אמונות לא מודעות
-
- הודעות: 4254
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
אמונות לא מודעות
אך ברמה הפנימית העמוקה, רוצה להבין איך לקבל תשומת לב חיובית, מבלי להצטרך להגיע למצבים של דרמה ומשבר
אני מבינה מה את רוצה. את שואלת איך לעשות את זה ברמה הפנימית העמוקה, מעבר להבנה הרציונלית. קל להבין כיצד לשנות משהו מודע. קשה יותר להבין כיצד לגעת ברבדים העמוקים. זה באמת החלק היותר מאתגר של יצירת שינוי פנימי מכל סוג שהוא.
העניין הוא שכדי שזה יקרה, כדי שאת תצליחי לבקש תשומת לב מבלי לייצר דרמה ומשבר, נדרש שאת תאמיני בכל רמ"ח איבריך, כלומר גם ברמה העמוקה, הפנימית והפחות מודעת - שזה מגיע לך. שזה בסדר לקבל תשומת לב. שקבלה של תשומת לב סתם כך לא הופכת אותך לתלותית/תינוקית נזקקת. שהבקשה איננה באמת "מסוכנת" עבורך כפי שתת המודע שלך מאמין.
זהו בדיוק החוסן: הידיעה שאת ראויה לקבל תשומת לב ללא כל תנאי. על התפיסה הפנימית הזאת מתבסס החוסן. ועם חוסן כזה כבר לא יהיה לך צורך ליצור סיטואציות של דרמה ומשבר.
וזה דבר, זוהי ידיעה פנימית, שיש לאפשר לה להבשיל. זה משהו שלוקח לו קצת יותר זמן מרק להבין בשכל. בניגוד לשכל שלנו שמבין ומשתכנע מהר יחסית, לרובד הרגשי לוקח יותר זמן להפנים: יש לו פחדים להתגבר עליהם, ואמונות ישנות מושרשות לגבי מידת הסכנה שבהתנהלות החדשה - שעליו להיפרד מהן.
אל ההבשלה הזאת ניתן לכוון באופן מודע. אחד הכלים לכך, הוא שיחה כזאת כפי שאנו מנהלות כאן. אפשר להמשיך בה אם תרצי. חלק מהשאלות שאני שואלת מחלחלות אל הרבדים העמוקים. עצם המפגש שלך עימן משפיע עליך, על כל כולך, גם אם ברובד הגלוי זה לא תמיד נראה לעין .
האם אני מייצרת את הבעיות בתחומים מסוימים?
את השאלה הזאת לא הבנתי. תוכלי להסבירה?
המערך הנפשי שלי כבר מכיר את כאבי הילדות ויודע שזה לא ימוטט אותי, ובכל זאת יש לי קשיים רבים, נוצר דרמה ומצוקה וכך קיבלתי תשומת לב וחום ויחס.
אני אגיד לך מה אני רואה מהצד (או בין השורות שלך ) ואת תבדקי אם את מתחברת לזה:
נראה לי שברובד הרציונלי את אכן יודעת שזה לא ימוטט אותך, אבל שבמקביל, המערך הרגשי שלך, לא כל כך משוכנע שאכן כך. האינדיקציה לכך היא שהוא נמנע מלבקש תשומת לב בדרכים האחרות, ואת מוצאת את עצמך שוב ושוב בסיטואציות של דרמה ומצוקה. כלומר, עצם ההימנעות מבקשה של תשומת לב בדרכים אחרות ופשוטות היא סוג של הגנה. וכאשר המערך הרגשי שלנו מתגונן מפני משהו זהו סימן שהוא חושש ולא מאמין שזה לא ימוטט אותו. ההתנהלות החיצונית מסמנת לנו מה קורה בפנים.
מצד אחד את לא רוצה יותר לחוות את כל הדרמה והמצוקה זאת. את ערה למחיר הגבוה שלהן ונפשך קצה בדינאמיקה הזאת. מצד שני, הכמיהה של הנפש שלך לתשומת לב היא כה גדולה (באופן טבעי, בריא ונורמלי) שהיא לא מוכנה לוותר עליה, על תשומת הלב, ולכן מוכנה לשלם את המחיר של הדרמה. הלמידה שלך כאן תהיה לקבל אותה בדרכים חיוביות שאינן גובות ממך מחיר כה גבוה. וכאמור, אם נחזור למה שכתבתי בפסקאות הראשונות, זוהי למידה שיש לתת לה זמן הבשלה. לא מדובר פה בטכניקה אלא בשינוי פנימי ומהותי שיש לו קצב משלו.
.
.
לדעתי עדיף לא לנסות לוותר על מנגנוני הגנה כל עוד הם עדיין מגנים עלי. כלומר, אני הייתי מנסה בלהתחיל ליצור סביבה שבה אהבה ותשומת לב ניתנות בקלות.
אני מסכימה.
בעיני, אי אפשר לוותר על מנגנוני הגנה כאשר הנפש חשה ומאמינה שיש לה בהם צורך.
הפרידה מהם אפשרית כאשר התנאים הפנימיים והחיצוניים מבשילים לכך.
לעיתים, לא תמיד, אבל לעיתים, שינוי בסביבה החיצונית מגיע בפשטות ובקלות רבה יותר לאחר שבפנים כבר התרחשה תזוזה קלה, אפילו קטנטנה, לכיוון ההבנה למשל, במקרה הזה, שתשומת לב חיובית מגיעה בכל מקרה וללא תנאי. אבל אם אפשר ליצור שינוי משמעותי בסביבה החיצונית לפני כן, וזה משהו שהוא נגיש, זמין ואפשרי – אז כמובן שנהדר!
אני מבינה מה את רוצה. את שואלת איך לעשות את זה ברמה הפנימית העמוקה, מעבר להבנה הרציונלית. קל להבין כיצד לשנות משהו מודע. קשה יותר להבין כיצד לגעת ברבדים העמוקים. זה באמת החלק היותר מאתגר של יצירת שינוי פנימי מכל סוג שהוא.
העניין הוא שכדי שזה יקרה, כדי שאת תצליחי לבקש תשומת לב מבלי לייצר דרמה ומשבר, נדרש שאת תאמיני בכל רמ"ח איבריך, כלומר גם ברמה העמוקה, הפנימית והפחות מודעת - שזה מגיע לך. שזה בסדר לקבל תשומת לב. שקבלה של תשומת לב סתם כך לא הופכת אותך לתלותית/תינוקית נזקקת. שהבקשה איננה באמת "מסוכנת" עבורך כפי שתת המודע שלך מאמין.
זהו בדיוק החוסן: הידיעה שאת ראויה לקבל תשומת לב ללא כל תנאי. על התפיסה הפנימית הזאת מתבסס החוסן. ועם חוסן כזה כבר לא יהיה לך צורך ליצור סיטואציות של דרמה ומשבר.
וזה דבר, זוהי ידיעה פנימית, שיש לאפשר לה להבשיל. זה משהו שלוקח לו קצת יותר זמן מרק להבין בשכל. בניגוד לשכל שלנו שמבין ומשתכנע מהר יחסית, לרובד הרגשי לוקח יותר זמן להפנים: יש לו פחדים להתגבר עליהם, ואמונות ישנות מושרשות לגבי מידת הסכנה שבהתנהלות החדשה - שעליו להיפרד מהן.
אל ההבשלה הזאת ניתן לכוון באופן מודע. אחד הכלים לכך, הוא שיחה כזאת כפי שאנו מנהלות כאן. אפשר להמשיך בה אם תרצי. חלק מהשאלות שאני שואלת מחלחלות אל הרבדים העמוקים. עצם המפגש שלך עימן משפיע עליך, על כל כולך, גם אם ברובד הגלוי זה לא תמיד נראה לעין .
האם אני מייצרת את הבעיות בתחומים מסוימים?
את השאלה הזאת לא הבנתי. תוכלי להסבירה?
המערך הנפשי שלי כבר מכיר את כאבי הילדות ויודע שזה לא ימוטט אותי, ובכל זאת יש לי קשיים רבים, נוצר דרמה ומצוקה וכך קיבלתי תשומת לב וחום ויחס.
אני אגיד לך מה אני רואה מהצד (או בין השורות שלך ) ואת תבדקי אם את מתחברת לזה:
נראה לי שברובד הרציונלי את אכן יודעת שזה לא ימוטט אותך, אבל שבמקביל, המערך הרגשי שלך, לא כל כך משוכנע שאכן כך. האינדיקציה לכך היא שהוא נמנע מלבקש תשומת לב בדרכים האחרות, ואת מוצאת את עצמך שוב ושוב בסיטואציות של דרמה ומצוקה. כלומר, עצם ההימנעות מבקשה של תשומת לב בדרכים אחרות ופשוטות היא סוג של הגנה. וכאשר המערך הרגשי שלנו מתגונן מפני משהו זהו סימן שהוא חושש ולא מאמין שזה לא ימוטט אותו. ההתנהלות החיצונית מסמנת לנו מה קורה בפנים.
מצד אחד את לא רוצה יותר לחוות את כל הדרמה והמצוקה זאת. את ערה למחיר הגבוה שלהן ונפשך קצה בדינאמיקה הזאת. מצד שני, הכמיהה של הנפש שלך לתשומת לב היא כה גדולה (באופן טבעי, בריא ונורמלי) שהיא לא מוכנה לוותר עליה, על תשומת הלב, ולכן מוכנה לשלם את המחיר של הדרמה. הלמידה שלך כאן תהיה לקבל אותה בדרכים חיוביות שאינן גובות ממך מחיר כה גבוה. וכאמור, אם נחזור למה שכתבתי בפסקאות הראשונות, זוהי למידה שיש לתת לה זמן הבשלה. לא מדובר פה בטכניקה אלא בשינוי פנימי ומהותי שיש לו קצב משלו.
.
.
לדעתי עדיף לא לנסות לוותר על מנגנוני הגנה כל עוד הם עדיין מגנים עלי. כלומר, אני הייתי מנסה בלהתחיל ליצור סביבה שבה אהבה ותשומת לב ניתנות בקלות.
אני מסכימה.
בעיני, אי אפשר לוותר על מנגנוני הגנה כאשר הנפש חשה ומאמינה שיש לה בהם צורך.
הפרידה מהם אפשרית כאשר התנאים הפנימיים והחיצוניים מבשילים לכך.
לעיתים, לא תמיד, אבל לעיתים, שינוי בסביבה החיצונית מגיע בפשטות ובקלות רבה יותר לאחר שבפנים כבר התרחשה תזוזה קלה, אפילו קטנטנה, לכיוון ההבנה למשל, במקרה הזה, שתשומת לב חיובית מגיעה בכל מקרה וללא תנאי. אבל אם אפשר ליצור שינוי משמעותי בסביבה החיצונית לפני כן, וזה משהו שהוא נגיש, זמין ואפשרי – אז כמובן שנהדר!
אמונות לא מודעות
_האם אני מייצרת את הבעיות בתחומים מסוימים?
את השאלה הזאת לא הבנתי. תוכלי להסבירה_?
כתבת שאני זו שמייצרת את הדרמה והמצוקה, ועל כך שאלתי האם זה ייצור שלי?
לאחרונה עברתי דרמות רבות.
פרידה מפתיעה ומכאיבה מבן זוגי, אחרי 4 שנים.
חזרה והרעה של בעיה רפואי, שחשבתי שנפטרתי ממנו,המשפיע לרעה על ההתנהלות היומיומית.
בעבר המשפחה עברה מוות של אחות.
כמה שנים לאחר מכן עברתי אובדן נוסף.
האם ברובד כלשהו אני מייצרת את כל זה?
אם אלמד לקבל תשומת לב ללא דרמה ומצוקה מצבי הפיזי ישתפר?
לכך כיוונתי כשהתייחסתי לרובד הפנימי, להפסיק מייצור מצבי דרמה ומצוקה.
היתה בי "הנאה" כלשהי לספר על כך לחברה, ואחר כך לאחי.
שעתיים לאחר מכן קיבלתי את התובנה הזאת על ההנאה, הרווח מכל הסיפור הזה, כשהרצון הפנימי הטהור יותר בתוכי רוצה את הבריאות, וצד אפל בתוכי סוחב לכיון החולי והדכדוך.
האינדיקציה לכך היא שהוא נמנע מלבקש תשומת לב בדרכים האחרות, ואת מוצאת את עצמך שוב ושוב בסיטואציות של דרמה ומצוקה. כלומר, עצם ההימנעות מבקשה של תשומת לב בדרכים אחרות ופשוטות היא סוג של הגנה.
זה נכון בעבר, בהווה אעדיף לוותר על הדרמה והמצוקה, ולבקש את היחס החיובי, כלעוד אדע איך . אשמח לוותר על דרך זו ולא להימנע מלבקש את תשומת הלב וכאן אני בדעה שזו גם טכניקה.
לא מדובר פה בטכניקה אלא בשינוי פנימי ומהותי שיש לו קצב משלו.
רוצה גם טכניקה.
לדעת איך לבקש תשומת לב מבלי שתמלווה לזה מצוקה ודרמה
אין לי כלים ברורים: איך לעשות זאת? איך לבקש? על מה לדבר אם לוותר על זה?
מה ההבדל בין שיתוף בקושי לבין שימוש בזה על מנת לקבל תשומת לב?
עד היום עשיתי שימוש בדרמה ומצוקה לקבל את תשומת הלב שאני כמהה לו סתם מהיותי קיימת.
את השאלה הזאת לא הבנתי. תוכלי להסבירה_?
כתבת שאני זו שמייצרת את הדרמה והמצוקה, ועל כך שאלתי האם זה ייצור שלי?
לאחרונה עברתי דרמות רבות.
פרידה מפתיעה ומכאיבה מבן זוגי, אחרי 4 שנים.
חזרה והרעה של בעיה רפואי, שחשבתי שנפטרתי ממנו,המשפיע לרעה על ההתנהלות היומיומית.
בעבר המשפחה עברה מוות של אחות.
כמה שנים לאחר מכן עברתי אובדן נוסף.
האם ברובד כלשהו אני מייצרת את כל זה?
אם אלמד לקבל תשומת לב ללא דרמה ומצוקה מצבי הפיזי ישתפר?
לכך כיוונתי כשהתייחסתי לרובד הפנימי, להפסיק מייצור מצבי דרמה ומצוקה.
היתה בי "הנאה" כלשהי לספר על כך לחברה, ואחר כך לאחי.
שעתיים לאחר מכן קיבלתי את התובנה הזאת על ההנאה, הרווח מכל הסיפור הזה, כשהרצון הפנימי הטהור יותר בתוכי רוצה את הבריאות, וצד אפל בתוכי סוחב לכיון החולי והדכדוך.
האינדיקציה לכך היא שהוא נמנע מלבקש תשומת לב בדרכים האחרות, ואת מוצאת את עצמך שוב ושוב בסיטואציות של דרמה ומצוקה. כלומר, עצם ההימנעות מבקשה של תשומת לב בדרכים אחרות ופשוטות היא סוג של הגנה.
זה נכון בעבר, בהווה אעדיף לוותר על הדרמה והמצוקה, ולבקש את היחס החיובי, כלעוד אדע איך . אשמח לוותר על דרך זו ולא להימנע מלבקש את תשומת הלב וכאן אני בדעה שזו גם טכניקה.
לא מדובר פה בטכניקה אלא בשינוי פנימי ומהותי שיש לו קצב משלו.
רוצה גם טכניקה.
לדעת איך לבקש תשומת לב מבלי שתמלווה לזה מצוקה ודרמה
אין לי כלים ברורים: איך לעשות זאת? איך לבקש? על מה לדבר אם לוותר על זה?
מה ההבדל בין שיתוף בקושי לבין שימוש בזה על מנת לקבל תשומת לב?
עד היום עשיתי שימוש בדרמה ומצוקה לקבל את תשומת הלב שאני כמהה לו סתם מהיותי קיימת.
-
- הודעות: 3248
- הצטרפות: 03 אוגוסט 2014, 09:09
- דף אישי: הדף האישי של יולי_קו
אמונות לא מודעות
לדעת איך לבקש תשומת לב מבלי שתמלווה לזה מצוקה ודרמה
יש לי כמה רעיונות. אולי משהו מהם יתאים לך.
אפשר להזמין את אלו שאת מעוניינת בתשומת ליבם לעשות משהו ביחד, משהו שנעים ומעניין לשני הצדדים.
להמנע משיחות על עצמך בזמן הפעילות הזו, ובמיוחד בנושאי 'כואב לי, אני מסכנה כי' ושאר ירקות מן העבר, ולדבר על הדבר שאתם עושים, על הרגשות והמחשבות שעולים לך בהקשר הזה בהווה.
זה יוצר בסיס כייפי בתקשורת. את נתפסת אצל האחר כאדם שנעים לתת לו תשומת לב ושנעים להיות איתו.
עוד טכניקה היא לתת מה שאת רוצה לקבל: את רוצה תשומת לב. תני בעצמך תשומת לב לאנשים שאת אוהבת, התענייני בהם באמת, הקשיבי להם. זה יכול להכניס עניין לחיים שלך, וישאיר פחות מקום לסבל שלך.
לשלם למישהו מקצועי, לאו דווקא פסיכולוג, שיקשיב לך. דוגמאות:
אני מטפלת באנשים בטכניקות שונות של מגע, ואנשים לרוב גם פורקים אצלי מה שיושב להם על הלב בדיבור, ויוצאים רגועים ומאוששים להמשך היום והשבוע.
אני השתתפתי בחוג ציור למבוגרים, והיינו מדברים שם המון על מה שעובר עלינו בחיים. משתפים בסיפורים אישיים שיטחיים וגם עמוקים, מקשקשים (על הדפים וגם בלשון...), והולכים הביתה מרוצים.
מה דעתך?
יש לי כמה רעיונות. אולי משהו מהם יתאים לך.
אפשר להזמין את אלו שאת מעוניינת בתשומת ליבם לעשות משהו ביחד, משהו שנעים ומעניין לשני הצדדים.
להמנע משיחות על עצמך בזמן הפעילות הזו, ובמיוחד בנושאי 'כואב לי, אני מסכנה כי' ושאר ירקות מן העבר, ולדבר על הדבר שאתם עושים, על הרגשות והמחשבות שעולים לך בהקשר הזה בהווה.
זה יוצר בסיס כייפי בתקשורת. את נתפסת אצל האחר כאדם שנעים לתת לו תשומת לב ושנעים להיות איתו.
עוד טכניקה היא לתת מה שאת רוצה לקבל: את רוצה תשומת לב. תני בעצמך תשומת לב לאנשים שאת אוהבת, התענייני בהם באמת, הקשיבי להם. זה יכול להכניס עניין לחיים שלך, וישאיר פחות מקום לסבל שלך.
לשלם למישהו מקצועי, לאו דווקא פסיכולוג, שיקשיב לך. דוגמאות:
אני מטפלת באנשים בטכניקות שונות של מגע, ואנשים לרוב גם פורקים אצלי מה שיושב להם על הלב בדיבור, ויוצאים רגועים ומאוששים להמשך היום והשבוע.
אני השתתפתי בחוג ציור למבוגרים, והיינו מדברים שם המון על מה שעובר עלינו בחיים. משתפים בסיפורים אישיים שיטחיים וגם עמוקים, מקשקשים (על הדפים וגם בלשון...), והולכים הביתה מרוצים.
מה דעתך?
-
- הודעות: 4254
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
אמונות לא מודעות
_האם ברובד כלשהו אני מייצרת את כל זה?
אם אלמד לקבל תשומת לב ללא דרמה ומצוקה מצבי הפיזי ישתפר?_
אני לא יכולה לענות על זה בוודאות. אפשר לשער שההרגל לקבל תשומת לב באמצעות דרמה ומצוקה, בורא ומייצר את האירועים הללו, אבל יכול גם להיות, במקביל, שדברים נוספים ואחרים תורמים לכך. לא תמיד ניתן לשים את האצבע באופן מדוייק ולינארי על כך ש-X גורם ל-Y, בטח לא כאשר מדובר בנפש האדם .
כך או כך, אני חושבת שאת תחווי עליית מדרגה משמעותית כאשר תלמדי לבקש ולקבל תשומת לב חיובית בלעדי הדרמה והמצוקה. הסיבה לכך, בעיני, היא - שהלמידה החדשה הזאת תהיה כרוכה (בין אם באופן מודע ובין אם באופן לא מודע) בסופו של דבר, בעליית מדרגה בתפיסה העצמית שלך. ועם כל עליית מדרגה כזאת, חווית החיים הופכת לקלה ופשוטה יותר. אפילו אם תמצאי את עצמך בתוך סיטואציה קשה, החוויה שלך וההתמודדות שלך עם המצב יהיה שונה כאשר את תהיי עם תפיסה עצמית שונה.
_היתה בי "הנאה" כלשהי לספר על כך לחברה, ואחר כך לאחי.
שעתיים לאחר מכן קיבלתי את התובנה הזאת על ההנאה, הרווח מכל הסיפור הזה, כשהרצון הפנימי הטהור יותר בתוכי רוצה את הבריאות, וצד אפל בתוכי סוחב לכיון החולי והדכדוך._
כן, אני מבינה.
אם אני אשקף את מה שאת אומרת כאן, אז יש בך צד גבוה ומודע שכַּמֵה לבריאות, ולצידו, צד אוטומטי ותגובתי יותר (שאת מכנה אותו צד אפל), שכַּמֵה או מושך אותך אל החולי והדכדוך.
והשאיפה שלך היא שמי שייתן את הטון בחיים שלך יהיה הצד הגבוה והמודע.
כאן, אם מתאים לך, אפשר לבדוק מה בתוכך מייצר את האחיזה בקושי. מהו הפן בתוכך שנמשך אליו ולא נותן לצד הזה ללכת.
אם תרצי, השאלות הללו יכולות לסייע לך לשלוף באופן אסוציאטיבי את המידע הזה מהרובד העמוק והפחות מודע שלך (ואני אוכל כמובן לעזור לך לתרגם את התשובות למידע הנ"ל):
לדעת איך לבקש תשומת לב מבלי שתמלווה לזה מצוקה ודרמה
אין לי כלים ברורים: איך לעשות זאת? איך לבקש? על מה לדבר אם לוותר על זה?
מה ההבדל בין שיתוף בקושי לבין שימוש בזה על מנת לקבל תשומת לב?_
ראשית, אני מתחברת להצעות של יולי קו.
בנוסף:
את יכולה לנסות בתוך המציאות היומיומית שלך לנסות ולהבחין לעצמך מה ההבדל בין שיתוף בקושי לבין שימוש בזה על מנת לקבל תשומת לב. למשל: חווית חוויה לא נעימה או מכאיבה, ואת רוצה לשתף חברה קרובה בחוויה ובמה שאת מרגישה. כאשר זאת עושה זאת, שימי לב למילים אותן את בוחרת, ממש התחילי לתצפת על הלקסיקון של המילים בו את משתמשת. שימי לב גם ל"מנגינה" או לטון שמתלווה למילים. ותבדקי אם שני אלה (סוג המילים וסוג המנגינה) לוקח אתכן לשיחה של מסכנות או לשיחה שיש בה שיתוף פשוט ונקי. תשומת הלב לסוג המילים ולסוג הטון הוא כלי.
נניח: התקשרת למישהו והוא מתעלם משיחת הטלפון ולא חוזר אליך. את חווה דחייה וכאב.
את יכולה לומר לחברה שלך: "התקשרתי לרונן והוא לא חזר אלי, אני מרגישה דחויה, זה מכאיב לי..". וכו' (כלומר אפשר להאריך את תיאור הרגשות שלך). יש פה שיתוף פשוט וענייני של הרגשות שלך.
לעומת את, אם את מוסיפה לזה למשל האשמה שלך אותו "איזה גועלי הוא, איך הוא יכול לעשות לי את זה אחרי ש...", או
למה זה מגיע לי, למה זה תמיד קורה לי" - מה שקרה זה שאת עברת למילים של מסכנוּת. במקביל מה שקורה הוא גם שהטון הופך לטון מסכן. וזה מעבר לשיתוף שמטרתו בין השאר היא גם לקבל תשומת לב.
תשומת לב עצמית כזאת למילים ולמנגינה מסייעת לך (וזה מכניס לתמונה כלי נוסף:) לעבור מעמדה של קורבן (שהוא מסכן וחסר אונים מול המצב או הפגיעה) לעמדה של אדם בעל עוצמה. עמדת הקוֹרבנוּת היא עמדה שאנחנו נופלים אליה באופן אוטומטי, בדרך כלל כמנגנון הגנה, אבל היא מחלישה מאוד ומקבעת אותנו בעמדה של חולשה ומסכנות.
מה דעתך?
אם משהו לא בהיר בכל מה שתיארתי, אמרי, ואבהיר/ארחיב בשמחה.
אם אלמד לקבל תשומת לב ללא דרמה ומצוקה מצבי הפיזי ישתפר?_
אני לא יכולה לענות על זה בוודאות. אפשר לשער שההרגל לקבל תשומת לב באמצעות דרמה ומצוקה, בורא ומייצר את האירועים הללו, אבל יכול גם להיות, במקביל, שדברים נוספים ואחרים תורמים לכך. לא תמיד ניתן לשים את האצבע באופן מדוייק ולינארי על כך ש-X גורם ל-Y, בטח לא כאשר מדובר בנפש האדם .
כך או כך, אני חושבת שאת תחווי עליית מדרגה משמעותית כאשר תלמדי לבקש ולקבל תשומת לב חיובית בלעדי הדרמה והמצוקה. הסיבה לכך, בעיני, היא - שהלמידה החדשה הזאת תהיה כרוכה (בין אם באופן מודע ובין אם באופן לא מודע) בסופו של דבר, בעליית מדרגה בתפיסה העצמית שלך. ועם כל עליית מדרגה כזאת, חווית החיים הופכת לקלה ופשוטה יותר. אפילו אם תמצאי את עצמך בתוך סיטואציה קשה, החוויה שלך וההתמודדות שלך עם המצב יהיה שונה כאשר את תהיי עם תפיסה עצמית שונה.
_היתה בי "הנאה" כלשהי לספר על כך לחברה, ואחר כך לאחי.
שעתיים לאחר מכן קיבלתי את התובנה הזאת על ההנאה, הרווח מכל הסיפור הזה, כשהרצון הפנימי הטהור יותר בתוכי רוצה את הבריאות, וצד אפל בתוכי סוחב לכיון החולי והדכדוך._
כן, אני מבינה.
אם אני אשקף את מה שאת אומרת כאן, אז יש בך צד גבוה ומודע שכַּמֵה לבריאות, ולצידו, צד אוטומטי ותגובתי יותר (שאת מכנה אותו צד אפל), שכַּמֵה או מושך אותך אל החולי והדכדוך.
והשאיפה שלך היא שמי שייתן את הטון בחיים שלך יהיה הצד הגבוה והמודע.
כאן, אם מתאים לך, אפשר לבדוק מה בתוכך מייצר את האחיזה בקושי. מהו הפן בתוכך שנמשך אליו ולא נותן לצד הזה ללכת.
אם תרצי, השאלות הללו יכולות לסייע לך לשלוף באופן אסוציאטיבי את המידע הזה מהרובד העמוק והפחות מודע שלך (ואני אוכל כמובן לעזור לך לתרגם את התשובות למידע הנ"ל):
- מה מפחיד אותי בלחיות את חיי ללא הקושי והסבל?
- אם לא יהיה קושי וסבל בחיי אז...?
- מי אהיה ללא הקושי והסבל?
- מי לא אוכל יותר להיות ללא הקושי והסבל?
- מה לא אוכל יותר לעשות ללא הקושי והסבל?
לדעת איך לבקש תשומת לב מבלי שתמלווה לזה מצוקה ודרמה
אין לי כלים ברורים: איך לעשות זאת? איך לבקש? על מה לדבר אם לוותר על זה?
מה ההבדל בין שיתוף בקושי לבין שימוש בזה על מנת לקבל תשומת לב?_
ראשית, אני מתחברת להצעות של יולי קו.
בנוסף:
את יכולה לנסות בתוך המציאות היומיומית שלך לנסות ולהבחין לעצמך מה ההבדל בין שיתוף בקושי לבין שימוש בזה על מנת לקבל תשומת לב. למשל: חווית חוויה לא נעימה או מכאיבה, ואת רוצה לשתף חברה קרובה בחוויה ובמה שאת מרגישה. כאשר זאת עושה זאת, שימי לב למילים אותן את בוחרת, ממש התחילי לתצפת על הלקסיקון של המילים בו את משתמשת. שימי לב גם ל"מנגינה" או לטון שמתלווה למילים. ותבדקי אם שני אלה (סוג המילים וסוג המנגינה) לוקח אתכן לשיחה של מסכנות או לשיחה שיש בה שיתוף פשוט ונקי. תשומת הלב לסוג המילים ולסוג הטון הוא כלי.
נניח: התקשרת למישהו והוא מתעלם משיחת הטלפון ולא חוזר אליך. את חווה דחייה וכאב.
את יכולה לומר לחברה שלך: "התקשרתי לרונן והוא לא חזר אלי, אני מרגישה דחויה, זה מכאיב לי..". וכו' (כלומר אפשר להאריך את תיאור הרגשות שלך). יש פה שיתוף פשוט וענייני של הרגשות שלך.
לעומת את, אם את מוסיפה לזה למשל האשמה שלך אותו "איזה גועלי הוא, איך הוא יכול לעשות לי את זה אחרי ש...", או
למה זה מגיע לי, למה זה תמיד קורה לי" - מה שקרה זה שאת עברת למילים של מסכנוּת. במקביל מה שקורה הוא גם שהטון הופך לטון מסכן. וזה מעבר לשיתוף שמטרתו בין השאר היא גם לקבל תשומת לב.
תשומת לב עצמית כזאת למילים ולמנגינה מסייעת לך (וזה מכניס לתמונה כלי נוסף:) לעבור מעמדה של קורבן (שהוא מסכן וחסר אונים מול המצב או הפגיעה) לעמדה של אדם בעל עוצמה. עמדת הקוֹרבנוּת היא עמדה שאנחנו נופלים אליה באופן אוטומטי, בדרך כלל כמנגנון הגנה, אבל היא מחלישה מאוד ומקבעת אותנו בעמדה של חולשה ומסכנות.
מה דעתך?
אם משהו לא בהיר בכל מה שתיארתי, אמרי, ואבהיר/ארחיב בשמחה.
אמונות לא מודעות
+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+
ניסיתי לערוך והכל נמחק.
אם אפשר לשחזר , אז כשעירית לוי תכתוב פה, שיחזירו את ההודעה שכתבתי, לפני כמה ימים.
ניסיתי לערוך והכל נמחק.
אם אפשר לשחזר , אז כשעירית לוי תכתוב פה, שיחזירו את ההודעה שכתבתי, לפני כמה ימים.
-
- הודעות: 4254
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
אמונות לא מודעות
לא הצלחתי לשחזר בעריכה. לא ברור לי מדוע זה לא מופיע בגרסאות קודמות.
רוצה לכתוב שוב את מה שכתבת? (לא הספקתי לקרוא).
רוצה לכתוב שוב את מה שכתבת? (לא הספקתי לקרוא).
אמונות לא מודעות
חבל, אני לא יודעת אם אני זוכרת הכל ולא בטוחה שיהיו לי כוחות לכתוב הכל מההתחלה.
בגדול, השאלות הביאו אותי לתשובות ששום דבר לא ישתנה בחיי אם אפטר מהסבל הקושי והדרמה.
כנראה הן לא תורמות הרבה לשיחה.
השארתי הודעה, מקווה שעורכים אחרים יוכלו למצוא ולשחזר, כי חבל לי.
בגדול, השאלות הביאו אותי לתשובות ששום דבר לא ישתנה בחיי אם אפטר מהסבל הקושי והדרמה.
כנראה הן לא תורמות הרבה לשיחה.
השארתי הודעה, מקווה שעורכים אחרים יוכלו למצוא ולשחזר, כי חבל לי.
-
- הודעות: 4254
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
אמונות לא מודעות
אוקיי.
חפשי דף בשם 'איפה כאן מדברים העורכים' או משהו דומה ובקשי שם עזרה עם הדף הזה.
חפשי דף בשם 'איפה כאן מדברים העורכים' או משהו דומה ובקשי שם עזרה עם הדף הזה.
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
אמונות לא מודעות
לא הצלחתי לשחזר בעריכה. לא ברור לי מדוע זה לא מופיע בגרסאות קודמות.
מנסיוני העגום, סביר להניח שמה שקרה לך הוא תקלה במחשב שלך - או שבדיוק קרה משהו במחשב שלך כששלחת שהעיף את הכל, או באינטרנט שלך, או בתקשורת בין המחשב שלך לבאופן )-: קורה לפעמים. יש כאלה שכותבים או מעתיקים פוסטים חשובים לוורד לפני "הוסף לדף" כדי שאם יקרה משהו, לפחות יהיה להם העתק...
ככל הנראה, הסיבה שלא הצלחת למצוא בגירסאות קודמות היא, שזה לא הגיע כלל לאתר אלא אבד בדרך. לכן אין דרך לשחזר כאן )-: צר לי (קרה לי כבר הרבה פעמים וכל פעם התבאסתי...).
מנסיוני העגום, סביר להניח שמה שקרה לך הוא תקלה במחשב שלך - או שבדיוק קרה משהו במחשב שלך כששלחת שהעיף את הכל, או באינטרנט שלך, או בתקשורת בין המחשב שלך לבאופן )-: קורה לפעמים. יש כאלה שכותבים או מעתיקים פוסטים חשובים לוורד לפני "הוסף לדף" כדי שאם יקרה משהו, לפחות יהיה להם העתק...
ככל הנראה, הסיבה שלא הצלחת למצוא בגירסאות קודמות היא, שזה לא הגיע כלל לאתר אלא אבד בדרך. לכן אין דרך לשחזר כאן )-: צר לי (קרה לי כבר הרבה פעמים וכל פעם התבאסתי...).
אמונות לא מודעות
_אם תרצי, השאלות הללו יכולות לסייע לך לשלוף באופן אסוציאטיבי את המידע הזה מהרובד העמוק והפחות מודע שלך (ואני אוכל כמובן לעזור לך לתרגם את התשובות למידע הנ"ל):
-אם לא יהיה קושי וסבל בחיי אז...
אז יהיה מעולה
התקשרתי לרונן והוא לא חזר אלי, אני מרגישה דחויה, זה מכאיב לי..". וכו' (כלומר אפשר להאריך את תיאור הרגשות שלך). יש פה שיתוף פשוט וענייני של הרגשות שלך.
התיאור הזה לא מדבר אלי, לא מרגישה כאב או דיחיה כאשר מישהו לא חוזר אלי.
הדברים שמכאיבים לי הם בדרגת קושי אחרת.
בנוסף מענה פשוט וענייניי לא מקדם בעיניי שיחה אמיתית.
"התקשרתי לרונן והוא לא חזר אלי, אני מרגישה דחויה, זה מכאיב לי..".
תגובת החברה יכולה להיות, "כן , אני מבינה, באסה, באמת כואב."
לא נאמר משהו חדש.
הדיאלוגים שיש לי הם לרוב לא כאלה בכל אופן, אך אנסה לתת דוגמה.
כשעברתי התקף חרדה לפני זמן מה, כל המשפחה עזבה כל עיסוקיה להירתם כדי לדאוג שאקבל עזרה מאז לא הרגשתי את אותה התגייסות ואותה אכפתיות למעני.
עוד טכניקה היא לתת מה שאת רוצה לקבל: את רוצה תשומת לב. תני בעצמך תשומת לב לאנשים שאת אוהבת, התענייני בהם באמת, הקשיבי להם.
תמיד אני עושה זאת,גם כשמאוד קשה, כדי לא להתנפץ תחזקתי חיוך מזוייף , התעניינתי באחרים, והרגשתי שלא הבאתי את עצמי.
וגם כשאני כן מתקשרת או מתאמת בילוי משותף , הרגשתי מהצד השני חוסר עניין ובכך יצא שתיחזקתי את ההרגשה של נזקקת ותלותית.
- מה מפחיד אותי בלחיות את חיי ללא הקושי והסבל?_
-אם לא יהיה קושי וסבל בחיי אז...
אז יהיה מעולה
- מי אהיה ללא הקושי והסבל?
- מי לא אוכל יותר להיות ללא הקושי והסבל_
- מה לא אוכל יותר לעשות ללא הקושי והסבל?_
התקשרתי לרונן והוא לא חזר אלי, אני מרגישה דחויה, זה מכאיב לי..". וכו' (כלומר אפשר להאריך את תיאור הרגשות שלך). יש פה שיתוף פשוט וענייני של הרגשות שלך.
התיאור הזה לא מדבר אלי, לא מרגישה כאב או דיחיה כאשר מישהו לא חוזר אלי.
הדברים שמכאיבים לי הם בדרגת קושי אחרת.
בנוסף מענה פשוט וענייניי לא מקדם בעיניי שיחה אמיתית.
"התקשרתי לרונן והוא לא חזר אלי, אני מרגישה דחויה, זה מכאיב לי..".
תגובת החברה יכולה להיות, "כן , אני מבינה, באסה, באמת כואב."
לא נאמר משהו חדש.
הדיאלוגים שיש לי הם לרוב לא כאלה בכל אופן, אך אנסה לתת דוגמה.
כשעברתי התקף חרדה לפני זמן מה, כל המשפחה עזבה כל עיסוקיה להירתם כדי לדאוג שאקבל עזרה מאז לא הרגשתי את אותה התגייסות ואותה אכפתיות למעני.
עוד טכניקה היא לתת מה שאת רוצה לקבל: את רוצה תשומת לב. תני בעצמך תשומת לב לאנשים שאת אוהבת, התענייני בהם באמת, הקשיבי להם.
תמיד אני עושה זאת,גם כשמאוד קשה, כדי לא להתנפץ תחזקתי חיוך מזוייף , התעניינתי באחרים, והרגשתי שלא הבאתי את עצמי.
וגם כשאני כן מתקשרת או מתאמת בילוי משותף , הרגשתי מהצד השני חוסר עניין ובכך יצא שתיחזקתי את ההרגשה של נזקקת ותלותית.
אמונות לא מודעות
ככל הנראה, הסיבה שלא הצלחת למצוא בגירסאות קודמות היא, שזה לא הגיע כלל לאתר אלא אבד בדרך. לכן אין דרך לשחזר כא
ישב באתר במשך יומיים.
החלטתי לערוך יומיים אחרי ששלחתי.
ישב באתר במשך יומיים.
החלטתי לערוך יומיים אחרי ששלחתי.
-
- הודעות: 4254
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
אמונות לא מודעות
יופי ששיחזרת
הדיאלוגים שיש לי הם לרוב לא כאלה בכל אופן, אך אנסה לתת דוגמה.
כן, רעיון נהדר! אם תתני דוגמא משלך שמחוברת אליך ולחיים שלך, ולדרך שבה את נוהגת להתבטא, אוכל להמחיש לך את הכוונה שלי. כלומר, כיצד לשתף בקושי מבלי לעשות זאת מתוך עמדה של קוֹרבנוּת ומסכנות.
הדיאלוגים שיש לי הם לרוב לא כאלה בכל אופן, אך אנסה לתת דוגמה.
כן, רעיון נהדר! אם תתני דוגמא משלך שמחוברת אליך ולחיים שלך, ולדרך שבה את נוהגת להתבטא, אוכל להמחיש לך את הכוונה שלי. כלומר, כיצד לשתף בקושי מבלי לעשות זאת מתוך עמדה של קוֹרבנוּת ומסכנות.
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
אמונות לא מודעות
ישב באתר במשך יומיים.
אז באמת מוזר. אבל יונת שרון כבר כתבה כמה פעמים, שלפעמים המחשב "מגהק" וקטעים הולכים לאיבוד בגיהוקים האלה.
אז באמת מוזר. אבל יונת שרון כבר כתבה כמה פעמים, שלפעמים המחשב "מגהק" וקטעים הולכים לאיבוד בגיהוקים האלה.
אמונות לא מודעות
+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+
הדיאלוגים שיש לי הם לרוב לא כאלה בכל אופן, אך אנסה לתת דוגמה.
הבאתי דוגמא מהחיים לעיל .. לא דוגמא לדיאלוג ממש.
התשובות שלי לשאלות עוזרות לכוון למשהו?
מהזווית שלי אני רואה שאין לי פחד , ואין צורך להיאחז בדרמה ובסבל. בכל זאת עד היום או עד לאחרונה נאחזתי בו.
מה את רואה מנקודת מבטך?
כתבת שאת תוכלי לתרגם את התשובות למידע בכיוון.
הדיאלוגים שיש לי הם לרוב לא כאלה בכל אופן, אך אנסה לתת דוגמה.
הבאתי דוגמא מהחיים לעיל .. לא דוגמא לדיאלוג ממש.
התשובות שלי לשאלות עוזרות לכוון למשהו?
מהזווית שלי אני רואה שאין לי פחד , ואין צורך להיאחז בדרמה ובסבל. בכל זאת עד היום או עד לאחרונה נאחזתי בו.
מה את רואה מנקודת מבטך?
כתבת שאת תוכלי לתרגם את התשובות למידע בכיוון.
-
- הודעות: 4254
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
אמונות לא מודעות
הי
הבאתי דוגמא מהחיים לעיל .. לא דוגמא לדיאלוג ממש.
אם תוכלי להיזכר בדברים שאמרת, בדרך שבה התבטאת, אוכל להמחיש לך באמצעות הדוגמא הזאת - כיצד אפשר לשתף בקושי ובכאב (כלומר כן לבטא אותם), מבלי להידרש לדרמה ולמסכנוּת. מבלי להכניס את עצמך לעמדה שאמנם מושכת אליך תשומת לב, אך בסופו של דבר מחלישה אותך.
_מהזווית שלי אני רואה שאין לי פחד , ואין צורך להיאחז בדרמה ובסבל. בכל זאת עד היום או עד לאחרונה נאחזתי בו.
מה את רואה מנקודת מבטך?_
לעיתים יש פער בין שני רבדים בתוכנו. למשל, יכול להיות שברובד הרציונלי את חשה שאין לך כבר צורך בדרמה וסבל, ושהם כבר לא משרתים אותך אלא רק גובים ממך מחיר, אבל ברובד פנימי ועמוק יותר, כפי הנראה פחות מודע או לא מודע, כן יש בו צורך ואחיזה, ואולי (אני מסייגת כי אני לא יכולה באמת לדעת) ברובד הרגשי שלך קיים פחד להתנהל בעולם בלעדיהם.
התשובות שנתת מעידות על כך שאין בך פחד, ויכול להיות שהסיבה לכך היא שהן הגיעו מהרובד המודע והרציונלי. משום שכך, אני מציעה שנחפש זווית אחרת לעבוד ממנה .
לכן, אם מתאים לך, אני מציעה זווית של תצפית והתבוננות, ועם המידע שיעלה ממנה ננסה לעבוד.
התבונני על עצמך בימים הקרובים, תוך כדי החיים, בזמן אמת, ותבדקי את נושא תשומת הלב:
נסי לפרט כמה שיותר, כולל ממש ציטוט שלך עצמך. מה אמרת (מילים), וגם באיזה טון השתמשת.
שימי לב לערוך את התצפית הזאת מתוך מבט חיובי שלך כלפיי עצמך. מתוך חמלה ואמפתיה, ולא מתוך שיפוטיות עצמית. את יכולה להתייחס לזה כאל תצפית שמטרתה למידה עצמית.
מה דעתך על הכיוון הזה?
הבאתי דוגמא מהחיים לעיל .. לא דוגמא לדיאלוג ממש.
אם תוכלי להיזכר בדברים שאמרת, בדרך שבה התבטאת, אוכל להמחיש לך באמצעות הדוגמא הזאת - כיצד אפשר לשתף בקושי ובכאב (כלומר כן לבטא אותם), מבלי להידרש לדרמה ולמסכנוּת. מבלי להכניס את עצמך לעמדה שאמנם מושכת אליך תשומת לב, אך בסופו של דבר מחלישה אותך.
_מהזווית שלי אני רואה שאין לי פחד , ואין צורך להיאחז בדרמה ובסבל. בכל זאת עד היום או עד לאחרונה נאחזתי בו.
מה את רואה מנקודת מבטך?_
לעיתים יש פער בין שני רבדים בתוכנו. למשל, יכול להיות שברובד הרציונלי את חשה שאין לך כבר צורך בדרמה וסבל, ושהם כבר לא משרתים אותך אלא רק גובים ממך מחיר, אבל ברובד פנימי ועמוק יותר, כפי הנראה פחות מודע או לא מודע, כן יש בו צורך ואחיזה, ואולי (אני מסייגת כי אני לא יכולה באמת לדעת) ברובד הרגשי שלך קיים פחד להתנהל בעולם בלעדיהם.
התשובות שנתת מעידות על כך שאין בך פחד, ויכול להיות שהסיבה לכך היא שהן הגיעו מהרובד המודע והרציונלי. משום שכך, אני מציעה שנחפש זווית אחרת לעבוד ממנה .
לכן, אם מתאים לך, אני מציעה זווית של תצפית והתבוננות, ועם המידע שיעלה ממנה ננסה לעבוד.
התבונני על עצמך בימים הקרובים, תוך כדי החיים, בזמן אמת, ותבדקי את נושא תשומת הלב:
- מתי עולה הצורך בתשומת לב?
- מול מי הוא עולה?
- האם את מבטאת את הצורך הזה, או נמנעת מכך?
- אם את כן מבטאת, כיצד את מבטאת אותו?
- מה את מרגישה כאשר את מבטאת אותו?
- מה את מרגישה כאשר את נמנעת מלבטא אותו (אם אכן ישנה הימנעות)?
נסי לפרט כמה שיותר, כולל ממש ציטוט שלך עצמך. מה אמרת (מילים), וגם באיזה טון השתמשת.
שימי לב לערוך את התצפית הזאת מתוך מבט חיובי שלך כלפיי עצמך. מתוך חמלה ואמפתיה, ולא מתוך שיפוטיות עצמית. את יכולה להתייחס לזה כאל תצפית שמטרתה למידה עצמית.
מה דעתך על הכיוון הזה?
-
- הודעות: 223
- הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30
אמונות לא מודעות
עירית שלום, @} @}
מה שלומך?
הכרתי לפני חודש ימים בחור, נדלקתי עליו והיה לי עניין להכיר אותו, אבל הוא משחק משחקים ולא רציני. אנחנו עדיין בקשר אבל הקשר לא עושה לי טוב ואני רוצה להיפרד ממנו, ואני מרגישה ממש חרדה ליזום ראשונה את הפרידה (תמיד עזבו אותי), מה שעולה לי זה הפחד שבעוד זמן מה אני אתחרט על כך וארגיש רגשות אשמה וסרטים על שאני נפרדתי, וקשה לי להיות במקום הזה, תמיד אני מעדיפה שהצד השני ייפרד ממני.
אני רוצה להבין ממה נובע הפחד הזה? למה אני כל כך פוחדת ליזום פרידה גם כשהקשר מזיק לי כל כך? למה אין לי אומץ לזה?
איך בריא לסיים קשר? .....לשלוח sms, להתקשר, להיעלם ולא להגיב יותר..?
תודה לך.
מה שלומך?
