אני בדיכאון גן

[המתלבטת*]

שהיתי היום עם ילדיי בגן חצי שעה, ביחד איתי.
אני לא אוהבת את המקום הזה "גן"
ובכל זאת אני רוצה לתת לילדים שלי לחוות זאת.
מה רע?
קודם כל, הכל אסור,
לוח הזמנים מוכתב,
הגננת בשיחת היכרות: "בגן שלנו לא מרביצים ולא צועקים"
הורים משאירים ילדים בוכים
יש לחץ
כל הזמן פעילות
מה טוב?
הילדה מיד משכה אחריה ילדות אחרות, ציירה, הרכיבה פאזל
הילד בחן, נרתע מהפוצי מוצי, בסוף הפשיר והשתתף במשחק חברתי מונחה בתוך קבוצה קטנה

אין לי את היכולת להגיד לא לגן, על אף שנה וחצי מבורכות בבית.
מחר אתייצב שם שוב
אני בדיכאון גן

[יעלי_לה]

_קודם כל, הכל אסור,
לוח הזמנים מוכתב,
הגננת בשיחת היכרות: "בגן שלנו לא מרביצים ולא צועקים"_

זה בפירוש גישה של הגננת ולא חלק בלתי נפרד מההגדרה "גן". אולי אם תמצאי מקום שמתאים יותר לילדים ולגישה שלך, לא תהיי בדיכאון כזה...

[המתלבטת*]

תודה יעלי לה.
הבעיה היא שנראה לי שבכל גן אמצא בקלילות דברים שאינם לרוחי
אני מותשת מלחפש
כי אין
הכי טוב זה בבית
עם אמא רגישה
שמנסה למצוא פתרונות לצרכי ילדיה
וגם זה מעייף...

[לוטם_מרווני*]

אני רוצה לתת לילדים שלי לחוות זאת
לחוות את מה?

[אורית_ים*]

להשלים עם הבחירות שלי

[המתלבטת*]

לוטם מרווני,
תודה על השאלה שלך. היא עוזרת לי לחדד את אשר על ליבי ומוחי
לחוות את מה?
לחוות התנסויות שאני לא יכולה לספק להם בדרכים אחרות
בעיקר הזדמנויות של הצלחה חברתית
וניסיתי: אנו נפגשים באופן קבוע במסגרת של שתי קבוצות וחברים אחרים.

אני לא יודעת איך לתאר זאת אבל
החוויה החברתית הטובה של ילדיי היום בגן הייתה חדשה עבורם
ועבורי.

האם אוכל לספוג את מיגרעותיו הרבות של הגן לטובת התועלת החברתית?
האם כשאעזוב אותם לבד בגן תיצמח אותה תועלת?
האם נוכל לבוא רק פעמיים בשבוע?
האם זה בריא להשתייך לקבוצה ולא לנגן לפי החליל שלה?

אורית ים,
אני בדרך לקרוא...

[מישל*]

לוח הזמנים מוכתב,
גם בבית יש לוח זמנים. גם בגן של הילדים שלי - אך יש גמישות (יום זורם) יש מתווה, יש המון המון בחירה
ולא חובה כלום (אולי רק לאכול מתוך מבחר ולהתנהג בנימוס)

[תמרוש_רוש]

הגננת בשיחת היכרות: "בגן שלנו לא מרביצים ולא צועקים"
אני לא מבינה.
על זה את מתלוננת?
על זה שהגננת לא מסכימה לבדל של אלימות בגן, כדי לאפשר התנהלות נעימה לכולם?
אם זה סתם פראזה שלה, כדי להיראות "שולטת בעיניינים", נו, לא נשמע טוב. אבל אם היא באמת מתכוונת לזה - זה נראה לי אלמנטרי ומבורך.
אנשים צריכים לקבל על עצמם מגבלות מסוימות כשהם חיים אחד קרוב לשני. זה חיוני.
אולי את רוצה שהיא תהיה סלחנית כלפי אלימות?

<כל השאר נראה לי הגיוני. רק המשפט הבודד הזה הקפיץ אותי>

[אימא_טרייה_פלוס*]

גמני. בדיכאון משפחתון.
כתוב לי : "מילים טובות מסלקות עננים שחורים"
היא כבר שעה שם. הודעתי שאקח אותה באחת עשרה.
לא יודעת ממש מה לעשות עם עצמי. יש לי המון דברים לעשות. הייתי מאד צריכה את הזמן הזה ולה היה מאד משעמם בבית.
ובכל זאת, כבר מיום שבת אני בדיכאון. אני מרגישה לא מוצלחת, ובכלל שאני אימא גרועה, לא עומדת במידות של עצמי.
טוב.....
אין לי מילים מעודדות..... אז שיהיה בהצלחה לכולם

[אינדי_אנית*]

מתלבטת מתוקה, גם אני היום השארתי את הפיצי שלי לבד בגן. גם היום וגם אתמול כשקמנו בבוקר היא רקדה בשמחה ושרה גן גן גן, אז אני בנתיים שלמה עם זה ואם לא יהיה טוב אני שומרת לי את הזכות להחזיר אותה הביתה...(אני בבית מחכה ללידה של עוד ילד).
וגם נאמר פה רבות בעבר ואני מאוד מתחברת, שאם את שולחת לגן אבל שונאת את זה ואומללה מזה הילדים שלך קולטים את התחושה שלך ומפנימים שהם במקום לא טוב, אז אני אומרת את זה לא כדי שתרגישי רע אלא כדי שתקבלי שעשית בחירה, ויהיה בה גם טוב וגם רע כמו בכל מקום אבל כנראה שכרגע בשבילכם (את בעלך הילדים) זה עכשיו הדבר הכי טוב שיכול להיות. ואני מזכירה לך (קצת קשה להגיד את זה באתר הזה) שגם בגן יש טוב.

ודרך אגב, לי מה שהכי קשה בזה שהילדה הולכת לגן זה שאני פשוט מאוד אתגעגע אליה כי אני אוהבת להיות איתה.
טוב לפחות בעוד שלושה ימים כשאני אצבור מספיק שעות עם עצמי כדי למלא את החסך:-)

[יעלי_לה]

_הגננת בשיחת היכרות: "בגן שלנו לא מרביצים ולא צועקים"
אני לא מבינה.
על זה את מתלוננת?_

אני לא יודעת מה הקפיץ את המתלבטת בזה, אבל אני יודעת מה צרם לי. יש כאן כמה דברים שיחד מעבירים מסר שאני לא אוהבת. קודם כל זה לא נאמר בסיטואציה של מאבק בין ילדים אלא בשיחת היכרות, היכרות של הילדים עם הגננת והגן. מה הקשר עכשיו? ולמה במשפט שלילה - במקום להגיד איך כן מתנהגים בגן? ואם להיכנס עוד יותר בין השורות, כשאומרים "בגן שלנו לא מרביצים ולא צועקים", זה נשמע כאילו בבית כן, או בגן אחר כן, או - מה שיותר גרוע - אתם ילדים לא טובים עם נטייה לצעוק ולהרביץ, אבל כאן נמנע מכם את זה.

כהתבטאות בודדת זה לא נורא, אבל כששומעים יציאה כזאת על הפגישת היכרות של היום הראשון, נוצר הרושם (אצלי, כן?) שזאת אחת שלא שוקלת כל מסר שהיא מעבירה לילדים ולכן אצלי היו יורדות לה נקודות רבות.

[אימא_טרייה_פלוס*]

טוב. רבע לאחת עשרה. נראה לי שאצא לקחת אותה (המשפחתון שני בתים מפה).
פשוט- יש לי תערובת שפכטל מסריחה, שאני לא יכולה להשתמש בה. שטפתי כלים. הכביסה עוד לחה... אין לי מה לעשות. אני הולכת לאסוף את המתוקה שלי!!!!

[נסיכת_השום*]

בני כמה הילדים שלכן? יכול להיות שזה פשוט מוקדם מדיי?
מעבר לזה, יש המון סוגים של גנים. צריך לחפש ולחפש עד שבטוחים במאה אחוז שיכולים לסמוך עליהם, ושהילד שמח שם. לשאול אותם, לשתף אותם.
ויש גנים אחרים מאלו שמתוארים כאן. יש גנים ליברליים, פתוחים, מקבלים, משפחתיים, קטנים, אוהבים. ומכבדים.
אל תתפשרו! ברגע שיש אניסטינקט שאומר שמשהו לא בסדר, צריך להקשיב לו.
וגם, מאוד מאוד חשוב, שהילד יהיה בשל ומוכן לחוויה הזאת. אם זה מוקדם מדיי, זה יהיה קשה גם לו וגם לכן.

[המתלבטת*]

תמרוש רוש,
על זה את מתלוננת?
אני מתלוננת על הגישה
קודם כל לא
קודם כל אסור
מי בכלל הרביץ?
מי בכלל צעק?
זה משפיע על האווירה
אני ממש מתאפקת, ממש מתעלה
מנסה להבליג ולראות את הטוב

[המתלבטת*]

יעלי לה,
הניתוח שלך מדויק
מדוע לא לפתוח בחיוב?
אבל אני סולחת לה
כי היא מאוד סבלנית
זה מה שהיא יודעת
וחוצמזה לא אוכל לשנות זאת
אולי בהמשך אעיר לה

נסיכת השום,
צריך לחפש ולחפש עד שבטוחים במאה אחוז שיכולים לסמוך עליהם
אני עייפה מלחפש
נראה לי שלא קיים מקום כזה (כ-40 גנים)
אאלץ להתפשר
ולהתנחם בזאת שילדיי יהיו בגן (אם בכלל) מעט שעות
ילדיי בגיל גן ציבורי
אני לא חושבת שיש גיל אוניברסאלי לבשלות
ולכן אני בודקת
אם ילדיי מעוניינים בגן

אמא טרייה פלוס,
אני מחכה בגן
לילדה - בהסכמתה, אני אומרת שאני בחוץ וברגע שתרצה אותי היא יכולה לצאת כי לזאת ה
את הילד - אני מלווה כי הוא לא מוכן להישאר לבד
אני עושה זאת בשילוב עם בעלי
בתקווה שימשיך להיות סובלני לדרכי האיטית וההדרגתית
ברגע שהם מבקשים ללכת
מיד הולכים
אני רוצה שהם ידעו שהגן הוא אופציונאלי
אין שום חובה
ואני מתלבטת כי כשמגיעים למקום חדש צריך לגייס משאבים מיוחדים בהתחלה כדי להסתגל
ואני "עוזרת" במיוחד לבני לבסס את דפוס ההימנעות השלילי שלו שחוסם אותו...

