אנחנו בבית

[אורית_אוקו_ערוסי*]

שיעור במלחמה.
את זה לא לומדים בבית ספר.
את זה לומדים כאן מהחיים, לצערי.
בנותיי לומדות עכשיו על בשרן מלחמה אמיתית מה היא, פחד מוות, מציאות של הפגזות, נטישת הבית למען הרגשת ביטחון, על הסיכסוך היהודי-ערבי.
קשה.
מצד שני, זה מחבר אותן מאוד למציאות המאוד ישראלית של כל הנ"ל.
קשה לי עם זה, שגדלתי בעצמי עם קטיושות ומקלטים, ורציתי למנוע מהן את הסבל הזה.
עושה לי טוב בלב שהן מרגישות כל כך "ישראליות" בעקבות זה, כל כך שייכות, כל כך מזדהות.

[אורנה_שפרון*]

אורית,
מוזר לי לדבר איתך כאן מעל גבי האתר -
אבל.... לא מתאפקת.

מודה שנכנסתי לדף הזה לראשונה (כבר רפרפתי פעם, אבל זה היה רפרוף קל)
והוא פשוט נפלא.

איזה יופי את כותבת, איזה יופי את רואה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה לך אורנה.
כייף לשמוע אותך ,כרגיל, גם כאן.

---

הגדולה מכינה רשימות לקניות, שלטים במשחקים שלהם, ופתאום אני שמה לב שהיא כותבת באותיות כתב! איזה קטע.
התהליך של למידת קרוא וכתוב אצלה ארך שנים ארוכות, לאט לאט.התחילה להתעניין באותיות בגיל ארבע בערך. אבל הוא קרה, ועדיין קורה.
היא עדיין כותבת עם טעויות רבות, אבל כותבת בשמחה ובכל הזדמנות, והנה כבר משתמשת באותיות הכתב בחופשיות יתר. עדיין לא קוראת ספרים, אבל קוראת דברים שהיא צריכה ו\או רוצה, בכל מקום.
זה קורה! זה קורה!
כמה סבלנות צריך. כמה אורך רוח וקבלה. כמה קשה להסתכל מעבר למה שנקרא "נורמה".
השניה שלי מאוד רוצה לקרוא, אבל עדיין לא ממש קוראת. יודעת את הבסיס, מכירה את האותיות והצלילים שלהם.
ואני צריכה להזכיר לעצמי שזה יגיע , שעם הזמן גם היא תדע לקרוא ולכתוב.
יש את המחשבות הטורדניות כגון "היא כבר בת שבע, לפי הגיל עולה לכתה ב'", וכולי וכדומה.
אני שוב מזכירה לעצמי לנשום עמוק ולתת לה ולזמן לעשות את שלהם...

[אורנה_שפרון*]

אורית,
רק תזכורת קטנה -
גיל תשע עשר הוא גיל הרבה יותר סביר (מגיל שש) לחלק ניכר מהילדים לכתוב ולקרוא באופן שאנחנו מגדירים קריאה וכתיבה.

הרבה שנים לפני כן הם כבר קוראים, כמו שסיפרת על הגדולה - זה התחיל כבר בגיל ארבע, אבל עד שהם לא קוראים וכותבים באופן שוטף, קשה לנו להגדיר את זה כקריאה.

תארי לך שהיינו אומרים שילד התחיל ללכת רק כשההליכה שלו כבר יציבה, בטוחה ושוטפת.
הרי לסבתא אנחנו משוויצות, מייד כשפסע את הפסיעה הראשונה.

[בשמת_א*]

בחופשיות יתר
בחופשיות יתר פירושה - יותר מדי בחופשיות.
לזה התכוונת? 0-:

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אורנה, תודה על התזכורת.
לעיתים אני צריכה תזכורות שכאלה.
חבל רק שלסבתא לא מספיק שבגיל שבע הילדה כבר יודעת את כל האותיות והצלילים שלהן, ושהגדולה משתמשת בשפה הכתובה בכל הזדמנות, למרות טעויות הכתיב ...
אני שוב מזכירה לעצמי שזה אכן בסדר!

[אורית_אוקו_ערוסי*]

בשמת, לא, לא לזה התכוונתי.
רציתי לומר פשוט בחופשיות רבה, כמובן...

[אורנה_שפרון*]

חבל רק שלסבתא לא מספיק....

זה בדיוק הענין.
הסבתא חייה מתוך מערכת אמונות שלא מחשיבה ילד כקורא עד שהוא לא קורא בחופשיות.
לכן אין מה לצפות מהסבתא לתמיכה בעניין זה.

לעומת זאת כשילד פוסע את פסיעתו הראשונה, מבחינת מערכת האמונות שלה - הוא כבר הולך. ולכן אפשר להשוויץ לה.

הסבתא (הפרטית שלך, אבל לא רק) היא בדיוק אינדיקציה להתנגשות בין שתי "השקפות עולם".

ובעצם בכל מקום שהיא אינה מרוצה, אנחנו יכולים להבין ששם צריך "לקלף" אמונות ישנות ולא רלוונטיות.

[בשמת_א*]

חבל רק שלסבתא לא מספיק....
זה ממש שם לספר, שיום אחד ייכתב.
לסבתא לא מספיק.
ומה שיותר מדהים, זה שהסבתא הזאת לא רק ישראלית. אותם סיפורים בדיוק קראתי בפורום של עקרון הרצף באנגלית. גם עם אותם משפטים, פשוט בשפות אחרות.

אולי יעזור אם נזכור תמיד להגיד לסבתות משהו כמו:
"אני מאוד מעריכה את זה שאת דואגת לילדה שלי".
לא לענות על שום דאגה ספציפית. רק להגיד את משפט הקסמים הזה, ברוגע ובאהבה.

זה תמיד נכון (-; היא תמיד דואגת. היא תמיד תדאג. רק המושא של הדאגה שלהן משתנה. כל הזמן.
מחר, מחר אני כבר אומרת לה את זה (הרי ברור שיהיה על מה).

[אורית_אוקו_ערוסי*]

ובעצם בכל מקום שהיא אינה מרוצה, אנחנו יכולים להבין ששם צריך "לקלף" אמונות ישנות ולא רלוונטיות
תודה על המשפט הה אורנה.


"אני מאוד מעריכה את זה שאת דואגת לילדה שלי".
תודה בשמת.
משום מה יש לי הרגשה שהמשפט הזה איכשהו יתקבל בפרצוף חמוץ ובמלמולים לא מרוצים נוספים...
אבל אשתדל לנסות ולזכור לפגישה באה שלנו.


זה ממש שם לספר, שיום אחד ייכתב.
גדול!