אמונות לא מודעות

תארי לעצמך שאת היית זאת שלא שמה לב לאן היא הולכת ואת היית זאת שמתנגשת באדם אחר (ולא הוא בך), או אפילו היית מתנגשת בגדר או בקיר, ולא באדם. זה יכול להמחיש לך עד כמה אין פה אשמים. הרי אנחנו לא נעמוד ונכעס על קיר שעמד בדרכנו והכאיב לנו

אם ככה כל הרגשות השליליים שעולים באותו רגע כשנוגעים לי בפצע הם שלי, הם כבר קיימים בתוכי, הם מתעצמים כשהטריגר מעורר את הפצע. האם הבנתי נכון?

עירית_לוי

תודה, אני מרגישה את הכוונה הטובה עד כאן

.

אם ריפאתי למשל את הפצע "דחייה" - האם כשמישהו ידחה אותי בעתיד אני לא אחווה כאב? איך אז אני אחווה את הדחייה?
ראשית, חשוב לי לומר שבדרך כלל לא מדובר בשינוי של שחור ולבן אלא בהתפתחות על גבי איזושהי סקאלה של כאב שהולך ומתעמעם. אני אוהבת להביט על תהליכים מהסוג הזה כמו בעליה במדרגות. בכל שלב יש שינוי מוחשי ביחס לשלב הקודם, אבל הוא לא בהכרח מוחלט וגמור.
שנית, באופן תאורטי, אם פצע ה"אני דחויה" לא היה קיים או היה נרפא לגמרי, עדיין חוויה של דחייה תהיה לך לא נעימה. לאף אדם זוהי לא חוויה נעימה. אבל היא תהיה "רק" לא נעימה, כמו הרבה דברים אחרים בחיים שהם מכאיבים או לא נעימים (טיפול שיניים, דו"ח חניה וכן הלאה

). זו כבר לא תהיה חוויה בלתי נסבלת שאת מרגישה שאת חייבת לחלץ את עצמך ממנה באופן דחוף ולא משנה מה נדרש בשביל זה. יהיה לך חופש לחוות אותה. היא תהיה אפשרית להכלה. לא נעימה אבל אפשרית.

אני אשמח לקבל הבהרה נוספת לגבי ניקוי הפצע. לפני שבוע נגעו לי בפצע של "אני נחותה, לא חשובה, לא שייכת" כשזה קרה נעלבתי מאוד ואז עלו בי רגשות של כעס, בושה, השפלה ובמקביל הרגשתי שנאה וזעם כלפי מי שעורר בי את בכאב. את כל הרגשות חוויתי עם עצמי ואז הגיע בכי גדול על זה שאני לא מקבלת הכרה לכל מה שעשיתי בבית, ומישהו אחר מקבל במקומי. לקח לי עוד יומיים להרגיש את העלבון, הבושה, השנאה והכעס כלפי מי שנגע לי בפצע. לאורך כל הזמן הזה הייתי מודעת לזה שזה פצע ישן, גם אם זה נראה מאוד עכשווי. האם זה מה שנדרש ממני כדי לרפא פצע? האם הרגשת העלבון, הבושה, הכעס שהרגשתי זה חלק מריפוי הפצע? האם יש עוד משהו שאני צריכה לעשות?
הזיהוי שמדובר בפצע ישן שמכאיב כרגע הוא מדרגה חשובה ראשונה. הייתי מוסיפה עכשיו כמה אלמנטים על מנת לוודא שאת אכן מכוונת לכיוון של ריפוי ולא סתם סובלת. את כבר מכירה אותם, רק תוודאי שאת משתמשת בהם בזמן אמת:

הקשר של ניקוי. כאשר הכאב עולה את יודעת וזוכרת שהוא לא עולה סתם כדי לגרום לך לסבל אלא כדי להתנקות מתוכך.
להזדהות פחות עם הכאב. זה הפיצול שהזכרתי לפני כמה ימים. את חווה את הכאב היותך נחותה, אבל את יודעת שאת לא באמת כזאת.
לא להאשים את מי שגורם לכאב (שזה במילים אחרות אומר לא להתמקם בעמדת הקורבן). עלבון וכעס הם בדרך כלל סימן לכך שהתמקמת בעמדה של קורבן.

לא ידעתי שכשהכאב עולה הוא יכול להופיע בדמות של תסכול, כעס וכו' כמו שכתבת. תמיד חשבתי שאת מדברת על תחושת כאב נטו. ועכשיו אני תוהה האם כעס, שינאה זה לא סוג של כאב?
הכאב הוא הרגש הבסיסי הגולמי שאנו חווים. הוא יכול לעלות בצורה נקייה ככאב נטו, והוא יכול לייצר תסכול, כעס ושנאה. האחרונים הם לא סוג של כאב אלא תוצר משני שלו. כאשר הם עולים אפשר לשער שמתחתיהם יש כאב שהצטבר ומבקש שיכירו בו ויטפלו בו.

אם ככה כל הרגשות השליליים שעולים באותו רגע כשנוגעים לי בפצע הם שלי, הם כבר קיימים בתוכי, הם מתעצמים כשהטריגר מעורר את הפצע. האם הבנתי נכון?
בדיוק.
הם כבר קיימים, ורק מתעוררים כאשר טריגר כלשהו מעיר אותם.

לא להאשים את מי שגורם לכאב (שזה במילים אחרות אומר לא להתמקם בעמדת הקורבן). עלבון וכעס הם בדרך כלל סימן לכך שהתמקמת בעמדה של קורבן.

עירית, אני קצת מבולבלת. כשמישהו נוגע לי בפצע תמיד עולה בי גם כעס, תסכול, שינאה וכו' - אני לא פונה לאדם האחר ומאשימה אותו, הוא בכלל לא יודע מה אני עוברת. את כל העבודה אני עושה רק עם עצמי. את הכעס הזה אני מוציאה בכל מיני דרכים בהליכה, צעקה, במילים לא יפות, ולעתים אני מדמיינת את אותו בן אדם שנגע לי בפצע ומרביצה לו. הכול כדי לשחרר את הרגשות הקשים.
חשבתי שזה רגשות ישנים שמודחקים בתוכי ואני צריכה לתת להם ביטוי. ואם זה לא, מה אני אמורה לעשות עם הכעס, השנאה וכו' שעולים בי כשנוגעים לי בפצע?

הכאב הוא הרגש הבסיסי הגולמי שאנו חווים. הוא יכול לעלות בצורה נקייה ככאב נטו, והוא יכול לייצר תסכול, כעס ושנאה. האחרונים הם לא סוג של כאב אלא תוצר משני שלו. כאשר הם עולים אפשר לשער שמתחתיהם יש כאב שהצטבר ומבקש שיכירו בו ויטפלו בו.

האם תוכלי להסביר לי בבקשה, מה זה אומר שהכאב יכול גם לייצר תסכול, כעס ושנאה? האם הרגשות האלה שעולים כנוגעים בפצע לא נחשבים כחלק מריפוי הפצע? האם אני תמיד חייבת לגעת בכאב שנמצא מתחת לכעס, תסכול וכו' אחרת אין ריפוי?

הם כבר קיימים, ורק מתעוררים כאשר טריגר כלשהו מעיר אותם.

חשוב לי לדעת, האם עוצמת הרגשות שעולה בי כשנוגעים בי בפצע כל זה כבר קיים בתוכי?

אני מודה לך.

עירית_לוי

_עירית, אני קצת מבולבלת. כשמישהו נוגע לי בפצע תמיד עולה בי גם כעס, תסכול, שינאה וכו' - אני לא פונה לאדם האחר ומאשימה אותו, הוא בכלל לא יודע מה אני עוברת. את כל העבודה אני עושה רק עם עצמי. את הכעס הזה אני מוציאה בכל מיני דרכים בהליכה, צעקה, במילים לא יפות, ולעתים אני מדמיינת את אותו בן אדם שנגע לי בפצע ומרביצה לו. הכול כדי לשחרר את הרגשות הקשים.
חשבתי שזה רגשות ישנים שמודחקים בתוכי ואני צריכה לתת להם ביטוי. ואם זה לא, מה אני אמורה לעשות עם הכעס, השנאה וכו' שעולים בי כשנוגעים לי בפצע?_
אני מבינה היטב את הבלבול. זה באמת מבלבל

. בואי נעשה סדר:
ראשית, זה מצויין שאת מנקזת את כל הכאב הזה החוצה בצורה כזאת. לנשיאה של כאב ושל רגשות שליליים בתוך הגוף והנפש לאורך זמן יש מחיר גבוה. אז זהו בעיני מהלך מבורך וטוב.
שנית, נראה לי שעל מנת שאכן יתרחש ניקוי ושעל מנת שאת תצאי מהמהלך הזה מחוזקת, אולי יהיה נכון יותר לנסות מעתה לבצע את הניקוז הזה מבלי שיהיו "אשמים" בתמונה. מה שעשית עד עתה הוא לא רע, אבל אני חושבת שאפשר ליעל את העבודה הזאת. כל עוד יש אשמים בתמונה, כל עוד יש מישהו שבגללו כואב לך, זה משאיר אותך בעמדה של הקורבן החלש וחסר האונים. זה משאיר אותך בתפיסה הפנימית שלך קטנה וחלשה, ולאורך זמן זה סוג של גול עצמי לערך העצמי (שזה בדיוק ההיפך מהכיוון שבו את בעצם שואפת ללכת). הרחבתי לא מזמן על כל המחירים של העמדה הזאת כאן: ביד רכה (2014-12-13T16:09:18).

אז מה לעשות במקום זה? ההצעה שלי היא להמשיך לבצע את הניקוז שאת עושה אבל להוציא את הכאב החוצה, לא לעבר מישהו ספציפי. אם יש לך צורך לדמיין תמונה, את יכולה לדמיין פסולת יוצאת מהגוף שלך (מאזור הלב או הגרון כל מקום אחר) ומתמוססת ברוח. למשל. אם ברור לך שהמקור לכאב הוא בתוכך, והמעשה שהאדם עשה הוא רק טריגר, את לא באמת זקוקה לאדם ההוא כדי להתנקות מהכאב. משום שהכאב לא באמת קשור אליו.

האם זה עשה סדר בבלבול? אם לא, תשאלי עד שהתמונה תתבהר לך.

האם תוכלי להסביר לי בבקשה, מה זה אומר שהכאב יכול גם לייצר תסכול, כעס ושנאה?
כמו שאני מבינה את זה ורואה את זה - הכאב זהו הרגש הבסיסי הגולמי. אם הוא נמצא בתוכנו זמן מה מבלי לקבל הכרה ותשומת לב, ומבלי להיות מנוקז החוצה, יש סיכוי שהוא יחפש לעצמו פתח ניקוז ויתפרץ החוצה כרגש שהוא כבר לא-גולמי, שנוצר כתוצאה מהכאב. בעיני - רגשות כמו כעס ושנאה הם תוצרים של כאב ששהה בתוכנו זמן מה. הם מעידים על קיומו של הכאב בתוכנו. הם האינדיקציה לכך שיש כאב. הם כמו עשן שמעיד על קיומה אש

.

האם הרגשות האלה שעולים כנוגעים בפצע לא נחשבים כחלק מריפוי הפצע? האם אני תמיד חייבת לגעת בכאב שנמצא מתחת לכעס, תסכול וכו' אחרת אין ריפוי?
ראשית, חשוב מאוד לתת לכל הרגשות הללו מקום ולהכיר בהם, וחלילה לא להתעלם מהם, לא לדכא אותם, ובטח שלא לגַנות אותם.
שנית, כדאי להתייחס לכאב הגולמי עצמו משום שהוא המקור. זה כמו שכאשר רוצים לכבות שריפה שואפים לכבות את האש ולא רק את העשן שהיא מייצרת. יהיה יעיל יותר לגשת ישירות אל האש.
ולבסוף, כמו שתיארתי בתחילה, כעס ושנאה מופנים בדרך כלל לאדם מסוים ולכן ממקמים אותך בעמדה של קורבן, עמדה שהיא בבסיסה מחלישה.
אגב, את לא תצטרכי ללכת כל כך רחוק כדי לחוש בכאב שמתחת לכעס. הם די קרובים זה לזה. מספיק שתצרי כוונה בעת שאת חשה כעס, לשחרר מתוכך את הכאב שנמצא מתחתיו.

חשוב לי לדעת, האם עוצמת הרגשות שעולה בי כשנוגעים בי בפצע כל זה כבר קיים בתוכי?
כן, בהחלט.

מזכירה שכך שאני רואה את הדברים. תבדקי מה מתוך כל זה נכון וטוב עבורך

.

עירית שלום,

אני מבינה את הדברים שאת כותבת, חשוב לי להבין יותר.

אני נתקלת בשני מצבים:

מצב 1 - "כשהטריגר" נוגע לי בפצע ואז עולים בי רגשות קשים. אני מבינה שאת אומרת לא להיות בעמדה מאשימה כי זה שם אותי בעמדה מחלישה של קורבן. במצב הזה אני אמורה להפנות אל המבט פנימה ולהיות עם הכאב ולעשות את ההפרדה שזה לצורך ניקוי.

מצב 2- כשמנגנון ההגנה מתמוסס ואז אני רואה את האמת שהוסתרה ממני כדי להגן עליי, ואז עולים בי רגשות שליליים לדוגמה: כלפי האימא שפגעה בי, אני מתחילה להבין את הנזק שהיא גרמה לי ואת המחיר הכבד ששילמתי בגלל הפגיעה שלה, ואז עולים בי רגשות שליליים כלפיה כמו: זעם, כעס טינה והמון אשמה כלפיה. אני לא מפנה אליה את הרגשות האלה, את העבודה אני עושה עם עצמי, אבל אלה רגשות שעולים בי וקיימים בי. מה אני עושה איתם? האם גם במקרה הזה אני לא צריכה להאשים את האימא? איך אני יכולה להיפטר מהרגשות האלה?

אני הייתי טיפוס מרצה שפוחדת מאוד מכעס, מעימותים וכו' ובחיים שלי לא נתתי ביטוי לכעס שלי, עד לאחרונה. כך שכול השנים הכעס הודחק בתוכי פנימה ובכלל הכחשתי והדחקתי גם את כל הרגשות השליליים האחרים, וגם בשני המצבים שרשומים למעלה עולים בי גם הרגשות המודחקים, האם אני אמורה לתת להם ביטוי?

אם אני מבינה נכון, לא להיות בשום מצב בעמדה שאני מאשימה מישהו כי זה מחליש אותי, נותן לו כוח עליי ואני קטנה, קורבן. עם האימא הכי קשה לי. איך אני יכולה לשנות את התפיסה ולא להאשים אותה, כי אני מרגישה המון אשמה כלפיה שהיא דפקה לי את כל החיים, שהיא ניצלה אותי לטובתה, התעללה בי והיום אני מבינה את הנזק הגדול והמחיר הכבד ששילמתי בחיים שלי בגלל המעשים שלה וזה קשה לי.
האימא היא גם זאת שיצרה לי את הפצע הראשוני, ושנים משכתי אנשים כמוה שפגעו בי שוב ושוב.

בעיני - רגשות כמו כעס ושנאה הם תוצרים של כאב ששהה בתוכנו זמן מה. הם מעידים על קיומו של הכאב בתוכנו. הם האינדיקציה לכך שיש כאב.

האם תמיד רגשות כמו כעס, ושינאה מכסים על כאב שנמצא בתוכי? אם כך זאת הסיבה שאת ממליצה תמיד להגיע לכאב.

כתבת שאם אני מרגישה למישהו כעס ועלבון זה מעיד על עמדה של קורבן. למה דווקא הרגשות האלה?

תודה לך עירית על התמיכה והעזרה. @}

עירית_לוי

תראי, הדחף שאת מתארת לכעוס ולשנוא ולחוש את כל מה שאת חשה כלפי אמא שלך הוא מאוד מובן וטבעי, ואני חושבת שכל אחד שהיה עומד בנעלייך היה חש כמוך

. טוב מאוד בעיני שאת נותנת כעת ביטוי לכעס שהיה מודחק ומוכחש. עצם הרצון וההעזה שלך לבטא רגשות שליליים מעיד על ההתחזקות שלך. מה שנחווה עבורך בעבר - כשהיית ילדה או נערה – כמסוכן, נחווה היום כאפשרי ואפילו חיוני, וזה טוב.

מה שאני מציעה זה לראות את כל זה, להכיר בזה, לשמוח בזה – ולהעז לכעוס. ללמוד שמותר לך לכעוס, שאת בסדר גם אם את כועסת, שאת ראויה להיות אהובה גם כאשר את כועסת, וכן הלאה. אבל, לא להישאר לאורך זמן עם הכעס, לא לטפח אותו, ולא להתבצר מאחוריו ולהפוך אותו לקו ההגנה שלך. במקום זה – להביט קדימה ולראות שמה שלמעשה דוכא זהו כאב שמבקש לבוא לידי ביטוי. לראות שאת רוצה ללמוד לבטא רגשות במערכות היחסים שלך, הנוכחיות והעתידיות. לראות שאת רוצה ללמוד לא לדכא את הביטוי שלך יותר. או במילים אחרות, להתחזק בעקבות ההתעוררות המבורכת שלך. התחזקות שלדעתי לא אפשרית מתוך עמדה של קורבן.

האם תמיד רגשות כמו כעס, ושינאה מכסים על כאב שנמצא בתוכי? אם כך זאת הסיבה שאת ממליצה תמיד להגיע לכאב.
כן.
לדעתי.

כתבת שאם אני מרגישה למישהו כעס ועלבון זה מעיד על עמדה של קורבן. למה דווקא הרגשות האלה?
כאשר את כועסת, את כועסת על אדם אחר. כאשר את נעלבת, את נעלבת מאדם אחר. כאשר את שונאת, את שונאת אדם אחר, וכן הלאה. כל מצבי ההוויה הללו הם מצבים שבהם האדם האחר נחשב ל'אשם' בכאב שלך, ואת ממוקמת מולו כקורבן.

עירית שלום,

הדחף שאת מתארת לכעוס ולשנוא ולחוש את כל מה שאת חשה כלפי אמא שלך הוא מאוד מובן וטבעי, ואני חושבת שכל אחד שהיה עומד בנעלייך היה חש כמו

אני מבינה עכשיו למה עולים בי רגשות קשים כלפי אימא שלי. לפני חודשיים כתבתי לך שיש לי מנגנון הגנה שמסמא אותי מלראות את הרע של אימא שלי, אני פשוט הייתי עיוורת לזה. והיום אני רואה בדייקנות ובבהירות את הרוע שלה כלפי כל השנים ומבינה את הנזק שהיא גרמה לי וזה כל כך קשה וכואב. ובשבוע האחרון אני עוברת כעין תהליך "אבל", הרבה כעס, שינאה והיום גם הרבה עצב וכאב. ואני מבינה כמה המנגנון ההגנה הגן עליי כל שנים, כי הייתי חלשה מלהתמודד עם זה. אני נותנת לעצמי את הזמן וזורמת עם מה שאני מרגישה, וכמובן שאני לא רוצה להישאר עם רגשות קשים ולא להיות בעמדה של הקורבן. אני מאמינה שאני אגיע לסליחה ואז מהמקום הזה אשקול איך אני ממשיכה להתנהל איתה.

להתחזק בעקבות ההתעוררות המבורכת שלך.

אני כל הזמן שואלת את עצמי אם טוב שהתעוררתי ונעשיתי מודעת, והאם לא היה עדיף לי להישאר "סומא"? כי העבר שלי כל כך קשה, עם כל כך הרבה כאב וסבל שאני באמת לא יודעת.

@} @}

עירית_לוי

זו שאלה טובה - שלכל אחד תהיה עליה תשובה אחרת.
אני אישית בעד מצב הערות, גם אם כרוך בו כאב. את הסבל הנלווה לכאב אפשר להפחית (ראי שיחתנו על עמדת הקורבן).