[המתלבטת*]

אינדי אנית,
אם את שולחת לגן אבל שונאת את זה ואומללה מזה הילדים שלך קולטים את התחושה שלך ומפנימים שהם במקום לא טוב
אני מודעת לזה. בעלי כל הזמן אומר לי שהדרך שאני מנסה את הגן מועדת מראש לכישלון. ואני עונה לו שזו דרכי ואין אפשרות אחרת. ואם זה לא נראה לו, מצידי אפשר להפסיק עכשיו.

<מנסה למצוא סיבה (שכאילו) לא קשורה אליי להחזיר אותם לחייקי>

[אינדי_אנית*]

נשמע שאת ממש לא רוצה שהם יהיו בגן. אולי באמת לא כדאי לשלוח אותם? כי אני למשל לא מרגישה כמו שאת מתארת.. אני מודאגת קצת, אבל בתוכי באמת נראה לי שיהיה לה טוב.
אומנם אחרי קריאה רבה ב"באופן" קולות אחרים עלו לי לראש, וכל מיני דברים שאנשים אמרו פה שבאמת חלחלו לי ובדקתי אותם עם עצמי והגעתי למסקנה שאני בסדר עם זה שהיא תהיה בגן (לפחות מבחינתה, מבחינתי קשה לי להפרד ממנה ולחשוב שאני אהיה כל כך הרבה שעות בלעדיה:-) ).
האם יש לכם אפשרות לחזור אחורה?

[אימא_טרייה_פלוס*]

אז זהו, שמבחינתי, המשפחתון לא היה אופציונאלי. זו הייתה ברירת מחדל.
הייתי צריכה כמה בקרים בשבוע בלעדיה, כדי לעבוד, ללמד ולנקות את הבית בלי לחץ. לא מצאתי חבורה ל גן הורים, והמשפחתון הזה הוא שני בתים מאיתנו, הם רק 6 ילדים, שלא כולם מגיעים כל הזמן.
בתיה מקסימה, וכמעט תמיד אחת הבנות שלה עוזרת לה.

אם הייתי יכולה כלכלית ללכת עם הקטנה שלי למקום כמו "מפגשים" או "גן עם אימא" כל השבוע ולהיות איתה בגן- הייתי עושה את זה. זה כיף ונעים ולכן נמשיך ללכת למקום כזה בימי חמישי, ונשחק יחד בגן. אבל בשאר הימים- החיים שלנו לא משתלבים. היא לא יכולה להיות חלק. או שאני לא יודעת איך לשלב אותה בצורה נכונה.

בכל אופן, הם אמרו שהיא שרה לכל הילדים "10 אצבעות לי", ו"סבתא בישלה דייסה", ואת כל הטריקים שהיא מכירה מהבית. היא אפילו ישבה עם כולם לפשפש בסיר, ובסוף השתינה מבחוץ....
ובאמת שמעתי אותה קוראת לי כשהלכתי. אבל הלכתי. כי אם זה ביחד- אז ביחד. והמשפחתון הוא לא ביחד. הוא כדי שהיא תישאר לבד.
אני אומרת את המילים וזה עושה לי רע... אז נזרום. נקווה שאני עושה את הדבר הנכון, ושלא עשיתי נזק לילדה.

[נסיכת_השום*]

אינדיאנית, אני אתך. גם לי יש חוויה אחרת לחלוטין מהגן. בגלל זה נראה לי שיש כל מניי סוגים של גנים. וגם יש לכל ילד גיל בשלות משלו. יכול להיות גם, שיש ילדים שגיל הבשלות לעולם לא מגיע אליהם. כלומר, שאף פעם לא מתאים להם להיות בגן.
אם זה המקרה אצלך, מתלבטת, אז באמת כדאי לך לבדוק אופציות אחרות.
אם הבעייה היא רק שלך קשה לשחרר, אז אין מה לעשות, צריך להתמודד עם זה.. זה קשה, אבל אם את רואה שלילד שלך טוב, אז זה מה שהכי חשוב, לא?
בכל מקרה, אני שולחת לך כוחות התמודדות והגעה להחלטות נכונות לך ולילדים שלך.

[המתלבטת*]

אנידי אנית,
האם יש לכם אפשרות לחזור אחורה?
ברור.
אני האמא של הילדים שלי ואני קובעת.
אם אהיה שלמה עם עצמי
אין לי ספק שהכל יעבור חלק.

נסיכת השום אמרה:
אם הבעייה היא רק שלך קשה לשחרר, אז אין מה לעשות, צריך להתמודד עם זה.. זה קשה, אבל אם את רואה שלילד שלך טוב, אז זה מה שהכי חשוב, לא?
אני בודקת אם הבעיה היא אצלי.
הדברים הם מאוד עדינים
אני מנסה להפריד.
מאפשרת להם להשתחרר
ואם הם לא רוצים
אני שם.
דבר אחד אני בטוחה בו: הרבה שעות בלי אמא זה לא טוב.

כל הזמן מהדהד לי הקול שאומר שאם ילד יבחר לאכול שוקולד כל היום, זו עדיין לא סיבה שזה באמת מה שטוב לו.
למרות שאני מאמינה שאם יעשה כרצונו הוא בסוף יחווה בעצמו את כאבי הבטן והשיניים ותהיה לו חווית למידה עצמית עמוקה ולא מונחתת מגבוה.
ועוד דבר,
אם את שולחת לגן אבל שונאת את זה ואומללה מזה הילדים שלך קולטים את התחושה שלך ומפנימים שהם במקום לא טוב
אם אני לא אוהבת את המקום אז אולי זה לא מקום טוב עבורם. אני אמא שלהם ואני לא עושה הצגות. במוקדם או במאוחר אני אגיב על דברים שלא מוצאים חן בעיניי.
כמו למשל, צורת דיבור שלילית או התנהגות שלילית שיסגלו בגן וכו'
בכל מקרה, אני שולחת לך כוחות התמודדות והגעה להחלטות נכונות לך ולילדים שלך.
תודה
בחזרה לכולן

[המתלבטת*]

היום, ביתי נשארה עד לשעת חצר (תשע ורבע עד עשר וחצי)
קצת פחות מנצח נצחים.
בעלי נשאר בחוץ בהסכמתה ונראתה לו מאושרת ומשתתפת. הוא נכנס ושאל אותה אם זה בסדר שיילך לעבודה ואמא תבוא לקחת אותה עוד מעט.
היא הסכימה.
עשר דקות אח"כ הגעתי היא הייתה בחצר. התנדנדה על סוס והפרצוף שלה היה עמוס, מעט עצוב.
כשראתה אותי הקרינה חזרה לפניה. שאלתי אותה אם היא רוצה ללכת או להישאר. היא רצתה ללכת ולחזור מחר.

בני הצמיד אותי אליו. שיתף פעולה בחלק מהדברים. היינו בגן מתשע עד עשר ורבע.
הגננת הקריאה מספר "חוקי הגן שלנו" את הדף העוסק באסור ובמותר בפינת הקריאה.
לרוב הוא לא שיתף פעולה.
הוא רוצה לבוא שוב מחר.

אין לי עדיין תשובות
אני מרגישה שאני מוותרת על הרבה מהדרך שלי
מדוע בכלל להעמיד אותם בסיטואציות לא נעימות?
סיטואציות מיבחניות?

[נסיכת_השום*]

זה נשמע גן ממש נוראי. מצטערת...
אנחנו הוצאנו את הבן שלנו אחרי שבוע בגן כזה. חיפשנו, חיפשנו, ומצאנו גן מונטסורי מקסים. גם בארץ הוא היה בגן מקסים. החוויות מהגנים ה'טובים' שונות לחלוטין מהחוויות מהגן הנוראי שהוא היה בו. אולי בכל זאת שווה להמשיך לחפש?...

[אימא_טרייה_פלוס*]

הקטנה שלנו חמודה.
אתמול היה קטע ממש מרגש- וזה לא רק בגלל שאני בהריון!!
באתי, וכל הקטנים החמודים עם בתיה הגננת עמדו ורקדו לצלילי נד-נד ועוגה עוגה.
היא בכלל לא שמה לב שבאתי, אז עמדתי ובהיתי.
זה היה רגע מקסים.....

[ורדה_בן_ארי*]

אני מעבירה לפה משהו שכתבתי בדף ילד בית הולך לגן
ווי ווי ווי כמה שזה קשה.
חלמתי על ילד ביית. דמיינתי ימים של יחד ובילויים משותפים.
אור עכשיו בן שנה ותשעה חודשים ואני חייבת להתפרנס ואין שום דרך אחרת (אשמח אם יש.. ומישהו רק יגלה לי מהי.) ואני הולכת כל בוקר לעבוד.
אני עובדת כגננת. וכל כך קשה לי לחבק כל יום ילדים של אחרים ולהיפרד בבכי קורע לב כל בוקר מהילד שלי. ביומיים הראשונים שנינו בכינו. כולם מסביב אומרים לי "אם תהיי שלמה עם זה זה יהיה יותר קל לשנכם" ואני.. איך אני יכולה להיות שלמה עם זה?? איך אני יכולה להבין איך רק בן האדם מסוגל לתת למשהו אחר לטפל לו ככה באופן קבוע יום יום בגורים שלו. איך אהיה שלמה עם זה שכל יום חמש שעות הוא לא מול עיני. אני לא יודעת מה עובר עליו. מה עושים איתו. מה אומרים לו. איך מתחיסים אליו. איך מגיבים למעשיו. מי שומר על הילד שלי????
אני הולכת כל בוקר לשמור על ילדים אחרים. להתיחס אליהם בכבוד. להגיב אליהם בנועם. לשמור עליהם.. ואני כל כך רוצה לעשות את זה לילד שלי..
עברו כבר שבועיים מאז שהתחלנו ללכת לגן. כולנו הולכים לגן. אבא עובד כסיע בגן בישוב אחד. אור בגן בישוב אחר ואני גננת סבב בשלושה ישובים שונים. נוסעת לי כל בוקר לאהוב ילדים של אחרים וחושבת שזה לא נכון. זה לא טבעי. זה לא טוב. אני צריכה לעשות את זה לילד שלי. וקשה לנו. קשה לנו מאוד.