הכרתי לפני חודש ימים בחור, נדלקתי עליו והיה לי עניין להכיר אותו, אבל הוא משחק משחקים ולא רציני. אנחנו עדיין בקשר אבל הקשר לא עושה לי טוב ואני רוצה להיפרד ממנו, ואני מרגישה ממש חרדה ליזום ראשונה את הפרידה (תמיד עזבו אותי), מה שעולה לי זה הפחד שבעוד זמן מה אני אתחרט על כך וארגיש רגשות אשמה וסרטים על שאני נפרדתי, וקשה לי להיות במקום הזה, תמיד אני מעדיפה שהצד השני ייפרד ממני.
אני רוצה להבין ממה נובע הפחד הזה? למה אני כל כך פוחדת ליזום פרידה גם כשהקשר מזיק לי כל כך? למה אין לי אומץ לזה?
איך בריא לסיים קשר? .....לשלוח sms, להתקשר, להיעלם ולא להגיב יותר..?
תודה לך.
-
- הודעות: 4254
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
אמונות לא מודעות
שלום לך!
אני רוצה להבין ממה נובע הפחד הזה? למה אני כל כך פוחדת ליזום פרידה גם כשהקשר מזיק לי כל כך? למה אין לי אומץ לזה?
מאחר ומדובר בתפיסות פנימיות ולא מודעות, אני יכולה לנסות לשער מהי הסיבה לכך, ואת מוזמנת לבדוק בתחושת הבטן שלך מה מזה נכון לגבייך. בסדר?
ראשית, כאשר מדובר בחוויות שמפחידות או מחרידות אותנו ברמה עמוקה, אנחנו מעדיפים להימנע מהן, בין אם אנחנו חווים בעצמנו את החוויה, ובין אם אנחנו יוצרים עבור אדם אחר את החוויה, או אפילו רק צופים בה מן הצד. קירבה מכל זוג שהוא לחוויה המפחידה עלולה לעורר בנו כאב עמוק וישן שהנפש מעדיפה שלא לפגוש.
במקרה שאת מתארת מדובר בחוויה של דחייה ונטישה. אני יכולה לשער שמאחר ועבורך, לחוות חוויה של דחיה ונטישה זהו דבר מכאיב, קשה לך להכיל אותה מכל צד שהוא: מהצד הננטש ומהצד הנוטש כאחד. כלומר, יכול להיות שהידיעה שהאדם שמולך עומד לחוות חוויה שעבורך באופן אישי היא קשה, מעורר בך הזדהות ברמה כזאת שאת לא מעזה לגרום לה.
שנית, יכול להיות שברמה לא מודעת, משהו בך מאמין שלא תמצאי קשר אחר, קשר שכן יעצים ויספק אותך, ולכן אולי את מעדיפה לחוות את החוויה של 'קשר', על פני החוויה של להיות ללא הקשר. מעדיפה או מוכנה להסתפק בקשר לא-מעצים מאשר להיות לבד, או אולי מאשר להיחשב רווקה. זוהי אמונה שקשורה כמובן לתפיסת הערך העצמי.
שלישית, וגם זה קשור לתפיסת הערך העצמי, אולי יש בך משהו שמאמין שאת ראויה לקשר מסוג כזה, קשר שלא עושה לך טוב. או, בניסוח הפוך: אולי את מאמינה שאת לא ראויה לקשר בריא ומעצים.
ניסחתי את שלושת ההשערות בזהירות ועם הרבה "אולי" . כרגיל, רק את יכולה לדעת מה מכל אלה עשוי להיות קשור אליך, אם בכלל.
מוזמנת לראות מה עולה בך מול הדברים, ואם יש צורך, נמשיך לבחון אותם יחד לעומק.
איך בריא לסיים קשר? .....לשלוח sms, להתקשר, להיעלם ולא להגיב יותר..?
לדעתי האישית הכי מעצים, עבור שני הצדדים, להתבטא באופן ישיר. ביטוי ותקשורת עדיפים על פני היעלמות. זה מן הסתם אקט שמכבד יותר את שני הצדדים.
עבורך, ביטוי עצמי לעומת היעלמות (על כל הקושי הכרוך בכך, וזה אכן צעד שלא קל לעשותו) יהיה הזדמנות לזקוף קומה. לעמוד מאחורי הבחירה שלך. לדעתי היעלמות נתפסת קצת כאי מוכנות לעמוד מהאחורי ההחלטה. יחד עם זאת, אם את מוצאת שבלתי אפשרי לך להתבטא בשלב הנוכחי, ושאת לגמרי לא מסוגלת, אל תכריחי את עצמך. כל דבר בעיתו, וכמו שכבר ראית משיחותינו פה, אני תמיד בעד לעשות פעולות לא-בכוח.
אני רוצה להבין ממה נובע הפחד הזה? למה אני כל כך פוחדת ליזום פרידה גם כשהקשר מזיק לי כל כך? למה אין לי אומץ לזה?
מאחר ומדובר בתפיסות פנימיות ולא מודעות, אני יכולה לנסות לשער מהי הסיבה לכך, ואת מוזמנת לבדוק בתחושת הבטן שלך מה מזה נכון לגבייך. בסדר?
ראשית, כאשר מדובר בחוויות שמפחידות או מחרידות אותנו ברמה עמוקה, אנחנו מעדיפים להימנע מהן, בין אם אנחנו חווים בעצמנו את החוויה, ובין אם אנחנו יוצרים עבור אדם אחר את החוויה, או אפילו רק צופים בה מן הצד. קירבה מכל זוג שהוא לחוויה המפחידה עלולה לעורר בנו כאב עמוק וישן שהנפש מעדיפה שלא לפגוש.
במקרה שאת מתארת מדובר בחוויה של דחייה ונטישה. אני יכולה לשער שמאחר ועבורך, לחוות חוויה של דחיה ונטישה זהו דבר מכאיב, קשה לך להכיל אותה מכל צד שהוא: מהצד הננטש ומהצד הנוטש כאחד. כלומר, יכול להיות שהידיעה שהאדם שמולך עומד לחוות חוויה שעבורך באופן אישי היא קשה, מעורר בך הזדהות ברמה כזאת שאת לא מעזה לגרום לה.
שנית, יכול להיות שברמה לא מודעת, משהו בך מאמין שלא תמצאי קשר אחר, קשר שכן יעצים ויספק אותך, ולכן אולי את מעדיפה לחוות את החוויה של 'קשר', על פני החוויה של להיות ללא הקשר. מעדיפה או מוכנה להסתפק בקשר לא-מעצים מאשר להיות לבד, או אולי מאשר להיחשב רווקה. זוהי אמונה שקשורה כמובן לתפיסת הערך העצמי.
שלישית, וגם זה קשור לתפיסת הערך העצמי, אולי יש בך משהו שמאמין שאת ראויה לקשר מסוג כזה, קשר שלא עושה לך טוב. או, בניסוח הפוך: אולי את מאמינה שאת לא ראויה לקשר בריא ומעצים.
ניסחתי את שלושת ההשערות בזהירות ועם הרבה "אולי" . כרגיל, רק את יכולה לדעת מה מכל אלה עשוי להיות קשור אליך, אם בכלל.
מוזמנת לראות מה עולה בך מול הדברים, ואם יש צורך, נמשיך לבחון אותם יחד לעומק.
איך בריא לסיים קשר? .....לשלוח sms, להתקשר, להיעלם ולא להגיב יותר..?
לדעתי האישית הכי מעצים, עבור שני הצדדים, להתבטא באופן ישיר. ביטוי ותקשורת עדיפים על פני היעלמות. זה מן הסתם אקט שמכבד יותר את שני הצדדים.
עבורך, ביטוי עצמי לעומת היעלמות (על כל הקושי הכרוך בכך, וזה אכן צעד שלא קל לעשותו) יהיה הזדמנות לזקוף קומה. לעמוד מאחורי הבחירה שלך. לדעתי היעלמות נתפסת קצת כאי מוכנות לעמוד מהאחורי ההחלטה. יחד עם זאת, אם את מוצאת שבלתי אפשרי לך להתבטא בשלב הנוכחי, ושאת לגמרי לא מסוגלת, אל תכריחי את עצמך. כל דבר בעיתו, וכמו שכבר ראית משיחותינו פה, אני תמיד בעד לעשות פעולות לא-בכוח.
-
- הודעות: 223
- הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30
אמונות לא מודעות
עירית היקרה,
היה לי קשה לקרוא את מה שכתבת, האמת כואבת. אני כותבת לך מה שעולה לי בראש ואני לא יודעת אם יש קשר לזה.
במקרה שאת מתארת מדובר בחוויה של דחייה ונטישה. אני יכולה לשער שמאחר ועבורך, לחוות חוויה של דחיה ונטישה זהו דבר מכאיב, קשה לך להכיל אותה מכל צד שהוא: מהצד הננטש ומהצד הנוטש כאחד. כלומר, יכול להיות שהידיעה שהאדם שמולך עומד לחוות חוויה שעבורך באופן אישי היא קשה, מעורר בך הזדהות ברמה כזאת שאת לא מעזה לגרום לה
הנושא של נטישה ודחייה זה דבר שמאוד קשה לי מאז המוות הפתאומי של אבא שלי, שהיה הקשר היחידי הקרוב שהיה לי בילדות, זה גרם לי לחרדה ליצור קשרים קרובים עם גבר או ללדת ילדים שלא ימותו לי. מעבר לזה חוויתי נטישה ודחייה קשה מאימא והמשפחה בילדות ואחרי שהאבא נפטר נאלצתי לעזוב את הבית בגיל 17 ואף אחד מהמשפחה לא שאל עליי שנים כך שנותרתי לבד, בודדה ללא משפחה. בשנה האחרונה התחזקתי קצת והתחלתי להתרחק מקשרים שלא טובים לי גם עם אנשים מהמשפחה, חברות וכו' ולא היה אכפת לי המחיר שאשלם, עדיף היה לי להיות לבד מאשר בקשר רע.
שנית, יכול להיות שברמה לא מודעת, משהו בך מאמין שלא תמצאי קשר אחר, קשר שכן יעצים ויספק אותך, ולכן אולי את מעדיפה לחוות את החוויה של 'קשר', על פני החוויה של להיות ללא הקשר. מעדיפה או מוכנה להסתפק בקשר לא-מעצים מאשר להיות לבד, או אולי מאשר להיחשב רווקה. זוהי אמונה שקשורה כמובן לתפיסת הערך העצמי.
אני מתחברת לזה, אני חושבת שיש לי אמונה לא מודעת שאני לא מאמינה שאמצא קשר אחר מהר או שמישהו אחר ימצא חן בעיניי, כי לא היו לי הרבה אופציות בחיים למרות שאני בחורה נאה וחטובה ומוכשרת, הכל הלך לי קשה גם בזוגיות וגם בעבודה, שום דבר לא מגיע לי בקלות. יכול להיות שזה מגיע מהילדות שבשביל לקבל גם דברים אלמנטרים היו בבית מוציאים את הנשמה או אדישים לזה שאני פשוט ויתרתי מראש לבקש, פשוט הסתפקתי במועט ובכללי לעיתים רחוקות מאוד השגתי את מה שאני רוצה.
בנוסף, כשהייתי בגיל 22 יצאתי עם בחור שהיה הנשמה התאומה שלי במשך שנתיים, התגוררנו בחו"ל ולא מצאתי את עצמי שם וחזרתי לארץ והוא נשאר שם. היינו בקשר עוד מס' חודשים והוא ביקש שאחזור לשם ולא רציתי ואחרי כמה חודשים הוא הכיר מישהי ונטש אותי..ומאז עברו הרבה שנים ולא מצאתי מישהו שהיה לי חיבור איתו, (אז עד שמגיע לי לחיים מישהו שמוצא חן בעיניי קשה לי לוותר) והוא היה תקוע לי הרבה שנים בלב. והלקאתי את עצמי שנים על שעזבתי אותו שם, ואולי מזה נובע הפחד שלי להיפרד ולא למצוא קשר אחר.
שלישית, וגם זה קשור לתפיסת הערך העצמי, אולי יש בך משהו שמאמין שאת ראויה לקשר מסוג כזה, קשר שלא עושה לך טוב. או, בניסוח הפוך: אולי את מאמינה שאת לא ראויה לקשר בריא ומעצים.
היום אני לא מוכנה בשום פנים ואופן להיות בקשר רע, גם במחיר של בדידות, לבד וכו'.
, ביטוי עצמי לעומת היעלמות (על כל הקושי הכרוך בכך, וזה אכן צעד שלא קל לעשותו) יהיה הזדמנות לזקוף קומה. לעמוד מאחורי הבחירה שלך. ל
האם את מוכנה להרחיב בבקשה, מה הכוונה לזקוף קומה ולעמוד מאחורי הבחירה שלי? אני הייתי רוצה להבין איך זה יכול להעצים אותי? מה הדבר החיובי באקט הזה של להחליט החלטה כזו?
@}
היה לי קשה לקרוא את מה שכתבת, האמת כואבת. אני כותבת לך מה שעולה לי בראש ואני לא יודעת אם יש קשר לזה.
במקרה שאת מתארת מדובר בחוויה של דחייה ונטישה. אני יכולה לשער שמאחר ועבורך, לחוות חוויה של דחיה ונטישה זהו דבר מכאיב, קשה לך להכיל אותה מכל צד שהוא: מהצד הננטש ומהצד הנוטש כאחד. כלומר, יכול להיות שהידיעה שהאדם שמולך עומד לחוות חוויה שעבורך באופן אישי היא קשה, מעורר בך הזדהות ברמה כזאת שאת לא מעזה לגרום לה
הנושא של נטישה ודחייה זה דבר שמאוד קשה לי מאז המוות הפתאומי של אבא שלי, שהיה הקשר היחידי הקרוב שהיה לי בילדות, זה גרם לי לחרדה ליצור קשרים קרובים עם גבר או ללדת ילדים שלא ימותו לי. מעבר לזה חוויתי נטישה ודחייה קשה מאימא והמשפחה בילדות ואחרי שהאבא נפטר נאלצתי לעזוב את הבית בגיל 17 ואף אחד מהמשפחה לא שאל עליי שנים כך שנותרתי לבד, בודדה ללא משפחה. בשנה האחרונה התחזקתי קצת והתחלתי להתרחק מקשרים שלא טובים לי גם עם אנשים מהמשפחה, חברות וכו' ולא היה אכפת לי המחיר שאשלם, עדיף היה לי להיות לבד מאשר בקשר רע.
שנית, יכול להיות שברמה לא מודעת, משהו בך מאמין שלא תמצאי קשר אחר, קשר שכן יעצים ויספק אותך, ולכן אולי את מעדיפה לחוות את החוויה של 'קשר', על פני החוויה של להיות ללא הקשר. מעדיפה או מוכנה להסתפק בקשר לא-מעצים מאשר להיות לבד, או אולי מאשר להיחשב רווקה. זוהי אמונה שקשורה כמובן לתפיסת הערך העצמי.
אני מתחברת לזה, אני חושבת שיש לי אמונה לא מודעת שאני לא מאמינה שאמצא קשר אחר מהר או שמישהו אחר ימצא חן בעיניי, כי לא היו לי הרבה אופציות בחיים למרות שאני בחורה נאה וחטובה ומוכשרת, הכל הלך לי קשה גם בזוגיות וגם בעבודה, שום דבר לא מגיע לי בקלות. יכול להיות שזה מגיע מהילדות שבשביל לקבל גם דברים אלמנטרים היו בבית מוציאים את הנשמה או אדישים לזה שאני פשוט ויתרתי מראש לבקש, פשוט הסתפקתי במועט ובכללי לעיתים רחוקות מאוד השגתי את מה שאני רוצה.
בנוסף, כשהייתי בגיל 22 יצאתי עם בחור שהיה הנשמה התאומה שלי במשך שנתיים, התגוררנו בחו"ל ולא מצאתי את עצמי שם וחזרתי לארץ והוא נשאר שם. היינו בקשר עוד מס' חודשים והוא ביקש שאחזור לשם ולא רציתי ואחרי כמה חודשים הוא הכיר מישהי ונטש אותי..ומאז עברו הרבה שנים ולא מצאתי מישהו שהיה לי חיבור איתו, (אז עד שמגיע לי לחיים מישהו שמוצא חן בעיניי קשה לי לוותר) והוא היה תקוע לי הרבה שנים בלב. והלקאתי את עצמי שנים על שעזבתי אותו שם, ואולי מזה נובע הפחד שלי להיפרד ולא למצוא קשר אחר.
שלישית, וגם זה קשור לתפיסת הערך העצמי, אולי יש בך משהו שמאמין שאת ראויה לקשר מסוג כזה, קשר שלא עושה לך טוב. או, בניסוח הפוך: אולי את מאמינה שאת לא ראויה לקשר בריא ומעצים.
היום אני לא מוכנה בשום פנים ואופן להיות בקשר רע, גם במחיר של בדידות, לבד וכו'.
, ביטוי עצמי לעומת היעלמות (על כל הקושי הכרוך בכך, וזה אכן צעד שלא קל לעשותו) יהיה הזדמנות לזקוף קומה. לעמוד מאחורי הבחירה שלך. ל
האם את מוכנה להרחיב בבקשה, מה הכוונה לזקוף קומה ולעמוד מאחורי הבחירה שלי? אני הייתי רוצה להבין איך זה יכול להעצים אותי? מה הדבר החיובי באקט הזה של להחליט החלטה כזו?
@}
-
- הודעות: 4254
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
אמונות לא מודעות
היה לי קשה לקרוא את מה שכתבת, האמת כואבת. אני כותבת לך מה שעולה לי בראש ואני לא יודעת אם יש קשר לזה.
צר לי שחווית כזה כאב, ושאת נושאת בתוכך את כאב הנטישה והדחייה.
מכל מה שתיארת עד כה בשיחתנו פה בדף, אני חושבת שאת נמצאת בתוך תהליך של התחזקות. ההתחזקות הזאת כולל בתוכה, מן הסתם, גם התגברות על הכאב הזה. התגברות פירושה לא מחיקה של הכאב, אלא יכולת להתמודד עם חוויות והתנסויות למיניהן מבלי שהכאב הזה יעצור אותך או יגרום לך להימנע מהן. ואת כאמור, למיטב הבנתי, בונה בימים אלו את היכולת הזאת.
היום אני לא מוכנה בשום פנים ואופן להיות בקשר רע, גם במחיר של בדידות, לבד וכו'.
יופי. זה חשוב.
הנה דוגמא להתחזקות ולהתגברות שלך. זוהי פעולה שנובעת מהלך הרוח החדש שאת יוצרת לעצמך.
האם את מוכנה להרחיב בבקשה, מה הכוונה לזקוף קומה ולעמוד מאחורי הבחירה שלי? אני הייתי רוצה להבין איך זה יכול להעצים אותי? מה הדבר החיובי באקט הזה של להחליט החלטה כזו?
תראי, את בוחרת בחירה: לסיים מערכת יחסים. בחירה שהיא שלך ושנובעת מההקשבה שלך לרצון ולצורך שלך. היא שלך. אם את מבטאת אותה - כלומר מודיעה לאיש שאת מעוניינת לסיים את הקשר, אומרת שלו שנראה לך שלא מתאים – את למעשה עומדת מאחורי הבחירה שלך. את לא מתחבאת. את מוכנה להכיל את הקושי שכרוך בביטוי הזה (למשל לאכזב אותו, למשל לחוות כאב מתוך הזדהות איתו, וכן הלאה). את עומדת עם הבחירה שלך מול העולם. גם אם זה כרוך בקושי, עצם זה שאת מתמקמת בעמדה הזאת של ביטוי (לעומת עמדה של הסתתרות/התחמקות) - זהו צעד שמחזק אותך.
לעומת זאת, אם את נמנעת מכל אלה, ואת עושה את ההיפך: את בוחרת בחירה אבל לא לגמרי עומדת מאחוריה מבחינת הביטוי של הבחירה. את שולחת "שליחים" שיודיעו במקומך. להיעלם זה סוג של שליח שכזה. היעלמות היא מסר. במקרה כזה את לא פועלת מתוך חופש אלא מתוך פחד, מתוך אשמה, מתוך כל מיני מנגנונים אוטומטיים. לכן את לא ניצבת זקופת קומה אלא חוששת.
עכשיו, כמובן שלא כדאי להביא את עצמך למקום של הביטוי בכוח. אם את מרגישה שאת לא מסוגלת, או שהמחיר הנפשי שזה יגבה ממך הוא גבוה מדי, את לא חייבת לעשות זאת. ואם את סבורה שהמחיר של אי-ביטוי והסתתרות הוא נמוך מהמחיר של ביטוי, עדיף כרגע כך. לכרגע. עשי מה שמרגיש לך נכון עבורך, ומה שמתאים ליכולת ההכלה הנוכחית שלך. ואל תלקי את עצמך חלילה על אף צעד, לא משנה מה תבחרי, היי טובה לעצמך .
האם זה ענה לך על השאלה?
שבת שלום
צר לי שחווית כזה כאב, ושאת נושאת בתוכך את כאב הנטישה והדחייה.
מכל מה שתיארת עד כה בשיחתנו פה בדף, אני חושבת שאת נמצאת בתוך תהליך של התחזקות. ההתחזקות הזאת כולל בתוכה, מן הסתם, גם התגברות על הכאב הזה. התגברות פירושה לא מחיקה של הכאב, אלא יכולת להתמודד עם חוויות והתנסויות למיניהן מבלי שהכאב הזה יעצור אותך או יגרום לך להימנע מהן. ואת כאמור, למיטב הבנתי, בונה בימים אלו את היכולת הזאת.
היום אני לא מוכנה בשום פנים ואופן להיות בקשר רע, גם במחיר של בדידות, לבד וכו'.
יופי. זה חשוב.
הנה דוגמא להתחזקות ולהתגברות שלך. זוהי פעולה שנובעת מהלך הרוח החדש שאת יוצרת לעצמך.
האם את מוכנה להרחיב בבקשה, מה הכוונה לזקוף קומה ולעמוד מאחורי הבחירה שלי? אני הייתי רוצה להבין איך זה יכול להעצים אותי? מה הדבר החיובי באקט הזה של להחליט החלטה כזו?
תראי, את בוחרת בחירה: לסיים מערכת יחסים. בחירה שהיא שלך ושנובעת מההקשבה שלך לרצון ולצורך שלך. היא שלך. אם את מבטאת אותה - כלומר מודיעה לאיש שאת מעוניינת לסיים את הקשר, אומרת שלו שנראה לך שלא מתאים – את למעשה עומדת מאחורי הבחירה שלך. את לא מתחבאת. את מוכנה להכיל את הקושי שכרוך בביטוי הזה (למשל לאכזב אותו, למשל לחוות כאב מתוך הזדהות איתו, וכן הלאה). את עומדת עם הבחירה שלך מול העולם. גם אם זה כרוך בקושי, עצם זה שאת מתמקמת בעמדה הזאת של ביטוי (לעומת עמדה של הסתתרות/התחמקות) - זהו צעד שמחזק אותך.
לעומת זאת, אם את נמנעת מכל אלה, ואת עושה את ההיפך: את בוחרת בחירה אבל לא לגמרי עומדת מאחוריה מבחינת הביטוי של הבחירה. את שולחת "שליחים" שיודיעו במקומך. להיעלם זה סוג של שליח שכזה. היעלמות היא מסר. במקרה כזה את לא פועלת מתוך חופש אלא מתוך פחד, מתוך אשמה, מתוך כל מיני מנגנונים אוטומטיים. לכן את לא ניצבת זקופת קומה אלא חוששת.
עכשיו, כמובן שלא כדאי להביא את עצמך למקום של הביטוי בכוח. אם את מרגישה שאת לא מסוגלת, או שהמחיר הנפשי שזה יגבה ממך הוא גבוה מדי, את לא חייבת לעשות זאת. ואם את סבורה שהמחיר של אי-ביטוי והסתתרות הוא נמוך מהמחיר של ביטוי, עדיף כרגע כך. לכרגע. עשי מה שמרגיש לך נכון עבורך, ומה שמתאים ליכולת ההכלה הנוכחית שלך. ואל תלקי את עצמך חלילה על אף צעד, לא משנה מה תבחרי, היי טובה לעצמך .
האם זה ענה לך על השאלה?
שבת שלום
-
- הודעות: 223
- הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30
אמונות לא מודעות
עירית, שבת שלום, @}
האם זה ענה לך על השאלה?
זו לא הנקודה שמפריעה לי, אין לי בעיה עם הדרך להיפרד, ואני יכולה לבטא זאת פנים מול פנים, יש לי בעיה להגיע להחלטה להיפרד, ליזום פרידה, לעשות מהלך כזה.
בעבר היה לי קשה לקבל החלטות בחיים ובכול התחומים, תמיד הייתי צריכה שיעזרו לי להחליט או שיחליטו בשבילי, כי הייתי טיפוס נשלט, מרצה, מובל, תלותי, פסיבי והיום עם התהליך שאני עוברת אני מנסה להוביל מהלכים, ליזום דברים, לקחת את המושכות לידיים שלי ולקחת אחריות על החיים שלי. היה לי מאוד קשה בהתחלה כי זה לא היה בכלל בתפיסה שלי, הייתי צריכה לפתח את "השריר" הזה שלא היה קיים בי, ואני בונה אותו לאט לאט.
התחלתי לקחת החלטות בכול מיני נושאים, ולאחרונה מצאתי שיש לי קושי ממשי לסיים קשר לא בריא עם גבר, הרגשתי ממש פחד לעשות את הצעד הזה , שאין לי אומץ להיפרד, אני מעדיפה שהוא יעשה את הצעד ולא אני. אני פוחדת לקחת אחריות על ההחלטה כי אני לא שלמה עם זה, מצד אחד יש לי רגשות אליו ומצד שני הקשר לא בריא, ואני פוחדת שאצטער על המהלך הזה.
ואני לא יודעת למה אני פוחדת כל כך, אני פשוט חרדה.
_כשהייתי בגיל 22 יצאתי עם בחור שהיה הנשמה התאומה שלי במשך שנתיים, התגוררנו בחו"ל ולא מצאתי את עצמי שם וחזרתי לארץ והוא נשאר שם. היינו בקשר עוד מס' חודשים והוא ביקש שאחזור לשם ולא רציתי ואחרי כמה חודשים הוא הכיר מישהי ונטש אותי..ומאז עברו הרבה שנים ולא מצאתי מישהו שהיה לי חיבור איתו,והוא היה תקוע לי הרבה שנים בלב. והלקאתי את עצמי שנים על שעזבתי אותו שם.
לפי דעתך, האם לקושי שלי להיפרד יש קשר לסיפור הזה? ומה יכול לתת לי את האומץ לעשות את הצעד הזה?
באופן כללי, האם יש לך טיפ איך להגיע להחלטה נכונה? איזה שיקולים אני צריכה להפעיל כשאני צריכה לקבל החלטה?
עירית, תודה!
האם זה ענה לך על השאלה?
זו לא הנקודה שמפריעה לי, אין לי בעיה עם הדרך להיפרד, ואני יכולה לבטא זאת פנים מול פנים, יש לי בעיה להגיע להחלטה להיפרד, ליזום פרידה, לעשות מהלך כזה.
בעבר היה לי קשה לקבל החלטות בחיים ובכול התחומים, תמיד הייתי צריכה שיעזרו לי להחליט או שיחליטו בשבילי, כי הייתי טיפוס נשלט, מרצה, מובל, תלותי, פסיבי והיום עם התהליך שאני עוברת אני מנסה להוביל מהלכים, ליזום דברים, לקחת את המושכות לידיים שלי ולקחת אחריות על החיים שלי. היה לי מאוד קשה בהתחלה כי זה לא היה בכלל בתפיסה שלי, הייתי צריכה לפתח את "השריר" הזה שלא היה קיים בי, ואני בונה אותו לאט לאט.
התחלתי לקחת החלטות בכול מיני נושאים, ולאחרונה מצאתי שיש לי קושי ממשי לסיים קשר לא בריא עם גבר, הרגשתי ממש פחד לעשות את הצעד הזה , שאין לי אומץ להיפרד, אני מעדיפה שהוא יעשה את הצעד ולא אני. אני פוחדת לקחת אחריות על ההחלטה כי אני לא שלמה עם זה, מצד אחד יש לי רגשות אליו ומצד שני הקשר לא בריא, ואני פוחדת שאצטער על המהלך הזה.
ואני לא יודעת למה אני פוחדת כל כך, אני פשוט חרדה.
_כשהייתי בגיל 22 יצאתי עם בחור שהיה הנשמה התאומה שלי במשך שנתיים, התגוררנו בחו"ל ולא מצאתי את עצמי שם וחזרתי לארץ והוא נשאר שם. היינו בקשר עוד מס' חודשים והוא ביקש שאחזור לשם ולא רציתי ואחרי כמה חודשים הוא הכיר מישהי ונטש אותי..ומאז עברו הרבה שנים ולא מצאתי מישהו שהיה לי חיבור איתו,והוא היה תקוע לי הרבה שנים בלב. והלקאתי את עצמי שנים על שעזבתי אותו שם.
לפי דעתך, האם לקושי שלי להיפרד יש קשר לסיפור הזה? ומה יכול לתת לי את האומץ לעשות את הצעד הזה?
באופן כללי, האם יש לך טיפ איך להגיע להחלטה נכונה? איזה שיקולים אני צריכה להפעיל כשאני צריכה לקבל החלטה?
עירית, תודה!
-
- הודעות: 223
- הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30
אמונות לא מודעות
עירית,
האם הקו שצריך להנחות אותי בקבלת החלטות זה תמיד "טובתי האישית" ומהנקודה הזו לשקול לכאן או לכאן? (אז יהיה לי קל יותר לקבל החלטות) או שיש משהו אחר?
אני מרגישה שכל הנושא של "טובתי האישית" לא מוטמע בתוכי מספיק ,הייתי אלטרואיסטית כל השנים ועשיתי בעיקר לאחרים. מה אני יכולה לעשות כדי לחזק את זה יותר?
האם הקו שצריך להנחות אותי בקבלת החלטות זה תמיד "טובתי האישית" ומהנקודה הזו לשקול לכאן או לכאן? (אז יהיה לי קל יותר לקבל החלטות) או שיש משהו אחר?
אני מרגישה שכל הנושא של "טובתי האישית" לא מוטמע בתוכי מספיק ,הייתי אלטרואיסטית כל השנים ועשיתי בעיקר לאחרים. מה אני יכולה לעשות כדי לחזק את זה יותר?
-
- הודעות: 4254
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
אמונות לא מודעות
יש לי בעיה להגיע להחלטה להיפרד, ליזום פרידה, לעשות מהלך כזה.
_התחלתי לקחת החלטות בכול מיני נושאים, ולאחרונה מצאתי שיש לי קושי ממשי לסיים קשר לא בריא עם גבר, הרגשתי ממש פחד לעשות את הצעד הזה , שאין לי אומץ להיפרד, אני מעדיפה שהוא יעשה את הצעד ולא אני. אני פוחדת לקחת אחריות על ההחלטה כי אני לא שלמה עם זה, מצד אחד יש לי רגשות אליו ומצד שני הקשר לא בריא, ואני פוחדת שאצטער על המהלך הזה.
ואני לא יודעת למה אני פוחדת כל כך, אני פשוט חרדה._
בהנחה שזהו אכן קשר שאינו בריא לך (אני לא טוענת כמובן שהוא כן בריא או לא בריא, אני מסתמכת על דברייך), בהנחה שהוא לא בריא - יש פה שני רבדים שמתנהלים בתוכך במקביל: הרובד המודע והרציונלי, שיודע להבחין ולומר שמדובר בקשר שאינו בריא לך, שמבין שיש פה משהו שאת צריכה להתרחק ממנו, ובמקביל אליו קיים הרובד הרגשי, שלא מעז לחוות את החוויה המכאיבה של פרידה. השכל אומר "כן". הרגש לא מעז לפעול בהתאם ל"כן" הזה.
על מנת שהחלטה תצא לפועל, יש שני "גורמים" בתוכנו שצריכים "להצביע בעדה" . שני הגורמים הם הרובד הרציונלי, והרובד הרגשי - שהוא זה שצריך בדרך כלל לשאת בהשלכות של ההחלטה ולהתמודד עימן. לכן, ככל שהרובד הרגשי יתחזק, כך יהיה לו קל יותר "להצביע" בעד קבלת ההחלטה ומימושה.
חיזוק של הרובד הרגשי, פירושו עבודה על התפיסות הפנימיות שלך: ביסוס האמונה שאת ראויה לקשר זוגי מיטיב ובריא, שאת ראויה לאהבתו של גבר, שאת ראויה לאהבה בדיוק כפי שאת (ולא צריכה להשתנות או "להשתדרג" לשם כך), שאם תרצי קשר את לא תישארי לבד, כלומר שאת רצויה בעיני גברים ושחברתך רצויה בעיני אנשים באופן כללי. וכדומה.
לפי דעתך, האם לקושי שלי להיפרד יש קשר לסיפור הזה?
אני לא יכולה לומר בוודאות. יש סיכוי שאכן כן, ויש גם סיכוי שההתנסות הזאת מצטרפת להתנסויות רגשיות מתקופות חיים מוקדמות יותר, ושהיא נתנה להן תוקף חזק יותר בתוכך. כלומר, חיזקה או העמיקה כאבים ישנים. כך או כך אפשר וכדאי להפנות חמלה לאישה הצעירה שהיית, ושחוותה את החוויה הזאת. להבין לליבך. (וכרגיל, להביט בחמלה, ולא ברחמים או בהאשמה העצמית ). אני מאמינה שככל שההתייחסות שלך תהיה אמפטית יותר (לעצמך), כך העיבוד של חוויית העבר, וההתמודדות עם החוויה הנוכחית, תהיה קלה יותר. כל מה שנדרש זה משפט או מחשבה אחת קטנה בנוסח - אני מבינה לליבה של האישה שהייתי אז. אני מבינה את כאבה. אני לא שופטת אותי על שום צעד שעשיתי.
ומה יכול לתת לי את האומץ לעשות את הצעד הזה?
באופן כללי, האם יש לך טיפ איך להגיע להחלטה נכונה? איזה שיקולים אני צריכה להפעיל כשאני צריכה לקבל החלטה?
אני אתייחס כאן גם לאופן קבלת ההחלטה, וגם לאומץ לעשות את הצעד, אם תגיעי להחלטה על פרידה. את יכולה להשתמש בשאלות הללו. הן יכולות להציף אל פני השטח יותר מידע, וגם לייצר בך תובנות בנוגע לקשר הזה:
אני מרגישה שכל הנושא של "טובתי האישית" לא מוטמע בתוכי מספיק ,הייתי אלטרואיסטית כל השנים ועשיתי בעיקר לאחרים. מה אני יכולה לעשות כדי לחזק את זה יותר?_
כמובן שטובתך האישית. אבל אני לא בטוחה שהבנתי את שאלתך עד הסוף. אילו עוד קווים את מתכוונת שיכולים להנחות אותך בקבלת החלטה לגבי הקשר הזוגי שלך? אילו עוד שיקולים?
_התחלתי לקחת החלטות בכול מיני נושאים, ולאחרונה מצאתי שיש לי קושי ממשי לסיים קשר לא בריא עם גבר, הרגשתי ממש פחד לעשות את הצעד הזה , שאין לי אומץ להיפרד, אני מעדיפה שהוא יעשה את הצעד ולא אני. אני פוחדת לקחת אחריות על ההחלטה כי אני לא שלמה עם זה, מצד אחד יש לי רגשות אליו ומצד שני הקשר לא בריא, ואני פוחדת שאצטער על המהלך הזה.
ואני לא יודעת למה אני פוחדת כל כך, אני פשוט חרדה._
בהנחה שזהו אכן קשר שאינו בריא לך (אני לא טוענת כמובן שהוא כן בריא או לא בריא, אני מסתמכת על דברייך), בהנחה שהוא לא בריא - יש פה שני רבדים שמתנהלים בתוכך במקביל: הרובד המודע והרציונלי, שיודע להבחין ולומר שמדובר בקשר שאינו בריא לך, שמבין שיש פה משהו שאת צריכה להתרחק ממנו, ובמקביל אליו קיים הרובד הרגשי, שלא מעז לחוות את החוויה המכאיבה של פרידה. השכל אומר "כן". הרגש לא מעז לפעול בהתאם ל"כן" הזה.
על מנת שהחלטה תצא לפועל, יש שני "גורמים" בתוכנו שצריכים "להצביע בעדה" . שני הגורמים הם הרובד הרציונלי, והרובד הרגשי - שהוא זה שצריך בדרך כלל לשאת בהשלכות של ההחלטה ולהתמודד עימן. לכן, ככל שהרובד הרגשי יתחזק, כך יהיה לו קל יותר "להצביע" בעד קבלת ההחלטה ומימושה.
חיזוק של הרובד הרגשי, פירושו עבודה על התפיסות הפנימיות שלך: ביסוס האמונה שאת ראויה לקשר זוגי מיטיב ובריא, שאת ראויה לאהבתו של גבר, שאת ראויה לאהבה בדיוק כפי שאת (ולא צריכה להשתנות או "להשתדרג" לשם כך), שאם תרצי קשר את לא תישארי לבד, כלומר שאת רצויה בעיני גברים ושחברתך רצויה בעיני אנשים באופן כללי. וכדומה.
לפי דעתך, האם לקושי שלי להיפרד יש קשר לסיפור הזה?
אני לא יכולה לומר בוודאות. יש סיכוי שאכן כן, ויש גם סיכוי שההתנסות הזאת מצטרפת להתנסויות רגשיות מתקופות חיים מוקדמות יותר, ושהיא נתנה להן תוקף חזק יותר בתוכך. כלומר, חיזקה או העמיקה כאבים ישנים. כך או כך אפשר וכדאי להפנות חמלה לאישה הצעירה שהיית, ושחוותה את החוויה הזאת. להבין לליבך. (וכרגיל, להביט בחמלה, ולא ברחמים או בהאשמה העצמית ). אני מאמינה שככל שההתייחסות שלך תהיה אמפטית יותר (לעצמך), כך העיבוד של חוויית העבר, וההתמודדות עם החוויה הנוכחית, תהיה קלה יותר. כל מה שנדרש זה משפט או מחשבה אחת קטנה בנוסח - אני מבינה לליבה של האישה שהייתי אז. אני מבינה את כאבה. אני לא שופטת אותי על שום צעד שעשיתי.
ומה יכול לתת לי את האומץ לעשות את הצעד הזה?
באופן כללי, האם יש לך טיפ איך להגיע להחלטה נכונה? איזה שיקולים אני צריכה להפעיל כשאני צריכה לקבל החלטה?
אני אתייחס כאן גם לאופן קבלת ההחלטה, וגם לאומץ לעשות את הצעד, אם תגיעי להחלטה על פרידה. את יכולה להשתמש בשאלות הללו. הן יכולות להציף אל פני השטח יותר מידע, וגם לייצר בך תובנות בנוגע לקשר הזה:
- אילו צרכים שלך מקבלים מענה בקשר הזה, ואילו לא? (צרכים מכל הסוגים. רגשיים, מנטליים, פיזיים, רוחניים).
- האם הקשר הזה מעצים אותך או מחליש אותך?
- כאשר את אומרת "קשר לא בריא" למה בדיוק את מתכוונת? (אין קשר מושלם ואין בן זוג שאין לו חסרונות או נקודות תורפה. השאלה היא באופן כללי האם המכלול טוב לך ומעצים אותך, או להיפך).
- מדוע את אומרת שאת לא שלמה עם ההחלטה להיפרד? מהם השיקולים כן להישאר בקשר הזה?
- מה דרוש לך על מנת לסמוך על עצמך שתוכלי לעמוד בפרידה ולהתמודד עם הכאב הכרוך בה?
- האם את יכולה לחוש ולהתחבר את משאבי הנפש שלך עליהם תוכלי להישען אם וכאשר?
אני מרגישה שכל הנושא של "טובתי האישית" לא מוטמע בתוכי מספיק ,הייתי אלטרואיסטית כל השנים ועשיתי בעיקר לאחרים. מה אני יכולה לעשות כדי לחזק את זה יותר?_
כמובן שטובתך האישית. אבל אני לא בטוחה שהבנתי את שאלתך עד הסוף. אילו עוד קווים את מתכוונת שיכולים להנחות אותך בקבלת החלטה לגבי הקשר הזוגי שלך? אילו עוד שיקולים?
-
- הודעות: 223
- הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30
אמונות לא מודעות
יש פה שני רבדים שמתנהלים בתוכך במקביל: הרובד המודע והרציונלי, שיודע להבחין ולומר שמדובר בקשר שאינו בריא לך, שמבין שיש פה משהו שאת צריכה להתרחק ממנו, ובמקביל אליו קיים הרובד הרגשי, שלא מעז לחוות את החוויה המכאיבה של פרידה. השכל אומר "כן". הרגש לא מעז לפעול בהתאם ל"כן" הזה.
אני לא יודעת אם הקושי שלי הוא לחוות את החוויה המכאיבה של הפרידה או הפחד שאתחרט על כך שאני יזמתי את הפרידה, שיהיה לי קשה מבחינה רגשית, שאתגעגע , אתייסר ואז ארגיש אשמה ואלקה את עצמי שטעיתי, שפספסתי, כי להתאהב במישהו לוקח לי הרבה זמן, ואולי הפחד שלא תהיה עוד הזדמנות.
תוך כדי שאני כותבת, עולה לי גם שהקושי שלי להחליט לעזוב גם עבודה וגם בן זוג שלא טובים לי, כי אני פוחדת ממה שיקרה לי, ממה שאני ארגיש בתקופה אחרי, אני פוחדת לסבול, מהחוסר וודאות , מה יהיה איתי כי הכול בא לי קשה, מה אעשה עם עצמי, כי היו לי הרבה תקופות כאלה בחיים שסבלתי מחוסר יציבות ומחוסר בטחון. איך אני יכולה לחזק את עצמי במקום הזה?
על מנת שהחלטה תצא לפועל, יש שני "גורמים" בתוכנו שצריכים "להצביע בעדה" . שני הגורמים הם הרובד הרציונלי, והרובד הרגשי - שהוא זה שצריך בדרך כלל לשאת בהשלכות של ההחלטה ולהתמודד עימן. לכן, ככל שהרובד הרגשי יתחזק, כך יהיה לו קל יותר "להצביע" בעד קבלת ההחלטה ומימושה.
למה הרובד הרגשי הוא זה שצריך בד"כ לשאת בתוצאות ההחלטה? ואם התאהבתי יהיה קשה לרובד הרגשי להצביע בעדה..לא?
חיזוק של הרובד הרגשי, פירושו עבודה על התפיסות הפנימיות שלך: ביסוס האמונה שאת ראויה לקשר זוגי מיטיב ובריא, שאת ראויה לאהבתו של גבר, שאת ראויה לאהבה בדיוק כפי שאת (ולא צריכה להשתנות או "להשתדרג" לשם כך), שאם תרצי קשר את לא תישארי לבד, כלומר שאת רצויה בעיני גברים ושחברתך רצויה בעיני אנשים באופן כללי. וכדומה.
זה אומר שאם התפיסות הפנימיות שלי היו מבוססות על האמונות האלה, לא הייתה לי התלבטות בהחלטה.
אילו צרכים שלך מקבלים מענה בקשר הזה, ואילו לא? (צרכים מכל הסוגים. רגשיים, מנטליים, פיזיים, רוחניים).
בקשר הזה אני מקבלת מענה לצרכים המנטליים, הרוחניים בעיקר כי יש בינינו התאמה מנטלית, הבנה, זרימה, נושאי שיחה וכו'. לא מקבלת מענה לצרכים הרגשיים.
האם הקשר הזה מעצים אותך או מחליש אותך?
בהתחלה העצים אותי ואח"כ התחיל להחליש אותי.
כאשר את אומרת "קשר לא בריא" למה בדיוק את מתכוונת? (אין קשר מושלם ואין בן זוג שאין לו חסרונות או נקודות תורפה. השאלה היא באופן כללי האם המכלול טוב לך ומעצים אותך, או להיפך).
בגלל שמדובר באדם קר, עקשן, שמרוכז בעיקר בעצמו ובסיפוק צרכיו ורצונותיו, יהיר אני רואה שהקשר לא מוביל לכיוון טוב בשבילי (יש לי אימא ואחות עם דפוס התנהגות כזה)
מדוע את אומרת שאת לא שלמה עם ההחלטה להיפרד? מהם השיקולים כן להישאר בקשר הזה?
השיקול היחידי להישאר בקשר הוא שהתאהבתי בו ואין לי שליטה על ההתאהבות, וקשה לי להתנתק מבחינה רגשית, בשכל אני מבינה שהדבר הכי טוב לי זה להיפרד.
מה דרוש לך על מנת לסמוך על עצמך שתוכלי לעמוד בפרידה ולהתמודד עם הכאב הכרוך בה?
להיות שלמה עם עצמי. מה יכול לעזור לי להיות שלמה עם ההחלטה?
האם את יכולה לחוש ולהתחבר את משאבי הנפש שלך עליהם תוכלי להישען אם וכאשר?
כן, עברתי הרבה קשיים וגם את זה אני אעבור.
כמובן שטובתך האישית. אבל אני לא בטוחה שהבנתי את שאלתך עד הסוף. אילו עוד קווים את מתכוונת שיכולים להנחות אותך בקבלת החלטה לגבי הקשר הזוגי שלך? אילו עוד שיקולים?
את כותבת "כמובן שטובתך האישית", לי זה לא מובן מאליו, גדלתי במשפחה שלא ראתה את טובתי האישית, וגם אני לצערי לא ראיתי את טובתי האישית כל השנים, ורק עכשיו אני לומדת.
תודה לך, וחג חנוכה שמח לך ולבני משפחתך.
אני לא יודעת אם הקושי שלי הוא לחוות את החוויה המכאיבה של הפרידה או הפחד שאתחרט על כך שאני יזמתי את הפרידה, שיהיה לי קשה מבחינה רגשית, שאתגעגע , אתייסר ואז ארגיש אשמה ואלקה את עצמי שטעיתי, שפספסתי, כי להתאהב במישהו לוקח לי הרבה זמן, ואולי הפחד שלא תהיה עוד הזדמנות.
תוך כדי שאני כותבת, עולה לי גם שהקושי שלי להחליט לעזוב גם עבודה וגם בן זוג שלא טובים לי, כי אני פוחדת ממה שיקרה לי, ממה שאני ארגיש בתקופה אחרי, אני פוחדת לסבול, מהחוסר וודאות , מה יהיה איתי כי הכול בא לי קשה, מה אעשה עם עצמי, כי היו לי הרבה תקופות כאלה בחיים שסבלתי מחוסר יציבות ומחוסר בטחון. איך אני יכולה לחזק את עצמי במקום הזה?
על מנת שהחלטה תצא לפועל, יש שני "גורמים" בתוכנו שצריכים "להצביע בעדה" . שני הגורמים הם הרובד הרציונלי, והרובד הרגשי - שהוא זה שצריך בדרך כלל לשאת בהשלכות של ההחלטה ולהתמודד עימן. לכן, ככל שהרובד הרגשי יתחזק, כך יהיה לו קל יותר "להצביע" בעד קבלת ההחלטה ומימושה.
