניין של הסברים בהירים (אמנם בתחום אחר לגמרי) - אבל ההבדל הגדול הוא שכאן זה בהתנדבות וכאן לא. כשאני עוזרת לאנשים בלי תמורה זה גורם לי להרגיש מעולה עם עצמי, ממש טעם החיים. גם אין כאן אחריות של 'מה יקרה אם אטעה מישהו', בעיקר בגלל שרק אני בוחרת על אילו שאלות להגיב ובאיזו רמה, אני מכתיבה את התנאים, וכך אני מכוונת את ההתייחסויות שלי רק לדברים שאני בטוחה לגמרי שאני בקיאה בהם, וזו בחירה שלא תמיד יש לי בעבודה.

@ ההתלהבות ממה שאני עוסקת בו (וכאן זה גם ממה שאני לומדת וגם ממה שאני מלמדת) ממשיכה לתסוס בי כל היום, ועושה לי חשק עצום לשתף את העולם - בעיקר את בעלי. כאילו - שם החיים האמיתיים שלי, בוא תשתתף אתי בעולם הפנימי שלי. אבל אני מרגישה חסומה מלעשות זאת, כי הרי ההנאה הזאת היא 'גנובה'. למרות שבעלי בעיקרון יודע שיש לי משיכה לעסוק בתחביב שלי על חשבון עבודה, ושזה נושא שמטריד אותי ואני מנסה להתמודד אתו - למרות זאת אני לא מרגישה חופשייה לדון אתו בהתלהבות במה שעשיתי היום, כי הרי אני אמורה להרגיש אשמה על העיסוק הזה ומדוכדכת לגביו ולא שמחה ונלהבת.

@ כשהראש שקוע בענייני התחביב - הילדים מדברים אתי ואני לא קולטת אותם, הראש שלי לא שם. ואז אני מרגישה אשמה גדולה על זה שאני הולכת ונהיית דמות וירטואלית, שכאילו החיים האמיתיים שלי הם לא במשפחה האמיתית שלי ובעבודה האמיתית שלי ובזוגיות האמיתית שלי אלא במין בועה כזאת שבה קל לי להיות כל מה שאני רוצה. מציאות מדומיינת קלה ופשוטה שבה אין שום התמודדויות.

@ כשאני גולשת על חשבון העבודה, אני שמה לב שכל הזמן מתנגנת בראש שלי איזו אשליה שהפעם זה שום דבר, נכון שהיו לי זמנים של מושחתות היסטרית בעניין הזה, אבל הפעם באמת אני רק לחמש דקות מרעננת את הראש ואחזור במשנה מרץ לעבודה. ואם לא אז עדיין זה יהיה בסדר, כי הרי אשלים את השעות האלה, והלילה אני מתכוונת לעבוד איזו חצי שעה לפני שאלך לישון. אז נכון שבעיקרון כדאי להיגמל מהתחביב הזה, אבל הפעם הספציפית הזאת היא בסדר, אני לא באמת שם. זה זמני. זה חד פעמי. זה כלום.

אני רוצה להעלות עוד עניין תוך כדי (אם נראה לך שלא כדאי אז נדלג על זה כרגע):
לאחרונה אני מבחינה אצל בני הגדול בדפוסים של אני בסדר כולכם אשמים - נטייה להתחמק ממצבים לא נעימים לו על-ידי ניסיונות (פרימיטיביים למדי) לגרום לאחרים בסביבתו לחוש אשמים.
כואב לי לראות את זה. כואב עד דמעות.
כל-כך לא רוצה להמשיך במירוץ הלפיד הזה, לשרשר את הדפוסים האלה הלאה.

אני מניחה שהפתרון החינוכי היחיד הוא פנימי, כלפי עצמי. לשנות בי את הדפוסים האלה ומתוך כך זה יקרין גם עליו. אבל אם יש לך עוד הצעות ספציפיות ביחס אליו אשמח לשמוע. תודה.

עירית_לוי

תשמעי, עשית פה עבודת תצפית יסודית, מודעת וחשובה!
כל הכבוד.

אני אתאר לך את נקודת המבט שלי על מה שסיפרת,
ואולי זה יעזור לך למוסס קצת את האשמה,
כי בעיני את עושה עם עצמך חסד בכך שאת מאפשרת לעצמך את התחביב.
כן כן, חסד. ממש הפוך מאיך שאת רואה את זה

.

אני אסביר:
נראה לי שהתחביב מספק לך מרחב שבו את יצרת לעצמך חופש לנוע לאט, בזהירות, ובקצב שלך בין שתי החוויות - אני כן-בסדר, ואני לא-בסדר.
"הבועה" הזאת היא כמו מעבדה קטנה שבה את יכולה ממש להתנסות בשני הקצוות האלה, תוך שליטה מלאה שלך על המשתנים.

למה שני קצוות?

מצד אחד, את נעה לקצה של אני-בסדר, ולא סתם בסדר אלא אני-סופר-בסדר, אפילו אני-"ואוו!".
את עוזרת לאנשים מבלי לבקש תמורה (ואוו מס' 1) ואת מסייעת להם להגיע לחוויה מאוד נעימה של לימוד והתחדשות (ואוו מס' 2). בנוסף, את אף פעם לא מפשלת או טועה, כי את נוגעת רק בדברים שאת בטוחה בידע שלך לגביהם, מה שמספק לך חוויה של אני מקצוענית (ואוו מס' 3). (ובבקשה להעיף ביקורת עצמית אם עלתה עכשיו ולקרוא נקי

).

ומצד שני את נעה לקצה של אני-לא-בסדר. את "גונבת זמן", את "חוטאת", את "מזניחה את הילדים". ממש ממש ממש לא-בסדר, בקנה המידה הפרטי שלך בכל אופן.

את מיטלטלת בין שני הקצוות האלה. נזרקת מקצה לקצה: פעם את חייבת להיות בסדר, ופעם כבר לא יכולה יותר ואת חייבת למרוד ולהיות קצת לא בסדר.

עכשיו בואי תתנסי להסתכל על זה לרגע בלי שיפוט,
אלא מתוך ההבנה שאת מאפשרת פה לעצמך משהו מאוד חשוב:
את מתנסה בחוויה שיש לך כמיהה עמוקה אליה – את כמהה לחופש לנוע בין שני הקצוות האלה כרצונך: לא להיות חייבת להיות כן-בסדר ולא להיות חייבת למרוד ולפרוק כל עול.

כרגע את נעה בין שני הקצוות, את נעה על גבי הסקאלה, כאשר המנוע הוא ברובו אוטומטי: את, כאמור, נזרקת ומיטלטלת בין שתי החוויות. את לא בוחרת אם ללכת לכאן או לשם.
השאיפה היא שבהמשך את תהיי זו שמפעילה את המנוע ותהיה לך יותר שליטה ויכולת בחירה להיות כאן או שם.

צעד מספר אחד לכיוון הזה, זה לתת לעצמך רשות להתנסות בדיוק בהתנסות שבה את מתנסה,
בהבדל אחד (וזה לא חדש

),
ללא שיפוט וללא האשמה עצמית.

חלק גדול ממה שחוסם אותך כרגע זה השיפוט. שם צריך לשים את הפוקוס כרגע. על לתת רשות: "מותר לי, מותר לי, מותר לי".

עלומה, יש לך כאן הזדמנות פז.
את כבר מתנסה, את כבר מאפשרת לעצמך את החוויה! אפילו את שני הקצוות של החוויה!, את אפילו נהנית מהקצוות האלה!! תראי איזה כיף לך!

הסבל הוא לא מהחוויה אלא מההלקאה העצמית, מההתנגדות שלך לעצמך, מאי-מתן הרשות, ומאי-הלגיטימציה.

מתן הרשות יתחיל ליצור לך שם חופש בתוך ההתנסות.

האם הצלחתי להמחיש את הכוונה שלי?
ומה דעתך?

.

אני מניחה שהפתרון החינוכי היחיד הוא פנימי, כלפי עצמי. לשנות בי את הדפוסים האלה ומתוך כך זה יקרין גם עליו. אבל אם יש לך עוד הצעות ספציפיות ביחס אליו אשמח לשמוע.
מסכימה איתך.
גם אני מניחה שעיקר העבודה היא עצמית, כי לא משנה מה נגיד לילדים שלנו וכמה ננאם ונטחן להם במוח:
הם מקשיבים פחות למילים שלנו ויותר למנגינה, להוויה, למי שאנחנו.

יחד עם זאת, את יכולה להתחיל להתבונן על המסרים שהוא חווה ממך ביחס לעצמו. עד כמה בתייחסות שלך אליו את מאפשרת לו, אפשור אמיתי, להיות "לא-בסדר".
תבדקי מה הוא חווה, מהן התגובות להן הוא זוכה מהסביבה, מכם, כאשר הוא מכניס את עצמו להתנסויות שנחשבות לפחות מקובלות.
תתחילי להתבונן על התגובות שלך אליו: עד כמה יש לו רשות להיות למשל - רע, נבזי לילדים אחרים, לא נדיב, לא מתחשב, אגואיסט וכדומה.

לתת לו רשות זה לא אומר להעביר לו את המסר שכך את רוצה שהוא יהיה וכך ראוי שהוא יהיה. אלא שכאשר הוא מתנסה בזה הוא לא יחווה גינוי. זה מאוד לא קל, בייחוד לא לאלה מאיתנו שמותנים באופן אוטומטי מאז הילדות שלנו עצמנו להיות בסדר.

השאיפה היא הרי שהוא יבחר להיות כן בסדר. שהוא לא יהיה חייב להיות כזה. אני מאמינה שאם יהיה לו חופש אמיתי לבקר בחוויות, בהתנסויות ההפוכות, הוא יבחר את הטוב, לא כי הוא חייב אלא כי הוא בחר. זה נורא קשה לאפשר את זה, זה נורא מפחיד, וזה מנוגד לאוטומט של רובנו.

אם את עושה את ההתבוננות הזאת, בבקשה בבקשה אל תלקי את עצמך. רק תזהי. קשה, אני יודעת. תשתדלי.

אוי, עירית, אני מרגישה טובעת.

המשכתי אתמול להשתתף באיזה דיון סוער על חשבון זמן שהייתי אמורה להיות עם הילדים. אני לא מרגישה גינוי עצמי - אני מרגישה תיעוב עצמי. לפני כמה זמן ביקשת ממני לשאול את עצמי בהזדמנויות כאלה אם אני חושבת שאני ראויה לעונש. שאלתי את עצמי בזמן אמת והתשובה הייתה חד-משמעית כן. גם לא התייחסתי אליהם, וגם איכשהו הצלחתי להעביר אליהם את תחושת האשמה (בגלל שאתם מתנהגים ככה וככה אני לא רוצה לשחק אתכם עכשיו, או איזה קשקוש דומה).
וגם, בכל פעם שאני נכנסת לעומק לעבודה אתך אני פתאום נעשית מודעת לכמה שרגשות האשמה והנחיתות שלי מנחות אותי בכל אמירה ופעולה, ובעיקר שלובות עמוק בקשר הזוגי שלי, וזה מייאש ונראה בלתי אפשרי לתיקון.
ועוד אני מרגישה דפוק כי העיקרון החינוכי שרמזת אליו לא מתקבל על דעתי, לא נראה לי, ומצד שני אני מרגישה שבלי לקבל את דברייך אין לי סיכוי, וכבר אני משחילה את הילד לאותה שבלונה שאני כל-כך מנסה עכשיו להיחלץ ממנה.