[ורדה_בן_ארי*]

הילד שלי פשוט משתנה לי מול העיניים. לי נקרע הלב.
מעביר את הצהריים בצרחות ובהתפתלויות על הרצפה ואני מולו חסרת אונים. לא יודעת איך להרגיע. לא יודעת איך לנחם. יודעת שמחר בבוקר אשאיר אותו שוב בוכה בידיים זרות.
לא מוכן לצאת מהבית. מעביר את אחר הצהריים עמוק בתוך הבית. אין טיולים. אין מגרש משחקים. הוא רוצה רק "הביתה" ושום דבר אחר לא.
אני רואה את הנזק מתרחש. רואה את האמון מתפוגג. יודעת שזה רע. שזה כואב ומשאר צלקות בנשמה הכל כך עדינה הזו.
הוא כועס עלי. אני כועסת עלי. שנינו פשוט כל כך עצובים.
אתמול הוא פשוט השתולל מכעס. צרך וילל. לא הצליח להרדם בצהריים. כל כך חסר מנוחה ורק כשמותשת פרצתי גם אני בבכי הוא הפסיק לבכות והתחיל לצחוק. חשב שאני עושה לו הצגה. אני יבבתי והוא סוף סוף נהנה...
איפה טעינו?????? מי היה הראשון שחשב שזה נכון להפריד ילדים מאמהות???????????
מתפללת ליכולת לעצור את זה.
לא רוצה להאמין שזה ימשך עוד יום נוסף.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

ואני חייבת להתפרנס ואין שום דרך אחרת (אשמח אם יש.. ומישהו רק יגלה לי מהי.)
ורדה, את גננת - האם יש דרך שבה אור יכול להשתלב בגן שתפעילי?

_אין לי את היכולת להגיד לא לגן, על אף שנה וחצי מבורכות בבית.
מחר אתייצב שם שוב
אני בדיכאון גן_
תיכף שוב יתעבו אותי, וסליחה שזה יוצא בדף הזה דווקא - נפתחו עוד 2-3 כמוהו מאז הראשון בספטמבר.
אני לא אכתוב בשם בדוי כי אז יתחיל סימפוזיון מכוער על "אלמונים פחדנים" וכבר עדיף שיתעבו אותי, זה לפחות מוכר וידוע.

אפשר לדבר על השקפות עולם ועל אילוצים כלכליים וכל זה, אפשר לדבר על זה שעות, אבל השורה התחתונה היא שאני לא מבינה איך אמהות מודעות, דעתניות ומסורות, שרק אתמול נלחמו כלביאות על כל מה שקשור לילדיהן, הופכות בבת אחת לסמרטוטים חסרי יכולת, חסרי תושיה, עם תחושה חזקה של חוסר כשירות אמהית (רק תחושה!), בגלל החלטה שקיבלו ושנראית בלתי הפיכה. מי קיבל את ההחלטה הזו?

מדברים הרבה באתר על האופן שבו כניסה לבית חולים למשל, שלא מתוך שלמות, משפיעה באופן קשה, מוחקת את רצונותינו, משכיחה מאיתנו את עצמנו, הורסת לנו את הפוקוס (זה קרה גם לי וסיפרתי על זה). האם כניסה לא-שלמה למערכת הגן עושה אותו הדבר להורים?

אני לא מדברת על הילדים ומה שזה עושה להם. רק להורים. שימו לב לעצמכן, אמהות יקרות - אם אתן בשפל עצום כזה, משהו חייב להשתנות. המצב חייב להשתנות, ולא האישיות שלכן. ו"הסתגלות" במקרים האלה היא רק שם אחר לשבירת הרצון והרוח. לא של הילדים, של עצמכן.

[נסיכת_השום*]

קרוטונית, אני מסכימה אתך. כשהאמא והילד לא מרוצים, צריך לשנות את המצב.
ושוב, אומר, שוב ושוב, שיש גנים אחרים!... אם מרגישים שגן זה מה שנכון, ורק אם זה מה שמרגישים, אז צריך לחפש ולחפש עד שמוצאים ובטוחים שמצאתם!!! כשילד נמצא בגן נעים, אז הוא לא כועס כשהוא מגיע הביתה, והיום ממשיך בנועם...
בהצלחה

[באופן_לייט*]

מעריכה את הכתיבה בניק הרגיל !
תוךכ די קריאה התחברתי מאוד לטענתך שיש פה שביררת הרוח שלנו האמהות - התחבר לי לתחושות שהרגשתי.
אח"כ חשבתי עם החלק השני שבי יש פה גם הסתגלות / גמישות / קבלה של הבחירות שלנו במובן חיובי.

אני חושבת שבמידה מסויימת הדיונים פה הם ביטוי של מחלוקת פנימית.

הבת שלי הלכה לגן לא בגלל צורך כלכלי אלא משום שאני לא יכלתי יותר להיות איתה בבית - פשוט התחרפנתי. וזה למרות שהיא היתה בת שנה בלבד ולמרות כל מה שיש לי נגד גן.
האם אפשר לעשות דברים אחרת ממה שעשיתי?!
כן !!!!

האם היה אפשר לנהל את חויית הגן טוב יותר
ככל הנראה כן.

האם אני יכולתי לעשות אחרת ?
לא!!! אלו היו הכוחות שלי, התובנות שלי, הידיעה שלי, המסוגלות הנפשית - רגשית שלי, המבנה האישיותי שלי, הזוגיות שלי, הדעות של האבא שלה, ה....

האם זה אומר שהיתה שם שבירת הרצון והרוח ? במהלך שנה שלמה הייתי עונה לך שכן, ושאני נלחמת בשבירה זו (בין השאר ע"י אי קבלת הגן שהבת שלי הולכת אליו כל בוקר ....)
אבל בשבועות האחרונים אני בכלל לא בטוחה שזה מה שהיה שם. אולי מה שהיה שם זו דווקא נוקשות אידיאולוגית (מי אני?! ) ושיפוט עצמי מחמיר.
ואני רואה את זה לא מעט בגלל מה שאחרות כותבות.

אני מעריכה את מי שמצליחים ללכת בדרך החנ"ב ולהתגבר על הקשיים שהיא מיצרת אבל ערה מאוד לסיבות שגורמות לנו לבחור אחרת מחנ"ב.
העניין הוןא ש"באופן" זה המקום היחיד להתלבט בזה כי במקומות אחרים לא מבינים למה הילדה בבית בגיל שנה, מה תועלת תהיה לי (או לורדה / אמהות אחרות פה) מתשובות נוסח "זה טוב לילד"
ובפרפרזה על במבי ק יש לתת 100% למשפחה ולא לכ"א מחבריה
(ריא המקור בלהתסדר עם 2 - נגמר לי הזמן מחשב

[בר_עדש*]

אם מרגישים שגן זה מה שנכון
או אם אין ברירה וחייבים להתפרנס.
תנאי מקדים להשארות עם הילד בבית, היא האפשרות לשלם שכר דירה. וגם על אוכל קצת קשה לוותר.

שאני לא מבינה איך אמהות מודעות, דעתניות ומסורות, שרק אתמול נלחמו כלביאות על כל מה שקשור לילדיהן,
גם הלביאה עוזבת את הגורים כדי להביא להם אוכל.
זה לא פחות קשה ולא פחות מכובד להלחם על ההשרדות הפיזית של הילד, מאשר על אופן החינוך שלו. ולעיתים זה גם דורש הרבה יותר אומץ.

שיש גנים אחרים!...
לא בכל מקום, ולא תמיד במחיר של גן רגיל.

[נסיכת_השום*]

יש גם עוד טיעון מאוד חשוב, שמשום מה מעולם לא יצא לי לקרוא פה.
קודם אומר, בעיניי, זה כמעט פשע, לשים ילד בגן מתחת לגיל שנתיים. אני לא רוצה לפגוע באף אחד, וגם כמה מחברי ומכרי עשו ועושים את זה,ואני עדיין אוהבת אותם מאוד.
אבל ברגע שילד מגיע לגיל כזה, שכבר יש אתו תקשורת, וכבר רמת העצמאות מאפשרת ניתוק קצר מפעם לפעם, וכבר אין תלות בהנקה, דעתי היא, שאלא אם כן ההורה של הילד מרגיש שהוא ממצה את עצמו לחלוטין בשהות רציפה עם הילד, שהוא מספק לילד את כל צרכיו, ושמה שמעניין אותו זה התעסקות בחינוך, ושיש באפשרותו גם לספק לילד שלו את צרכיו החברתיים, אז בהחלט ברור שלילד הכי טוב יהיה עם ההורה. (למרות שבעיניי גם חשוב שהילד ילמד להיות עם אנשים שונים מדיי פעם).
אבל ברגע שההורה מרגיש שבשביל לספק את צרכיו הוא צריך לעשות דברים אחרים מעבר לחינוך, ואולי הוא גם מרגיש שהוא לא ממש אדם שטוב בחינוך, אולי אין לו מספיק סבלנות, אולי אין לו מספיק ידע, אולי עוד אלף סיבות שאני לא יכולה לחשוב עליהם עכשיו, אז על ההורה הזה למצוא את המקום שיהיה הכי טוב ונכון לילדו.
ואמנם אני בברלין, ופה כל מושג הגן זה משהו שונה לגמרי ממה שבארץ, אבל דבר ראשון, גם פה במשך כמעט שנתיים חיפשנו וחיפשנו עד שמצאנו מקום שאנחנו בטוחים במאה אחוז שנעים, ומתאים לו, ושאנו מרגישים בטוחים בו, אבל, אפילו בארץ, במשך חדשיים, הבן שלי הלך לגן- משפחתון שעשה גם אותו מאושר ומסופק, וגם אני הרגשתי תחושת ביטחון מלאה כששהה שם.
ואני מתקשה להבין למה הרבה הורים מתפשרים על הגן, ואז מספרים שקשה להם. הרי ברור שאם הילד היה בגן נעים אז לכלם היה יותר נעים!...
ומצטערת אם דברי נשמעים כעוסים, הכוונה שלי היא באמת לעזור לפתור.

[נסיכת_השום*]

לא בכל מקום, ולא תמיד במחיר של גן רגיל.
אז נוסעים כל בוקר וצהריים חצי שעה, ומשלמים יותר, אבל מרגישים בטוחים. אני בטוחה שאפשר למצוא כאלו. אפילו מקריאה באתר, יש גנים שנשמעים נהדרים פחות או יותר בכל רחבי הארץ, ואני מכירה אחד מדהים בפרדס חנה.