למה הרובד הרגשי הוא זה שצריך בד"כ לשאת בתוצאות ההחלטה? ואם התאהבתי יהיה קשה לרובד הרגשי להצביע בעדה..לא?
חיזוק של הרובד הרגשי, פירושו עבודה על התפיסות הפנימיות שלך: ביסוס האמונה שאת ראויה לקשר זוגי מיטיב ובריא, שאת ראויה לאהבתו של גבר, שאת ראויה לאהבה בדיוק כפי שאת (ולא צריכה להשתנות או "להשתדרג" לשם כך), שאם תרצי קשר את לא תישארי לבד, כלומר שאת רצויה בעיני גברים ושחברתך רצויה בעיני אנשים באופן כללי. וכדומה.
זה אומר שאם התפיסות הפנימיות שלי היו מבוססות על האמונות האלה, לא הייתה לי התלבטות בהחלטה.
אילו צרכים שלך מקבלים מענה בקשר הזה, ואילו לא? (צרכים מכל הסוגים. רגשיים, מנטליים, פיזיים, רוחניים).
בקשר הזה אני מקבלת מענה לצרכים המנטליים, הרוחניים בעיקר כי יש בינינו התאמה מנטלית, הבנה, זרימה, נושאי שיחה וכו'. לא מקבלת מענה לצרכים הרגשיים.
האם הקשר הזה מעצים אותך או מחליש אותך?
בהתחלה העצים אותי ואח"כ התחיל להחליש אותי.
כאשר את אומרת "קשר לא בריא" למה בדיוק את מתכוונת? (אין קשר מושלם ואין בן זוג שאין לו חסרונות או נקודות תורפה. השאלה היא באופן כללי האם המכלול טוב לך ומעצים אותך, או להיפך).
בגלל שמדובר באדם קר, עקשן, שמרוכז בעיקר בעצמו ובסיפוק צרכיו ורצונותיו, יהיר אני רואה שהקשר לא מוביל לכיוון טוב בשבילי (יש לי אימא ואחות עם דפוס התנהגות כזה)
מדוע את אומרת שאת לא שלמה עם ההחלטה להיפרד? מהם השיקולים כן להישאר בקשר הזה?
השיקול היחידי להישאר בקשר הוא שהתאהבתי בו ואין לי שליטה על ההתאהבות, וקשה לי להתנתק מבחינה רגשית, בשכל אני מבינה שהדבר הכי טוב לי זה להיפרד.
מה דרוש לך על מנת לסמוך על עצמך שתוכלי לעמוד בפרידה ולהתמודד עם הכאב הכרוך בה?
להיות שלמה עם עצמי. מה יכול לעזור לי להיות שלמה עם ההחלטה?
האם את יכולה לחוש ולהתחבר את משאבי הנפש שלך עליהם תוכלי להישען אם וכאשר?
כן, עברתי הרבה קשיים וגם את זה אני אעבור.
כמובן שטובתך האישית. אבל אני לא בטוחה שהבנתי את שאלתך עד הסוף. אילו עוד קווים את מתכוונת שיכולים להנחות אותך בקבלת החלטה לגבי הקשר הזוגי שלך? אילו עוד שיקולים?
את כותבת "כמובן שטובתך האישית", לי זה לא מובן מאליו, גדלתי במשפחה שלא ראתה את טובתי האישית, וגם אני לצערי לא ראיתי את טובתי האישית כל השנים, ורק עכשיו אני לומדת.
תודה לך, וחג חנוכה שמח לך ולבני משפחתך.
-
- הודעות: 4254
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
אמונות לא מודעות
תודה יקרה. חג שמח גם לך
.
אני פוחדת ממה שיקרה לי, ממה שאני ארגיש בתקופה אחרי, אני פוחדת לסבול, מהחוסר וודאות , מה יהיה איתי כי הכול בא לי קשה, מה אעשה עם עצמי, כי היו לי הרבה תקופות כאלה בחיים שסבלתי מחוסר יציבות ומחוסר בטחון. איך אני יכולה לחזק את עצמי במקום הזה?
כמה דברים:
_האם את יכולה לחוש ולהתחבר את משאבי הנפש שלך עליהם תוכלי להישען אם וכאשר?
כן, עברתי הרבה קשיים וגם את זה אני אעבור._
זה בדיוק זה.
זו הידיעה וההתחברות שוב ושוב לידיעה – שיש לך משאבי נפש להישען עליהם. שאת תוכלי לעבור בתוך קושי רגשי ולצאת ממנו (לצאת "מהצד השני של המנהרה") בחיים, ואולי אפילו חזקה יותר. שהקושי לא באמת ימוטט אותך או יכַלה את נפשך. מצד אחד להביט בחמלה ובהבנה על הפחד שאת חשה, ומצד שני, במקביל, להביט על העוצמה הפנימית שלך שכבר סייעה לך לא אחת במהלך חייך, ולהכיר בה כמשאב נפש שלך.
למה הרובד הרגשי הוא זה שצריך בד"כ לשאת בתוצאות ההחלטה?
ענית בעצמך על השאלה הזאת.
תראי. כתבת ממה את מפחדת:
אני פוחדת ממה שיקרה לי, ממה שאני ארגיש בתקופה אחרי, אני פוחדת לסבול, מהחוסר וודאות , מה יהיה איתי כי הכול בא לי קשה, מה אעשה עם עצמי, כי היו לי הרבה תקופות כאלה בחיים שסבלתי מחוסר יציבות ומחוסר בטחון
בכל הנטל הזה נושא המערך הרגשי. מדובר בקושי רגשי.
ואם התאהבתי יהיה קשה לרובד הרגשי להצביע בעדה..לא?
לא הבנתי את השאלה. הסבירי נא .
.
בנוסף, יכול להיות שיהיה מועיל או מחזק עבורך לענות שוב (אפשר גם רק לענות לעצמך, לא בהכרח כאן אם את לא רוצה) על סדרת השאלות מההודעה הקודמת שלי. לא הכרחי. רק אם מתחשק לך.
.
אני פוחדת ממה שיקרה לי, ממה שאני ארגיש בתקופה אחרי, אני פוחדת לסבול, מהחוסר וודאות , מה יהיה איתי כי הכול בא לי קשה, מה אעשה עם עצמי, כי היו לי הרבה תקופות כאלה בחיים שסבלתי מחוסר יציבות ומחוסר בטחון. איך אני יכולה לחזק את עצמי במקום הזה?
כמה דברים:
_האם את יכולה לחוש ולהתחבר את משאבי הנפש שלך עליהם תוכלי להישען אם וכאשר?
כן, עברתי הרבה קשיים וגם את זה אני אעבור._
זה בדיוק זה.
זו הידיעה וההתחברות שוב ושוב לידיעה – שיש לך משאבי נפש להישען עליהם. שאת תוכלי לעבור בתוך קושי רגשי ולצאת ממנו (לצאת "מהצד השני של המנהרה") בחיים, ואולי אפילו חזקה יותר. שהקושי לא באמת ימוטט אותך או יכַלה את נפשך. מצד אחד להביט בחמלה ובהבנה על הפחד שאת חשה, ומצד שני, במקביל, להביט על העוצמה הפנימית שלך שכבר סייעה לך לא אחת במהלך חייך, ולהכיר בה כמשאב נפש שלך.
למה הרובד הרגשי הוא זה שצריך בד"כ לשאת בתוצאות ההחלטה?
ענית בעצמך על השאלה הזאת.
תראי. כתבת ממה את מפחדת:
אני פוחדת ממה שיקרה לי, ממה שאני ארגיש בתקופה אחרי, אני פוחדת לסבול, מהחוסר וודאות , מה יהיה איתי כי הכול בא לי קשה, מה אעשה עם עצמי, כי היו לי הרבה תקופות כאלה בחיים שסבלתי מחוסר יציבות ומחוסר בטחון
בכל הנטל הזה נושא המערך הרגשי. מדובר בקושי רגשי.
ואם התאהבתי יהיה קשה לרובד הרגשי להצביע בעדה..לא?
לא הבנתי את השאלה. הסבירי נא .
.
בנוסף, יכול להיות שיהיה מועיל או מחזק עבורך לענות שוב (אפשר גם רק לענות לעצמך, לא בהכרח כאן אם את לא רוצה) על סדרת השאלות מההודעה הקודמת שלי. לא הכרחי. רק אם מתחשק לך.
-
- הודעות: 223
- הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30
אמונות לא מודעות
עירית, תודה! @}
בנוסף, את יכולה ליצור לעצמך הקשר של צמיחה: מה למדת בתוך הקשר הזה על עצמך? היכן גדלת? מדוע זימנת אותו לחייך? מה התאפשר לך בזכותו? למשל, בזכות הקשר הזה הבנת שאת לא מוכנה יותר להישאר במקום במחליש אותך ולא מוכנה לשלם יותר את המחיר הזה תמורת יחס או אהבה.
למדתי על עצמי שהבעיה שלי יותר גדולה ממה שחשבתי , אני מבינה שהקושי שלי להיפרד ממנו הוא משום שפיתחתי כלפיו אובססיה, הקשר התחיל טוב וברגע שהתחלתי להריח התחמקות, הימנעות, או דחייה מצידו זה גרם לי לרצות אותו יותר והעצים אצלי את הצורך להיות בקשר איתו, גם אם קיבלתי מעט אהבה והתייחסות ממנו, וגם אם הקשר היה מס' קטן של פגישות וזה עצוב לי, ואני לא מבינה מה קושר אותי אליו כל כך בזמן קצר? איך אני מתגברת על האובססיה?
אני מגלה שזה דפוס אצלי שאני מושכת לחיים שלי גברים לא זמינים. מה עושים עם זה?
היכן גדלת? מדוע זימנת אותו לחייך?
עוד פעם הילדות שלי, עוד פעם להימשך ל"בלתי מושג", התכונות שלו דומות לתכונות של אימא שלי ואחותי, אני משחזרת שוב ושוב את הדחייה והנטישה שלהן ואת הכמיהה שלי ליחסים בריאים ונורמלים שכל כך השתוקקתי אליהם כילדה.
עירית, למה אני משחזרת שוב ושוב את הילדות שלי? למה אני לא מצליחה להיפטר מזה?
בנוסף, את יכולה ליצור לעצמך הקשר של צמיחה: מה למדת בתוך הקשר הזה על עצמך? היכן גדלת? מדוע זימנת אותו לחייך? מה התאפשר לך בזכותו? למשל, בזכות הקשר הזה הבנת שאת לא מוכנה יותר להישאר במקום במחליש אותך ולא מוכנה לשלם יותר את המחיר הזה תמורת יחס או אהבה.
למדתי על עצמי שהבעיה שלי יותר גדולה ממה שחשבתי , אני מבינה שהקושי שלי להיפרד ממנו הוא משום שפיתחתי כלפיו אובססיה, הקשר התחיל טוב וברגע שהתחלתי להריח התחמקות, הימנעות, או דחייה מצידו זה גרם לי לרצות אותו יותר והעצים אצלי את הצורך להיות בקשר איתו, גם אם קיבלתי מעט אהבה והתייחסות ממנו, וגם אם הקשר היה מס' קטן של פגישות וזה עצוב לי, ואני לא מבינה מה קושר אותי אליו כל כך בזמן קצר? איך אני מתגברת על האובססיה?
אני מגלה שזה דפוס אצלי שאני מושכת לחיים שלי גברים לא זמינים. מה עושים עם זה?
היכן גדלת? מדוע זימנת אותו לחייך?
עוד פעם הילדות שלי, עוד פעם להימשך ל"בלתי מושג", התכונות שלו דומות לתכונות של אימא שלי ואחותי, אני משחזרת שוב ושוב את הדחייה והנטישה שלהן ואת הכמיהה שלי ליחסים בריאים ונורמלים שכל כך השתוקקתי אליהם כילדה.
עירית, למה אני משחזרת שוב ושוב את הילדות שלי? למה אני לא מצליחה להיפטר מזה?
-
- הודעות: 4254
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
אמונות לא מודעות
אני לא מבינה מה קושר אותי אליו כל כך בזמן קצר?
אני נוטה להניח שהחיבור המגנטי הזה לא קשור דווקא אליו, ולא קשור ל-האם הוא התייחס אליך יפה או לא יפה, או ל-האם הקשר היה קצר או ארוך. אני מניחה (ותבדקי מה דעתך כמובן) שההיקשרות החזקה והמהירה נובעת מההיצמדות אל הרעיון של הקשר, ואל החוויה של קשר. עצם התחושה של הביחד, של "יש לי קשר, יש איתי מישהו" - נותנת מענה לכמיהה עמוקה. כמיהה לאהבה, לחוויה של קבלה, וכמיהה לידיעה שיש מישהו שאת רצויה ונחשקת בעיניו. כלומר – זה לא בהכרח אליו אלא אל החוויה עצמה.
איך אני מתגברת על האובססיה?
ראשית, מבינה את מה שתיארתי בפיסקה הקודמת, כלומר שהמשיכה החזקה היא אל החוויה ולא בהכרח לאדם הספציפי הזה. עצם ההבנה הזאת מאפשרת ליצור מרווח קטן בתוך ההיצמדות החזקה. ההבנה הזאת לא משפיעה ברגע אחד וכדאי לתת לה זמן לחלחל פנימה. כלומר, לחזור אליה מדי פעם.
שנית, את מזכירה לעצמך שהוא לא האופציה היחידה עבורך כבן זוג עלי אדמות. מזכירה לעצמך שאם הוא ילך (אם תבחרי בכך), יבוא מישהו אחר. יתפנה מקום לקשר מיטיב יותר. וזה אומר בעצם, לשחרר את האמונה הלא מודעת שבלעדיו תישארי לבד. ואת האמונה הלא מודעת שאת לא ראויה לאהבתו של גבר.
ושלישית, את מזכירה לעצמך שהערך שלך לא תלוי בו או ברעיון שיש לך בן זוג. הגעתו לחייך לא העלתה את ערכך, ועזיבתו את חייך לא תוריד מערכך. הערך שלך נתון, לא תלוי, לא עולה ולא יורד כתוצאה משום דבר שכזה.
אני מאמינה שביסוסן של שלושת ההבנות הללו, שלושת הנקודות הללו – יכול לסייע לך להתגבר על המשיכה המגנטית והכמעט לא רצונית שאת מתארת. וכמובן, עד אז, להביט על כל זה בחמלה. להביט על עצמך בחמלה. להבין את הקושי והכאב שלך, ולהבין שההיצמדות הזאת לא מורידה מערכך ולא הופכת אותך לחלשה. לזכור שמדובר במנגנון אוטומטי שנובע מכמיהה לחוש אהובה, רצויה ובעלת ערך.
מה דעתך?
.
אני מגלה שזה דפוס אצלי שאני מושכת לחיים שלי גברים לא זמינים. מה עושים עם זה?
עולים לי שני רעיונות:
ראשית, אני חושבת שזה קשור לאמונה הלא מודעת ביחס לערך העצמי שלך, וכדי לשנות את המציאות הזאת אולי (וגם את זה תבדקי) יהיה נכון לבסס את האמונה שאת ראויה לאהבתו המלאה והשלמה של גבר (מלאה ושלמה במובן של אדם שהוא כן פנוי וכן זמין וכן מוכן ומסוגל להתמסר לקשר). ולשחרר את האמונה הלא-מודעת שאת לא.
שנית, שווה לבדוק האם קיים בך פחד מקשר זוגי עמוק ומלא. לעיתים, כאשר אנחנו כמהים לקשר זוגי, ובו זמנית גם חוששים ממנו, אנחנו מזמנים לעצמנו סיטואציות ש"יבטיחו" שהקשר לא יהפוך לקשר עמוק, אינטימי ומתמשך. אנחנו, בדרך עקיפה ולא מודעת, נמנעים מקשר. לנפש האדם יש שלל דרכים לא מודעות להימנע. משיכה של בני זוג שאינם פנויים לקשר, יכולה להיות אחת מהן. וכמובן תבדקי האם ההסבר וההשערה הזאת נכונה במקרה שלך.
אני חושבת שעבודה על שני אלה תאפשר יצירת קשר, ותאפשר שינוי ברוטינה של שחזור מערכות היחסים מהעבר ומהילדות.
אני נוטה להניח שהחיבור המגנטי הזה לא קשור דווקא אליו, ולא קשור ל-האם הוא התייחס אליך יפה או לא יפה, או ל-האם הקשר היה קצר או ארוך. אני מניחה (ותבדקי מה דעתך כמובן) שההיקשרות החזקה והמהירה נובעת מההיצמדות אל הרעיון של הקשר, ואל החוויה של קשר. עצם התחושה של הביחד, של "יש לי קשר, יש איתי מישהו" - נותנת מענה לכמיהה עמוקה. כמיהה לאהבה, לחוויה של קבלה, וכמיהה לידיעה שיש מישהו שאת רצויה ונחשקת בעיניו. כלומר – זה לא בהכרח אליו אלא אל החוויה עצמה.
איך אני מתגברת על האובססיה?
ראשית, מבינה את מה שתיארתי בפיסקה הקודמת, כלומר שהמשיכה החזקה היא אל החוויה ולא בהכרח לאדם הספציפי הזה. עצם ההבנה הזאת מאפשרת ליצור מרווח קטן בתוך ההיצמדות החזקה. ההבנה הזאת לא משפיעה ברגע אחד וכדאי לתת לה זמן לחלחל פנימה. כלומר, לחזור אליה מדי פעם.
שנית, את מזכירה לעצמך שהוא לא האופציה היחידה עבורך כבן זוג עלי אדמות. מזכירה לעצמך שאם הוא ילך (אם תבחרי בכך), יבוא מישהו אחר. יתפנה מקום לקשר מיטיב יותר. וזה אומר בעצם, לשחרר את האמונה הלא מודעת שבלעדיו תישארי לבד. ואת האמונה הלא מודעת שאת לא ראויה לאהבתו של גבר.
ושלישית, את מזכירה לעצמך שהערך שלך לא תלוי בו או ברעיון שיש לך בן זוג. הגעתו לחייך לא העלתה את ערכך, ועזיבתו את חייך לא תוריד מערכך. הערך שלך נתון, לא תלוי, לא עולה ולא יורד כתוצאה משום דבר שכזה.
אני מאמינה שביסוסן של שלושת ההבנות הללו, שלושת הנקודות הללו – יכול לסייע לך להתגבר על המשיכה המגנטית והכמעט לא רצונית שאת מתארת. וכמובן, עד אז, להביט על כל זה בחמלה. להביט על עצמך בחמלה. להבין את הקושי והכאב שלך, ולהבין שההיצמדות הזאת לא מורידה מערכך ולא הופכת אותך לחלשה. לזכור שמדובר במנגנון אוטומטי שנובע מכמיהה לחוש אהובה, רצויה ובעלת ערך.
מה דעתך?
.
אני מגלה שזה דפוס אצלי שאני מושכת לחיים שלי גברים לא זמינים. מה עושים עם זה?
עולים לי שני רעיונות:
ראשית, אני חושבת שזה קשור לאמונה הלא מודעת ביחס לערך העצמי שלך, וכדי לשנות את המציאות הזאת אולי (וגם את זה תבדקי) יהיה נכון לבסס את האמונה שאת ראויה לאהבתו המלאה והשלמה של גבר (מלאה ושלמה במובן של אדם שהוא כן פנוי וכן זמין וכן מוכן ומסוגל להתמסר לקשר). ולשחרר את האמונה הלא-מודעת שאת לא.
שנית, שווה לבדוק האם קיים בך פחד מקשר זוגי עמוק ומלא. לעיתים, כאשר אנחנו כמהים לקשר זוגי, ובו זמנית גם חוששים ממנו, אנחנו מזמנים לעצמנו סיטואציות ש"יבטיחו" שהקשר לא יהפוך לקשר עמוק, אינטימי ומתמשך. אנחנו, בדרך עקיפה ולא מודעת, נמנעים מקשר. לנפש האדם יש שלל דרכים לא מודעות להימנע. משיכה של בני זוג שאינם פנויים לקשר, יכולה להיות אחת מהן. וכמובן תבדקי האם ההסבר וההשערה הזאת נכונה במקרה שלך.
אני חושבת שעבודה על שני אלה תאפשר יצירת קשר, ותאפשר שינוי ברוטינה של שחזור מערכות היחסים מהעבר ומהילדות.
-
- הודעות: 223
- הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30
אמונות לא מודעות
ראשית אני רוצה להודות לך עירית על העזרה, אין עלייך! תודה.
שההיקשרות החזקה והמהירה נובעת מההיצמדות אל הרעיון של הקשר, ואל החוויה של קשר. עצם התחושה של הביחד, של "יש לי קשר, יש איתי מישהו" - נותנת מענה לכמיהה עמוקה. כמיהה לאהבה, לחוויה של קבלה, וכמיהה לידיעה שיש מישהו שאת רצויה ונחשקת בעיניו. כלומר – זה לא בהכרח אליו אלא אל החוויה עצמה.
אני מתחברת לזה מאוד משום שיש לי כמיהה עמוקה לקשר זוגי כבר הרבה זמן.
ראשית, מבינה את מה שתיארתי בפיסקה הקודמת, כלומר שהמשיכה החזקה היא אל החוויה ולא בהכרח לאדם הספציפי הזה.
ומה עם הרגשות הנעימים שהוא מעורר בי? איך אני מפרשת אותם?
לזכור שמדובר במנגנון אוטומטי שנובע מכמיהה לחוש אהובה, רצויה ובעלת ערך.
האם האובססיה היא מנגנון הגנה אוטומטי שנוצרה בגלל הכמיהה העמוקה שלי לחוש אהובה, רצויה ובעלת ערך? ולמה היא נחשבת כהגנה אם היא גורמת לי להרבה קושי וסבל?
שנית, שווה לבדוק האם קיים בך פחד מקשר זוגי עמוק ומלא. לעיתים, כאשר אנחנו כמהים לקשר זוגי, ובו זמנית גם חוששים ממנו, אנחנו מזמנים לעצמנו סיטואציות ש"יבטיחו" שהקשר לא יהפוך לקשר עמוק, אינטימי ומתמשך. אנחנו, בדרך עקיפה ולא מודעת, נמנעים מקשר. לנפש האדם יש שלל דרכים לא מודעות להימנע. משיכה של בני זוג שאינם פנויים לקשר, יכולה להיות אחת מהן.
עד לא מזמן גיליתי שיש לי פחד מגברים בגלל חוויות לא נעימות שחוויתי בילדות שלי, פחדתי בעיקר מהכוח הפיזי שיש לגבר, זה איים עליי בגלל מכות שחטפתי בילדות, וגם נפגעתי מהמין הגברי, ולאורך כל השנים כל גבר שהיה מעוניין בקשר רציני איתי היה גורם לי לחרדה ונמנעתי מהקשר. היום אני מרגישה חזקה יותר, ואני לומדת לסמוך על עצמי שאוכל להתמודד עם כל מה שיעלה בקשר זוגי. ואני לא יודעת אם לחוויות האלה יש עוד השפעה עליי היום, ואני מאוד מוכנה ומאוד רוצה לחוות קשר זוגי ואני לא יודעת למה זה לא קורה ואיך אני יכולה לשנות את זה?
שההיקשרות החזקה והמהירה נובעת מההיצמדות אל הרעיון של הקשר, ואל החוויה של קשר. עצם התחושה של הביחד, של "יש לי קשר, יש איתי מישהו" - נותנת מענה לכמיהה עמוקה. כמיהה לאהבה, לחוויה של קבלה, וכמיהה לידיעה שיש מישהו שאת רצויה ונחשקת בעיניו. כלומר – זה לא בהכרח אליו אלא אל החוויה עצמה.
אני מתחברת לזה מאוד משום שיש לי כמיהה עמוקה לקשר זוגי כבר הרבה זמן.
ראשית, מבינה את מה שתיארתי בפיסקה הקודמת, כלומר שהמשיכה החזקה היא אל החוויה ולא בהכרח לאדם הספציפי הזה.
ומה עם הרגשות הנעימים שהוא מעורר בי? איך אני מפרשת אותם?
לזכור שמדובר במנגנון אוטומטי שנובע מכמיהה לחוש אהובה, רצויה ובעלת ערך.
האם האובססיה היא מנגנון הגנה אוטומטי שנוצרה בגלל הכמיהה העמוקה שלי לחוש אהובה, רצויה ובעלת ערך? ולמה היא נחשבת כהגנה אם היא גורמת לי להרבה קושי וסבל?
שנית, שווה לבדוק האם קיים בך פחד מקשר זוגי עמוק ומלא. לעיתים, כאשר אנחנו כמהים לקשר זוגי, ובו זמנית גם חוששים ממנו, אנחנו מזמנים לעצמנו סיטואציות ש"יבטיחו" שהקשר לא יהפוך לקשר עמוק, אינטימי ומתמשך. אנחנו, בדרך עקיפה ולא מודעת, נמנעים מקשר. לנפש האדם יש שלל דרכים לא מודעות להימנע. משיכה של בני זוג שאינם פנויים לקשר, יכולה להיות אחת מהן.
עד לא מזמן גיליתי שיש לי פחד מגברים בגלל חוויות לא נעימות שחוויתי בילדות שלי, פחדתי בעיקר מהכוח הפיזי שיש לגבר, זה איים עליי בגלל מכות שחטפתי בילדות, וגם נפגעתי מהמין הגברי, ולאורך כל השנים כל גבר שהיה מעוניין בקשר רציני איתי היה גורם לי לחרדה ונמנעתי מהקשר. היום אני מרגישה חזקה יותר, ואני לומדת לסמוך על עצמי שאוכל להתמודד עם כל מה שיעלה בקשר זוגי. ואני לא יודעת אם לחוויות האלה יש עוד השפעה עליי היום, ואני מאוד מוכנה ומאוד רוצה לחוות קשר זוגי ואני לא יודעת למה זה לא קורה ואיך אני יכולה לשנות את זה?
-
- הודעות: 4254
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
אמונות לא מודעות
בשמחה רבה
_שההיקשרות החזקה והמהירה נובעת מההיצמדות אל הרעיון של הקשר, ואל החוויה של קשר. עצם התחושה של הביחד, של "יש לי קשר, יש איתי מישהו" - נותנת מענה לכמיהה עמוקה. כמיהה לאהבה, לחוויה של קבלה, וכמיהה לידיעה שיש מישהו שאת רצויה ונחשקת בעיניו. כלומר – זה לא בהכרח אליו אלא אל החוויה עצמה.
אני מתחברת לזה מאוד משום שיש לי כמיהה עמוקה לקשר זוגי כבר הרבה זמן._
אם כך, אם את מתחברת לזה, את יכולה לעשות בזה שימוש: בכל פעם שאת מזהה את תחושת ההיקשרות והתלות, את יכולה להזכיר לעצמך זה שלא בהכרח, ולא רק, היקשרות אל האיש אלא גם היקשרות לרעיון ולחוויה. מודעות חוזרת ונשנית שכזאת כולה לסייע לך לאט לאט לחוש אחרת. זה, בשילוב הדברים האחרים שאת עושה.
ומה עם הרגשות הנעימים שהוא מעורר בי? איך אני מפרשת אותם?
אם למשל את מרגישה שאת אהובה ורצויה, את למעשה מקבלת מענה לצורך הטבעי לחוש אהובה, כלומר מקבלת מבחוץ את התחושה/החוויה שאת אהובה ורצויה. אין אדם, ולא משנה מהן התפיסות העצמיות שלו ועד כמה הן חיוביות, שלא צריך לקבל את התחושה הזאת גם מבחוץ. מה שכן, לא היית רוצה להיות תלויה כל כולך בכך שבן זוגך יהיה זה שיספק לך את החוויה. אני חושבת שהיית רוצה גם לחוש כך בינך בינך: לדעת, בלי קשר לתחושה החיובית שהוא מעורר בך, שאת ראויה להיות אהובה ורצויה. לקבל את התחושה הזאת גם מעצמך, מתוכך, וגם ממנו. כאשר זה מאוזן כך, וכאשר התחושה הזאת קיימת גם אצלך באופן עצמאי, את מגיעה לקשר הזוגי פחות תלויה, פחות נזקקת, פחות אובססיבית. את יותר נינוחה ושלווה. ואז את יכולה להתפנות ממש ליהנות מהרגשות הנעימים, לעומת לחוש שהם כמו "אוויר לנשימה" עבורך (=משהו שבלעדיו את לא יכולה להתקיים).
האם האובססיה היא מנגנון הגנה אוטומטי שנוצרה בגלל הכמיהה העמוקה שלי לחוש אהובה, רצויה ובעלת ערך? ולמה היא נחשבת כהגנה אם היא גורמת לי להרבה קושי וסבל?
כן.
ולכל מנגנון הגנה יש גם מחיר.
היא נחשבת להגנה משום שהיא מספקת מעין אשליה שאם רק תישארי מספיק קרובה אליו, התחושה הטובה והנעימה של הביחד תישאר. הוא נתפס בתת המודע שמי שיש לו הפוטנציאל והיכולת לספק לך את המענה לכמיהה הישנה. ומנגנון ההגנה נמשך לשם. יחד עם זאת, יש לזה מחיר של תחושת תלותיות על כל הכרוך בה, ומחיר של תחושת חוסר אונים מול משהו ממכר.
עד לא מזמן גיליתי שיש לי פחד מגברים בגלל חוויות לא נעימות שחוויתי בילדות שלי, פחדתי בעיקר מהכוח הפיזי שיש לגבר, זה איים עליי בגלל מכות שחטפתי בילדות, וגם נפגעתי מהמין הגברי, ולאורך כל השנים כל גבר שהיה מעוניין בקשר רציני איתי היה גורם לי לחרדה ונמנעתי מהקשר. היום אני מרגישה חזקה יותר, ואני לומדת לסמוך על עצמי שאוכל להתמודד עם כל מה שיעלה בקשר זוגי. ואני לא יודעת אם לחוויות האלה יש עוד השפעה עליי היום, ואני מאוד מוכנה ומאוד רוצה לחוות קשר זוגי ואני לא יודעת למה זה לא קורה ואיך אני יכולה לשנות את זה?
אפשר לעבוד על חיזוק המוכנות, ההסכמה וההעזה לחוות קשר זוגי עמוק, מתמשך ומיטיב על כל הכרוך בו: קשר שיש בו אינטימיות, וזה אומר שיש מולך מישהו שמכיר אותך לעומק (על הטוב שבך ועל הפחות טוב ועדיין אוהב אותך), מישהו שיתן לך לחוש אהובה, מישהו שיתן מענה לצרכים שלך. אבל זה אומר גם - מישהו שעלול גם לאכזב אותך, או להפסיק לאהוב אותך, ובכך לגרום לך לחוות כאב. חיזוק המוכנות גם לזה וגם לזה.
אם משהו לא בהיר עד הסוף, אמרי לי.
_שההיקשרות החזקה והמהירה נובעת מההיצמדות אל הרעיון של הקשר, ואל החוויה של קשר. עצם התחושה של הביחד, של "יש לי קשר, יש איתי מישהו" - נותנת מענה לכמיהה עמוקה. כמיהה לאהבה, לחוויה של קבלה, וכמיהה לידיעה שיש מישהו שאת רצויה ונחשקת בעיניו. כלומר – זה לא בהכרח אליו אלא אל החוויה עצמה.
אני מתחברת לזה מאוד משום שיש לי כמיהה עמוקה לקשר זוגי כבר הרבה זמן._
אם כך, אם את מתחברת לזה, את יכולה לעשות בזה שימוש: בכל פעם שאת מזהה את תחושת ההיקשרות והתלות, את יכולה להזכיר לעצמך זה שלא בהכרח, ולא רק, היקשרות אל האיש אלא גם היקשרות לרעיון ולחוויה. מודעות חוזרת ונשנית שכזאת כולה לסייע לך לאט לאט לחוש אחרת. זה, בשילוב הדברים האחרים שאת עושה.
ומה עם הרגשות הנעימים שהוא מעורר בי? איך אני מפרשת אותם?
אם למשל את מרגישה שאת אהובה ורצויה, את למעשה מקבלת מענה לצורך הטבעי לחוש אהובה, כלומר מקבלת מבחוץ את התחושה/החוויה שאת אהובה ורצויה. אין אדם, ולא משנה מהן התפיסות העצמיות שלו ועד כמה הן חיוביות, שלא צריך לקבל את התחושה הזאת גם מבחוץ. מה שכן, לא היית רוצה להיות תלויה כל כולך בכך שבן זוגך יהיה זה שיספק לך את החוויה. אני חושבת שהיית רוצה גם לחוש כך בינך בינך: לדעת, בלי קשר לתחושה החיובית שהוא מעורר בך, שאת ראויה להיות אהובה ורצויה. לקבל את התחושה הזאת גם מעצמך, מתוכך, וגם ממנו. כאשר זה מאוזן כך, וכאשר התחושה הזאת קיימת גם אצלך באופן עצמאי, את מגיעה לקשר הזוגי פחות תלויה, פחות נזקקת, פחות אובססיבית. את יותר נינוחה ושלווה. ואז את יכולה להתפנות ממש ליהנות מהרגשות הנעימים, לעומת לחוש שהם כמו "אוויר לנשימה" עבורך (=משהו שבלעדיו את לא יכולה להתקיים).
האם האובססיה היא מנגנון הגנה אוטומטי שנוצרה בגלל הכמיהה העמוקה שלי לחוש אהובה, רצויה ובעלת ערך? ולמה היא נחשבת כהגנה אם היא גורמת לי להרבה קושי וסבל?
כן.
ולכל מנגנון הגנה יש גם מחיר.
היא נחשבת להגנה משום שהיא מספקת מעין אשליה שאם רק תישארי מספיק קרובה אליו, התחושה הטובה והנעימה של הביחד תישאר. הוא נתפס בתת המודע שמי שיש לו הפוטנציאל והיכולת לספק לך את המענה לכמיהה הישנה. ומנגנון ההגנה נמשך לשם. יחד עם זאת, יש לזה מחיר של תחושת תלותיות על כל הכרוך בה, ומחיר של תחושת חוסר אונים מול משהו ממכר.
עד לא מזמן גיליתי שיש לי פחד מגברים בגלל חוויות לא נעימות שחוויתי בילדות שלי, פחדתי בעיקר מהכוח הפיזי שיש לגבר, זה איים עליי בגלל מכות שחטפתי בילדות, וגם נפגעתי מהמין הגברי, ולאורך כל השנים כל גבר שהיה מעוניין בקשר רציני איתי היה גורם לי לחרדה ונמנעתי מהקשר. היום אני מרגישה חזקה יותר, ואני לומדת לסמוך על עצמי שאוכל להתמודד עם כל מה שיעלה בקשר זוגי. ואני לא יודעת אם לחוויות האלה יש עוד השפעה עליי היום, ואני מאוד מוכנה ומאוד רוצה לחוות קשר זוגי ואני לא יודעת למה זה לא קורה ואיך אני יכולה לשנות את זה?
אפשר לעבוד על חיזוק המוכנות, ההסכמה וההעזה לחוות קשר זוגי עמוק, מתמשך ומיטיב על כל הכרוך בו: קשר שיש בו אינטימיות, וזה אומר שיש מולך מישהו שמכיר אותך לעומק (על הטוב שבך ועל הפחות טוב ועדיין אוהב אותך), מישהו שיתן לך לחוש אהובה, מישהו שיתן מענה לצרכים שלך. אבל זה אומר גם - מישהו שעלול גם לאכזב אותך, או להפסיק לאהוב אותך, ובכך לגרום לך לחוות כאב. חיזוק המוכנות גם לזה וגם לזה.
אם משהו לא בהיר עד הסוף, אמרי לי.
-
- הודעות: 223
- הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30
אמונות לא מודעות
עירית, שבוע טוב! @}
הייתי בלי מחשב כמה ימים.
אם כך, אם את מתחברת לזה, את יכולה לעשות בזה שימוש: בכל פעם שאת מזהה את תחושת ההיקשרות והתלות, את יכולה להזכיר לעצמך זה שלא בהכרח, ולא רק, היקשרות אל האיש אלא גם היקשרות לרעיון ולחוויה. מודעות חוזרת ונשנית שכזאת כולה לסייע לך לאט לאט לחוש אחרת. זה, בשילוב הדברים האחרים שאת עושה.
התחלתי לעבוד עם זה, תודה.
הבעיה שלי שאני מרגישה שהוא נכנס לי לנשמה, כאילו הוא חלק מהנשמה שלי. מה זה אומר? וממה נובעת ההרגשה הזו?
אני חושבת שהיית רוצה גם לחוש כך בינך בינך: לדעת, בלי קשר לתחושה החיובית שהוא מעורר בך, שאת ראויה להיות אהובה ורצויה. לקבל את התחושה הזאת גם מעצמך, מתוכך, וגם ממנו. כאשר זה מאוזן כך, וכאשר התחושה הזאת קיימת גם אצלך באופן עצמאי, את מגיעה לקשר הזוגי פחות תלויה, פחות נזקקת, פחות אובססיבית. את יותר נינוחה ושלווה. ואז את יכולה להתפנות ממש ליהנות מהרגשות הנעימים, לעומת לחוש שהם כמו "אוויר לנשימה" עבורך (=משהו שבלעדיו את לא יכולה להתקיים).
מה אני צריכה לעשות בכדי לקבל את התחושה הזו גם מעצמי?
הלוואי ואגיע לקשר זוגי נינוחה ושלווה.
אפשר לעבוד על חיזוק המוכנות, ההסכמה וההעזה לחוות קשר זוגי עמוק, מתמשך ומיטיב על כל הכרוך בו: קשר שיש בו אינטימיות, וזה אומר שיש מולך מישהו שמכיר אותך לעומק (על הטוב שבך ועל הפחות טוב ועדיין אוהב אותך), מישהו שיתן לך לחוש אהובה, מישהו שיתן מענה לצרכים שלך. אבל זה אומר גם - מישהו שעלול גם לאכזב אותך, או להפסיק לאהוב אותך, ובכך לגרום לך לחוות כאב. חיזוק המוכנות גם לזה וגם לזה.
אני רוצה לעבוד על חיזוק המוכנות לחוות קשר זוגי, מה אני יכולה/צריכה לעשות בפועל? איך אדע שאני מוכנה לקשר זוגי עמוק?
ֱֱ
ֱֲֲֲֲֲֲֲ
הייתי בלי מחשב כמה ימים.
אם כך, אם את מתחברת לזה, את יכולה לעשות בזה שימוש: בכל פעם שאת מזהה את תחושת ההיקשרות והתלות, את יכולה להזכיר לעצמך זה שלא בהכרח, ולא רק, היקשרות אל האיש אלא גם היקשרות לרעיון ולחוויה. מודעות חוזרת ונשנית שכזאת כולה לסייע לך לאט לאט לחוש אחרת. זה, בשילוב הדברים האחרים שאת עושה.
התחלתי לעבוד עם זה, תודה.
הבעיה שלי שאני מרגישה שהוא נכנס לי לנשמה, כאילו הוא חלק מהנשמה שלי. מה זה אומר? וממה נובעת ההרגשה הזו?
אני חושבת שהיית רוצה גם לחוש כך בינך בינך: לדעת, בלי קשר לתחושה החיובית שהוא מעורר בך, שאת ראויה להיות אהובה ורצויה. לקבל את התחושה הזאת גם מעצמך, מתוכך, וגם ממנו. כאשר זה מאוזן כך, וכאשר התחושה הזאת קיימת גם אצלך באופן עצמאי, את מגיעה לקשר הזוגי פחות תלויה, פחות נזקקת, פחות אובססיבית. את יותר נינוחה ושלווה. ואז את יכולה להתפנות ממש ליהנות מהרגשות הנעימים, לעומת לחוש שהם כמו "אוויר לנשימה" עבורך (=משהו שבלעדיו את לא יכולה להתקיים).
מה אני צריכה לעשות בכדי לקבל את התחושה הזו גם מעצמי?
הלוואי ואגיע לקשר זוגי נינוחה ושלווה.
אפשר לעבוד על חיזוק המוכנות, ההסכמה וההעזה לחוות קשר זוגי עמוק, מתמשך ומיטיב על כל הכרוך בו: קשר שיש בו אינטימיות, וזה אומר שיש מולך מישהו שמכיר אותך לעומק (על הטוב שבך ועל הפחות טוב ועדיין אוהב אותך), מישהו שיתן לך לחוש אהובה, מישהו שיתן מענה לצרכים שלך. אבל זה אומר גם - מישהו שעלול גם לאכזב אותך, או להפסיק לאהוב אותך, ובכך לגרום לך לחוות כאב. חיזוק המוכנות גם לזה וגם לזה.
אני רוצה לעבוד על חיזוק המוכנות לחוות קשר זוגי, מה אני יכולה/צריכה לעשות בפועל? איך אדע שאני מוכנה לקשר זוגי עמוק?
ֱֱ
ֱֲֲֲֲֲֲֲ
-
- הודעות: 223
- הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30
אמונות לא מודעות
ממש ממש מפחיד אותי ההיקשרות והאובססיה שאני מרגישה לגבר שאני מכירה בקושי חודש ימים, מה יהיה איתי כשאחווה מערכת יחסים אמיתית ולאורך זמן עם גבר?
-
- הודעות: 4254
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
אמונות לא מודעות
הי, ראיתי ולא שכחתי. גם לי היה מעט זמן מחשב השבוע. אקרא ואגיב בקרוב .
-
- הודעות: 4254
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
אמונות לא מודעות
הבעיה שלי שאני מרגישה שהוא נכנס לי לנשמה, כאילו הוא חלק מהנשמה שלי. מה זה אומר? וממה נובעת ההרגשה הזו?
אני לא יכולה לדעת בוודאות. אבל אני יכולה לשער שזה אחד הביטויים של ההיקשרות וההיצמדות: כאשר הביטחון הקיומי איננו מבוסס, ומגיע מישהו מבחוץ שאנחנו מעניקים לו את התפקיד של לספק את אותו ביטחון קיומי, זה יכול להרגיש כאילו האדם הוא חלק מהנשמה שלנו, חלק ממשהו מאוד בסיסי ומהותי בתוכנו. ושוב, זו השערה. תבדקי אם ההסבר הזה מתחבר לך לעצמך .
_מה אני צריכה לעשות בכדי לקבל את התחושה הזו גם מעצמי?
הלוואי ואגיע לקשר זוגי נינוחה ושלווה._
אי שם בעבר שלך, כנראה מטעמים של הגנה עצמית על הנפש שלך, התחלת להעניק לאחרים את הזכות לקבוע לך מי את. זה כאילו שמסרת להם את ה"מנדט" על משהו שהוא לגמרי שלך. עכשיו נדרש שתחזירי לעצמך את המנדט הזה. שתתחילי להסתמך יותר ויותר על הידיעה הפנימית שלך לגבי מי את, ופחות ופחות על דעותיהם של אחרים. כמובן שחשוב שבמקביל תחזקי את התפיסה העצמית שלך. כלומר, תדאגי שהדבר הזה, העוגן הפנימי הזה שאת רוצה להישען עליו הוא אכן תומך, מעצים וחיובי.
זה משהו שקל מאוד לתאר באופן תאורטי, וקשה ליישם. אני יודעת . אבל זה בהחלט אפשרי. ואני חושבת שהתהליך שתיארת שאת עושה, כולל זיהוי ושחרור של תפיסות לא מודעות שליליות שלך ביחס לעצמך – בעצם לוקח אותך לשם.
אני רוצה לעבוד על חיזוק המוכנות לחוות קשר זוגי, מה אני יכולה/צריכה לעשות בפועל? איך אדע שאני מוכנה לקשר זוגי עמוק?
זו שאלה כללית אבל אני אנסה לענות עליה מהקצת שאני מכירה אותך מהדף הזה . אני חושבת שאולי אצלך זה קשור למוכנות לחשוף את עצמך על כל צדדיך: על הטוב ועל הפחות טוב שבתוכך. כלומר, לסמוך על מי שמולך שלא ייבהל ולא ידחה אותך או יפסיק לאהוב אותך כאשר הוא יפגוש את נקודות התורפה שלך. את אי-המושלמות שלך. זה כמובן מתקשר למוכנות שלך עצמך לקבל ולאהוב אותך על כל צדדיך. לעשות שלום עם כל החלקים שהיום את בזה להם או מתביישת בהם.
אם לא קלעתי לנקודה, את יכולה להתחיל לבדוק עם עצמך – מה מפחיד בקשר עמוק וקרוב? זו שאלה שאפשר ואף רצוי להשאיר פתוחה למשך זמן מה ולתת למידע לעלות.
ממש ממש מפחיד אותי ההיקשרות והאובססיה שאני מרגישה לגבר שאני מכירה בקושי חודש ימים, מה יהיה איתי כשאחווה מערכת יחסים אמיתית ולאורך זמן עם גבר?
אני מבינה מאוד את הפחד, במיוחד כאשר עולה היצמדות כה חזקה. כי כאשר את נצמדת ומפתחת תלות באדם אחר - את מפסיקה להישען על עצמך ומתחילה לאט לאט להישען ולהסתמך על האחר, וזה באמת מפחיד. אם כל הביטחון הקיומי שלך תלוי כביכול בו - מפחיד מאוד לחשוב מה יקרה ברגע שהוא ילך.
יחד עם זאת, כאשר תבני לך מערכת יחסים מיטיבה וארוכה, יתבסס שם לאט לאט גם ביטחון. את תראי שנמצא איתך מישהו שאוהב אותך לטוב ולרע, והוא כאן כדי להישאר, זה יוכל גם להרגיע אותך.
תראי, זה שאנחנו שואפים לביטחון עצמי עצמאי, לא סותר את העובדה שאנחנו גם זקוקים לחוש ביטחון מבחוץ. בקשר מיטיב בונים בהדרגה אמון שמספק את הביטחון הזה. ואז יכולה להתחזק ההעזה כן להישען על האחר. וכמובן שההישענות הזאת היא לא במקום ולא על חשבון ההישענות שלך על עצמך ועל הידיעה שאת ראויה, אהובה ורצויה.
אבל זה לטווח ארוך.
אני מניחה שאת מחפשת פיתרון למצוקה שאת חווה ברגע זה. וכאן, את יכולה לשאול, מה ייתן לך לחוש בטוחה כרגע, היום, בעודך נקשרת כך לגבר? על מה את יכולה להישען? מה ירגיע אותך עכשיו?
אני לא יכולה לדעת בוודאות. אבל אני יכולה לשער שזה אחד הביטויים של ההיקשרות וההיצמדות: כאשר הביטחון הקיומי איננו מבוסס, ומגיע מישהו מבחוץ שאנחנו מעניקים לו את התפקיד של לספק את אותו ביטחון קיומי, זה יכול להרגיש כאילו האדם הוא חלק מהנשמה שלנו, חלק ממשהו מאוד בסיסי ומהותי בתוכנו. ושוב, זו השערה. תבדקי אם ההסבר הזה מתחבר לך לעצמך .
_מה אני צריכה לעשות בכדי לקבל את התחושה הזו גם מעצמי?