גלגל הצלה, אפשר?

ואגב, אני לא מבינה את מה שהסברת קודם.
שהתחביב מספק לך מרחב שבו את יצרת לעצמך חופש לנוע לאט, בזהירות, ובקצב שלך בין שתי החוויות - אני כן-בסדר, ואני לא-בסדר
איך זה?
כשאני עוסקקת בתחביב אני בו-בזמן בשני הקצוות - כן בסדר בעולם הפנימי של הבועה, שם אני מצילה את העולם, ולא בסדר בעולם האמִתי שלי, שממנו אני מתנתקת ולא ממלאת בו את מטלותיי.

עירית_לוי

גלגל הצלה, אפשר?
כן,
בואי ננסה ליצור תפנית.
אחר כך נחזור לנקודה בה עצרנו.

תנסי לענות שאלה שאלה, לפי הסדר:

מה זה הדבר המיוחד הזה שאת, עלומה, באת לתת לעולם? מהי המתנה הייחודית שאת ורק את באת לתת, ושהעולם יכול לקבל ממך וממש להיתרם ממנו?
האם את מסכימה להיות נדיבה עם העולם ולתת לו את המתנה הזאת?
האם את יכולה להסכים עם העוול של למנוע מהעולם את המתנה שבאת לתת לו?
האם את יכולה להסכים עם העוול של למנוע מעצמך את הביטוי העצמי המאוד-אותנטי שאת חווה ברגעים בהם את מעניקה את המתנה שלך לעולם?

.
_איך זה?
כשאני עוסקקת בתחביב אני בו-בזמן בשני הקצוות - כן בסדר בעולם הפנימי של הבועה, שם אני מצילה את העולם, ולא בסדר בעולם האמִתי שלי, שממנו אני מתנתקת ולא ממלאת בו את מטלותיי._
הכוונה היא שאת חווה את שני הקצוות,
פחות משנה אם זה שאת חווה את שניהם בו זמנית, או פעם את זה ופעם את זה.
הרעיון הוא שאת כן מאפשרת לעצמך להיות לא-בסדר, למרוד, אבל בתוך גבולות בטוחים. את מתנסה בחוויה שעבור הנשמה שלך מאוד חשוב להתנסות בה, ושביומיום אין לה רשות אמיתית להתנסות בה. כי האישיות לא מרשה לה, מנגנוני ההגנה לא מאפשרים לה.

זה כמו מישהו שיושב המון זמן בכלא, על לא עוול בכפו, אבל כבר התרגל ואולי אפילו שכח למה הוא שם, ושלא מגיע לו להיות שם. יום אחד הוא מגלה פתח יציאה ומוצא את עצמו מורד, ויוצא לכמה דקות, ומצליח להסתובב מחוץ לכלא לכמה דקות מענגות ואז לחזור מבלי שאף אחד ידע. וככה יום ועוד יום. הוא נגע בחופש, אולי יום אחד הוא יבין שמותר לו, שמגיע לו ושהוא ראוי להיות חופשי. ואז אולי הוא לא יחזור.

ההבנה הזאת, שההתנסות בלהיות לא-בסדר היא חשובה מאוד (לעומת מגונה), תוכל ליצור בך בהדרגה את הרשות ואת הלגיטימציה להתנסות בזה.
האם זה יותר בהיר עכשיו?

(לומדת... לומדת... ל-א-ט)
@}

עירית_לוי

עברו עליי כמה ימים של התנסות.
התענגתי על הרשות הפנימית לעשות דברים שטוב לי בהם ואני נהנית מהם.
אבל גיליתי שיש שם עוד משהו. לא רק הכיף שבלימוד (לאחרים) ולמידה (לעצמי) של נושא שחשוב לי. יש זמנים כאלה, וזה כיף, ולמדתי לשמוח בכיף הזה. אבל יש גם זמנים שאני מוצאת את עצמי מסתובבת בלופ אינסופי כזה, פותחת-סוגרת שוב ושוב אותם אתרים, יודעת שהסיכוי שיהיה שם משהו בשבילי לחדש בו אפסי - הרי רק לפני חמש דקות הייתי שם - אבל כשעולה בדעתי החלופה, להתנתק ולחזור לעבודה, אני דוחה אותה וממשיכה להיסחב באותו סבב דיכאוני. ואין לי בזה שום כיף שבעולם. ניסיתי לתפוס את הרגע, לחשוב עם עצמי בזמן אמת - למה אני עושה את זה? בשביל מה? מה אני מחפשת? ונראה לי שהתשובה היא בעיקר הייאוש שלי - אני יודעת שאני כזאת וזהו, שאני נמשכת לחפש לעצמי עיסוקים אחרים במקום לעבוד. אני יודעת שאין סיכוי שאני אהיה העובדת החרוצה שייחלתי להיות. אין כאן שמחה בלהיות לא-בסדר, יש כאן חוסר אמון ביכולת שלי להיות בסדר. חוסר אמון בסיכוי להשתחרר ממעגל הקסמים.

עירית_לוי

_עברו עליי כמה ימים של התנסות.
התענגתי על הרשות הפנימית לעשות דברים שטוב לי בהם ואני נהנית מהם._
ואוו!
חכי רגע לפני ה"אבל..".
איזה יופי, כל הכבוד שהעזת ועברת את מחסום הפחד מליהנות.
זוכרת כמה זמן עמדת באימה מול המחסום הזה, וכמה תיעוב עצמי היה שם?

עשית צעד ע-נ-ק-י.
בבקשה עצרי ופרגני לעצמך על האומץ והנחישות.

יש גם זמנים שאני מוצאת את עצמי מסתובבת בלופ אינסופי כזה,
נראה לי שזה אולי קשור למשהו אחר.
אני מציעה לך לעזוב לזמן מסויים את ההתעסקות בלופ ובעיקר את הניסיון לנתק את עצמך בכוח מההתעסקות באתרים האלה,
ולהתמקד למשך כמה ימים בנושא אחר-אבל-קשור:

יש לי תחושה שזה קשור בצורה עקיפה ל-עד כמה את מתנהגת ומתייחסת אל עצמך בצורה יפה.
לעד כמה את נחמדה לעצמך, עד כמה את מטפלת בעצמך יפה, עד כמה את מדברת על עצמך יפה, עד כמה את נותנת לעצמך את היחס שאת באמת ראויה לו.

נסי גם והתבונן ולראות מה יש כרגע,
על הפעמים בהן את כן מתייחסת יפה לעצמך ועל הפעמים בהן את לא,
וגם לנסות לשפר בכל פעם את ההתייחסות שלך לעצמך. כל פעם בצעד אחד קטן. פה להחליף את טון הדיבור שלך על עצמך, פה לעצור ולתת לעצמך לאכול בנחת כמו שצריך, וכדומה. בהתאם למה שתגלי.

זה שילוב של התבוננות ושל שינוי פעיל.

תבדקי אם נכון לך ומתאים לך.

לעד כמה את נחמדה לעצמך, עד כמה את מטפלת בעצמך יפה, עד כמה את מדברת על עצמך יפה, עד כמה את נותנת לעצמך את היחס שאת באמת ראויה לו
וואו.
ננסה באמת לבחון את זה.

עשית צעד ע-נ-ק-י
נכון, אבל כבר חזרתי אותו אחורה \-:
באמת הצלחתי להשכיב לישון את הקול הפנימי של 'זה לא בסדר', אבל אחרי כמה ימים שהקשבתי לשקט - פתאום שמעתי אותו מבחוץ, ודי חזק.
מבעלי.
האמת שלא שמעתי אלא ראיתי אותו רשום על הפנים שלו. להגיד לי הוא לא רצה. קשה-קשה-קשה לו עם זה. והוא לא מרגיש שמותר לו להגיד לי מה לעשות. אבל הוא לא יכול שלא לחשוב את מה שהוא חושב, אז הוא מוצא את עצמו שותק את זה, וזה יותר גרוע.
הושבתי אותו לשיחה. ביקשתי שידבר. שיגיד לי כל מה שיש לו להגיד.
הוא אמר שהוא קרוע. בעיניו ההיסחפות שלי רעה מאוד, אבל זו התמודדות שלי עם עצמי ומה בכלל יש לו להתערב, עניין שלי.
הסברתי על נקודת המבט החדשה שלי. שמבחינתי כרגע זה תחביב לגיטימי ולא דבר שאני מנסה להשתחרר ממנו כמו שתמיד הצגתי את זה. הוא הופתע מנקודת המבט, ניסה ללמוד את השפה החדשה - "אבל עדיין".
עדיין אני אדם מבוגר, בעל משפחה, וסדר העדיפויות שלי אמור להיות מורכב בעיקר מכל מה שכרוך בטיפוח המשפחה שלי - ענייני פרנסה, גידול, תחזוקת הבית... תחביב זה יופי - אבל כמשבצת קטנה בחיים, ולא בנפח הזמן שזה תופס.
יצא שבעצם עיקר אי-הנחת שלו זה הזמן הרב שאני מקדישה לתחביב שלי. שאיהנה ממה שאני עושה - יופי. שלא אתבייש בזה - הוא בעד. שאגיד בפה מלא שזה עיסוק משמעותי בחיי - טוב ויפה. אבל הוא מרגיש רע מאוד עם הזמן הרב שאני משעבדת לעניין הזה, על חשבון דברים אחרים.
באותו רגע הצטייר לי, בצדק או שלא בצדק, שהוא טועה לגבי הזמן הרב שאני מקדישה לתחביב, ובעצם המצב פחות גרוע משנדמה לו.
סיכמנו שנבדוק את העניין, ושבמשך שבוע אנהל רישום מדוקדק של הזמן שהקדשתי לתחביב.
החזקתי מעמד יום וחצי. היה ממש גרוע ומייאש.
עכשיו אני כבר לא רושמת, ואין לי מושג מה הלאה.

עירית_לוי

_סיכמנו שנבדוק את העניין, ושבמשך שבוע אנהל רישום מדוקדק של הזמן שהקדשתי לתחביב.
החזקתי מעמד יום וחצי. היה ממש גרוע ומייאש.
עכשיו אני כבר לא רושמת, ואין לי מושג מה הלאה._
אני מסכימה שזה משהו שרצוי לשנות,
מכיוון שאת סובלת,
ומכיוון שיש פה משהו שהוא חזק ממך ושלא מאפשר לך התנהלות חופשית שיש בה בחירה.
אבל לא כך. לא בכוח.
כמו שראית וחווית, זה פשוט לא מחזיק מעמד.

אני לא מאמינה שבמקרים כאלה משמעת לבדה מאפשרת שינוי שמחזיק מעמד.
יש פה צורך רגשי שהוא כנראה חזק יותר מכל החלטה רציונלית שתעשי, ולא משנה כמה תהיי נחושה וכמה תפעילי שרירים נגד עצמך.