[בר_עדש*]

אז נוסעים כל בוקר וצהריים חצי שעה, ומשלמים יותר
לפעמים דרושה הרבה יותר מחצי שעת נסיעה (שעה וחצי, נניח), וזה בהנחה שאת יכולה לשלם על הדלק (אבל אז מראש לא היה צריך להכניס את הילד לגן). ולשלם יותר בכסף שאין לך גם יכול להיות מעט בעייתי.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

_שאני לא מבינה איך אמהות מודעות, דעתניות ומסורות, שרק אתמול נלחמו כלביאות על כל מה שקשור לילדיהן,
גם הלביאה עוזבת את הגורים כדי להביא להם אוכל_
לא הבנת כלל את דבריי. לא ביקרתי את המעשה עצמו אלא את התחושות בקשר אליו. לא עצם השליחה לגן היא הבעיה אלא התחושה הקורבנית שנלווית לזה.
(לו אמא היתה מוציאה את ילדה מהגן וחווה תחושות קשות כאלה, הייתי אומרת לה להחזיר אותו לשם מייד).

[נסיכת_השום*]

לפעמים דרושה הרבה יותר מחצי שעת נסיעה (שעה וחצי, נניח), וזה בהנחה שאת יכולה לשלם על הדלק (אבל אז מראש לא היה צריך להכניס את הילד לגן). ולשלם יותר בכסף שאין לך גם יכול להיות מעט בעייתי.
אם יש מקום כזה שאין גן נחמד בקרבת מקום, אז בטח יש מחסור גדול גם לעוד הורים, ואז אפשר להתארגן ולהקים ביחד גן!... ואז גם העניין הכלכלי נהייה פחות מעמסה, כי ברגע שההורים מקימים גן, כל ההוצאות מתחלקות, ולא צריך לשלם לבעלים, כי אתם הבעלים.

[גלית_ועמרי*]

בהמשך לדברים של נסיכת השום רציתי להעלות עוד נקודה וזה נושא ה"בשלות" של הילד לגן.
בארץ מרבים מאוד לדבר כל הזמן על בשלות של ילדים:
הילד לא בשל לגמילה מחיתול לפני גיל 3 (שטויות במיץ, כפי שיעידו כל ההורים שמגדלים בלי חיתולים או גומלים בגיל צעיר)
הילד צריך להיות בשל לגמילה מהמוצץ (אלא אם תגדלו אותו בלי...)
הילד עוד לא בשל לכתה א' , צר לנו אבל צריך להשאיר אותו בגן (למה צר לכם? לא עדיף עוד שנה של כייף?)

ורק שזה מגיע לנושא אמיתי כמו "האם תינוק בן שנה וחצי-שנתיים בכלל מתאים/"בשל" לגן הילדים?" פתאום היוצרות מתהפכות,
פתאום האמא שאומרת בגלוי - בחרתי להשאר איתו בבית נחשבת למגוננת מדי ,לפוגעת בהתפתחות וב"בשלות" החברתית שלו ואף אחד לא עוצר לשאול את עצמו מי צריך את הגן בגיל הזה הילד או ההורים?

זה לא מקרי שבמדינות אחרות שולחים ילד לגן רק בגיל 4-5
זה נכון שיש ילדים שגם בגיל פחות מ-3 גן ילדים זה המקום המתאים בשבילם , וזה אולי מזלם כיוון שבמציאות העגומה שלנו, לילד מעל גיל שנתיים קשה מאוד למצוא חברה של ילדים שהם בגילו או גדולים ממנו , כיוון שרוב הילדים כבר נמצאים בגן, בין אם הוא מתאים להם ובין אם לאו.

[ירח_לבן*]

אין לי כוח לקרוא הכל כי אני בדכאון גן בעצמי.
כל שעה אני משנה את דעתי - רגע אחד אני מוציאה אותה מהגן מחר, וברגע השני הגן נראה לי מצוין ואני אופטימית.
מה שאני מתחילה לחשוב זה שיש ילדים והורים שלא משנה כמה הגן מעולה - הפרידה תהיה קשה. ילדה שהיתה 'דבוקת אמא' במשך שנתיים, האם אפשר באמת לצפות שתקבל את השינוי הכל כך חד ודרמטי בחיים שלה בהבנה ובנינוחות?

ברור שאם הילדה סובלת בגן אפשר וצריך למצוא גן שיותר מתאים לה, אבל הי...רגע... לא כל כך מהר! אחרי שבוע-שבועיים אפשר באמת לדעת? (אלא אם המצב קיצוני)
יש גם זמן נורמלי של הסתגלות. ולפעמים ההסתגלות היא מאד מאד קשה.

ודוקא המסקנה המפתיעה שלי מהגן היא שאת הילד הבא אני שמה במשפחתון בגיל הרבה יותר צעיר, כדי שהמעבר לגן לא יהיה עד כדי כך חד. אצלנו בגן ההבדל הוא דרמטי בין ילדים שבאו ממשפחתון לבין כאלו שבאו מאמא/מטפלת.

[אינדי_אנית*]

דווקא אצלנו הילדה היתה דבוקה לאמא שנתיים והולכת עכשיו לגן ממש בשמחה. להיפך, נראה לי שהשהות בבית עם אמא והתחושה שאמא תמיד איתה נותנת בטחון ואמורה לעזור כשהולכים לגן. אבל אולי בעצם אין לזה חוקים.. נורא תלוי בילד, וגם בתחושה שאמא משדרת.

[מיכלול_ה*]

ברור שאם הילדה סובלת בגן אפשר וצריך למצוא גן שיותר מתאים לה, אבל הי...רגע... לא כל כך מהר! אחרי שבוע-שבועיים אפשר באמת לדעת?

אני חושבת שאם הקושי של הגן הוא גם של ההורים אז אין מה להישאר בגן כי סביר להניח שהקושי עם הצוות או עם הגישה של הגן לא ישתנו בהמשך. אני גם מאמינה שלילדים יש אינטואציות לא רעות בכלל ואם לא טוב להם בגן סביר להניח שיש סיבה לכך ורצוי להתחשב בהם. הבת שלי כרגע בגן מקסים (אני מודה כל יום על כך ששמצאנו את הגן הזה), למיטב ידיעתי כל הילדים שם השתלבו תוך כמה ימים והפרידה ממהורים קלה לכל הילדים, וזה אומר שאם הגן מתאים לא חייבים להיות קשיים.

אני כן חושבת שיש הבדל אם הילד לא היה מעולם בגן קודם לכן, ואז סביר להניח שצריך יותר זמן לקליטה, אבל עדיין אם להורים יש קושי עם גן מסויים אם עם רעיון של כניסה לגן זה כנראה לא זה ואי אפשר לעבוד על הילדים הם קולטים את זה. כל עוד להורים יש קושי גם לילדים יהיה.

[גלית_ועמרי*]

ילדה שהיתה 'דבוקת אמא' במשך שנתיים, האם אפשר באמת לצפות שתקבל את השינוי הכל כך חד ודרמטי בחיים שלה בהבנה ובנינוחות?
אז זהו שכן, זה קורה לפעמים, קרה לנו עכשיו להפתעתנו הרבה עם בן הכמעט 3 שפשוט מאושר בגן.
לעומתו אחיו הגדול התקשה להסתגל עד גיל 5.

המסקנה המפתיעה שלי מהגן היא שאת הילד הבא אני שמה במשפחתון בגיל הרבה יותר צעיר
זה גם לא מבטיח כלום, אני מכירה הרבה ילדים שבוכים כל בוקר בגן למרות שבאו מגן אחר או אפילו כאלה שהיו באותו גן בשנה שעברה.

[בלולי*]

מיכלולה,
פרידה קלה בבוקר אינה אינדיקציה לילד מאושר או אומלל!
יש ילדים שיהיו מאושריםבכל מקום ויש כאלה שתמיד יהיה להם קצת יותר קשה ,לעשות הכללות ולקבוע על פיהם משהו, זה הרי חסר טעם, מכיוון שכל ילד וכל הורה זה עולם שונה וזה בכלל לא עניין של לעבוד על הילדים.
אין ספק שהורה ששם את הילד שלו במקום אחר מהבית עובר איזהשהו, תהליך לעיתים יש תחושות כאלה ולעיתים אחרות
ולא תמיד כשלהורה יש קושי אז גם לילד יהיה ולהפך.
אנחנו כולנו בסך הכל אנשים שעושים דרך ולכל אחד יש את הדרך שלו הספציפית והמיוחדת.

[באופן_לייט*]

בלולי גריינתי !
ולא תמיד כשלהורה יש קושי אז גם לילד יהיה ולהפך.
משפט כל כך מדוייק!

[קוראת_כאן*]

זה לא מקרי שבמדינות אחרות שולחים ילד לגן רק בגיל 4-5
לא ממש הבנתי למה את מתכוונת?
לדעתי, אצל חלק מהמשפחות זה נובע משיקולים כלכליים (וגם בארץ).

[בשמת_א*]

ודוקא המסקנה המפתיעה שלי מהגן היא שאת הילד הבא אני שמה במשפחתון בגיל הרבה יותר צעיר, כדי שהמעבר לגן לא יהיה עד כדי כך חד
מוזר לי ההגיון, שלפיו כדי למנוע מתינוק פגיעה רגשית קשה בגיל שנתיים, מקדימים את הפגיעה הרגשית הקשה לגיל צעיר יותר.

_זה לא מקרי שבמדינות אחרות שולחים ילד לגן רק בגיל 4-5
לא ממש הבנתי למה את מתכוונת?
לדעתי, אצל חלק מהמשפחות זה נובע משיקולים כלכליים (וגם בארץ)._
לא בדקתי מאיפה זה צוטט, אבל במדינות אחרות שולחים ילד לגן רק בגיל 4-5 כי הם יודעים שלפני הגיל הזה, כל פרידה מסוג זה גורמת נזק רגשי לילד (לפחות).