הלוואי ואגיע לקשר זוגי נינוחה ושלווה._
אי שם בעבר שלך, כנראה מטעמים של הגנה עצמית על הנפש שלך, התחלת להעניק לאחרים את הזכות לקבוע לך מי את. זה כאילו שמסרת להם את ה"מנדט" על משהו שהוא לגמרי שלך. עכשיו נדרש שתחזירי לעצמך את המנדט הזה. שתתחילי להסתמך יותר ויותר על הידיעה הפנימית שלך לגבי מי את, ופחות ופחות על דעותיהם של אחרים. כמובן שחשוב שבמקביל תחזקי את התפיסה העצמית שלך. כלומר, תדאגי שהדבר הזה, העוגן הפנימי הזה שאת רוצה להישען עליו הוא אכן תומך, מעצים וחיובי.
זה משהו שקל מאוד לתאר באופן תאורטי, וקשה ליישם. אני יודעת . אבל זה בהחלט אפשרי. ואני חושבת שהתהליך שתיארת שאת עושה, כולל זיהוי ושחרור של תפיסות לא מודעות שליליות שלך ביחס לעצמך – בעצם לוקח אותך לשם.
אני רוצה לעבוד על חיזוק המוכנות לחוות קשר זוגי, מה אני יכולה/צריכה לעשות בפועל? איך אדע שאני מוכנה לקשר זוגי עמוק?
זו שאלה כללית אבל אני אנסה לענות עליה מהקצת שאני מכירה אותך מהדף הזה . אני חושבת שאולי אצלך זה קשור למוכנות לחשוף את עצמך על כל צדדיך: על הטוב ועל הפחות טוב שבתוכך. כלומר, לסמוך על מי שמולך שלא ייבהל ולא ידחה אותך או יפסיק לאהוב אותך כאשר הוא יפגוש את נקודות התורפה שלך. את אי-המושלמות שלך. זה כמובן מתקשר למוכנות שלך עצמך לקבל ולאהוב אותך על כל צדדיך. לעשות שלום עם כל החלקים שהיום את בזה להם או מתביישת בהם.
אם לא קלעתי לנקודה, את יכולה להתחיל לבדוק עם עצמך – מה מפחיד בקשר עמוק וקרוב? זו שאלה שאפשר ואף רצוי להשאיר פתוחה למשך זמן מה ולתת למידע לעלות.
ממש ממש מפחיד אותי ההיקשרות והאובססיה שאני מרגישה לגבר שאני מכירה בקושי חודש ימים, מה יהיה איתי כשאחווה מערכת יחסים אמיתית ולאורך זמן עם גבר?
אני מבינה מאוד את הפחד, במיוחד כאשר עולה היצמדות כה חזקה. כי כאשר את נצמדת ומפתחת תלות באדם אחר - את מפסיקה להישען על עצמך ומתחילה לאט לאט להישען ולהסתמך על האחר, וזה באמת מפחיד. אם כל הביטחון הקיומי שלך תלוי כביכול בו - מפחיד מאוד לחשוב מה יקרה ברגע שהוא ילך.
יחד עם זאת, כאשר תבני לך מערכת יחסים מיטיבה וארוכה, יתבסס שם לאט לאט גם ביטחון. את תראי שנמצא איתך מישהו שאוהב אותך לטוב ולרע, והוא כאן כדי להישאר, זה יוכל גם להרגיע אותך.
תראי, זה שאנחנו שואפים לביטחון עצמי עצמאי, לא סותר את העובדה שאנחנו גם זקוקים לחוש ביטחון מבחוץ. בקשר מיטיב בונים בהדרגה אמון שמספק את הביטחון הזה. ואז יכולה להתחזק ההעזה כן להישען על האחר. וכמובן שההישענות הזאת היא לא במקום ולא על חשבון ההישענות שלך על עצמך ועל הידיעה שאת ראויה, אהובה ורצויה.
אבל זה לטווח ארוך.
אני מניחה שאת מחפשת פיתרון למצוקה שאת חווה ברגע זה. וכאן, את יכולה לשאול, מה ייתן לך לחוש בטוחה כרגע, היום, בעודך נקשרת כך לגבר? על מה את יכולה להישען? מה ירגיע אותך עכשיו?
-
- הודעות: 223
- הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30
אמונות לא מודעות
אבל אני יכולה לשער שזה אחד הביטויים של ההיקשרות וההיצמדות: כאשר הביטחון הקיומי איננו מבוסס, ומגיע מישהו מבחוץ שאנחנו מעניקים לו את התפקיד של לספק את אותו ביטחון קיומי, זה יכול להרגיש כאילו האדם הוא חלק מהנשמה שלנו, חלק ממשהו מאוד בסיסי ומהותי בתוכנו.
מה זה אומר "ביטחון הקיומי"?
שמתי לב שהדפוס של "ההיקשרות וההיצמדות" מתעורר אצלי כשגבר או אפילו חברה מגלים בי עניין ומספקים לי חסכים מהילדות כמו, דאגה, הבנה, תשומת לב, איכפתיות, בטחון, וכו'
לדוגמא: הגעתי לראיון עבודה והבוס צעיר וחתיך אמר לי שהוא מעוניין בי, שהוא רוצה שאתחייב אליו ושלא אעזוב, שהוא רוצה אותי לאורך זמן, שהוא רוצה יציבות ובטחון ואלה חסכים שלי וצרכים כל כך עמוקים שלי שבאותו רגע הרגשתי שאני נדלקת עליו, הרגשתי את ההתאהבות, את החיבור ואין לי שליטה על זה..אחרי כמה חודשים של תסכול וכאב מקשר לא ממומש כי הוא נשוי עזבתי את העבודה ולקח לי כמה חודשים להשתחרר ממנו.
או מקרה שהכרתי חברה מהעבודה והיא כל הזמן חיפשה את קרבתי, התקשרה בלי סוף, דאגה , הכילה, הרגיעה וכו' ויום אחד נטשה,,היה לי מאוד קשה, ולקח לי הרבה זמן להשתחרר מזה.
או שהכרתי גבר באינטרנט באיזה אתר והתכתבנו כחודש וחצי בווצאפ והשיחות זרמו והייתה הדדיות בקשר , הרגשתי פתוחה, רצויה, אהובה, ראיתי תמונה שלו והוא לא ראה תמונה שלי, ויום אחד הוא נעלם וגם שם הרגשתי שאני נקשרת אליו, ואני לא מבינה מה קורה, האם אמשיך להיות אובססיבית בגלל צרכים לא מסופקים מהילדות? מה אני יכולה לעשות כדי לפתור זאת?
זה משהו שקל מאוד לתאר באופן תאורטי, וקשה ליישם. אני יודעת . אבל זה בהחלט אפשרי. ואני חושבת שהתהליך שתיארת שאת עושה, כולל זיהוי ושחרור של תפיסות לא מודעות שליליות שלך ביחס לעצמך
אני עובדת על זה, זה כל כך קשה וההתקדמות מאוד איטית אם כי אני כבר רואה קצת תוצאות.
אני חושבת שאולי אצלך זה קשור למוכנות לחשוף את עצמך על כל צדדיך: על הטוב ועל הפחות טוב שבתוכך. כלומר, לסמוך על מי שמולך שלא ייבהל ולא ידחה אותך או יפסיק לאהוב אותך כאשר הוא יפגוש את נקודות התורפה שלך. את אי-המושלמות שלך. זה כמובן מתקשר למוכנות שלך עצמך לקבל ולאהוב אותך על כל צדדיך. לעשות שלום עם כל החלקים שהיום את בזה להם או מתביישת בהם.
אני מאוד אוהבת את עצמי כמו שאני, את האישיות שלי, את התכונות שלי, ואני אוהבת את מי שהפכתי להיות היום, ולא הייתי רוצה להיות אף אחת אחרת.
הבעיה שלי זה שאני מתביישת בעבר שלי, במי שהייתי, בכישלונות שלי, בבחירות שלי, שאין לי הישגים גשמיים, שלא הגעתי לתוצאות בחיים שלי משום בחינה בגלל כל הבעיות הלא פתורות שלי מהילדות, היום כשאני בריאה יותר אין לי ספק שהחיים שלי היו מתנהלים אחרת והייתי מגיעה להישגים גבוהים וזה מה שכל כך כואב לי. איך אני יכולה לקבל את העבר שלי? אני ממש מתביישת.
אם לא קלעתי לנקודה, את יכולה להתחיל לבדוק עם עצמך – מה מפחיד בקשר עמוק וקרוב? זו שאלה שאפשר ואף רצוי להשאיר פתוחה למשך זמן מה ולתת למידע לעלות.
עברתי התעללות במשפחה, כל קשר קרוב שהיה לי פגע בי מאוד, זה אומר אבא,אמא, אחים ואז בני זוג, חברות וכו' וגם חייתי בסביבה שקשרים קרובים בין אנשים היו פוגעניים וקשים כך שסביר שאפחד מקשרים קרובים, החוויות שלי מקשר קרוב הם שליליות מאוד. בעבר הייתי חלשה מאוד ופסיבית ולא ידעתי להגן על עצמי ולכן נמנעתי מקשרים קרובים, כדי לא להיפגע ושלמתי מחיר גבוה על כך, היום אני יודעת שאני מספיק חזקה להתמודד עם כל מה שיגיע, וגם אם תהיה פגיעה אני אתאושש מהר ולא אהיה במערכת יחסים פוגענית לאורך זמן, והיום אני מאוד רוצה קשר עמוק וקרוב.
אני מניחה שאת מחפשת פיתרון למצוקה שאת חווה ברגע זה. וכאן, את יכולה לשאול, מה ייתן לך לחוש בטוחה כרגע, היום, בעודך נקשרת כך לגבר? על מה את יכולה להישען? מה ירגיע אותך עכשיו?
נכון, מפחיד אותי עוצמת ההזדקקות שלי, עומק ההיקשרות שלי לגבר שבקושי אני מכירה, החסכים שלי פשוט מנהלים אותי בעוצמה גדולה.
מה שיכול לגרום לי להרגיש בטוחה זה ההבנה שהגבר הזה מילא בתוכי חלקים ריקים וזה מה שגורם לקושי שלי להתנתק ממנו, ושאני צריכה פתרון בריא למלא את החסכים האלה. ואין לי מושג מה אני צריכה לעשות כדי למלא אותם?
אני יכולה להישען אך ורק על עצמי, שאני יודעת שאני חזקה ואצא מכול מצב קשה, שאני כבר לא אמשוך הרבה זמן קשר לא מטיב, ובסופו של דבר אצא רק מחוזקת.
מה ירגיע אותי? שהכול בסופו של דבר לטובה. ושכול מה שקורה לי היום רק מחזק אותי, ומה שאני הכי הכי רוצה זה להיות אדם עם בגרות רגשית, נפשית ומנטלית.
עירית, שבוע טוב! @} @} @}
מה זה אומר "ביטחון הקיומי"?
שמתי לב שהדפוס של "ההיקשרות וההיצמדות" מתעורר אצלי כשגבר או אפילו חברה מגלים בי עניין ומספקים לי חסכים מהילדות כמו, דאגה, הבנה, תשומת לב, איכפתיות, בטחון, וכו'
לדוגמא: הגעתי לראיון עבודה והבוס צעיר וחתיך אמר לי שהוא מעוניין בי, שהוא רוצה שאתחייב אליו ושלא אעזוב, שהוא רוצה אותי לאורך זמן, שהוא רוצה יציבות ובטחון ואלה חסכים שלי וצרכים כל כך עמוקים שלי שבאותו רגע הרגשתי שאני נדלקת עליו, הרגשתי את ההתאהבות, את החיבור ואין לי שליטה על זה..אחרי כמה חודשים של תסכול וכאב מקשר לא ממומש כי הוא נשוי עזבתי את העבודה ולקח לי כמה חודשים להשתחרר ממנו.
או מקרה שהכרתי חברה מהעבודה והיא כל הזמן חיפשה את קרבתי, התקשרה בלי סוף, דאגה , הכילה, הרגיעה וכו' ויום אחד נטשה,,היה לי מאוד קשה, ולקח לי הרבה זמן להשתחרר מזה.
או שהכרתי גבר באינטרנט באיזה אתר והתכתבנו כחודש וחצי בווצאפ והשיחות זרמו והייתה הדדיות בקשר , הרגשתי פתוחה, רצויה, אהובה, ראיתי תמונה שלו והוא לא ראה תמונה שלי, ויום אחד הוא נעלם וגם שם הרגשתי שאני נקשרת אליו, ואני לא מבינה מה קורה, האם אמשיך להיות אובססיבית בגלל צרכים לא מסופקים מהילדות? מה אני יכולה לעשות כדי לפתור זאת?
זה משהו שקל מאוד לתאר באופן תאורטי, וקשה ליישם. אני יודעת . אבל זה בהחלט אפשרי. ואני חושבת שהתהליך שתיארת שאת עושה, כולל זיהוי ושחרור של תפיסות לא מודעות שליליות שלך ביחס לעצמך
אני עובדת על זה, זה כל כך קשה וההתקדמות מאוד איטית אם כי אני כבר רואה קצת תוצאות.
אני חושבת שאולי אצלך זה קשור למוכנות לחשוף את עצמך על כל צדדיך: על הטוב ועל הפחות טוב שבתוכך. כלומר, לסמוך על מי שמולך שלא ייבהל ולא ידחה אותך או יפסיק לאהוב אותך כאשר הוא יפגוש את נקודות התורפה שלך. את אי-המושלמות שלך. זה כמובן מתקשר למוכנות שלך עצמך לקבל ולאהוב אותך על כל צדדיך. לעשות שלום עם כל החלקים שהיום את בזה להם או מתביישת בהם.
אני מאוד אוהבת את עצמי כמו שאני, את האישיות שלי, את התכונות שלי, ואני אוהבת את מי שהפכתי להיות היום, ולא הייתי רוצה להיות אף אחת אחרת.
הבעיה שלי זה שאני מתביישת בעבר שלי, במי שהייתי, בכישלונות שלי, בבחירות שלי, שאין לי הישגים גשמיים, שלא הגעתי לתוצאות בחיים שלי משום בחינה בגלל כל הבעיות הלא פתורות שלי מהילדות, היום כשאני בריאה יותר אין לי ספק שהחיים שלי היו מתנהלים אחרת והייתי מגיעה להישגים גבוהים וזה מה שכל כך כואב לי. איך אני יכולה לקבל את העבר שלי? אני ממש מתביישת.
אם לא קלעתי לנקודה, את יכולה להתחיל לבדוק עם עצמך – מה מפחיד בקשר עמוק וקרוב? זו שאלה שאפשר ואף רצוי להשאיר פתוחה למשך זמן מה ולתת למידע לעלות.
עברתי התעללות במשפחה, כל קשר קרוב שהיה לי פגע בי מאוד, זה אומר אבא,אמא, אחים ואז בני זוג, חברות וכו' וגם חייתי בסביבה שקשרים קרובים בין אנשים היו פוגעניים וקשים כך שסביר שאפחד מקשרים קרובים, החוויות שלי מקשר קרוב הם שליליות מאוד. בעבר הייתי חלשה מאוד ופסיבית ולא ידעתי להגן על עצמי ולכן נמנעתי מקשרים קרובים, כדי לא להיפגע ושלמתי מחיר גבוה על כך, היום אני יודעת שאני מספיק חזקה להתמודד עם כל מה שיגיע, וגם אם תהיה פגיעה אני אתאושש מהר ולא אהיה במערכת יחסים פוגענית לאורך זמן, והיום אני מאוד רוצה קשר עמוק וקרוב.
אני מניחה שאת מחפשת פיתרון למצוקה שאת חווה ברגע זה. וכאן, את יכולה לשאול, מה ייתן לך לחוש בטוחה כרגע, היום, בעודך נקשרת כך לגבר? על מה את יכולה להישען? מה ירגיע אותך עכשיו?
נכון, מפחיד אותי עוצמת ההזדקקות שלי, עומק ההיקשרות שלי לגבר שבקושי אני מכירה, החסכים שלי פשוט מנהלים אותי בעוצמה גדולה.
מה שיכול לגרום לי להרגיש בטוחה זה ההבנה שהגבר הזה מילא בתוכי חלקים ריקים וזה מה שגורם לקושי שלי להתנתק ממנו, ושאני צריכה פתרון בריא למלא את החסכים האלה. ואין לי מושג מה אני צריכה לעשות כדי למלא אותם?
אני יכולה להישען אך ורק על עצמי, שאני יודעת שאני חזקה ואצא מכול מצב קשה, שאני כבר לא אמשוך הרבה זמן קשר לא מטיב, ובסופו של דבר אצא רק מחוזקת.
מה ירגיע אותי? שהכול בסופו של דבר לטובה. ושכול מה שקורה לי היום רק מחזק אותי, ומה שאני הכי הכי רוצה זה להיות אדם עם בגרות רגשית, נפשית ומנטלית.
עירית, שבוע טוב! @} @} @}
-
- הודעות: 4254
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
אמונות לא מודעות
תודה, ושבוע טוב גם לך
מה זה אומר "ביטחון הקיומי"?
אני מפרשת את זה כתחושה של ביטחון מאוד ראשוני.
בואי נסתכל למשל על חרדת נטישה שקשורה בעיני לביטחון הקיומי (או ליתר דיוק, לחוסר הביטחון הנ"ל). כאשר חרדה כזאת עולה מול בן זוג - היא עולה באופן לא רציונלי. כלומר, אם בן זוגך יבחר להיפרד ממך, לא באמת יקרה לך משהו: חייך לא באמת יהיו נתונים בסכנה, אבל זה יחווה עבורך כאילו את נמצאת בסכנה ממשית. זה אומר שעזיבה כזאת מערערת את הביטחון הקיומי שלך. היא נתפסת על ידי תת המודע שלך כמשהו שיש בו סכנה לקיום שלך.
לבסס ביטחון קיומי זה אומר לחזק את הידיעה שלא משנה מה יקרה, ומה החיים יביאו לפתחך, את תהיי בסדר. שתמיד יש לך אותך ואת משאבי הנפש שלך. שתמיד את יכולה להישען עליך. שאת בטוחה ומוגנת.
האם זה ענה לך על השאלה?
האם אמשיך להיות אובססיבית בגלל צרכים לא מסופקים מהילדות? מה אני יכולה לעשות כדי לפתור זאת?
לדעתי - להמשיך ולעשות את העבודה שאת כבר עושה של חיזוק הביטחון העצמי.
אני עובדת על זה, זה כל כך קשה וההתקדמות מאוד איטית אם כי אני כבר רואה קצת תוצאות.
נכון, זו עבודה שלוקחת זמן. הנפש אינה פתוחה לשינויים והיא חוששת מהם מאוד. כל התקדמות שכזאת, עם כל כמה שהיא חיובית עבורך, היא במובן מסויים נתפסת כמאיימת עבור הנפש שלך, משום שהיא דורשת ממנה לוותר על מנגנוני הגנה. אני שמחה לשמוע שאת כבר מתחילה לראות תוצאות. ואני מאמינה שזה ילך וישתפר.
_אני מאוד אוהבת את עצמי כמו שאני, את האישיות שלי, את התכונות שלי, ואני אוהבת את מי שהפכתי להיות היום, ולא הייתי רוצה להיות אף אחת אחרת.
הבעיה שלי זה שאני מתביישת בעבר שלי, במי שהייתי, בכישלונות שלי, בבחירות שלי, שאין לי הישגים גשמיים, שלא הגעתי לתוצאות בחיים שלי משום בחינה בגלל כל הבעיות הלא פתורות שלי מהילדות, היום כשאני בריאה יותר אין לי ספק שהחיים שלי היו מתנהלים אחרת והייתי מגיעה להישגים גבוהים וזה מה שכל כך כואב לי. איך אני יכולה לקבל את העבר שלי? אני ממש מתביישת._
בואי נבדוק ביחד איך:
יופי! האמון הזה שלך בעצמך הוא חשוב מאוד: גם הידיעה שאת לא תאפשרי למערכת יחסים פוגענית להתקיים, וגם הידיעה הפנימית שלא משנה מה יקרה, את תהיי בסדר מול זה.
במקביל הייתי מחזקת גם את האמונה הפנימית שאת ראויה לקשר מיטיב שכזה.
ואין לי מושג מה אני צריכה לעשות כדי למלא אותם?
את נשמעת לי ממש בדרך הנכונה לשם! הדרך שלך נשמעת לי (ככה מרחוק, באינטואיציה ) מדוייקת ומצמיחה.
האם בינתיים יש לך בחיים שלך קשרים מיטיבים אחרים שיכולים להזין אותך ולחזק אותך, כמו למשל קשר מעצים עם חברה, או אדם אחר שהוא לא בן זוג פוטנציאלי?
מה זה אומר "ביטחון הקיומי"?
אני מפרשת את זה כתחושה של ביטחון מאוד ראשוני.
בואי נסתכל למשל על חרדת נטישה שקשורה בעיני לביטחון הקיומי (או ליתר דיוק, לחוסר הביטחון הנ"ל). כאשר חרדה כזאת עולה מול בן זוג - היא עולה באופן לא רציונלי. כלומר, אם בן זוגך יבחר להיפרד ממך, לא באמת יקרה לך משהו: חייך לא באמת יהיו נתונים בסכנה, אבל זה יחווה עבורך כאילו את נמצאת בסכנה ממשית. זה אומר שעזיבה כזאת מערערת את הביטחון הקיומי שלך. היא נתפסת על ידי תת המודע שלך כמשהו שיש בו סכנה לקיום שלך.
לבסס ביטחון קיומי זה אומר לחזק את הידיעה שלא משנה מה יקרה, ומה החיים יביאו לפתחך, את תהיי בסדר. שתמיד יש לך אותך ואת משאבי הנפש שלך. שתמיד את יכולה להישען עליך. שאת בטוחה ומוגנת.
האם זה ענה לך על השאלה?
האם אמשיך להיות אובססיבית בגלל צרכים לא מסופקים מהילדות? מה אני יכולה לעשות כדי לפתור זאת?
לדעתי - להמשיך ולעשות את העבודה שאת כבר עושה של חיזוק הביטחון העצמי.
אני עובדת על זה, זה כל כך קשה וההתקדמות מאוד איטית אם כי אני כבר רואה קצת תוצאות.
נכון, זו עבודה שלוקחת זמן. הנפש אינה פתוחה לשינויים והיא חוששת מהם מאוד. כל התקדמות שכזאת, עם כל כמה שהיא חיובית עבורך, היא במובן מסויים נתפסת כמאיימת עבור הנפש שלך, משום שהיא דורשת ממנה לוותר על מנגנוני הגנה. אני שמחה לשמוע שאת כבר מתחילה לראות תוצאות. ואני מאמינה שזה ילך וישתפר.
_אני מאוד אוהבת את עצמי כמו שאני, את האישיות שלי, את התכונות שלי, ואני אוהבת את מי שהפכתי להיות היום, ולא הייתי רוצה להיות אף אחת אחרת.
הבעיה שלי זה שאני מתביישת בעבר שלי, במי שהייתי, בכישלונות שלי, בבחירות שלי, שאין לי הישגים גשמיים, שלא הגעתי לתוצאות בחיים שלי משום בחינה בגלל כל הבעיות הלא פתורות שלי מהילדות, היום כשאני בריאה יותר אין לי ספק שהחיים שלי היו מתנהלים אחרת והייתי מגיעה להישגים גבוהים וזה מה שכל כך כואב לי. איך אני יכולה לקבל את העבר שלי? אני ממש מתביישת._
בואי נבדוק ביחד איך:
- מה דרוש לך / מה נחוץ לך על מנת לקבל את העבר שלך?
- מה יידרש ממך על מנת לקבל את העבר שלך?
- על מה תצטרכי לוותר על מנת לקבל את העבר שלך? כלומר, במה הקבלה הזאת תהיה כרוכה?
יופי! האמון הזה שלך בעצמך הוא חשוב מאוד: גם הידיעה שאת לא תאפשרי למערכת יחסים פוגענית להתקיים, וגם הידיעה הפנימית שלא משנה מה יקרה, את תהיי בסדר מול זה.
במקביל הייתי מחזקת גם את האמונה הפנימית שאת ראויה לקשר מיטיב שכזה.
ואין לי מושג מה אני צריכה לעשות כדי למלא אותם?
את נשמעת לי ממש בדרך הנכונה לשם! הדרך שלך נשמעת לי (ככה מרחוק, באינטואיציה ) מדוייקת ומצמיחה.
האם בינתיים יש לך בחיים שלך קשרים מיטיבים אחרים שיכולים להזין אותך ולחזק אותך, כמו למשל קשר מעצים עם חברה, או אדם אחר שהוא לא בן זוג פוטנציאלי?
-
- הודעות: 223
- הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30
אמונות לא מודעות
_לבסס ביטחון קיומי זה אומר לחזק את הידיעה שלא משנה מה יקרה, ומה החיים יביאו לפתחך, את תהיי בסדר. שתמיד יש לך אותך ואת משאבי הנפש שלך. שתמיד את יכולה להישען עליך. שאת בטוחה ומוגנת.
האם זה ענה לך על השאלה?_
בהחלט.
-מה דרוש לך / מה נחוץ לך על מנת לקבל את העבר שלך?
אין לי מושג.
מה יידרש ממך על מנת לקבל את העבר שלך?
אני לא יודעת.
על מה תצטרכי לוותר על מנת לקבל את העבר שלך? כלומר, במה הקבלה הזאת תהיה כרוכה?
אני לא יודעת.
אשמח אם תעזרי לי בנושא.
ואין לי מושג מה אני צריכה לעשות כדי למלא אותם?
האם היום אני צריכה למלא את הצרכים הלא מסופקים של "הילדה שבי"? זה צרכים לא מסופקים של ילדה ולא של הבוגר שבי. האם זה אפשרי?
את נשמעת לי ממש בדרך הנכונה לשם! הדרך שלך נשמעת לי (ככה מרחוק, באינטואיציה ) מדוייקת ומצמיחה.
תודה לך! האם תוכלי לומר לי למה הגעת למסקנה הזו (אפילו מרחוק)? האינדיקציה היחידה שיש לי שאני מרגישה שאני מתקדמת ומתחזקת מפעם לפעם.
האם בינתיים יש לך בחיים שלך קשרים מיטיבים אחרים שיכולים להזין אותך ולחזק אותך, כמו למשל קשר מעצים עם חברה, או אדם אחר שהוא לא בן זוג פוטנציאלי?
יש לי חברות אבל לא מסוג הקשרים שיכולים להזין אותי, בעבר הייתה לי חברה כזו שהזינה אותי והיא נטשה אותי, בהתחלה היה לי מאוד קשה כי פיתחתי בה תלות, אבל בסופו שלי דבר הנתק בינינו חיזק אותי וגרם לי להיות עצמאית יותר ולהישען בעיקר על עצמי.
@} @}
האם זה ענה לך על השאלה?_
בהחלט.
-מה דרוש לך / מה נחוץ לך על מנת לקבל את העבר שלך?
אין לי מושג.
מה יידרש ממך על מנת לקבל את העבר שלך?
אני לא יודעת.
על מה תצטרכי לוותר על מנת לקבל את העבר שלך? כלומר, במה הקבלה הזאת תהיה כרוכה?
אני לא יודעת.
אשמח אם תעזרי לי בנושא.
ואין לי מושג מה אני צריכה לעשות כדי למלא אותם?
האם היום אני צריכה למלא את הצרכים הלא מסופקים של "הילדה שבי"? זה צרכים לא מסופקים של ילדה ולא של הבוגר שבי. האם זה אפשרי?
את נשמעת לי ממש בדרך הנכונה לשם! הדרך שלך נשמעת לי (ככה מרחוק, באינטואיציה ) מדוייקת ומצמיחה.
תודה לך! האם תוכלי לומר לי למה הגעת למסקנה הזו (אפילו מרחוק)? האינדיקציה היחידה שיש לי שאני מרגישה שאני מתקדמת ומתחזקת מפעם לפעם.
האם בינתיים יש לך בחיים שלך קשרים מיטיבים אחרים שיכולים להזין אותך ולחזק אותך, כמו למשל קשר מעצים עם חברה, או אדם אחר שהוא לא בן זוג פוטנציאלי?
יש לי חברות אבל לא מסוג הקשרים שיכולים להזין אותי, בעבר הייתה לי חברה כזו שהזינה אותי והיא נטשה אותי, בהתחלה היה לי מאוד קשה כי פיתחתי בה תלות, אבל בסופו שלי דבר הנתק בינינו חיזק אותי וגרם לי להיות עצמאית יותר ולהישען בעיקר על עצמי.
@} @}
-
- הודעות: 4254
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
אמונות לא מודעות
_על מה תצטרכי לוותר על מנת לקבל את העבר שלך? כלומר, במה הקבלה הזאת תהיה כרוכה?
אני לא יודעת.
אשמח אם תעזרי לי בנושא._
לפי התיאור שלך נשמע שהנפש שלך אוחזת ברעיון ש"זה היה אמור להיות אחרת".
נראה לי שאולי עבודה על שני הנושאים הללו תוכל לסייע לך:
אני חושבת שכן. זה אולי לא יחליף את חווית הילדות החסרה, אבל זה יכול ליצור חוויה אחרת שלך כאדם בוגר.
זה דורש ממך להיות ערה לצרכים הללו, לא להתבייש בהם, ולא לשפוט אותם. למשל, לראות שאין שום דבר לא בסדר בלומר לעצמך שבתור אישה בוגרת את זקוקה לקשר זוגי שיש בו ביטחון ועיטוף גדולים יחסית. שזה לגיטימי ורצוי לך.
וכמו שאני תמיד אומרת – זה דורש לעבוד במקביל גם על לקבל מענה לצרכים הללו מבפנים. כלומר, לעבוד על ההכרה בכך שאת ראויה לכזה קשר ולכזו אהבה. לבסס את התשתית הפנימית שתסכים לקבל את המענה הזה מבחוץ. כמו להכין את הקרקע כדי שיהיה לאהבה שתגיע מבחוץ היכן להיקלט.
תודה לך! האם תוכלי לומר לי למה הגעת למסקנה הזו (אפילו מרחוק)? האינדיקציה היחידה שיש לי שאני מרגישה שאני מתקדמת ומתחזקת מפעם לפעם.
תחושת בטן, אבל אם אני צריכה לנסות להסביר אותה, אז היא מתבססת על התחושות הפנימיות הללו שאת מתארת, על היכולת שלך להבין את המנגנונים שלך, ועל ההבנה היחסית-חדשה שלך, שמלווה אותך כל הזמן ברקע ועולה כל הזמן מבין השורות, שאת כבר לא מוכנה להישאר בסיטואציות שמחלישות אותך, ושאת ראויה ליחס מעצים ואוהב.
יש לי חברות אבל לא מסוג הקשרים שיכולים להזין אותי, בעבר הייתה לי חברה כזו שהזינה אותי והיא נטשה אותי, בהתחלה היה לי מאוד קשה כי פיתחתי בה תלות, אבל בסופו שלי דבר הנתק בינינו חיזק אותי וגרם לי להיות עצמאית יותר ולהישען בעיקר על עצמי.
אני לא יודעת.
אשמח אם תעזרי לי בנושא._
לפי התיאור שלך נשמע שהנפש שלך אוחזת ברעיון ש"זה היה אמור להיות אחרת".
נראה לי שאולי עבודה על שני הנושאים הללו תוכל לסייע לך:
- לוותר על הרעיון שזה היה אמור להיות אחרת, ולקבל את הרעיון שכך הם הדברים.
- להכיר בכך שתולדותייך וקורותייך אינם מעידים על מי שאת ועל הערך שלך כאדם. לנתק בין הערך שלך – לבין ההישגים/הכישלונות שלך.
אני חושבת שכן. זה אולי לא יחליף את חווית הילדות החסרה, אבל זה יכול ליצור חוויה אחרת שלך כאדם בוגר.
זה דורש ממך להיות ערה לצרכים הללו, לא להתבייש בהם, ולא לשפוט אותם. למשל, לראות שאין שום דבר לא בסדר בלומר לעצמך שבתור אישה בוגרת את זקוקה לקשר זוגי שיש בו ביטחון ועיטוף גדולים יחסית. שזה לגיטימי ורצוי לך.
וכמו שאני תמיד אומרת – זה דורש לעבוד במקביל גם על לקבל מענה לצרכים הללו מבפנים. כלומר, לעבוד על ההכרה בכך שאת ראויה לכזה קשר ולכזו אהבה. לבסס את התשתית הפנימית שתסכים לקבל את המענה הזה מבחוץ. כמו להכין את הקרקע כדי שיהיה לאהבה שתגיע מבחוץ היכן להיקלט.
תודה לך! האם תוכלי לומר לי למה הגעת למסקנה הזו (אפילו מרחוק)? האינדיקציה היחידה שיש לי שאני מרגישה שאני מתקדמת ומתחזקת מפעם לפעם.
תחושת בטן, אבל אם אני צריכה לנסות להסביר אותה, אז היא מתבססת על התחושות הפנימיות הללו שאת מתארת, על היכולת שלך להבין את המנגנונים שלך, ועל ההבנה היחסית-חדשה שלך, שמלווה אותך כל הזמן ברקע ועולה כל הזמן מבין השורות, שאת כבר לא מוכנה להישאר בסיטואציות שמחלישות אותך, ושאת ראויה ליחס מעצים ואוהב.
יש לי חברות אבל לא מסוג הקשרים שיכולים להזין אותי, בעבר הייתה לי חברה כזו שהזינה אותי והיא נטשה אותי, בהתחלה היה לי מאוד קשה כי פיתחתי בה תלות, אבל בסופו שלי דבר הנתק בינינו חיזק אותי וגרם לי להיות עצמאית יותר ולהישען בעיקר על עצמי.
- האם את מסכימה ליצור כוונה לזמן אל חייך קשרים מעצימים ומיטיבים?
- האם את מסכימה להכיר בכך שאת ראויה לכך?
- האם את מסכימה לדמיין את זה קורה?
-
- הודעות: 223
- הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30
אמונות לא מודעות
לפי התיאור שלך נשמע שהנפש שלך אוחזת ברעיון ש"זה היה אמור להיות אחרת".
זה ממש כך, כל השנים חייתי בתחושת פספוס והחמצה משום שלא הייתה הלימה בן הכישורים והיכולת שלי לבין מה שהחיים נתנו לי ומה שעשיתי, תמיד הייתה בתוכי תקווה שיגיע היום שבו תהיה הלימה ואקבל את ההכרה הזו, וזה לא קרה עד היום. אני כותבת לך את זה ואני ממש בוכה יש לי המון כאב על זה.
לוותר על הרעיון שזה היה אמור להיות אחרת, ולקבל את הרעיון שכך הם הדברים.
איך עושים את זה?
להכיר בכך שתולדותייך וקורותייך אינם מעידים על מי שאת ועל הערך שלך כאדם. לנתק בין הערך שלך – לבין ההישגים/הכישלונות שלך.
מה אני אומרת לעצמי?
– זה דורש לעבוד במקביל גם על לקבל מענה לצרכים הללו מבפנים. כלומר, לעבוד על ההכרה בכך שאת ראויה לכזה קשר ולכזו אהבה. לבסס את התשתית הפנימית שתסכים לקבל את המענה הזה מבחוץ. כמו להכין את הקרקע כדי שיהיה לאהבה שתגיע מבחוץ היכן להיקלט.
אני לא מבינה ..האם העבודה על "הצרכים הלא מסופקים" זה רק לבסס תשתית פנימית שאני ראויה להם? האם אני לא צריכה לתת להם מענה בפועל?
ועל ההבנה היחסית-חדשה שלך, שמלווה אותך כל הזמן ברקע ועולה כל הזמן מבין השורות, שאת כבר לא מוכנה להישאר בסיטואציות שמחלישות אותך, ושאת ראויה ליחס מעצים ואוהב.
עד לפני שנה הייתי נשארת במערכות יחסים מחלישות ואפילו לא הייתי מזהה את זה, זה הרגיש לי טבעי משום שזה מה שהכרתי מאז נולדתי, בשנה האחרונה התחלתי להבין ולהטמיע בתוכי את כל הנושא, היום יש לי רגישות יתר לנושא, ואני מזהה מהר יחס רע ומחליש ומניפולציות למיניהן ואני מתרחקת מזה כמו מאש כי זה מרגיש לא נוח ולא נעים.
-האם את מסכימה ליצור כוונה לזמן אל חייך קשרים מעצימים ומיטיבים?
מאוד
-האם את מסכימה להכיר בכך שאת ראויה לכך?
כן
-האם את מסכימה לדמיין את זה קורה?
איך זה נראה, נשמע?
@} @}
זה ממש כך, כל השנים חייתי בתחושת פספוס והחמצה משום שלא הייתה הלימה בן הכישורים והיכולת שלי לבין מה שהחיים נתנו לי ומה שעשיתי, תמיד הייתה בתוכי תקווה שיגיע היום שבו תהיה הלימה ואקבל את ההכרה הזו, וזה לא קרה עד היום. אני כותבת לך את זה ואני ממש בוכה יש לי המון כאב על זה.
לוותר על הרעיון שזה היה אמור להיות אחרת, ולקבל את הרעיון שכך הם הדברים.
איך עושים את זה?
להכיר בכך שתולדותייך וקורותייך אינם מעידים על מי שאת ועל הערך שלך כאדם. לנתק בין הערך שלך – לבין ההישגים/הכישלונות שלך.
מה אני אומרת לעצמי?
– זה דורש לעבוד במקביל גם על לקבל מענה לצרכים הללו מבפנים. כלומר, לעבוד על ההכרה בכך שאת ראויה לכזה קשר ולכזו אהבה. לבסס את התשתית הפנימית שתסכים לקבל את המענה הזה מבחוץ. כמו להכין את הקרקע כדי שיהיה לאהבה שתגיע מבחוץ היכן להיקלט.
אני לא מבינה ..האם העבודה על "הצרכים הלא מסופקים" זה רק לבסס תשתית פנימית שאני ראויה להם? האם אני לא צריכה לתת להם מענה בפועל?
ועל ההבנה היחסית-חדשה שלך, שמלווה אותך כל הזמן ברקע ועולה כל הזמן מבין השורות, שאת כבר לא מוכנה להישאר בסיטואציות שמחלישות אותך, ושאת ראויה ליחס מעצים ואוהב.
עד לפני שנה הייתי נשארת במערכות יחסים מחלישות ואפילו לא הייתי מזהה את זה, זה הרגיש לי טבעי משום שזה מה שהכרתי מאז נולדתי, בשנה האחרונה התחלתי להבין ולהטמיע בתוכי את כל הנושא, היום יש לי רגישות יתר לנושא, ואני מזהה מהר יחס רע ומחליש ומניפולציות למיניהן ואני מתרחקת מזה כמו מאש כי זה מרגיש לא נוח ולא נעים.
-האם את מסכימה ליצור כוונה לזמן אל חייך קשרים מעצימים ומיטיבים?
מאוד
-האם את מסכימה להכיר בכך שאת ראויה לכך?
כן
-האם את מסכימה לדמיין את זה קורה?
איך זה נראה, נשמע?
@} @}
-
- הודעות: 4254
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
אמונות לא מודעות
יש לי המון כאב על זה.
אני מצטערת לשמוע
אני מאמינה שכאשר תשני את התפיסות שנלוות לזה, יש סיכוי שגם עוצמת הכאב תפחת.
_לוותר על הרעיון שזה היה אמור להיות אחרת, ולקבל את הרעיון שכך הם הדברים.
איך עושים את זה?
להכיר בכך שתולדותייך וקורותייך אינם מעידים על מי שאת ועל הערך שלך כאדם. לנתק בין הערך שלך – לבין ההישגים/הכישלונות שלך.
מה אני אומרת לעצמי?_
בואי נתחיל מכאן:
אין כלל אחד, אבל לא בהכרח (משום שאצל כל אדם התהליך יכול לקרות קצת אחרת). עשי מה שמרגיש לך נכון בשבילך, מה שמרגיש לך טוב עבורך.
אגב, תראי שמה שהצעתי היה גם לעבוד על התשתית הפנימית אבל גם להבין (למשל, זו רק דוגמא) שמה שאת זקוקה לו זה בן זוג שיש לו יכולת להיות מאוד עוטף ומאוד משרה ביטחון. וזה לגמרי משהו שנותן מענה לצרכים הללו בפועל.
עד לפני שנה הייתי נשארת במערכות יחסים מחלישות ואפילו לא הייתי מזהה את זה, זה הרגיש לי טבעי משום שזה מה שהכרתי מאז נולדתי, בשנה האחרונה התחלתי להבין ולהטמיע בתוכי את כל הנושא, היום יש לי רגישות יתר לנושא, ואני מזהה מהר יחס רע ומחליש ומניפולציות למיניהן ואני מתרחקת מזה כמו מאש כי זה מרגיש לא נוח ולא נעים.
נהדר. פיתחת "אי סבילות" ליחס מחליש ומבטל. וזהו שינוי עצום ומשמעותי.
_-האם את מסכימה לדמיין את זה קורה?
איך זה נראה, נשמע?_
פשוט, דמייני לך אדם שחי איתך ומתייחס אליך באופן אוהב, מעצים ומפרגן. את יכולה לפרוט את זה לסיטואציות קטנות וממשיות. אילו שיחות יהיו לכם? על מה? אילו מילים היית רוצה לשמוע ממנו? כיצד היית רוצה שהוא יבטא את הרגשות שלו כלפייך? וגם, לא פחות חשוב, איך היית רוצה שהוא יתבטא כלפייך כאשר הוא חש חוסר שביעות רצון ממשהו?
אני מצטערת לשמוע
אני מאמינה שכאשר תשני את התפיסות שנלוות לזה, יש סיכוי שגם עוצמת הכאב תפחת.
_לוותר על הרעיון שזה היה אמור להיות אחרת, ולקבל את הרעיון שכך הם הדברים.
איך עושים את זה?
להכיר בכך שתולדותייך וקורותייך אינם מעידים על מי שאת ועל הערך שלך כאדם. לנתק בין הערך שלך – לבין ההישגים/הכישלונות שלך.
מה אני אומרת לעצמי?_
בואי נתחיל מכאן:
- האם את מסכימה לוותר על הרעיון ש"זה היה אמור להיות אחרת"?
- מה מפחיד בלוותר על הרעיון הזה?
- מה נחוץ לך על מנת לוותר על הרעיון הזה?
- מה יידרש ממך על מנת לוותר על הרעיון הזה?
- מה לא תוכלי יותר לעשות לאחר שתוותרי על הרעיון הזה?
- מי לא תוכלי יותר להיות לאחר שתוותרי על הרעיון הזה?
- מה יתאפשר לך לאחר שתוותרי על הרעיון הזה?
אין כלל אחד, אבל לא בהכרח (משום שאצל כל אדם התהליך יכול לקרות קצת אחרת). עשי מה שמרגיש לך נכון בשבילך, מה שמרגיש לך טוב עבורך.
אגב, תראי שמה שהצעתי היה גם לעבוד על התשתית הפנימית אבל גם להבין (למשל, זו רק דוגמא) שמה שאת זקוקה לו זה בן זוג שיש לו יכולת להיות מאוד עוטף ומאוד משרה ביטחון. וזה לגמרי משהו שנותן מענה לצרכים הללו בפועל.
עד לפני שנה הייתי נשארת במערכות יחסים מחלישות ואפילו לא הייתי מזהה את זה, זה הרגיש לי טבעי משום שזה מה שהכרתי מאז נולדתי, בשנה האחרונה התחלתי להבין ולהטמיע בתוכי את כל הנושא, היום יש לי רגישות יתר לנושא, ואני מזהה מהר יחס רע ומחליש ומניפולציות למיניהן ואני מתרחקת מזה כמו מאש כי זה מרגיש לא נוח ולא נעים.
נהדר. פיתחת "אי סבילות" ליחס מחליש ומבטל. וזהו שינוי עצום ומשמעותי.
_-האם את מסכימה לדמיין את זה קורה?
איך זה נראה, נשמע?_
פשוט, דמייני לך אדם שחי איתך ומתייחס אליך באופן אוהב, מעצים ומפרגן. את יכולה לפרוט את זה לסיטואציות קטנות וממשיות. אילו שיחות יהיו לכם? על מה? אילו מילים היית רוצה לשמוע ממנו? כיצד היית רוצה שהוא יבטא את הרגשות שלו כלפייך? וגם, לא פחות חשוב, איך היית רוצה שהוא יתבטא כלפייך כאשר הוא חש חוסר שביעות רצון ממשהו?
-
- הודעות: 223
- הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30
אמונות לא מודעות
-האם את מסכימה לוותר על הרעיון ש"זה היה אמור להיות אחרת"?
קשה לי מאוד, משום שיש פער עצום בין מי שאני, הכישורים שלי, הפוטנציאל שלי לבין איך שהחיים שלי נראים או מסתדרים.
-מה מפחיד בלוותר על הרעיון הזה?
לקבל שנגזרו עליי חיים קשים, אולי בגלל שאני בנאדם רע או שעשיתי משהו רע וזה עונש שלי.
-מה נחוץ לך על מנת לוותר על הרעיון?
לא יודעת.
-מה לא תוכלי יותר לעשות לאחר שתוותרי על הרעיון הזה?
להשלות את עצמי שהיה מגיע לי טוב יותר.
-מה יתאפשר לך לאחר שתוותרי על הרעיון הזה?
לראות את האמת כמו שהיא. לחיות את המציאות האמתית.
-מי לא תוכלי יותר להיות לאחר שתוותרי על הרעיון הזה?
הילדה שמשלה את עצמה שהיו צריכים להיות לה חיים יותר טובים, שזה לא החיים שמגיעים לה.
אני עניתי על השאלות מהבטן ואין לי מושג אם זה קשור, אני מרגישה שזה הגנה כלשהי שאני בכלל לא מודעת אליה.
להכיר בכך שתולדותייך וקורותייך אינם מעידים על מי שאת ועל הערך שלך כאדם. לנתק בין הערך שלך – לבין ההישגים/הכישלונות שלך.
מה אני יכולה להגיד לעצמי בשביל לחשוב כך?
התפיסה בחברה כל כך חזקה שיש קשר בין מה שהשגת בחיים לבין מי שאת, כל השנים שפטו והעריכו את הבנאדם לפי החומר שהוא צבר ולא לפי מי שהוא כאדם.
_אני לא מבינה ..האם העבודה על "הצרכים הלא מסופקים" זה רק לבסס תשתית פנימית שאני ראויה להם? האם אני לא צריכה לתת להם מענה בפועל?
אין כלל אחד, אבל לא בהכרח (משום שאצל כל אדם התהליך יכול לקרות קצת אחרת). עשי מה שמרגיש לך נכון בשבילך, מה שמרגיש לך טוב עבורך.
אגב, תראי שמה שהצעתי היה גם לעבוד על התשתית הפנימית אבל גם להבין (למשל, זו רק דוגמא) שמה שאת זקוקה לו זה בן זוג שיש לו יכולת להיות מאוד עוטף ומאוד משרה ביטחון. וזה לגמרי משהו שנותן מענה לצרכים הללו בפועל._
אני קצת מבולבלת, בגלל שהצרכים שלי לא סופקו בילדות, היום יש בתוכי חלקים ריקים שמנהלים אותי וכמהים למענה, מה אני יכולה לעשות בפועל כדי למתן/למלא אותם? חוץ מלבסס תשתית פנימית שאני ראויה, ושמגיע לי למלא את הצרכים השונים, וכמו שכתבת להבין שאני זקוקה לבן זוג שיש לו יכולת למלא את הצרכים וכו'. ואם אין בן זוג ,האם אני בכלל יכולה לתת מענה או שלא לצרכים האלה?