זה כמו, להבדיל, שאלכוהוליסט יכנס לפאב עם החלטה לא לשתות יותר מכוס אחת בערב, ועם פנקס שבו הוא ירשום כמה כוסות הוא אכן שותה. הצחקנו אותו. מה יהיה חזק יותר? ההחלטה לרשום ולהגביל את עצמו, או הצורך האוטומטי לספק את הנטייה ההתמכרותית?
בבקשה חזרי להיות רכה עם עצמך והביטי על הצורך שלך להתמרד ב"להיות בסדר" כצורך שמבחינה רגשית הוא חזק, אוטומטי, וכמעט-הישרדותי. אוקיי?

תראי,
את עשית צעד גדול מאוד קדימה והתעמתת באומץ רב עם הפחדים שלך.
ההסכמה להנות היא צעד מרשים. ממש! ולא צפוי. את הבהלת את המערכת הרגשית שלך והכנסת אותה למצב כוננות מוגברת

.
את לא חזרת אחורה, את נבהלת, ונעצרת. נסי להביט על זה כעל עצירה, הגיונית ומובנת.

מה שקרה אחרי שעשית את הצעד זה שהמציאות החליטה לאתגר אותך. לבדוק עד כמה את "רצינית" עם האומץ החדש הזה שלך.
היא שלחה אלייך קול חיצוני (בעלך) שמדבר באותה שפה של הפחדים שלך ושמהדהד איתם.

עכשיו את בצומת ויכולה לבחור לאן לפנות:
להמשיך בדרך בה התחלת, לחזור ולבחון שוב בעדינות את מידת ההסכמה שלך להנות, מתוך השאיפה ליצור לעצמך חופש אמיתי סביב הנושא של בסדר/לא בסדר.
או
לוותר, ולהצטרף לקול החיצוני.

הדרך הראשונה לא תהיה בהכרח דרך מהירה של זבנג וגמרנו אבל היא תאפשר ישוני מהותי. את תצטרכי להיות מאוד סבלנית עם עצמך. היא תדרוש ממך אורך רוח ונחישות.

בנוסף,
שימי לב לא "להפיל" את זה על בעלך.
הפחד שלך זיהה פה פרטנר לעניין, שמבין לליבו, והוא תפס עליו לרגע טרמפ ("יופי, בעלי לא בעד. אני חוזרת לרדות בעצמי!").

מאוד יכול להיות שיגיע הרגע שבו כן תצטרכי להגיד לעצמך "די". כמו שילד צריך לפעמים שמבוגר אחראי יעזור לו ויעצור אותו.
שכן תצטרכי לשים לעצמך גבול כדי להיגמל.
אבל זה יקרה כאשר תוכלי לעשות את זה בלי לתת לעצמך פטיש חמישה קילו בראש. גבול שצומח ממקום של אהבה ונוכחות. לא ממקום של שנאה עצמית.

אני מאמינה שזה יקרה בשילוב של נחישות להיגמל ושל רכות וחמלה עצמית.
(כרגע השילוב של נחישות ודיכוי עצמי לא מוכיח את עצמו).

כרגע, אני מציעה, כאמור, את התרגיל של לבחון עד כמה את מתייחסת יפה לעצמך,
וגם לחזור לתרגל את נושא הרשות וההסכמה ליהנות בעודך בינכה-פורקת-כל-עול באתרים ההם.

אל דאגה, התחושה שלי היא שאת בדרך הנכונה.

עירית, תודה.

אני מאמינה שזה יקרה בשילוב של נחישות להיגמל ושל רכות וחמלה עצמית
מה הביטוי של הרכות והחמלה העצמית - הבנתי. אבל מה הביטוי של הנחישות להיגמל? הפנקס אכן יוצא מגוחך, וכנראה שאני באמת לא בשלב שאני מסוגלת ל'די' אחראי בלי בומבה בראש. אז מה כן? פשוט הידיעה שיום אחד זה יגיע?

עירית_לוי

אבל מה הביטוי של הנחישות להיגמל?
לפעמים יש רגע שבו כן צריכה להופיע נחישות.
זה לא כוח, זה לא פטיש חמישה קילו, זו נחישות. הבדל קטן אבל גדול.

זו דחיפה קטנה שרק עוזרת לך לסטות מהמסלול של ההרגל.
אחרי שאת כבר בשלה לעשות את הסטייה, אחרי שאת בשלה מבפנים לעשות את השינוי.
אבל זו רק דחיפה קטנה, זו לא מכה ששוברת.

למשל,
תסתכלי על דוגמא מתחום אחר: נניח שמישהי שרוצה להפחית במשקל,
ולא מצליחה כי היא הולכת נגד עצמה, שונאת את עצמה ומפעילה המון משמעת.
ורואה שזה לא הולך.
אז היא מחליטה לעזוב את הדיאטות הנוקשות ואת התפריטים הקפדניים, פונה פנימה ועושה עבודה רגשית מעמיקה וטובה שמאפשרת לה לעשות את השינוי מתוך אהבה עצמית ולא מתוך שנאה עצמית,
ואז היא סוף סוף בשלה,
אבל משום מה היא דוחה ודוחה את המימוש של השינוי,
כי משהו בה עדיין רגיל ללכת במסלול הישן: הנוחות, ההרגל.
והיא צריכה לעשות מאמץ קטן, ברובד החיצוני כדי לעבור למסלול אחר,
ואז היא כן זקוקה לדחיפה כדי לעשות שינוי בתפריט.
אבל זו דחיפה שיש לה גיבוי בעבודה הפנימית שנעשתה, ולכן היא אפקטיבית.
הדחיפה הזאת זו הנחישות שדיברתי עליה.
זה יותר מובן עכשיו?

פשוט הידיעה שיום אחד זה יגיע?
לגמרי!
זו האמונה.

זה יותר מובן עכשיו?
בהחלט. תודה.

>הולכת לעשות שיעורי בית<
>שתי משימות הפילה עלי המורה הזותי<

עירית_לוי

>הולכת לעשות שיעורי בית<
מאוד נוח לעבוד עם התלמידים הבסדריים האלה

>שתי משימות הפילה עלי המורה הזותי<
כל המורים אותו &*##@$
>אני בסדר המורה אשמה<

תשובה ל "עלומה" (מכתבים כירולוגיים-ניתוח כף היד)

ההגנה הטובה ביותר זו ההתקפה.
האבחון שני פרקים תחתונים ישרים ורק הפרק העליון נוטה לכיוון האמה. ככל שהזוית חדה יותר זה יותר חמור וכרוני בהתנהגות האדם,כולם אשמים חוץ ממני. ככל שהנטייה חלשה יותר זה פחות חמור.
אדם שחווה עקרונית את עצמו כלא בסדר במערכת היחסים עם אבא,גדל בסביבה מאד ביקורתית (בעיקר מאבא)אם כל אדם מקבל בלידתו שק לביקורת שמותר לו להתמלא עד סוף חייו,שק הביקורת של האדם עם יופיטר זוויתית התמלאה וגדשה את השאה כבר בילדות. הוא חווה כ"כ הרבה ביקורת שאין מקום לעוד .לכן כל פעם שהוא מקבל ביקורת ,הוא לא יכול לסבול אותה. בכל פעם שרק נדמה לו שמישהו לא מקבל אותו הוא מייצר מערכת הגנה ומקדים לבקר את הסביבה,או שיגיב בהתפרצות זעם ויאשים מישהו אחר. זה כעס פנימי על כל העולם ,כאילו מישהו כל הזמן בודק אותו ולכן הוא מתקיף.לפעמים נראה אנשים הולכים עם פרצוף חמוץ,כי הם מאשימים מראש וכדי למנוע אפשרות שיאשימו אותם.
השלכת אשמה קורית כשמשהו השתבש בסביבה.האב הופנם בתוך האדם ולכן הוא המבקר הראשון של עצמו.הוא נמצא במקום של ביקורת וכעס קודם כל על עצמו.
אנטיביוטיקה רוחנית לזה :
לעבד את הנושא של כעס בחיים .העבודה של ביירון קטי מאד טובה לכך,כי היא ברמה השכלית ולא מהמקום הרגשי.המקום השכלי בא להראות לאדם את האבסורד שדברים לא צריכים לקרות כמו שאנחנו חושבים שהם צריכים לקרות.

זו פעם ראשונה שאני נכנסת אל הדף הזה. השם שלו הרתיע אותי מאד.

אני מאד מתחברת ומבינה את המשפט הזה "אני בסדר, כולם אשמים".
זה כל פעם צף ועולה בי שוב. במיוחד עם חלק מבני המשפחה ולצערי גם עם חברות קרובות.

לא יודעת איך לנסח מרגישה מפוחדת מדי בשביל להתעמת עם הקושי הזה.
רק כואב לי כמה לפעמים אני יכולה להיות מגעילה, מאשימה, שטנית ורעה
כי אני טובה, ראויה, מקסימה, אהובה ונותנת.
בעיקר מרגישה קונפליקטים באישיות- ניגודים. יכולה להיות מדהימה ויכולה להיות הרסנית מין "פאם פאטל".

אז קראתי כאן את הדף ואשמח גם לתמיכה או משהו...

עירית_לוי

ואשמח גם לתמיכה או משהו...
אשמח לנסות לעזור.
תצטרכי למקד אותי ולומר מה בדיוק את רוצה וצריכה.

לתחושתי הכיוון שיתמוך בך ויחזק אותך היהי "לעשות שלום" עם כל החלקים שבך.
לזהות את הצד החשוך ואת הצד המואר שבכל תכונה. לקבל באהבה גם את המקסימה וגם את המאשימה.
כתבי אם את מתחברת לזה,
וכאמור, מה בדיוק את רוצה וצריכה.

שליחה על ידי עלומה* » 02 מרץ 2010, 21:52

טואוב.
במשך כך וכך זמן עשיתי שיעורי בית בשקדנות, ולא ראית שהגשתי אותם כי הסתפקתי בלבדוק אותם בעצמי, וקיבלתי ציונים לא רעים.
הרגשתי התקדמות.
עכשיו נתקעתי עם איזה תרגיל קשה במיוחד, והחלטתי שאת שיעורי הבית האלה אני מגישה.
זה בסעיף ב' (האם את מתייחסת יפה לעצמך):
נזכרתי היום באיזו סיטואציה מהעבר, ובאווילות הגדולה שהפגנתי לפני אדם שדעתו עליי חשובה לי. שמתי לב שתוך כדי היזכרות אני מסננת לעצמי (ממש בשפתיים) 'טיפשה! טיפשה! טיפשה!'.
המון פעמים כבר הרצתי לעצמי את הזיכרון הזה (ואחרים מאותו סוג) בראש, אבל רק הפעם קלטתי את הצורך שלי לנזוף בעצמי, את ההתמסרות שלי לנזיפה.
בשעה שאחר-כך עוד הרגשתי מדי פעם את הרעל הזה זורם בוורידים.
הממ.
מסתבר שאני לא מתייחסת לעצמי יפה כל-כך.