[באופן_לייט*]

כי הם יודעים שלפני הגיל הזה, כל פרידה מסוג זה גורמת נזק רגשי לילד (לפחות).
האמנם זו הסיבה?
ואולי זה כי המדינות המדוברות הן פחות מיליטרסטיות ולכן יש יותר תקציבים לרווחה (חופשות הורות ארוכות)
ואולי זה קשור בכלל לשוק העבודה שם שמאפשר חופשות ארוכות או לחליפין כל כך מפלה נשים שלא מציע להן כלים להישתלבות בו ?! (צריך לזכור ש"פיתרון" לילדים מאפשר לאמהות לצאת לעבוד, אולי זה לא טוב בעינננו אבל זה עשוי להיות טוב בעיני אנשים מסוימים / זרמים מסוימים בפמיניזם)
ואת יודעת מה? אני גם לא בטוחה כמה נזק נגרם לילידם, עם כל הביקורת שלי על המערכת החברתי שבגינה שולחים ילדים לגן בגיל צעיר מידי, אפשר לשלוח ילדים לגן לכמה שעות ועדיין להעניק להם חום אהבה וסיפוק צרכיהם הרגשיים. וכן גן הוא לא מושלם אבל כמו שאמרת בעצמך בדף אחר הוא לא שחור משחור.
לכן קביעתך החד משמעית כאילו כי הם יודעים שלפני הגיל הזה, כל פרידה מסוג זה גורמת נזק רגשי לילד (לפחות). היא נחרצת הרבה יותר מידי לטעמי.


גלית
ורק שזה מגיע לנושא אמיתי כמו "האם תינוק בן שנה וחצי-שנתיים בכלל מתאים/"בשל" לגן הילדים?" פתאום היוצרות מתהפכות
פתאום האמא שאומרת בגלוי - בחרתי להשאר איתו בבית נחשבת למגוננת מדי ,לפוגעת בהתפתחות וב"בשלות" החברתית שלו_
אקח פה את תפקיד ההיפכא מסתברה - מה שאת אומרת לא סותר את הציפיה שלך לדון בבשלות של הילד - אולי הילד בשל ואמא שלו לא?! איך את יכולה לדעת? שוב החד משמעיות של "כל הילדים אינם בשלים לכל גן שהוא" היא לא מדוייקת.
את מבקרת את ההנחה שפעוט קטן צריך חברה (גם אני חושבת שלא צריך בגיל כה קטן, בטח לא חברה מסוג גן) אבל זה לא אומר שאנשים לא דנים בבשלות - בעיניהם הוא בשל וצריך חברה ואמא שלו מונעת את זה. - הם רק חושבים אחרת ממך (וממני) בסוגית הבשלות. ואת יודעת מה? הסיכוי שהם צודקים טוב כמו הסיכוי שאנחנו צודקות וממילא אושרם של ילדים לא נגזר מהחלטה אחת בודד של ההורים אלא ממערך שלם של גידול, תמיכה, והורות.
לשון אחר אפשר להיות הורים מצויינים ולשלוח את הילדים לגן / לישון במיטה נפרדת / לא להניק וכויוצא בהללו חטאים מינסטרימיים.


ואף אחד לא עוצר לשאול את עצמו מי צריך את הגן בגיל הזה הילד או ההורים?
ונאי שוב חוזרת לנק' שהעלתי באתר הרבה מאוד פעמים - לפעמים ההורים צריכים את הגן מכל מיני סיבות ואז הילד הולך גם אם זה פתרון לא מושלם לילד , הוא עשוי להיות הפתרון הנכון למשפחה כולה.
ואמהות, ואני בכללן, שערות לחסרונות הגן לא אוהבות את זה ועדיין בוחרות באופציה הזו ומסות כל אחת בדרכה, להקטין את הקושי.

[בשמת_א*]

ואולי זה כי המדינות המדוברות הן פחות מיליטרסטיות ולכן יש יותר תקציבים לרווחה (חופשות הורות ארוכות)
לא, זה גם במדינות שבהן אין חופשות הורות בכלל.


לכן קביעתך החד משמעית כאילו כי הם יודעים שלפני הגיל הזה, כל פרידה מסוג זה גורמת נזק רגשי לילד (לפחות). היא נחרצת הרבה יותר מידי לטעמי.
ולטעמי, היא ממש פרווה.

_ונאי שוב חוזרת לנק' שהעלתי באתר הרבה מאוד פעמים - לפעמים ההורים צריכים את הגן מכל מיני סיבות ואז הילד הולך גם אם זה פתרון לא מושלם לילד , הוא עשוי להיות הפתרון הנכון למשפחה כולה.
ואמהות, ואני בכללן, שערות לחסרונות הגן לא אוהבות את זה ועדיין בוחרות באופציה הזו ומסות כל אחת בדרכה, להקטין את הקושי._
זה משהו אחר:
זאת האמת.
כלומר, גן לתינוקות מתחת לגיל 5 זה לא דבר שטוב לילד.
אבל לפעמים למשפחה אין ברירה. כלומר: למה צריך פיתרון? כי יש בעיה.
כשיש בעיה, פותרים בכל מיני צורות. בישראל יש אופציה לשלוח למוסד מתחת לגיל חמש. אז זה פיתרון שנחשב לגיטימי. אז אנשים משתמשים בו.
אני גם יכולה להבין את האמא שמשתמשת בפיתרון הזה.
ועדיין ברור לי שבכל מקרה, יש נזק לילד. גם אם אני אתמוך באמא עם הקושי שלה.

אותו דבר, כאשר אמא לא יכולה להניק. לא חשוב למה. אולי כרתו לה את שני השדיים בגלל סרטן השד ובאמת באמת באמת אין שום ברירה! עדיין - יש נזק לתינוק מזה. יש נזק. לא חשוב איך תסובבי את זה, לתינוק הזה יש נזק. אפשר להצטער על זה, אפשר להבין שזו לא אשמת אף אחד, ובכל זאת - ככה זה. אני לא אוהבת שמטייחים.
גם אין ברירה, גם נבין את האמא בקשייה, גם נתמוך בה, וגם נדע שלילד יש נזק. ככה זה. מה לעשות. החיים לא תמיד ורודים.

[קוראת_כאן*]

מאוד מעניין לקרוא אתכן,
אני רוצה להבהיר את דבריי,
לדעתי, אצל חלק מהמשפחות זה נובע משיקולים כלכליים (וגם בארץ).
התכוונתי לכך שגן, עד גיל 5-6 במדינות מסויימות (ונדמה לי שבארץ עד גיל 3 ואולי יותר), עולה הרבה כסף.
בארץ, במקום מגורי, בקרב משפחות שעלו מרוסיה, ילדים נשארים עם הסבא/תא עד גיל 3.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

פרידה קלה בבוקר אינה אינדיקציה לילד מאושר או אומלל!
מה זאת אומרת?
ילד שבוכה כשהוא נפרד בבוקר, טוב לו?

[אורית_ים*]

ילד שבוכה כשהוא נפרד בבוקר, טוב לו?
לא, אבל אבל זה לא אומר שרע לו בגן, חוץ מזה אם ילד לא בוכה בבוקר בתקופת ההסתגלות, אז הייתי מודאגת.

[בר_עדש*]

בגן ההבדל הוא דרמטי בין ילדים שבאו ממשפחתון לבין כאלו שבאו מאמא/מטפלת.
זה ממש לא בסיס להסקת מסקנות.
בדקי מה ההבדלים בין אותם ילדים בעוד חצי שנה מהיום, ואם תזכרי, בדקי שנית בעוד 10 שנים ובעוד 20 שנה. אני די משוכנע שאם יהיו הבדלים, הם לא יהיו לטובת הילדים מהמשפחתון.

שלפני הגיל הזה, כל פרידה מסוג זה גורמת נזק רגשי לילד (לפחות).
לא נכון. אפילו בגיל שנה ילד יכול להשאר כמה שעות עם מבוגר אחר שהוא מכיר, ונוכחות של ילדים אחרים לא בהכרח מפריעה לו. (יש גם אמהות בחינוך ביתי שמשאירות פעוטות עם מטפלת\סבתא\חברה לכמה שעות).

גן לתינוקות מתחת לגיל 5 זה לא דבר שטוב לילד.
ילד בן 4 הוא (ממש) לא תינוק.
לרוב בגיל הזה ילדים נהנים מחברה של ילדים אחרים באופן יומיומי. הם גם יכולים להשאר שעות (ולעיתים כמה ימים) ללא ההורים בשמחה רבה.

בארץ, במקום מגורי, בקרב משפחות שעלו מרוסיה, ילדים נשארים עם הסבא/תא עד גיל 3.
גם בארץ מגורי.

[בר_עדש*]

_ילד שבוכה כשהוא נפרד בבוקר, טוב לו?
לא, אבל אבל זה לא אומר שרע לו בגן, חוץ מזה אם ילד לא בוכה בבוקר בתקופת ההסתגלות, אז הייתי מודאגת._
אם היה לו טוב בגן, והוא היה מרגיש בטוח עם הגננות, הוא לא היה בוכה.
אם ילד בוכה כאשר את מתכוונת להשאיר אותו עם מבוגר אחר (לא משנה אם זו סבתא או דודה או גננת או מטפלת) - לנטוש אותו בידי אותו אדם זה מעשה איום כלפיו.

[אורית_ים*]

אם היה לו טוב בגן, והוא היה מרגיש בטוח עם הגננות, הוא לא היה בוכה
כנראה שלא הובנתי נכון, דיברתי אך ורק על תקופת ההסתגלות לגן, ומבחינתי תקופת הסתגלות (אם האמא כמובן שלמה עם ההחלטה שלה) היא בערך שבועיים.


לנטוש אותו בידי אותו אדם זה מעשה איום כלפיו.
טוב, לפה אני ממש לא רוצה להיכנס........

[בר_עדש*]

ומבחינתי תקופת הסתגלות (אם האמא כמובן שלמה עם ההחלטה שלה) היא בערך שבועיים.
אחרי שבועיים רוב הילדים כבר לא יבכו, גם אם הם סובלים בגן. (ביחוד עם משדרים לו באופן עקבי שמשתלם לו לא להחצין את הרגשות שלו - זה פחות או יותר המסר לילד בוכה ברוב הגנים.)

_לנטוש אותו בידי אותו אדם זה מעשה איום כלפיו.
טוב, לפה אני ממש לא רוצה להיכנס........_
חשבתי שעל זה עצם הדיון.
אם את לא מסכימה עם הניסוח ה"קיצוני" שלי, איך את היית מתארת את חוויית הילד בפרידה כזו?