נהדר. פיתחת "אי סבילות" ליחס מחליש ומבטל. וזהו שינוי עצום ומשמעותי.
את כותבת לי שזה שינוי עצום ומשמעותי, למה?
פשוט, דמייני לך אדם שחי איתך ומתייחס אליך באופן אוהב, מעצים ומפרגן. את יכולה לפרוט את זה לסיטואציות קטנות וממשיות. אילו שיחות יהיו לכם? על מה? אילו מילים היית רוצה לשמוע ממנו? כיצד היית רוצה שהוא יבטא את הרגשות שלו כלפייך? וגם, לא פחות חשוב, איך היית רוצה שהוא יתבטא כלפייך כאשר הוא חש חוסר שביעות רצון ממשהו?
לא חשבתי על זה במובן הזה, דמיינתי כל מיני אבל לא לפרטים.. אני אחשוב על זה.
עירית תודה, @} @}
קשה לי מאוד, משום שיש פער עצום בין מי שאני, הכישורים שלי, הפוטנציאל שלי לבין איך שהחיים שלי נראים או מסתדרים.
-מה מפחיד בלוותר על הרעיון הזה?
לקבל שנגזרו עליי חיים קשים, אולי בגלל שאני בנאדם רע או שעשיתי משהו רע וזה עונש שלי.
-מה נחוץ לך על מנת לוותר על הרעיון?
לא יודעת.
-מה לא תוכלי יותר לעשות לאחר שתוותרי על הרעיון הזה?
להשלות את עצמי שהיה מגיע לי טוב יותר.
-מה יתאפשר לך לאחר שתוותרי על הרעיון הזה?
לראות את האמת כמו שהיא. לחיות את המציאות האמתית.
-מי לא תוכלי יותר להיות לאחר שתוותרי על הרעיון הזה?
הילדה שמשלה את עצמה שהיו צריכים להיות לה חיים יותר טובים, שזה לא החיים שמגיעים לה.
אני עניתי על השאלות מהבטן ואין לי מושג אם זה קשור, אני מרגישה שזה הגנה כלשהי שאני בכלל לא מודעת אליה.
להכיר בכך שתולדותייך וקורותייך אינם מעידים על מי שאת ועל הערך שלך כאדם. לנתק בין הערך שלך – לבין ההישגים/הכישלונות שלך.
מה אני יכולה להגיד לעצמי בשביל לחשוב כך?
התפיסה בחברה כל כך חזקה שיש קשר בין מה שהשגת בחיים לבין מי שאת, כל השנים שפטו והעריכו את הבנאדם לפי החומר שהוא צבר ולא לפי מי שהוא כאדם.
_אני לא מבינה ..האם העבודה על "הצרכים הלא מסופקים" זה רק לבסס תשתית פנימית שאני ראויה להם? האם אני לא צריכה לתת להם מענה בפועל?
אין כלל אחד, אבל לא בהכרח (משום שאצל כל אדם התהליך יכול לקרות קצת אחרת). עשי מה שמרגיש לך נכון בשבילך, מה שמרגיש לך טוב עבורך.
אגב, תראי שמה שהצעתי היה גם לעבוד על התשתית הפנימית אבל גם להבין (למשל, זו רק דוגמא) שמה שאת זקוקה לו זה בן זוג שיש לו יכולת להיות מאוד עוטף ומאוד משרה ביטחון. וזה לגמרי משהו שנותן מענה לצרכים הללו בפועל._
אני קצת מבולבלת, בגלל שהצרכים שלי לא סופקו בילדות, היום יש בתוכי חלקים ריקים שמנהלים אותי וכמהים למענה, מה אני יכולה לעשות בפועל כדי למתן/למלא אותם? חוץ מלבסס תשתית פנימית שאני ראויה, ושמגיע לי למלא את הצרכים השונים, וכמו שכתבת להבין שאני זקוקה לבן זוג שיש לו יכולת למלא את הצרכים וכו'. ואם אין בן זוג ,האם אני בכלל יכולה לתת מענה או שלא לצרכים האלה?
נהדר. פיתחת "אי סבילות" ליחס מחליש ומבטל. וזהו שינוי עצום ומשמעותי.
את כותבת לי שזה שינוי עצום ומשמעותי, למה?
פשוט, דמייני לך אדם שחי איתך ומתייחס אליך באופן אוהב, מעצים ומפרגן. את יכולה לפרוט את זה לסיטואציות קטנות וממשיות. אילו שיחות יהיו לכם? על מה? אילו מילים היית רוצה לשמוע ממנו? כיצד היית רוצה שהוא יבטא את הרגשות שלו כלפייך? וגם, לא פחות חשוב, איך היית רוצה שהוא יתבטא כלפייך כאשר הוא חש חוסר שביעות רצון ממשהו?
לא חשבתי על זה במובן הזה, דמיינתי כל מיני אבל לא לפרטים.. אני אחשוב על זה.
עירית תודה, @} @}
-
- הודעות: 4254
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
אמונות לא מודעות
עניתי על השאלות מהבטן ואין לי מושג אם זה קשור, אני מרגישה שזה הגנה כלשהי שאני בכלל לא מודעת אליה.
טוב שענית מהבטן . זה בדיוק מה שמציף עבורנו את מה שיש שם בפנים מתחת לפני השטח, ואת הדבר שאיתו כדאי לעבוד, ושבאמצעותו ניתן להתחיל להניע את המהלכים הפנימיים הללו.
אגיד לך מה אני רואה, וכהרגלנו תבדקי אם זה בכיוון, אם זה אכן נכון גם בעיניך, בסדר?
אם תסתכלי על כל התשובות שלך, תוכלי לראות שאחד הדברים שעולה מכולן זוהי האמונה הלא מודעת שלא מגיע לך טוב, ושאולי היה מגיע לך ה"רע", אולי כאיזשהו עונש. שאם היית "טובה" או בסדר – היו קורים לך בחיים דברים טובים, אבל בגלל שאת (כביכול) "לא בסדר" מה שקרה הוא מה שמגיע לך. זה אומר שיש שם ברקע תפיסה עצמית שלילית שמאמינה שזה מה שאת ראויה לו.
כל עוד האמונה הזאת קיימת, עצם קיומו של העבר שלך כפי שהוא מהווה סוג של תזכורת מתמשכת מכאיבה עבורך. זה כמו שלט שנמצא כל הזמן מול הפנים שלך, ושכתוב עליו: "לא הגיע לך. את לא מספיק..."
משום כך, אני חושבת שאם תעבדי על שינוי התפיסה העצמית הזאת תוכלי לחיות יותר בשלום עם העבר שלך. כאשר האמונה הזאת תיחלש, העבר שלך, או מחשבות שלך על העבר שלך, לא יכאיבו ויטרידו כל כך כמו שקורה כעת.
מה דעתך? מתחברת לתיאור ולניתוח הזה?
מה אני יכולה להגיד לעצמי בשביל לחשוב כך?
את יכולה לעבוד עם שאלות ההסכמה הללו (לאורך זמן, לא באופן חד פעמי, כדי לבסס הבשלה):
אני קצת מבולבלת, בגלל שהצרכים שלי לא סופקו בילדות, היום יש בתוכי חלקים ריקים שמנהלים אותי וכמהים למענה, מה אני יכולה לעשות בפועל כדי למתן/למלא אותם? חוץ מלבסס תשתית פנימית שאני ראויה, ושמגיע לי למלא את הצרכים השונים, וכמו שכתבת להבין שאני זקוקה לבן זוג שיש לו יכולת למלא את הצרכים וכו'. ואם אין בן זוג ,האם אני בכלל יכולה לתת מענה או שלא לצרכים האלה?
ראשית, אני חושבת שהתהליך שתיארת שאת עושה (בליווי מטפלת, נכון?), כבר לוקח אותך לשם. זה סוג של עשייה בפועל.
שנית, אני מציעה להיות כל הזמן קשובה לעצמך, לרצונות שלך ולצרכים שלך, ולבדוק לגבי כל סיטואציה שאת נמצאת בה אם טוב לך ונעים לך בה, או לא. האם היא מעצימה אותך או לא, ואם לא, מה את יכולה לעשות על מנת לשנות אותה או על מנת לצאת ממנה.
ולבסוף, את יכולה להתרגל לשאול את עצמך מדי יום, או כמה פעמים ביום: מה שלומי? מה אני רוצה עכשיו? מה אני צריכה עכשיו? זוהי שאלה שפונה ממש ישירות אל החלק החסר, הכמה והלא מסופק. היא (השאלה. ואַת ששואלת אותה) יכולה לתפקד כמו הורה קשוב, דואג ומכיל עבור ילדו.
האם עכשיו זה נתן מענה לשאלה ולבלבול?
_נהדר. פיתחת "אי סבילות" ליחס מחליש ומבטל. וזהו שינוי עצום ומשמעותי.
את כותבת לי שזה שינוי עצום ומשמעותי, למה?_
כי זה מה שעושה את ההבדל בין להישאר, להכיל, לספוג יחס פוגעני לבין כבר לא להיות שם. בעיני זה דבר גדול מאוד. זה ממש ההבדל בין להסכים לספוג רעל או לא להסכים לספוג אותו. וזה מן הסתם יושב על תפיסות לא מודעות חדשות שמאמינות שאת לא ראויה לכזה יחס. מה דעתך אַת?
אני פה. מוזמנת להמשיך.
טוב שענית מהבטן . זה בדיוק מה שמציף עבורנו את מה שיש שם בפנים מתחת לפני השטח, ואת הדבר שאיתו כדאי לעבוד, ושבאמצעותו ניתן להתחיל להניע את המהלכים הפנימיים הללו.
אגיד לך מה אני רואה, וכהרגלנו תבדקי אם זה בכיוון, אם זה אכן נכון גם בעיניך, בסדר?
אם תסתכלי על כל התשובות שלך, תוכלי לראות שאחד הדברים שעולה מכולן זוהי האמונה הלא מודעת שלא מגיע לך טוב, ושאולי היה מגיע לך ה"רע", אולי כאיזשהו עונש. שאם היית "טובה" או בסדר – היו קורים לך בחיים דברים טובים, אבל בגלל שאת (כביכול) "לא בסדר" מה שקרה הוא מה שמגיע לך. זה אומר שיש שם ברקע תפיסה עצמית שלילית שמאמינה שזה מה שאת ראויה לו.
כל עוד האמונה הזאת קיימת, עצם קיומו של העבר שלך כפי שהוא מהווה סוג של תזכורת מתמשכת מכאיבה עבורך. זה כמו שלט שנמצא כל הזמן מול הפנים שלך, ושכתוב עליו: "לא הגיע לך. את לא מספיק..."
משום כך, אני חושבת שאם תעבדי על שינוי התפיסה העצמית הזאת תוכלי לחיות יותר בשלום עם העבר שלך. כאשר האמונה הזאת תיחלש, העבר שלך, או מחשבות שלך על העבר שלך, לא יכאיבו ויטרידו כל כך כמו שקורה כעת.
מה דעתך? מתחברת לתיאור ולניתוח הזה?
מה אני יכולה להגיד לעצמי בשביל לחשוב כך?
את יכולה לעבוד עם שאלות ההסכמה הללו (לאורך זמן, לא באופן חד פעמי, כדי לבסס הבשלה):
- האם אני מסכימה להכיר בכך שתולדותיי אינם מעידים על מי שאני ועל הערך שלי כאדם?
- האם אני מסכימה להכיר בכך שההישגים שלי אינם מעידים על ערכי כאדם?
- האם אני מסכימה לנתק כעת בין הערך שלי – לבין ההישגים/הכישלונות שלי?
- האם אני מסכימה להתחבר כעת לידיעת הערך שלי שאינה תלויה בדבר?
אני קצת מבולבלת, בגלל שהצרכים שלי לא סופקו בילדות, היום יש בתוכי חלקים ריקים שמנהלים אותי וכמהים למענה, מה אני יכולה לעשות בפועל כדי למתן/למלא אותם? חוץ מלבסס תשתית פנימית שאני ראויה, ושמגיע לי למלא את הצרכים השונים, וכמו שכתבת להבין שאני זקוקה לבן זוג שיש לו יכולת למלא את הצרכים וכו'. ואם אין בן זוג ,האם אני בכלל יכולה לתת מענה או שלא לצרכים האלה?
ראשית, אני חושבת שהתהליך שתיארת שאת עושה (בליווי מטפלת, נכון?), כבר לוקח אותך לשם. זה סוג של עשייה בפועל.
שנית, אני מציעה להיות כל הזמן קשובה לעצמך, לרצונות שלך ולצרכים שלך, ולבדוק לגבי כל סיטואציה שאת נמצאת בה אם טוב לך ונעים לך בה, או לא. האם היא מעצימה אותך או לא, ואם לא, מה את יכולה לעשות על מנת לשנות אותה או על מנת לצאת ממנה.
ולבסוף, את יכולה להתרגל לשאול את עצמך מדי יום, או כמה פעמים ביום: מה שלומי? מה אני רוצה עכשיו? מה אני צריכה עכשיו? זוהי שאלה שפונה ממש ישירות אל החלק החסר, הכמה והלא מסופק. היא (השאלה. ואַת ששואלת אותה) יכולה לתפקד כמו הורה קשוב, דואג ומכיל עבור ילדו.
האם עכשיו זה נתן מענה לשאלה ולבלבול?
_נהדר. פיתחת "אי סבילות" ליחס מחליש ומבטל. וזהו שינוי עצום ומשמעותי.
את כותבת לי שזה שינוי עצום ומשמעותי, למה?_
כי זה מה שעושה את ההבדל בין להישאר, להכיל, לספוג יחס פוגעני לבין כבר לא להיות שם. בעיני זה דבר גדול מאוד. זה ממש ההבדל בין להסכים לספוג רעל או לא להסכים לספוג אותו. וזה מן הסתם יושב על תפיסות לא מודעות חדשות שמאמינות שאת לא ראויה לכזה יחס. מה דעתך אַת?
אני פה. מוזמנת להמשיך.
-
- הודעות: 223
- הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30
אמונות לא מודעות
אם תסתכלי על כל התשובות שלך, תוכלי לראות שאחד הדברים שעולה מכולן זוהי האמונה הלא מודעת שלא מגיע לך טוב, ושאולי היה מגיע לך ה"רע", אולי כאיזשהו עונש. שאם היית "טובה" או בסדר – היו קורים לך בחיים דברים טובים, אבל בגלל שאת (כביכול) "לא בסדר" מה שקרה הוא מה שמגיע לך. זה אומר שיש שם ברקע תפיסה עצמית שלילית שמאמינה שזה מה שאת ראויה לו.
מייאש אותי להבין שאני סוחבת בתוכי אמונה כזו, למרות שכך באמת נראים החיים שלי, מה כבר עשיתי כילדה שאני סוחבת איתי אמונה כזו? כל הנאחס שלי בחיים מגיע מהאמונה הזו, מה שגרוע שאני מרגישה שזה מושרש בי, ממה יכולה לנבוע אמונה כזו? (האם בגלל שקיבלתי רק יחס רע בבית יכולה להיווצר אמונה כזו) מה אני צריכה לעשות על מנת לשנות את האמונה הזו?
כל עוד האמונה הזאת קיימת, עצם קיומו של העבר שלך כפי שהוא מהווה סוג של תזכורת מתמשכת מכאיבה עבורך. זה כמו שלט שנמצא כל הזמן מול הפנים שלך, ושכתוב עליו: "לא הגיע לך. את לא מספיק...".
כשאני קוראת את מה שכתבת "לא הגיע לך. את לא מספיק..." זה מוכר לי מאיפה שהוא לא יודעת מאיפה, כאילו מישהו עומד מולי וצוחק עליי ומוכיח אותי, ואומר לי את המילים המכאיבות האלה.
משום כך, אני חושבת שאם תעבדי על שינוי התפיסה העצמית הזאת תוכלי לחיות יותר בשלום עם העבר שלך. כאשר האמונה הזאת תיחלש, העבר שלך, או מחשבות שלך על העבר שלך, לא יכאיבו ויטרידו כל כך כמו שקורה כעת.
איך אני יכולה להחליש את האמונה הזו?
-האם אני מסכימה להכיר בכך שתולדותיי אינם מעידים על מי שאני ועל הערך שלי כאדם?
בראש אני מבינה את זה, לא בבטן.
-האם אני מסכימה להכיר בכך שההישגים שלי אינם מעידים על ערכי כאדם?
בראש אני מבינה את זה, לא בבטן.
השאלות הללו חשובות מאוד. אני חושבת שהבעיה שלי היא אחרת, אני לא משלימה עם העבר שלי, קשה לי לקבל את העבר שלי כי יש פער עצום בין המקום שאני נמצאת היום לבין מי שהייתי ,וגם כשהייתי מי שהייתי היכולת שלי, הפוטנציאל שלי לא התאים לחיים שחוויתי, לא קיבלתי הזדמנויות שמתאימות לכישורים שלי למי שאני, למרות שאני יודעת שלא משנה כמה מוכשרת וטובה אני יכולה להיות, אם הדימוי העצמי נמוך והערכה העצמית נמוכה זה מה שיקבע בסופו של דבר.
ראשית, אני חושבת שהתהליך שתיארת שאת עושה (בליווי מטפלת, נכון?), כבר לוקח אותך לשם. זה סוג של עשייה בפועל.
היום אין לי מטפלת, בעבר נעזרתי, אני פשוט לא יכולה להרשות לעצמי כי אני לא עובדת. הלוואי ויכולתי.
האם עכשיו זה נתן מענה לשאלה ולבלבול?
נתן לי מענה לשאלה, אך יש עוד משהו לא ברור לי, נגיד שאני נמצאת בחברה ולא מתייחסים אליי (לא ממקום רע), ואז עולה בי הצורך שיתייחסו אליי (כי יש לי חסך) ..מה אז אני צריכה לעשות כדי לתת מענה לצורך, אם בכלל?
ולבסוף, את יכולה להתרגל לשאול את עצמך מדי יום, או כמה פעמים ביום: מה שלומי? מה אני רוצה עכשיו? מה אני צריכה עכשיו? זוהי שאלה שפונה ממש ישירות אל החלק החסר, הכמה והלא מסופק. היא (השאלה. ואַת ששואלת אותה) יכולה לתפקד כמו הורה קשוב, דואג ומכיל עבור ילדו.
נגיד אני בלילה לבד, ואני שואלת את עצמי מה אני רוצה, צריכה? ואז עולה הצורך שלי בשייכות, ביחד, בחיבוק מה אז אני יכולה לעשות כדי למלא את הצורך?האם התייחסות לחלק הזה ממלא את החסך? (גם התייחסות של הורה לילד)
כי זה מה שעושה את ההבדל בין להישאר, להכיל, לספוג יחס פוגעני לבין כבר לא להיות שם. בעיני זה דבר גדול מאוד. זה ממש ההבדל בין להסכים לספוג רעל או לא להסכים לספוג אותו. וזה מן הסתם יושב על תפיסות לא מודעות חדשות שמאמינות שאת לא ראויה לכזה יחס. מה דעתך אַת?
זה עשה לי זץ רציני הדימוי של " להסכים לספוג רעל או לא להסכים לספוג אותו" האם ליחס פוגעני יש השפעה כמו רעל שאני מכניסה לגוף?
אני פה. מוזמנת להמשיך.
עירית, תודה לך על הנתינה, האדיבות והרכות שבך. @} @}
מייאש אותי להבין שאני סוחבת בתוכי אמונה כזו, למרות שכך באמת נראים החיים שלי, מה כבר עשיתי כילדה שאני סוחבת איתי אמונה כזו? כל הנאחס שלי בחיים מגיע מהאמונה הזו, מה שגרוע שאני מרגישה שזה מושרש בי, ממה יכולה לנבוע אמונה כזו? (האם בגלל שקיבלתי רק יחס רע בבית יכולה להיווצר אמונה כזו) מה אני צריכה לעשות על מנת לשנות את האמונה הזו?
כל עוד האמונה הזאת קיימת, עצם קיומו של העבר שלך כפי שהוא מהווה סוג של תזכורת מתמשכת מכאיבה עבורך. זה כמו שלט שנמצא כל הזמן מול הפנים שלך, ושכתוב עליו: "לא הגיע לך. את לא מספיק...".
כשאני קוראת את מה שכתבת "לא הגיע לך. את לא מספיק..." זה מוכר לי מאיפה שהוא לא יודעת מאיפה, כאילו מישהו עומד מולי וצוחק עליי ומוכיח אותי, ואומר לי את המילים המכאיבות האלה.
משום כך, אני חושבת שאם תעבדי על שינוי התפיסה העצמית הזאת תוכלי לחיות יותר בשלום עם העבר שלך. כאשר האמונה הזאת תיחלש, העבר שלך, או מחשבות שלך על העבר שלך, לא יכאיבו ויטרידו כל כך כמו שקורה כעת.
איך אני יכולה להחליש את האמונה הזו?
-האם אני מסכימה להכיר בכך שתולדותיי אינם מעידים על מי שאני ועל הערך שלי כאדם?
בראש אני מבינה את זה, לא בבטן.
-האם אני מסכימה להכיר בכך שההישגים שלי אינם מעידים על ערכי כאדם?
בראש אני מבינה את זה, לא בבטן.
השאלות הללו חשובות מאוד. אני חושבת שהבעיה שלי היא אחרת, אני לא משלימה עם העבר שלי, קשה לי לקבל את העבר שלי כי יש פער עצום בין המקום שאני נמצאת היום לבין מי שהייתי ,וגם כשהייתי מי שהייתי היכולת שלי, הפוטנציאל שלי לא התאים לחיים שחוויתי, לא קיבלתי הזדמנויות שמתאימות לכישורים שלי למי שאני, למרות שאני יודעת שלא משנה כמה מוכשרת וטובה אני יכולה להיות, אם הדימוי העצמי נמוך והערכה העצמית נמוכה זה מה שיקבע בסופו של דבר.
ראשית, אני חושבת שהתהליך שתיארת שאת עושה (בליווי מטפלת, נכון?), כבר לוקח אותך לשם. זה סוג של עשייה בפועל.
היום אין לי מטפלת, בעבר נעזרתי, אני פשוט לא יכולה להרשות לעצמי כי אני לא עובדת. הלוואי ויכולתי.
האם עכשיו זה נתן מענה לשאלה ולבלבול?
נתן לי מענה לשאלה, אך יש עוד משהו לא ברור לי, נגיד שאני נמצאת בחברה ולא מתייחסים אליי (לא ממקום רע), ואז עולה בי הצורך שיתייחסו אליי (כי יש לי חסך) ..מה אז אני צריכה לעשות כדי לתת מענה לצורך, אם בכלל?
ולבסוף, את יכולה להתרגל לשאול את עצמך מדי יום, או כמה פעמים ביום: מה שלומי? מה אני רוצה עכשיו? מה אני צריכה עכשיו? זוהי שאלה שפונה ממש ישירות אל החלק החסר, הכמה והלא מסופק. היא (השאלה. ואַת ששואלת אותה) יכולה לתפקד כמו הורה קשוב, דואג ומכיל עבור ילדו.
נגיד אני בלילה לבד, ואני שואלת את עצמי מה אני רוצה, צריכה? ואז עולה הצורך שלי בשייכות, ביחד, בחיבוק מה אז אני יכולה לעשות כדי למלא את הצורך?האם התייחסות לחלק הזה ממלא את החסך? (גם התייחסות של הורה לילד)
כי זה מה שעושה את ההבדל בין להישאר, להכיל, לספוג יחס פוגעני לבין כבר לא להיות שם. בעיני זה דבר גדול מאוד. זה ממש ההבדל בין להסכים לספוג רעל או לא להסכים לספוג אותו. וזה מן הסתם יושב על תפיסות לא מודעות חדשות שמאמינות שאת לא ראויה לכזה יחס. מה דעתך אַת?
זה עשה לי זץ רציני הדימוי של " להסכים לספוג רעל או לא להסכים לספוג אותו" האם ליחס פוגעני יש השפעה כמו רעל שאני מכניסה לגוף?
אני פה. מוזמנת להמשיך.
עירית, תודה לך על הנתינה, האדיבות והרכות שבך. @} @}
-
- הודעות: 3248
- הצטרפות: 03 אוגוסט 2014, 09:09
- דף אישי: הדף האישי של יולי_קו
אמונות לא מודעות
רוצה להבריא יקרה,
רעיון ש"זה היה אמור להיות אחרת".
עולה אצלי שאלה: האם ילד שגדל בתקופת מלחמה או בשואה או בתנאים קשים אחרים (נטישה, בתי יתומים, ועוד) אמור להתבייש בילדות שלו?
שאלה נוספת: בהנחה שאת אוחזת כרגע במערכת אמונות מסויימת-מה הרווח שלך בלהשאר כרגע במצב הקיים ובאמונות הקיימות?
כל הכבוד לך על המסע הפנימי.
רעיון ש"זה היה אמור להיות אחרת".
עולה אצלי שאלה: האם ילד שגדל בתקופת מלחמה או בשואה או בתנאים קשים אחרים (נטישה, בתי יתומים, ועוד) אמור להתבייש בילדות שלו?
שאלה נוספת: בהנחה שאת אוחזת כרגע במערכת אמונות מסויימת-מה הרווח שלך בלהשאר כרגע במצב הקיים ובאמונות הקיימות?
כל הכבוד לך על המסע הפנימי.
-
- הודעות: 223
- הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30
אמונות לא מודעות
יולי קויקרה,
עולה אצלי שאלה: האם ילד שגדל בתקופת מלחמה או בשואה או בתנאים קשים אחרים (נטישה, בתי יתומים, ועוד) אמור להתבייש בילדות שלו?
אני לא מתביישת בילדות שלי כי אני מבינה שלא היה לי הרבה מה לעשות עם הנתונים שנולדתי אליהם, אני לא בחרתי את ההורים, האחים והסביבה. אני מתביישת בזה שכבנאדם לא הצלחתי להגיע להישגים גשמיים למרות הפוטנציאל והיכולות שלי, שכול החיים שלי זה כישלון אחד גדול. היום אני מבינה שבגלל שחייתי בסביבה שלילית הייתי עסוקה בלשרוד ולא הייתי פנויה רגשית, נפשית להתפתח בגלל שכל הזמן דאגו להנחית אותי והייתי חלשה ופגועה מאוד כבנאדם בגלל הפגיעות של העבר שלא טופלו.
כמו כן, ניצולי שואה לא התביישו בזה שהם חוו שואה, הם התביישו בזה שהם נכנעו לגרמנים ולא פעלו אחרת וזה מה שאני מרגישה היום. (כשהייתי פגועה לא ראיתי את זה)
שאלה נוספת: בהנחה שאת אוחזת כרגע במערכת אמונות מסויימת-מה הרווח שלך בלהשאר כרגע במצב הקיים ובאמונות הקיימות?
רק בשנתיים האחרונות נחשפתי לאמונות הלא מודעות שלי והייתי בשוק כי לא הייתי מודעת לזה שאני נושאת כל כך הרבה אמונות שליליות, למרות שהמציאות שלי הייתה זהה להן. הקושי שלי
עולה אצלי שאלה: האם ילד שגדל בתקופת מלחמה או בשואה או בתנאים קשים אחרים (נטישה, בתי יתומים, ועוד) אמור להתבייש בילדות שלו?
אני לא מתביישת בילדות שלי כי אני מבינה שלא היה לי הרבה מה לעשות עם הנתונים שנולדתי אליהם, אני לא בחרתי את ההורים, האחים והסביבה. אני מתביישת בזה שכבנאדם לא הצלחתי להגיע להישגים גשמיים למרות הפוטנציאל והיכולות שלי, שכול החיים שלי זה כישלון אחד גדול. היום אני מבינה שבגלל שחייתי בסביבה שלילית הייתי עסוקה בלשרוד ולא הייתי פנויה רגשית, נפשית להתפתח בגלל שכל הזמן דאגו להנחית אותי והייתי חלשה ופגועה מאוד כבנאדם בגלל הפגיעות של העבר שלא טופלו.
כמו כן, ניצולי שואה לא התביישו בזה שהם חוו שואה, הם התביישו בזה שהם נכנעו לגרמנים ולא פעלו אחרת וזה מה שאני מרגישה היום. (כשהייתי פגועה לא ראיתי את זה)
שאלה נוספת: בהנחה שאת אוחזת כרגע במערכת אמונות מסויימת-מה הרווח שלך בלהשאר כרגע במצב הקיים ובאמונות הקיימות?
רק בשנתיים האחרונות נחשפתי לאמונות הלא מודעות שלי והייתי בשוק כי לא הייתי מודעת לזה שאני נושאת כל כך הרבה אמונות שליליות, למרות שהמציאות שלי הייתה זהה להן. הקושי שלי
-
- הודעות: 223
- הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30
אמונות לא מודעות
יולי קויקרה,
עולה אצלי שאלה: האם ילד שגדל בתקופת מלחמה או בשואה או בתנאים קשים אחרים (נטישה, בתי יתומים, ועוד) אמור להתבייש בילדות שלו?
אני לא מתביישת בילדות שלי כי אני מבינה שלא היה לי הרבה מה לעשות עם הנתונים שנולדתי אליהם, אני לא בחרתי את ההורים, האחים והסביבה. אני מתביישת בזה שכבנאדם לא הצלחתי להגיע להישגים גשמיים למרות הפוטנציאל והיכולות שלי, שכול החיים שלי זה כישלון אחד גדול. היום אני מבינה שבגלל שחייתי בסביבה שלילית הייתי עסוקה בלשרוד ולא הייתי פנויה רגשית, נפשית להתפתח בגלל שכל הזמן דאגו להנחית אותי והייתי חלשה ופגועה מאוד כבנאדם בגלל הפגיעות של העבר שלא טופלו.
כמו כן, ניצולי שואה לא התביישו בזה שהם חוו שואה, הם התביישו בזה שהם נכנעו לגרמנים ולא פעלו אחרת וזה מה שאני מרגישה היום. (כשהייתי פגועה לא ראיתי את זה)
שאלה נוספת: בהנחה שאת אוחזת כרגע במערכת אמונות מסויימת-מה הרווח שלך בלהשאר כרגע במצב הקיים ובאמונות הקיימות?
רק בשנתיים האחרונות נחשפתי לאמונות הלא מודעות שלי והייתי בשוק כי לא הייתי מודעת לזה שאני נושאת בתוכי כל כך הרבה אמונות שליליות, וההבנה כמה קשה לשנות את האמונות האלה כי הם מושרשות עמוק בתוכי, עם כל קושי של השינוי אני לא מוצאת שום רווח בלהישאר במצב הקיים ועובדת באופן אינטנסיבי לשנות אותן.
כל הכבוד לך על המסע הפנימי.
תודה!
עולה אצלי שאלה: האם ילד שגדל בתקופת מלחמה או בשואה או בתנאים קשים אחרים (נטישה, בתי יתומים, ועוד) אמור להתבייש בילדות שלו?
אני לא מתביישת בילדות שלי כי אני מבינה שלא היה לי הרבה מה לעשות עם הנתונים שנולדתי אליהם, אני לא בחרתי את ההורים, האחים והסביבה. אני מתביישת בזה שכבנאדם לא הצלחתי להגיע להישגים גשמיים למרות הפוטנציאל והיכולות שלי, שכול החיים שלי זה כישלון אחד גדול. היום אני מבינה שבגלל שחייתי בסביבה שלילית הייתי עסוקה בלשרוד ולא הייתי פנויה רגשית, נפשית להתפתח בגלל שכל הזמן דאגו להנחית אותי והייתי חלשה ופגועה מאוד כבנאדם בגלל הפגיעות של העבר שלא טופלו.
כמו כן, ניצולי שואה לא התביישו בזה שהם חוו שואה, הם התביישו בזה שהם נכנעו לגרמנים ולא פעלו אחרת וזה מה שאני מרגישה היום. (כשהייתי פגועה לא ראיתי את זה)
שאלה נוספת: בהנחה שאת אוחזת כרגע במערכת אמונות מסויימת-מה הרווח שלך בלהשאר כרגע במצב הקיים ובאמונות הקיימות?
רק בשנתיים האחרונות נחשפתי לאמונות הלא מודעות שלי והייתי בשוק כי לא הייתי מודעת לזה שאני נושאת בתוכי כל כך הרבה אמונות שליליות, וההבנה כמה קשה לשנות את האמונות האלה כי הם מושרשות עמוק בתוכי, עם כל קושי של השינוי אני לא מוצאת שום רווח בלהישאר במצב הקיים ועובדת באופן אינטנסיבי לשנות אותן.
כל הכבוד לך על המסע הפנימי.
תודה!
-
- הודעות: 3248
- הצטרפות: 03 אוגוסט 2014, 09:09
- דף אישי: הדף האישי של יולי_קו
אמונות לא מודעות
רוצה להבריא יקרה,
מה הרווח
אני אתן דוגמא:
אדם שמן מאוד. הוא סובל מכובד הגוף שלו, ומתקשה לזוז ולנשום בגלל הכובד. הוא סובל מדימוי גוף שלילי ומתגובות החברה. יש קושי עם בני המין השני, שנרתעים, והבדידות גורמת לסבל נוסף. בכל זאת הוא ממשיך לאכול הרבה מדי מאכלים לא מזינים ומשמינים, ונמנע מפעילות גופנית.
מבירור פנימי עולה פחד מבני ממין השני כתוצאה מאלימות על רקע מיני בגיל צעיר.
הרווח פה הוא האדם הרזה והמושך שמתחבא בתוך השומן בכדי לא למשוך תשומת לב מינית שנחוות כסכנה.
בעקבות ההבנה עולה האפשרות לספק את הביטחון הדרוש בלי השימוש בשומן להגנה.
בשבילי השאלה היא מה הרווח העמוק במצב המתמשך.
אני מתביישת בזה שכבנאדם לא הצלחתי להגיע להישגים גשמיים למרות הפוטנציאל והיכולות שלי, שכל החיים שלי זה כישלון אחד גדול
אני מרגישה שכל אדם הוא עולם ומלואו. לכל אחד דרך משלו וצמיחה אישית בכיוונים המתאימים לו. החיים שלך מובילים אותך דרך העבר וההווה שלך ללמוד שיעור מסויים, ויש לך עיסוק רב בזה, ופחות פניות לדברים אחרים.
לפי התרשמותי ממה שכתבת את יכולה להיות גאה בעצמך על רמת התפקוד שלך, כמו גם על הרגישות הרבה, והנחישות, יחד עם הרצון לחיפוש האמת, שהן תכונות מדהימות.
אני חושבת שהאושר נמצא כאן ועכשיו גם אם אני לא רואה אותו בעצמי. נשאר רק (וכמה זה לא פשוט) להרפות. הכל בסדר. הכל מתחבר.
אני רוצה לשתף אותך בעובדה שהרבה אנשים מסביבי (וגם אני) לא השיגו המון דברים שלכאורה היו מתבקשים לאור כשרונותיהם, כגון מערכות יחסים, תארים אקדמאים ואחרים, עבודה מתאימה.
כולנו נפלאים גם ככה. ועם זה לכולנו יש רווח מסויים במצב. לרוב זה פחד, או המנעות ממשהו. לפעמים עצלות או כעס שמסתירים (כמה מפתיע) פחד והמנעות.
לרוב זיהוי הרווח וטיפול בפחד מזיז מנקודת התקיעות למקום חדש.
כתבתי קצת מבולבל.
האם זה מדבר אליך?
מה הרווח
אני אתן דוגמא:
אדם שמן מאוד. הוא סובל מכובד הגוף שלו, ומתקשה לזוז ולנשום בגלל הכובד. הוא סובל מדימוי גוף שלילי ומתגובות החברה. יש קושי עם בני המין השני, שנרתעים, והבדידות גורמת לסבל נוסף. בכל זאת הוא ממשיך לאכול הרבה מדי מאכלים לא מזינים ומשמינים, ונמנע מפעילות גופנית.
מבירור פנימי עולה פחד מבני ממין השני כתוצאה מאלימות על רקע מיני בגיל צעיר.
הרווח פה הוא האדם הרזה והמושך שמתחבא בתוך השומן בכדי לא למשוך תשומת לב מינית שנחוות כסכנה.
בעקבות ההבנה עולה האפשרות לספק את הביטחון הדרוש בלי השימוש בשומן להגנה.
בשבילי השאלה היא מה הרווח העמוק במצב המתמשך.
אני מתביישת בזה שכבנאדם לא הצלחתי להגיע להישגים גשמיים למרות הפוטנציאל והיכולות שלי, שכל החיים שלי זה כישלון אחד גדול
אני מרגישה שכל אדם הוא עולם ומלואו. לכל אחד דרך משלו וצמיחה אישית בכיוונים המתאימים לו. החיים שלך מובילים אותך דרך העבר וההווה שלך ללמוד שיעור מסויים, ויש לך עיסוק רב בזה, ופחות פניות לדברים אחרים.
לפי התרשמותי ממה שכתבת את יכולה להיות גאה בעצמך על רמת התפקוד שלך, כמו גם על הרגישות הרבה, והנחישות, יחד עם הרצון לחיפוש האמת, שהן תכונות מדהימות.
אני חושבת שהאושר נמצא כאן ועכשיו גם אם אני לא רואה אותו בעצמי. נשאר רק (וכמה זה לא פשוט) להרפות. הכל בסדר. הכל מתחבר.
אני רוצה לשתף אותך בעובדה שהרבה אנשים מסביבי (וגם אני) לא השיגו המון דברים שלכאורה היו מתבקשים לאור כשרונותיהם, כגון מערכות יחסים, תארים אקדמאים ואחרים, עבודה מתאימה.
כולנו נפלאים גם ככה. ועם זה לכולנו יש רווח מסויים במצב. לרוב זה פחד, או המנעות ממשהו. לפעמים עצלות או כעס שמסתירים (כמה מפתיע) פחד והמנעות.
לרוב זיהוי הרווח וטיפול בפחד מזיז מנקודת התקיעות למקום חדש.
כתבתי קצת מבולבל.
האם זה מדבר אליך?
-
- הודעות: 223
- הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30
אמונות לא מודעות
היי יולי_ קו,
בשבילי השאלה היא מה הרווח העמוק במצב המתמשך.
אין לי מושג מה הרווח שלי במצב, מאז שאני מודעת אני עושה הכול על מנת לשנות וזה לא קל , אני אשמח אם תוכלי לעזור לי להבין.
אני רוצה לשתף אותך בעובדה שהרבה אנשים מסביבי (וגם אני) לא השיגו המון דברים שלכאורה היו מתבקשים לאור כשרונותיהם, כגון מערכות יחסים, תארים אקדמאים ואחרים, עבודה מתאימה.
לזה התכוונתי כשאמרתי שנכשלתי.
תודה לך.
בשבילי השאלה היא מה הרווח העמוק במצב המתמשך.
אין לי מושג מה הרווח שלי במצב, מאז שאני מודעת אני עושה הכול על מנת לשנות וזה לא קל , אני אשמח אם תוכלי לעזור לי להבין.
אני רוצה לשתף אותך בעובדה שהרבה אנשים מסביבי (וגם אני) לא השיגו המון דברים שלכאורה היו מתבקשים לאור כשרונותיהם, כגון מערכות יחסים, תארים אקדמאים ואחרים, עבודה מתאימה.
לזה התכוונתי כשאמרתי שנכשלתי.
תודה לך.
-
- הודעות: 3248
- הצטרפות: 03 אוגוסט 2014, 09:09
- דף אישי: הדף האישי של יולי_קו
אמונות לא מודעות
רוצה להבריא יקרה,
_אני רוצה לשתף אותך בעובדה שהרבה אנשים מסביבי (וגם אני) לא השיגו המון דברים שלכאורה היו מתבקשים לאור כשרונותיהם, כגון מערכות יחסים, תארים אקדמאים ואחרים, עבודה מתאימה.
לזה התכוונתי כשאמרתי שנכשלתי._
השאלה היא איך מסתכלים על זה.
בשבילי ובשביל רבים אחרים ברוב המקרים אין הרגשה של כישלון למרות שאולי היה יכול להיות אחרת. אולי. לא בטוח.
החיים הם כמו טיול ביער. הולכים בשביל מסויים בקצב מסויים. לפעמים עוצרים, לפעמים ממשיכים. כשמגיעים לצומת דרכים אי אפשר להתפצל, אז פונים לאחת הדרכים האפשריות, או שמתמהמהים בצומת עוד לפני הפניה, עד שנובטת החלטה או שהחיים דוחפים לאחת הפניות. לפעמים אפשר להגיע שוב לצומת דומה ולפעמים לא.
יתכן שאת העמקת יותר בחקירה נפשית, או בהקשבה לזולת ולעצמך ממישהו אחר. אדם אחר שעבר חיים שונים, מאושר ומסופק מחייו יותר או פחות ממך, ולא בהכרח בגלל עוד כמה דיפלומות או סכום שונה בבנק.
יש לי חברה טובה מוכשרת מאוד בכל מה שהיא בוחרת לעשות, והיא אחד האנשים הכי אומללים וחסרי הכרת ערך עצמם שאני מכירה. הרזומה שלה דל יחסית ליכולת שלה.
יש לי חברה אחרת שלפי הגדרת הורי 'לא עושה כלום עם עצמה' (היא אמא בחינוך ביתי, ויש לה גם ילדים בבתי ספר), והיא יותר מאושרת בחייה.
יש דוגמאות לכל הכיוונים.
השאלה לדעתי היא פחות ה'למה' שפונה לעבר, ויותר ה'איך' שפונה להווה ולעתיד.
האם זה מדבר אליך?
_אני רוצה לשתף אותך בעובדה שהרבה אנשים מסביבי (וגם אני) לא השיגו המון דברים שלכאורה היו מתבקשים לאור כשרונותיהם, כגון מערכות יחסים, תארים אקדמאים ואחרים, עבודה מתאימה.
לזה התכוונתי כשאמרתי שנכשלתי._
השאלה היא איך מסתכלים על זה.
בשבילי ובשביל רבים אחרים ברוב המקרים אין הרגשה של כישלון למרות שאולי היה יכול להיות אחרת. אולי. לא בטוח.
החיים הם כמו טיול ביער. הולכים בשביל מסויים בקצב מסויים. לפעמים עוצרים, לפעמים ממשיכים. כשמגיעים לצומת דרכים אי אפשר להתפצל, אז פונים לאחת הדרכים האפשריות, או שמתמהמהים בצומת עוד לפני הפניה, עד שנובטת החלטה או שהחיים דוחפים לאחת הפניות. לפעמים אפשר להגיע שוב לצומת דומה ולפעמים לא.
יתכן שאת העמקת יותר בחקירה נפשית, או בהקשבה לזולת ולעצמך ממישהו אחר. אדם אחר שעבר חיים שונים, מאושר ומסופק מחייו יותר או פחות ממך, ולא בהכרח בגלל עוד כמה דיפלומות או סכום שונה בבנק.
יש לי חברה טובה מוכשרת מאוד בכל מה שהיא בוחרת לעשות, והיא אחד האנשים הכי אומללים וחסרי הכרת ערך עצמם שאני מכירה. הרזומה שלה דל יחסית ליכולת שלה.
יש לי חברה אחרת שלפי הגדרת הורי 'לא עושה כלום עם עצמה' (היא אמא בחינוך ביתי, ויש לה גם ילדים בבתי ספר), והיא יותר מאושרת בחייה.
יש דוגמאות לכל הכיוונים.
השאלה לדעתי היא פחות ה'למה' שפונה לעבר, ויותר ה'איך' שפונה להווה ולעתיד.
האם זה מדבר אליך?
-
- הודעות: 4254
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
אמונות לא מודעות
קוראת בעניין את שיחתכן
ועונה על השאלות שהפנית אלי:
ממה יכולה לנבוע אמונה כזו? (האם בגלל שקיבלתי רק יחס רע בבית יכולה להיווצר אמונה כזו)
יכולות להיות סיבות רבות ושונות לכך. אני לא יכולה לומר בוודאות מהן. אני כן יכולה לומר באופן כללי, שבעיני התפיסות העצמיות שלנו נוצרות משילוב של הדרך בה הסובבים אותנו (ההורים שלנו ולעיתים גם אנשים נוספים) התייחסו אלינו, ושל הדרך בה הם התייחסו לעצמם. המערך הפנימי שלנו מגיע למסקנות שלו (=לתפיסות הפנימיות, המודעות והלא מודעות) גם מהחוויה שחווינו מולם, וגם מהעתקה לא מודעת של המערך הפנימי של הורינו.
בכל מקרה, לדעתי יותר מועיל ומעצים עבורך להביט כעת בעיקר קדימה ולראות מה ניתן לעשות כדי לשנות את המצב. אפשר כמובן להביט על העבר, ולעיתים אף רצוי ונחוץ, אבל לא כדאי (בעיני) להישאר בו זמן רב מדי.
מה אני צריכה לעשות על מנת לשנות את האמונה הזו?
אני חושבת ש -
השאלות הללו חשובות מאוד. אני חושבת שהבעיה שלי היא אחרת, אני לא משלימה עם העבר שלי, קשה לי לקבל את העבר שלי כי יש פער עצום בין המקום שאני נמצאת היום לבין מי שהייתי ,וגם כשהייתי מי שהייתי היכולת שלי, הפוטנציאל שלי לא התאים לחיים שחוויתי, לא קיבלתי הזדמנויות שמתאימות לכישורים שלי למי שאני, למרות שאני יודעת שלא משנה כמה מוכשרת וטובה אני יכולה להיות, אם הדימוי העצמי נמוך והערכה העצמית נמוכה זה מה שיקבע בסופו של דבר.
אני מבינה. השאלות הללו ניסו לכוון בדיוק לשם: ליצירת ערך עצמי גבוה יותר שאינו תלוי במציאות חייך בהווה ובעבר. כדי שמה שיקבע בסופו של דבר זה לא העבר ולא התפיסות העצמיות הישנות, אלא התפיסות העצמיות החדשות.
תראי, את לא יכולה לשנות את העבר שלך. את כן יכולה לשנות את התפיסות שהעבר שלך יצר.
להניח לעבר ולהשלים איתו - זה אומר להניח למחשבות של "אילו" ולהפנות את כל הפוקוס שלך אל מי שאת היום ואל מי שאת יכולה להיות החל מהיום. זה דורש מאמץ נפשי, אני יודעת. וכאשר לנפש שלנו קשה ומפחיד ומכאיב היא נוטה להישען על מחשבות מהסוג של "אילו".
השחרור הזה דורש התגייסות פנימית, אבל חשוב להבשיל לקראתה. לא כדאי וגם אי אפשר לעשות אותה בכוח.
אם מתאים לך, את יכולה לבדוק את זה עכשיו מהכיוון הזה –
כן, עצם ההכרה בצורך, ועם ההבנה שהצורך לגיטימי וראוי, שני אלה הם כבר משמעותיים מאוד. גם להכרה בכך שהיה לך צורך כזה כילדה, וגם להכרה שיש לך צורך כזה שאישה בוגרת - יש כרגע ערך וחשיבות. רק שימי לב שאת לא נופלת אל בור הקוֹרבנוּת בעצם ההתייחסות שלך לעבר שלך, לילדה שהיית, שהיה לה צורך כזה שלא קיבל מענה. היכולת להביט על זה בענייניות ולא במסכנות היא חשובה משום שהיא תעצים אותך ותחבר אותך אל הכוחות הפנימיים שלך.