בהצלחה בתהליך השחרור. אני מאמינה שתצאי ממנו מחוזקת, ושמחה יותר

.

עירית שלום,

במסגרת התהליך שאני עוברת אני מוצאת את עצמי משחזרת חלק מהחוויות של הילדות שלי.

בגיל 17 אחרי שאבא שלי נפטר, עברתי סוג של "עליהום" שאחותי גרמה לזה, ועשו עליי חרם בבית, וכולם יצאו נגדי ואז עזבתי את הבית ואף אחד לא התעניין בי במשך כמה שנים. (זה היה טראומתי בשבילי)

בשנה האחרונה אני חווה את "העליהום" הזה פעם שלישית. אני רוצה לציין שלפני שהתחלתי את התהליך, לא חוויתי את "העליהום" הזה, למעט בגיל הבגרות.

פעם ראשונה- חוויתי את העליהום הזה לפני שנה בעבודה (מקום שדומה לבית שלי), הייתה מישהי שהייתה אחות של אשתו של הבוס (דומה לאחותי) שהתנכלה לי ועשתה עליי חרם ואף אחד מהעובדים לא העז להתקרב אליי או לדבר איתי כי הם פחדו ממנה כי הייתה לה השפעה שם, ואפילו שתי חברות שלה ניסו להתנכל אליי, הייתי שם כמה חודשים לבד בחדר, אוכלת לבד, כשאף אחד לא מתייחס אליי. (וזה בדיוק מה שחוויתי גם בבית בגיל הבגרות) ובסוף עזבתי שם בגלל החרם והדחייה הקשה שעברתי שם. (אני נשארתי שם בכוונה כי ידעתי שאני משחזרת את העבר שלי בכדי לרפא, אולי לא עשיתי את העבודה נכון לכן זה חוזר אליי.

פעם שנייה- בחג החנוכה האחרון עשו מסיבה הפתעה לאימא שלי בבית שלה (אני גרה שם) והודיעו לכול המשפחה המורחבת על המסיבה ורק לי לא הודיעו, ( באותו ערב הלכתי מהבית כי הרגשתי פגועה וכועסת מאוד)

והשבוע פעם שלישית- דודה שלי (גרה בשכנות אליי) עושה מסיבת עלייה לתורה לנכד שלה והזמינה את כל האחים שלי וכל הבנות דודה שלי ורק אותי לא הזמינה. (בעבר הזמינה אותי לכל האירועים שלה)

המצבים האלה זורקים אותי לחוויות קשות של אני נחותה, לא שווה, חסרת ערך, לא חשובה, לא רצויה, דחויה, כולם יותר טובים ממני והתחושות שעולות בי קשות מאוד, כעס, שינאה, אני מרגישה שמביישים ומשפילים אותי בפני המשפחה ושאני יוצאת רע מאוד בגלל שזה בולט כל כך "העליהום" הזה. (לא באמת מעניין אותי ללכת למסיבה או לאירוע אלא עצם העניין)

אני מרגישה רע, ואני אשמח מאוד אם תגידי לי מה את חושבת על מה שאני חווה?
מה אני צריכה לעשות במצב הזה? והאם אני צריכה להגיב, להגיד משהו לדודה שלי או שלא?

עירית, אני מודה לך.

עירית_לוי

ראשית, אני יכולה לתאר לי כמה החוויה הזאת קשה ומכאיבה

.
תחושת הכעס והשנאה שעולות בך הן טבעיות ומובנות לי מאוד.
כל הכבוד לך שאת לא מתחפרת בעמדת הקוֹרבנוּת אלא מחפשת מוצא ו"לוקחת כאן את ההגה לידיים שלך". במצבים כאלה קל מאוד לזלוג לבור המסכנוּת. אז יופי.

נראה לי (ותבדקי כמובן איך את מרגישה עם נקודת המבט הזאת) שחוויית ה"עליהום" מתרחשת בין השאר גם (לא רק) בגלל שיש בך אמונה (פנימית, לא מודעת) שזה מגיע לך. שמותר לעשות לך את זה. שאת באמת נחותה ולא ראויה. אני חלילה לא אומרת שאת אשמה בחוויה הזאת, אלא שאולי מתקיימת בתוכך במשך כל השנים הללו מציאות פנימית כלשהי שמייצרת את אותה מציאות חיצונית. מציאות פנימית שמוקרנת על גבי מסך חייך ומייצרת את המציאות המכאיבה הזאת.

אני חושבת שמה שאפשר לעשות זה מה שאת כבר עושה במסגרת התהליך שלך, שזה התבססות במדרגה חדשה של אהבה עצמית והערכה עצמית שאינן תלויות בדבר.

לגבי תגובה לדודה שלך, את יכולה לנסות לברר איתה בפשטות ובענייניות (ללא האשמה) מהי הסיבה לכך שלא הוזמנת. יש סיכוי שפניה בטון כזה תאפשר לך לקבל מידע.

מה דעתך?

עירית, תודה לך על התייחסותך!

החוויה הזו של "העליהום" בילדות הייתה כל כך מפחידה וטראומטית עבורי, ואני חושבת שבגלל זה מחקתי את עצמי והצרכים שלי וריציתי את כולם כל השנים, רק שזה לא יקרה לי שוב משום שבחוויה הזאת הרגשתי בעיקר כאב, בושה, עלבון והשפלה בגלל שהיא נעשית בנוכחות אחרים. (בגלל ""העליהום" הזה סבלתי מחרדה חברתית שנים הפחד שילעגו לי, יצחקו עליי, ישפילו אותי בנוכחות אחרים).

את צודקת שבתוכי יש אמונה לא מודעת ש"אני נחותה" ו"לא ראויה", אני מודעת לזה כבר זמן מה ואני עובדת לשנות את האמונה הזו.

מה שקרה לי עם החוויה הזו, כשחוויתי אותה לפני שנה בעבודה היה לי כל כך קשה לשאת את הרגשות הקשים שעלו בי שם, אומנם נשארתי שם תקופה אבל זה היה קשה מנשוא מבחינתי, פשוט התייסרתי מהחוויה. בפעם השנייה שחוויתי את החוויה בחג החנוכה האחרון גם אז עלו בי רגשות קשים אבל החוויה הייתה איכשהו נסבלת כי קישרתי אותה לריפוי שלי. ועכשיו עם דודה שלי עם כל זה שזה כאב וזה לא נעים, הרגשתי שאני חווה אותה יותר בקלות.

האם חלק מהריפוי זה היכולת לחוות שוב את אותה חוויה קשה, ולא להתמוטט ממנה? (משום שהיא הייתה טראומטית עבורי)

האם יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לשחרר את החוויה הזו ממני?

כל הכבוד לך שאת לא מתחפרת בעמדת הקוֹרבנוּת אלא מחפשת מוצא ו"לוקחת כאן את ההגה לידיים שלך". במצבים כאלה קל מאוד לזלוג לבור המסכנוּת. אז יופי.

תודה.

לגבי תגובה לדודה שלך, את יכולה לנסות לברר איתה בפשטות ובענייניות (ללא האשמה) מהי הסיבה לכך שלא הוזמנת. יש סיכוי שפניה בטון כזה תאפשר לך לקבל מידע.

אני מניחה שהסיבה שלא הוזמנתי זה בגלל השינוי שחל בי לאחרונה שהפסקתי לרצות אותה (אין יותר את מי לנצל). זה חלק מהסיכונים שלקחתי על עצמי כשהחלטתי להפסיק לרצות אחרים, ואני מוכנה לשלם את המחיר, כדי להישאר נאמנה לעצמי.

עירית_לוי

החוויה הזו של "העליהום" בילדות הייתה כל כך מפחידה וטראומטית עבורי, ואני חושבת שבגלל זה מחקתי את עצמי והצרכים שלי וריציתי את כולם כל השנים, רק שזה לא יקרה לי שוב משום שבחוויה הזאת הרגשתי בעיקר כאב, בושה, עלבון והשפלה בגלל שהיא נעשית בנוכחות אחרים. (בגלל ""העליהום" הזה סבלתי מחרדה חברתית שנים הפחד שילעגו לי, יצחקו עליי, ישפילו אותי בנוכחות אחרים).
את מתארת בדיוק ובבהירות רבה את מנגנון ההגנה שהנפש שלך אימצה לעצמה על מנת לשרוד.
כאשר הנפש חווה חוויה מכאיבה בעוצמת כאב שכזו, היא "מחליטה" שהחוויה הזאת היא הדבר שהיא חייבת להימנע ממנו מעתה ואילך. והיא מאמצת טקטיקות שונות על מנת לדאוג שזה יקרה. אצלך הטקטיקה היתה ביטול עצמי. זה היה מנגנון ההגנה שלך. הנפש שלך "העסיקה" שומרי ראש שכל תפקידם היה זה: לשמור עליך מפני החוויה, לעשות הכל כדי שהיא לא תחזור על עצמה, ולא משנה מה יהיה המחיר של זה. את כל זה את כבר רואה ותיארת בעצמך.

את צודקת שבתוכי יש אמונה לא מודעת ש"אני נחותה" ו"לא ראויה", אני מודעת לזה כבר זמן מה ואני עובדת לשנות את האמונה הזו.
יופי. זו בדיוק העבודה שנדרשת על מנת להפסיק להזדקק למנגנון ההגנה של הצמצום העצמי. כאשר תאמיני בכל ליבך, ובעיקר ברבדים העמוקים הפנימיים הלא מודעים שאת אהובה, רצויה וראויה, ומשום כך גם שאסור לפגוע בך בשום צורה - את תראי שאת מתחזקת ונדרשת פחות ופחות למנגנון ההגנה הזה.

האם חלק מהריפוי זה היכולת לחוות שוב את אותה חוויה קשה, ולא להתמוטט ממנה? (משום שהיא הייתה טראומטית עבורי)
כן, אבל

.
"אבל" ראשון הוא שכמובן זה תלוי בכיצד את עוברת את החוויה. זוכרת את שיחתנו כאן בדף בעבר? כל הנושא של הקשר של ניקוי, של אי הזדהות עם התוכן של הכאב (למשל לדעת בזמן החוויה שזו לא האמת שאת לא ראויה), ושל הסכמה והתרחבות ולעומת כיווץ והתנגדות.

"אבל" שני הוא לשקול את הרעיון שאת לא חייבת בהכרח שוב לפגוש אותה מעתה, על מנת להשתחרר מהדפוס. זה לא שאת אמורה או צריכה לכאוב ולסבול על מנת להתקדם. אם במקרה תִקַרה בדרכך עוד סיטואציה כזאת, צרי לה כזה הקשר, אך אני מציעה לא לזַמן (גם לא בסתר ליבך, ברובד סמוי) מראש סיטואציות כאלה מתוך הנחה שזה מה שיקדם את הריפוי שלך. מגיע לך גם לצמוח מתוך קלות ופשטות.

האם יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לשחרר את החוויה הזו ממני?
לטפח לאט ובנחישות את ההסכמה לשחרר אותה מתוכך. לשחרר אותה מתוך הזהות שלך כאדם. להסכים להיות מישהי אחרת בהקשר הזה. להסכים לשינוי.

.
שזה למעשה - להמשיך לעשות את העבודה הנהדרת שאת כבר עושה. אני חושבת שכל מה שאת עושה כבר מכוון אותך לשם. רק להמשיך, ולסמוך על עצמך שהנפש שלך יודעת את קצב השינוי הנכון לה.

שבוע טוב.

את יכולה להתחיל לחקור את האנרגיה בתוך החיים שלך. למשל, לעשות תצפיות על אנשים ולבחון אם לדעתך הם פועלים מתוך אנרגיה של אהבה עצמית וידיעה שהם אהובים וראויים לכך,

אירית, את יכולה להסביר קצת יותר?

עירית_לוי

כן, בשמחה

.
האם תוכלי לומר למה בדיוק את מתכוונת? מה בדיוק את שואלת כאן?
(אני מבררת איתך משום שאפשר לקחת את ההסבר הזה להרבה כיוונים).
עירית (ב-ע'

).

כן בטח
איך בדיוק התרגיל הזה מתבצע בפועל? אני שואלת כי קיים אצלי מין מנגנון כזה של התנהגות קבועה במהלך מפגש עם אנשים.
ובנוסף איך תרגיל מסוג כזה יעזור לבטחון העצמי מול אנשים.

נשמע תירגול מעניין ומרענן.
אירית את משהו מיוחד, תודה על זה
בונה את עצמי מחדש בהשראתך

עירית_לוי

שלום גוזל אוהב

_איך בדיוק התרגיל הזה מתבצע בפועל? אני שואלת כי קיים אצלי מין מנגנון כזה של התנהגות קבועה במהלך מפגש עם אנשים.
ובנוסף איך תרגיל מסוג כזה יעזור לבטחון העצמי מול אנשים._
ראשית, אני רוצה לומר שההֵקשר שמתוכו הוצע התרגיל לפותחת הדף היה הכמיהה שלה לעשות היכרות עם האנרגיה של אהבה עצמית. אנרגיה שלתחושתה היתה זרה לה: לא מוכרת ולא מפוענחת.
והתרגיל הוצע כחלק מסדרה שכללה: לדמיין את אותה אנרגיה (כיצד היא מרגישה), לעשות את התצפית המתוארת כאן, ובעיקר (וזה החלק הכי מהותי ובעל ערך בעיני באותה סדרה) לטפח הסכמה פנימית להכניס את האנרגיה הזאת פנימה אל הנפש.
מה שאני מנסה למעשה לומר זה שהתרגיל הזה הוא לא זה שיצור לבדו את השינוי. הוא היה כאמור חרוז אחד במחרוזת שלמה. אוקיי?

.
(הנה השיחה עימה: אמונות לא מודעות (2014-09-03T21:21:02) ).

שנית, בפועל את פשוט מתבוננת על אנשים סביבך, אנשים מוכרים ואנשים זרים. את לא אמורה לשנות את ההתנהגות שלך אלא רק לנסות להבין מהי ההוויה של אהבה עצמית. איך היא נראית, איך באה לידי ביטוי (התנהגות, שפת גוף, טון דיבור), מה היא משדרת לסביבה. המטרה בתרגיל הזה היתה למידה ראשונית והיכרות ראשונית עם אנרגיה מסויימת מתוך התבוננות.

שינוי מסוג כזה דורש נפילת אסימון, ולשם כל השיחה ההיא כיוונה. אהבה עצמית זה לא רק משהו לדעת אותו בשכל אלא בעיקר לחוש אותו, לחוות אותו, לדעת אותו בפנים, הרבה לפני המילים שמתארות את החוויה. ואין דרך אחת להגיע לידיעה הפנימית הזאת. כל אחד צריך לסלול לעצמו את נתיב החיפוש שנכון לו, לעבור דרך המהמורות והתסכולים שעומדים בדרך הספציפית שלו, בהתאם למבנה הנפשי שלו. וזהו גם לא שינוי של שחור ולבן שמתרחש בבת אחת אלא משהו מדורג ומתמשך שנבנה לו לאט ובסבלנות.

האם זה נתן לך מענה לשאלה שלך?

בהחלט.
נשמעת

עירית היקרה!

חג פורים שמח.

אני עצובה וקצת מיואשת.

אני התחלתי את התהליך הארוך והלא פשוט כדי לשפר את החיים שלי. אני עושה מאמצים ומשקיעה את כל כולי בתהליך ונראה לי שהמצב הולך ונהיה יותר גרוע.

מצד אחד, עברתי שינוי מהותי בעצמי, התחזקתי יותר, הביטחון והדימוי העצמי שלי עלה, אני מתמודדת עם מצבים שבעבר פחדתי מהם, שיניתי המון דפוסים, ואני מרגישה רוב הזמן בטוחה, מקובלת ואהובה ואנשים משקפים לי את זה.

ומצד שני, אני לא מצליחה להגיע להישגים חיצוניים לא עבודה ולא בן זוג וזה מתסכל ועצוב לי נורא.

ובנוסף, צצה לי עכשיו בעיה בריאותית שיכולה להחמיר עם הזמן וזה מכניס אותי לפחד וללחץ נורא. באופן כללי, ההתייחסות שלי לנושא הבריאותי הוא היסטרי וחרד. התפיסה שלי שגויה ולא פרופורציונלית ואני לא יודעת איך לשנות זאת.

אני רוצה לומר לך שהתמודדתי עם הרבה קשיים בתהליך אבל זה הכי קשה לי מכולם.

אשמח לשמוע מה דעתך?

תודה לך.

עירית_לוי

הי רוצה להבריא

_מצד אחד, עברתי שינוי מהותי בעצמי, התחזקתי יותר, הביטחון והדימוי העצמי שלי עלה, אני מתמודדת עם מצבים שבעבר פחדתי מהם, שיניתי המון דפוסים, ואני מרגישה רוב הזמן בטוחה, מקובלת ואהובה ואנשים משקפים לי את זה.
ומצד שני, אני לא מצליחה להגיע להישגים חיצוניים לא עבודה ולא בן זוג וזה מתסכל ועצוב לי נורא._
אני מבינה היטב את התסכול. זה באמת מאוד מאוד מתסכל להשקיע משאבים כה רבים ביצירת שינוי ועדיין לא לקטוף את פירות שאת הכי כמהה להם של עבודה וקשר זוגי.

שני דברים עולים לי בהקשר הזה: ראשית, נדרשת כאן סבלנות. לוקח זמן עד ששינויים פנימיים מחלחלים אל כל תחומי החיים. זה שאת כבר חווה את השינויים שתיארת, זה משמעותי מאוד ולא מובן מאליו. אני יודעת שזה אולי לא ממש עוזר לשמוע את זה, אבל באמת שצריך כאן עוד קצת סבלנות

.

שנית, את יכולה לבחון אם ישנם עדיין מחסומים ספציפיים יותר שעומדים בינך לבין יצירת המציאות הרצויה לך. למשל, לברר ברובד העמוק והלא מודע עד כמה את מאמינה שאת ראויה לעבודה ולקשר זוגי. או עד כמה את מאמינה שמגיע לך שיקרו לך דברים טובים, וכן הלאה. אולי כבר עבדת על זה מספיק, וכעת נותר רק להמתין מעט, ואולי אפשר להעמיק את העבודה שם. אם מרגיש לך נכון לבחון את זה יותר לעומק אמרי לי וננסה לעשות את זה יחד כאן. אם לא, הניחי לזה.

ובנוסף, צצה לי עכשיו בעיה בריאותית שיכולה להחמיר עם הזמן וזה מכניס אותי לפחד וללחץ נורא. באופן כללי, ההתייחסות שלי לנושא הבריאותי הוא היסטרי וחרד. התפיסה שלי שגויה ולא פרופורציונלית ואני לא יודעת איך לשנות זאת.
בואי נתחיל מזה שתתארי בפירוט מה מפחיד אותך ומה יוצר את החרדה. מה מפחיד שיקרה? מה הכי מפחיד שיקרה? מה את חושבת? מה את מרגישה? ומה את חשה ברמה הגופנית כאשר עולה החרדה? (כמו למשל כיווץ באזור מסויים בגוף, או כל דבר אחר).
תכתבי כל מה שעולה לך, ועם מה שיעלה ננסה לעבוד.

היי עירית,

בואי נתחיל מזה שתתארי בפירוט מה מפחיד אותך ומה יוצר את החרדה. מה מפחיד שיקרה? מה הכי מפחיד שיקרה? מה את חושבת? מה את מרגישה? ומה את חשה ברמה הגופנית כאשר עולה החרדה? (כמו למשל כיווץ באזור מסויים בגוף, או כל דבר אחר).

קראתי לפני מס' שנים שמה שגורם למחלות קשות זה הרגשות המודחקים שבתוכנו, והחרדה שלי ממחלה קשה זה מה שהניע ודחף אותי לעבור את התהליך ולהתמודד עם כל הקשיים והכאב שתהליך מודעות טומן בחובו. "החרדה ממחלה" זה היה המנוע שלי. הייתי מוכנה לעשות הכול רק לא לחלות במחלה קשה.