עירית_לוי

אבל רק הפעם קלטתי את הצורך שלי לנזוף בעצמי, את ההתמסרות שלי לנזיפה.
ואחרי זה, את מגישה רק את שיעורי הבית ש"ראויים" לנזיפה?

אני צוחקת...

קודם כל נהדר שאת מרגישה התקדמות!

בעניין האם את מתייחסת יפה לעצמך
כמה דברים:

תמשיכי לזהות. רק לזהות את ההרגל ואת המחירים הכבדים שלו (למשל "הרעל בוורידים" שתיארת). מבלי להלקות את עצמך. רק לזהות.

נסי לחתום עם עצמך על הסכם בו את מבטיחה לעצמך שאת מחוייבת לעצמך לדיבור יפה ומעצים. מרגע חתימת ההסכם את לא יכולה יותר לדבר אלייך לא יפה. ובכל פעם שזה יקרה, רק תזכירי לעצמך את ההסכם. "אופס, שכחתי, יש לי הסכם עם עצמי. בפעם הבאה אני אעמוד בו".

יצא לי לכתוב בדפים אחרים על תרגול של מתן רשות. בשמת א מיתגה אותו שם תחת השם "סדנת מותר" וגם שיכללה אותו ומאז אני קוראת לו כך. הוא מאוד מאוד אפקטיבי ואני מציעה לך לתרגל אותו.

הכי יעיל מבחינתי זה להפנות אותך לכמה מקומות בהם הוא מתואר.
תקראי ותראי אם את מתחברת, ואם יש לך שאלות או דברים שאת רוצה לברר ספציפית אלייך עם התרגול הזה - תשאלי ואשמח לפרט.
הנה כאן:
עוברת אורח מהגגת (2010-02-06T09:54:35)
מבקשת עצה בהתמודדות עם רגשות (2010-02-21T14:08:20)

לגבי המחירים של דיבור מחליש ולא יפה על עצמך, תקראי את זה:
עוברת אורח מהגגת (2010-02-19T18:09:06)

<מה זה?? המורה? כולה באתי להגיש שיעורי בית ויצאתי עם מטלות קריאה לשנה>

בהצלחה. וכל הכבוד על ההתקדמות

עירית_לוי

(אגב, אם אני לא טועה, הדף שלך היווה השראה או טריגר לפתיחת הדיון בדף של עוברת אורח. ועכשיו טקסטים שנכתבו שם מגיעים אלייך. זה נחמד

).

שליחה על ידי עלומה* » 04 מרץ 2010, 12:33

קראתי, התפעמתי, התרגשתי, התפעלתי, הפנמתי, שיננתי - וממשיכה בדרך.
אגיח מדי פעם לדיווחים קטנים.

>ושיואו, ראיתי ב מה חדש שקורים דברים מעניינים אצל העוברת, אבל לא היה לי צל של מושג שזה קשור אליי!<
>מבקשת להתחלק בתמלוגים<

עירית_לוי

שלום שלום לרחוק ולקרוב.
ברוך ה', הרבה הרבה יותר טוב. אני רואה דברים שמשתפרים על כל צעד וצעד. כל יום אני מרגישה יותר שלמה ויותר מפויסת ויותר אהובה. זו הקדמה לפני שאכנס לפרטי ההתייעצויות - כי הקשיים שאתאר הם רק חלק קטן מתמונה גדולה, והתמונה יפה ומוארת.

עכשיו.

בעסקי התחביב: ההשתפרות הגדולה שאני חשה - היא בעיקר כשבעלי לא בסביבה. בשעות העבודה או כשאני עם הילדים או סתם אם הוא יוצא לשיעור בערב - אני מרגישה חופשייה, בוחרת כמה ומתי 'לתחבב', ושמחה בבחירותיי, לרוב. אבל כשהוא באזור ורואה במה אני עוסקת אני מוצאת את עצמי מתוחה, מתנצלת, מסתירה - ומסתחררת במערבולת של יצר הרס עצמי. וכן, עכשיו אני מאוד מאוד מודעת למחירים של המערבולת הזאת, והם כבדים. זה לא היה אמור להיות ככה עם בעלי. דיברנו על הנושא הזה כמה וכמה פעמים, ובכנות. הכי בכנות. עקרונית הוא שותף לדרך. הוא יודע ומבין שאני עוברת תהליך של לגיטימציה עצמית, ושהתהליך הזה מיטיב עמי ועם העולם. ובכל זאת יש פער בין מה שנאמר לבין מה שמוקרן, ובפועל אני מרגישה לא בנוח לעסוק בתחביב שלי כשהוא בסביבה, או אפילו כשאני יודעת שהוא עשוי להגיע בזמן הקרוב. זה הציק לי הרבה זמן, אבל עכשיו נראה לי שאשאיר את זה ככה. נראה לי שעדיף לא לאתגר אותנו עד הסוף כאן. משהו רע מהדהד בינינו כשהוא רואה עוסקת בתחביבים האלה. אני כרגע מקבלת שזה המצב, ומשתדלת להניח את העניינים האלה בצד כשהוא באזור. לעסוק בהם רק במרחק בטוח. אבל אם יש לך הצעה אחרת - אשמח לשמוע.

זיכרונות מכאיבים: אחרי שכתבתי לך על הזיכרון ההוא נהייתי מאוד מודעת לעניין, וגיליתי שהרבה פעמים ביום אני מריצה בראש זיכרונות כאלה, של סיטואציות מביכות. זה ממש לא היה יוצא דופן. מסתבר שיש לי לא מעט שיחות מביכות מהעבר לחזור אליהן, ואני עושה זאת פעם אחר פעם. אז הזכרתי לעצמי לא לדבר אל עצמי במילים לא יפות, והאמת שזה בא לי די בקלות. אולי באמת ה"טיפשה, טיפשה, טיפשה" אז היה חריג, אולי גם בלי הההסכם הזה לדיבור יפה לא הייתי נוזפת בעצמי בכל פעם. אז בסדר, אני לא מדברת אל עצמי במילים לא יפות. מה כן? אני סתם בוהה בזיכרון הלא נעים ועוברת הלאה. יש אולי דרך לנצל אותו לחיוב? רוב הזיכרונות האלה עוסקים בהתנהגות שלי ודיבורים שלי שלאחר מעשה נראים לי אוויליים ומביכים ומגחיכים אותי בעיני אחרים. אולי על משקל "מותר לי להיות לא בסדר" אני יכולה לנסח לעצמי גם משהו כמו "מותר לי להיות טיפשה לפעמים"? מה דעתך?

עירית, מהצצה בדף בית שלך אני רואה שאת מאוד מבוקשת (ובצדק...). העזרה הפרטנית שלך היא המון בשבילי, אבל אם את עמוסה וקשה לך - אני די בטוחה שעליתי כבר על הגל הנכון, ואצליח איכשהו למצוא את התשובות שנכונות עבורי. אנא עני רק אם כך נוח ומתאים לך @}

אגב, התחלתי לקרוא את הספר 'נוברדוק' שכתב שמואל בן ארצי (אבא של...) על ישיבת המוסר הקיצונית שלמד בה בצעירותו. ואף-על-פי שדרך המוסר, אפילו בימי השיא שלה, הייתה חריגה ותמוהה ולגמרי לא מיינסטרים בעולם הישיבתי, והיום אנו כבר רחוקים מאוד מתקופת הפריחה שלה - למרות כל אלה אני פוגשת את עצמי לא מעט בדמויות המתוארות, ומזהה את רוחם של כמה וכמה דברים שנאמרו גם לי בימי לימודיי התורניים. אמנם נאמרו לי גם דברים שונים לגמרי והפוכים, אבל איכשהו תורות של דיכוי עצמי מחלחלות הרבה יותר עמוק... ואני הוגה הרבה בדברים, והופכת והופכת במשהו שכתבת ל{{}}אהבת עולם פעם לפני מיליון שנה: אני רוצה להציע לך לשקול את הרעיון שאולי ריפוי פנימי שלך, שינוי פנימי, ישפיע גם על שינוי היחסים שלך עם אלוהים, או לפחות יצטרך לעבור דרך שם
שוקלת.

עירית_לוי

נראה לך שאני מקבלת את הצעת הפיטורים שלך!?

תשכחי מזה...

אני כרגע מקבלת שזה המצב, ומשתדלת להניח את העניינים האלה בצד כשהוא באזור. לעסוק בהם רק במרחק בטוח. אבל אם יש לך הצעה אחרת - אשמח לשמוע.
זה נשמע לי מאוד נכון עבורך כרגע.
מציעה רק להוסיף לזה דבר אחד קטן:

את תעשי לעצמך שירות טוב בדרך לשחרור רגשות האשמה וליצירת תחושה של לגיטימיות - אם לא "תפילי" את זה עליו.
הכוונה היא רק בתוכך פנימה, בדרך שבה את מתייחסת בתוכך להחלטה לא לעסוק בתחביב לידו.
יכול מאוד להיות שכבר עכשיו את לא מפילה את זה עליו, אני מחדדת את הנקודה למקרה שכן, ותבדקי. כאמור, הנקודה הזאת משמעותית ביחס לקצב ההתקדמות שלך.

מדוע זה חשוב?
כי לראות בו אחראי לזה שבחברתו אין לך לגיטימציה לעסוק בתחביב, זה להפנות את הפוקוס החוצה.
הרי כאשר יהיה לך חופש מוחלט מרגשות האשמה הללו, לא ממש יזיז לך לעסוק בתחביב לידו. כלומר, הוא ימשיך להגיד את שלו (או שלא) אבל זה לא יערער אותך.
את כבר יודעת את כל זה, אני לא מחדשת לך. אני יודעת,
אבל בגלל שמדובר פה במנגנון אוטומטי של האשמה, חשוב להאיר את הנקודה הזאת, וחשוב שאת תהיי עירנית בזמן אמת לבור הזה.

אז בכל פעם שאת נמנעת מעיסוק בתחביב, בחברתו, בגלל חברתו,
הזכירי לעצמך שזה לא בגללו אלא בגלל שההתנגדות שלו מהדהדת חזק מדי עם ההתנגדות שעדיין קיימת מעט בתוכך, ולכן מחלישה אותך.
ההתנגדות שלך הפוגשת את שלו היא זו המחלישה, לא ההתנגדות שלו (אה, ולא לשכוח בחמלה עצמית כמובן. זה לא שאם הוא לא אשם אז את היא האשמה, אוקיי?

).

מה את אומרת?

.
אולי על משקל "מותר לי להיות לא בסדר" אני יכולה לנסח לעצמי גם משהו כמו "מותר לי להיות טיפשה לפעמים"? מה דעתך?
יופי של רעיון.
תנסי ותראי איך זה עובד לך.

מה כן? אני סתם בוהה בזיכרון הלא נעים ועוברת הלאה. יש אולי דרך לנצל אותו לחיוב?
כן.
כשהוא עולה, אמרי לעצמך:
"הזיכרון הזה עולה עכשיו בתוכי על מנת לצאת מהמערכת. הוא צף על מנת להשתחרר.
אני פוגשת אותו ליד דלת היציאה. אני מתנקה."
את יכולה גם ממש לדמיין משהו, איזו אנרגיה, יוצאת מתוכך.