_זה עשה לי זץ רציני הדימוי של " להסכים לספוג רעל או לא להסכים לספוג אותו.
" האם ליחס פוגעני יש השפעה כמו רעל שאני מכניסה לגוף?_
אני חושבת שכן.
אני חושבת שזה נכון גם באופן מיידי, וגם באופן מצטבר. תחשבי על רעל שהוא לא קטלני באופן מיידי, אלא רעל שהולך ומצטבר ו"הורג אותך לאט" (Killing Me Softly"").
ועונה על השאלות שהפנית אלי:
ממה יכולה לנבוע אמונה כזו? (האם בגלל שקיבלתי רק יחס רע בבית יכולה להיווצר אמונה כזו)
יכולות להיות סיבות רבות ושונות לכך. אני לא יכולה לומר בוודאות מהן. אני כן יכולה לומר באופן כללי, שבעיני התפיסות העצמיות שלנו נוצרות משילוב של הדרך בה הסובבים אותנו (ההורים שלנו ולעיתים גם אנשים נוספים) התייחסו אלינו, ושל הדרך בה הם התייחסו לעצמם. המערך הפנימי שלנו מגיע למסקנות שלו (=לתפיסות הפנימיות, המודעות והלא מודעות) גם מהחוויה שחווינו מולם, וגם מהעתקה לא מודעת של המערך הפנימי של הורינו.
בכל מקרה, לדעתי יותר מועיל ומעצים עבורך להביט כעת בעיקר קדימה ולראות מה ניתן לעשות כדי לשנות את המצב. אפשר כמובן להביט על העבר, ולעיתים אף רצוי ונחוץ, אבל לא כדאי (בעיני) להישאר בו זמן רב מדי.
מה אני צריכה לעשות על מנת לשנות את האמונה הזו?
אני חושבת ש -
- לבסס את האמונה הפנימית שמגיע לך שיהיה לך טוב, תמיד. לא משנה מה.
- ואת האמונה שלא משנה מה עשית/הרגשת/חשבת – את תמיד בסדר ואת אף פעם לא ראויה לעונש.
השאלות הללו חשובות מאוד. אני חושבת שהבעיה שלי היא אחרת, אני לא משלימה עם העבר שלי, קשה לי לקבל את העבר שלי כי יש פער עצום בין המקום שאני נמצאת היום לבין מי שהייתי ,וגם כשהייתי מי שהייתי היכולת שלי, הפוטנציאל שלי לא התאים לחיים שחוויתי, לא קיבלתי הזדמנויות שמתאימות לכישורים שלי למי שאני, למרות שאני יודעת שלא משנה כמה מוכשרת וטובה אני יכולה להיות, אם הדימוי העצמי נמוך והערכה העצמית נמוכה זה מה שיקבע בסופו של דבר.
אני מבינה. השאלות הללו ניסו לכוון בדיוק לשם: ליצירת ערך עצמי גבוה יותר שאינו תלוי במציאות חייך בהווה ובעבר. כדי שמה שיקבע בסופו של דבר זה לא העבר ולא התפיסות העצמיות הישנות, אלא התפיסות העצמיות החדשות.
תראי, את לא יכולה לשנות את העבר שלך. את כן יכולה לשנות את התפיסות שהעבר שלך יצר.
להניח לעבר ולהשלים איתו - זה אומר להניח למחשבות של "אילו" ולהפנות את כל הפוקוס שלך אל מי שאת היום ואל מי שאת יכולה להיות החל מהיום. זה דורש מאמץ נפשי, אני יודעת. וכאשר לנפש שלנו קשה ומפחיד ומכאיב היא נוטה להישען על מחשבות מהסוג של "אילו".
השחרור הזה דורש התגייסות פנימית, אבל חשוב להבשיל לקראתה. לא כדאי וגם אי אפשר לעשות אותה בכוח.
אם מתאים לך, את יכולה לבדוק את זה עכשיו מהכיוון הזה –
- האם את מסכימה להניח למחשבות של "אילו"?
- מה יידרש ממך על מנת להניח למחשבות של "אילו"?
- את יכולה ליזום שיחה, כלומר - להתייחס על מנת ליצור סיטואציה בה את כן מקבלת התייחסות. לקחת את "ההגה" של הסיטואציה לידיים שלך.
- במקביל, את יכולה לדבר אל החלק הפנימי-הילדי שבתוכך שחווה את הכאב והמצוקה באותו הרגע (כאב שאם היה "מדבר" היה אומר – "אני לא ראויה להתייחסות") - ולהזכיר לעצמך שמה שקורה עכשיו לא קורה "ממקום רע" כמו שקראת לזה, ושמגיע לך לקבל התייחסות. שאת כן ראויה להתייחסות.
- את יכולה ליצור לסיטואציה, בזמן אמת, הקשר של צמיחה וניקוי, ולהזכיר לעצמך שכאב ה"אני לא ראויה להתייחסות" הוא משקע ישן ולא רלוונטי, שעולה כרגע על מנת להשתחרר מתוכך.
- את יכולה ליצור כוונה פנימית, בלב, לקבל כעת התייחסות מעצימה.
כן, עצם ההכרה בצורך, ועם ההבנה שהצורך לגיטימי וראוי, שני אלה הם כבר משמעותיים מאוד. גם להכרה בכך שהיה לך צורך כזה כילדה, וגם להכרה שיש לך צורך כזה שאישה בוגרת - יש כרגע ערך וחשיבות. רק שימי לב שאת לא נופלת אל בור הקוֹרבנוּת בעצם ההתייחסות שלך לעבר שלך, לילדה שהיית, שהיה לה צורך כזה שלא קיבל מענה. היכולת להביט על זה בענייניות ולא במסכנות היא חשובה משום שהיא תעצים אותך ותחבר אותך אל הכוחות הפנימיים שלך.
_זה עשה לי זץ רציני הדימוי של " להסכים לספוג רעל או לא להסכים לספוג אותו.
" האם ליחס פוגעני יש השפעה כמו רעל שאני מכניסה לגוף?_
אני חושבת שכן.
אני חושבת שזה נכון גם באופן מיידי, וגם באופן מצטבר. תחשבי על רעל שהוא לא קטלני באופן מיידי, אלא רעל שהולך ומצטבר ו"הורג אותך לאט" (Killing Me Softly"").
-
- הודעות: 223
- הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30
אמונות לא מודעות
היי, יולי קו,
אני מבינה ברמת הרציונל את מה שאת כותבת, אבל מה שמנהל אותי זה הרמה הרגשית ועל זה אני משתדלת לעבוד..זה תהליך.
בכול מקרה תודה!
אני מבינה ברמת הרציונל את מה שאת כותבת, אבל מה שמנהל אותי זה הרמה הרגשית ועל זה אני משתדלת לעבוד..זה תהליך.
בכול מקרה תודה!
-
- הודעות: 223
- הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30
אמונות לא מודעות
עירית היקרה,
תודה לך על ההדרכה והעצות הנפלאות שלך!
אני צריכה זמן להכיל ולהטמיע את הדברים.
מעריכה אותך מאוד.
@} @} @}
תודה לך על ההדרכה והעצות הנפלאות שלך!
אני צריכה זמן להכיל ולהטמיע את הדברים.
מעריכה אותך מאוד.
@} @} @}
-
- הודעות: 4254
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
-
- הודעות: 223
- הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30
אמונות לא מודעות
אח שלי הבכור נפטר ביום שישי שעבר בלילה באופן מפתיע (התקפת לב), אני עדיין יושבת שבעה ומרגישה שזקוקה לכתוב כאן.
ביום שישי חזרתי בצהריים מניחום אבלים (אימא של גיסתי נפטרה), ובדרך הביתה עלתה לי מחשבה משום מקום שאם יקרה משהו לאח שלי הבכור מה אני ארגיש?! (מאז המוות של אבא שלי הייתה לי חרדה איומה מאובדן של מישהו קרוב) מהר הדחקתי את המחשבה.
כשהגעתי הביתה אימא שלי אמרה לי שאח שלי לא הלך לעבודה, הוא לא מרגיש טוב (בעיות בנשימה) וזה ישר הקפיץ לי את הלב בגלל המחשבה שעלתה לי כמה דקות קודם לכן, הלכתי לבדוק מה קורה איתו (הוא גר לידי) הוא היה עם מסיכה ונראה בסדר, אמרתי לו שניקח אותו לרופא או לבית חולים והוא סרב, אז התקשרתי לבת שלו ובקשתי שתבוא לשכנע אותו לקחת אותו לבית חולים, היא הגיעה מהר והצליחה לשכנע אותו ללכת לבית חולים, בסביבות שמונה בערב היא התקשרה ואמרה לי שהוא מרגיש טוב, יש חשש קטן לדלקת ריאות והוא יישאר בבית חולים להשגחה. נשמתי לרווחה.
בשעה 01:00 בלילה אחותי התקשרה אליי ואמרה לי שהבת שלו התקשרה ואמרה שהתקשרו אליה מבית חולים והמצב שלו החמיר ושהיא תגיע לשם, והציעה לי לנסוע לשם איתה, באותו רגע הלב שלי פעם בחוזקה כי המחשבה מהצהריים הדהדה בי, אמרתי לאחותי תני לי להירגע ואני אחזור אלייך, חמש דקות לאחר מכן התקשרתי לבת שלו ואני שומעת צעקות שלה ברקע, החבר שלה עונה לי לטלפון ואומר לי שאח שלי נפטר. ככה קבלתי את הבשורה, מסתבר שבביקור רופאים בשעה 24:00 מצאו אותו יושב בכורסה מת, ניסו לעשות החייאה אבל זה כבר לא עזר.
אני מרגישה שהמחשבה שעלתה בי בצהריים הכינה אותי במקצת, כדי שאקח בחשבון שמצב כזה יכול לקרות, ולהקל עלי בגלל גורם ההפתעה.
ביום שישי חזרתי בצהריים מניחום אבלים (אימא של גיסתי נפטרה), ובדרך הביתה עלתה לי מחשבה משום מקום שאם יקרה משהו לאח שלי הבכור מה אני ארגיש?! (מאז המוות של אבא שלי הייתה לי חרדה איומה מאובדן של מישהו קרוב) מהר הדחקתי את המחשבה.
כשהגעתי הביתה אימא שלי אמרה לי שאח שלי לא הלך לעבודה, הוא לא מרגיש טוב (בעיות בנשימה) וזה ישר הקפיץ לי את הלב בגלל המחשבה שעלתה לי כמה דקות קודם לכן, הלכתי לבדוק מה קורה איתו (הוא גר לידי) הוא היה עם מסיכה ונראה בסדר, אמרתי לו שניקח אותו לרופא או לבית חולים והוא סרב, אז התקשרתי לבת שלו ובקשתי שתבוא לשכנע אותו לקחת אותו לבית חולים, היא הגיעה מהר והצליחה לשכנע אותו ללכת לבית חולים, בסביבות שמונה בערב היא התקשרה ואמרה לי שהוא מרגיש טוב, יש חשש קטן לדלקת ריאות והוא יישאר בבית חולים להשגחה. נשמתי לרווחה.
בשעה 01:00 בלילה אחותי התקשרה אליי ואמרה לי שהבת שלו התקשרה ואמרה שהתקשרו אליה מבית חולים והמצב שלו החמיר ושהיא תגיע לשם, והציעה לי לנסוע לשם איתה, באותו רגע הלב שלי פעם בחוזקה כי המחשבה מהצהריים הדהדה בי, אמרתי לאחותי תני לי להירגע ואני אחזור אלייך, חמש דקות לאחר מכן התקשרתי לבת שלו ואני שומעת צעקות שלה ברקע, החבר שלה עונה לי לטלפון ואומר לי שאח שלי נפטר. ככה קבלתי את הבשורה, מסתבר שבביקור רופאים בשעה 24:00 מצאו אותו יושב בכורסה מת, ניסו לעשות החייאה אבל זה כבר לא עזר.
אני מרגישה שהמחשבה שעלתה בי בצהריים הכינה אותי במקצת, כדי שאקח בחשבון שמצב כזה יכול לקרות, ולהקל עלי בגלל גורם ההפתעה.
-
- הודעות: 223
- הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30
אמונות לא מודעות
עירית היקרה,
בנוסף לכאב והעצב על האובדן של אח שלי, עולים לי ביומיים האחרונים גם הפצעים הישנים שלי שחוויתי במשפחה הגרעינית, ואני שוב נזרקת לחוויות של אני לא חשובה/לא אהובה/לא שווה/חסרת ערך/נחותה ולא ראויה וזה כל כך קשה. אני מרגישה חלשה, חסרת בטחון, חסרת אונים, אוויר, אני נסגרת ורוצה להיעלם.
בשנתיים וחצי האחרונות עבדתי כל כך קשה ובאופן אינטנסיבי, לשנות את האמונות השליליות הישנות שלי ולחזק את עצמי, ועכשיו אני מוצאת את עצמי מיואשת כי אני מרגישה שלא השתפר ולא השתנה אצלי שום דבר למרות העבודה הקשה.
תודה!
בנוסף לכאב והעצב על האובדן של אח שלי, עולים לי ביומיים האחרונים גם הפצעים הישנים שלי שחוויתי במשפחה הגרעינית, ואני שוב נזרקת לחוויות של אני לא חשובה/לא אהובה/לא שווה/חסרת ערך/נחותה ולא ראויה וזה כל כך קשה. אני מרגישה חלשה, חסרת בטחון, חסרת אונים, אוויר, אני נסגרת ורוצה להיעלם.
בשנתיים וחצי האחרונות עבדתי כל כך קשה ובאופן אינטנסיבי, לשנות את האמונות השליליות הישנות שלי ולחזק את עצמי, ועכשיו אני מוצאת את עצמי מיואשת כי אני מרגישה שלא השתפר ולא השתנה אצלי שום דבר למרות העבודה הקשה.
תודה!
-
- הודעות: 3248
- הצטרפות: 03 אוגוסט 2014, 09:09
- דף אישי: הדף האישי של יולי_קו
אמונות לא מודעות
אני מחבקת אותך.
לא קל להפרד, ובמיוחד בפתאומיות ובלי הכנה.
עולים לי ביומיים האחרונים גם הפצעים הישנים שלי
אני מרגישה שלא השתפר ולא השתנה אצלי שום דבר למרות העבודה הקשה.
התהליך הפנימי הוא לרוב ספירלי: חוזרים שוב ושוב לאותם נושאים, אבל לא בדיוק לאותו מקום.
עכשיו קשה, עדיף לרדת מהביקורת על עצמך. ממה שאת כותבת עולה שאת בפירוש לא באותו מקום, גם אם הפצעים עדיין קיימים.
התקופה הקרובה, עם נוכחות אינטנסיבית של המשפחה דוחפת חזק למקום הישן. זו הזדמנות להקשבה והתבוננות. לתרגל את השאלות של עירית. זו הזדמנות לצמיחה.
שוב חיבוק.
לא קל להפרד, ובמיוחד בפתאומיות ובלי הכנה.
עולים לי ביומיים האחרונים גם הפצעים הישנים שלי
אני מרגישה שלא השתפר ולא השתנה אצלי שום דבר למרות העבודה הקשה.
התהליך הפנימי הוא לרוב ספירלי: חוזרים שוב ושוב לאותם נושאים, אבל לא בדיוק לאותו מקום.
עכשיו קשה, עדיף לרדת מהביקורת על עצמך. ממה שאת כותבת עולה שאת בפירוש לא באותו מקום, גם אם הפצעים עדיין קיימים.
התקופה הקרובה, עם נוכחות אינטנסיבית של המשפחה דוחפת חזק למקום הישן. זו הזדמנות להקשבה והתבוננות. לתרגל את השאלות של עירית. זו הזדמנות לצמיחה.
שוב חיבוק.
-
- הודעות: 223
- הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30
אמונות לא מודעות
עכשיו קשה, עדיף לרדת מהביקורת על עצמך. ממה שאת כותבת עולה שאת בפירוש לא באותו מקום, גם אם הפצעים עדיין קיימים.
אני מרגישה שאני נמצאת במקום נמוך מאוד, מרגישה רגשות קשים של פחד, חוסר בטחון, שינאה, נאבקת בתוכי, מרגישה בדידות, לבד, שכולם נגדי, שלא אוהבים אותי, שעוינים אותי, שאני בסכנה, שנמאס לי ואני לא יכולה יותר להתמודד עם כלום.
התקופה הקרובה, עם נוכחות אינטנסיבית של המשפחה דוחפת חזק למקום הישן. זו הזדמנות להקשבה והתבוננות. לתרגל את השאלות של עירית. זו הזדמנות לצמיחה.
כבר שנים שלא היה מפגש משפחתי כזה, עם נוכחות כל כך אינטנסיבית של כולם ולאורך הרבה זמן, והמפגש הזה מעורר אצלי את כל השדים שבי שכבר חשבתי שנעלמו מחיי, וזה כל כך קשה להרגיש שוב את כל הרגשות הקשים האלה. נדמה לי אפילו שהיום באבל של אחי אני משחזרת את מה שהרגשתי כילדה בת 17 כשאבי נפטר.
אני מחבקת אותך.
תודה לך.
אני מרגישה שאני נמצאת במקום נמוך מאוד, מרגישה רגשות קשים של פחד, חוסר בטחון, שינאה, נאבקת בתוכי, מרגישה בדידות, לבד, שכולם נגדי, שלא אוהבים אותי, שעוינים אותי, שאני בסכנה, שנמאס לי ואני לא יכולה יותר להתמודד עם כלום.
התקופה הקרובה, עם נוכחות אינטנסיבית של המשפחה דוחפת חזק למקום הישן. זו הזדמנות להקשבה והתבוננות. לתרגל את השאלות של עירית. זו הזדמנות לצמיחה.
כבר שנים שלא היה מפגש משפחתי כזה, עם נוכחות כל כך אינטנסיבית של כולם ולאורך הרבה זמן, והמפגש הזה מעורר אצלי את כל השדים שבי שכבר חשבתי שנעלמו מחיי, וזה כל כך קשה להרגיש שוב את כל הרגשות הקשים האלה. נדמה לי אפילו שהיום באבל של אחי אני משחזרת את מה שהרגשתי כילדה בת 17 כשאבי נפטר.
אני מחבקת אותך.
תודה לך.
-
- הודעות: 3248
- הצטרפות: 03 אוגוסט 2014, 09:09
- דף אישי: הדף האישי של יולי_קו
אמונות לא מודעות
מרגישה רגשות קשים של פחד, חוסר בטחון, שינאה, נאבקת בתוכי, מרגישה בדידות, לבד, שכולם נגדי, שלא אוהבים אותי, שעוינים אותי, שאני בסכנה, שנמאס לי ואני לא יכולה יותר להתמודד עם כלום.
כל מה שאת מתארת מאוד טבעי. במיוחד כשיש סביבה חיצונית עויינת. למעשה יש לך פצע פנימי בתהליך ריפוי והגלדה, אבל התהליך לא נשלם עדיין. את בעצמך חשה בכך.
ועכשיו, בימים אלה, את שוהה במקום שבו דורכים לך על הפצע המגליד שוב ושוב. וודאי שזה כואב. וודאי שאת מרגישה נסיגה בריפוי.
מה גם שהפצע מעמיק עם מותו של אחיך.
והאמת?
את צודקת. את רואה וחשה את האמת. במשפחה הזאת את באמת לבד. באמת מסוכן לך. כרגע.
עד שהתהליך לא יושלם והפצע הפנימי יסגר עדיין תהיי בסכנה בחברת האנשים הללו.
לכן, כפצועה בודדה בסביבה עויינת מאוד כדאי לך לשמור על עצמך. לשמור על הלב שלך בטוח מאחורי חומה כלשהי. לא להתפתות למכור את עצמך ולהפתח עם תקוות לאהבה וטיפוח מצד האנשים הללו.
הסיכוי לכך אפסי. כרגע.
לא בטוח שהם רעים. יתכן שהם פשוט נכים רגשית. הם גדלו בצורה מעוותת.
אין מה לדרוש מעיוור לראות אדום. לפני שיראה עליו לרצות לעבור טיפול לשפר את ראייתו, ולפעמים גם טיפול לא יעזור.
בני משפחתך במצב נכות. והם גם לא מעוניינים לפעול לשינוי. נוח להם ככה.
את שונה. לך חשוב לצמוח. להתרפא. להתנקות. את מתאמצת בכיוון. המאמצים שלך מניבים ויניבו עוד ועוד פירות.
הכי חשוב להיות עדינה וקשובה לעצמך. להמשיך ולפרום האהבה ובעדינות את הפלונטר הרגשי. את מתקדמת יופי. רק סבלנות.
גם בזמן השבעה מותר ורצוי לך למצוא זמנים לבד, או עם אנשים נחמדים אם יש במקרה הזדמנות. או עם ספר שהטקסט שלו תומך בך. או לבלות השירותים למציאת פסק זמן.
אנא זכרי לשים את עצמך במקום הראשון. בשבילך את האדם הראשון לתמוך בו במצב הקשה הזה. לא רק עזרה ותמיכה באחרים.
כשתיגמר השבעה יהיה מעט יותר קל, כי תוכלי לבחור איפה להיות. תהיה לך יותר שליטה על הזמן המרחב והפעולות שלך. יהיה יותר קל להמשיך במסע הפנימי.
תראי איזה משפט יפה היה כתוב במרגיעון הצהוב:
שמיכת ההווה, לא רק שתעטוף את פחדיך, אלא שבהציצך אל מתחת לשמיכה את עשויה לגלות שהם פשוט התפוגגו.
כל מה שאת מתארת מאוד טבעי. במיוחד כשיש סביבה חיצונית עויינת. למעשה יש לך פצע פנימי בתהליך ריפוי והגלדה, אבל התהליך לא נשלם עדיין. את בעצמך חשה בכך.
ועכשיו, בימים אלה, את שוהה במקום שבו דורכים לך על הפצע המגליד שוב ושוב. וודאי שזה כואב. וודאי שאת מרגישה נסיגה בריפוי.
מה גם שהפצע מעמיק עם מותו של אחיך.
והאמת?
את צודקת. את רואה וחשה את האמת. במשפחה הזאת את באמת לבד. באמת מסוכן לך. כרגע.
עד שהתהליך לא יושלם והפצע הפנימי יסגר עדיין תהיי בסכנה בחברת האנשים הללו.
לכן, כפצועה בודדה בסביבה עויינת מאוד כדאי לך לשמור על עצמך. לשמור על הלב שלך בטוח מאחורי חומה כלשהי. לא להתפתות למכור את עצמך ולהפתח עם תקוות לאהבה וטיפוח מצד האנשים הללו.
הסיכוי לכך אפסי. כרגע.
לא בטוח שהם רעים. יתכן שהם פשוט נכים רגשית. הם גדלו בצורה מעוותת.
אין מה לדרוש מעיוור לראות אדום. לפני שיראה עליו לרצות לעבור טיפול לשפר את ראייתו, ולפעמים גם טיפול לא יעזור.
בני משפחתך במצב נכות. והם גם לא מעוניינים לפעול לשינוי. נוח להם ככה.
את שונה. לך חשוב לצמוח. להתרפא. להתנקות. את מתאמצת בכיוון. המאמצים שלך מניבים ויניבו עוד ועוד פירות.
הכי חשוב להיות עדינה וקשובה לעצמך. להמשיך ולפרום האהבה ובעדינות את הפלונטר הרגשי. את מתקדמת יופי. רק סבלנות.
גם בזמן השבעה מותר ורצוי לך למצוא זמנים לבד, או עם אנשים נחמדים אם יש במקרה הזדמנות. או עם ספר שהטקסט שלו תומך בך. או לבלות השירותים למציאת פסק זמן.
אנא זכרי לשים את עצמך במקום הראשון. בשבילך את האדם הראשון לתמוך בו במצב הקשה הזה. לא רק עזרה ותמיכה באחרים.
כשתיגמר השבעה יהיה מעט יותר קל, כי תוכלי לבחור איפה להיות. תהיה לך יותר שליטה על הזמן המרחב והפעולות שלך. יהיה יותר קל להמשיך במסע הפנימי.
תראי איזה משפט יפה היה כתוב במרגיעון הצהוב:
שמיכת ההווה, לא רק שתעטוף את פחדיך, אלא שבהציצך אל מתחת לשמיכה את עשויה לגלות שהם פשוט התפוגגו.
-
- הודעות: 4254
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
אמונות לא מודעות
יקרה, אני משתתפת בצערך ושולחת לך חיבוק חם .
קראתי את כל מה שכתבת, ואני מבינה היטב את תחושת הייאוש שאת מתארת.
סיטואציה כל כך חזקה ואינטנסיבית של אובדן, שמשולב עם מפגש משפחתי מעמיס וטעון, שני אלה הם הגורמים לתחושה שלך. כל אחד מהם בנפרד היה לבדו יכול לשמש כטריגר חזק מאוד ליציאה כזאת מאיזון. את שני אלה את לא בחרת ולא צפית. לא את הפרידה מאחיך ולא את המפגש המשפחתי. את "נזרקת" באופן לא צפוי אל תוך הסיטואציה, ואת מוצפת בה. מוצפת בכאב ובפחד - ובתחושת חוסר אונים מול הכאב והפחד הללו.
אני רוצה לומר לך שני דברים, שאני לא בטוחה שהם יכולים להקל על הכאב, אבל אם ישהו אפילו בפינה קטנה של המוח, אולי הם יוכלו לשמש לך כעוגן ברגעים מסויימים:
הדבר הראשון הוא שאני מאמינה שהעבודה שעשית בשנים האחרונות כן שינתה את המערך הפנימי שלך. אני לא חושבת ששום דבר לא השתפר. אני מבינה לגמרי מדוע זה מרגיש כמו רגרסיה (אני מכירה היטב את תחושת הרגרסיה), אבל חושבת שהתמונה האמיתית שונה מהחוויה הנוכחית. את נמצאת בסיטואציה רגשית קיצונית שאינה מהווה אינדיקציה מדוייקת למצב הרגשי הרגיל שלך. ואת הפירות של עבודתך את תחזרי לחוש כאשר תחזרי לאיזון.
הדבר השני שאת יכולה לזכור הוא - שאת נמצאת כרגע בסיטואציית-קצה מבחינה רגשית, שאת יצאת מאיזון – ו – שאת תחזרי: את תחזרי לאיזון. הכאב הבלתי נסבל וכל שאר הרגשות הקשים לא יישארו איתך לנצח. הם יחלפו. כאשר ההלם והזעזוע יתרחקו מעט, את תחשבי ותחושי קצת אחרת. רק תזכרי שהמצב הנוכחי הוא זמני.
אני לא בטוחה שמצב כה עז וקיצוני של כאב הוא רגע שאפשר לעשות בו עבודה פנימית משום שאני לא חושבת שמשאבי הנפש פנויים לכך (אולי אני טועה...). ולכן, יכול להיות שכעת כדאי רק לחפש נחמה והקלה. מהמקום הזה אני שואלת - מה ינחם אותך כעת? מה יקל עליך לעבור את הימים הקרובים? מה את צריכה? מה נחוץ לך?
קראתי את כל מה שכתבת, ואני מבינה היטב את תחושת הייאוש שאת מתארת.
סיטואציה כל כך חזקה ואינטנסיבית של אובדן, שמשולב עם מפגש משפחתי מעמיס וטעון, שני אלה הם הגורמים לתחושה שלך. כל אחד מהם בנפרד היה לבדו יכול לשמש כטריגר חזק מאוד ליציאה כזאת מאיזון. את שני אלה את לא בחרת ולא צפית. לא את הפרידה מאחיך ולא את המפגש המשפחתי. את "נזרקת" באופן לא צפוי אל תוך הסיטואציה, ואת מוצפת בה. מוצפת בכאב ובפחד - ובתחושת חוסר אונים מול הכאב והפחד הללו.
אני רוצה לומר לך שני דברים, שאני לא בטוחה שהם יכולים להקל על הכאב, אבל אם ישהו אפילו בפינה קטנה של המוח, אולי הם יוכלו לשמש לך כעוגן ברגעים מסויימים:
הדבר הראשון הוא שאני מאמינה שהעבודה שעשית בשנים האחרונות כן שינתה את המערך הפנימי שלך. אני לא חושבת ששום דבר לא השתפר. אני מבינה לגמרי מדוע זה מרגיש כמו רגרסיה (אני מכירה היטב את תחושת הרגרסיה), אבל חושבת שהתמונה האמיתית שונה מהחוויה הנוכחית. את נמצאת בסיטואציה רגשית קיצונית שאינה מהווה אינדיקציה מדוייקת למצב הרגשי הרגיל שלך. ואת הפירות של עבודתך את תחזרי לחוש כאשר תחזרי לאיזון.
הדבר השני שאת יכולה לזכור הוא - שאת נמצאת כרגע בסיטואציית-קצה מבחינה רגשית, שאת יצאת מאיזון – ו – שאת תחזרי: את תחזרי לאיזון. הכאב הבלתי נסבל וכל שאר הרגשות הקשים לא יישארו איתך לנצח. הם יחלפו. כאשר ההלם והזעזוע יתרחקו מעט, את תחשבי ותחושי קצת אחרת. רק תזכרי שהמצב הנוכחי הוא זמני.
אני לא בטוחה שמצב כה עז וקיצוני של כאב הוא רגע שאפשר לעשות בו עבודה פנימית משום שאני לא חושבת שמשאבי הנפש פנויים לכך (אולי אני טועה...). ולכן, יכול להיות שכעת כדאי רק לחפש נחמה והקלה. מהמקום הזה אני שואלת - מה ינחם אותך כעת? מה יקל עליך לעבור את הימים הקרובים? מה את צריכה? מה נחוץ לך?
-
- הודעות: 4254
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
אמונות לא מודעות
ומה שלומך היום?
-
- הודעות: 223
- הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30
אמונות לא מודעות
עירית היקרה, תודה שאת מתעניינת.
ומה שלומך היום?
אתמול נגמרו שבעת ימי האבל, והייתה עלייה לקבר וסעודה.
היום אני מרגישה יותר טוב ביחס למה שהרגשתי בימים האחרונים, קצת יותר מאוזנת ובשליטה.
את שני אלה את לא בחרת ולא צפית. לא את הפרידה מאחיך ולא את המפגש המשפחתי. את "נזרקת" באופן לא צפוי אל תוך הסיטואציה, ואת מוצפת בה. מוצפת בכאב ובפחד - ובתחושת חוסר אונים מול הכאב והפחד הללו.
אני לא הבנתי מה קורה לי, לקח לי 3 ימים לקלוט מה אני עוברת. את האובדן של אחי אני עדיין לא מעכלת, וגם באו כל כך הרבה אנשים לנחם שהסיחו את דעתי בחלק גדול מהזמן. מה שהיה קשה לי במיוחד ותפס את כל תשומת ליבי זה הפצעים שלי שהתעוררו מחדש ודיממו.
עברתי סערה רגשית שטלטלה אותי בעוצמה וסחפה אותי איתה, פשוט איבדתי את עצמי כמה ימים, עלו בי רגשות קשים מאוד של כאב, פחד, בושה, בדידות ששנאתי את היום שאני חיה, את המשפחה ואת אלוהים, הרגשתי כל כך חלשה וחסרת בטחון. מה שעזר לי ואושש אותי במקצת זה שהתחלתי להבין מה קורה לי, ובתוך כל הסיטואציה הקשה הזאת עלו בי פחדים ישנים שבמצב רגיל הייתי בורחת ומסתגרת בחדר, ומצאתי את עצמי תופסת אומץ ומתמודדת מולם, וכל לילה הייתי יושבת בחדר כותבת ומנתחת מה אני חווה, ובמקביל נותנת לעצמי לחוות את הרגשות השליליים.
זה באמת הזוי מה שעברתי , עכשיו כשאני מאוזנת יותר אני מרגישה שלווה וקשה לי לתפוס שעברתי את מה שעברתי.
היום אני מבינה שהפרשנות שלי לסיטואציות שחוויתי היו שליליות וקיצוניות, וכנראה כך ראיתי וחוויתי אותן כילדה, והסיטואציות לא באמת שליליות ומאיימות כפי שראיתי אותן, התפיסה שלי שגויה כי היום אני יכולה להתמודד עם מה שיבוא, ומה שהזוי זה שהאנשים מהמשפחה שהרגשתי מאוימת מהם בשבוע שחלף ושנאתי אותם והתרחקתי מהם, כבר לא איימו עליי מאתמול ויכולתי אפילו להיות בקרבתם ולנהל איתם שיחה רגילה.
ועכשיו אני פנויה להתאבל על האובדן של אח שלי.
ומה שלומך היום?
אתמול נגמרו שבעת ימי האבל, והייתה עלייה לקבר וסעודה.
היום אני מרגישה יותר טוב ביחס למה שהרגשתי בימים האחרונים, קצת יותר מאוזנת ובשליטה.
את שני אלה את לא בחרת ולא צפית. לא את הפרידה מאחיך ולא את המפגש המשפחתי. את "נזרקת" באופן לא צפוי אל תוך הסיטואציה, ואת מוצפת בה. מוצפת בכאב ובפחד - ובתחושת חוסר אונים מול הכאב והפחד הללו.
אני לא הבנתי מה קורה לי, לקח לי 3 ימים לקלוט מה אני עוברת. את האובדן של אחי אני עדיין לא מעכלת, וגם באו כל כך הרבה אנשים לנחם שהסיחו את דעתי בחלק גדול מהזמן. מה שהיה קשה לי במיוחד ותפס את כל תשומת ליבי זה הפצעים שלי שהתעוררו מחדש ודיממו.
עברתי סערה רגשית שטלטלה אותי בעוצמה וסחפה אותי איתה, פשוט איבדתי את עצמי כמה ימים, עלו בי רגשות קשים מאוד של כאב, פחד, בושה, בדידות ששנאתי את היום שאני חיה, את המשפחה ואת אלוהים, הרגשתי כל כך חלשה וחסרת בטחון. מה שעזר לי ואושש אותי במקצת זה שהתחלתי להבין מה קורה לי, ובתוך כל הסיטואציה הקשה הזאת עלו בי פחדים ישנים שבמצב רגיל הייתי בורחת ומסתגרת בחדר, ומצאתי את עצמי תופסת אומץ ומתמודדת מולם, וכל לילה הייתי יושבת בחדר כותבת ומנתחת מה אני חווה, ובמקביל נותנת לעצמי לחוות את הרגשות השליליים.
זה באמת הזוי מה שעברתי , עכשיו כשאני מאוזנת יותר אני מרגישה שלווה וקשה לי לתפוס שעברתי את מה שעברתי.
היום אני מבינה שהפרשנות שלי לסיטואציות שחוויתי היו שליליות וקיצוניות, וכנראה כך ראיתי וחוויתי אותן כילדה, והסיטואציות לא באמת שליליות ומאיימות כפי שראיתי אותן, התפיסה שלי שגויה כי היום אני יכולה להתמודד עם מה שיבוא, ומה שהזוי זה שהאנשים מהמשפחה שהרגשתי מאוימת מהם בשבוע שחלף ושנאתי אותם והתרחקתי מהם, כבר לא איימו עליי מאתמול ויכולתי אפילו להיות בקרבתם ולנהל איתם שיחה רגילה.
ועכשיו אני פנויה להתאבל על האובדן של אח שלי.
-
- הודעות: 3248
- הצטרפות: 03 אוגוסט 2014, 09:09
- דף אישי: הדף האישי של יולי_קו
אמונות לא מודעות
רוצה להבריא יקרה,
מצאתי את עצמי תופסת אומץ ומתמודדת מולם, וכל לילה הייתי יושבת בחדר כותבת ומנתחת מה אני חווה, ובמקביל נותנת לעצמי לחוות את הרגשות
_היום אני מבינה שהפרשנות שלי לסיטואציות שחוויתי היו שליליות וקיצוניות, וכנראה כך ראיתי וחוויתי אותן כילדה, והסיטואציות לא באמת שליליות ומאיימות כפי שראיתי אותן, התפיסה שלי שגויה כי היום אני יכולה להתמודד עם מה שיבוא, ומה שהזוי זה שהאנשים מהמשפחה שהרגשתי מאוימת מהם בשבוע שחלף ושנאתי אותם והתרחקתי מהם, כבר לא איימו עליי מאתמול ויכולתי אפילו להיות בקרבתם ולנהל איתם שיחה רגילה.
ועכשיו אני פנויה להתאבל_
התובנות שלך עמוקות ורגישות.
את ממשיכה לפרום את הפלונטר.
את חשה בעצמך את ההבדל בין מה שהיה לבין היכולת שלך היום.
ממש כל מה שעירית כתבה:
_הדבר הראשון הוא שאני מאמינה שהעבודה שעשית בשנים האחרונות כן שינתה את המערך הפנימי שלך. אני לא חושבת ששום דבר לא השתפר. אני מבינה לגמרי מדוע זה מרגיש כמו רגרסיה (אני מכירה היטב את תחושת הרגרסיה), אבל חושבת שהתמונה האמיתית שונה מהחוויה הנוכחית. את נמצאת בסיטואציה רגשית קיצונית שאינה מהווה אינדיקציה מדוייקת למצב הרגשי הרגיל שלך. ואת הפירות של עבודתך את תחזרי לחוש כאשר תחזרי לאיזון.
הדבר השני שאת יכולה לזכור הוא - שאת נמצאת כרגע בסיטואציית-קצה מבחינה רגשית, שאת יצאת מאיזון – ו – שאת תחזרי: את תחזרי לאיזון. הכאב הבלתי נסבל וכל שאר הרגשות הקשים לא יישארו איתך לנצח. הם יחלפו. כאשר ההלם והזעזוע יתרחקו מעט, את תחשבי ותחושי קצת אחרת. רק תזכרי שהמצב הנוכחי הוא זמני._
חיבוק.
מצאתי את עצמי תופסת אומץ ומתמודדת מולם, וכל לילה הייתי יושבת בחדר כותבת ומנתחת מה אני חווה, ובמקביל נותנת לעצמי לחוות את הרגשות
_היום אני מבינה שהפרשנות שלי לסיטואציות שחוויתי היו שליליות וקיצוניות, וכנראה כך ראיתי וחוויתי אותן כילדה, והסיטואציות לא באמת שליליות ומאיימות כפי שראיתי אותן, התפיסה שלי שגויה כי היום אני יכולה להתמודד עם מה שיבוא, ומה שהזוי זה שהאנשים מהמשפחה שהרגשתי מאוימת מהם בשבוע שחלף ושנאתי אותם והתרחקתי מהם, כבר לא איימו עליי מאתמול ויכולתי אפילו להיות בקרבתם ולנהל איתם שיחה רגילה.
ועכשיו אני פנויה להתאבל_
התובנות שלך עמוקות ורגישות.
את ממשיכה לפרום את הפלונטר.
את חשה בעצמך את ההבדל בין מה שהיה לבין היכולת שלך היום.
ממש כל מה שעירית כתבה:
_הדבר הראשון הוא שאני מאמינה שהעבודה שעשית בשנים האחרונות כן שינתה את המערך הפנימי שלך. אני לא חושבת ששום דבר לא השתפר. אני מבינה לגמרי מדוע זה מרגיש כמו רגרסיה (אני מכירה היטב את תחושת הרגרסיה), אבל חושבת שהתמונה האמיתית שונה מהחוויה הנוכחית. את נמצאת בסיטואציה רגשית קיצונית שאינה מהווה אינדיקציה מדוייקת למצב הרגשי הרגיל שלך. ואת הפירות של עבודתך את תחזרי לחוש כאשר תחזרי לאיזון.
הדבר השני שאת יכולה לזכור הוא - שאת נמצאת כרגע בסיטואציית-קצה מבחינה רגשית, שאת יצאת מאיזון – ו – שאת תחזרי: את תחזרי לאיזון. הכאב הבלתי נסבל וכל שאר הרגשות הקשים לא יישארו איתך לנצח. הם יחלפו. כאשר ההלם והזעזוע יתרחקו מעט, את תחשבי ותחושי קצת אחרת. רק תזכרי שהמצב הנוכחי הוא זמני._
חיבוק.
-
- הודעות: 223
- הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30
אמונות לא מודעות
חיבוק.
תודה!
ממש כל מה שעירית כתבה:
כל מה שעירית כתבה לי נכון ועזר לי מאוד.
תודה!
ממש כל מה שעירית כתבה:
כל מה שעירית כתבה לי נכון ועזר לי מאוד.
-
- הודעות: 223
- הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30
אמונות לא מודעות
אני עדיין לא במיטבי, מרגישה חלשה, כנועה נדמה שעברתי סוג של טראומה בעיקר בגלל הפצעים שעלו וגם בגלל האובדן של אחי. זה היה כל כך מהר ולא צפוי, מפחיד מאוד ומאיים שרק עכשיו אני מתחילה לעכל ולהתאושש.
מה שכן, אני מרגישה אחרי הסערה הזו כעין שקט פנימי בתוכי, מן שלווה שאני לא מכירה ואין לי מושג מה זה.
מה שכן, אני מרגישה אחרי הסערה הזו כעין שקט פנימי בתוכי, מן שלווה שאני לא מכירה ואין לי מושג מה זה.
-
- הודעות: 4254
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
אמונות לא מודעות
אני חושבת שהשקט והשלווה הלא מוכרים נובעים גם מתוך כך שהסערה חלפה,
גם מתוך החוסן החדש שביססת לך בשנתיים האחרונות, ושיצר לך כעת חוויה שונה וחדשה במפגש המשפחתי,
וגם מתוך כך שהסכמת להרגיש את הכאב במלואו, ויצאת מהצד השני של המנהרה "בחיים". יש סיכוי שההסכמה הזאת יצרה בתוכך אמון, אמון בינך לבין עצמך, בכך שיש לך את המשאבים הנפשיים לעבור משהו כה עז. ואמון נותן שקט וביטחון.
זו ההשערה שלי...
לוקח זמן לחזור למרכז הפנימי לאחר כזו טלטלה. תני לעצמך את הזמן, את המרחב, ואת הלגיטימציה להתאושש בקצב אותו הנפש שלך
גם מתוך החוסן החדש שביססת לך בשנתיים האחרונות, ושיצר לך כעת חוויה שונה וחדשה במפגש המשפחתי,
וגם מתוך כך שהסכמת להרגיש את הכאב במלואו, ויצאת מהצד השני של המנהרה "בחיים". יש סיכוי שההסכמה הזאת יצרה בתוכך אמון, אמון בינך לבין עצמך, בכך שיש לך את המשאבים הנפשיים לעבור משהו כה עז. ואמון נותן שקט וביטחון.
זו ההשערה שלי...
לוקח זמן לחזור למרכז הפנימי לאחר כזו טלטלה. תני לעצמך את הזמן, את המרחב, ואת הלגיטימציה להתאושש בקצב אותו הנפש שלך
-
- הודעות: 223
- הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30
אמונות לא מודעות
עירית היקרה,
למה כל כך קשה לי לתפוס שאח שלי נפטר? (עברו כמעט שלושה שבועות)
כמו מתוך חלום עולה לי בגלים המחשבה על המוות של אחי וזה לא נתפס לי, ואני מוצאת את עצמי תוהה האם זה באמת קרה? ואז אני נזכרת שישבנו שבעה, ושוב עולה בי המחשבה האם זה נכון? ואז נזכרת שהוא נקבר, וכל פעם שעולה בי מחשבה אני מרגישה כמו שוק, זעזוע. האם זה נורמלי?
למה כל כך קשה לי לתפוס שאח שלי נפטר? (עברו כמעט שלושה שבועות)
כמו מתוך חלום עולה לי בגלים המחשבה על המוות של אחי וזה לא נתפס לי, ואני מוצאת את עצמי תוהה האם זה באמת קרה? ואז אני נזכרת שישבנו שבעה, ושוב עולה בי המחשבה האם זה נכון? ואז נזכרת שהוא נקבר, וכל פעם שעולה בי מחשבה אני מרגישה כמו שוק, זעזוע. האם זה נורמלי?
-
- הודעות: 5515
- הצטרפות: 29 מרץ 2012, 10:55
אמונות לא מודעות
האם זה נורמלי?
לי זה קורה לפעמים, עם קרובת משפחה מסויימת שנפטרה. והיא נפטרה לפני הרבה יותר משלושה שבועות, והיא הייתה פחות קרובה לי מאחות.
אני לא חושבת שקשה לך. זה נורמלי. בגלל זה יש שבעה, ויש שלושים, ויש שנה, ויש אינסוף מנהגי אבלות באינסוף תרבויות שונוץ. כי זה בלתי נתפס! אדם היה, ואינו עוד! למה כל כך קשה לתפוס את הבלתי נתפס?
לי זה קורה לפעמים, עם קרובת משפחה מסויימת שנפטרה. והיא נפטרה לפני הרבה יותר משלושה שבועות, והיא הייתה פחות קרובה לי מאחות.
אני לא חושבת שקשה לך. זה נורמלי. בגלל זה יש שבעה, ויש שלושים, ויש שנה, ויש אינסוף מנהגי אבלות באינסוף תרבויות שונוץ. כי זה בלתי נתפס! אדם היה, ואינו עוד! למה כל כך קשה לתפוס את הבלתי נתפס?
-
- הודעות: 4254
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
אמונות לא מודעות
גם אני חושבת שזה נורמלי.
הדחקה היא חלק טבעי מתהליך של התמודדות עם אבדן. היא מאפשרת לאדם להמשיך לתפקד, ולעכל את המידע המכאיב בקצב שהנפש שלו מסוגלת לו, מבלי לאבד את עצמה. מבלי שהזעזוע יכַלֶה אותה.
ההדחקה היא למעשה אתנחתות שהנפש יוצרת לעצמה, אתנחתות בהן המידע המכאיב לא קיים, או לפחות לא תופס את "כל הבמה". ואז, בהתאם לקצב שמתאים לנפש, שמתאים לאדם ולסיטואציה – עולה מדי פעם אל פני השטח המידע הזה, ומחלחל פנימה אל ההבנה ואל ההכרה (שזה במילים שלך מה שקראת לו ב"גלים" ו"כמו מתוך חלום").
כאשר את מבינה שכן, זה אכן קרה, זה מכאיב מאוד. זה כמו להתעורר שוב ושוב אל המציאות המכאיבה.
ככל שיחלוף הזמן ואת תשלימי עם מותו, כלומר, כאשר הידיעה תהיה קצת יותר נסבלת, היא תלווה אותך אי שם ברקע, היא לא תתחבא ולא תודחק, וכך היא גם לא תפתיע אותך בכל פעם מחדש. אני יכולה לתאר לי כמה זה לא קל כרגע... .
הדחקה היא חלק טבעי מתהליך של התמודדות עם אבדן. היא מאפשרת לאדם להמשיך לתפקד, ולעכל את המידע המכאיב בקצב שהנפש שלו מסוגלת לו, מבלי לאבד את עצמה. מבלי שהזעזוע יכַלֶה אותה.