מאז שאני זוכרת את עצמי יש לי פחד מדם, מאנשים נכים, מאנשים חולים במחלות קשות, מבית חולים, לראות תאונות ועוד. אני זוכרת את עצמי בשנות העשרים המאוחרות כשמישהו היה חולה במשפחה בשפעת הייתי נכנסת לחרדה איומה בטוחה שהוא עומד למות והייתי רצה לטפל בו. אני לא יודעת אם יש קשר למוות של אבא שלי כשהייתי צעירה, הוא עבר ניתוח לב פתוח ונפטר אחרי כמה ימים בפתאומיות מזיהום, ראיתי אותו כמה ימים לפני שנפטר מונשם, חסר הכרה.

אין לי יכולת נפשית לצפות בטלוויזיה בערוץ הבריאות, או בסרטים על אנשים חולים במחלה קשה, או על ניתוחים, או פרסומת על חולי סרטן או שמדברים בחדשות על מחלות אני ישר מעבירה ערוץ.
לפני 10 שנים בן דוד שלי שחלה בסרטן בא כמה ימים לפני שהוא נפטר אלינו הביתה להיפרד ואני ברחתי מהבית כי לא יכולתי לראות אותו בגלל איך שהוא נראה מהמחלה .

אין לי ילדים, ועד לפני כמה שנים מחשבה על לידה, פשוט הפחידה אותי.

אני בחרדה לבקש את תוצאות בדיקות הרפואיות שלי וגם של הקרובים לי, הפחד מתוצאות לא טובות. יש לי 2 אחים שעברו מחלות קשות והבריאו.

בשנים האחרונות קצת התחזקתי ואני יותר מתמודדת, אני כבר יכולה להסתכל על המחט של הבדיקות, הייתי אפילו בסרט ששיחק בו אדם נכה "התאוריה של הכל" שאין סיכוי בעבר שהייתי נכנסת אליו, אני יכולה יותר להסתכל בטלוויזיה וגם במציאות על נכים, אפילו על חולים אני לא מחפשת את זה אם יוצא אז אני כבר לא בורחת למרות שזה עדיין קשה לי.

עכשיו לגביי, סיפרתי לך שגדלתי במשפחה מזניחה וגם כשהייתי חולה בילדות לא טיפלו בי. יש לי חרדה שאם אחלה במחלה קשה אהיה חלשה ולא יהיה מי שיטפל בי ויתמוך בי וזה מפחיד אותי שאהיה חולה,נטושה, עזובה, סובלת ולבד. אין לי על מי לסמוך. אדם חולה הוא אדם חסר אונים שזקוק לעזרה וטיפול מסור ולי אין מי שיטפל בי. אין לי על מי להישען, אם אני תלויה במישהו אבוי לי, אין לי על מי לסמוך במשפחה. שנים הייתי אלטרואיסטית וטיפלתי בכולם במשפחה כשהיו זקוקים.

כשנודע לי שיש סיכוי שעם השנים תיווצר בעיה בריאותית קשה שאפשר לרפא, אבל יש בה המון סבל, זה גרם לי לאבד את האמון שלי בתהליך ובאלוהים, לרחמים עצמיים, למסכנות, לחרדה ממה שיקרה, לבכי, ליגון, לכאב, לייאוש.

מרגישה שעברתי כל כך הרבה קשיים בחיים שלי, כול כך הרבה כאב וסבל, לא משנה כמה אני משתדלת ועושה כדי לשנות אותם אני לא מצליחה. אני יכולה להגיד לך שאני בשנים האחרונות עובדת רק "בתהליך", התהליך היה בסדר עדיפות ראשון אצלי לפני הכול, לא ציפיתי לזה.

תודה לך עירית היקרה.

עירית, עוד משהו שעולה לי, כשאני עושה בדיקות רפואיות אני מצפה לרע, לתוצאות קטסטרופליות. זו מה שעולה לי באוטומט וזה מה שמכניס אותי לחרדה.
והחרדה שלי היא מסבל גופני מתמשך. ובמחלות קשות ונכות שם זה נמצא.
תודה!!

עירית_לוי

הי רוצה להבריא

(צר לי על העיכוב במענה. ימים עמוסים שכאלה...).

אני מבינה מאוד את כל מה שאת מתארת, וחשה אמפתיה גדולה כלפייך וכלפיי כל מה שתיארת.

קראתי לפני מס' שנים שמה שגורם למחלות קשות זה הרגשות המודחקים שבתוכנו, והחרדה שלי ממחלה קשה זה מה שהניע ודחף אותי לעבור את התהליך ולהתמודד עם כל הקשיים והכאב שתהליך מודעות טומן בחובו. "החרדה ממחלה" זה היה המנוע שלי. הייתי מוכנה לעשות הכול רק לא לחלות במחלה קשה.
אני מבינה.
קחי בחשבון שגם זו "אמונה". "רק אמונה"

. כלומר, לא בהכרח אמת. אני לא נכנסת כרגע ל-האם היא נכונה או לא נכונה, אני גם מכירה את התאוריות הללו, ומאמינה שיש בזה משהו, אבל אני חושבת שאת לא בהכרח תחלי במחלה קשה אם לא תטפלי בכל הרגשות שבתוכך. יש אינספור אפשרויות. אני מכירה אישית (סבתא שלי) אישה שעברה טראומות קשות מאוד בחייה, והדחיקה אותן, וחיה עד כמעט גיל 101 בבריאות טובה. ויש לי עוד סיפורים ודוגמאות, לשני הכיוונים אגב. מה שאני מנסה לומר שזוהי לא אקסיומה. כלומר, גם אם לא תיגעי ולא תטפלי בכל רגש ורגש, וגם אם יישארו פינות לא מטופלות, את לא בהכרח תחלי. ממש לא! אז בואי נתחיל מזה, בסדר?

החרדה שלי ממחלה קשה
זה רעיון טוב לטפל כעת בחרדה הזאת, כי את יודעת, לא רק רגשות מודחקים, אלא גם עצם החרדה יכולה אף היא להשפיע על המצב הבריאותי שלך. אני לא אומרת את זה חס וחלילה כדי להלחיץ אותך עוד יותר(!), אלא רק כדי לומר שזה טוב שהעלית עכשיו את הנושא הזה, ושזה טוב שאת מכוונת את עצמך להפחית את מידת החרדה שלך ממחלות ומסבל גופני. גם בשביל לטפל במצבך הבריאותי וגם בשביל להפחית את מידת הסבל הרגשי שאת חווה רגע ביחס לנושא הזה.

אז בואי נתחיל

.

יש לי שלוש שאלות אלייך:

האם את מסכימה להביט בחמלה, ברכות ובהבנה על החרדה הזאת שלך?
האם את יכולה לראות שאת לא אשמה בכך שהיא עולה? האם את יכולה להסביר לעצמך מדוע את לא אשמה?
האם את יכולה לראות שהיא עולה כמנגנון הגנה? האם את יכולה להסביר לעצמך כיצד היא מגנה עליך?

כמו שאת יודעת, אני מאוד מאמינה בכלי של חמלה. אז בואי נתחיל מהנקודה הזאת, ואחר כך נראה לאן יהיה כדאי לקחת את זה. הכי יעיל בעיני יהיה להתחיל מכאן. אבל כמובן שלא נעצור רק בזה.

עירית, אני מודה לך על העזרה!

האם את מסכימה להביט בחמלה, ברכות ובהבנה על החרדה הזאת שלך?
כן.

האם את יכולה לראות שאת לא אשמה בכך שהיא עולה? האם את יכולה להסביר לעצמך מדוע את לא אשמה?

כן. אני לא אשמה משום שאין לי שליטה על זה ושנית, לאור מה שעברתי בחיי סביר שהיא תעלה.

האם את יכולה לראות שהיא עולה כמנגנון הגנה? האם את יכולה להסביר לעצמך כיצד היא מגנה עליך?

אני לא תופסת את החרדה כהגנה ואשמח אם תסבירי לי איך היא עולה כמנגנון הגנה? ואיך היא מגנה עליי?

ממה נובע הקושי שלי להתמודד עם דם, בדיקות, לצפות בסרטים על מחלות, להתמודד עם אנשים עם מחלות קשות?

כשאני עושה בדיקות רפואיות אני מצפה לרע, לתוצאות קטסטרופליות. גם אצל אחרים לא רק אצלי למה זה קורה לי?

עוד משהו שעולה לי, אני יודעת שהתפיסה שלי את הנושא הבריאותי של כולם, לא רק שלי זה "תפיסה ילדותית" ואני מרגישה שאני צריכה להתבגר בנושא הזה. אני צריכה ללמוד לראות את הדברים בצורה בוגרת ועניינית ולא היסטרית "וסוף העולם".

מה אני יכולה לעשות כדי באמת לראות את הנושא הזה בצורה בוגרת?

ושוב תודה לך על הליווי זה לא מובן מאליו בשבילי.

רוצה להבריא,
אצלי אישית החרדה משמשת כמעין 'תשלום' להבטחת תוצאה טובה:
יש אמונה פנימית (לא אמיתית ולא נכונה, אבל קיימת) שאם אסבול לפני (פחד/חרדה/דאגה/חששות ואפילו חרדה), אז כבר שילמתי את חובי ליקום ומנת הסבל הושלמה.
לכן כבר ''מגיעה'' לי תוצאה טובה.
זה מדבר אליך?
אתן יכולות למחוק אם אני מפריעה.

עירית_לוי

יולי קו,
אנחנו בבאופן, אלה הן לא שיחות אישיות/פרטיות

, חוץ מזה שאת אף פעם לא מפריעה. להיפך. ומה שתיארת זוהי נקודת מבט תורמת וחשובה, בעיני.

רוצה להבריא,
אני לא תופסת את החרדה כהגנה ואשמח אם תסבירי לי איך היא עולה כמנגנון הגנה? ואיך היא מגנה עליי?
אני חושבת שלא קל לראות אותה כמנגנון הגנה משום שהיא מאוד לא נעימה (בלשון המעטה), ומרגישה כמו עול ולא כמו עזרה.
מנקודת מבטי, היא משמשת את הנפש שלך כהגנה משום שהיא משאירה אותך כל הזמן דרוכה מול האפשרות של מחלה מסוכנת (מחלה שלך או של הקרובים לך). לנפש נדמה שאם היא תהיה "בהיכון", זה יגן עליה. ושבאמצעות כך היא לא תיתפס "לא מוכנה" מול חוויה קשה, אם תבוא כזו.
זוהי כמובן לא הגנה אמיתית מפני מחלות אלא משהו שנותן לנפש תחושה של הגנה. מנגנוני הגנה הם תמיד סוג של אשליה.

האם זה נתן לך מענה לשאלה?

ממה נובע הקושי שלי להתמודד עם דם, בדיקות, לצפות בסרטים על מחלות, להתמודד עם אנשים עם מחלות קשות?
אין לי דרך לדעת באמת מה (ואם) במהלך תולדות חייך יצר את ההתניה הזאת, או האם זה משהו שנולדת איתו, שהגעת איתו לעולם הזה. לכל אחד יש את הדברים להם הוא רגיש, הדברים שמחרידים אותו. ואת רגישה לכל מה שקשור בזה.
לדעתי מקל להביט על זה כך, מנקודת מבט שמביטה על ההווה והעתיד: לקבל את זה, ולבדוק מה יאפשר לך מעתה ואילך להקל על הפחד או להשתחרר ממנו. אם את מרגישה שיש לך צורך (צורך לגיטימי, אגב) להבין מה ואיך ומדוע זה קרה, ישנן גישות שיודעות לתת לזה מענה.

כשאני עושה בדיקות רפואיות אני מצפה לרע, לתוצאות קטסטרופליות. גם אצל אחרים לא רק אצלי למה זה קורה לי?
זהו בדיוק מנגנון ההגנה: לצפות לרע מכל. להישאר כל הזמן דרוכה כדי לא להיתפס לא מוכנה. הנפש מאמינה שההכנה הזאת קל עליה אם וכאשר.

_עוד משהו שעולה לי, אני יודעת שהתפיסה שלי את הנושא הבריאותי של כולם, לא רק שלי זה "תפיסה ילדותית" ואני מרגישה שאני צריכה להתבגר בנושא הזה. אני צריכה ללמוד לראות את הדברים בצורה בוגרת ועניינית ולא היסטרית "וסוף העולם".
מה אני יכולה לעשות כדי באמת לראות את הנושא הזה בצורה בוגרת?_
ראשית, אם את מתייגת את התפיסה שלך כילדותית, שימי לב שהתיוג איננו שיפוטי. לכל אחד מאיתנו יש חלק יַלדִי וחלק בוגר. ההקשר שאת נותנת לתיוג הוא צעד ראשון ומשמעותי בדרך לשינוי שאת מדברת עליו. כלומר, אם את מתייחסת לעצמך ולדפוס הזה בחמלה ובקבלה או מתוך גינוי וסלידה. אבל זה לא חדש, רק תזכורת

.

ולאחר מכן, כדי לתפוס את נושא המחלות בצורה "בוגרת" (בצורה שהיא יותר עניינית ופחות מטולטלת רגשית, פחות תגובתית ואוטומטית), נדרש (כרגיל

) להתחזק בתוכך: לחזק את המרכז הפנימי. ככל שאת תחושי יותר חסונה ובטוחה באופן כללי בהתנהלות שלך מול העולם, כך את תחושי בטוחה יותר לפגוש את ה"שדים" שלך, שאחד מהם הוא נושא המחלות. וזה בעצם מסע שאת כבר נמצאת בעיצומו, המסע של חיזוק פנימי.

ושוב תודה לך על הליווי זה לא מובן מאליו בשבילי.
בשמחה (גם אם באיחור

).

היי עירית,
ברוכה השבה! @} @}

מנקודת מבטי, היא משמשת את הנפש שלך כהגנה משום שהיא משאירה אותך כל הזמן דרוכה מול האפשרות של מחלה מסוכנת (מחלה שלך או של הקרובים לך). לנפש נדמה שאם היא תהיה "בהיכון", זה יגן עליה. ושבאמצעות כך היא לא תיתפס "לא מוכנה" מול חוויה קשה, אם תבוא כזו.

נקודת המבט שלך נכונה מאוד. וזה זורק אותי ישר למוות של אבא שלי, שהיה כל עולמי שנפטר בהפתעה גמורה כמה ימים לאחר "ניתוח לב פתוח", הייתי נערה בת 17, תמימה שבחלומות הכי רעים שלה לא חלמה על מצב כזה. המוות שלו היה כל כך פתאומי, לא צפוי, שוק גדול, והיו לו השלכות מרחיקות לכת על חיי, וכמו שכתבת זה "תפס אותי לא מוכנה".

_כשאני עושה בדיקות רפואיות אני מצפה לרע, לתוצאות קטסטרופליות. גם אצל אחרים לא רק אצלי למה זה קורה לי?
זהו בדיוק מנגנון ההגנה: לצפות לרע מכל. להישאר כל הזמן דרוכה כדי לא להיתפס לא מוכנה. הנפש מאמינה שההכנה הזאת קל עליה אם וכאשר._

אני ממש מתחברת לזה שאני מצפה לרע, להכי גרוע, תמיד אני מגיעה ל"קצה" ורוב הזמן זה לא פרופורציונלי למצב, יש למישהו קרוב כאב ראש אני הולכת עם זה להכי גרוע. ובכלל, בנושאים שונים אני תמיד מצפה לרע, בזוגיות, ביחסים בכלל, וכו' האם זו אותה "הגנה"?

בנושא החרדה, קצת לא ברור לי ואשמח אם תסבירי לי. לדוגמה: כשאני מחכה לתוצאות של הבדיקות שלי או של האנשים שיקרים לי אז החרדה עולה ואני פוחדת נורא ממה שאגלה, ממה שיקרה, אני פוחדת "לגלות" תוצאות לא טובות, אני פוחדת מההשלכות של זה. גם כשאימא שלי עושה בדיקות אני נכנסת לפחד גדול ומעדיפה שמישהו אחר יבדוק את התוצאות של הבדיקה ולא אני. ואני לא מבינה למה?

אני סובלת כל כך מהחרדה ועדיין אני לא תופסת איך היא מגנה עליי היא משתקת אותי, מכניסה אותי להיסטריה, התפיסה שלי את "המצב" לא נכונה, אני רואה את זה מוקצן מידיי. האם יש דרך להיפטר מהחרדה ? האם אפשר להסיר את מנגנון ההגנה ? האם כל "חרדה" זה הגנה? לדוגמה: "חרדה חברתית", "חרדת נטישה" וכו'

לדעתי מקל להביט על זה כך, מנקודת מבט שמביטה על ההווה והעתיד: לקבל את זה, ולבדוק מה יאפשר לך מעתה ואילך להקל על הפחד או להשתחרר ממנו. אם את מרגישה שיש לך צורך (צורך לגיטימי, אגב) להבין מה ואיך ומדוע זה קרה, ישנן גישות שיודעות לתת לזה מענה.

איזה גישות נותנות מענה לצורך הזה?

ולאחר מכן, כדי לתפוס את נושא המחלות בצורה "בוגרת" (בצורה שהיא יותר עניינית ופחות מטולטלת רגשית, פחות תגובתית ואוטומטית), נדרש (כרגיל ) להתחזק בתוכך: לחזק את המרכז הפנימי. ככל שאת תחושי יותר חסונה ובטוחה באופן כללי בהתנהלות שלך מול העולם, כך את תחושי בטוחה יותר לפגוש את ה"שדים" שלך, שאחד מהם הוא נושא המחלות. וזה בעצם מסע שאת כבר נמצאת בעיצומו, המסע של חיזוק פנימי.

את צודקת, כנראה שהתחזקתי קצת כי בתקופה הזו אני פוגשת את "השדים" הכי קשים שלי, משום שבתקופה הזו אני מתמודדת בעיקר עם הנושא הבריאותי, מלא בדיקות שונות וזה מציף בי הרבה פחדים , וחרדות. אני עוברת תקופה קשה.

תודה לך.

עוד משהו, כתבתי לך שבתקופה הזו אני עושה הרבה בדיקות רפואיות ומה שקורה שאני מגיעה לבדיקה ואז החרדה עולה לי ואני בחוסר שליטה וזה משבש לי את הבדיקות.

אני לא יודעת אם יש קשר לזה, באופן כללי יש לי חרדה כשבוחנים אותי כשבודקים אותי, אני נכנסת לחרדה לפני בחינה עיונית גם כשאני יודעת את החומר מצוין, כשבוחנים אותי לעבודה דינמיקה קבוצתית אני פשוט מאבדת את עצמי או כשאני עושה מבחן בגרפולוגיה אני מוצאת את עצמי רועדת בזמן הכתיבה והכתב כולו משתבש, כשעושים לי בדיקה של לחץ דם זה עולה לי לשמיים. אפילו בדייט זה קורה לי, כל בחינה שאני נתקלת בה מעוררת בי חרדה וזה פוגע בי מאוד משום שבפועל, במצב רגיל ורגוע אני מתפקדת מעל הממוצע.

אני לא מבינה למה זה קורה לי, ומה הסיבה לחרדה כזו?