[אורית_ים*]

אחרי שבועיים רוב הילדים כבר לא יבכו, גם אם הם סובלים בגן. (ביחוד עם משדרים לו באופן עקבי שמשתלם לו לא להחצין את הרגשות שלו - זה פחות או יותר המסר לילד בוכה ברוב הגנים.)

וואו, אולי תתן קצת יותר קרדיט לאמהות? לא חושבת שיש אמהות (פה באתר בכל אופן) שהן עד כדי כך אטומות שהן לא ירגישו מתי לא טוב לילד שלהן במסגרת שבה הוא נמצא. וחוץ מזה המסר שאני מעבירה לילדים שלי הוא בכלל לא כזה, מאיפה הבאת את זה בכלל?????


אם את לא מסכימה עם הניסוח ה"קיצוני" שלי, איך את היית מתארת את חוויית הילד בפרידה כזו?
קודם כל לא היית צריך לשים את המילה קיצוני במרכאות, הניסוח שלך בהחלט קיצוני.
טוב, כתבתי תשובה ארוכה ומחקתי, בקיצור לחוויה של הילד יש הרבה משתנים, גיל הילד כמובן (כל מה שכתבתי מתייחס לגיל שנתיים ומעלה) זמן השהות שלו במסגרת, איך האמא מתייחסת למסגרת שהילד שוהה בה (אצלי בכל אופן המסגרות שהילדים נמצאים בהם משמשות לי בתור בייביסיטר, גם ביצפר), וכמובן איך מתייחסים לקושי שלו, אם האמא מבטלת את הקושי של הילד אז בוודאי שהחוויה תהיה יותר קשה, אם האמא מרחמת וכואבת על עצמה במקום להסתכל איך הילד מרגיש אז כמובן שהחוויה תהיה עוד יותר קשה ותקופת ההסתגלות תהיה ארוכה יותר, ברגע שהאמא שלמה עם המסגרת שהילד נמצא בה, וברגע שההסתגלות לגן נעשית באופן הדרגתי ובצורה שמתאימה לילד ולא לגננת, אז אני חושבת שחוויית הפרידה תהיה הרבה יותר קלה לילד. התדיינתי על כל זה בדף שפתחתי בתחילת השנה להשלים עם הבחירות שלי


חשבתי שעל זה עצם הדיון
לפי מה שאני הבנתי מהדף הזה, אז הקושי כאן הוא יותר של האמא ולא של הילד.

[בר_עדש*]

וחוץ מזה המסר שאני מעבירה לילדים שלי הוא בכלל לא כזה, מאיפה הבאת את זה בכלל?????
התכוונתי שהגננת מעבירה את המסר הזה.
לגבי האמא - איזה מסר לדעתך ההתנהגות שלה מעבירה לילד?

שההסתגלות לגן נעשית באופן הדרגתי ובצורה שמתאימה לילד ולא לגננת, אז אני חושבת שחוויית הפרידה תהיה הרבה יותר קלה לילד.
ואז הוא לא יבכה.
אם הוא בוכה, סימן שהוא עדיין לא הסתגל והוא עדיין זקוק לנוכחות ההורה.
(לפי הידוע לי, אצל ילד בכי הוא לרוב סימן למצוקה.)

[דברת*]

בדיוק מה שהרגשתי שנה שעברה
היה נורא
הילדים שניהם אז בני 4 (וכבר היו בגן לפני כן , אבל בגן מחבק ונפלא) בקשו התחחננו כל יום לא ללכת לגן.
בגלל שידעתי שיש מצב אחר. לא יכולתי לנוח.
בסופו של דבר הקמנו כאן. בין השפלה להרי יהודה גן הורים. עם גננת מ ד ה י מ ה. היום הילדים שלי חזרו להתעורר מוקדם בבוקר ולבקש גן. הם מאושרים, מלאים בעניים.הם מטיליים כל יום ואוספים דברים מהטבע, עושים אחר כך יצירה מעלי בונגונבילה וכאלו. שומעים סיפורים ויש להם מקום. ואני סוף סוך יכולה לנוח מלחשוב כל יום (זה לא עזב אותי כל השנה) על לאן לשלוח אותם.
בסופו של דבר גם העלות היא לא כל כך גדולה.
אבל המסקנה שלי מהשנה שעברה היא להקשיב ללב שלי ושלהם. אם לא טוב להם להוציא אותם. תמיד יש פתרון בסוםו של דבר. אני כל כך מצטערת שלא הוצאתי אותם שנה שעברה מהגן.

[בלולי*]

אני לא יודעת אם ילד שבוכה בבוקר טוב לו או רע לו
אני לא יודעת אם יש דבר כזה "תקופת הסתגלות"
אני לא יודעת הרבה דברים....................
אני יודעת שאנחנו בני אדם וכך גם ילדינו ואנחנו שונים אחד מהשני! ממש שונים טוב לא ממש ממש אבל די..........
בר עדש,
אני לא חושבת שגן זו המצאת המאה ולהפך המצאה די זיפט וקשה מאד למצוא גן ראוי כלומר אנשים עם חזון , יצירתיות גמישות מחשבתית סבלנות אהבה, חוכמה אוטנטיות הקשבה שמחה בלב הומור ועוד תכונות נדירות כאלה שילד כל-כך זקוק להם.(הלוואי שלי היו כל התכונות הללו-כאמא)
אבל כשילד בוכה זה לא תמיד סימן למצוקה
לעיתים זו צורת שיחרור והתבטאות
עבדת פעםבגן?
ישנה סיטואציה בסופ הגן שילד רוצה להשאר בגן ולא רוצה ללכת הביתה, גם זה לאו דווקא סימן שהילד כל-כך מאושר ולכן אינו רוצה לעזוב, לפעמים זה מצביע על ההפך!
יש הרבה ילדים שבוכים כל השנה בפרידה או מראים קושי ועדיין הגן הוא מכיל מחבק מדהים מושלם צוות מובחר וירקות אורגניים ציפורים מציצות וחצר קסומה! אה כן והם בני 4 שאמא ואבא שלהם שלמים עם הגן .
מה אני רוצה?
אני רוצה שיהיה שלום קודם כל
וגם שנבין אין חוקים שלכל אחד יש את מה שהחיים והוא יוצרים.
כל האפשרויות קימות לטוב ולפחות טוב.
מה שאני בטוחה לגביו הוא שבשמת היא אישה חכמה.

[רן_גולדן*]

בכי של ילד בגן אינו מעיד כמעט דבר על טיב הגן , על איכות הפדגוגיה, על ההשכלה האקדמית של הגננת , על הניקיון והסדר בגן ואפילו לא על מזג האויר .

ילד בוכה מעיד רק על עצמו. לכל ילד יש בכי משלו, לכל ילד יש יותר מבכי אחד , בכי של ילד זו שפה פנימית ושפה איתה הוא מתקשר עם העולם.

אנחנו המבוגרים צריכים להיות מאד מאד רגישים לצליל של הבכי ול"הקשר" שהבכי מופיע ובמיוחד להיות מודעים לאפקט שהבכי של הילד מעורר בנו.

והכי חשוב - לא להיבהל מבכי של הילד אלה לנסות לתרגם לו את הבכי לשפת דיבור בה הוא יוכל להשתמש וללמוד לבכות במילים.

[אורית_ים*]

אם הוא בוכה, סימן שהוא עדיין לא הסתגל והוא עדיין זקוק לנוכחות ההורה.
לא יודעת איך זה אצל אחרים, אבל אצל הילדים הפרטיים שלי לא תהיה הסתגלות כל עוד אני נשארת איתם בגן, אבל זה לא אומר שעל היום הראשון אני זורקת אותם בגן ונעלמת להם, כמובן שבימים הראשונים אני נשארת איתם ולאחר מכן הם נשארו לזמן קצר שגדל בהדרגה.

_איזה מסר לדעתך ההתנהגות שלה מעבירה לילד?
בטח לא מסר של נטישה.

בלולי ו רן גולדן

פורשת מהדיון.

[רן_גולדן*]

הימים הראשונים בגן הילדים אלו ימי הכאב להורה ולילד, הילד רוצה את אימא והאימא קשה לה למסור את הילד . מי שלא שמע בכי של ילד שהוריו עוזבים אותו מהגן , לא שמע בכי מיימו.

אני זוכר בגן הילדים בקיבוץ בו עבדתי כאשר אלכס הקטן בוכה בכי קורע לב, בכל פעם שאמו עזבה את הגן, ( עזיבה איטית ומדורגת ) נערך “טקס כואב” : אלכס לא נכנס למפגש ובקושי אכל את ארוחת הבוקר, רק בשעות הצהרים שכוחו נפל הוא נרדם על המזרון וכאשר התעורר חזר לבכות שואל איכן אימא ,

כך נמשך הכאב מעל שלוש שבועות, יום , יום. לאחר חודש אלכס נרגע מעט, התחיל לשחק עם הילדים בגן, ישב לידי בארוחות הבוקר ואני מאכיל אותו עם מזלג קטן לאט לאט .

באמצע משחק בחצר אלכס היה לפעמים נזכר באימו ומתחיל לבכות , לוקח מכונית צעצוע קטנה ואוסף אותה אל ליבו.

באחד הימים שמתי לב שהבובות בגן נעלמות להן, ניגשתי אל חדר השינה בגן, אל המזרון של אלכס ומצאתי את הבובות ישנות מתחת לשמיכה ולכרית . אלכס הוא סיפור מיוחד, הוא יישאר מיוחד אצלי לתמיד.

איך נפרדים מהילד ?

חשוב שההורים “ימסרו” תמיד את הילדים למטפלת , הכרחי שההורים ייפרדו מילדיהם לפני שהם עוזבים, להיפרד הכוונה היא לומר לילד שלום, לתת לו נשיקה ולסמן לו ביד לשלום. גם אם הדבר כרוך בבכי קורע לב. בדרך זו, למרות הצער שהם חשים, לומדים הילדים לתת אמון בהוריהם. “בריחה” מהילדים, ללא פרידה, חוסכת מעט בכי בטווח הקצר אך גובה מחיר יקר בטווח הארוך יותר: הילד לא ייתן אמון בהוריו ויגביר את בכיו בניסיונות הפרידה הבאים.

חשוב גם לא “לשגע” את הילד בפרידות קצרות ומהוססות: יציאה מהחדר ואחריה חזרה וחיבוק עם הישמע בכיו של הילד, שוב יציאה וחוזר חלילה. במקרים אלה, קולט הילד את ההססנות שלנו ואז הוא מתקשה עוד יותר להיפרד.