אני מאוד מאמינה בזה.
ואם ההתכוונות הזאת תהיה במודעות שלך כאשר זה קורה לך, כאשר הזיכרון עולה, זה יעצים את הניקוי הזה. זה יתן לו תוקף ככזה, כניקוי, ולא סתם כהתבחבשות בזכרונות עבר.

.
_אני רוצה להציע לך לשקול את הרעיון שאולי ריפוי פנימי שלך, שינוי פנימי, ישפיע גם על שינוי היחסים שלך עם אלוהים, או לפחות יצטרך לעבור דרך שם
שוקלת._
יופי.
אם את הופכת והופכת בזה, זה כנראה פגש משהו בתוכך.
אם תרצי לעבוד עם זה - עכשיו או בהמשך - כמובן בשמחה.

מרגישה לא בנוח לעסוק בתחביב שלי כשהוא בסביבה, או אפילו כשאני יודעת שהוא עשוי להגיע בזמן הקרוב.
מאוד מאוד מכירה את ההרגשה הזאת ומזדהה.
זה היה המצב מול ההורים שלי בכל הנוגע לגלישה של שעות במחשב. וממש תחושה של התכווצות כשהם בסביבה, או כשאני יודעת שהם עומדים להגיע.
למזלי, עכשיו יש לי מחשב משלי, בחדר שלי....

למרות כל אלה אני פוגשת את עצמי לא מעט בדמויות המתוארות, ומזהה את רוחם של כמה וכמה דברים שנאמרו גם לי בימי לימודיי התורניים. אמנם נאמרו לי גם דברים שונים לגמרי והפוכים, אבל איכשהו תורות של דיכוי עצמי מחלחלות הרבה יותר עמוק...
לא זכרתי שכתבת כאן שאת באה מרקע דתי.
חשבתי שרק אני מתבחבשת עם השטויות האלה של הרגשי אשמה מול אלוהים שבאו משם....
וש-לך יש רגשי אשמה רק מול בני אדם, יענו, רגשי אשמה של אנשים 'נורמליים'...

עירית_לוי

ברוך ה', הרבה הרבה יותר טוב. אני רואה דברים שמשתפרים על כל צעד וצעד. כל יום אני מרגישה יותר שלמה ויותר מפויסת ויותר אהובה. זו הקדמה לפני שאכנס לפרטי ההתייעצויות - כי הקשיים שאתאר הם רק חלק קטן מתמונה גדולה, והתמונה יפה ומוארת.
מרוב שהתפעמתי מזה כשקראתי, דילגתי על זה בתגובה הכתובה.
זה מפעים ומשמח עד מאוד.

_חשבתי שרק אני מתבחבשת עם השטויות האלה של הרגשי אשמה מול אלוהים שבאו משם....
וש-לך יש רגשי אשמה רק מול בני אדם, יענו, רגשי אשמה של אנשים 'נורמליים'..._
אהבת, רוצה לבשר לך שגם בעולם החילוני קיימת האנרגיה של אשמה מול אלוהים

. אלוהים של שכר ועונש הוא האלוהים הרווח אצל רובנו.
אגב זה, לפני כמה ימים הבת שלי שואלת אותי:

היא: "אמא, אם שני אנשים עושים תחרות ריצה, ושניהם מתפללים לאלוהים שיעזור להם לנצח, אז למי הוא עוזר יותר?"
אני (עסוקה במשהו אחר. לא פנויה לשלוף לה כהרגלי תשובת-מחץ-רוחנית-הולמת): "הממממ. שאלה טובה. לא יודעת. צריכה לחשוב על זה".
היא (חושבת רגע...): "אני יודעת! הוא עוזר למי שלא מרמה בתחרות ולמי שלא מנסה להפריע לשני".

"אני יודעת! הוא עוזר למי שלא מרמה בתחרות ולמי שלא מנסה להפריע לשני".
היא אמרה אמירה מאוד יפה ותמימה.

הקטע זה, שזה לא בהכרח נכון. (אפשר להסתכל מסביב)
והאמת, שאם זה נכון - אז זה מוביל לכך שתפיסת 'שכר ועונש' היא באמת נכונה. והרי היא זאת שהרבה פעמים גורמת לי לרגשי אשמה ופחד מאלוהים.
כך שאולי בכלל הייתי מעדיפה לתפוס את אלוהים אחרת. גם לא ככזה ש'מתגמל' על התנהגות טובה.

תודה לכל הכותבות המשתפות ולעירית על התובנות הרבות והחשובות. קראתי את הדף מרותקת, הרבה פעמים הרגשתי כאילו הוא עלי והמון מחשבות עלו לי. ויש לי עכשיו "שיעורי בית".
אני יכולה לשתף בכך שעשיתי דרך עם עצמי לגבי קורבנות. ברגע שהבנתי שיש בי את ה"שריטה" הזו, התחלתי לזהות את התחושה וההתנהגות בכל מיני מצבים. כל כך לא אהבתי את עצמי במקומות האלה . ועם הזמן, הזיהוי הוא מיידי, של התחושה שמגיעה, וכך אני יכולה לבחור באיזו התנהגות אני רוצה-להיות קורבן או לאזור כוחות ולומר את שאני רוצה. וכבר כמעט לא נכנסת לשם ואם כן מיד יודעת ששוב נפלתי לבור הזה, מגנה את עצמי וממשיכה הלאה. רוצה לומר, ההבנה והזיהוי עוזרים מאד להיגמל.

ועוד בקשה, לגבי זיהוי דפוסים אצל הילדים שלנו. גם אצלנו יש את עניין הלהיות בסדר עם כולם, במינונים שונים אצל שנינו, ויש דפוס של מי אשם. ועם כל המודעות והנסיון (וגם הצלחה כלשהי) לשנות, גם אני כבר מזהה את זה אצל הילדים, את הצורך לרצות ואת החיפוש אחר אשמים על כל שטות. ועירית, כתבת-
_יחד עם זאת, את יכולה להתחיל להתבונן על המסרים שהוא חווה ממך ביחס לעצמו. עד כמה בתייחסות שלך אליו את מאפשרת לו, אפשור אמיתי, להיות "לא-בסדר".
תבדקי מה הוא חווה, מהן התגובות להן הוא זוכה מהסביבה, מכם, כאשר הוא מכניס את עצמו להתנסויות שנחשבות לפחות מקובלות.
תתחילי להתבונן על התגובות שלך אליו: עד כמה יש לו רשות להיות למשל - רע, נבזי לילדים אחרים, לא נדיב, לא מתחשב, אגואיסט וכדומה.
לתת לו רשות זה לא אומר להעביר לו את המסר שכך את רוצה שהוא יהיה וכך ראוי שהוא יהיה. אלא שכאשר הוא מתנסה בזה הוא לא יחווה גינוי. זה מאוד לא קל, בייחוד לא לאלה מאיתנו שמותנים באופן אוטומטי מאז הילדות שלנו עצמנו להיות בסדר.
השאיפה היא הרי שהוא יבחר להיות כן בסדר. שהוא לא יהיה חייב להיות כזה. אני מאמינה שאם יהיה לו חופש אמיתי לבקר בחוויות, בהתנסויות ההפוכות, הוא יבחר את הטוב, לא כי הוא חייב אלא כי הוא בחר. זה נורא קשה לאפשר את זה, זה נורא מפחיד, וזה מנוגד לאוטומט של רובנו_

ואני שואלת איך עושים את זה? איך מעבירים מסר שעשית משהו לא מקובל, לא בסדר, אבל בלי גינוי. אני חושבת שלפעמים מצליח לי להעביר את המסר הזה נכון, אבל זה לא מופנם ומוטמע אצלי. אשמח מאוד להסברים ודוגמאות שלך. אני מרגישה שאת מאד ברורה לי, אני מתחברת לדברים שאת אומרת ולכן יעזור לי מאד לקרוא הסבר מפורט שלך.

תודה

איי, אהבת, פספסת בגדול (-: דווקא כתבתי כאן בפירוט על יחסיי החמים עם הבורא. אני לא סתם 'באה מרקע' - אני דוסית לגמרי, מכף רגל ועד מטפחת (-: ואם כבר בנושא - אמנם נאמרו לי גם דברים שונים לגמרי והפוכים, אבל איכשהו תורות של דיכוי עצמי מחלחלות הרבה יותר עמוק..._ אני רוצה לחדד: נראה לי שאני עצמי, בעיקר בימי הלימודים באולפנא (=תיכון), ממש חיפשתי ורדפתי אחרי אמירות של 'תורת המוסר', ודחיתי מעליי תורות אחרות. כלומר, זה בא ממני. הצורך הפנימי במשטור חיפש כלים דתיים. נזכרתי בשיחה עם המחנך שלי בכיתה י"א. הוא שמע את קשיי ולבטיי והציע לי ללמוד בספר אורות התשובה של הרב קוק. אני עניתי לו שאני מעדיפה ללמוד בספר %D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%99%D7%9D]מסילת ישרים של הרמח"ל, כי "אורות התשובה מלטף אותי, ואני מרגישה שאני לא זקוקה לליטופים. מה שאני צריכה כדי להתקדם זה דווקא לקרוא משהו יותר תובעני".

נראה לך שאני מקבלת את הצעת הפיטורים שלך!? תשכחי מזה...
עירית, תודה.

ההתנגדות שלך הפוגשת את שלו היא זו המחלישה, לא ההתנגדות שלו
וואו, שכחתי מזה לגמרי.פתאום כשאת אומרת - נכון...

_הזיכרון הזה עולה עכשיו בתוכי על מנת לצאת מהמערכת. הוא צף על מנת להשתחרר.
אני פוגשת אותו ליד דלת היציאה. אני מתנקה_
איזה כיף! יו, עכשיו אני ממש מחכה שיגיע זיכרון כזה ואוכל לנפנף לו ככה.

עניין אחר: גיליתי שהרבה פעמים כשיש לבעלי חילוקי דעות עם הוריו או אחיו - עצם העובדה הזאת עושה אותי מאושרת. אושר כזה שהסוויתי מעצמי ורק עכשיו אחרי כך וכך שנות נישואין אני פתאום מגלה שהוא שם. כלפי חוץ אני לגמרי משתתפת בצערו על המחלוקת, וחשבתי שכך גם כלפי פנים - אבל גיליתי שלא. כלפי פנים כאילו יש איזה קול פרימיטיבי שצועק שכמה שהוא פחות חבר של המשפחה שלו ככה הוא יותר חבר שלי. יש כאן גם עניין של מנטליות שונה, שהיא ברורה מאליה והכרחית - אני בטוחה שכל זוג שמתחתן נתקל באי-אלו מנהגים ותגובות ששונים בין שתי המשפחות, בדברים הכי קטנים בעולם ( לא מפנים את השתייה לפני מנה אחרונה! ), אבל לי חשוב לא רק שהדברים ייעשו בדרכי, לפי ההרגלים שאני הבאתי אתי מבית הוריי, אלא גם שהוא יכיר והם יכירו בזה שאני הצודקת , שלא סתם הם עושים לי טובה ועושים בצורה שאני אוהבת, אלא שהם פשוט טעו כל השנים עד שבאתי אני והארתי להם את הדרך. וכאילו כל פעם שבעלי מתעמת עם מישהו מהמשפחה שלו, לא חשוב באיזה נושא, אני הופכת להיות יותר הצודקת. כי הוא כאילו משתכנע באותן הזדמנויות שהם טועים והם לא מתנהגים בצורה 'נורמלית' אז מסתבר שאני כן הנורמלית, כי הרי יש רק שתי דרכים בעולם - או שלי או שלהם. יצא ברור? כי אצלי בראש זה לא הכי ברור... אז מה? להגיד לעצמי בראש באהדה ובחמלה "כרגע אני שמחה כי אני מרגישה שבזכות העימות הזה אני יותר צודקת בעיני בעלי"?