עירית_לוי

נקודת המבט שלך נכונה מאוד. וזה זורק אותי ישר למוות של אבא שלי, שהיה כל עולמי שנפטר בהפתעה גמורה כמה ימים לאחר "ניתוח לב פתוח", הייתי נערה בת 17, תמימה שבחלומות הכי רעים שלה לא חלמה על מצב כזה. המוות שלו היה כל כך פתאומי, לא צפוי, שוק גדול, והיו לו השלכות מרחיקות לכת על חיי, וכמו שכתבת זה "תפס אותי לא מוכנה".
אז זה מסביר לך בדיוק מתי ומדוע נוצר המנגנון.
הנפש שלך חוותה את החוויה הזאת, שזעזעה אותה עד היסוד, והחליטה ש"לא עוד! אני לא אתן לעצמי לעבור את הזוועה הזאת פעם נוספת". ובעקבות כך פיתחה את מנגנון ההגנה המתואר.
היום, כאישה בוגרת, את יכולה לעשות את הבחירה להיפרד ממנגנון ההגנה שהנפש שלך אימצה בזמנו. ואני מאמינה שזו צריכה להיות בחירה מודעת. ברובד הלא מודע את ממשיכה להחזיק במנגנון. מבחינת הנפש שלך, מנקודת מבטה, זה חיוני לעשות זאת. מבחינתך כיום כאדם מודע – אפשר להטיל ספק במידת החיוניות של זה

.

אני ממש מתחברת לזה שאני מצפה לרע, להכי גרוע, תמיד אני מגיעה ל"קצה" ורוב הזמן זה לא פרופורציונלי למצב, יש למישהו קרוב כאב ראש אני הולכת עם זה להכי גרוע. ובכלל, בנושאים שונים אני תמיד מצפה לרע, בזוגיות, ביחסים בכלל, וכו' האם זו אותה "הגנה"?
כן.

בנושא החרדה, קצת לא ברור לי ואשמח אם תסבירי לי. לדוגמה: כשאני מחכה לתוצאות של הבדיקות שלי או של האנשים שיקרים לי אז החרדה עולה ואני פוחדת נורא ממה שאגלה, ממה שיקרה, אני פוחדת "לגלות" תוצאות לא טובות, אני פוחדת מההשלכות של זה. גם כשאימא שלי עושה בדיקות אני נכנסת לפחד גדול ומעדיפה שמישהו אחר יבדוק את התוצאות של הבדיקה ולא אני. ואני לא מבינה למה?
אני חושבת (ותבדקי כמובן) שהנפש שלך לא מוכנה לחזור על חוויית העבר של ההפתעה. ולשם כך היא מחפשת מסננות שיחצצו בינה לבין החוויה. במקרה שתיארת, המסננת היא אדם אחר. אם האדם האחר, זה שבודק את התוצאה, יקבל בשורה רעה הוא יהיה זה שיספר לך. ואולי הידיעה שאדם אחר יעביר לך את הבשורה היא ידיעה שמקלה עליך (אולי כי הוא יספר בעדינות, אולי הוא יחבק אותך ויהיה שם בשבילך, וכן הלאה).
במילים אחרות - המסננת היא משהו כמו "בולם זעזועים".
מה דעתך על ההשערה הזאת?

אני סובלת כל כך מהחרדה ועדיין אני לא תופסת איך היא מגנה עליי היא משתקת אותי, מכניסה אותי להיסטריה, התפיסה שלי את "המצב" לא נכונה, אני רואה את זה מוקצן מידיי. האם יש דרך להיפטר מהחרדה ? האם אפשר להסיר את מנגנון ההגנה ? האם כל "חרדה" זה הגנה? לדוגמה: "חרדה חברתית", "חרדת נטישה" וכו'
את מתארת את המחיר של ההגנה. ואכן להגנה יש מחיר גבוה במקרה הזה. עצם היותך נוכחת למחיר הוא צעד ראשון בהסכמה להיפרד מה"שירות" הזה.
וכאמור, אני מאמינה שבאמצעות התחזקות פנימית אפשר לאט לאט ליצור הסכמה של הנפש לוותר על ההגנה. השכל שלך כבר מבין שהמחיר גבוה מדי עבורך. אבל גם הנפש צריכה להסכים לחיות את חייך בלעדי ההגנה, וליישר קו עם השכל.

_אם את מרגישה שיש לך צורך (צורך לגיטימי, אגב) להבין מה ואיך ומדוע זה קרה, ישנן גישות שיודעות לתת לזה מענה.
איזה גישות נותנות מענה לצורך הזה?_
כל הגישות שמתייחסות לעבר. למשל, טיפול פסיכולוגי קונבנציונלי. פסיכותרפיה. טיפול פסיכולוגי דינמי. וכדומה.

את צודקת, כנראה שהתחזקתי קצת כי בתקופה הזו אני פוגשת את "השדים" הכי קשים שלי, משום שבתקופה הזו אני מתמודדת בעיקר עם הנושא הבריאותי, מלא בדיקות שונות וזה מציף בי הרבה פחדים , וחרדות. אני עוברת תקופה קשה.
אני מבינה. זה נשמע סוער ואינטנסיבי.
מציעה לוודא שאת דואגת לעצמך למקורות תמיכה, וגם למקורות הזנה.

אני לא מבינה למה זה קורה לי, ומה הסיבה לחרדה כזו?
כנראה שהסיטואציה של "עמידה למבחן" מערערת אותך משום שהיא מעלה אל פני השטח את ה"שדים" של "אני לא מספיק טובה" או "לא רצויה/לא אהובה". אלו הם שדים שמחריד אותך לפגוש ולחוות. מה דעתך?

אני חושבת (ותבדקי כמובן) שהנפש שלך לא מוכנה לחזור על חוויית העבר של ההפתעה. ולשם כך היא מחפשת מסננות שיחצצו בינה לבין החוויה.

נכון, אני לא רוצה להיות זו שמקבלת את הידיעה שיש בעיה בבדיקות הרפואיות של האימא אני מעדיפה שמישהו אחר ייקח אחריות ויעשה את זה. אבל אני חושבת שיש משהו עמוק יותר כי אני עושה הכול כדי לא להתמודד עם זה, אני פוחדת שאם תהיה בעיה רפואית יהיו השלכות שליליות על החיים שלי ומזה נובעת החרדה. מה יקרה איתי?

כשאבא נפטר היו השלכות מרחיקות לכת על החיים שלי, עזבתי את הבית ולא היה לי קשר עם המשפחה כמה שנים, האבא היה למעשה המשפחה היחידה שלי. האם יש קשר לזה לחרדה? כאילו אם אני נמנעת מלדעת זה לא יקרה?

_אני לא מבינה למה זה קורה לי, ומה הסיבה לחרדה כזו?
כנראה שהסיטואציה של "עמידה למבחן" מערערת אותך משום שהיא מעלה אל פני השטח את ה"שדים" של "אני לא מספיק טובה" או "לא רצויה/לא אהובה". אלו הם שדים שמחריד אותך לפגוש ולחוות. מה דעתך?_

האם תוכלי להסביר לי יותר למה את מתכוונת?

אני אנסה לפרוט את המצבים: באופן כללי אני מאבדת את הביטחון שלי ואת "העצמי" שלי "כשבוחנים אותי".

כשאני מגיעה למבחן עיוני אני מרגישה חרדה אולי כי אני לא מאמינה שאצליח בבחינה או בגלל שאני לא סומכת על עצמי שאני יכולה להצליח.
כשאני מגיעה לדינמיקה קבוצתית אני מרגישה חרדה שאולי אני אגמגם, אשתתק, לא אצליח להביע את עצמי בבהירות ואולי יצחקו עליי, ילעגו לי וזה ישתק אותי.
כשאני עושה מבחן בגרפולוגיה אני מרגישה חרדה שלא יגלו עליי דברים רעים.
כשאני עושה בדיקה של לחץ דם אני מרגישה חרדה כי אני בטוחה שהבדיקה תהיה גרועה, כי תמיד קוראים לי דברים רעים.
כשאני יוצאת לדייט אני מרגישה חרדה מה הוא יחשוב עליי, הוא בטח לא ירצה אותי. וכו'

האם אמונות לא מודעות מייצרות את החרדה?

האם כל "חרדה" זה הגנה אוטומטית של מנגנון ההגנה? לדוגמה: "חרדה חברתית", "חרדת נטישה" וכו'

עירית_לוי

_אני לא מבינה למה זה קורה לי, ומה הסיבה לחרדה כזו?
כנראה שהסיטואציה של "עמידה למבחן" מערערת אותך משום שהיא מעלה אל פני השטח את ה"שדים" של "אני לא מספיק טובה" או "לא רצויה/לא אהובה". אלו הם שדים שמחריד אותך לפגוש ולחוות. מה דעתך?
האם תוכלי להסביר לי יותר למה את מתכוונת?_
כן.
לכל הסיטואציות של "המבחנים" שתיארת יש פוטנציאל לזרוק אותך לחוויה של, או: 1. אני לא מספיק משהו (טובה/ראויה/מוצלחת/חכמה וכו'). או של: 2. אני לא אהובה ולא רצויה. כי במקרה אם לא תעמדי במבחן - אז מישהו עלול לחשוב שאת לא מספיק טובה או לדחות אותך. ואת עלולה לחוות חוויה שתציף בך כאב רב. מהכאב הזה את חרֵדה.

באופן כללי למבחנים שיש להם תוצאות (אמיתיות או מדומיינות) יש את הפוטנציאל להלחיץ. במיוחד אם אנחנו חיים את חיינו מתוך תלות בתוצאה החיצונית, מתוך תלייה של הערך העצמי והאהבה העצמית בעולם החיצון, לעומת במרכז הפנימי ובידיעה הפנימית.
התלות הזאת היא משהו שקורה במהלך החיים לכולנו, בלי קשר לשאלה האם היתה לנו ילדות טובה או סבירה או קשה. ובבגרותנו כל אחד מאיתנו ניצב מול האתגר של ביסוס תשתית פנימית עצמאית. אצל כל אחד כמובן הגוונים והעוצמות הן שונות, בהתאם להיסטוריה הפרטית ולמבנה האישיות. וגם לאחר התחזקות פנימית, כמובן שתמיד נמשיך להשתמש ולִרצות את העוגנים החיצוניים. השאלה תהיה מה ייתן את הטון ומה ינהל את העניינים: הפנים או החוץ.

האם ההסבר הזה הצליח לתת לך מענה?

האם אמונות לא מודעות מייצרות את החרדה?
כן, יש להם את הפוטנציאל ליצור חרדה. בייחוד אם מדובר באמונות שליליות הקשורות בדרך זו או אחרת לערך עצמי ולאהבה עצמית.

האם כל "חרדה" זה הגנה אוטומטית של מנגנון ההגנה? לדוגמה: "חרדה חברתית", "חרדת נטישה" וכו'
חרדה היא בראש ובראשונה תגובה רגשית אוטומטית, שלדעתי קשורה לאירוע מבהיל מאוד שחווינו בעבר (או לסדרת אירועים).
החרדה נוצרת כ"מסקנה" בעקבות החוויות הקודמות. ואז, כדי להיות מוכנים מראש (מעין מנגנון הגנה), בכל פעם שיש תחושה או השערה שמתקרבת "סכנה", אנחנו עלולים להיכנס למצב של חרדה.

באופן כללי למבחנים שיש להם תוצאות (אמיתיות או מדומיינות) יש את הפוטנציאל להלחיץ. במיוחד אם אנחנו חיים את חיינו מתוך תלות בתוצאה החיצונית,

בעקבות הדברים שכתבת, מה שעורר אצלי תגובה רגשית זה נושא התלות, אני עברתי הזנחה קשה בילדות ולא היה לי על מי לסמוך, על מי להישען. האנשים שהייתי תלויה בהם והיו אמורים לטפל בי פגעו בי.
אז אני חושבת שכל תלות שלי בגורם חיצוני - תלות בבוס, תלות במבחן, תלות בגבר, תלות בבדיקה. כל מצב/אדם שאני תלויה בו גורם לי לחרדה כי אני לא סומכת על אף אחד שיעמוד לצידי ופוחדת מאוד מפגיעה.

האם את חושבת שזאת סיבה נוספת לחרדות שלי ממבחנים?

כן, יש להם את הפוטנציאל ליצור חרדה. בייחוד אם מדובר באמונות שליליות הקשורות בדרך זו או אחרת לערך עצמי ולאהבה עצמית.

מה הקשר בין חרדה לבין אמונה שלילית שקשורה לערך העצמי ואהבה עצמית?

האם מחשבה שלילית טורדנית שעולה בי שוב ושוב, זה הגנה?

בהמשך למה שכתבת, כשאני עוברת מבחן אני "בסכנה" שאני אזרק לחוויה של אני דחויה/לא ראויה/לא טובה וכו'. ולמבחנים יש את הפוטנציאל להלחיץ אנשים במינונים שונים. למה אצלי החרדה מופיעה בצורה כל כך חזקה?

עירית_לוי

_בעקבות הדברים שכתבת, מה שעורר אצלי תגובה רגשית זה נושא התלות, אני עברתי הזנחה קשה בילדות ולא היה לי על מי לסמוך, על מי להישען. האנשים שהייתי תלויה בהם והיו אמורים לטפל בי פגעו בי.
אז אני חושבת שכל תלות שלי בגורם חיצוני - תלות בבוס, תלות במבחן, תלות בגבר, תלות בבדיקה. כל מצב/אדם שאני תלויה בו גורם לי לחרדה כי אני לא סומכת על אף אחד שיעמוד לצידי ופוחדת מאוד מפגיעה.
האם את חושבת שזאת סיבה נוספת לחרדות שלי ממבחנים?_
אני לא יכולה לדעת בוודאות כמובן. ובבקשה תמיד תבדקי האם התשובות שלי נכונות עבורך. רק את יכולה לדעת

. בכל אופן, אני יכולה לשער שיש לזה קשר. החרדה ממבחנים מעידה, כנראה, על תלות של הערך העצמי בתוצאות חיצוניות.
לדעתי יותר יעיל להביט על מה שיש כרגע, וכרגע יש תלות של הערך העצמי בתוצאה של מבחנים. זה אומר שכדאי לכוון לחיזוק של הערך העצמי העצמאי שלך, וכך, בהדרגה להפחית את התלות בפרמטרים החיצוניים. כאומר, מה שאת כבר מכוונת את עצמך אליו

.

מה הקשר בין חרדה לבין אמונה שלילית שקשורה לערך העצמי ואהבה עצמית?
אם למשל את אוחזת באמונה שאת "לא מספיק טובה", ואת עומדת לעבור מבחן שלאחריו תקבלי ציון, עלולה לעלות בך החרדה מפני האפשרות שתקבלי ציון נמוך. כלומר תקבלי "אישור" או הוכחה לכך שאת אכן "לא מספיק טובה". מה שאינו נכון כמובן אלא רק נמצא בתוכך כמטען ישן. הרי הציון אינו באמת מעיד על ערכך.
החרדה היא חרדה מפני אישור וחיזוק האמונה השלילית, שמביאה עימה מטען של כאב. ולמעשה, החרדה היא חרדה מפני האפשרות של לחוות שוב את אותו כאב ישן.
תבדקי אם את מתחברת להסבר הזה.

האם מחשבה שלילית טורדנית שעולה בי שוב ושוב, זה הגנה?
תלוי בתוכן של המחשבה. את מוזמנת לתת דוגמא ואוכל לענות על השאלה באופן מדוייק יותר.
באופן כללי, אני חושבת שאם מחשבה כלשהי עולה שוב ושוב, הרי שמדובר בתגובה אוטומטית, ומשום כך ניתן להניח שהיא משמשת כהגנה מפני חוויה או תחושה מכאיבה ומאיימת.

בהמשך למה שכתבת, כשאני עוברת מבחן אני "בסכנה" שאני אזרק לחוויה של אני דחויה/לא ראויה/לא טובה וכו'. ולמבחנים יש את הפוטנציאל להלחיץ אנשים במינונים שונים. למה אצלי החרדה מופיעה בצורה כל כך חזקה?
לכל אחד מאיתנו יש נקודות תורפה סובייקטיביות, ולכל אחד יש את החולשה הספציפית שלו. אם אצלך זו לא היתה חרדה, זה היה משהו אחר. מהיכרותי עם אנשים רבים ושונים, אני יכולה לספר לך שכל אחד היה מוכן להחליף את נקודת התורפה שלו עם זו של מישהו אחר. כל אחד מאמין שנקודת התורפה שלו היא בלתי נסבלת ביחס לאחרות. ועם נקודת תורפה אחרת היה לו הרבה יותר קל ופשוט להתמודד. ולא כך הוא הדבר

.

עירית שבת שלום,

בכל אופן, אני יכולה לשער שיש לזה קשר. החרדה ממבחנים מעידה, כנראה, על תלות של הערך העצמי בתוצאות חיצוניות.

קשה לי לתפוס את החשיבות של "הערך העצמי", כל החרדה הגדולה שנגרמת כדי לשמור על "הערך העצמי". למה "הערך העצמי" כך כך חשוב לנו?

_החרדה היא חרדה מפני אישור וחיזוק האמונה השלילית, שמביאה עימה מטען של כאב. ולמעשה, החרדה היא חרדה מפני האפשרות של לחוות שוב את אותו כאב ישן.
תבדקי אם את מתחברת להסבר הזה._

מתחברת מאוד להסבר שלך.

_תלוי בתוכן של המחשבה. את מוזמנת לתת דוגמא ואוכל לענות על השאלה באופן מדוייק יותר.
באופן כללי, אני חושבת שאם מחשבה כלשהי עולה שוב ושוב, הרי שמדובר בתגובה אוטומטית, ומשום כך ניתן להניח שהיא משמשת כהגנה מפני חוויה או תחושה מכאיבה ומאיימת_

קשה לי מאוד אפילו לכתוב לך את זה, אבל אני חייבת להוציא את זה.
זו מחשבה טורדנית אחת שהתחילה לפני שנים בתקופה שבן דוד שלי חלה בסרטן, היא באה לזמן קצר ונעלמת שוב ושוב בכל מיני תקופות, בתקופה האחרונה היא עולה הרבה בעיקר בלילה כשאני לבד ואין לי שליטה על זה. המחשבה שעולה בדמיון שגם אני חולה בזה. קשה לי מאוד עם המחשבה הזו, אני מנסה להסית אותה להתנגד לה לחשוב אחרת, והיא חוזרת כמעט מידי לילה בתקופה האחרונה ואפילו יצא לי פעם אחת לחלום על זה שאומרים לי שיש בעיה. כתבתי לך בעבר שזה הפחד הכי גדול שלי לחלות במחלה איומה כזו שכרוכה בהמון סבל. אני עושה בדיקות שגרתיות והן בסדר.
אני ממש סובלת מזה, איך אני יכולה להשתחרר מזה?

תודה לך על העזרה והתמיכה!

עירית_לוי

קשה לי לתפוס את החשיבות של "הערך העצמי", כל החרדה הגדולה שנגרמת כדי לשמור על "הערך העצמי". למה "הערך העצמי" כך כך חשוב לנו?
כך בנויה הנפש שלנו. יש כמה דברים שנותנים לנו, בני האדם, לחוש בטוחים: הידיעה שאנחנו אהובים, רצויים, ראויים, משמעותיים, ובעלי ערך. כל הדברים הללו קשורים זה בזה.
תפיסת הערך העצמי חשובה לנו משום שהיא מאפשרת לנו, בנוסף לדברים האחרים שפירטתי כאן בשורה מעל, לחוש בטוחים ומוגנים.

_קשה לי מאוד עם המחשבה הזו, אני מנסה להסית אותה להתנגד לה לחשוב אחרת, והיא חוזרת כמעט מידי לילה בתקופה האחרונה ואפילו יצא לי פעם אחת לחלום על זה שאומרים לי שיש בעיה. כתבתי לך בעבר שזה הפחד הכי גדול שלי לחלות במחלה איומה כזו שכרוכה בהמון סבל. אני עושה בדיקות שגרתיות והן בסדר.
אני ממש סובלת מזה, איך אני יכולה להשתחרר מזה?_
אני יכולה להבין את הסבל הכרוך בכך.
אם מתאים לך, בואי ננסה לעשות תהליך קטן באמצעות סדרת השאלות הזאת:

האם את מסכימה להיפרד מהמחשבה הטורדנית שאת עלולה לחלות בסרטן?
מה מפחיד, אם מפחיד, ב-להיפרד מהמחשבה הזאת?
מה נחוץ לך על מנת להיפרד ממנה?
מה יידרש ממך על מנת להיפרד ממנה?
על מה תצטרכי לוותר על מנת להיפרד ממנה?
מה לא תוכלי יותר לעשות לאחר שתיפרדי ממנה?
מי לא תוכלי יותר להיות לאחר שתיפרדי ממנה?
מה יתאפשר לך לאחר שתיפרדי ממנה?
האם את מסכימה כעת להיפרד מהמחשבה הטורדנית הזאת?