אם הילד מתקשה מאוד להישאר. חשוב מאד לא לכעוס על הילדים אלה להבין שהבכי מבטא קושי אמיתי ולא רצון “לנקום” בהורים.

גם אנחנו ההורים עוברים פרידה , הבכי שותק אבל הוא נימצא ומלווה אותנו מספר ימים גם כן, הפרידות שלנו הדרך בה אנו נפרדנו בעבר מהיקרים לנו מלוות אותנו גם עכשיו.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

באחד הימים שמתי לב שהבובות בגן נעלמות להן, ניגשתי אל חדר השינה בגן, אל המזרון של אלכס ומצאתי את הבובות ישנות מתחת לשמיכה ולכרית . אלכס הוא סיפור מיוחד, הוא יישאר מיוחד אצלי לתמיד.
אבל זה נורא עצוב, לא? הוא פשוט אסף לו חפצי מעבר בטירוף, ואף אחד מהם לא ענה על הצורך שלו.

הכרחי שההורים ייפרדו מילדיהם לפני שהם עוזבים, להיפרד הכוונה היא לומר לילד שלום, לתת לו נשיקה ולסמן לו ביד לשלום. גם אם הדבר כרוך בבכי קורע לב. בדרך זו, למרות הצער שהם חשים, לומדים הילדים לתת אמון בהוריהם
אני לא מבינה איך עזיבה בעת בכי קורע לב תורמת לאמון דווקא (היא בטח יותר טובה מ"בריחה" כשהילד לא רואה, אבל אנחנו כאן על סקאלה לא סימפטית בכלל).

[קט_קטית*]

אני בדיכאון מהדף הזה S-:

[קט_קטית*]

|סמיילי עצוב שמחבק את עצמו|

[קט_קטית*]

_באמצע משחק בחצר אלכס היה לפעמים נזכר באימו ומתחיל לבכות , לוקח מכונית צעצוע קטנה ואוסף אותה אל ליבו.
באחד הימים שמתי לב שהבובות בגן נעלמות להן, ניגשתי אל חדר השינה בגן, אל המזרון של אלכס ומצאתי את הבובות ישנות מתחת לשמיכה ולכרית . אלכס הוא סיפור מיוחד, הוא יישאר מיוחד אצלי לתמיד._

גן מלנכולי קמעה...

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

חוץ מזה אם ילד לא בוכה בבוקר בתקופת ההסתגלות, אז הייתי מודאגת.
לדעתי, אם הילד יותר גדול נניח בן חמש, יש סיכוי יותר גדול
שהוא לא יבכה בפרידות.

[קוראת_כאן*]

אויש, לא שמתי לב ...(בארץ, במקום מגורי ) D-:

[באופן_לייט*]

פרידה קלה בבוקר אינה אינדיקציה לילד מאושר או אומלל!
כן אבל זו לא איזו בוחנת מרוחקת שמחליטה את זה - כל אחת מדברת על הילד שלה הפרטי, ואופי הפרידה נבחן בתוך הקשר כולל.
גילוי נאות: הבת שלי שבלי ע' הרע ידוע יודעת לבכות הולכת השנה לגן בשמחה ובששון. זה כמעט מעליב כמה מהר היא שיחררה אותנו והיא בסה"כ בת 2.5.
אז אם אני רואה שהבת שלי שכאמור לא מהססת להביע מחאה הולכת לגן בקלות ונפרדת בקלות זו אינדיקציה שהסה"כ בסדר. (לא רוצה לאמץ הטרמינולוגיה של מאושר / אומלל - יש הרבה אפור באמצע)
הכנו את עצמנו לחודש ליווי של הילדה ושהות איתה בגן, בימים 1-3 היא התעלמה מאיתנו ושיחקה עם הגננת ועסקה בעינינה, ביום הרביעי היא שלחה את אבא שלה לעבודה וביום החמישי ציוותה עלי "אמא לכי"!.
(וזה לא אומר שלא יבוא משבר בהמשך).

אוסיף ואומר שברמה מסויימת כולנו (הרוב המוחלט פה) מסכימים שגן הוא לא פיתרון אידיאלי, ובעולם מושלם ובחברה יותר מוצלחת מזו שאנו חיים בה כנרהא היינו שולחים ילדים לגן בגיל מאוחר יותר, יחד עם זה לא צריך להגזים. אפילו אקבל את טענת בשמת א שגן גורם נזק (ואני לא) הרי כמו כל דבר אחר החיים מלאים אירועים מצבים התנסויות שמשפיעיות על הילד ועוצמת ההשפעה על נפשו הרכה של הילד משתנה בהתאם לנסיבות האישיות.

הרבה פעמים נראה לי שמי שתומך בחנ"ב זןכר ברגישות גבוהה מאוד את עוולות המערכת אבל לא זוכר את כוחם הרב של צאצאינו (ואני לא מתכוונת ברוח - מה שלא הורג מחשל) אלא כמו שאמרה יפה בלולי ולא תמיד כשלהורה יש קושי אז גם לילד יהיה ולהפך. ולא בהכרך מה שאנחנו זוכרים / מפרשים כחווית ילדות קשה הוא חוויה כזו גם לאחרים.

---

ועוד בעניין בשלות אתן יודעות כמו שיכול שיהיה ילד בן 4 לא בשל לגן יכול שיהיה ילד צעיר יותר שכן בשל הנחרצות של חלק מהכותבות לגבי גיל מוחלט ונכון (ליתר דיוק שלפניו לא ייתכן שהילד בשל) דומה לטענה הכוללת שכל הילדים "זקוקים לחברה בגיל שנה" [ טענה מרגיזה בעיני]

[אורית_ים*]

_לדעתי, אם הילד יותר גדול נניח בן חמש, יש סיכוי יותר גדול
שהוא לא יבכה בפרידות._
מסכימה, כל מה שכתבתי התייחס לגילאים צעירים יותר.

[מבחוץ*]

מי שמחליט להקדים את שליחת הילדלגן כדי שיהיה לו יותר קל:
מכירים אנשים שדגים דגים כי זה שלוו. בטח שלוו מי שומע את הדגים??
תארו לכם שהדגים בסופר היו צועקים כשנותנים להם את המכה בראש . נראה לכם שעדיין היו דופקים להם את הראש ליד כולנו.
וכמה נחמד ומרגיע זה לתקוע קרס בגרון של דג??

טוב. בקיצור עם תינוק קטן יותר פשוט פחות יכול להילחם אז בטח שיותר קל להיפרד ממנו. וזו אשליה שיותר קל לו.
הדף הזה באמת מדכא.
ואני זוכרת שיש ילדים שהם בסדר בגן. ויש גנים שהם בסדר יחסית. ויש אמהות שעדיף לא להיות איתן כל היוםו..ו..ו..
השבח לאל שיש לי אפשרות להישאר עם הילדים בבית ובשלב שיוכלו להיתבטא ולאמר, אשמח מאוד אם ילכו למסגרת שבאמת באמת מתאימה להם וגורמת להם להיות מאושרים (ואם לא אני אוותר על זה גם אז).
אנ י אשמח שלא יצטרכו להיות במחיצתי כל יום כל היום אבל...בשלב אחר של חייהם.
סליחה אם אני מדכאת פה מישהו.

[קוראת_כאן*]

ויש אמהות שעדיף לא להיות איתן כל היוםו..ו..ו..
גם אני חושבת כך.

שמי שתומך בחנ"ב זוכר ברגישות גבוהה מאוד את עוולות המערכת
אני כזאת. מה שגרם לי, (כך אני סבורה, ייתכן שלא), חוסר ביטחון וחוסר בהרבה תחומים זו ההזנחה מהבית.
הורים שלא ממש מתאים להם (או לילדיהם) חנ"ב עלולים לגרום נזק.

[בר_עדש*]

יש הרבה ילדים שבוכים כל השנה בפרידה או מראים קושי ועדיין הגן הוא מכיל מחבק מדהים מושלם צוות מובחר וירקות אורגניים ציפורים מציצות וחצר קסומה! אה כן והם בני 4 שאמא ואבא שלהם שלמים עם הגן .
לא כל גן מתאים לכל ילד, ולא כל ילד מתאים לכל גן (בלי כל קשר לשלמות ההורים עם הגן או עם רעיונות אחרים). אם ילד מגיב ככה, אז רע לו בגן. ואם הצוות בגן נותן למצב כזה להמשך בלי לפתור את הבעיה, או להציע להעביר את הילד גן - אז הגן הזה לא כל כך מושלם.

חשוב גם לא “לשגע” את הילד בפרידות קצרות ומהוססות: יציאה מהחדר ואחריה חזרה וחיבוק עם הישמע בכיו של הילד, שוב יציאה וחוזר חלילה. במקרים אלה, קולט הילד את ההססנות שלנו ואז הוא מתקשה עוד יותר להיפרד.
אולי הילד קולט שאנחנו בכל זאת מתייחסים קצת לרגשות שלו, ולכן נוטה יותר להחצין את סימני המצוקה. ההורה צריך להיות אטום אם הוא לא חוזר כשהוא שומע את הילד שלו בוכה, וכמובן שהוא לא צריך לעזוב אותו כל עוד הוא באותו מצב נפשי.
ואם הגננת מייעצת לנטוש את הילד שם ולהתעלם מבכיו - מהר מאד להוציא את הילד מהגן ולחפש גן אחר. אם היא דורשת מכם להתעלם מהמצוקה של הילד, אפשר רק לתאר איך היא מתייחסת אליו.

_חוץ מזה אם ילד לא בוכה בבוקר בתקופת ההסתגלות, אז הייתי מודאגת.
לדעתי, אם הילד יותר גדול נניח בן חמש, יש סיכוי יותר גדול
שהוא לא יבכה בפרידות._
אני עזבתי את הילד שלי עם מבוגרים אחרים בגילאים הרבה יותר צעירים, והוא לא בכה או הראה סימני מצוקה אחרים. הכל תלוי ביחס שלו לאותם מבוגרים ולאותו מקום בו הוא נשאר.
ברור שאם משאירים ילד בן שלוש ומטה עם אנשים לא מוכרים במקום זר הוא יהיה במצוקה (בגן, בבית קרובים, אצל מטפלת, או בכל מקום אחר). לכן צריך לדאוג שהוא יבטח באנשים וירגיש בנוח במקום לפני שנפרדים ממנו.