ההדחקה היא למעשה אתנחתות שהנפש יוצרת לעצמה, אתנחתות בהן המידע המכאיב לא קיים, או לפחות לא תופס את "כל הבמה". ואז, בהתאם לקצב שמתאים לנפש, שמתאים לאדם ולסיטואציה – עולה מדי פעם אל פני השטח המידע הזה, ומחלחל פנימה אל ההבנה ואל ההכרה (שזה במילים שלך מה שקראת לו ב"גלים" ו"כמו מתוך חלום").
כאשר את מבינה שכן, זה אכן קרה, זה מכאיב מאוד. זה כמו להתעורר שוב ושוב אל המציאות המכאיבה.
ככל שיחלוף הזמן ואת תשלימי עם מותו, כלומר, כאשר הידיעה תהיה קצת יותר נסבלת, היא תלווה אותך אי שם ברקע, היא לא תתחבא ולא תודחק, וכך היא גם לא תפתיע אותך בכל פעם מחדש. אני יכולה לתאר לי כמה זה לא קל כרגע... .
-
- הודעות: 223
- הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30
אמונות לא מודעות
עבר חודש ושבוע מאז שאחי נפטר, אני עדיין לא מעכלת שהוא איננו, וכשאני נזכרת ומבינה שזה נכון וזה קורה מס' פעמים ביום, זה גורם לי לתחושה של שוק, של קושי להאמין ואחרי זה אני מרגישה כאב, אני מרגישה שיש לי פצע פתוח בנשמה.
היום המחשבה על מה שעברתי בחודש האחרון נחווה לי כסיוט גדול.
אף פעם לא חשבתי על המוות לעומק ועכשיו אני מוצאת את עצמי חושבת על זה, קשה לי להאמין שהוא קבור באדמה, שהגופה נרקבת בפנים, זה גומר עליי, זה פשוט בלתי נתפס שזה הסוף של בן אדם.
היום המחשבה על מה שעברתי בחודש האחרון נחווה לי כסיוט גדול.
אף פעם לא חשבתי על המוות לעומק ועכשיו אני מוצאת את עצמי חושבת על זה, קשה לי להאמין שהוא קבור באדמה, שהגופה נרקבת בפנים, זה גומר עליי, זה פשוט בלתי נתפס שזה הסוף של בן אדם.
-
- הודעות: 4254
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
אמונות לא מודעות
מצטערת לשמוע על החוויה הקשה הזאת .
כאמור, לוקח זמן לנפש להבין, לעבד ולקלוט אובדן.
לעיתים אובדן גם מציף אל פני השטח כאבים ישנים שמצטרפים לכאב הנוכחי, וזה משהו שיכול להעצים את החוויה ולהקשות עליה עוד יותר.
מה נראה לך שיוכל להקל עליך?
מה את צריכה? מה נחוץ לך לשם כך?
כאמור, לוקח זמן לנפש להבין, לעבד ולקלוט אובדן.
לעיתים אובדן גם מציף אל פני השטח כאבים ישנים שמצטרפים לכאב הנוכחי, וזה משהו שיכול להעצים את החוויה ולהקשות עליה עוד יותר.
מה נראה לך שיוכל להקל עליך?
מה את צריכה? מה נחוץ לך לשם כך?
-
- הודעות: 223
- הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30
אמונות לא מודעות
כאמור, לוקח זמן לנפש להבין, לעבד ולקלוט אובדן.
היום אני מרגישה בתוכי שלנפש יש את הקצב משלה, שלא קשור למה שאני חושבת/רוצה ואני זורמת איתה, זה כאילו שיש בתוכי תוכנה שמחליטה בשבילי ואין לי שום שליטה עליה.
לעיתים אובדן גם מציף אל פני השטח כאבים ישנים שמצטרפים לכאב הנוכחי, וזה משהו שיכול להעצים את החוויה ולהקשות עליה עוד יותר.
איך אפשר לדעת אם מציף אותי גם הכאב על האובדן של אבא שלי?
אני זוכרת שחוויתי את המוות של אבא שלי שונה ממה שאני חווה את המוות של אחי, כשאבא שלי נפטר הייתי בגיל 17 וברחתי מזה שנים, כנראה לא יכולתי להכיל את הכאב. לעומת זאת את המוות של אחי אני חווה מבחינה רגשית ומנטלית ואני מתמודדת עם זה וזה קשה וכואב, מה שלא זכור לי שחוויתי כשאבא שלי נפטר.
קשה לי שאני לא מצליחה לעכל את העניין ,וכשזה מופיע פתאום להכרה זה גורם לי עדיין לסוג של זעזוע. אני כבר חושבת שמשהו לא בסדר אצלי שאני לא מצליחה לתפוס את זה אחרי חודש וחצי.
בנוסף לזה, גם הפצעים של הילדות ממשיכים לצוף בתקופה הזו, וזה מייאש כי אני לא מצליחה לרפא אותם ונראה שהם לא יגמרו לעולם. האם אצליח להתגבר עליהם מתי שהוא?
מה נראה לך שיוכל להקל עליך?
אני לא יודעת, אני מקווה שהזמן יעשה את שלו, עצם הכתיבה מקל עליי במקצת, ובעיקר ההבנה של הדברים עוזר לי מאוד.
מה את צריכה? מה נחוץ לך לשם כך?
לא יודעת מה יכול לעזור לי, בעצם את עוזרת לי מאוד ותודה לך על כך.
היום אני מרגישה בתוכי שלנפש יש את הקצב משלה, שלא קשור למה שאני חושבת/רוצה ואני זורמת איתה, זה כאילו שיש בתוכי תוכנה שמחליטה בשבילי ואין לי שום שליטה עליה.
לעיתים אובדן גם מציף אל פני השטח כאבים ישנים שמצטרפים לכאב הנוכחי, וזה משהו שיכול להעצים את החוויה ולהקשות עליה עוד יותר.
איך אפשר לדעת אם מציף אותי גם הכאב על האובדן של אבא שלי?
אני זוכרת שחוויתי את המוות של אבא שלי שונה ממה שאני חווה את המוות של אחי, כשאבא שלי נפטר הייתי בגיל 17 וברחתי מזה שנים, כנראה לא יכולתי להכיל את הכאב. לעומת זאת את המוות של אחי אני חווה מבחינה רגשית ומנטלית ואני מתמודדת עם זה וזה קשה וכואב, מה שלא זכור לי שחוויתי כשאבא שלי נפטר.
קשה לי שאני לא מצליחה לעכל את העניין ,וכשזה מופיע פתאום להכרה זה גורם לי עדיין לסוג של זעזוע. אני כבר חושבת שמשהו לא בסדר אצלי שאני לא מצליחה לתפוס את זה אחרי חודש וחצי.
בנוסף לזה, גם הפצעים של הילדות ממשיכים לצוף בתקופה הזו, וזה מייאש כי אני לא מצליחה לרפא אותם ונראה שהם לא יגמרו לעולם. האם אצליח להתגבר עליהם מתי שהוא?
מה נראה לך שיוכל להקל עליך?
אני לא יודעת, אני מקווה שהזמן יעשה את שלו, עצם הכתיבה מקל עליי במקצת, ובעיקר ההבנה של הדברים עוזר לי מאוד.
מה את צריכה? מה נחוץ לך לשם כך?
לא יודעת מה יכול לעזור לי, בעצם את עוזרת לי מאוד ותודה לך על כך.
-
- הודעות: 3248
- הצטרפות: 03 אוגוסט 2014, 09:09
- דף אישי: הדף האישי של יולי_קו
אמונות לא מודעות
יקרה,
זה כל כך טבעי שקשה עם המוות של אדם קרוב. זה באמת בלתי נתפס. באמת צריך זמן לעיכול והפנמה.
מה שעוזר בעניין ה
אף פעם לא חשבתי על המוות לעומק ועכשיו אני מוצאת את עצמי חושבת על זה, קשה לי להאמין שהוא קבור באדמה, שהגופה נרקבת בפנים, זה גומר עליי, זה פשוט בלתי נתפס שזה הסוף של בן אדם.
אלו שני רעיונות, שאני בוחרת לאמץ לעצמי:
הרעיון הראשון הוא שהעיקר באדם הוא הנשמה שלו, והיא לא נרקבת. היא נפרדת מהגוף, שלא משמש אותו יותר.
הגופה שבקבר היא לא אח שלך. הוא נפרד מהגוף ההוא, הוא לא זקוק לו יותר.
אמנם אין דרך לדבר איתו ישירות כמו בעבר, אבל את יכולה לתקשר איתו במחשבות שלך, בחלומות שלך. את יכולה לכתוב לו.
הרעיון השני הוא שזה לא לא הסוף שלו.
הוא נמצא בכל האנשים שאיתם היה לו קשר. המחשבות שלך עליו, רעיונות שלו ודברים שהוא לימד. כל אלו ודומים להם נמצאים אצל הקרובים לו בדרכים כאלו ואחרות.
לדוגמא אפשר לפגוש אותו בעלים הנושרים אם הוא אהב סתיו. בחיוך של הבת שלו. בדבר שהוא לימד אותך ומצליח לך. בפרוייקט שהשתתף בו וממשיך. ועוד ועוד.
אני שולחת לך הרבה רוך אל עצמך.
הפצע עמוק, וזקוק לזמן ומרחב להגלדה וריפוי.
חיבוק.
זה כל כך טבעי שקשה עם המוות של אדם קרוב. זה באמת בלתי נתפס. באמת צריך זמן לעיכול והפנמה.
מה שעוזר בעניין ה
אף פעם לא חשבתי על המוות לעומק ועכשיו אני מוצאת את עצמי חושבת על זה, קשה לי להאמין שהוא קבור באדמה, שהגופה נרקבת בפנים, זה גומר עליי, זה פשוט בלתי נתפס שזה הסוף של בן אדם.
אלו שני רעיונות, שאני בוחרת לאמץ לעצמי:
הרעיון הראשון הוא שהעיקר באדם הוא הנשמה שלו, והיא לא נרקבת. היא נפרדת מהגוף, שלא משמש אותו יותר.
הגופה שבקבר היא לא אח שלך. הוא נפרד מהגוף ההוא, הוא לא זקוק לו יותר.
אמנם אין דרך לדבר איתו ישירות כמו בעבר, אבל את יכולה לתקשר איתו במחשבות שלך, בחלומות שלך. את יכולה לכתוב לו.
הרעיון השני הוא שזה לא לא הסוף שלו.
הוא נמצא בכל האנשים שאיתם היה לו קשר. המחשבות שלך עליו, רעיונות שלו ודברים שהוא לימד. כל אלו ודומים להם נמצאים אצל הקרובים לו בדרכים כאלו ואחרות.
לדוגמא אפשר לפגוש אותו בעלים הנושרים אם הוא אהב סתיו. בחיוך של הבת שלו. בדבר שהוא לימד אותך ומצליח לך. בפרוייקט שהשתתף בו וממשיך. ועוד ועוד.
אני שולחת לך הרבה רוך אל עצמך.
הפצע עמוק, וזקוק לזמן ומרחב להגלדה וריפוי.
חיבוק.
-
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
אמונות לא מודעות
אני כבר חושבת שמשהו לא בסדר אצלי שאני לא מצליחה לתפוס את זה אחרי חודש וחצי.
רק רוצה לחזק אותך ולהגיד שחודש וחצי זה ממש קצת זמן. אבא שלי נפטר לפני שנה וחצי בערך, ולקח לי הרבה יותר מחודש וחצי להבין שזה באמת קרה, שזה לא משהו זמני, לעבור תהליך של כעס, הפנמה, פרידה...
והאמת שעד היום יש ימים שזה בכלל לא נתפס אצלי, שאני מרגישה לרגע שכחתי.
זה ממש לא פשוט, ובטח לא משהו שלוקח שבועיים-שלושה...
_הרעיון השני הוא שזה לא לא הסוף שלו.
הוא נמצא בכל האנשים שאיתם היה לו קשר._
מאוד מתחברת לדברים האלו. לי אחד הדברים שהכי עזרו בתקופה ההיא זה להסתכל על תמונות ולשמוע סיפורים עליו מכל מיני אנשים. זה היה קשה, אבל גרם לי להרגיש שאני מכירה אותו טוב יותר, ושהיחסים לנו כאילו ממשיכים ומתפתחים למרות שהוא כבר לא נמצא פה.
<פרח בית>
רק רוצה לחזק אותך ולהגיד שחודש וחצי זה ממש קצת זמן. אבא שלי נפטר לפני שנה וחצי בערך, ולקח לי הרבה יותר מחודש וחצי להבין שזה באמת קרה, שזה לא משהו זמני, לעבור תהליך של כעס, הפנמה, פרידה...
והאמת שעד היום יש ימים שזה בכלל לא נתפס אצלי, שאני מרגישה לרגע שכחתי.
זה ממש לא פשוט, ובטח לא משהו שלוקח שבועיים-שלושה...
_הרעיון השני הוא שזה לא לא הסוף שלו.
הוא נמצא בכל האנשים שאיתם היה לו קשר._
מאוד מתחברת לדברים האלו. לי אחד הדברים שהכי עזרו בתקופה ההיא זה להסתכל על תמונות ולשמוע סיפורים עליו מכל מיני אנשים. זה היה קשה, אבל גרם לי להרגיש שאני מכירה אותו טוב יותר, ושהיחסים לנו כאילו ממשיכים ומתפתחים למרות שהוא כבר לא נמצא פה.
<פרח בית>
-
- הודעות: 3248
- הצטרפות: 03 אוגוסט 2014, 09:09
- דף אישי: הדף האישי של יולי_קו
אמונות לא מודעות
יקרה,
קראתי שוב את התגובה האחרונה שלי, והבנתי שאפשר לקרוא אותה כהתנשאות וכאילו יש לי רצון 'למכור' פיתרון קסם, ושהכל כאילו קל.
אני רוצה להדגיש שהאבל והעיכול של השינוי הם תהליך ארוך שחשוב לתת לו זמן ומקום.
הכאב יכול להיות כמו קטיעה של איבר. ממש פיזי.
חשוב להיות רכים ועדינים עם עצמנו בזמן ההחלמה הזו.
דבר נוסף שחשוב לפי תחושתי העמוקה הוא באופן אקטיבי לבחור בחיים. לבחור לחיות ולא 'למות' עם מי שמת. לא להשאר פה רק כ'מצבה חיה' למי שהלך (אופייני בעיקר, אבל לא רק, לבני הזוג שהתאלמנו) אלה לחיות ממש.
חיבוק.
קראתי שוב את התגובה האחרונה שלי, והבנתי שאפשר לקרוא אותה כהתנשאות וכאילו יש לי רצון 'למכור' פיתרון קסם, ושהכל כאילו קל.
אני רוצה להדגיש שהאבל והעיכול של השינוי הם תהליך ארוך שחשוב לתת לו זמן ומקום.
הכאב יכול להיות כמו קטיעה של איבר. ממש פיזי.
חשוב להיות רכים ועדינים עם עצמנו בזמן ההחלמה הזו.
דבר נוסף שחשוב לפי תחושתי העמוקה הוא באופן אקטיבי לבחור בחיים. לבחור לחיות ולא 'למות' עם מי שמת. לא להשאר פה רק כ'מצבה חיה' למי שהלך (אופייני בעיקר, אבל לא רק, לבני הזוג שהתאלמנו) אלה לחיות ממש.
חיבוק.
-
- הודעות: 4
- הצטרפות: 24 אוגוסט 2014, 17:59
אמונות לא מודעות
רוצה להבריא
קוראת פה בשקט מידי פעם,
קודם כל אני מחבקת אותך ושולחת ניחומים על מות אחיך.
רוצה להגיד לך קשה מאוד לאבד אדם קרוב, זה לוקח זמן, הרבה הרבה זמן.
תהיי סבלנית עם עצמך, זה עדיין כ"כ ראשוני וכואב מאוד.
גם טבעי לחלוטין שיש נסיגות ויש פתאום הבלחות של זיכרונות ועצב באופן לא צפוי.
העצה של יולי קו לכתוב אליו היא עצה יפה (למי שמתחבר לכתיבה)
מותר להרגיש הכל, מותר לחשוב על הכל.
מכירה את המודל של אליזבת קובלר רוס (פסיכיאטרית שהתמחתה בנושא מוות ואבל)?
היא דיברה על 5 שלבים שמופיעים אצל כל אחד בסדר שונה לעיתים אבל אופיינים לאדם שחווה מוות:
הכחשה (הנפש פשוט מסרבת לעכל, זה כ"כ בלתי נסבל)
כעס : על העולם, על המציאות, על איך שזה קרה - לפעמים מופנה כלפי מי ש"גרם" למוות כגון צוות רפואי, במקרה זה. לפעמים, וזה הכי קשה לקבל הכעס מופנה גם כלפיי הנפטר עצמו - איך עזבת אותי? זה גם לגיטימי.
התמקחות - בדמיון, בעיקר, מכיון שקרה לי כך, אעשה או לא אעשה דברים מסוימים. בדר"כ שלב זה מתקיים גם בשלב לפני המוות, מוכנים לעשות הכל על מנת למנוע, לעצור את המוות, אבל יכול גם להופיע בשלבים אחרים.
דיכאון - כפשוטו,
השלמה- לבסוף ואצל כל אחד לוקח זמן אחר, יש קבלה של המציאות, השלמה כלשהי. שנותנת הרפיה
וכן נורמלי לאחר השלמה לחזור שוב לאחד השלבים הקודמים, כי ההשלמה מתרחשת בשלבים קטנים ומצטברים.
חשבתי שאם את לא מכירה, אולי תרצי לדעת את זה כדי להבין אולי טוב יותר מה עובר עלייך, כן? ולדעת שזה נורמלי.
השלבים האלה יכולים להיות ארוכים או קצרים ומהירים, יכולים לבוא בסדר אחר, ולפעמים חוזרים לשלב מסוים ועוברים לשלב אחר שוב ושוב, הנפש צריכה להתארגן מחדש, בקצב שלה.
אולי תשקלי להיעזר בפרחי באך לעבור את תקופת האבל? או עיסויים לחזור להתחבר לגוף בתוך הכאב?
שולחת חיבוקים
קוראת פה בשקט מידי פעם,
קודם כל אני מחבקת אותך ושולחת ניחומים על מות אחיך.
רוצה להגיד לך קשה מאוד לאבד אדם קרוב, זה לוקח זמן, הרבה הרבה זמן.
תהיי סבלנית עם עצמך, זה עדיין כ"כ ראשוני וכואב מאוד.
גם טבעי לחלוטין שיש נסיגות ויש פתאום הבלחות של זיכרונות ועצב באופן לא צפוי.
העצה של יולי קו לכתוב אליו היא עצה יפה (למי שמתחבר לכתיבה)
מותר להרגיש הכל, מותר לחשוב על הכל.
מכירה את המודל של אליזבת קובלר רוס (פסיכיאטרית שהתמחתה בנושא מוות ואבל)?
היא דיברה על 5 שלבים שמופיעים אצל כל אחד בסדר שונה לעיתים אבל אופיינים לאדם שחווה מוות:
הכחשה (הנפש פשוט מסרבת לעכל, זה כ"כ בלתי נסבל)
כעס : על העולם, על המציאות, על איך שזה קרה - לפעמים מופנה כלפי מי ש"גרם" למוות כגון צוות רפואי, במקרה זה. לפעמים, וזה הכי קשה לקבל הכעס מופנה גם כלפיי הנפטר עצמו - איך עזבת אותי? זה גם לגיטימי.
התמקחות - בדמיון, בעיקר, מכיון שקרה לי כך, אעשה או לא אעשה דברים מסוימים. בדר"כ שלב זה מתקיים גם בשלב לפני המוות, מוכנים לעשות הכל על מנת למנוע, לעצור את המוות, אבל יכול גם להופיע בשלבים אחרים.
דיכאון - כפשוטו,
השלמה- לבסוף ואצל כל אחד לוקח זמן אחר, יש קבלה של המציאות, השלמה כלשהי. שנותנת הרפיה
וכן נורמלי לאחר השלמה לחזור שוב לאחד השלבים הקודמים, כי ההשלמה מתרחשת בשלבים קטנים ומצטברים.
חשבתי שאם את לא מכירה, אולי תרצי לדעת את זה כדי להבין אולי טוב יותר מה עובר עלייך, כן? ולדעת שזה נורמלי.
השלבים האלה יכולים להיות ארוכים או קצרים ומהירים, יכולים לבוא בסדר אחר, ולפעמים חוזרים לשלב מסוים ועוברים לשלב אחר שוב ושוב, הנפש צריכה להתארגן מחדש, בקצב שלה.
אולי תשקלי להיעזר בפרחי באך לעבור את תקופת האבל? או עיסויים לחזור להתחבר לגוף בתוך הכאב?
שולחת חיבוקים
-
- הודעות: 4
- הצטרפות: 24 אוגוסט 2014, 17:59
אמונות לא מודעות
מקווה שלא הצפתי עם כל מה שכתבתי אם עוזר לך קחי, אם לא תעזבי (())
-
- הודעות: 223
- הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30
אמונות לא מודעות
יולי קו יקרה,
_הרעיון הראשון הוא שהעיקר באדם הוא הנשמה שלו, והיא לא נרקבת. היא נפרדת מהגוף, שלא משמש אותו יותר.
הגופה שבקבר היא לא אח שלך. הוא נפרד מהגוף ההוא, הוא לא זקוק לו יותר._
אני מנסה לחשוב על זה בצורה הזו, זה עוזר לי לראות את הנשמה כמשהו ניצחי ונשגב והגוף הפיזי מקבל פחות משמעות.
_הרעיון השני הוא שזה לא לא הסוף שלו.
הוא נמצא בכל האנשים שאיתם היה לו קשר. המחשבות שלך עליו, רעיונות שלו ודברים שהוא לימד. כל אלו ודומים להם נמצאים אצל הקרובים לו בדרכים כאלו ואחרות._
אני מרגישה שהוא חלק בתוכי והוא חיי בתוכי, הקולות, הזיכרונות, החוויות, ואני מוצאת את עצמי יוצרת קשר עם חברים קרובים שלו, שואלת שאלות ומקבלת עוד המון אינפורמציה עליו.
_אני שולחת לך הרבה רוך אל עצמך.
הפצע עמוק, וזקוק לזמן ומרחב להגלדה וריפוי._
תודה לך, למדתי ממך דברים חשובים.
פלוני אלמונית
_רק רוצה לחזק אותך ולהגיד שחודש וחצי זה ממש קצת זמן. אבא שלי נפטר לפני שנה וחצי בערך, ולקח לי הרבה יותר מחודש וחצי להבין שזה באמת קרה, שזה לא משהו זמני, לעבור תהליך של כעס, הפנמה, פרידה...
והאמת שעד היום יש ימים שזה בכלל לא נתפס אצלי, שאני מרגישה לרגע שכחתי.
זה ממש לא פשוט, ובטח לא משהו שלוקח שבועיים-שלושה..._
תודה שאת משתפת אותי, זה מחזק אותי להבין את מה שאני עוברת.
_הרעיון הראשון הוא שהעיקר באדם הוא הנשמה שלו, והיא לא נרקבת. היא נפרדת מהגוף, שלא משמש אותו יותר.
הגופה שבקבר היא לא אח שלך. הוא נפרד מהגוף ההוא, הוא לא זקוק לו יותר._
אני מנסה לחשוב על זה בצורה הזו, זה עוזר לי לראות את הנשמה כמשהו ניצחי ונשגב והגוף הפיזי מקבל פחות משמעות.
_הרעיון השני הוא שזה לא לא הסוף שלו.
הוא נמצא בכל האנשים שאיתם היה לו קשר. המחשבות שלך עליו, רעיונות שלו ודברים שהוא לימד. כל אלו ודומים להם נמצאים אצל הקרובים לו בדרכים כאלו ואחרות._
אני מרגישה שהוא חלק בתוכי והוא חיי בתוכי, הקולות, הזיכרונות, החוויות, ואני מוצאת את עצמי יוצרת קשר עם חברים קרובים שלו, שואלת שאלות ומקבלת עוד המון אינפורמציה עליו.
_אני שולחת לך הרבה רוך אל עצמך.
הפצע עמוק, וזקוק לזמן ומרחב להגלדה וריפוי._
תודה לך, למדתי ממך דברים חשובים.
פלוני אלמונית
_רק רוצה לחזק אותך ולהגיד שחודש וחצי זה ממש קצת זמן. אבא שלי נפטר לפני שנה וחצי בערך, ולקח לי הרבה יותר מחודש וחצי להבין שזה באמת קרה, שזה לא משהו זמני, לעבור תהליך של כעס, הפנמה, פרידה...
והאמת שעד היום יש ימים שזה בכלל לא נתפס אצלי, שאני מרגישה לרגע שכחתי.
זה ממש לא פשוט, ובטח לא משהו שלוקח שבועיים-שלושה..._
תודה שאת משתפת אותי, זה מחזק אותי להבין את מה שאני עוברת.
-
- הודעות: 4254
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
אמונות לא מודעות
אהבתי את מה שכולן כתבו לך.
ראי שכל מה שכולן כותבות מחזק את הנושא של מתן לגיטימציה לקצב של הנפש שלך. להבנה שהכל בסדר. את בסדר.
_איך אפשר לדעת אם מציף אותי גם הכאב על האובדן של אבא שלי?
אני זוכרת שחוויתי את המוות של אבא שלי שונה ממה שאני חווה את המוות של אחי, כשאבא שלי נפטר הייתי בגיל 17 וברחתי מזה שנים, כנראה לא יכולתי להכיל את הכאב. לעומת זאת את המוות של אחי אני חווה מבחינה רגשית ומנטלית ואני מתמודדת עם זה וזה קשה וכואב, מה שלא זכור לי שחוויתי כשאבא שלי נפטר._
אני לא יודעת לומר אם אכן כאב האובדן הנוכחי אכן מציף כאב על האובדן הישן. סביר להניח שכן.
לגבי השוני בהתמודדות שלך אז והיום - לעיתים, כאשר אנחנו מתמודדים עם כאב מסויים שנים אחרי שהוא קרה, אנחנו מתמודדים איתו אחרת מאשר התמודדנו בזמנו. זה יכול להיות עניין של בשלות וחוסן, של בגרות, של עיבוד, של סוג הקשר עם האדם שמת, ושל עוד גורמים. יכול להיות שבעבר לא הצלחת להכיל את הכאב וברחת ממנו, והיום הנפש שלך בוגרת וחסונה יותר, ולכן את מסכימה לפגוש אותו פנים אל פנים.
אני מניחה שזה לא מקרי שעולים כעת תכנים שקשורים לפרידה מאבא שלך. אני יכולה לתאר לי שהכל ביחד הוא באמת מאוד מאוד קשה ומציף, גם האבל וגם מפגש עם משקעי העבר. גם מבלי להבין לגמרי את התכנים או את הקשר אליהם - זוהי הזדמנות לעבד אותם. מעצם זה שאת רוצה כעת לנקות משקעים ישנים, זה כבר מתחיל לקרות.
בנוסף לזה, גם הפצעים של הילדות ממשיכים לצוף בתקופה הזו, וזה מייאש כי אני לא מצליחה לרפא אותם ונראה שהם לא יגמרו לעולם. האם אצליח להתגבר עליהם מתי שהוא?
האם את מייצרת לעצמך מספיק מוקדי תמיכה בתקופה הזאת? זה חשוב. אני מתכוונת גם לתמיכה מחברות, וגם למטפלת שסיפרת שליוותה אותך בעבר. אולי זוהי הזדמנות להיתמך בה שוב? גם כדי להקל עליך בתוך ההצפה האת, וגם כדי למנף אותה לצמיחה. אבל בעיקר כדי להקל.
ראי שכל מה שכולן כותבות מחזק את הנושא של מתן לגיטימציה לקצב של הנפש שלך. להבנה שהכל בסדר. את בסדר.
_איך אפשר לדעת אם מציף אותי גם הכאב על האובדן של אבא שלי?
אני זוכרת שחוויתי את המוות של אבא שלי שונה ממה שאני חווה את המוות של אחי, כשאבא שלי נפטר הייתי בגיל 17 וברחתי מזה שנים, כנראה לא יכולתי להכיל את הכאב. לעומת זאת את המוות של אחי אני חווה מבחינה רגשית ומנטלית ואני מתמודדת עם זה וזה קשה וכואב, מה שלא זכור לי שחוויתי כשאבא שלי נפטר._
אני לא יודעת לומר אם אכן כאב האובדן הנוכחי אכן מציף כאב על האובדן הישן. סביר להניח שכן.
לגבי השוני בהתמודדות שלך אז והיום - לעיתים, כאשר אנחנו מתמודדים עם כאב מסויים שנים אחרי שהוא קרה, אנחנו מתמודדים איתו אחרת מאשר התמודדנו בזמנו. זה יכול להיות עניין של בשלות וחוסן, של בגרות, של עיבוד, של סוג הקשר עם האדם שמת, ושל עוד גורמים. יכול להיות שבעבר לא הצלחת להכיל את הכאב וברחת ממנו, והיום הנפש שלך בוגרת וחסונה יותר, ולכן את מסכימה לפגוש אותו פנים אל פנים.
אני מניחה שזה לא מקרי שעולים כעת תכנים שקשורים לפרידה מאבא שלך. אני יכולה לתאר לי שהכל ביחד הוא באמת מאוד מאוד קשה ומציף, גם האבל וגם מפגש עם משקעי העבר. גם מבלי להבין לגמרי את התכנים או את הקשר אליהם - זוהי הזדמנות לעבד אותם. מעצם זה שאת רוצה כעת לנקות משקעים ישנים, זה כבר מתחיל לקרות.
בנוסף לזה, גם הפצעים של הילדות ממשיכים לצוף בתקופה הזו, וזה מייאש כי אני לא מצליחה לרפא אותם ונראה שהם לא יגמרו לעולם. האם אצליח להתגבר עליהם מתי שהוא?
האם את מייצרת לעצמך מספיק מוקדי תמיכה בתקופה הזאת? זה חשוב. אני מתכוונת גם לתמיכה מחברות, וגם למטפלת שסיפרת שליוותה אותך בעבר. אולי זוהי הזדמנות להיתמך בה שוב? גם כדי להקל עליך בתוך ההצפה האת, וגם כדי למנף אותה לצמיחה. אבל בעיקר כדי להקל.
-
- הודעות: 223
- הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30
-
- הודעות: 223
- הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30
אמונות לא מודעות
עירית היקרה,
אני מניחה שזה לא מקרי שעולים כעת תכנים שקשורים לפרידה מאבא שלך. אני יכולה לתאר לי שהכל ביחד הוא באמת מאוד מאוד קשה ומציף, גם האבל וגם מפגש עם משקעי העבר. גם מבלי להבין לגמרי את התכנים או את הקשר אליהם - זוהי הזדמנות לעבד אותם. מעצם זה שאת רוצה כעת לנקות משקעים ישנים, זה כבר מתחיל לקרות.
אני רוצה לנקות את המשקעים הישנים , אני לא רוצה לסחוב אותם עוד 20 שנה, לכן חשוב לי לעבוד עליהם.
האם את מייצרת לעצמך מספיק מוקדי תמיכה בתקופה הזאת? זה חשוב. אני מתכוונת גם לתמיכה מחברות, וגם למטפלת שסיפרת שליוותה אותך בעבר. אולי זוהי הזדמנות להיתמך בה שוב? גם כדי להקל עליך בתוך ההצפה האת, וגם כדי למנף אותה לצמיחה.
כן, אני עושה את זה.
אני מניחה שזה לא מקרי שעולים כעת תכנים שקשורים לפרידה מאבא שלך. אני יכולה לתאר לי שהכל ביחד הוא באמת מאוד מאוד קשה ומציף, גם האבל וגם מפגש עם משקעי העבר. גם מבלי להבין לגמרי את התכנים או את הקשר אליהם - זוהי הזדמנות לעבד אותם. מעצם זה שאת רוצה כעת לנקות משקעים ישנים, זה כבר מתחיל לקרות.
אני רוצה לנקות את המשקעים הישנים , אני לא רוצה לסחוב אותם עוד 20 שנה, לכן חשוב לי לעבוד עליהם.
האם את מייצרת לעצמך מספיק מוקדי תמיכה בתקופה הזאת? זה חשוב. אני מתכוונת גם לתמיכה מחברות, וגם למטפלת שסיפרת שליוותה אותך בעבר. אולי זוהי הזדמנות להיתמך בה שוב? גם כדי להקל עליך בתוך ההצפה האת, וגם כדי למנף אותה לצמיחה.
כן, אני עושה את זה.
-
- הודעות: 4254
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
אמונות לא מודעות
כן, אני עושה את זה.
יופי.
מה שלומך?
יופי.
מה שלומך?
-
- הודעות: 223
- הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30
אמונות לא מודעות
עירית שלום,
ברוכה השבה!
מה שלומך?
הרבה זמן לא כתבתי כאן...עדיין עובדת על שינוי האמונות שלי, הפצעים שלי וכו' (זה פשוט לא נגמר.. הפגיעה קשה, כל פעם עולה רובד אחר).
לאחרונה עולה בעיה שחוזרת על עצמה שוב ושוב עם אנשים שונים, ואני לא מצליחה לעלות על השורש של הבעיה על מנת לפתור אותה, ואשמח אם תעזרי לי בכך.
במבט לאחור, כל החיים שלי מצאתי את עצמי שותקת, לא מדברת, לא מעיזה להטיל דופי או להגיד להגיד מילה רעה לא על אימא שלי/אחותי/משפחה/אחרים.
לפני חודשיים יצא לי לדבר עם קרובת משפחה שלי בפעם הראשונה על הקשר האמיתי ביני לבין אחותי, על הבעיות שהיו ושיש בינינו וכו' וזה בניגוד למה שהיא חשבה כי למראית עין הקשר בינינו נראה נורמלי, סיפרתי לה את בקצרה את הדברים וזה הוציא את אחותי לא טוב. כשנפרדתי ממנה והגעתי הביתה התחלתי להרגיש רגשי אשמה גדולים וחרדה איומה, עבר עליי יום שחור, בדמיון שלי אני מריצה סרט ורואה את קרובת המשפחה הולכת לאחותי ומספרת לה שלכלכתי עליה, ואחותי מגיעה אלינו הביתה ומתפרצת עליי ותוקפת אותי ואני משותקת מפחד.
הדפוס הזה קרה מס' פעמים במהלך החודשים האחרונים שאמרתי לחברה/גיסה/מכר וכו' משהו רע על מישהו אחר או גיליתי עליו עובדה שלילית או ביקרתי אותו וזה יוצא לי ללא שליטה, באוטומט ואז תוקפים אותי רגשי אשמה וחרדה, ואני מתחילה להריץ את "הסרט" שהולכים לספר לו שלכלכתי עליו והוא בא מתנפל עליי ותוקף אותי בצעקות ואני חווה אותו דמות גדולה ואותי קטנה משותקת מולו.
אני מבינה בראש שהתגובה שלי לא הגיונית ושאני רואה את הדברים לא נכון.
אני יודעת שאני פוחדת, ולא יודעת ממה ולמה?
ואיך אני יכולה לשנות את התפיסה הזו לתפיסה בריאה?
בתודה מראש,
ברוכה השבה!
מה שלומך?
הרבה זמן לא כתבתי כאן...עדיין עובדת על שינוי האמונות שלי, הפצעים שלי וכו' (זה פשוט לא נגמר.. הפגיעה קשה, כל פעם עולה רובד אחר).
לאחרונה עולה בעיה שחוזרת על עצמה שוב ושוב עם אנשים שונים, ואני לא מצליחה לעלות על השורש של הבעיה על מנת לפתור אותה, ואשמח אם תעזרי לי בכך.
במבט לאחור, כל החיים שלי מצאתי את עצמי שותקת, לא מדברת, לא מעיזה להטיל דופי או להגיד להגיד מילה רעה לא על אימא שלי/אחותי/משפחה/אחרים.
לפני חודשיים יצא לי לדבר עם קרובת משפחה שלי בפעם הראשונה על הקשר האמיתי ביני לבין אחותי, על הבעיות שהיו ושיש בינינו וכו' וזה בניגוד למה שהיא חשבה כי למראית עין הקשר בינינו נראה נורמלי, סיפרתי לה את בקצרה את הדברים וזה הוציא את אחותי לא טוב. כשנפרדתי ממנה והגעתי הביתה התחלתי להרגיש רגשי אשמה גדולים וחרדה איומה, עבר עליי יום שחור, בדמיון שלי אני מריצה סרט ורואה את קרובת המשפחה הולכת לאחותי ומספרת לה שלכלכתי עליה, ואחותי מגיעה אלינו הביתה ומתפרצת עליי ותוקפת אותי ואני משותקת מפחד.
הדפוס הזה קרה מס' פעמים במהלך החודשים האחרונים שאמרתי לחברה/גיסה/מכר וכו' משהו רע על מישהו אחר או גיליתי עליו עובדה שלילית או ביקרתי אותו וזה יוצא לי ללא שליטה, באוטומט ואז תוקפים אותי רגשי אשמה וחרדה, ואני מתחילה להריץ את "הסרט" שהולכים לספר לו שלכלכתי עליו והוא בא מתנפל עליי ותוקף אותי בצעקות ואני חווה אותו דמות גדולה ואותי קטנה משותקת מולו.
אני מבינה בראש שהתגובה שלי לא הגיונית ושאני רואה את הדברים לא נכון.
אני יודעת שאני פוחדת, ולא יודעת ממה ולמה?
ואיך אני יכולה לשנות את התפיסה הזו לתפיסה בריאה?
בתודה מראש,
-
- הודעות: 4254
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
אמונות לא מודעות
הי, תודה . כיף לחזור, וכיף להיות פנויה לקריאה ולכתיבה כאן.
וגם כיף לפגוש אותך שוב.
עדיין עובדת על שינוי האמונות שלי, הפצעים שלי וכו' (זה פשוט לא נגמר.. הפגיעה קשה, כל פעם עולה רובד אחר).
אני יכולה להבין את התסכול.
אבל מצד שני, טוב שזה מדורג ושכל רובד מקבל את הזמן שלו. ככל שאת מתקדמת בתהליך ההתפתחות שלך - הנפש שלך מסכימה לוותר על מנגנוני הגנה שהיא אימצה במהלך החיים. הם היו חשובים עבורך ושמרו עליך, ולא היה נכון עבורה (וגם לא אפשרי) לוותר עליהם בבת אחת. אם זה היה קורה בקצב אחר זה היה עלול להיות יותר מדי. יותר מדי קשה או מציף או מפחיד – ובסופו של דבר משתק, מה שאומר שזה לא היה יעיל בשינוי הדפוסים. מה שאני אומרת זה שאני מבינה את הקושי ואת התסכול שלך מול הקצב הזה, אבל גם רואה את החשיבות שלו. אולי נקודת המבט הזאת תקל עליך מעט...
אני יודעת שאני פוחדת, ולא יודעת ממה ולמה?
ענית על זה בעצמך . אמרת שאת פוחדת להיות מותקפת, פוחדת לספוג כעס מול הביקורת שביטאת. זו תגובה הגיונית לאחר כל כך הרבה שנים של הימנעות מביטוי.
עד שהתחלת בתהליך השינוי היו לך מנגנונים שחסמו את הביטוי שלך, מנגנונים שדאגו לכך שאת לא תבטאי את עצמך בחופשיות – וזאת כדי לא להסתכן בגינוי או בכעס או באי שביעות רצון של מי שסביבך. הגנת על עצמך מלחוות בדיוק את מה שאת חווה עכשיו (פחד ממתקפה), אבל המחיר של זה היה גבוה: מחיר של דיכוי הביטוי שלך.
ואיך אני יכולה לשנות את התפיסה הזו לתפיסה בריאה?
הייתי מתחילה מלהביט על החרדה שעולה – כעל משהו שטבעי שיעלה עכשיו כאשר התחלת להסיר את המנגנון שחוסם את הביטוי שלך.
אמרתי לחברה/גיסה/מכר וכו' משהו רע על מישהו אחר או גיליתי עליו עובדה שלילית או ביקרתי אותו וזה יוצא לי ללא שליטה, באוטומט
אני מניחה שעם הזמן מנגנון הביטוי יהיה מווסת יותר. אני משערת שכרגע, בגלל שממש לא מזמן הסרת את המחסום, הדברים פשוט יוצאים, כמו משהו שחיכה כל כך הרבה זמן לצאת ועכשיו כשהוא סוף סוף יכול הוא פשוט מתפרץ החוצה מבלי לסנן או לווסת. כלומר, עם הזמן את תבחרי מה להגיד, למי להגיד וכיצד להגיד. כן תהיה לך שליטה על זה. אני גם מניחה שכאשר הביטוי שלך יהיה יותר בידיים שלך, תתעורר פחות חרדה.
מה דעתך על כל זה?
וגם כיף לפגוש אותך שוב.
עדיין עובדת על שינוי האמונות שלי, הפצעים שלי וכו' (זה פשוט לא נגמר.. הפגיעה קשה, כל פעם עולה רובד אחר).
אני יכולה להבין את התסכול.
אבל מצד שני, טוב שזה מדורג ושכל רובד מקבל את הזמן שלו. ככל שאת מתקדמת בתהליך ההתפתחות שלך - הנפש שלך מסכימה לוותר על מנגנוני הגנה שהיא אימצה במהלך החיים. הם היו חשובים עבורך ושמרו עליך, ולא היה נכון עבורה (וגם לא אפשרי) לוותר עליהם בבת אחת. אם זה היה קורה בקצב אחר זה היה עלול להיות יותר מדי. יותר מדי קשה או מציף או מפחיד – ובסופו של דבר משתק, מה שאומר שזה לא היה יעיל בשינוי הדפוסים. מה שאני אומרת זה שאני מבינה את הקושי ואת התסכול שלך מול הקצב הזה, אבל גם רואה את החשיבות שלו. אולי נקודת המבט הזאת תקל עליך מעט...
אני יודעת שאני פוחדת, ולא יודעת ממה ולמה?
ענית על זה בעצמך . אמרת שאת פוחדת להיות מותקפת, פוחדת לספוג כעס מול הביקורת שביטאת. זו תגובה הגיונית לאחר כל כך הרבה שנים של הימנעות מביטוי.
עד שהתחלת בתהליך השינוי היו לך מנגנונים שחסמו את הביטוי שלך, מנגנונים שדאגו לכך שאת לא תבטאי את עצמך בחופשיות – וזאת כדי לא להסתכן בגינוי או בכעס או באי שביעות רצון של מי שסביבך. הגנת על עצמך מלחוות בדיוק את מה שאת חווה עכשיו (פחד ממתקפה), אבל המחיר של זה היה גבוה: מחיר של דיכוי הביטוי שלך.
ואיך אני יכולה לשנות את התפיסה הזו לתפיסה בריאה?
הייתי מתחילה מלהביט על החרדה שעולה – כעל משהו שטבעי שיעלה עכשיו כאשר התחלת להסיר את המנגנון שחוסם את הביטוי שלך.
אמרתי לחברה/גיסה/מכר וכו' משהו רע על מישהו אחר או גיליתי עליו עובדה שלילית או ביקרתי אותו וזה יוצא לי ללא שליטה, באוטומט
אני מניחה שעם הזמן מנגנון הביטוי יהיה מווסת יותר. אני משערת שכרגע, בגלל שממש לא מזמן הסרת את המחסום, הדברים פשוט יוצאים, כמו משהו שחיכה כל כך הרבה זמן לצאת ועכשיו כשהוא סוף סוף יכול הוא פשוט מתפרץ החוצה מבלי לסנן או לווסת. כלומר, עם הזמן את תבחרי מה להגיד, למי להגיד וכיצד להגיד. כן תהיה לך שליטה על זה. אני גם מניחה שכאשר הביטוי שלך יהיה יותר בידיים שלך, תתעורר פחות חרדה.
מה דעתך על כל זה?
-
- הודעות: 223
- הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30
אמונות לא מודעות
עירית היקרה,
כמו תמיד מדהימה!
אמרת שאת פוחדת להיות מותקפת, פוחדת לספוג כעס מול הביקורת שביטאת. זו תגובה הגיונית לאחר כל כך הרבה שנים של הימנעות מביטוי.
מה הגורם לפחד הזה? ממה נוצר הפחד הזה?
בתפיסה החדשה איך אני אמורה להתייחס/להתנהל מול מתקפה, כעס, גינוי, חוסר שביעות רצון של מישהו?
תודה לך.
כמו תמיד מדהימה!
אמרת שאת פוחדת להיות מותקפת, פוחדת לספוג כעס מול הביקורת שביטאת. זו תגובה הגיונית לאחר כל כך הרבה שנים של הימנעות מביטוי.
מה הגורם לפחד הזה? ממה נוצר הפחד הזה?
בתפיסה החדשה איך אני אמורה להתייחס/להתנהל מול מתקפה, כעס, גינוי, חוסר שביעות רצון של מישהו?
תודה לך.
-
- הודעות: 4254
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
אמונות לא מודעות
_פוחדת להיות מותקפת, פוחדת לספוג כעס מול הביקורת שביטאת.
מה הגורם לפחד הזה? ממה נוצר הפחד הזה?_
כמובן שאנחנו לא יכולות לדעת בוודאות...
אבל סביר להניח שהפחד התבסס אי שם בעבר שלך, במהלך כמה וכמה התנסויות, שלך או של אדם קרוב אליך. התנסויות שבהן היה ביטוי של משהו מעורר מחלוקת, או של משהו שלא נעים לשמוע - ומולו היתה תגובה שחסמה את הביטוי ושגינתה אותו. יכול להיות שאת היא זו שחוותה את הגינוי ויכול להיות שצפית במישהו אחר שחווה אותו, והזדהית איתו. כך או כך, היה שם אדם שלא הצליח להכיל את הביטוי. אולי הוא פחד ממנו, אולי הוא חש מאויים, אולי הוא כעס. והוא הדף אותו.
בתפיסה החדשה איך אני אמורה להתייחס/להתנהל מול מתקפה, כעס, גינוי, חוסר שביעות רצון של מישהו?
יש סיכוי טוב שאת לא תיבהלי מזה בעוצמה כה חזקה כמו שקורה כרגע. את לא תהיי משותקת מול זה, את תמשיכי לנשום ואת תוכלי לבחור כיצד להגיב. זה אף פעם לא נעים לחוות אנרגיה שלילית, בין אם מדובר באי שביעות רצון שמבוטאת בצורה מכבדת, ובטח ובטח אם היא מבוטאת בצורה תוקפנית ושיפוטית. אבל במקום משהו 'בלתי נסבל' זה יחווה כמשהו שהוא רק 'לא נעים'.
וכאמור, את התגובה יהיה לך חופש לבחור. יהיה שם מרווח נשימה לבחור. לבחור למשל האם לענות בצורה עניינית, או האם לעצור את הסיטואציה או לצאת ממנה אם לא יתאים לך להיות בה. אבל מה שחשוב זה שאת תישארי נוכחת כדי לבחור את ההתנהלות שלך.
-
- הודעות: 223
- הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30
אמונות לא מודעות
היי עירית,
פוחדת להיות מותקפת, פוחדת לספוג כעס מול הביקורת שביטאת.