תראי אם מתאים לך לעשות זאת. אם לא (וזה בסדר גמור אם לא), כתבי לי מה לדעתך יתמוך בך להיפרד מהמחשבה הטורדנית הזאת. איזה כיוון של תמיכה.

-האם את מסכימה להיפרד מהמחשבה הטורדנית שאת עלולה לחלות בסרטן?

מאוד, מאוד.

מה מפחיד, אם מפחיד, ב-להיפרד מהמחשבה הזאת?

מפחיד אותי להמשיך להיות עם המחשבה הזאת.

-מה נחוץ לך על מנת להיפרד ממנה?

לא יודעת.

-מה לא תוכלי יותר לעשות לאחר שתיפרדי ממנה?

אני אפסיק לפחד ולסבול.

-מה יידרש ממך על מנת להיפרד ממנה?

לא יודעת.

-מה לא תוכלי יותר לעשות לאחר שתיפרדי ממנה?

אני לא אוכל להמשיך לפחד ולסבול.

מה יתאפשר לך לאחר שתיפרדי ממנה?

יאפשר לי להיות יותר משוחררת ומאושרת.

האם את מסכימה כעת להיפרד מהמחשבה הטורדנית הזאת?

מאוד, מאוד.

תראי אם מתאים לך לעשות זאת. אם לא (וזה בסדר גמור אם לא), כתבי לי מה לדעתך יתמוך בך להיפרד מהמחשבה הטורדנית הזאת. איזה כיוון של תמיכה.

עירית, את צודקת כשאת כותבת שאם מחשבה חוזרת שוב ושוב, מדובר בתגובה אוטומטית רק שאני לא יודעת איך זה מגן עליי מפני תחושה מאיימת כי הפחד שעולה לי עם המחשבה קשה מאוד.

במקרה הזה, אני חושבת שמי שמנהלת אותי כאן זה "הילדה הקטנה שבי" שפוחדת מאוד, ואולי יש לה אמונה לא מודעת ש"מגיע לה לסבול", "שהיא באה לחיים האלה לסבול".

אני לא יודעת אם זה קשור, אני זוכרת לפני 10 שנים כשבן דוד שלי חלה במחלה (הוא נפטר) אני הייתי חוזרת הביתה מבועתת, ושוכבת במיטה כמו "ילדה קטנה" מפוחדת ומדמיינת שגם לי יש את המחלה, (סבלתי שנים "מהזדהות יתר" עם הסבל של האחר, היום אני פחות מזדהה).

למעשה אז, המחשבה החלה להופיע אצלי פעם ראשונה, זה עבר לי לזמן מה, חזר לתקופה קצרה ונעלם ועכשיו שוב חזרה המחשבה הזאת והיא עולה לי כמעט מידי יום בלילה כשאני לבד בדיוק כפי שהופיעה לי בפעם הראשונה.

עירית_לוי

במקרה הזה, אני חושבת שמי שמנהלת אותי כאן זה "הילדה הקטנה שבי" שפוחדת מאוד, ואולי יש לה אמונה לא מודעת ש"מגיע לה לסבול", "שהיא באה לחיים האלה לסבול".
אם כך, את יכולה לעבוד בכל הדרכים שאת כבר מכירה, על מנת להיפרד מהאמונה הזאת. וכמובן שמדובר בתהליך פרידה מדורג ולא משהו שמשתנה מיד בלחיצת כפתור

.

למעשה אז, המחשבה החלה להופיע אצלי פעם ראשונה, זה עבר לי לזמן מה, חזר לתקופה קצרה ונעלם ועכשיו שוב חזרה המחשבה הזאת והיא עולה לי כמעט מידי יום בלילה כשאני לבד בדיוק כפי שהופיעה לי בפעם הראשונה.
אני יכולה לתאר לעצמי את מידת הקושי ואת הסבל הנלווה לו

.
האם את יכולה לנסות ולהפריד בין המציאות לבין ה"סרט"?
הכוונה שלי היא לנסות ולהתאמן לעשות את זה במהלך היום, כאשר את יותר מחוברת ופחות חרֵדה, ואז בלילה, כאשר החרַדה זולגת לה מבין הסדקים (בלילה ההגנות שלנו נחלשות או "הולכות לישון") - כאשר היא מגיעה, להשתמש ביכולת הזאת להפריד. זה כמו שריר שאפשר לחזק.
והנה הדרך להפריד ו"לחזק את השריר": האם כרגע את יכולה לראות שמדובר בחרדה בלבד ולא באמת? האם כרגע את יכולה לעשות בתוכך את הפיצול בין האישה הבוגרת לבין המקום הילדי, החרֵד? כלומר, להבין שזו חרדה, להבין שיש לה תוכן שמעלה מטען רגשי ישן, ולזכור שזוהי לא האמת.
מה דעתך על הכיוון הזה?

לגבי התרגיל של השאלות, אני מציעה לנסות ולחזור אליהן עוד כמה פעמים ולראות אם עולה משהו חדש. יש סיכוי טוב שזה יקרה.

_במקרה הזה, אני חושבת שמי שמנהלת אותי כאן זה "הילדה הקטנה שבי" שפוחדת מאוד, ואולי יש לה אמונה לא מודעת ש"מגיע לה לסבול", "שהיא באה לחיים האלה לסבול".
אם כך, את יכולה לעבוד בכל הדרכים שאת כבר מכירה, על מנת להיפרד מהאמונה הזאת. וכמובן שמדובר בתהליך פרידה מדורג ולא משהו שמשתנה מיד בלחיצת כפתור ._

האם גם לך נראה שהאמונה הלא מודעת הזו, יכולה לייצר את המחשבה הטורדנית הזו? האם נראה לך שזה "השורש"?

האם את יכולה לנסות ולהפריד בין המציאות לבין ה"סרט"?

אני מקווה שהבנתי נכון, כשהמחשבה הטורדנית עולה לי ואני מרגישה חרדה באותם רגעים להבין שזה חרדה ישנה של "הילדה שבי" ולא באמת המציאות שלי.

האם את יכולה לנסות ולהפריד בין המציאות לבין ה"סרט"?

האם תוכלי להסביר לי בבקשה מה זה אומר "הסרט שלי"?

_כשאני עושה בדיקות רפואיות אני מצפה לרע, לתוצאות קטסטרופליות. גם אצל אחרים לא רק אצלי למה זה קורה לי?
זהו בדיוק מנגנון ההגנה: לצפות לרע מכל. להישאר כל הזמן דרוכה כדי לא להיתפס לא מוכנה. הנפש מאמינה שההכנה הזאת קל עליה אם וכאשר._

איך אני יכולה להשתחרר מהמנגנון ההגנה הזה?

עירית_לוי

האם גם לך נראה שהאמונה הלא מודעת הזו, יכולה לייצר את המחשבה הטורדנית הזו? האם נראה לך שזה "השורש"?
קשה לי לומר בוודאות (אנחנו מכירות מרחוק, וירטואלית). אבל אני יכולה לראות כמובן את הקשר בין הדברים.
בכל מקרה, אני תמיד בעד לחפש את התשובה בפנים, בתוכך, בעצמך. זה משהו שאת באינטואיציה שלך יכולה לדעת. את מכירה אותך היטב

.

אני מקווה שהבנתי נכון, כשהמחשבה הטורדנית עולה לי ואני מרגישה חרדה באותם רגעים להבין שזה חרדה ישנה של "הילדה שבי" ולא באמת המציאות שלי.
בדיוק.

האם תוכלי להסביר לי בבקשה מה זה אומר "הסרט שלי"?
אם הבנתי אותך נכון, ה"סרט" שלך הוא שאת או מישהו מבני משפחתך עומדים לחלות.
כאשר אני משתמשת במילה "סרט" - אני מתכוונת לתפיסה מסויימת של המציאות, שאינה בהכרח מבוססת על המציאות, אלא על פחדים סובייקטיבים שהאדם נושא בתוכו.
האם זה נתן לך מענה?

איך אני יכולה להשתחרר מהמנגנון ההגנה הזה?
מה שאת כבר עושה: לחזק עוד ועוד את המרכז הפנימי, את החוסן הפנימי, את הידיעה שמגיע לך שיהיה לך טוב, ואת הידיעה שלא משנה מה יקרה, את תוכלי להתמודד איתו.

קשה לי לומר בוודאות (אנחנו מכירות מרחוק, וירטואלית). אבל אני יכולה לראות כמובן את הקשר בין הדברים.

נכון שאת מכירה אותי וירטואלית. אני לעומת זאת, מכירה איך את נראית (-: וגם חלק "מהפנים" הנפלא שיש בתוכך. אני קוראת אותך כל הזמן. את יחידה ומיוחדת, במה שיש לך להעניק לעולם. (אני מעריכה ומעריצה אותך) תודה לך על מי שאת.

_כאשר אני משתמשת במילה "סרט" - אני מתכוונת לתפיסה מסויימת של המציאות, שאינה בהכרח מבוססת על המציאות, אלא על פחדים סובייקטיבים שהאדם נושא בתוכו.
האם זה נתן לך מענה?_

"הסרט שלי"- האם הפחדים שלי הם שיוצרים לי את "הסרט שלי"? האם "הסרט שלי" יכול להבנות גם על דברים אחרים, אמונות לא מודעות וכו'?

עירית_לוי

תודה

. שמחה שאני יכולה לעזור!

"הסרט שלי"- האם הפחדים שלי הם שיוצרים לי את "הסרט שלי"? האם "הסרט שלי" יכול להבנות גם על דברים אחרים, אמונות לא מודעות וכו'?
לא בטוחה שהבנתי את השאלה. האם את יכולה לתת דוגמאות: לאלו אמונות לא מודעות את מתכוונת?

לא בטוחה שהבנתי את השאלה. האם את יכולה לתת דוגמאות: לאלו אמונות לא מודעות את מתכוונת?

שאלתי אם "הסרט שלי" יכול להתבסס גם על אמונות לא מודעות ולא רק על הפחדים שלי.
לדוגמה: אם יש לי אמונה לא מודעת "אף אחד לא רוצה אותי" - כשאני נמצאת בסיטואציה שהאדם האחר עסוק בדברים משלו, והוא לא פנוי אליי לא משום שהוא דוחה אותי, אלא כי באמת הוא עסוק, ואז אני מתרגמת את המציאות לא נכון ונזרקת לסרט של "אף אחד לא רוצה אותי".

עוד משהו, אתמול נחשפתי לעוד אמונה לא מודעת "תמיד קורים לי דברים רעים", וזו אמונה שניהלה אותי שנים, ואיך נחשפתי לאמונה הזו כי שאלתי את עצמי והופתעתי מאוד כי המחשבה הזו לא עולה לי בכלל "למה שלא יקרו לי דברים טובים"? אני חושבת שהאמונה הזו היא השורש של כל הרע בחיים שלי והיא זו שיצרה לי את המציאות שיקרו לי דברים רעים במהלך החיים. מה דעתך?

עירית_לוי

_שאלתי אם "הסרט שלי" יכול להתבסס גם על אמונות לא מודעות ולא רק על הפחדים שלי.
לדוגמה: אם יש לי אמונה לא מודעת "אף אחד לא רוצה אותי" - כשאני נמצאת בסיטואציה שהאדם האחר עסוק בדברים משלו, והוא לא פנוי אליי לא משום שהוא דוחה אותי, אלא כי באמת הוא עסוק, ואז אני מתרגמת את המציאות לא נכון ונזרקת לסרט של "אף אחד לא רוצה אותי"._
עכשיו הבנתי,
התשובה אם כך היא - כן.

ושימי לב שהאמונות הלא מודעות שאת עובדת עליהן הן למעשה גם הפחדים שלך. כלומר, את מאמינה למשל שאף אחד לא רוצה אותך, ואת גם מפחדת שאנשים לא ירצו אותך או ידחו אותך. הפחדים יוצרים אמונות, והאמונות מתַחזקות ומתדלקות את הפחדים. יש קשר הדוק, בעיני, ביניהם.

עוד משהו, אתמול נחשפתי לעוד אמונה לא מודעת "תמיד קורים לי דברים רעים", וזו אמונה שניהלה אותי שנים, ואיך נחשפתי לאמונה הזו כי שאלתי את עצמי והופתעתי מאוד כי המחשבה הזו לא עולה לי בכלל "למה שלא יקרו לי דברים טובים"? אני חושבת שהאמונה הזו היא השורש של כל הרע בחיים שלי והיא זו שיצרה לי את המציאות שיקרו לי דברים רעים במהלך החיים. מה דעתך?
האמונה הזאת קשורה בעיני לתפיסת הערך העצמי שלך.
אני הייתי מחזקת את האמונה שמגיע לך שיהיה לך טוב, שאת ראויה לכך שיקרו לך דברים טובים. אלה הן אמונות שנגזרות מתפיסת ערך עצמי חיובי ומספק.

חג שמח עירית.

האמונה הזאת קשורה בעיני לתפיסת הערך העצמי שלך.

איך האמונה הלא מודעת "תמיד קורים לי דברים רעים" קשורה לתפיסת הערך העצמי שלי?

האם אנשים עם תפיסת ערך עצמי חיובי לא עולה בהם המחשבה הזו?

האם תוכלי בבקשה להרחיב קצת את הנושא?

הפחדים יוצרים אמונות, והאמונות מתַחזקות ומתדלקות את הפחדים. יש קשר הדוק, בעיני, ביניהם.

אני רוצה להבין יותר, לפני שנה נחשפתי לאמונה לא מודעת שלי שאני "אדם רע", ותביני שהייתי אלטרואיסטית 20 שנה. איך האמונה הזו היא למעשה גם הפחד שלי?

עירית_לוי

חג שמח

_איך האמונה הלא מודעת "תמיד קורים לי דברים רעים" קשורה לתפיסת הערך העצמי שלי?
האם אנשים עם תפיסת ערך עצמי חיובי לא עולה בהם המחשבה הזו?
האם תוכלי בבקשה להרחיב קצת את הנושא?_
הקשר שקיים בעיני בין האמונה "תמיד קורים לי דברים רעים" לבין תפיסת הערך העצמי, מתבסס על ההנחה (הנחה שלי, וכמובן שתבדקי אותה בעיניך) שמתחת לאמונה הנ"ל קיימת אמונה נוספת, דומה, לפיה "מגיע לי שיקרו לי דברים רעים". מדוע? משום שאם האמונה הזאת (שמגיע לך) לא היתה קיימת במערכת, האמונה הזאת (שתמיד) לא היתה בכלל עולה כאופציה: את לא היית מודאגת מפני הדברים הרעים. מי שמאמין שמגיע לו שיקרו לא דברים טובים אינו עסוק כלל בסוגיה הזאת. זה לא משהו שזולל ממנו זמן ואנרגיה.

יש גם סיכוי שהאמונה "תמיד קורים לי דברים רעים" פועלת כמנגנון הגנה מפני הדברים הרעים שאת מפחדת שיקרו. כמו מנגנון הגנה מפני הפחד. כיצד? אם את מאמינה שתמיד קורים לך דברים רעים, את נמצאת בכוננות מתמדת. את תמיד בדריכות לקראת הדבר הרע. המערכת הרגשית שלך חושבת שאם את מוכנה ומצפה לדבר הרע, הוא לא יפתיע אותך, ואם הוא לא יפתיע, הוא יהיה פחות נורא.

מול כל אלה, מה שהייתי עושה - זה מחזקת את האמונה שמגיע לך שיקרו לך דברים טובים או שאת ראויה לכך שיקרו לך דברים טובים. ככל שהאמונה הזאת תתבסס ותתחזק בתוכך, סוגיית הדברים הרעים או גם טובים, פחות ופחות תעסיק אותך. זה מנקודת מבטי.

האם זה נתן לך מענה לשאלה?

_הפחדים יוצרים אמונות, והאמונות מתַחזקות ומתדלקות את הפחדים. יש קשר הדוק, בעיני, ביניהם.
אני רוצה להבין יותר, לפני שנה נחשפתי לאמונה לא מודעת שלי שאני "אדם רע", ותביני שהייתי אלטרואיסטית 20 שנה. איך האמונה הזו היא למעשה גם הפחד שלי?_
הקשר בין האמונה לפחד הוא שאת מפחדת שיגלו עליך שאת אדם רע. הרבה פעמים, כאשר אנחנו מפחדים להיתפס בעיני אחרים באופן כלשהו (אדם רע / אגואיסט / שתלטן / קמצן וכו') - המערך הרגשי שלנו עובד שעות נוספות על מנת להוכיח שאנחנו בדיוק ההיפך. כי אם יגלו עלינו את ה"אמת" (אמת סובייקטיבית לגמרי, אמת רק בעיני עצמנו) - לא יאהבו אותנו או ידחו אותנו או יגַנו אותנו.

אני מאמינה שאת כן אדם שאוהב בני אדם אחרים, ולא רק "עשית את עצמך" כל השנים הללו. אני חושבת שעל הנטייה הטבעית שלך לאהוב בני אדם, התלבש גם הדפוס: כלומר הנטייה לנסות לשדר לעצמך ולעולם שאת אלטרואיסטית. לשדר - במטרה ליצור לעצמך מול העולם זהות מאוד מסויימת, הפוכה לגמרי ממה שאת מפחדת שיחשבו.

זה לא אומר שאת לא אלטרואיסטית, אני מאמינה שאת בהחלט כן! זה רק אומר שהתכונה הזאת שלך מורכבת משני חלקים: מחלק שהוא טבעי שנובע מהמהות שלך, מהאדם שאת, ומחלק דפוסי שבא להוכיח משהו. שבא לחפות על משהו שאת מפחדת העולם יגלה עליך.

כתבתי לפני כמה שנים פוסט בדיוק על זה. אולי יעניין אותך לקרוא: post]מה אתה לא רוצה שידעו עליך. 11[/po].html

האם התשובה השלי עזרה לך להבין את זה יותר כפי שביקשת?

אם יורשה לי, כמה הרהורים על דיוק במילים ועל אמונות לא מודעות:

הרהרתי בדברייך היפים ושמתי לב לכך שמתחת ל-"תמיד קורים לי דברים רעים" לאו דווקא אפשר למצוא את ה"מגיע לי שיקרו לי דברים רעים". משנה איפה מושם הדגש.
אני, כמנהגי המתמטי, ניסיתי לחשוב על דוגמא נגדית. אני לא נוהגת לחשוב ב"תמיד", זו מילה שאני אלרגית לה, כמו גם לאחותה, "אף פעם", וגם "דברים רעים" זו הצהרה שנתונה לפרשנויות רבות מידי. ועדיין, חיפשתי, איפה תמיד קורים לי דברים רעים?
הנה, זה ממש קל, באקולוגיה! רק עכשיו קראתי ב{{}}מה חדש על איך מרעילים את גני השעשועים. תמיד קורים לי דברים רעים!
אז איפה הצרימה? למה אני לא מסכימה עם האמירה הזו?

ומצאתי אותה. תמיד קורים לי דברים רעים? זה שמרססים אפילו את החול, וזה במקרה הטוב שיש חול ולא פלסטיק, זה לא קורה לי - זה פשוט קורה. לעולם

לכן מתחת ל"תמיד קורים לי דברים רעים" אפשר למצוא את האמונה שתמיד קורים דברים רעים לעולם, כלומר שהעולם הוא מקום רע.