פלוני אלמונית, ברוכה הבאה @} האמת שתשובה לשאלתך עשויה להועיל גם לי.

דווקא כתבתי כאן בפירוט על יחסיי החמים עם הבורא. אני לא סתם 'באה מרקע' - אני דוסית לגמרי, מכף רגל ועד מטפחת
את יודעת מה, יכול להיות ששכחתי. כי מאז שהדף היה פעיל עבר המון זמן.
אבל גם יש איזה שלב שפחות קראתי את הדף (נדמה לי אחרי תקופה שלא היה פעיל וחזר להיות פעיל). ואולי דווקא אז יותר פירטת בנושא?
בכל אופן, זכרתי שבזמנו, די בתחילת הדף, אני סיפרתי על הקושי שלי עם הפחד מאלוהים, והייתה לי אז הרגשה שאולי זה לא קשור לדף, כי את מדברת על התמודדויות מול בני אדם. אז אולי את אחר כך הסבת את תשומת לבי לכך שגם לך יש התמודדויות כאלה, אבל בי נשארה יותר החוויה שהרגשתי אז של 'אמרתי משהו חריג וקשה לעיכול'.

כלפי פנים כאילו יש איזה קול פרימיטיבי שצועק שכמה שהוא פחות חבר של המשפחה שלו ככה הוא יותר חבר שלי.
מבינה על מה את מדברת. (למרות שאין לי בן זוג וסוגיות עם משפחה של בן זוג, אני מרגישה שהתיאור הזה שלך נוגע לי בחוויה מוכרת).

אבל לי חשוב לא רק שהדברים ייעשו בדרכי, לפי ההרגלים שאני הבאתי אתי מבית הוריי, אלא גם שהוא יכיר והם יכירו בזה שאני הצודקת , שלא סתם הם עושים לי טובה ועושים בצורה שאני אוהבת, אלא שהם פשוט טעו כל השנים עד שבאתי אני והארתי להם את הדרך.
מאוד יפה בעיניי ההתבוננות הזאת שלך על עצמך.
האמיתיות הזאת שלך עם עצמך.

יצא ברור?
מאוד !

אני קוראת כבר כמה ימים, ל-א-ט ל-א-ט, את הדף של העוברת.
פעם בשני משפטים רוצה לגריין (הפעולה הכי קרובה ללחקוק על הלב). מקום אחד לא יכולתי יותר (תיאור הילדה שאומרת לעצמה 'איזה דפוקה אני' - אופס, הילדה הזאת היא אני. אשכרה התעללות). גריינתי פסקה שלמה. מחקתי איזה שלוש מילים כדי לסמן לעצמי וי שאני לא מעמיסה על הקוראים. באה ע ע ע השוטרת והעמידה אותי במקום. נעזוב, נעזוב גריונים. נגריין בראש.
אבל לא על זה רציתי לכתוב כאן, אלא על סדנת ההתפעמות (זה הקטע שהגעתי עכשיו). נזכרתי בסבתא שלי. היא אמרה לי פעם - כשילד בן שנתיים גומר לבנות מגדל בלגו, הוא יושב ומוחא לעצמו כפיים. למה שלא ננסה את זה גם אנחנו?

יש משהו שמעיק עליי:
מדי פעם, משיחות קטנות, מחציי משפטים, ממבט, אני מגלה שבעלי בכלל לא שם לב לשינוי שקורה בי. פה ושם אני מספרת לו משהו, אז הוא יודע. אבל מה שאני לא מספרת - אין לו מושג. ואני מרגישה שזה לא הגיוני. שאם כך אולי אני רק מדמיינת שקורה משהו - הרי אם יש בי שינוי אמיתי, זה אמור להקרין ממני, לא? מי שמדבר אִתי צריך אחרי שני משפטים להגיד לעצמו - וואו, זו לא אותה עלומה. אז בעלי? שמדבר אִתי כל יום? שמכיר אותי הכי טוב? לו אני נראית לגמרי אותה עלומה שהוא הכיר? הידיעה הזאת מחלישה אותי.
תובנות?

נעזוב, נעזוב גריונים. נגריין בראש.
אני 'מגריינת' לעצמי בדף בית.
ופעם הייתי מגריינת לעצמי לדף ציטוטים בוורד.
דווקא כדאי לשמור את מה שחזק בשבילך.

_מי שמדבר אִתי צריך אחרי שני משפטים להגיד לעצמו - וואו, זו לא אותה עלומה. אז בעלי? שמדבר אִתי כל יום? שמכיר אותי הכי טוב? לו אני נראית לגמרי אותה עלומה שהוא הכיר? הידיעה הזאת מחלישה אותי.
תובנות?_
כלכך מבינה את התסכול...
לדעתי, לפעמים דווקא מי שהכי קרוב אלינו פחות שם לב לשינויים, בגלל שהשינויים הם הדרגתיים, ואז זה לא שמיום ליום יש שינוי גדול, זה רק במצטבר. בגלל זה שינוי הדרגתי הוא פחות מובחן למי שנמצא כל הזמן בסביבה.
דווקא מי שיפגוש אותך אחרי תקופה שלא ראה אותך יש יותר סיכוי שישים לב לשינוי.
ככה גם עם הרזיה.
אבל עדיין אני מבינה שזה מתסכל נורא. (מכירה את זה מול ההורים שלי).
כשאתה משתנה לטובה - זה מאוד עוזר שיש הכרה והערכה מהסביבה. זה מחזק אותך בשינוי.

אולי את מדברת איתו על זה? מנסה להצביע לו על נקודות שהשתנו? לעורר את המודעות שלו לעניין? להעביר לו שחשוב לך שהוא ישים לב?
זה אולי מה שאני הייתי עושה (ממקום של שיחה מלב אל לב).

עירית_לוי

אהבת עולם,

_היא אמרה אמירה מאוד יפה ותמימה.
הקטע זה, שזה לא בהכרח נכון. (אפשר להסתכל מסביב)
והאמת, שאם זה נכון - אז זה מוביל לכך שתפיסת 'שכר ועונש' היא באמת נכונה. והרי היא זאת שהרבה פעמים גורמת לי לרגשי אשמה ופחד מאלוהים.
כך שאולי בכלל הייתי מעדיפה לתפוס את אלוהים אחרת. גם לא ככזה ש'מתגמל' על התנהגות טובה._
כן, ברור שזה לא נכון. גם בעיני.

הכוונה שלי כאן היתה אחרת (ואני רואה עכשיו שלא פירטתי ולכן היא לא עברה

) –
היא היתה למחיש את זה ש-מה לעשות, זו האנרגיה שקיימת בעולמנו, החילוני והדתי כאחד. אם נרצה או לא נרצה.
וגם אם הייתי מאוד רוצה שהילדה שלי תיחשף רק לרעיון לפיו אלוהים הוא אהבה טהורה, שאוהב אותנו כפי שאנחנו ללא תנאי וכו' – היא חשופה מבית ומחוץ לאנרגיה של שכר ועונש. של בסדר ולא-בסדר. זה העולם שלנו. כך הוא מעוצב. יש בו דו"חות תנועה, בתי משפט, פרסים ועונשים.

נתתי את הדוגמא הזאת כדי להמחיש את זה.

וכל זה בתוך ההקשר שממנו התחלתי את השיחה ההיא,
שבעיני היחסים שלנו עם אלוהים משקפים את היחסים שלנו עם עצמנו, ולהיפך.
וששחרור התפיסות של אני אשם/לא-אשם, בסדר/לא-בסדר ישפיע על היחסים שלי עם עצמי, על היחסים שלי עם אחרים, ועל היחסים שלי עם אלוהים. וכמובן שאפשר לגשת ולהתחיל את השחרור הזה דרך כל אחת מהחזיתות הללו.
.

פלוני אלמונית,

רוצה לומר, ההבנה והזיהוי עוזרים מאד להיגמל.
אכן.
אבל שימי לב שהיא עוזרת רק עד נקודה מסויימת.
יש מקומות, יש רגעים שבהם למרות ההבנה ורציונל המפותח - אנחנו נותרים המומים, כואבים וחסרי אונים מול היזרקות אוטומטית לתוך בור הקורבנות.
זה קורה כאשר הקורבנות יושבת על נקודה מכאיבה במיוחד. על פצע מהעבר שלא טופל.

אז באמת מתחילים בשלב ראשון מזיהוי כמו זה שאת עושה, מעבודה ברובד של השכל, של ההכרה, ובשלב מסויים עוברים לעבודה שנעשית במשולב גם ברובד הרגשי-חוויתי.
אם תרצי, כאשר תגיעי לנקודה הזאת את מוזמנת לשתף ולפרט - ואשמח להנחות אותך הלאה.

ואני שואלת איך עושים את זה? איך מעבירים מסר שעשית משהו לא מקובל, לא בסדר, אבל בלי גינוי. אני חושבת שלפעמים מצליח לי להעביר את המסר הזה נכון, אבל זה לא מופנם ומוטמע אצלי. אשמח מאוד להסברים ודוגמאות שלך. אני מרגישה שאת מאד ברורה לי, אני מתחברת לדברים שאת אומרת ולכן יעזור לי מאד לקרוא הסבר מפורט שלך.
המסר של - מה שעשית עכשיו הוא לא מקובל - כאשר הוא עובר בצורה שנקייה מגינוי ושיפוט - עובר כך לא רק במילים של מה שתגידי, אלא בעיקר במנגינה של המסר שלך.
ולכן, זה דורש מאיתנו ההורים הרבה מאוד דיוק. דיוק בעבודה שלנו על עצמנו ביחס למנגינה שלנו.
כי אי אפשר לזייף מנגינה, נדרש באמת להתכוון אליה. הילדים קולטים בצורה מאוד מעודנת ומדוייקת את המסר שקיים בין השורות גם אם אנחנו מנסים להסוות אותו.

זה דורש שאת באמת תתכווני לכך ותאמיני בכך שמה שהילד עשה הוא לא לעניין מבחינתך אבל שאת לא חושבת שזה הופך אותו באותו רגע לרע/פגום/דפוק.
ניקיון כזה בהתייחסות, בתגובה, דורש ממך ניקיון פנימי שלך, יכולת למוסס ולעדן את הנטייה שלך לשיפוטיות. עצמית או כלפי אחרים. זה הרי היינו הך.

