אני מבינה מה את רוצה. את שואלת איך לעשות את זה ברמה הפנימית העמוקה, מעבר להבנה הרציונלית. קל להבין כיצד לשנות משהו מודע. קשה יותר להבין כיצד לגעת ברבדים העמוקים. זה באמת החלק היותר מאתגר של יצירת שינוי פנימי מכל סוג שהוא.
העניין הוא שכדי שזה יקרה, כדי שאת תצליחי לבקש תשומת לב מבלי לייצר דרמה ומשבר, נדרש שאת תאמיני בכל רמ"ח איבריך, כלומר גם ברמה העמוקה, הפנימית והפחות מודעת - שזה מגיע לך. שזה בסדר לקבל תשומת לב. שקבלה של תשומת לב סתם כך לא הופכת אותך לתלותית/תינוקית נזקקת. שהבקשה איננה באמת "מסוכנת" עבורך כפי שתת המודע שלך מאמין.
זהו בדיוק החוסן: הידיעה שאת ראויה לקבל תשומת לב ללא כל תנאי. על התפיסה הפנימית הזאת מתבסס החוסן. ועם חוסן כזה כבר לא יהיה לך צורך ליצור סיטואציות של דרמה ומשבר.
וזה דבר, זוהי ידיעה פנימית, שיש לאפשר לה להבשיל. זה משהו שלוקח לו קצת יותר זמן מרק להבין בשכל. בניגוד לשכל שלנו שמבין ומשתכנע מהר יחסית, לרובד הרגשי לוקח יותר זמן להפנים: יש לו פחדים להתגבר עליהם, ואמונות ישנות מושרשות לגבי מידת הסכנה שבהתנהלות החדשה - שעליו להיפרד מהן.
אל ההבשלה הזאת ניתן לכוון באופן מודע. אחד הכלים לכך, הוא שיחה כזאת כפי שאנו מנהלות כאן. אפשר להמשיך בה אם תרצי. חלק מהשאלות שאני שואלת מחלחלות אל הרבדים העמוקים. עצם המפגש שלך עימן משפיע עליך, על כל כולך, גם אם ברובד הגלוי זה לא תמיד נראה לעין
.האם אני מייצרת את הבעיות בתחומים מסוימים?
את השאלה הזאת לא הבנתי. תוכלי להסבירה?
המערך הנפשי שלי כבר מכיר את כאבי הילדות ויודע שזה לא ימוטט אותי, ובכל זאת יש לי קשיים רבים, נוצר דרמה ומצוקה וכך קיבלתי תשומת לב וחום ויחס.
אני אגיד לך מה אני רואה מהצד (או בין השורות שלך
) ואת תבדקי אם את מתחברת לזה:נראה לי שברובד הרציונלי את אכן יודעת שזה לא ימוטט אותך, אבל שבמקביל, המערך הרגשי שלך, לא כל כך משוכנע שאכן כך. האינדיקציה לכך היא שהוא נמנע מלבקש תשומת לב בדרכים האחרות, ואת מוצאת את עצמך שוב ושוב בסיטואציות של דרמה ומצוקה. כלומר, עצם ההימנעות מבקשה של תשומת לב בדרכים אחרות ופשוטות היא סוג של הגנה. וכאשר המערך הרגשי שלנו מתגונן מפני משהו זהו סימן שהוא חושש ולא מאמין שזה לא ימוטט אותו. ההתנהלות החיצונית מסמנת לנו מה קורה בפנים.
מצד אחד את לא רוצה יותר לחוות את כל הדרמה והמצוקה זאת. את ערה למחיר הגבוה שלהן ונפשך קצה בדינאמיקה הזאת. מצד שני, הכמיהה של הנפש שלך לתשומת לב היא כה גדולה (באופן טבעי, בריא ונורמלי) שהיא לא מוכנה לוותר עליה, על תשומת הלב, ולכן מוכנה לשלם את המחיר של הדרמה. הלמידה שלך כאן תהיה לקבל אותה בדרכים חיוביות שאינן גובות ממך מחיר כה גבוה. וכאמור, אם נחזור למה שכתבתי בפסקאות הראשונות, זוהי למידה שיש לתת לה זמן הבשלה. לא מדובר פה בטכניקה אלא בשינוי פנימי ומהותי שיש לו קצב משלו.
.
.
לדעתי עדיף לא לנסות לוותר על מנגנוני הגנה כל עוד הם עדיין מגנים עלי. כלומר, אני הייתי מנסה בלהתחיל ליצור סביבה שבה אהבה ותשומת לב ניתנות בקלות.
אני מסכימה.
בעיני, אי אפשר לוותר על מנגנוני הגנה כאשר הנפש חשה ומאמינה שיש לה בהם צורך.
הפרידה מהם אפשרית כאשר התנאים הפנימיים והחיצוניים מבשילים לכך.
לעיתים, לא תמיד, אבל לעיתים, שינוי בסביבה החיצונית מגיע בפשטות ובקלות רבה יותר לאחר שבפנים כבר התרחשה תזוזה קלה, אפילו קטנטנה, לכיוון ההבנה למשל, במקרה הזה, שתשומת לב חיובית מגיעה בכל מקרה וללא תנאי. אבל אם אפשר ליצור שינוי משמעותי בסביבה החיצונית לפני כן, וזה משהו שהוא נגיש, זמין ואפשרי – אז כמובן שנהדר!
.
ממש כמו מריחה רעננות ירוקה כשהוגה אותו. פשוט משמח אותי.