ואכן, אני מאמינה שבמובנים מסויימים קורים דברים רעים בעולם, והרבה. אבל הם קורים לעולם, לא לי, ומה זה קשור בכלל למה שמגיע לי או לא? (הסוגייה הזו אכן לא מעסיקה אותי כלל).

אני ממש מסכימה איתך בנוגע להתנהגות סותרת-פחד.
בתחילת יחסי עם חברי מזה שנתיים הייתי קצת קמצנית, רציתי לחסוך כסף על ידי זה שאתן לו לשלם יותר ממני. מעשים אלו נראו לי לא מוסריים, לכן כתגובת-נגד במשך זמן מה שילמתי אני על כל ה"דייטים" שלנו (שכללו מיץ קנוי או תה משקיות, עם שוקולד או עוגה, ושיחות ארוכות ומהנות). אחר כך גיליתי שלא באמת אכפת לי מזה - שזה המצב הרצוי בעייני - ושחררתי. והמצב התאזן בחזרה.

ברור לי שההתנהגות הזו הייתה תגובת נגד לקמצנות שלי, ולפחד שלי להיות קמצנית. חיפוי על כך שאני מפחדת שהעולם יגלה עליי שאני קמצנית - לשלם יותר.

רק שאני בכל מקרה לא חושבת שזו העמדת פנים. כמו שאהבה היא מעשה, כך גם אלטרואיזם, ומי שנוהגת בצורה אלטרואיסטית היא אלטרואיסטית כי הי אנוהגת באלטרואיזם. זה רלוונטי בהרבה ממה שהיא מרגישה עמוק בפנים, לדעתי. וחוץ מזה, כמה כבר אפשר להעמיד פנים? מעשים אוהבים גוררים אהבה, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

(אני דווקא לא אלטרואיסטית יותר מידי, אבל אני לא חוששת מכך, לכן אין לי תגובת-נגד של התנהגות אלטרואיסטית כפיצוי)

הקשר שקיים בעיני בין האמונה "תמיד קורים לי דברים רעים" לבין תפיסת הערך העצמי, מתבסס על ההנחה (הנחה שלי, וכמובן שתבדקי אותה בעיניך) שמתחת לאמונה הנ"ל קיימת אמונה נוספת, דומה, לפיה "מגיע לי שיקרו לי דברים רעים". מדוע? משום שאם האמונה הזאת (שמגיע לך) לא היתה קיימת במערכת, האמונה הזאת (שתמיד) לא היתה בכלל עולה כאופציה: את לא היית מודאגת מפני הדברים הרעים. מי שמאמין שמגיע לו שיקרו לא דברים טובים אינו עסוק כלל בסוגיה הזאת. זה לא משהו שזולל ממנו זמן ואנרגיה

אני רק לאחרונה התוודעתי לאמונה הלא מודעת הזו, אני בכלל לא ידעתי שהיא קיימת בתוכי. במהלך חיי קרו לי הרבה דברים רעים ולא הבנתי למה זה מגיע לחיים שלי, לא הבנתי מה עשיתי או לא עשיתי שזה מגיע לחיים שלי. התמודדתי עם כל כך הרבה קשיים, אכזבות, תסכולים וחוסר אונים.
אני יכולה להעריך היום שבגלל שקרו לי הרבה דברים רעים בחיים בילדות (סבלתי מהזנחה קשה) הסקתי מזה שזה מה שמגיע לי.

יש גם סיכוי שהאמונה "תמיד קורים לי דברים רעים" פועלת כמנגנון הגנה מפני הדברים הרעים שאת מפחדת שיקרו. כמו מנגנון הגנה מפני הפחד. כיצד? אם את מאמינה שתמיד קורים לך דברים רעים, את נמצאת בכוננות מתמדת. את תמיד בדריכות לקראת הדבר הרע. המערכת הרגשית שלך חושבת שאם את מוכנה ומצפה לדבר הרע, הוא לא יפתיע אותך, ואם הוא לא יפתיע, הוא יהיה פחות נורא.

אני מאוד מתחברת לזה. מהמציאות שלי, ומהחוויות הקשות שחוויתי בחיים הסקתי שתמיד קורים לי דברים רעים. וקשה לי אפילו היום להאמין שיקרו לי דברים טובים, שזה יכול להשתנות לטובה. לעתים רחוקות קיבלתי מה שאני רוצה. אני מצפה תמיד לרע כי זה מה שאני מכירה כי אני יודעת מהניסיון חיים שלי שזה מה שמגיע לחיים שלי.

זה כל כך מייאש ומתסכל לגלות ולהבין שהשורש של הקשיים שלי בחיים נובע מ"האמונות הלא מודעות" שלי, ושאין לי שום שליטה עליהן, ורק היום כשאני עוברת תהליך אני מודעת להן ומבינה כמה קשה לשנות אותן.

אני רוצה להבין ממה נוצרו אצלי האמונות הלא מודעות השליליות הקשות האלה?

האם אנחנו בני אדם סוג של "רובוט" שתכנתו אותו בילדות, וכל אחד מופעל ומקבל בחיים לפי האמונות שבתוכו?

אני מאמינה שאת כן אדם שאוהב בני אדם אחרים, ולא רק "עשית את עצמך" כל השנים הללו. אני חושבת שעל הנטייה הטבעית שלך לאהוב בני אדם, התלבש גם הדפוס: כלומר הנטייה לנסות לשדר לעצמך ולעולם שאת אלטרואיסטית. לשדר - במטרה ליצור לעצמך מול העולם זהות מאוד מסויימת, הפוכה לגמרי ממה שאת מפחדת שיחשבו.

ברמה האישית, אני אוהבת מאוד בני אדם ובכנות רוצה את הטוב עבורם.

מה שאת כותבת מאוד נכון. אני חושבת שבגלל שבבית התייחסו אלי רע מאוד הסקתי מזה כילדה קטנה שאני בן אדם רע וזה מה שחיזק בי את הנטייה להוכיח שאני ההפך ממה שחושבים, ואולי פחדתי שגם אחרים יחשבו כך עלי ולכן הפכתי להיות אלטרואיסטית. בנוסף, סבלתי כל כך מתכונת האגואיזם הקיצונית של אימא שלי ואחותי שאולי זה גרם לי לרצות להיות ההפך מהן.

היום אני מנסה לאזן את הדברים מצד אחד לראות את עצמי ואת הצרכים שלי ומצד שני לראות את הצרכים של הזולת. הקושי הגדול שלי בשינוי היה לשנות תפיסה, להתחיל לראות את עצמי, לפתח בתוכי "שריר" ולהבין מה אני רוצה וצריכה בכלל, קל לי מאוד להבין מה הזולת צריך ורוצה ולא מה אני רוצה וצריכה, ואני עדיין עובדת על זה.

ושוב, תודה לך!

עירית_לוי

זה כל כך מייאש ומתסכל לגלות ולהבין שהשורש של הקשיים שלי בחיים נובע מ"האמונות הלא מודעות" שלי, ושאין לי שום שליטה עליהן, ורק היום כשאני עוברת תהליך אני מודעת להן ומבינה כמה קשה לשנות אותן.
אני מבינה את התחושה שלך.
על מנת להקל על התסכול אני רוצה להציע לך להביט על המנגנון הרגשי מנקודת המבט הבאה: מה שאת מתארת זו הדרך בה פועל המנגנון הרגשי אצל כולנו. האמונות הלא מודעות, הן לא מודעות בכוונה, כחלק ממנגנון ההגנה שלנו. הנפש שלנו יצרה אותם במהלך הילדות והנעורים על מנת להגן עלינו מפני מה שמפחיד אותנו. וטוב שכך. כאשר אנחנו מתבגרים ומתחזקים, ובשלים להסיט אותם הצידה – אנחנו עושים זאת.

אצלך זה קורה ממש עכשיו. וזה קורה לך בבת אחת, בצורה אינטנסיבית, שאני מתארת לי שהיא לא פשוטה. את חושפת את מנגנוני ההגנה של הנפש שלך במעין "מרתון" של השנה האחרונה (או יותר?) במהלכה נחשפת בבת אחת להרבה מן האמונות. עברת ועודך עוברת תהליך אינטנסיבי של שינוי. התהליך כולל גם הרבה תובנות חדשות, ושלצידן התמודדות רגשית רבה. אני יכולה לתאר לעצמי כמה עומס זה יכול ליצור על המערך הנפשי, ואני חושבת שזו הסיבה שאת חווה תסכול, ייאוש וקושי. אני גם חושבת שעם הזמן, ככל שהמידע החדש, המנטלי והרגשי יוטמע ויחלחל, את תלכי ותתחזקי, ויהיה לך קל יותר.

_אני רוצה להבין ממה נוצרו אצלי האמונות הלא מודעות השליליות הקשות האלה?
האם אנחנו בני אדם סוג של "רובוט" שתכנתו אותו בילדות, וכל אחד מופעל ומקבל בחיים לפי האמונות שבתוכו?_
זה עניין של איך מסתכלים על זה ואיזה כותרת ואיזה הֵקשר נותנים לזה. אני חושבת שנסיבות החיים של כל אחד מאיתנו הובילו אותו ליצירת אמונות ספציפיות, שכאמור, תפקידן היה להגן על המערך הנפשי. לא להכאיב ולהקשות אלא דווקא להגן. אני חושבת שמכלול הדפוסים (שקשור כאמור לאמונות ונובע מהן) הוא תולדה של תכונות מולדות פלוס תנאים סביבתיים.

נכון, היום הם פועלים כמו משהו אוטומטי (ואני מבינה מדוע עלתה בך הקונוטציה של "רובוט"), ונכון, יש להם מחיר. העניין הוא גם שהיום, כאדם בוגר - את יכולה להיות ערה לדפוסים ולמחירים ולכוון את עצמך להשתחרר מהם. וזה קשה ומייאש ומתסכל. נכון. חשוב להכיר בקושי ולתת לו מקום ותוקף.

אבל, אני חושבת שלאורך זמן יקל עליך להביט על הדפוסים והאמונות שלך מנקודת המבט שתיארתי. נקודת מבט כזאת, לעומת נקודת מבט שמשאירה אותך קורבן חסר אונים שדפוסים כאלה או אחרים נכפו עליו. אני מבינה מדוע עלתה בך הקונוטציה, אבל אפשר להביט על זה גם אחרת.

היום אני מנסה לאזן את הדברים מצד אחד לראות את עצמי ואת הצרכים שלי ומצד שני לראות את הצרכים של הזולת. הקושי הגדול שלי בשינוי היה לשנות תפיסה, להתחיל לראות את עצמי, לפתח בתוכי "שריר" ולהבין מה אני רוצה וצריכה בכלל, קל לי מאוד להבין מה הזולת צריך ורוצה ולא מה אני רוצה וצריכה, ואני עדיין עובדת על זה.
נהדר! כל הכבוד.
זה לא אתגר פשוט, אבל חשוב מאין כמותו.

על מנת להקל על התסכול אני רוצה להציע לך להביט על המנגנון הרגשי מנקודת המבט הבאה: מה שאת מתארת זו הדרך בה פועל המנגנון הרגשי אצל כולנו. האמונות הלא מודעות, הן לא מודעות בכוונה, כחלק ממנגנון ההגנה שלנו. הנפש שלנו יצרה אותם במהלך הילדות והנעורים על מנת להגן עלינו מפני מה שמפחיד אות"נו. וטוב שכך. כאשר אנחנו מתבגרים ומתחזקים, ובשלים להסיט אותם הצידה – אנחנו עושים זאת.

אני מבינה שבמהלך הילדות והנעורים הם הגנו עליי כי לא הייתי יכולה לשרוד אם הייתי מבינה לדוגמה: ש"אף אחד לא רוצה אותי".
העצב והכאב הגדול שלי שאני באמצע שנות הארבעים לחיי, והאמונות הלא מודעות השליליות שלי שנוצרו בילדות האומללה שלי משקפות בדיוק רב את המציאות שלי היום, אני מבינה את ההשלכות שלהן ואין לי ספק שהם פגעו בי בחיים יותר מאשר הם הגנו עליי.

אצלך זה קורה ממש עכשיו. וזה קורה לך בבת אחת, בצורה אינטנסיבית, שאני מתארת לי שהיא לא פשוטה. את חושפת את מנגנוני ההגנה של הנפש שלך במעין "מרתון" של השנה האחרונה (או יותר?) במהלכה נחשפת בבת אחת להרבה מן האמונות. עברת ועודך עוברת תהליך אינטנסיבי של שינוי. התהליך כולל גם הרבה תובנות חדשות, ושלצידן התמודדות רגשית רבה. אני יכולה לתאר לעצמי כמה עומס זה יכול ליצור על המערך הנפשי, ואני חושבת שזו הסיבה שאת חווה תסכול, ייאוש וקושי. אני גם חושבת שעם הזמן, ככל שהמידע החדש, המנטלי והרגשי יוטמע ויחלחל, את תלכי ותתחזקי, ויהיה לך קל יותר.

נכון, בשלוש השנים האחרונות עבדתי בצורה אינטנסיבית בעיקר על ריפוי הפצעים שלי וזו הייתה התמודדות רגשית מטלטלת מאוד כי נגעתי בהמון כאב. בחצי השנה האחרונה אני עובדת על שינוי האמונות שלי וזה הקושי האמיתי שלי משום שהאמונות הישנות כל כך חרוטות ועמוקות בתוכי ולשכנע את המערך הרגשי להאמין במשהו אחר זו משימה קשה עם זרימה משלה. אני מרגישה שזה פשוט לשנות די.אין.איי. וכאן הקושי והתסכול שלי.

אני חושבת שמכלול הדפוסים (שקשור כאמור לאמונות ונובע מהן) הוא תולדה של תכונות מולדות פלוס תנאים סביבתיים.

היום אני מבינה מה "יכולתי להיות" אם לא הייתי נפגעת בצורה קשה בילדות, משום שהשתנו אצלי המון דפוסים והביטחון העצמי התחזק והאמונה בעצמי התחזקה, אני יותר בשליטה על החיים שלי ולכן אני חושבת שלתנאים הסביבתיים יש השפעה מכרעת על מי יהיה האדם. מעולם לא היה סינכרון אצלי בין הראש ויכולת התפקוד הגבוהה שלי לבין המציאות שלי, פערים עצומים שלא יכולתי לתת להם ביטוי ולהצליח משום שבתת מודע שלי הייתי אפס מוחלט וזה למעשה מה שקבע את המציאות שלי.

אבל, אני חושבת שלאורך זמן יקל עליך להביט על הדפוסים והאמונות שלך מנקודת המבט שתיארתי. נקודת מבט כזאת, לעומת נקודת מבט שמשאירה אותך קורבן חסר אונים שדפוסים כאלה או אחרים נכפו עליו. אני מבינה מדוע עלתה בך הקונוטציה, אבל אפשר להביט על זה גם אחרת.

אני התנהלתי כל החיים עם דפוסים של קורבן כי באמת הייתי קורבן כל חיי וזה מה שידעתי, עד שהתעוררתי והבנתי שאני יכולה לפעול ממקום אחר ובאמת כשהתחזקתי התחלתי להתנהל אחרת. ואני לא רוצה להישאר עם נקודת מבט שמשאירה אותי קורבן. מה שכן הייתי רוצה זה למצוא משמעות לכאב ולסבל שלי ואת זה עוד לא מצאתי. אני לא מבינה למה החיים שלי היו צריכים להיות כרוכים בכל כך הרבה כאב וסבל ולמה ההתפכחות שקרתה לי בשנים האחרונות.

_נהדר! כל הכבוד.
זה לא אתגר פשוט, אבל חשוב מאין כמותו._

תודה על התמיכה.

עירית_לוי

בשמחה אישה יקרה

בחצי השנה האחרונה אני עובדת על שינוי האמונות שלי וזה הקושי האמיתי שלי משום שהאמונות הישנות כל כך חרוטות ועמוקות בתוכי ולשכנע את המערך הרגשי להאמין במשהו אחר זו משימה קשה עם זרימה משלה. אני מרגישה שזה פשוט לשנות די.אין.איי. וכאן הקושי והתסכול שלי.
אני מבינה אותך לגמרי. חצי שנה זה זמן קצר יחסית על מנת ליצור שינוי כה עמוק. אני יודעת שעצם הרעיון להתאזר בסבלנות יכול לתסכל,

אבל זה מסוג הדברים שדורשים זמן ונשימה עמוקה וארוכה.

אני התנהלתי כל החיים עם דפוסים של קורבן כי באמת הייתי קורבן כל חיי וזה מה שידעתי, עד שהתעוררתי והבנתי שאני יכולה לפעול ממקום אחר ובאמת כשהתחזקתי התחלתי להתנהל אחרת. ואני לא רוצה להישאר עם נקודת מבט שמשאירה אותי קורבן. מה שכן הייתי רוצה זה למצוא משמעות לכאב ולסבל שלי ואת זה עוד לא מצאתי. אני לא מבינה למה החיים שלי היו צריכים להיות כרוכים בכל כך הרבה כאב וסבל ולמה ההתפכחות שקרתה לי בשנים האחרונות.
אולי, כדי לוותר על נקודת המבט של הקורבן, יהיה מועיל להניח לעבר בעבר, באמת להניח לו, ולהביט על ההווה ועל העתיד. אני יודעת שזה לא קל אבל זה הכיוון שלתחושתי ישחרר אותך מהעול הכבד הזה.

תראי, משפטים כמו שני אלה למשל:
אני מבינה את ההשלכות שלהן ואין לי ספק שהם פגעו בי בחיים יותר מאשר הם הגנו עליי.
היום אני מבינה מה "יכולתי להיות" אם לא הייתי נפגעת בצורה קשה בילדות

משפטים כאלה משאירים אותך בעבר, או עם אחיזה מסויימת בעבר. או עם פוקוס על העבר: במה שהיה יכול להיות אילו, בעוצמת הפגיעה שהיתה וכו'. זה לא שהדברים שכתבת כאן אינם נכונים, כל זה אכן קרה, וזה היה עוול, וזה לא הגיע לך! אבל העניין הוא שלהישאר איתן, עם המחשבות הללו, ולהפוך בהן שוב ושב, זה לא משהו שמקדם אותך או מחזק אותך. בעיני זה משאיר אותך בעמדה של קורבנות, של "עשו לי", של חוסר אונים, ושל תחושה של חולשה (לעומת תחושה של עוצמה ושמחה וקלילות - דברים שברור שאת כמהה להם ומכוונת להם).

יכול להיות שכמדרגת ביניים בדרך ל-להניח למחשבות הללו את צריכה/יכולה לפרוק אותן. לבטא אותן. לתת להן הכרה ותוקף. במהלך הטיפול שאת עוברת, או באוזני חברות. אבל שוב, כמו שכתבתי לך בעבר, תני לזה פורקן, תאפשרי ניקוז של הכאב והתסכול הזה החוצה, אבל אל תישארי עם הלך הרוח הזה. זה משהו שלדעתי ממש שם לך רגל בתהליך של חיזוק עצמי, חיזוק המרכז הפנימי וחיזוק תפיסת הערך העצמי.

מה דעתך?

אולי, כדי לוותר על נקודת המבט של הקורבן, יהיה מועיל להניח לעבר בעבר, באמת להניח לו, ולהביט על ההווה ועל העתיד. אני יודעת שזה לא קל אבל זה הכיוון שלתחושתי ישחרר אותך מהעול הכבד הזה.

למה את מתכוונת כשאת כותבת "ישחרר אותי מהעול הכבד הזה"?

_משפטים כאלה משאירים אותך בעבר, או עם אחיזה מסויימת בעבר. או עם פוקוס על העבר: במה שהיה יכול להיות אילו, בעוצמת הפגיעה שהיתה וכו'. זה לא שהדברים שכתבת כאן אינם נכונים, כל זה אכן קרה, וזה היה עוול, וזה לא הגיע לך! אבל העניין הוא שלהישאר איתן, עם המחשבות הללו, ולהפוך בהן שוב ושב, זה לא משהו שמקדם אותך או מחזק אותך. בעיני זה משאיר אותך בעמדה של קורבנות, של "עשו לי", של חוסר אונים, ושל תחושה של חולשה (לעומת תחושה של עוצמה ושמחה וקלילות - דברים שברור שאת כמהה להם ומכוונת להם).