אני כבר שלוש שנים לא עובדת באופן מסודר רק בעבודות קצרות מזדמנות..רוב הזמן מובטלת, בשבועות האחרונים אני מרגישה לחץ ומתח נוראי בגלל שאני לא מצליחה למצוא עבודה מסודרת,..והבוקר עולה בי הפחד שהאימא והאחים הולכים לתקוף אותי על כך שאני לא עובדת, ואני גם ככה מרגישה נורא שאני לא מוצאת עבודה. (אני אפילו קמה מוקדם בבוקר מהפחד שלא יגידו שאני ישנה עד מאוחר)
אני רוצה לציין שבבית הערך העליון הוא עבודה לא משפחה, לא ילדים ולא איך הבן אדם מרגיש.
מה שהזוי זה שאח שלי הגיע היום לבקר ושאל אותי מה קורה עם עבודה? איך היה בראיון שהייתי? אמרתי לו שלא יצא כלום והוא הגיב בהבנה, הוא לא תקף ולא ביקר אותי אבל כשהוא סיפר לי על הבת המובטלת שלו הוא דיבר בכעס ותוקפנות.
אחר הצהריים אימא שלי מגיעה ומתחילה לספר לי שהיא רואה את כולם הולכים עבודה והיא מקנא בהם, ומאשימה אותי שאני לא רוצה לעבוד.
בערב אני הולכת לחברה וההורים שלה שניהם שואלים אותי, נו.. איך בעבודה, את עובדת נכון? באותו רגע אמרתי להם שאני לא רוצה לדבר על הנושא.
אני מרגישה שזה שאני לא עובדת "אני לא בסדר", "לא מוצלחת", אני מרגישה אשמה, אני לא חיה בשלום עם עצמי.
אני מרגישה מדממת כששואלים אותי על הנושא, ומנסה להתחמק כמה שיותר מהנושא.
האם זה נורמלי שאני מרגישה ככה בגלל שאני מובטלת או שזה קשור למשהו מהעבר?
עוד משהו, שמתי לב שאני לא רואה נכון את אימא שלי, אני מגדילה, מאדירה אותה יותר ממה שהיא באמת, זה שם אותי בעמדה נחותה מולה, נקודת המבט שלי אליה זה מלמטה למעלה ואין לי שליטה על כך. (זה קורה לי גם עם דמויות סמכות)
מה אני יכולה לעשות על מנת לראות אותה נכון?
תודה לך.
פוחדת להיות מותקפת, פוחדת לספוג כעס מול הביקורת שביטאת.
אני כבר שלוש שנים לא עובדת באופן מסודר רק בעבודות קצרות מזדמנות..רוב הזמן מובטלת, בשבועות האחרונים אני מרגישה לחץ ומתח נוראי בגלל שאני לא מצליחה למצוא עבודה מסודרת,..והבוקר עולה בי הפחד שהאימא והאחים הולכים לתקוף אותי על כך שאני לא עובדת, ואני גם ככה מרגישה נורא שאני לא מוצאת עבודה. (אני אפילו קמה מוקדם בבוקר מהפחד שלא יגידו שאני ישנה עד מאוחר)
אני רוצה לציין שבבית הערך העליון הוא עבודה לא משפחה, לא ילדים ולא איך הבן אדם מרגיש.
מה שהזוי זה שאח שלי הגיע היום לבקר ושאל אותי מה קורה עם עבודה? איך היה בראיון שהייתי? אמרתי לו שלא יצא כלום והוא הגיב בהבנה, הוא לא תקף ולא ביקר אותי אבל כשהוא סיפר לי על הבת המובטלת שלו הוא דיבר בכעס ותוקפנות.
אחר הצהריים אימא שלי מגיעה ומתחילה לספר לי שהיא רואה את כולם הולכים עבודה והיא מקנא בהם, ומאשימה אותי שאני לא רוצה לעבוד.
בערב אני הולכת לחברה וההורים שלה שניהם שואלים אותי, נו.. איך בעבודה, את עובדת נכון? באותו רגע אמרתי להם שאני לא רוצה לדבר על הנושא.
אני מרגישה שזה שאני לא עובדת "אני לא בסדר", "לא מוצלחת", אני מרגישה אשמה, אני לא חיה בשלום עם עצמי.
אני מרגישה מדממת כששואלים אותי על הנושא, ומנסה להתחמק כמה שיותר מהנושא.
האם זה נורמלי שאני מרגישה ככה בגלל שאני מובטלת או שזה קשור למשהו מהעבר?
עוד משהו, שמתי לב שאני לא רואה נכון את אימא שלי, אני מגדילה, מאדירה אותה יותר ממה שהיא באמת, זה שם אותי בעמדה נחותה מולה, נקודת המבט שלי אליה זה מלמטה למעלה ואין לי שליטה על כך. (זה קורה לי גם עם דמויות סמכות)
מה אני יכולה לעשות על מנת לראות אותה נכון?
תודה לך.
-
- הודעות: 4254
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
אמונות לא מודעות
הי רוצה להבריא
_אני מרגישה שזה שאני לא עובדת "אני לא בסדר", "לא מוצלחת", אני מרגישה אשמה, אני לא חיה בשלום עם עצמי.
אני מרגישה מדממת כששואלים אותי על הנושא, ומנסה להתחמק כמה שיותר מהנושא.
האם זה נורמלי שאני מרגישה ככה בגלל שאני מובטלת או שזה קשור למשהו מהעבר?_
הנה מה שאני חושבת שקורה לך. תבדקי אם את מתחברת לתיאור הזה את הדברים:
את לא חיה בשלום עם עצמך ביחס לנושא התעסוקה. ולכן, כאשר מישהו מעלה את הנושא הזה, צפות בתוכך התחושות העצמיות השליליות שקיימות בתוכך ביחס לזה: כל מה שאת חושבת על עצמך בהקשר של תעסוקה, כל מה שנמצא שם תמיד, כל מה שמכאיב ומטריד אבל ביומיום נדחק הצידה, צף באותו הרגע ומכאיב ביתר שאת. האדם ששאל שאלה או התעניין לחץ, לא מכוונה רעה, על כפתור שהעלה אל פני השטח את כל התחושות הללו. וכאשר זה קורה, התגובה האינסטינקטיבית היא לדחוק את התחושות הללו שוב הצידה. ולכן את מתחמקת או מעבירה נושא.
מה שאפשר לעשות זה לכוון לשלום עם עצמך ביחס לנושא, בלי קשר למצב הנוכחי. כלומר, להרגיש טוב עם עצמך גם כאשר את לא עובדת, או כאשר את מפוטרת או כאשר את מחליטה שמקום עבודה כלשהו לא מתאים לך ולא נכון לך ואת בוחרת לעזוב אותו.
שזה במילים אחרות לנתק את תפיסת הערך העצמי מדברים שאינם רלוונטים אליו. היותך כן מועסקת כרגע או לא מועסקת כרגע לא מעלה ולא מורידה מכמה שאת "שווה". בדיוק כמו שהיותך בקשר זוגי או אי היותך בקשר זוגי לא עושים זאת. כמו שעוד הרבה פרמטרים אינם עושים זאת. שזה בעצם להמשיך את התהליך שאת עושה בשנים האחרונות של חיזוק תפיסת הערך העצמי שלך.
_עוד משהו, שמתי לב שאני לא רואה נכון את אימא שלי, אני מגדילה, מאדירה אותה יותר ממה שהיא באמת, זה שם אותי בעמדה נחותה מולה, נקודת המבט שלי אליה זה מלמטה למעלה ואין לי שליטה על כך. (זה קורה לי גם עם דמויות סמכות)
מה אני יכולה לעשות על מנת לראות אותה נכון?_
להתחיל מלראות אותך נכון .
אני חושבת (וגם כאן תבדקי אם את מתחברת) שבגלל שאת נוטה לעיתים לצמצם את עצמך: לא לראות אותך כפי שאת, לשכוח מי את, לשכוח את האיכויות שלך, מעצם הצמצום אחרים נראים לך גדולים ממך. כולנו באותו הגדול, כולנו שווי ערך, אבל צמצום העצמי עשוי ליצור אשליה לפיה כל האחרים גדולים יותר ממני. וזאת אשליה.
מה שאת יכולה לעשות בשלב ראשון, כאשר את מזהה שזה קורה לך, זה לזכור שמדובר באשליה: לזכור שגם אם זה נראה אמיתי - את לא באמת נחותה, לא מאמא שלך ולא מאף אדם אחר. התזכורת הזאת, שוב ושוב, שזו בסך הכל אשליה יכולה לחבר אותך בהדרגה לתפיסה נכונה יותר שלך את עצמך.
אם משהו מכל אלה דורש הבהרה תשאלי בשמחה .
_אני מרגישה שזה שאני לא עובדת "אני לא בסדר", "לא מוצלחת", אני מרגישה אשמה, אני לא חיה בשלום עם עצמי.
אני מרגישה מדממת כששואלים אותי על הנושא, ומנסה להתחמק כמה שיותר מהנושא.
האם זה נורמלי שאני מרגישה ככה בגלל שאני מובטלת או שזה קשור למשהו מהעבר?_
הנה מה שאני חושבת שקורה לך. תבדקי אם את מתחברת לתיאור הזה את הדברים:
את לא חיה בשלום עם עצמך ביחס לנושא התעסוקה. ולכן, כאשר מישהו מעלה את הנושא הזה, צפות בתוכך התחושות העצמיות השליליות שקיימות בתוכך ביחס לזה: כל מה שאת חושבת על עצמך בהקשר של תעסוקה, כל מה שנמצא שם תמיד, כל מה שמכאיב ומטריד אבל ביומיום נדחק הצידה, צף באותו הרגע ומכאיב ביתר שאת. האדם ששאל שאלה או התעניין לחץ, לא מכוונה רעה, על כפתור שהעלה אל פני השטח את כל התחושות הללו. וכאשר זה קורה, התגובה האינסטינקטיבית היא לדחוק את התחושות הללו שוב הצידה. ולכן את מתחמקת או מעבירה נושא.
מה שאפשר לעשות זה לכוון לשלום עם עצמך ביחס לנושא, בלי קשר למצב הנוכחי. כלומר, להרגיש טוב עם עצמך גם כאשר את לא עובדת, או כאשר את מפוטרת או כאשר את מחליטה שמקום עבודה כלשהו לא מתאים לך ולא נכון לך ואת בוחרת לעזוב אותו.
שזה במילים אחרות לנתק את תפיסת הערך העצמי מדברים שאינם רלוונטים אליו. היותך כן מועסקת כרגע או לא מועסקת כרגע לא מעלה ולא מורידה מכמה שאת "שווה". בדיוק כמו שהיותך בקשר זוגי או אי היותך בקשר זוגי לא עושים זאת. כמו שעוד הרבה פרמטרים אינם עושים זאת. שזה בעצם להמשיך את התהליך שאת עושה בשנים האחרונות של חיזוק תפיסת הערך העצמי שלך.
_עוד משהו, שמתי לב שאני לא רואה נכון את אימא שלי, אני מגדילה, מאדירה אותה יותר ממה שהיא באמת, זה שם אותי בעמדה נחותה מולה, נקודת המבט שלי אליה זה מלמטה למעלה ואין לי שליטה על כך. (זה קורה לי גם עם דמויות סמכות)
מה אני יכולה לעשות על מנת לראות אותה נכון?_
להתחיל מלראות אותך נכון .
אני חושבת (וגם כאן תבדקי אם את מתחברת) שבגלל שאת נוטה לעיתים לצמצם את עצמך: לא לראות אותך כפי שאת, לשכוח מי את, לשכוח את האיכויות שלך, מעצם הצמצום אחרים נראים לך גדולים ממך. כולנו באותו הגדול, כולנו שווי ערך, אבל צמצום העצמי עשוי ליצור אשליה לפיה כל האחרים גדולים יותר ממני. וזאת אשליה.
מה שאת יכולה לעשות בשלב ראשון, כאשר את מזהה שזה קורה לך, זה לזכור שמדובר באשליה: לזכור שגם אם זה נראה אמיתי - את לא באמת נחותה, לא מאמא שלך ולא מאף אדם אחר. התזכורת הזאת, שוב ושוב, שזו בסך הכל אשליה יכולה לחבר אותך בהדרגה לתפיסה נכונה יותר שלך את עצמך.
אם משהו מכל אלה דורש הבהרה תשאלי בשמחה .
-
- הודעות: 223
- הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30
אמונות לא מודעות
שזה במילים אחרות לנתק את תפיסת הערך העצמי מדברים שאינם רלוונטים אליו. היותך כן מועסקת כרגע או לא מועסקת כרגע לא מעלה ולא מורידה מכמה שאת "שווה". בדיוק כמו שהיותך בקשר זוגי או אי היותך בקשר זוגי לא עושים זאת. כמו שעוד הרבה פרמטרים אינם עושים זאת. שזה בעצם להמשיך את התהליך שאת עושה בשנים האחרונות של חיזוק תפיסת הערך העצמי שלך.
אני מרגישה "אשמה" ו"לא בסדר" שאני לא עובדת יותר מאשר "לא שווה" כי בבית בעבר כשמישהו לא עבד עשו עליו טרור כדי שיצא לעבוד.
להתחיל מלראות אותך נכון
אני חושבת (וגם כאן תבדקי אם את מתחברת) שבגלל שאת נוטה לעיתים לצמצם את עצמך: לא לראות אותך כפי שאת, לשכוח מי את, לשכוח את האיכויות שלך, מעצם הצמצום אחרים נראים לך גדולים ממך. כולנו באותו הגדול, כולנו שווי ערך, אבל צמצום העצמי עשוי ליצור אשליה לפיה כל האחרים גדולים יותר ממני. וזאת אשליה.
הייתי אלטרואיסטית כל השנים, הקרבתי את עצמי למשפחה, מחקתי את עצמי ואת הרצונות והצרכים שלי ככה זה כשאת גדלה עם אימא ואחות נרקיסיסטיות, והיום אני צריכה "לראות את עצמי".. בתחושה העצמית שלי אני לא מרגישה שאני קיימת, נוכחת, שיש לי בכלל "עצמיות" ..מה אני יכולה לעשות כדי לפתח את השריר הזה?
האם זה שאני "מאדירה" את האימא זה מנגנון הגנה? אני חווה את עצמי מולה עדיין "ילדה קטנה" ולא אדם בוגר למה?
אתמול בלילה לא נרדמתי כל הלילה בעקבות משהו שאימא שלי אמרה פתאום קבלתי תובנה, כמו נפל לי האסימון שהאימא עושה הכול כדי שיהיה לי רע, היא רוצה שיהיה לי רע, שאני אסבול, ושלא יהיה לי טוב וההתנהגות והמעשים שלה כלפי לאורך כל השנים מעידים על כך, ולא ראיתי את זה לפני כן. כל השנים יחסתי לה כוונות טובות. איך אני אמורה להתנהל מול אדם שגורם לי לסבל ופוגע בי כל הזמן? (אני חיה איתה באותו בית ואין לי אפשרות לצאת מכאן)
@}
אני מרגישה "אשמה" ו"לא בסדר" שאני לא עובדת יותר מאשר "לא שווה" כי בבית בעבר כשמישהו לא עבד עשו עליו טרור כדי שיצא לעבוד.
להתחיל מלראות אותך נכון
אני חושבת (וגם כאן תבדקי אם את מתחברת) שבגלל שאת נוטה לעיתים לצמצם את עצמך: לא לראות אותך כפי שאת, לשכוח מי את, לשכוח את האיכויות שלך, מעצם הצמצום אחרים נראים לך גדולים ממך. כולנו באותו הגדול, כולנו שווי ערך, אבל צמצום העצמי עשוי ליצור אשליה לפיה כל האחרים גדולים יותר ממני. וזאת אשליה.
הייתי אלטרואיסטית כל השנים, הקרבתי את עצמי למשפחה, מחקתי את עצמי ואת הרצונות והצרכים שלי ככה זה כשאת גדלה עם אימא ואחות נרקיסיסטיות, והיום אני צריכה "לראות את עצמי".. בתחושה העצמית שלי אני לא מרגישה שאני קיימת, נוכחת, שיש לי בכלל "עצמיות" ..מה אני יכולה לעשות כדי לפתח את השריר הזה?
האם זה שאני "מאדירה" את האימא זה מנגנון הגנה? אני חווה את עצמי מולה עדיין "ילדה קטנה" ולא אדם בוגר למה?
אתמול בלילה לא נרדמתי כל הלילה בעקבות משהו שאימא שלי אמרה פתאום קבלתי תובנה, כמו נפל לי האסימון שהאימא עושה הכול כדי שיהיה לי רע, היא רוצה שיהיה לי רע, שאני אסבול, ושלא יהיה לי טוב וההתנהגות והמעשים שלה כלפי לאורך כל השנים מעידים על כך, ולא ראיתי את זה לפני כן. כל השנים יחסתי לה כוונות טובות. איך אני אמורה להתנהל מול אדם שגורם לי לסבל ופוגע בי כל הזמן? (אני חיה איתה באותו בית ואין לי אפשרות לצאת מכאן)
@}
-
- הודעות: 4254
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
אמונות לא מודעות
אני מרגישה "אשמה" ו"לא בסדר" שאני לא עובדת יותר מאשר "לא שווה" כי בבית בעבר כשמישהו לא עבד עשו עליו טרור כדי שיצא לעבוד.
"אשמה" ו"לא בסדר" הם בני דודים קרובים של "לא שווה" .
יש להם אפקט דומה על מערכת היחסים שלך עם עצמך. כל עוד את מאמינה להם את משמרת תפיסה עצמית שלילית, שמחלישה אותך. זה משהו שאם את מרגישה שיש לך את האנרגיות אליו, כרגע או בהמשך, כדאי לשחרר ולשנות.
את לא אשמה בשום דבר ולא לא-בסדר בגלל שום דבר, כולל לא בגלל שאת לא עובדת כרגע.
ואם לדייק - את לא אשמה בכך, את אחראית לכך. האחריות היא אנרגיה חיובית, והיא הפוכה מאשמה, והיא יכולה להעצים אותך ולחזק אותך.
הייתי אלטרואיסטית כל השנים, הקרבתי את עצמי למשפחה, מחקתי את עצמי ואת הרצונות והצרכים שלי ככה זה כשאת גדלה עם אימא ואחות נרקיסיסטיות, והיום אני צריכה "לראות את עצמי".. בתחושה העצמית שלי אני לא מרגישה שאני קיימת, נוכחת, שיש לי בכלל "עצמיות" ..מה אני יכולה לעשות כדי לפתח את השריר הזה?
יש תרגיל שבין השאר עוזר לפתח את השריר הזה:
מדי שעה (או שעתיים, או מרווח זמן אחר. מה שמתאים לך) את שואלת את עצמך שתי שאלות: 1. מה שלומי עכשיו? / או מה אני מרגישה עכשיו? 2. מה אני צריכה עכשיו? (צריכה במובן של מה נחוץ לי, ולא במובן של מה נדרש ממני או מה אני אמורה לעשות או לתת).
לא תמיד את תוכלי לתת לך את מה שנחוץ לך באותו הרגע, אבל לפחות את תדעי והצורך הזה יקבל הכרה: מישהו (את) רואה אותו.
מאחר וזה משהו שאת לא רגילה לעשות, את יכולה לשים לך תזכורת בטלפון.
זה תרגיל מרגיל אותך לראות אותך, להיות קשובה לך, ולהיות בקשר עם עצמך.
מה דעתך? זה יכול לעבוד לך?
האם זה שאני "מאדירה" את האימא זה מנגנון הגנה?
במובן מסויים כן: צמצום עצמי זה התפקיד שנתנו לך, שבלי כוונה כיוונו אותך אליו. בתפקיד הזה את בטוחה ומוגנת. אם את לוקחת מקום גדול יותר את "מפרה את הסדר הטוב" ואת עלולה להיות חשופה לגינוי ולכעס. אבל... תבדקי אם את מתחברת להסבר הזה .
אני חווה את עצמי מולה עדיין "ילדה קטנה" ולא אדם בוגר למה?
כי כאמור זה התפקיד שקיבלת. זאת ההתניה. זה מה שלמדת.
ואת המעבר לתחושת אדם בוגר לידה ובכלל את תצטרכי לקחת על עצמך לעשות: לזקוף קומה במקום לצמצם את עצמך. לתפוס נפח ומקום במרחב.
אתמול בלילה לא נרדמתי כל הלילה בעקבות משהו שאימא שלי אמרה פתאום קבלתי תובנה, כמו נפל לי האסימון שהאימא עושה הכול כדי שיהיה לי רע, היא רוצה שיהיה לי רע, שאני אסבול, ושלא יהיה לי טוב וההתנהגות והמעשים שלה כלפי לאורך כל השנים מעידים על כך, ולא ראיתי את זה לפני כן. כל השנים יחסתי לה כוונות טובות. איך אני אמורה להתנהל מול אדם שגורם לי לסבל ופוגע בי כל הזמן? (אני חיה איתה באותו בית ואין לי אפשרות לצאת מכאן)
ראשית, אני לא בטוחה שיש שם באמת כוונה רעה. אולי. אני לא מכירה אתכן. אבל סביר להניח שהיא פועלת לא במודע ומתוך מנגנוני ההגנה שלה עצמה. ומנגנוני ההגנה שלה פוגעים בך. ואת הפגיעה הזאת בהחלט כדאי לעצור.
לגבי כיצד להתנהג מו פגיעה וכיצד לעצור אותה ולצמצם את ההשפעה שלה עליך – האם תוכלי לתת דוגמא ספציפית למשהו שקורה? זה יוכל לעזור לי לענות לך על השאלה הזאת.
"אשמה" ו"לא בסדר" הם בני דודים קרובים של "לא שווה" .
יש להם אפקט דומה על מערכת היחסים שלך עם עצמך. כל עוד את מאמינה להם את משמרת תפיסה עצמית שלילית, שמחלישה אותך. זה משהו שאם את מרגישה שיש לך את האנרגיות אליו, כרגע או בהמשך, כדאי לשחרר ולשנות.
את לא אשמה בשום דבר ולא לא-בסדר בגלל שום דבר, כולל לא בגלל שאת לא עובדת כרגע.
ואם לדייק - את לא אשמה בכך, את אחראית לכך. האחריות היא אנרגיה חיובית, והיא הפוכה מאשמה, והיא יכולה להעצים אותך ולחזק אותך.
הייתי אלטרואיסטית כל השנים, הקרבתי את עצמי למשפחה, מחקתי את עצמי ואת הרצונות והצרכים שלי ככה זה כשאת גדלה עם אימא ואחות נרקיסיסטיות, והיום אני צריכה "לראות את עצמי".. בתחושה העצמית שלי אני לא מרגישה שאני קיימת, נוכחת, שיש לי בכלל "עצמיות" ..מה אני יכולה לעשות כדי לפתח את השריר הזה?
יש תרגיל שבין השאר עוזר לפתח את השריר הזה:
מדי שעה (או שעתיים, או מרווח זמן אחר. מה שמתאים לך) את שואלת את עצמך שתי שאלות: 1. מה שלומי עכשיו? / או מה אני מרגישה עכשיו? 2. מה אני צריכה עכשיו? (צריכה במובן של מה נחוץ לי, ולא במובן של מה נדרש ממני או מה אני אמורה לעשות או לתת).
לא תמיד את תוכלי לתת לך את מה שנחוץ לך באותו הרגע, אבל לפחות את תדעי והצורך הזה יקבל הכרה: מישהו (את) רואה אותו.
מאחר וזה משהו שאת לא רגילה לעשות, את יכולה לשים לך תזכורת בטלפון.
זה תרגיל מרגיל אותך לראות אותך, להיות קשובה לך, ולהיות בקשר עם עצמך.
מה דעתך? זה יכול לעבוד לך?
האם זה שאני "מאדירה" את האימא זה מנגנון הגנה?
במובן מסויים כן: צמצום עצמי זה התפקיד שנתנו לך, שבלי כוונה כיוונו אותך אליו. בתפקיד הזה את בטוחה ומוגנת. אם את לוקחת מקום גדול יותר את "מפרה את הסדר הטוב" ואת עלולה להיות חשופה לגינוי ולכעס. אבל... תבדקי אם את מתחברת להסבר הזה .
אני חווה את עצמי מולה עדיין "ילדה קטנה" ולא אדם בוגר למה?
כי כאמור זה התפקיד שקיבלת. זאת ההתניה. זה מה שלמדת.
ואת המעבר לתחושת אדם בוגר לידה ובכלל את תצטרכי לקחת על עצמך לעשות: לזקוף קומה במקום לצמצם את עצמך. לתפוס נפח ומקום במרחב.
אתמול בלילה לא נרדמתי כל הלילה בעקבות משהו שאימא שלי אמרה פתאום קבלתי תובנה, כמו נפל לי האסימון שהאימא עושה הכול כדי שיהיה לי רע, היא רוצה שיהיה לי רע, שאני אסבול, ושלא יהיה לי טוב וההתנהגות והמעשים שלה כלפי לאורך כל השנים מעידים על כך, ולא ראיתי את זה לפני כן. כל השנים יחסתי לה כוונות טובות. איך אני אמורה להתנהל מול אדם שגורם לי לסבל ופוגע בי כל הזמן? (אני חיה איתה באותו בית ואין לי אפשרות לצאת מכאן)
ראשית, אני לא בטוחה שיש שם באמת כוונה רעה. אולי. אני לא מכירה אתכן. אבל סביר להניח שהיא פועלת לא במודע ומתוך מנגנוני ההגנה שלה עצמה. ומנגנוני ההגנה שלה פוגעים בך. ואת הפגיעה הזאת בהחלט כדאי לעצור.
לגבי כיצד להתנהג מו פגיעה וכיצד לעצור אותה ולצמצם את ההשפעה שלה עליך – האם תוכלי לתת דוגמא ספציפית למשהו שקורה? זה יוכל לעזור לי לענות לך על השאלה הזאת.
-
- הודעות: 223
- הצטרפות: 27 אוגוסט 2014, 13:30
אמונות לא מודעות
_את לא אשמה בשום דבר ולא לא-בסדר בגלל שום דבר, כולל לא בגלל שאת לא עובדת כרגע.
ואם לדייק - את לא אשמה בכך, את אחראית לכך. האחריות היא אנרגיה חיובית, והיא הפוכה מאשמה, והיא יכולה להעצים אותך ולחזק אותך._
מבחינתי האחריות שלי זה לעשות את המקסימום שאני יכולה כדי למצוא עבודה, נרשמתי לאתרים השונים, הולכת לראיונות... וכו' התוצאות לא בידיים שלי.
_יש תרגיל שבין השאר עוזר לפתח את השריר הזה:
מדי שעה (או שעתיים, או מרווח זמן אחר. מה שמתאים לך) את שואלת את עצמך שתי שאלות: 1. מה שלומי עכשיו? / או מה אני מרגישה עכשיו? 2. מה אני צריכה עכשיו? (צריכה במובן של מה נחוץ לי, ולא במובן של מה נדרש ממני או מה אני אמורה לעשות או לתת)._
_זה תרגיל מרגיל אותך לראות אותך, להיות קשובה לך, ולהיות בקשר עם עצמך.
מה דעתך? זה יכול לעבוד לך?_
רעיון מקסים, אני חושבת שזה יכול לעזור. תודה @}
בשבוע האחרון אני מוצאת את עצמי מידי פעם נוגעת בעצמי ברגל ומזכירה לעצמי "שאני קיימת", אני צריכה לנגוע בעצמי בפיזי בשביל להרגיש שאני קיימת.
כול השנים הרגשתי שלא רואים אותי ולאחרונה הבנתי שאני זו שלא רואה את עצמי.
_האם זה שאני "מאדירה" את האימא זה מנגנון הגנה?
במובן מסויים כן: צמצום עצמי זה התפקיד שנתנו לך, שבלי כוונה כיוונו אותך אליו. בתפקיד הזה את בטוחה ומוגנת. אם את לוקחת מקום גדול יותר את "מפרה את הסדר הטוב" ואת עלולה להיות חשופה לגינוי ולכעס. אבל... תבדקי אם את מתחברת להסבר הזה_
אני לא רוצה להיות במקום הזה יותר, אני עושה הכול כדי לצאת מהמקום הזה כולל להיות חשופה לגינוי ,כעס וחרם ואני גם חוטפת.
הבעיה שלי שאני פועלת מול האימא כילדה ולא כאדם בוגר ואני מרגישה שאין לי שליטה על זה שאני מאדירה ומגדילה אותה, כילדה אני זוכרת שהיא הפחידה אותי מאוד בהתנהגות שלה היא הייתה מסוגלת להכול. אימא שלי היא אישה בורה, שתלטנית ומיניפולטיבית שרואה רק את עצמה ולא בוחלת בשום דרך להשיג את שלה, היא חכמה מאוד לעצמה להישרדות שלה ואני רוצה לצאת מהמקום הזה של הילדה מולה.
_כי כאמור זה התפקיד שקיבלת. זאת ההתניה. זה מה שלמדת.
ואת המעבר לתחושת אדם בוגר לידה ובכלל את תצטרכי לקחת על עצמך לעשות: לזקוף קומה במקום לצמצם את עצמך. לתפוס נפח ומקום במרחב._
בשנה האחרונה אני זוקפת קומה ותופסת נפח, ועדיין אני חווה ותופסת אותה "גדולה", אני מרגישה שכול ההסתכלות שלי עליה שגויה, בגלל שהיא רדתה בי כל השנים ותבעה ממני לשרת אותה ואת הגחמות שלה, תמיד ראיתי קודם כל את הצרכים והרצונות שלה, במחשבה שלי עד היום כל פעולה שלי קודם כל לוקחת בחשבון אותה מה היא צריכה ורוצה, ואחר כך אני.
ראשית, אני לא בטוחה שיש שם באמת כוונה רעה. אולי. אני לא מכירה אתכן. אבל סביר להניח שהיא פועלת לא במודע ומתוך מנגנוני ההגנה שלה עצמה. ומנגנוני ההגנה שלה פוגעים בך. ואת הפגיעה הזאת בהחלט כדאי לעצור.
היום אני בטוחה...כל ההתנהגות והמעשים שלה כלפיי כל השנים היו מכוונים נגדי לפגוע בי, להחליש אותי ולגרום לי לסבל רק שמנגנון ההגנה סימא אותי מלראות את הרוע הזה ולייחס לה כוונות טובות. עם אחרים זה אחרת היא נחמדה, מגנה, מתחשבת, מכבדת, נותנת וכו' (הם לא גרים איתה רק אני, בילדות היא רבה עם כול הבית)
כתבת שזה לא במודע והיא פועלת ממנגנוני ההגנה שלה...ולי זה נראה כל כך מכוון הרצון לפגוע בי כי אני רואה שהיא נהנית כשהיא רואה שהיא הצליחה להכאיב לי והיא אדישה לכאב שלי, לא איכפת לה ממני בכלל והיא לא מוכנה לעשות למעני כלום, ואני לעומת זאת נתתי לה את הנשמה "המלכתי אותה" למה היא צריכה מנגנוני הגנה מולי, ממה היא מרגישה מאוימת?
לגבי כיצד להתנהג מול פגיעה וכיצד לעצור אותה ולצמצם את ההשפעה שלה עליך – האם תוכלי לתת דוגמא ספציפית למשהו שקורה? זה יוכל לעזור לי לענות לך על השאלה הזאת.
היום אימא שלי כמעט לא מתעסקת איתי פה ושם בקטנה אבל אני נשארתי עם המון בעיות בתוכי, תפיסה מעוותת, אמונות שגויות, רגשות שליליים כתוצאה מהתעללות כל השנים וזה מה שאני מנסה לתקן.
מה שעדיין מציק לי היום שהיא ניצלה אותי כל השנים ולא נתנה לי כלום, בעוד שאחותי העשירה שדומה לה זוכה מכול טוב ממנה תמיכה, הגנה, דאגה, כסף, מתנות, פרגון, שתיהן חברו יחד נגדי ויש ביניהן ברית סמויה להשאיר אותי קטנה וחלשה. לאור הדברים החלטתי בחודש האחרון שאני לא מוכנה יותר לעשות לבן אדם שלא מכיר, מעריך, ומכבד את מה שאני עושה למענו ושהקשר איתו לא הדדי, ולא מעניין אותי מה המחיר שאשלם והפסקתי לעשות למענה דברים למעט דברים אלמנטרים כמו, להביא לה תרופות, קניות ולהכין לה ארוחה. היום אחותי לוקחת אותה למועדון והיא משלמת לה כסף על כך. (היא לא מוגבלת או חולה כרוני)
בחודשים האחרונים התרחקתי ממנה, כמה שפחות מגע, כמעט אין קשר, עצוב לי שמערכת היחסים עם אימא שלי היא כזו, הייתי רוצה שיהיה בינינו חיים נעימים והרמוניים אבל אין לי ברירה. ובפעם הראשונה בחיי אני מתחילה להרגיש קצת חופש, שחרור.
ואם לדייק - את לא אשמה בכך, את אחראית לכך. האחריות היא אנרגיה חיובית, והיא הפוכה מאשמה, והיא יכולה להעצים אותך ולחזק אותך._
מבחינתי האחריות שלי זה לעשות את המקסימום שאני יכולה כדי למצוא עבודה, נרשמתי לאתרים השונים, הולכת לראיונות... וכו' התוצאות לא בידיים שלי.
_יש תרגיל שבין השאר עוזר לפתח את השריר הזה:
מדי שעה (או שעתיים, או מרווח זמן אחר. מה שמתאים לך) את שואלת את עצמך שתי שאלות: 1. מה שלומי עכשיו? / או מה אני מרגישה עכשיו? 2. מה אני צריכה עכשיו? (צריכה במובן של מה נחוץ לי, ולא במובן של מה נדרש ממני או מה אני אמורה לעשות או לתת)._
_זה תרגיל מרגיל אותך לראות אותך, להיות קשובה לך, ולהיות בקשר עם עצמך.
מה דעתך? זה יכול לעבוד לך?_
רעיון מקסים, אני חושבת שזה יכול לעזור. תודה @}
בשבוע האחרון אני מוצאת את עצמי מידי פעם נוגעת בעצמי ברגל ומזכירה לעצמי "שאני קיימת", אני צריכה לנגוע בעצמי בפיזי בשביל להרגיש שאני קיימת.
כול השנים הרגשתי שלא רואים אותי ולאחרונה הבנתי שאני זו שלא רואה את עצמי.
_האם זה שאני "מאדירה" את האימא זה מנגנון הגנה?
במובן מסויים כן: צמצום עצמי זה התפקיד שנתנו לך, שבלי כוונה כיוונו אותך אליו. בתפקיד הזה את בטוחה ומוגנת. אם את לוקחת מקום גדול יותר את "מפרה את הסדר הטוב" ואת עלולה להיות חשופה לגינוי ולכעס. אבל... תבדקי אם את מתחברת להסבר הזה_
אני לא רוצה להיות במקום הזה יותר, אני עושה הכול כדי לצאת מהמקום הזה כולל להיות חשופה לגינוי ,כעס וחרם ואני גם חוטפת.
הבעיה שלי שאני פועלת מול האימא כילדה ולא כאדם בוגר ואני מרגישה שאין לי שליטה על זה שאני מאדירה ומגדילה אותה, כילדה אני זוכרת שהיא הפחידה אותי מאוד בהתנהגות שלה היא הייתה מסוגלת להכול. אימא שלי היא אישה בורה, שתלטנית ומיניפולטיבית שרואה רק את עצמה ולא בוחלת בשום דרך להשיג את שלה, היא חכמה מאוד לעצמה להישרדות שלה ואני רוצה לצאת מהמקום הזה של הילדה מולה.
_כי כאמור זה התפקיד שקיבלת. זאת ההתניה. זה מה שלמדת.
ואת המעבר לתחושת אדם בוגר לידה ובכלל את תצטרכי לקחת על עצמך לעשות: לזקוף קומה במקום לצמצם את עצמך. לתפוס נפח ומקום במרחב._
בשנה האחרונה אני זוקפת קומה ותופסת נפח, ועדיין אני חווה ותופסת אותה "גדולה", אני מרגישה שכול ההסתכלות שלי עליה שגויה, בגלל שהיא רדתה בי כל השנים ותבעה ממני לשרת אותה ואת הגחמות שלה, תמיד ראיתי קודם כל את הצרכים והרצונות שלה, במחשבה שלי עד היום כל פעולה שלי קודם כל לוקחת בחשבון אותה מה היא צריכה ורוצה, ואחר כך אני.
ראשית, אני לא בטוחה שיש שם באמת כוונה רעה. אולי. אני לא מכירה אתכן. אבל סביר להניח שהיא פועלת לא במודע ומתוך מנגנוני ההגנה שלה עצמה. ומנגנוני ההגנה שלה פוגעים בך. ואת הפגיעה הזאת בהחלט כדאי לעצור.
היום אני בטוחה...כל ההתנהגות והמעשים שלה כלפיי כל השנים היו מכוונים נגדי לפגוע בי, להחליש אותי ולגרום לי לסבל רק שמנגנון ההגנה סימא אותי מלראות את הרוע הזה ולייחס לה כוונות טובות. עם אחרים זה אחרת היא נחמדה, מגנה, מתחשבת, מכבדת, נותנת וכו' (הם לא גרים איתה רק אני, בילדות היא רבה עם כול הבית)
כתבת שזה לא במודע והיא פועלת ממנגנוני ההגנה שלה...ולי זה נראה כל כך מכוון הרצון לפגוע בי כי אני רואה שהיא נהנית כשהיא רואה שהיא הצליחה להכאיב לי והיא אדישה לכאב שלי, לא איכפת לה ממני בכלל והיא לא מוכנה לעשות למעני כלום, ואני לעומת זאת נתתי לה את הנשמה "המלכתי אותה" למה היא צריכה מנגנוני הגנה מולי, ממה היא מרגישה מאוימת?
לגבי כיצד להתנהג מול פגיעה וכיצד לעצור אותה ולצמצם את ההשפעה שלה עליך – האם תוכלי לתת דוגמא ספציפית למשהו שקורה? זה יוכל לעזור לי לענות לך על השאלה הזאת.
היום אימא שלי כמעט לא מתעסקת איתי פה ושם בקטנה אבל אני נשארתי עם המון בעיות בתוכי, תפיסה מעוותת, אמונות שגויות, רגשות שליליים כתוצאה מהתעללות כל השנים וזה מה שאני מנסה לתקן.
מה שעדיין מציק לי היום שהיא ניצלה אותי כל השנים ולא נתנה לי כלום, בעוד שאחותי העשירה שדומה לה זוכה מכול טוב ממנה תמיכה, הגנה, דאגה, כסף, מתנות, פרגון, שתיהן חברו יחד נגדי ויש ביניהן ברית סמויה להשאיר אותי קטנה וחלשה. לאור הדברים החלטתי בחודש האחרון שאני לא מוכנה יותר לעשות לבן אדם שלא מכיר, מעריך, ומכבד את מה שאני עושה למענו ושהקשר איתו לא הדדי, ולא מעניין אותי מה המחיר שאשלם והפסקתי לעשות למענה דברים למעט דברים אלמנטרים כמו, להביא לה תרופות, קניות ולהכין לה ארוחה. היום אחותי לוקחת אותה למועדון והיא משלמת לה כסף על כך. (היא לא מוגבלת או חולה כרוני)
בחודשים האחרונים התרחקתי ממנה, כמה שפחות מגע, כמעט אין קשר, עצוב לי שמערכת היחסים עם אימא שלי היא כזו, הייתי רוצה שיהיה בינינו חיים נעימים והרמוניים אבל אין לי ברירה. ובפעם הראשונה בחיי אני מתחילה להרגיש קצת חופש, שחרור.
-
- הודעות: 4254
- הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
- דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי
אמונות לא מודעות
רוצה להבריא,
מבחינתי האחריות שלי זה לעשות את המקסימום שאני יכולה כדי למצוא עבודה, נרשמתי לאתרים השונים, הולכת לראיונות... וכו' התוצאות לא בידיים שלי.
נכון. את עושה פעולות שבאות מתוך עמדה של אחריות, וזה נהדר.
אני מציעה לעלות עוד מדרגה בלקיחת אחריות, ולהוסיף לצד הפעולות - וויתור על תחושת האשמה ביחס למצב . אני מאמינה שזה ישים אותך במקום אחר לגמרי בהקשר התעסוקתי. כרגע, בלי שאת מתכוונת לכך, תחושת האשמה נוגסת בעמדת האחריות שלך. אני חלילה לא אומרת שאת לא לוקחת אחריות. את כן. אבל האשמה מפריעה לך להיות שם באופן מלא ובמלוא העוצמה שלך. ואני מניחה שככל שתרגישי פחות אשמה, ופחות לא-בסדר ביחס למצב – כך תרגישי יותר טוב עם עצמך. ואם את מרגישה טוב עם עצמך את: 1. מגדילה את הסיכויים להשפיע על התוצאות בצורה חיובית. 2. עוד לפני שהתוצאות השתנו – את פחות מופעלת ופחות מתבאסת מתגובות הסובבים אותך ביחס למצב התעסוקתי.
וכאמור, הגישה לשם היא להבין שאת לא אשמה ולא לא-בסדר. את בשום אופן לא אשמה באופן כללי ולא אשמה ביחס למצב.
_בשבוע האחרון אני מוצאת את עצמי מידי פעם נוגעת בעצמי ברגל ומזכירה לעצמי "שאני קיימת", אני צריכה לנגוע בעצמי בפיזי בשביל להרגיש שאני קיימת.
כול השנים הרגשתי שלא רואים אותי ולאחרונה הבנתי שאני זו שלא רואה את עצמי._
רעיון מעולה! כך את מזכירה לעצמך שאת נוכחת, חשובה, נראית. איזה יופי.
למה היא צריכה מנגנוני הגנה מולי, ממה היא מרגישה מאוימת?
אני לא יודעת, אני לא מכירה אותה. אבל, מה שחשוב זה שאת לא תקחי את זה על עצמך, כלומר תביני שזה לא בגללך! זה לא בגלל מי שאת ולא בגלל משהו מזיק או מאיים באישיות שלך. אני משערת שאת "חטפת" כי את היית הדמות שאליה היה לה כי נוח וקל להפנות את ההתנהגות הזאת. קל ונוח כי היית קטנה. אבל מה שחשוב לי שזה שתביני שהמסר שעבר אליך מתוך ההתנהגות שלה כלפיך והשפיע על התפיסה העצמית שלך הוא לא נכון. המסר שקיבלת לא נכון. את לא אשמה בהתנהגות שלה כלפיך. אל תקחי את זה על עצמך בבקשה. את לא ראויה להיות שק חבטות ואת לא ראויה לשום גינוי ולשום התייחסות מתעללת. אף פעם, מאף אחד. בכל מערכת יחסים מכל סוג שהוא.
בחודשים האחרונים התרחקתי ממנה, כמה שפחות מגע, כמעט אין קשר, עצוב לי שמערכת היחסים עם אימא שלי היא כזו, הייתי רוצה שיהיה בינינו חיים נעימים והרמוניים אבל אין לי ברירה. ובפעם הראשונה בחיי אני מתחילה להרגיש קצת חופש, שחרור.
הנה, אז את יודעת בדיוק מה לעשות כדי לצמצם את המשך הפגיעה. נכון, זה לא אידיאלי ולא הרמוני ונעים כמו שהיית רוצה. אני מניחה שכרגע רק הפרדה שכזו יכולה לאפשר לך לבסס תפיסות עצמיות עצמאיות שאינן תלויות באמא שלך ואינן קשורות אליה, ולאפשר לך את השקט ואת החופש ליצור לעצמך מערכת יחסים מיטיבה ואוהבת עם עצמך.
מבחינתי האחריות שלי זה לעשות את המקסימום שאני יכולה כדי למצוא עבודה, נרשמתי לאתרים השונים, הולכת לראיונות... וכו' התוצאות לא בידיים שלי.
נכון. את עושה פעולות שבאות מתוך עמדה של אחריות, וזה נהדר.
אני מציעה לעלות עוד מדרגה בלקיחת אחריות, ולהוסיף לצד הפעולות - וויתור על תחושת האשמה ביחס למצב . אני מאמינה שזה ישים אותך במקום אחר לגמרי בהקשר התעסוקתי. כרגע, בלי שאת מתכוונת לכך, תחושת האשמה נוגסת בעמדת האחריות שלך. אני חלילה לא אומרת שאת לא לוקחת אחריות. את כן. אבל האשמה מפריעה לך להיות שם באופן מלא ובמלוא העוצמה שלך. ואני מניחה שככל שתרגישי פחות אשמה, ופחות לא-בסדר ביחס למצב – כך תרגישי יותר טוב עם עצמך. ואם את מרגישה טוב עם עצמך את: 1. מגדילה את הסיכויים להשפיע על התוצאות בצורה חיובית. 2. עוד לפני שהתוצאות השתנו – את פחות מופעלת ופחות מתבאסת מתגובות הסובבים אותך ביחס למצב התעסוקתי.
וכאמור, הגישה לשם היא להבין שאת לא אשמה ולא לא-בסדר. את בשום אופן לא אשמה באופן כללי ולא אשמה ביחס למצב.
_בשבוע האחרון אני מוצאת את עצמי מידי פעם נוגעת בעצמי ברגל ומזכירה לעצמי "שאני קיימת", אני צריכה לנגוע בעצמי בפיזי בשביל להרגיש שאני קיימת.
כול השנים הרגשתי שלא רואים אותי ולאחרונה הבנתי שאני זו שלא רואה את עצמי._
רעיון מעולה! כך את מזכירה לעצמך שאת נוכחת, חשובה, נראית. איזה יופי.
למה היא צריכה מנגנוני הגנה מולי, ממה היא מרגישה מאוימת?
אני לא יודעת, אני לא מכירה אותה. אבל, מה שחשוב זה שאת לא תקחי את זה על עצמך, כלומר תביני שזה לא בגללך! זה לא בגלל מי שאת ולא בגלל משהו מזיק או מאיים באישיות שלך. אני משערת שאת "חטפת" כי את היית הדמות שאליה היה לה כי נוח וקל להפנות את ההתנהגות הזאת. קל ונוח כי היית קטנה. אבל מה שחשוב לי שזה שתביני שהמסר שעבר אליך מתוך ההתנהגות שלה כלפיך והשפיע על התפיסה העצמית שלך הוא לא נכון. המסר שקיבלת לא נכון. את לא אשמה בהתנהגות שלה כלפיך. אל תקחי את זה על עצמך בבקשה. את לא ראויה להיות שק חבטות ואת לא ראויה לשום גינוי ולשום התייחסות מתעללת. אף פעם, מאף אחד. בכל מערכת יחסים מכל סוג שהוא.
בחודשים האחרונים התרחקתי ממנה, כמה שפחות מגע, כמעט אין קשר, עצוב לי שמערכת היחסים עם אימא שלי היא כזו, הייתי רוצה שיהיה בינינו חיים נעימים והרמוניים אבל אין לי ברירה. ובפעם הראשונה בחיי אני מתחילה להרגיש קצת חופש, שחרור.
הנה, אז את יודעת בדיוק מה לעשות כדי לצמצם את המשך הפגיעה. נכון, זה לא אידיאלי ולא הרמוני ונעים כמו שהיית רוצה. אני מניחה שכרגע רק הפרדה שכזו יכולה לאפשר לך לבסס תפיסות עצמיות עצמאיות שאינן תלויות באמא שלך ואינן קשורות אליה, ולאפשר לך את השקט ואת החופש ליצור לעצמך מערכת יחסים מיטיבה ואוהבת עם עצמך.