בהתחלה, כדי לעגן לך את זה בתוך תבנית אני אציע לך עוגן לאחוז בו, על מנת לתרגל ולהתרגל.
אבל כאמור, זכרי שתבנית לבדה אינה מספיקה, נדרש ללמוד גם את המנגינה.

הנה העוגנים לשם לב אליהם בתגובה לילד:

עתיד ולא עבר.
את מתייחסת רק לעתיד ולא לעבר. למשל, "אני מבקשת שבפעם הבאה תשחק עם כדור רק בחוץ. לא מתאים לי שעוד מנורה תישבר. תזכור בבקשה. מעכשיו והלאה – רק בחוץ". התייחסות לעתיד ולא לעבר פותחת פתח אמיתי לשינוי. יש לו מה לעשות עם המסר שלך במקום סתם להרגיש חרא עם עצמו.
שימי לב שאפשר ליפול כאן עם ניסוח של משפט בזמן עתיד ומנגינה שמתייחסת בעצם לעבר

. זה דורש כאמור תרגול ודיוק.

בקשות ולא תלונות.
את מבקשת ולא מתלוננת. לא – "למה עשית את זה???" אלא "אני מבקשת שבפעם הבאה...". הניסוח שמדבר בלשון עתיד שהצעתי סוגר גם את הפינה הזאת.

העצמה ולא החלשה
את מנסה לכוון את עצמך לכך שהילד יצא מועצם, או לפחות לא-מוחלש, מהאינטראקציה איתך. זה קשור גם ללשון העתיד שהצעתי אבל גם למסר שלך. דרך אחת לוודא את זה היא לבקש מעצמך להיות מולו עם אנרגיה של אהבה ולא של האשמה. זה עניין של התכווננות וכמובן תרגול.

נסי להשתמש בכך בתגובות מולו אבל גם מול שאר העולם, כולל אלייך עצמך.
הוא מושפע לא רק מהדרך שבה את מתייחסת אליו, אלא גם מהדרך שבה את מתייחסת לעצמך ולכל האחרים. הוא מעתיק אותך.
ולאט ובסבלנות ובלי להיות קשה עם עצמך. זה דורש הפנמה ותרגול.

אני שמחה לספר לך שלי אישית התבנית הזאת עבדה, ועובדת.
אני קולטת לפעמים את הבת שלי אומרת לי או למישהו אחר: " בפעם הבאה בבקשה..." - כאשר "הרגיל" היה יכול להיות להתפוצץ עליו בחמת זעם של "למה עשית את זה???"

בנוסף, זכרי (וזו תובנה חדשה יחסית בשבילי, לפני שנה עוד לא הייתי שם), שהאנרגיה הזאת של האשמה קיימת פה בעולם.
אי אפשר וגם לא נכון לבודד את הילדים ממנה לגמרי בתוך בועה סטרילית.
הבנתי, ועבורי זו הבנה מרגיעה, שהם יצטרכו לעבור את הדרך שלהם עם העניין הזה, ולא משנה מה אנחנו נעשה או לא נעשה.

תראי אם זה מדבר אלייך ונותן פתח.
אם נדרשות לך הבהרות – אמרי.

.

עלומה,

וכאילו כל פעם שבעלי מתעמת עם מישהו מהמשפחה שלו, לא חשוב באיזה נושא, אני הופכת להיות יותר הצודקת. כי הוא כאילו משתכנע באותן הזדמנויות שהם טועים והם לא מתנהגים בצורה 'נורמלית' אז מסתבר שאני כן הנורמלית, כי הרי יש רק שתי דרכים בעולם - או שלי או שלהם. יצא ברור? כי אצלי בראש זה לא הכי ברור...
זה ברור לגמרי.
זה בדיוק יושב על הדפוס שלך של למצב את עצמך ביחס לאחרים. אם הם כאלה אז אני כזאת. אם כולכם אשמים סימן שאני בסדר

.
וזה משהו שילך ויתעדן ככל שתתקדמי בדרך.

אז מה? להגיד לעצמי בראש באהדה ובחמלה "כרגע אני שמחה כי אני מרגישה שבזכות העימות הזה אני יותר צודקת בעיני בעלי"?
כן!
זה משהו שכרגע הכי טוב יהיה לך להתבונן עליו כפי שהוא. לא בעצב ולא בשמחה.
פשוט נקי, בלי ללכת לרציונליזציה ובלי ללכת להאשמה עצמית בגלל זה: "כרגע אני פה (חייכי לעצמך תוך כדי

כדי לא להכניס לזה כבדוּת). זה עוד ביטוי של הדפוס שלי."

באה ע ע ע השוטרת והעמידה אותי במקום.
ואת יקירתי, נכנסת לך לסרט הפרטי שלך בעקבות כך

.
היא קיצרה. את פירשת את זה כ"העמידה אותי במקום." באופן אוטומטי נצמדה לך לזה אנרגיה של "עשיתי משהו לא בסדר וקיבלתי על הראש".
נסי לצפות בסרט שנקלעת אליו, בחיוך, מבלי לחיות אותו או להאמין לו.
מה אומרת?

על סדנת ההתפעמות (זה הקטע שהגעתי עכשיו). נזכרתי בסבתא שלי. היא אמרה לי פעם - כשילד בן שנתיים גומר לבנות מגדל בלגו, הוא יושב ומוחא לעצמו כפיים. למה שלא ננסה את זה גם אנחנו?
מהמם.

_מדי פעם, משיחות קטנות, מחציי משפטים, ממבט, אני מגלה שבעלי בכלל לא שם לב לשינוי שקורה בי. פה ושם אני מספרת לו משהו, אז הוא יודע. אבל מה שאני לא מספרת - אין לו מושג. ואני מרגישה שזה לא הגיוני. שאם כך אולי אני רק מדמיינת שקורה משהו - הרי אם יש בי שינוי אמיתי, זה אמור להקרין ממני, לא? מי שמדבר אִתי צריך אחרי שני משפטים להגיד לעצמו - וואו, זו לא אותה עלומה. אז בעלי? שמדבר אִתי כל יום? שמכיר אותי הכי טוב? לו אני נראית לגמרי אותה עלומה שהוא הכיר? הידיעה הזאת מחלישה אותי.
תובנות?_
הכי קרובים לנו הם גם האחרונים לחוות את השינויים שאנחנו עוברים.
מבאס אבל כך זה בדרך כלל כך

.

יגיע הרגע שגם הוא יחוש את זה.

בינתיים, ההצעה שלי היא כרגע להתמקד בתחושה שלך יש עם השינוי שלך, ובבהכרה הפנימית והעצמית שלך ביחס לשינוי שלך.
עד כמה אני מכירה בשינוי? עד כמה אני עומדת מאחוריו? עד כמה אני נוכחת לו?

זה יחזק אותך. מה שמחליש אותך כאן בעיני זו לא אי ההכרה שלו, אלא התפיסה שלך שאת זקוקה להכרה שלו, שהוא אמור להכיר בזה.
וזה לא באמת קשור אליו. זו רק הנטייה הטבעית שלנו לפנות קודם החוצה.
זה הרי תמיד הפְּנים, גם אם נדמה לנו שזה החוץ

.

תראי אם זה פותח לך פתח.

תודה עירית, כמה קשה את עובדת עם כל המטופלים שלך. ובכזה מאור פנים.
התייחסויות מפורטות עוד יבואו, קודם סיפור קטן:
כשאספתי אתמול את הילד מהגן, סיפרתי לו על קטע שלך שקראתי אצל העוברת: הרוכסן. התחלתי בלהסביר את הרעיון, אבל באמצע החלטתי לעבור להצגה. ביקשתי ממנו שיגיד לי משפט שיגרום לי להרגיש חלשה, ושיראה מה אני עושה. הוא בחר איזו העלבה, ואני רכסתי בפנטומימה. דיברנו קצת והוא הבין שכך אני לא נותנת למשפט שלו 'להיכנס לתוך הגוף שלי'. הבחורצ'יק התלהב, ומיד ביקש להחליף תפקידים. בחרתי איזה עלבון ישן מהילדים בגן, והוא רכס בהתלהבות. חייכנו, שמחנו, ואז הוא אמר לי: "עכשיו אני פותח את הרוכסן בחזרה" .
הה! זה דבר שלא חשבתי עליו (-:
עלומה.

עירית_לוי

עלומה, בשמחה.
(רק רוצה להבהיר שאני לא עובדת קשה. זה לא מופיע לי ככה. זה מופיע כמו אהבה שנובעת מתוכי).

ואז הוא אמר לי: "עכשיו אני פותח את הרוכסן בחזרה" .
גאון!
ויופי של רעיון ללמד אותו את זה.

(אבל דווקא הייתי רוצה לכתוב המון, תדעו. אני לא שותקת כי אני 'צריכה זמן לעיבוד' או כאלה. יש עוד עשרה נושאים שהם לגמרי פתוחים, ואני צריכה לחזור ולהגיב ולהתייחס, ולשאול ולענות, ועוד עשרה נושאים אחרים שהייתי רוצה לפתוח כי אני מרגישה שזה זמן טוב מבחינתי להתעמת עם כל מיני צדדים מעניינים בחיים שלי, אבל בפועל אין-לי-אין-לי-אין-לי זמן להיכנס. ככה זה ומלשות.)

עירית_לוי

עלומה, אני קוראת אותך לסדר. את ממש לא-בסדר!

מז'תומרת אין לך זמן???

עירית, תודה רבה. זה עתה קראתי את תגובתך ועצותייך. קראתי שוב ושוב ושוב ועוד אקרא.

_נסי להשתמש בכך בתגובות מולו אבל גם מול שאר העולם, כולל אלייך עצמך.
הוא מושפע לא רק מהדרך שבה את מתייחסת אליו, אלא גם מהדרך שבה את מתייחסת לעצמך ולכל האחרים. הוא מעתיק אותך._
אוף, אני כל כך מסכימה. כמה הכלה וכוחות ודיבור "נכון" מולו, וכמה הוא קולט ממני מול אחרים.

אבל את יודעת כמה קשה להשתנות. ואני מחזיקה מעצמי מישהי שעשתה דרך ארוכה בשנים האחרונות. אפרופו מה שכתבת לעלומה, אני ממש גאה בעצמי. מוחאת לעצמי כפיים, טופחת על השכם, מה שתרצי. ואפילו "משויצה" לפעמים בקול רם. ועדיין, לפעמים מבאס שלא כולם רואים את השינוי שחל בי. עבדתי קשה מאוד בשבילו. ולפעמים נדמה לי שזה מקנאה, שכאילו לא רואים , שמתעלמים.