מה דעתך?_

אי מסכימה אתך, ואני מאוד רוצה להשאיר את העבר בעבר.

כשכתבתי כאן את הדברים זה נגע בי בכאב ובכיתי תוך כדי כתיבה, ולכן אני יודעת שהכאב על תחושת הפספוס שלא הצלחתי לממש את עצמי בחיים ומכול הבחינות בגלל הילדות שלי, בגלל האמונות הלא מודעות שלי עדיין קיים בי. הכתיבה כאן עוזרת לי להכיר ולנגוע במקומות הכואבים כי זה קורה לי תוך כדי הכתיבה, ואני מקווה שאני מתנקה מאותם הספיחים של אותו כאב.

אני מאוד רוצה להשתחרר מהעבר שלי, מה אני צריכה לעשות כדי שזה יקרה? איך אדע שהצלחתי להשתחרר מהעבר שלי?

_יכול להיות שכמדרגת ביניים בדרך ל-להניח למחשבות הללו את צריכה/יכולה לפרוק אותן. לבטא אותן. לתת להן הכרה ותוקף. במהלך הטיפול שאת עוברת, או באוזני חברות. אבל שוב, כמו שכתבתי לך בעבר, תני לזה פורקן, תאפשרי ניקוז של הכאב והתסכול הזה החוצה, אבל אל תישארי עם הלך הרוח הזה. זה משהו שלדעתי ממש שם לך רגל בתהליך של חיזוק עצמי, חיזוק המרכז הפנימי וחיזוק תפיסת הערך העצמי.

מה דעתך?_

אני מסכימה עם כל מילה שלך ואני מאוד רוצה להיות במקום הזה.

אני חושבת שהקושי הגדול שלי הוא בגלל ששום דבר לא קורה בחיים שלי, ואני לא מצליחה ליצור שינוי ולהגיע לתוצאות חיצוניות לא בעבודה ולא בזוגיות, למרות העבודה האינטנסיבית שאני עושה וזה מה שמעלה את הכאב הזה עדיין. אני נמצאת בתהליך כבר כמה שנים, ובשנה האחרונה (לא חצי שנה כמו שכתבתי) עובדת רק על האמונות וברמה היומיומית, ושום דבר לא משתנה, ולא רק זה התחושה היא שהדברים מחמירים אצלי ולא משתפרים.

מה אני עושה לא נכון שאני לא מצליחה ליצור שינוי בחיים שלי?

עירית_לוי

למה את מתכוונת כשאת כותבת "ישחרר אותי מהעול הכבד הזה"?
לא כל הזמן, אבל כן חלק מן הזמן, את מביטה על העבר מנקודת מבט של קורבן, וכאשר את עושה זאת (לא בכוונה, זהו מנגנון אוטומטי

) - העבר מהווה עליך עול. מנקודת מבט כזאת ההיסטוריה שלך נשמעת כמו משא שאת נושאת עימך, מעסיקה את המחשבות שלך, וגוזלת ממך אנרגיות רבות. מנקודת מבט של קורבן אין לך הרבה מה לעשות עם העבר, משום שנקודת המבט הזאת מדגישה את החולשה שלך, את חוסר האונים שלך, ושמה דגש על דברים שאין לך גישה אליהם ושהם כרגע לא בידייך. כל המחשבות מהסוג של "מה היה" ו"אילו" ו"אם רק" ו"אם הם לא" וכו'. כל אלה הופכים את העבר למה שקראתי לו "עול כבד".

אני מאוד רוצה להשתחרר מהעבר שלי, מה אני צריכה לעשות כדי שזה יקרה?
מן הסתם הכוונה היא לא להתעלם מהעבר, או להדחיק אותו, או לשכוח אותו – אלא רק (אני יודעת שזה לא "רק"

) לוותר על נקודת המבט של הקורבן. להביט על העבר מעמדה שיש בה יותר זקיפות קומה והכרה בערך שלך. בקיצור, כל מה שאנו כבר מדברות עליו פה בדף הזה, ושבמקביל את עושה בתוך התהליך שלך.

איך אדע שהצלחתי להשתחרר מהעבר שלי?
אולי כאשר לא תחושי מסכנה כאשר תחשבי עליו? אולי כאשר תכעסי פחות על ההורים שלך ביחס לעבר? מה דעתך? מהי ההוויה שתהיי בה כאשר שעבר יהיה כבר פחות "אישו"?

מה אני עושה לא נכון שאני לא מצליחה ליצור שינוי בחיים שלי?
ראשית, שנה זה מעט זמן יחסית כדי ליצור שינויים גורפים שכאלה בתחומים כמו זוגיות ועבודה. שנית, גם על השאלה הזאת קשה לי לענות ממרחק מבלי להכיר אותך ממש

. צר לי.

היי עירית,

להביט על העבר מעמדה שיש בה יותר זקיפות קומה והכרה בערך שלך. בקיצור, כל מה שאנו כבר מדברות עליו פה בדף הזה, ושבמקביל את עושה בתוך התהליך שלך.
אני עדיין לא שם אבל מקווה להגיע למקום הזה.

אולי כאשר לא תחושי מסכנה כאשר תחשבי עליו? אולי כאשר תכעסי פחות על ההורים שלך ביחס לעבר? מה דעתך? מהי ההוויה שתהיי בה כאשר שעבר יהיה כבר פחות "אישו"?
אני חושבת שכשאהיה שוות נפש כשאביט על העבר, ואהיה במקום של קבלה והשלמה.

ראשית, שנה זה מעט זמן יחסית כדי ליצור שינויים גורפים שכאלה בתחומים כמו זוגיות ועבודה. שנית, גם על השאלה הזאת קשה לי לענות ממרחק מבלי להכיר אותך ממש . צר לי.
כמה זמן (בגדול) לוקח ליצור שינויים כאלה?

עוד משהו, בתקופה האחרונה יש אצלי רצף/דפוס של פציעות בפיזי שחוזר על עצמו שוב ושוב כאילו בא להגיד לי משהו, ואני לא מבינה מה אני צריכה ללמוד מזה. אני כותבת את זה כי זה קיצוני ולא הגיוני הרצף של הדברים, כל יומיים שלושה יש לי פציעה או כוויה או חתך או מכה כואבת וזה לא משהו שקרה לי לפני כן, ואני מרגישה שיש כאן מסר שאני צריכה ללמוד משהו.

חוץ מזה, בתקופה האחרונה צצו לי מגוון של בעיות בריאותיות שונות ביחד שזה הזוי בעצמו ואני לא ידעתי מאיפה זה נפל עליי ואיפה לשים את האצבע מרוב בעיות שצצו,עשיתי מלא בדיקות. היום הדברים הסתדרו פחות או יותר ולא התגלתה בעיה רצינית אבל אני מרגישה שיש כאן מסר עבורי שאני צריכה ללמוד משהו ואני לא יודעת מה.

אני רוצה לומר שהתפיסה וההתמודדות שלי את הנושא הבריאותי שלי ושל המקורבים שלי הייתה ילדותית, חרדה והיסטרית לאורך כל השנים, אולי יש קשר לזה ולמה שאני עוברת, לא יודעת.

אשמח אם תעזרי לי להבין?

עירית_לוי

אני חושבת שכשאהיה שוות נפש כשאביט על העבר, ואהיה במקום של קבלה והשלמה.
כן.
אגב, זה לא אומר שגם אז לא יעלה כאב מדי פעם. גם לאחר קבלה ושלמה זה עשוי לקרות. אין לנו כפתור שמעלים הכל באופן מוחלט. הזיכרונות קיימים, וכאב היה ויהיה תמיד חלק מ"העיסקה" של להיות בנאדם

.
אבל שוויון נפש, ברמה כזו או אחרת, קבלה והשלמה - יהיו מדדים מצויינים, גם בעיני.

כמה זמן (בגדול) לוקח ליצור שינויים כאלה?
אין לזה תשובה אחת.
זה מאוד תלוי באדם, במשאבי הנפש שלו, במידת הבשלות לשחרר דברים מסויימים, בסוג העבודה הפנימית ובמידת ההתאמה שלה לאדם, ועוד ועוד. צר לי שאני לא יכולה לתת לך כאן תשובה חד משמעית.

חוץ מזה, בתקופה האחרונה צצו לי מגוון של בעיות בריאותיות שונות ביחד שזה הזוי בעצמו ואני לא ידעתי מאיפה זה נפל עליי ואיפה לשים את האצבע,עשיתי מלא בדיקות. היום הדברים הסתדרו פחות או יותר ולא התגלתה בעיה רצינית אבל אני מרגישה שיש כאן מסר עבורי שאני צריכה ללמוד משהו ואני לא יודעת מה. אשמח אם תעזרי לי להבין?
אני מבינה ומתחברת לרצון שלך לנסות ללמוד מזה משהו.
גם לגבי הפציעות התכופות, וגם לגבי הבעיות הרפואיות השונות - אני מציעה לך להציץ בספר של לואיז היי item]אתה יכול לרפא את חייך. id[/po]=12102 את מכירה אותו?
היא נותנת שם גישה לריפוי פיזי באמצעות עבודה על דפוסים רגשיים. יש בספר פרק שלם המתאר את הקשר בין בעיות פיזיות מכל הסוגים - לבין הדפוס הרגשי שעומד מאחורי כל בעיה/תופעה, וכיצד כדאי לעבוד איתו. כולל אינדקס של תסמינים רפואיים. כמובן שכדאי לבדוק אם מה שהיא אומרת לגבי כל בעיה הוא באמת נכון במקרה שלך, בעיניך, ולתחושתך (טוב, זה תמיד נכון, לגבי כל עצה שאת מקבלת

).

_אין לזה תשובה אחת.
זה מאוד תלוי באדם, במשאבי הנפש שלו, במידת הבשלות לשחרר דברים מסויימים, בסוג העבודה הפנימית ובמידת ההתאמה שלה לאדם, ועוד ועוד. צר לי שאני לא יכולה לתת לך כאן תשובה חד משמעית._

אני מבינה, בכל מקרה תודה.

אני מבינה ומתחברת לרצון שלך לנסות ללמוד מזה משהו.

האם גם את חושבת שדברים קורים לנו כדי שנלמד מהם, כדי שנתפתח?

_גם לגבי הפציעות התכופות, וגם לגבי הבעיות הרפואיות השונות - אני מציעה לך להציץ בספר של לואיז היי אתה יכול לרפא את חייך. את מכירה אותו?
היא נותנת שם גישה לריפוי פיזי באמצעות עבודה על דפוסים רגשיים. יש בספר פרק שלם המתאר את הקשר בין בעיות פיזיות מכל הסוגים - לבין הדפוס הרגשי שעומד מאחורי כל בעיה/תופעה, וכיצד כדאי לעבוד איתו_

קראתי את הספר של לואיז היי והיא בסוף הספר באמת מתארת את הקשר בין הבעיות הפיזיות לבין הדפוס הרגשי. אבל אני לא חושבת שזה העניין כי מה שקורה אצלי זה רצף גדול של מקרים לא הגיוני שדוחף אותי לפינה, בגלל שזה מוקצן אני מרגישה שיש כאן מסר עבורי שבו משהו בתפיסה שלי צריך להשתנות, כרגע אני לא יודעת מה זה, אני מקווה שעם הזמן אני אדע מה הכוונה.

עוד משהו, בשבועיים האחרונים עבדתי בעבודה זמנית כמה שעות ונתקלתי בדפוס שחזר על עצמו שוב ושוב עם שלוש נשים דומיננטיות/שתלטניות שונות שאמרו לי מה לעשות, ונתנו לי הוראות/פקודות ואין להן שום סמכות להגיד לי מה לעשות כי אנחנו עושות את אותו תפקיד וכשזה קרה זה הכעיס אותי מאוד. זה פשוט הטריף אותי, נכנסתי באחת מהן שאני לא מוכנה שתגיד לי מה לעשות . מה אני יכולה לעשות כדי שלא תיווצר לי בכלל סיטואציה כזו?

(באופן כללי אני מכבדת סמכות ואין לי בעיה לעשות מה שמבקשים)

שבת שלום @} @}

עירית_לוי

האם גם את חושבת שדברים קורים לנו כדי שנלמד מהם, כדי שנתפתח?
בעיני, כל דבר שקורה יכול להיות הזדמנות להתפתחות - אם בוחרים, ואם פנויים נפשית ורגשית(!) ללמוד ממנו ולהתפתח באמצעותו באותה נקודת זמן. האני מאמין שלי הוא שזו אפשרות, אבל זו לא חובה או הכרח להביט תמיד כך על הדברים. כלומר, אם בוחרים לעשות זאת, לעשות זאת ביד רכה. הסיבה לכך היא שכאשר זה הופך למחשבה שמכל דבר צריך ללמוד (או חשוב או כדאי), זה עלול ליצור לחץ פנימי (לחץ שעלול ליצור עיכוב ותקיעות), ועלול לכוון להתפתחות ממקום של "משהו לא בסדר בי", או "צריך לתקן אותי". זה, לעומת למשל דחף התפתחותי טבעי שיש לו הֵקשר אחר לגמרי.

כאשר כן מביטים כך על הדברים אפשר לראות לפעמים סיטואציות שניתן לומר עליהן שהן הגיעו ממש "בהזמנה" מבחינת ההתאמה שלהן למדרגה ההתפתחותית בה נמצאים, ולעניינים הפנימיים איתם מתעסקים באותה נקודת זמן.

(אגב, לפני 10 שנים נפתח פה דף שעוסק בשאלה הזאת: האם כל דבר הוא שיעור. אם עלתה בך השאלה, אולי יעניין אותך להציץ בו).

עוד משהו, בשבועיים האחרונים עבדתי בעבודה זמנית כמה שעות ונתקלתי בדפוס שחזר על עצמו שוב ושוב עם שלוש נשים דומיננטיות/שתלטניות שונות שאמרו לי מה לעשות, ונתנו לי הוראות/פקודות ואין להן שום סמכות להגיד לי מה לעשות כי אנחנו עושות את אותו תפקיד וכשזה קרה זה הכעיס אותי מאוד. זה פשוט הטריף אותי, נכנסתי באחת מהן שאני לא מוכנה שתגיד לי מה לעשות . מה אני יכולה לעשות כדי שלא תיווצר לי בכלל סיטואציה כזו?
אני יכולה לשער שזה הקפיץ אותך כך משום שהסיטואציות הללו כנראה הציפו בך חוויית קַטנוּת מכאיבה ביותר (או חוויית נחיתות, או היעלמות, או מחיקה, או משהו מכאיב דומה). תבדקי אם אכן כך.
מה שאת יכולה לעשות, זה להמשיך (:-)) ולעבוד על זקיפות הקומה שלך: על יצירת התפיסה הפנימית שאת לא ראויה להקטנה, שאת ראויה ויכולה להתנהל "בגובה העיניים" מול כל אדם, שאת לא נחותה מאף אדם, וכן הלאה. למעשה ליצור תפיסות פנימיות שיאפשרו לך חוויה נינוחה של עוצמה מול התנהגות שאפשר להגדירה כמשתלטת או כדומיננטית. וזה, לעומת מה שחווית השבוע: חוויה של "אני קטנה/נחותה/נמחקת/נעלמת".

שבוע טוב

.

למעשה ליצור תפיסות פנימיות שיאפשרו לך חוויה נינוחה של עוצמה מול התנהגות שאפשר להגדירה כמשתלטת או כדומיננטית.

האם תוכלי להרחיב בבקשה יותר?

איך אני יכולה להיות נינוחה מול התנהגות שתלטנית?

כל נושא השתלטנות זה פצע שלי כי גדלתי עם אימא ואחות שתלטניות וסבלתי מאוד, כתוצאה מזה הפכתי להיות מובלת, מרצה, כנועה ולצערי לאורך כל חיי משכתי לחיים שלי בעבודה, בחברות נשים שתלטניות שעשו לי חיים לא קלים. מה אני יכולה לעשות כדי לא למשוך יותר לחיים שלי נשים שתלטניות?

תודה לך.

עירית_לוי

_למעשה ליצור תפיסות פנימיות שיאפשרו לך חוויה נינוחה של עוצמה מול התנהגות שאפשר להגדירה כמשתלטת או כדומיננטית.
האם תוכלי להרחיב בבקשה יותר?
איך אני יכולה להיות נינוחה מול התנהגות שתלטנית?_
באופן נקי ואובייקטיבי, התנהגות שניתן להגדירה כהתנהגות דומיננטית או משתלטת, היא אינה בהכרח דבר שלילי. להתנהגות כזאת, אגב, יש גם הרבה צדדים חיוביים כמו יכולת הנהגה, הובלה, יוזמה, יכולת לקדם דברים וכו'. הכל כמובן תלוי בהֵקשר, בטון ובמנגינה בה מופיעה אותה התנהגות. אם אותה ההתנהגות נעשית בצורה מקטינה ומחלישה ברור שזהו אינו דבר חיובי.

בכל אופן, כאשר אדם, מראש, תופס את עצמו כנחות או קטן או לא שווה או בלתי נראה – כאשר הוא יפגוש אדם שמתנהג באופן דומיננטי או שתלטני, זה יכול להחוות על ידו כדבר מאיים. הוא עשוי לפרש את הדומיננטיות או את ה"אמרו לי מה לעשות" כמשהו שאומר משהו עליו. כמסר של "אתה קטן, נחות ולא שווה". או כחוויה מכאיבה של "אני קטן, נחות ולא שווה".

לדעתי, ככל שתלכי ותיפרדי מהתפיסות המחלישות הללו, ותבססי בתוכך תפיסות עצמיות מעצימות (למשל: אני ראויה, בעלת ערך, מסוגלת לתת את הטון ולהוביל, וכן הלאה) – את תהיי יותר ויותר נינוחה מול התנהגות שניתן להגדירה כדומיננטית או שתלטנית. משום הן לא "יזרקו" אותך לחוויית הקַטנוּת. הן לא יציפו בך את הכאב הישן שאת נושאת בתוכך.

האם זה נתן מענה לשאלה שלך?

מה אני יכולה לעשות כדי לא למשוך יותר לחיים שלי נשים שתלטניות?
בראש ובראשונה – לעבוד על התפיסות העצמיות שתיארתי. זה הדבר הכי יעיל וחשוב בעיני בהקשר הזה.
שנית, ליצור כוונה פנימית למשוך אל חייך נשים שיתמכו בך ביצירת תפיסות מעצימות. נשים שהן במהות שלהן מעצימות, אמפטיות ומפרגנות. לאחל לעצמך, בלב, שהן תגענה.
ושלישית, לזכור, בדיוק כמו שאת אמרת כאן אתמול או שלשום, שכל דבר שקורה יכול, אם רוצים, להיות הזדמנות לצמיחה. ומנקודת המבט הזאת - הנשים שקיימות כרגע בחייך (עד שתגענה האחרות

) יכולות להיות מורות במובן מסויים. אבל שוב, כאמור, רק אם זה מתאים לך ואם תבחרי בכך. זהו כמובן לא הכרח ולא חובה.