[בר_עדש*]

הפרידות שלנו הדרך בה אנו נפרדנו בעבר מהיקרים לנו מלוות אותנו גם עכשיו.

אז למה להשאיר מטען דומה לילדינו?
למה לא לאפשר להם ילדות יותר מאושרת?

[בר_עדש*]

בדרך זו, למרות הצער שהם חשים, לומדים הילדים לתת אמון בהוריהם.
רק עכשיו שמתי לב - לומדים לתת אמון בהוריהם? האמון הזה לא היה צריך להיות שם מלכתחילה?
אלא אם אתה מתכוון שלאחר שהאצון בין הילדים והוריהם הופר בצורה גסה, הילדים לומדים איך לחיות עם הפרות אמון כאלו.

[רן_גולדן*]

בר עדש,

ילדים לא נולדים עם אמון, אמון זה דבר נרכש ונלמד.

להתעלם מבכי של ילד כאשר הורה וילד נפרדים מהגן זו איננה אטימות של הורה או של גננת, זו גישה בריאה ונכונה המאפשרת לילד לצמוח ולגדול .

צמיחה וגדילה לעולם משותפים לכאב ולאובדן, אין גדילה ללא כאב ואין צמיחה ללא נשירה (אובדן).

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

להתעלם מבכי של ילד כאשר הורה וילד נפרדים מהגן זו איננה אטימות של הורה או של גננת, זו גישה בריאה ונכונה המאפשרת לילד לצמוח ולגדול
נראה לי שהדיון תם.

[...*]

להתעלם מבכי של ילד כאשר הורה וילד נפרדים מהגן זו איננה אטימות של הורה או של גננת, זו גישה בריאה ונכונה המאפשרת לילד לצמוח ולגדול .

[אורית_ים*]

נראה לי שהדיון תם.
זוהי דעה של אדם אחד ואני חושבת שאין עוד מישהו בדף הזה ששותף לה.

[...*]

זוהי דעה של אדם אחד ואני חושבת שאין עוד מישהו בדף הזה ששותף לה.
את טועה.

[אורית_ים*]

את טועה.

אוי חבל.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

זוהי דעה של אדם אחד ואני חושבת שאין עוד מישהו בדף הזה ששותף לה.
ברור שזו דעתי.
אני חושבת שהכתוב לעיל משקף פער גישות גדול כל כך, שלא נראה לי יימצא עליו גשר. זה מה שהתכוונתי לומר ב נראה לי שהדיון תם

[רן_גולדן*]

על מנת לצמצם את הפער שנראה למראית עין, אנסה לנסח שוב :

להחליף את המילה ל"התעלם" ב: לא להיבהל ומיד להגיב, להניח לילד לבכות על מנת שהוא יימצא את הכוחות של עצמו ילמד מתוך עצמו להירגע ולהפנים את המציאות החדשה .

ילדים כאשר איננו שמים להם גבולות, ולרוץ לחבק אותם בכל בכי זהו איבוד גבולות של האימא, נבהלים מהכוחות שלהם עצמם, הילד ניבהל בהמשך שיש לו כוחות "מאגים" שהאימא מופיע בכל פעם שהוא בוכה ( *הערה - מדובר על ילדים מגיל שנתיים ומעלה ולא על גיליאיים צעירים יותר, שם בהחלט ישנו צורך של החזקה ומגע אצל הילד )

[אורית_ים*]

ילדים כאשר איננו שמים להם גבולות, ולרוץ לחבק אותם בכל בכי זהו איבוד גבולות של האימא
0-:

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

השאלה היא אם אתה מתייחס לבכי ככוח טבע שתמיד יהיה שם, שאין מה לעשות בקשר אליו, או שאתה מנסה לצמצם אותו, לחשוב אם הוא נובע מסיבות שאפשר לשנות, לפחות בחלקן.

זאת ועוד - לא להיבהל ומיד להגיב, להניח לילד לבכות על מנת שהוא יימצא את הכוחות של עצמו זו אולי עצה שימושית למערכת של אמא וילד לבד. לא כאשר הבכי קשור בדמות שלישית שהילד לא מכיר ולא בוטח בה - אז בהחלט יש מקום לדבר על ערעור האמון.

כפי שאני רואה זאת, הבכי אינו נובע רק מהפרידה מאמא (שכן רוב הילדים הללו הולכים בשמחה למטפלת, סבתא או שכנה) אלא מההפקדה בידי דמות מבוגרת לא מוכרת מספיק, ו/או במקום שהילד עדיין לא חווה כמקום בטוח. לצמצם את כל זה ל"לא צריך להיבהל מבכי של ילד" זו אטימת אוזניים בעיני.

בנוסף, הרפטטיביות של הסיטואציה היא עניין קשה. והסיפור שלך על הילד שהחביא את הבובות מחריד בעיני - בגלל ההתמשכות שלו. זה דבר אחר להביא למשל בייבי סיטר לא מוכרת מספיק באופן חד פעמי. זה שונה לגמרי מלהגיע כל בוקר למקום שהילד לא מרגיש בו בטוח מספיק ולחוות את ההפקדה בכל בוקר מחדש. והשיח המקובל לגבי "תקופת הסתגלות" נותן לגיטימציה לא לשנות דבר בסיטואציה (בגן, בצורת הפרידה, בגישת הגננת וכולי).

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

רן גולדן
נראה לי שאין לך מושג באיזה אתר אתה נמצא
זה אתר שדוגל בחינוך ביתי ובכבוד והקשבה לילדים.
וזה אינו כולל את המשפט שלך שאין צורך לנחם ילד בוכה, פדגוגיות של גננת, ועוד דברים שאין לי כוח לצטט.
ממליצה לך מאוד לעשות סיור באתר.

[רן_גולדן*]

והסיפור שלך על הילד שהחביא את הבובות מחריד בעיני - בגלל ההתמשכות שלו.
קרטונית, את בהחלט צודקת, אני אף כתבתי שמקרה הילד הנ"ל הוא חריג ומיוחד מאד, יחד עם זאת הילד המשיך וצמח בגן ונהפך לאחד הילדים המאושרים והמקסימים בקיבוץ.


_נראה לי שאין לך מושג באיזה אתר אתה נמצא
זה אתר שדוגל בחינוך ביתי ובכבוד והקשבה לילדים_

כוסמת, אני בהחלט יודע לאן הגעתי, ולפני שאת פוסלת כדאי לך להקשיב וללמוד מיהו רן גולדן לפני שאת שולחת אנשים לטיולים מאורגנים.

[פלוני_אלמוני*]

כפי שאני רואה זאת, הבכי אינו נובע רק מהפרידה מאמא (שכן רוב הילדים הללו הולכים בשמחה למטפלת, סבתא או שכנה) אלא מההפקדה בידי דמות מבוגרת לא מוכרת מספיק, ו/או במקום שהילד עדיין לא חווה כמקום בטוח. לצמצם את כל זה ל"לא צריך להיבהל מבכי של ילד" זו אטימת אוזניים בעיני.
מסכימה לגמרי

[רן_גולדן*]

תקופת הסתגלות" נותן לגיטימציה לא לשנות דבר בסיטואציה (בגן, בצורת הפרידה, בגישת הגננת וכולי).

גם לי יש ביקורת לגבי מהי תקופת ההסתגלות, יחד עם זאת זוהי בדיוק השאלה המרכזית מיהו במרכז ולפי מי אנחנו פועלים ?

בתפישת עולמי הילד הוא במרכז והוא במוקד הרגישות וההתייחסות אליו א ב ל אינני מוכן לשנות עבורו את המציאות אליה הוא הגיעה, המפגש עם המציאות, כל מציאות, היא קשה עבור הילד . לשנות את הגננת, את מבנה הגן, את ההורים אליו הוא נולד רק במיקרים מאד מאד חריגים אני אשנה, אני החליף הורים, העביר את הילד למקום אחר רק לאחר למידה והתבוננות את הילד.

אנחנו ממעטים בכוחות של הילדים שלנו, אנחנו איננו נותנים להם מספיק קרדיט ,מספיק "כוכבים" שהם יצילחו ויתמודדו יפה מאד גם בלעדינו.

ולכוון אחר אני הולך עכשיו, פגשתי הרבה הורים שנהפכו "שקופים" חסרי נוכחות וחסרי משמעות לילדים שלהם בגלל שהם רצו כל כך לעשות לו טוב, להגן עליו, לשמור עליו מפני מציאות החיים ועשו ה כ ל עבור הילד, קבלה אין סופית עד לאיבוד הדעת.

[סוף_מעגל*]

גם אני ממליצה לך מאוד לעשות סיור באתר, במיוחד לנוכח הדברים האחרונים שאתה כותב.
וגם לא להיעלב כשמציעים לך ללמוד את נורמות המקום שאתה נכנס אליו.

[פלוני_אלמונית*]

כבר הציעו לו, ניכר שכן קרא, ומה לעשות, לבנאדם יש דעות שונות ולא מקובלות כאן. זכותו.

[בר_עדש*]

אינני מוכן לשנות עבורו את המציאות אליה הוא הגיעה, המפגש עם המציאות, כל מציאות, היא קשה עבור הילד
לא נכון. יש ילדים שחיים במציאות של כבוד, קבלה, ותמיכה נפשית.
יש ילדים שחווים ילדות מאושרת.

אתה מציע ליצור עבור הילד מציאות_ מלאכותית בה הוא יפגע ויסבול, ולאחר אתה טוען שהסבל של הילד הוא לא סיבה מספיקה לשנות את ה{{}}_מציאות ש{{}}אתה יצרת.

דרך אגב, יש מילה בעברית לגרימת סבל באופן מכוון: התעללות.

[בר_עדש*]

ולפני שאת פוסלת כדאי לך להקשיב וללמוד מיהו רן גולדן לפני שאת שולחת אנשים לטיולים מאורגנים.
לפי מה שאתה כותב כאן, אולי יש לך ניסיון בחינוך או גידול ילדים.,אבל כל ההתנסויות שאתה מתאר כאן הן שליליות (אולי לכן אתה סבור שילדים בהכרח נועדו לסבול).

לפי מה שאתה כותב על עצמך אתה מטפל במשפחות ומטפל במעון. צר לי מאד על המשפחות והילדים שנפלו ויפלו בידיך.