רגע, נסחפתי. אז כל כך קשה לשנות את ההסתכלות הבקורתית הזאת. גדלתי בבית בקורתי מאוד. אני כאילו לא יודעת שפה אחרת . צריכה ללמוד מאפס, לא רק לדבר, איך לחשוב ואיך להסתכל על העולם אחרת. וכמו שציינתי, הרבה פעמים מצליחה אבל עוד דרך ארוכה לפני. וגם
שמה שהילד עשה הוא לא לעניין מבחינתך אבל שאת לא חושבת שזה הופך אותו באותו רגע לרע/פגום/דפוק.
זה בעצם סתירה בעיני. ושוב, מצליחה לפעמים אבל בבסיסי אם אני אומרת לו שמה שהוא עשה לא בסדר זה = ללגנות אותו. זה מה שלמדתי.
אז הבקורתיות והגינוי . איך נפטרים מהם? אפשר בכלל?

לגבי הקורבנות, מרגישה שדי בשליטה כרגע. אשים לב לרבדים השונים שדיברת עליהם ואשתף.

שוב תודה רבה מכל לבי. מקווה שאת בטוב ותודה שאת מוצאת זמן ואנרגיה לתמוך פה. מעריכה את זה מאד.

עירית_לוי

בוקר טוב פלוני אלמונית יקרה

_זה בעצם סתירה בעיני. ושוב, מצליחה לפעמים אבל בבסיסי אם אני אומרת לו שמה שהוא עשה לא בסדר זה = ללגנות אותו. זה מה שלמדתי.
אז הבקורתיות והגינוי . איך נפטרים מהם? אפשר בכלל?_
העוגנים שהצעתי לתרגל (עתיד על פני עבר, בקשות על פני תלונות, העצמה על פני החלשה) הם מאוד משמעותיים,
והם בהחלט יכולים לעזור לך ליצור בתוכך את הפיצול הזה בין המסר לבין האנרגיה של הגינוי.
זה דורש תרגול. מדובר פה הרי על לשנות הרגל פנימי מאוד חזק. על תפיסה פנימית ותפיסת עולם.
וזה בהחלט אפשרי.

תנסי כמה ימים ותראי מה קורה לך עם זה בהתחלה, איך זה פוגש אותך.
אחרי שתעשי את זה, ותשתפי, נוכל לראות אם ואיך יש צורך לדייק את התרגיל ספציפית בשבילך.
מה את אומרת?

אני אכן בטוב.
עוברת תהליך אינטנסיבי וחשוב מאין כמותו (ברמה של מה הייתי עושה בלי זה??

) ואני מברכת עליו כל בוקר.
תודה רבה.

יש לי שכן שחושב שאני לא יודעת לחנך את הילדים שלי. הוא אמר לי את זה כמה פעמים, ובכל פעם התפרקתי יותר מבפעם הקודמת. בסוף החלטתי שזה מעבר לסיבולת שלי, ואני כבר לא פותחת לו את הדלת כשהוא בא להתלונן ונמנעת גם מפגישה אקראית במדרגות.
יש לי שכנה שחושבת שאני האמא הכי טובה שפגשה מימיה, ושהייתה רוצה להקליט אותי (הקירות שלנו לא משהו... שומעים היטב) ולשלוח למנחי סדנאות הורים כדי שהם יוכלו להדגים לאימהות איך לדבר אל הילדים בנחת רוח. אחרי שהיא אמרה לי את זה רקדתי כל היום.

עדיין חסרה עוצמה פנימית. חסר בסיס חזק. אני עדיין נידפת ברוח. מיטלטלת לכאן או לכאן על כל פידבק שאני מקבלת.

(אני לא חוזרת כרגע לתהליך 'אימון' בליווי. זה דורש ממני שעות כתיבה רבות והמחיר הזה גבוה מדי בשבילי היום. אני משתדלת להמשיך להתאמן בכוחות עצמי. סתם פתאום הרגשתי צורך לשתף.)

עירית_לוי

קראתי את הדף הזה, ומאוד התחברתי להודעות מסויימות.

אני מודה לך, אהבת עולם. הדברים שכתבת חשובים לי. הסיטואציות והרגשות שאת תיארת דומים מאוד לרגשות שחוויתי אני. הסיבות להן - ממש לא. וזה מאיר עיניים, לראות איך אפשר להגיע לאותו מקום במסלולים שונים. זה נעים להרגיש שאני לא היחידה שככה, שיש אנשים שמבינים מה אני עוברת.

רציתי לשתף אתכן בגישה שלי לאלוהות, ליקום.
כי היא מעיין שילוב של שתי הגישות שראיתי כאן.

אלוהים שלי היא אלוהי צדק. היא עומדת, ובידה האחת - מאזניים, ובידה השניה - מראה.
היא שופטת דין צדק. שופטת במשמעות חיובית. ונותנת לנו לחוות את החוויות שבגללנו חוו אחרים.
במובן הזה, אם לא נתתי למישהי כסף שמגיע לי, אז לי לא יתנו כסף שמגיע לי.

מצד אחד, אלוהים שלי מזכרה את אלוהי החטא והעונש שתואר פה. אבל האנרגיה שאני מרגישה שונה לחלוטין. כי זה לא עונש. זה פשוט ככה. זו הרחבה של הכלל "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" - אם אני מוכנה שינהגו כלפי בצורה X בסיטואציה Y, אז מותר לי לנהוג כך.

עירית, אמרת ש: אם הבחירה בטוב היא רק כי אסור להיות ברע, זו לא באמת בחירה. זה חוסר ברירה. אין שם באמת בחירה חופשית. יש שם איסור: אני חייבת להיות נחמדה. חייבת להיות מתחשבת, חייבת להיות בסדר. לעומת מצב שנתתי לעצמי רשות להיות בשני המקומות ואז בחרתי בטוב. אני לא מאמינה שאדם חופשי ומשוחרר, שיהיה לו חופש אמיתי להיות בשני המקומות יבחר ברע. ולעומת זאת - אדם שבוחר בטוב כי אין לו חופש להיות ברע, הוא לא באמת אדם משוחרר. הוא לא בחר את זה.

אני לא מאמינה שלתת לעצמי רשות לעשות רע. אני מאמינה בלקחת אחראיות על כל המעשים, ולדעת שהם יחזרו עליי. מותר לי למהר לפעמים ולדחוף אנשים, בתנאי שאני מגלה סבלנות כלפי מי שתדחוף אותי כי אני ממהרת. מותר לי לקלל אדם שמקלל אותי.

וכל זה לא סותר את זה שאלוהים שלי אוהבת וחומלת תמיד. אצלה אין חטא ועונש, יש רק שיקוף.

אם לקחת כדוגמא מקרה מהדף הזה:

עלומה אמרה ש:_
המשכתי אתמול להשתתף באיזה דיון סוער על חשבון זמן שהייתי אמורה להיות עם הילדים. אני לא מרגישה גינוי עצמי - אני מרגישה תיעוב עצמי. לפני כמה זמן ביקשת ממני לשאול את עצמי בהזדמנויות כאלה אם אני חושבת שאני ראויה לעונש. שאלתי את עצמי בזמן אמת והתשובה הייתה חד-משמעית כן. גם לא התייחסתי אליהם, וגם איכשהו הצלחתי להעביר אליהם את תחושת האשמה (בגלל שאתם מתנהגים ככה וככה אני לא רוצה לשחק אתכם עכשיו, או איזה קשקוש דומה).
_

לדעתי במקרה הזה השאלה שהיה כדאי לשאול היא "האם עשיתי מישה שלילי?". התשובה היא חד משמעית כן. אבל עונש לעלומה לא יעזור לילדים שנפגעו. לכן, המעשה שלדעתי הוא נכון הוא ללכת לילדים, לספר את האמת, להתנצל בפניהם, ולאזן את זה באיזשהו מעשה טוב שמכוון כלפיהם.
במקום לאזן את הרע בעונש עצמי, לאזן אותו בטוב כלפי מי שנפגע.

אני לא בטוחה שהצלחתי לרשום את מה שניסיתי. אבל מה שניסיתי לרשום הוא מאוד מעורפל, כך שאולי ההודעה משקפת את זה בצורה נכונה.

אני מודה לעלומה, לעירית, לאהבת עולם על הדף הזה.
הוא עורר בי מחשבות רבות.

עירית_לוי

בת האש, רק עכשיו ראיתי שכתבת פה...

אני לא מאמינה שלתת לעצמי רשות לעשות רע. אני מאמינה בלקחת אחראיות על כל המעשים, ולדעת שהם יחזרו עליי. מותר לי למהר לפעמים ולדחוף אנשים, בתנאי שאני מגלה סבלנות כלפי מי שתדחוף אותי כי אני ממהרת. מותר לי לקלל אדם שמקלל אותי.

אני חושבת קצת אחרת.
בעיני לקיחת אחריות היא בחירה.
אני לא יכולה להכריח את עצמי לקחת אחריות או ללחוץ על עצמי לקחת אחריות כי אז זו לא תהיה בחירה אמיתית. זה יהיה בגלל ש.. או בשביל ש...
בחירה אמיתית מתאפשרת כאשר יש חופש אמיתי לבחור בין שתי אופציות, כאשר יש רשות לבחור להתנהל כך או אחרת, ולא כאשר אני (ביני לבין עצמי) חייבת לבחור באופציה אחת. חייבת - כי אם לא אבחר באופציה הזאת אז יכעסו עלי, או יקללו אותי בחזרה, או שאצטרך להתחייב לעצמי לגלות סבלנות כאשר יקללו אותי בחזרה.

כאשר יש כביכול סנקציה שמרחפת לה מעל לבחירה זוהי לא בחירה אמיתית. כי בחרתי לאחר שהצמדתי לעצמי אקדח לרקה.

אני מאמינה ששינוי לא יכול להתבצע בכוח כאשר אין רשות לא להשתנות. ראיתי שדינמיקה כזאת של הפעלת שרירים כלפי אלמנט מסוים בתוכי מקבעת את המצב. סוגרת את האופציה לשינוי במקום לפתוח. נכון, מפחיד לתת רשות למשהו שנראה לא יפה, או שנחשב לבזוי, או שהוא מאוד מאוד לא בסדר. יחד עם זאת, אם רוצים לבנות תשתית פנימית יציבה של אחריות ושל בחירה, צריך להיות שם החופש הזה. כך בעיני.

רק עכשיו ראיתי שענית לי פה.

נניח בא לי לקפץ עכשיו. פשוט לקפוץ לי להנאתי. ואני רוצה לקפוץ גבוה-גבוה. אבל אני יודעת שקיים כוח המשיכה.
האם גם אז היית משווה את זה לאקדח המוצמד לרקה?

אחראיות לא כוללת מבחינתי חוסר מודעות להשלכות של מעשיי. היא צרכיה לכלול הכלה של כל האפשרויות כולל ההשלכות האפשריות.

רגע, רגע, רגע. אני לא אמרתי שמפחיד לתת רשות למה שנראה (למה רק נראה?) לא יפה. אני לא מסכימה עם זה! אנא, אל תכניסי טענות כאילו-מוסכמות לדיון. אני לא רוצה להתחיל לבדוק האם את משתמשת בשאלות בסגנון "האם הפסקת להכות את אישתך" עם טריקים.

אין בעיה בלתת רשות למשהו רע או שלילי. אבל כדי שהרשות תהיה שלמה היא צריכה לכלול מודעות להשלכות, אחרת, זאת הכחשה ולא אחראיות.