שלום עירית,

ש גם הרבה צדדים חיוביים כמו יכולת הנהגה, הובלה, יוזמה, יכולת לקדם דברים וכו'. הכל כמובן תלוי בהֵקשר, בטון ובמנגינה בה מופיעה אותה התנהגות. אם אותה ההתנהגות נעשית בצורה מקטינה ומחלישה ברור שזהו אינו דבר חיוב

אני מאוד מעריכה אנשים עם יכולת הנהגה, הובלה, יוזמה וכו' והלוואי והיו מודלים כאלה בסביבה שלי. האנשים בסביבה שלי התנהגו בצורה שתלטנית במובן הלא חיובי של המילה הם דיכאו, כפו, העליבו, ביקרו,שפטו השחירו, עשו הכול כדי להחליש ולהקטין אותי כדי שיוכלו לשלוט עליי. הדפוס של השתלטנות והכפייה היה הכי חזק בבית וזה יצר כאוס גדול וסבלתי מזה מאוד. גם בי זיהיתי את הדפוס של השתלטנות למרות שאני עשיתי את זה "בצורה נעימה" של שכנוע ובחיוך וכו' אבל זה עדיין שתלטנות, ומאז שנעשיתי מודעת לזה עבדתי על עצמי להפסיק עם זה.

בכל אופן, כאשר אדם, מראש, תופס את עצמו כנחות או קטן או לא שווה או בלתי נראה – כאשר הוא יפגוש אדם שמתנהג באופן דומיננטי או שתלטני, זה יכול להחוות על ידו כדבר מאיים. הוא עשוי לפרש את הדומיננטיות או את ה"אמרו לי מה לעשות" כמשהו שאומר משהו עליו. כמסר של "אתה קטן, נחות ולא שווה". או כחוויה מכאיבה של "אני קטן, נחות ולא שווה".

אני תופסת אנשים שתלטניים כדבר מאיים מאוד, ועד היום אני מפחדת מהם (היום קצת פחות אבל הפחד עדיין קיים) משום שמההיכרות שלי אתם הם לא בוחלים בשום דבר שלילי כדי להשיג את שלהם, כילדה הייתי מבוהלת מאוד מהחוסר גבולות שלהם ומהתעוזה שלהם שהתבטאה במובן השלילי.
אני יכולה להגיד לך שהרגשתי יותר חלשה במחיצתם מאשר נחותה או לא שווה וכו' כי אני לא העזתי לעשות את מה שהם היו מסוגלים לעשות, כמו לדוגמה - לבייש אדם ע"י אנשים או לקלל ולצעוק במקום ציבורי והם כן.

איך אני יכולה להתגבר על הפחדים שלי מאדם שתלטן?

את תהיי יותר ויותר נינוחה מול התנהגות שניתן להגדירה כדומיננטית או שתלטנית. משום הן לא "יזרקו" אותך לחוויית הקַטנוּת. הן לא יציפו בך את הכאב הישן שאת נושאת בתוכך.

איך אני מגיבה בנינוחות להתנהגות שתלטנית כלפיי? מה אני עושה כשאדם לדוגמה, אומר לי מה לעשות או נותן לי הוראות/פקודות? (היום אני לא מוכנה לקבל התנהגות כזו כלפיי).

ושלישית, לזכור, בדיוק כמו שאת אמרת כאן אתמול או שלשום, שכל דבר שקורה יכול, אם רוצים, להיות הזדמנות לצמיחה. ומנקודת המבט הזאת - הנשים שקיימות כרגע בחייך (עד שתגענה האחרות ) יכולות להיות מורות במובן מסויים. אבל שוב, כאמור, רק אם זה מתאים לך ואם תבחרי בכך. זהו כמובן לא הכרח ולא חובה.

אני באמת מאמינה שכל דבר שקורה יכול להיות הזדמנות לצמיחה ואני רוצה ללמוד. איך הנשים שקיימות כרגע בחיים שלי יכולות להיות מורות שלי?

עירית_לוי

_אני יכולה להגיד לך שהרגשתי יותר חלשה במחיצתם מאשר נחותה או לא שווה וכו' כי אני לא העזתי לעשות את מה שהם היו מסוגלים לעשות,
איך אני יכולה להתגבר על הפחדים שלי מאדם שתלטן?_
אם כך, אולי מה שיתמוך בך זה לחזק את התפיסה העצמית שלך כאדם חזק, חסון ומסוגל?
לבסס את הידיעה שיש בך את הפּנים הללו. ובמקביל להעז ולתת להם מקום וביטוי.

איך אני מגיבה בנינוחות להתנהגות שתלטנית כלפיי? מה אני עושה כשאדם לדוגמה, אומר לי מה לעשות או נותן לי הוראות/פקודות? (היום אני לא מוכנה לקבל התנהגות כזו כלפיי).
זה משהו שיִבַּנה מעצמו ככל שהתפיסה הפנימית שלך תלך ותשתנה. ככל שאת תתפסי את עצמך כחזקה, ככל שתאמיני שלא מגיע לך יחס מחליש ומצמצם, וכן הלאה.
עד אז, את יכולה לבקש לומר לך את אותו הדבר בטון אחר, או לבקש מאותו אדם לבקש ממך במקום לתת לך פקודה. שזה למעשה, לבקש התייחסות מעצימה כלפייך.
מה שחשוב שתשימי לב אליו כאשר את מבקשת, זה כרגיל לא רק למילים אלא גם למנגינה. שבטון שלך לא יהיו כעס/האשמה/קורבנות וכן הלאה, אלא משהו ענייני ונקי. נסי לכוון להיות באותו הרגע מישהי שיודעת, שבאמת יודעת בתוך תוכה, שמגיע לה יחס מכבד.
זה (הטון שלך), זה משהו שיהיה לך קל יותר לעשות ככל שהמטען הפנימי ילך ויקטן, ולכן, בתשובה, פתחתי ודיברתי על שינוי התפיסה הפנימית.

אני באמת מאמינה שכל דבר שקורה יכול להיות הזדמנות לצמיחה ואני רוצה ללמוד. איך הנשים שקיימות כרגע בחיים שלי יכולות להיות מורות שלי?
בתוך תוכך, לזכור שעצם נוכחותן יכולה להיות הזדמנות לצמיחה עבורך. לנסות לזכור את זה גם ברגעים הקשים/מרגיזים/מעליבים.
ובמקביל, לשים לב שההתייחסות שלך אליהן אינה התייחסות קוֹרבנית. מיקום של עצמך כקורבן שלהן לא יאפשר את נקודת המבט הזאת, ואת הלמידה שאת מדברת עליה.

תודה לך עירית היקרה.

לשים לב שההתייחסות שלך אליהן אינה התייחסות קוֹרבנית. מיקום של עצמך כקורבן שלהן לא יאפשר את נקודת המבט הזאת, ואת הלמידה שאת מדברת עליה.

איך צריכה להיות נקודת המבט שלי עליהן?

עירית_לוי

איך צריכה להיות נקודת המבט שלי עליהן?
מציעה לחשוב על שני היבטים:

ההיבט הראשון הוא הנושא של להביט עליהן ב"גובה העיניים". לשאוף לאמץ נקודת מבט שאינה רואה את עצמך כנחותה מהן. כאשר את מתמקמת בעמדה של קטנה, נחותה, או חסרת ערך מול מי ש"עושה לך משהו", את עלולה ליצור לעצמך (בינך לבין עצמך) עמדה של קורבן.

ההיבט השני הוא לשים לב לא להפוך אותן ל"לא בסדר" בסיפור. לפחות לא לאורך זמן . לזכור שהן פועלות כפי שהן פועלות, מתוך הדפוסים שלהן. זה מה שנקרא - "שלהן". ככה הן יודעות ורגילות להתנהל מול העולם. זה כמובן לא אומר שאת אמורה להסכים, לקבל ולספוג התייחסות מחלישה, רק לשים לב לא לאמץ נקודת מבט שבה הן ה"רעות" של הסיפור ואת ה"מסכנה" שלו.

שבת שלום עירית,

לשאוף לאמץ נקודת מבט שאינה רואה את עצמך כנחותה מהן. כאשר את מתמקמת בעמדה של קטנה, נחותה, או חסרת ערך מול מי ש"עושה לך משהו", את עלולה ליצור לעצמך (בינך לבין עצמך) עמדה של קורבן.

מה שקורה לי הוא כשמישהו "עושה לי משהו* אז אני מרגישה מאוימת ומתעורר בי פחד, חוסר אונים וזה מה שגורם לי להרגיש קטנה, חלשה, נחותה = קורבן.

לזכור שהן פועלות כפי שהן פועלות, מתוך הדפוסים שלהן. זה מה שנקרא - "שלהן". ככה הן יודעות ורגילות להתנהל מול העולם. זה כמובן לא אומר שאת אמורה להסכים, לקבל ולספוג התייחסות מחלישה, רק לשים לב לא לאמץ נקודת מבט שבה הן ה"רעות" של הסיפור ואת ה"מסכנה" שלו.

"אם הן פועלות כפי שהן פועלות, מתוך הדפסים שלהן וזה מה שנקרא "שלהן" וככה הן יודעות ורגילות להתנהל מול העולם" - מזה אני מבינה מזה שהן "לא אישית נגדי", שהן לא עושות מה שהן עושות באמת נגדי. הבעיה שאני באותן רגעים שמשהו קורה לוקחת את זה אישית ונפגעת, כועסת, נעלבת וכו'.

למה אני תופסת את הדברים אישית נגדי? איך אני יכולה לשנות את נקודת המבט שלי ולהבין שהן לא באמת נגדי?

@} @} @}

עירית_לוי

מה שקורה לי הוא כשמישהו "עושה לי משהו* אז אני מרגישה מאוימת ומתעורר בי פחד, חוסר אונים וזה מה שגורם לי להרגיש קטנה, חלשה, נחותה = קורבן.
אני מבינה.
האתגר שלך ברגעים כאלה הוא לזכור שזהו "סרט". כלומר שזוהי לא האמת. את לא באמת קטנה/חלשה/נחותה! לזכור שזהו משקע ישן שקיים בך ומתעורר, ושזוהי לא האמת לגבי האדם שאת. המעשה או האירוע שקורה "זורק" אותך אל אותה חוויה ישנה. זה מנגנון שאת כבר מכירה.
האתגר הוא להצליח לעשות את ההפרדה הזאת בזמן אמת: בו זמנית גם לחוות את החוויה וגם לזכור ולהישאר מחוברת לידיעה שזהו רק "סרט"/משקע ישן שעולה.
וכל מאורע כזה יכול להיות עוד הזדמנות לתרגל, ולהיזכר, ולהתחבר לידיעה הפנימית של המהות האמיתית שאת היא. להתחבר לא רק רציונלית אלא גם מבחינת החוויה. זה רגע מאוד לא נעים אבל זה חלון זמן שהוא גם הזדמנות.

למה אני תופסת את הדברים אישית נגדי? איך אני יכולה לשנות את נקודת המבט שלי ולהבין שהן לא באמת נגדי?
גם זה חלק מאותו "סרט"

.
לכל בני האדם יש נטייה להאמין שדברים שמתרחשים בעולם מתרחשים מולם/להם/בגללם. אפשר לומר בחיוך שכולנו קצת פרנואידים

.
זוהי נטייה טבעית, והתגובה המועילה מולה תהיה לזכור שזוהי לא האמת. זה לא באמת נגדך, גם אם זה נחווה ומרגיש כך.

האתגר שלך ברגעים כאלה הוא לזכור שזהו "סרט". כלומר שזוהי לא האמת. את לא באמת קטנה/חלשה/נחותה! לזכור שזהו משקע ישן שקיים בך ומתעורר, ושזוהי לא האמת לגבי האדם שאת. המעשה או האירוע שקורה "זורק" אותך אל אותה חוויה ישנה. זה מנגנון שאת כבר מכירה.

מה שקורה לי באותם רגעים שאני חוזרת בתודעה/הרגשה להיות אותה ילדה בת 14 שמרגישה חוסר אונים ופחד, ולא מסוגלת להתמודד עם נשים שתלטניות.

לזכור שהן פועלות כפי שהן פועלות, מתוך הדפוסים שלהן. זה מה שנקרא - "שלהן". ככה הן יודעות ורגילות להתנהל מול העולם.

אני מנסה לתפוס את הדברים בצורה שאת כותבת וקשה לי, מה זה אומר זה מה שנקרא "שלהן", שככה הן רגילות להתנהל מול העולם, האם תוכלי להרחיב בבקשה?

והתגובה המועילה מולה תהיה לזכור שזוהי לא האמת. זה לא באמת נגדך, גם אם זה נחווה ומרגיש כך.

האם באמת הן לא "אישית נגדי"?

עוד משהו, אני מרגישה אשמה ולא בסדר כשמישהו נפגע ממני ואז אני מרגישה צורך לתקן את העניין ולפצות אותו על זה. זה יכול לקרות לי כשאני מביעה דעה שהיא לא לרוחו של האחר או שאני אומרת את מה שאני חושבת עליו ולא בכוונה לפגוע או כשאני מציבה לו גבול או מסרבת לו ואז הוא נפגע ממני ועושה לי פרצוף חמוץ או מתעלם ממני או ברוגז איתי או מסובב לי את הגב וזה מעורר בי רגשות אשמה. שנים סתמתי את הפה ו" הלכתי על ביצים" כדי שהצד השני לא יפגע.

איך אני יכולה להיפטר מרגשות האשמה האלה?

עירית_לוי

מה שקורה לי באותם רגעים שאני חוזרת בתודעה/הרגשה להיות אותה ילדה בת 14 שמרגישה חוסר אונים ופחד, ולא מסוגלת להתמודד עם נשים שתלטניות.
נכון, אבל אל תשכחי שבאותם רגעים נוכחת בך גם אישה בוגרת. לצד הילדה נוכחת אישה שיכולה לזכור ולהזכיר לילדה שזוהי לא האמת. את לא באמת לא מסוגלת. את לא באמת חלשה. יש לך באותם רגעים את האפשרות, בזכות האישה הבוגרת שבתוכך, לעשות את הפיצול בין החוויה שנדמית אמיתית לחלוטין - לבין הידיעה והזיכרון העמוק לגבי מי את באמת. אני יודעת שזה לא פשוט וזה נחווה כמו משהו שחזק ממך, אבל אפשר לנסות לתרגל את זה, לאט לאט. או אפילו רק לכוון בלב להגיע לשם

.

_לזכור שהן פועלות כפי שהן פועלות, מתוך הדפוסים שלהן. זה מה שנקרא - "שלהן". ככה הן יודעות ורגילות להתנהל מול העולם.
אני מנסה לתפוס את הדברים בצורה שאת כותבת וקשה לי, מה זה אומר זה מה שנקרא "שלהן", שככה הן רגילות להתנהל מול העולם, האם תוכלי להרחיב בבקשה?_
במילה "שלהן" הכוונה שלי היא שזהו מנגנון שלהן, או דפוס, או טקטיקה להתנהל בעולם. לשרוד. להצליח. להתקדם. זה משהו שהן מסתובבות איתו בעולם בלי קשר אליך. זה שלהן.
בדיוק כמו שלי יש טקטיקות ודפוסים שהם שלי, ולך יש טקטיקות ודפוסים שהם שלך. וכאשר אנחנו מפעילות אותם על מישהו, זה לחלוטין שלנו. לכל אדם יש את נקודות התורפה שלו ודרכי ההתמודדות שלו, והן שלו. הן לא באמת קשורות לעולם. העולם הוא רק טריגר שמגרה את אותן נקודות תורפה. וכמובן שאף אחד הוא לא לא-בסדר בגלל זה. זו דרכו של העולם וזו דרכה של נפש האדם

.

_והתגובה המועילה מולה תהיה לזכור שזוהי לא האמת. זה לא באמת נגדך, גם אם זה נחווה ומרגיש כך.
האם באמת הן לא "אישית נגדי"?_
לא.
גם אם נדמה למישהו שהוא "אישית נגד מישהו" זה תמיד (בעיני) מתחיל ונגמר אצלו בפנים.
כשאני רבה עם העולם אני רבה למעשה עם עצמי. עם אישו שלא פתור בתוכי שמוקרן החוצה על העולם.
וכאמור, זה שלהן. זה לא באמת אישית נגדך, זוהי דרכן להתמודד עם פחד/קושי/חוסר אונים/רגש אחר שקשה להן להכיל. אבל! אל תקחי את זה למקום של הַקְטַנה ושיפוטיות שלך כלפיהן, אלא רק להתבוננות אובייקטיבית וחומלת על בני האדם. זו הצעתי

. משום שאם את הולכת לשם את מפילה את עצמך למלכוד של בור הקוֹרבנוּת.

_עוד משהו, אני מרגישה אשמה ולא בסדר כשמישהו נפגע ממני ואז אני מרגישה צורך לתקן את העניין ולפצות אותו על זה. זה יכול לקרות לי כשאני מביעה דעה שהיא לא לרוחו של האחר או שאני אומרת את מה שאני חושבת עליו ולא בכוונה לפגוע או כשאני מציבה לו גבול או מסרבת לו ואז הוא נפגע ממני ועושה לי פרצוף חמוץ או מתעלם ממני או ברוגז איתי או מסובב לי את הגב וזה מעורר בי רגשות אשמה. שנים סתמתי את הפה ו" הלכתי על ביצים" כדי שהצד השני לא יפגע.
איך אני יכולה להיפטר מרגשות האשמה האלה?_

ההשערה שלי היא (ותבדקי מה דעתך לגביה) שיש כאן שני עניינים:

. לך יש קושי לחוות פגיעה ודחייה, והיא מושלכת החוצה. אני אסביר: אני משערת שלך יש קושי להכיל את חוויה של פגיעה/דחייה ולא משנה מי הוא זה שחווה אותה: את עצמך או מי שמולך. יש לך כפי הנראה קושי להיות בסביבה, באווירה, באנרגיה של החוויה הזאת. את מזדהה איתה הזדהות יתר גם אם את חווה אותה וגם אם אדם אחר חווה אותה. היא נחווית כ-בלתי נסבלת בכל מקרה ולא משנה מאיזה צד של המתרס את ניצבת: של הדוחה או הנדחית. מול זה אפשר לחזק את החוסן ואי-הפחד מול חוויה של פגיעה ודחייה. כלומר להקטין את הרגישות ואת אי-הסבילות לסוג כזה של חוויה. במילים אחרות - להמשיך לחזק אותך, את המרכז הפנימי שלך ואת תפיסת הערך העצמי שלך.

. הצורך לדחות מישהו שם אותך בעמדה של "אני לא בסדר/אני פוגעת", עמדה שבה עלולים לכעוס עליך ולא לאהוב אותך. וגם זוהי חוויה שיש לך קושי לחוות משום שכרוך בה כאב: החוויה של "אני לא בסדר". מול זה אפשר לחזק את הידיעה שמן הראוי לעיתים להיות קשובה לעצמך ולצרכים שלך גם במחיר של חוסר שביעות רצון של מי שמולך. וגם כאן, לחזק את המרכז הפנימי ואת הידיעה שאת ראויה להיות אהובה תמיד, בלי קשר למעשים שלך או לתגובות של אנשים אחרים אליך.

היי עירית,

תודה לך על הליווי! @}

בדיוק. זה שלהן. זהו מנגנון שלהן, או דפוס, או טקטיקה להתנהל בעולם. לשרוד. להצליח. להתקדם.

זה אומר שהשתלטנות, ההתנשאות, התוקפנות וכו' הם דפוסים שלהן ואין לזה שום קשר אליי, והן מפעילות את זה על כולם או על מי שהשדר שלו מאפשר להן.

כל אדם יש את נקודות התורפה שלו ודרכי ההתמודדות שלו, והן שלו. הם לא באמת קשורות לעולם. העולם הוא רק טריגר שמגרה את אותן נקודות תורפה. וכמובן שאף אחד הוא לא לא-בסדר בגלל זה. זו דרכו של העולם וזו דרכה של נפש האדם .

מה הקשר בין הדפוסים שלי לבין הנקודות תורפה של האדם האחר?

_גם אם נדמה למישהו שהוא "אישית נגד מישהו "זה תמיד (בעיני) מתחיל ונגמר אצלו בפנים.
כשאני רבה עם העולם אני רבה למעשה עם עצמי. עם אישו שלא פתור בתוכי._

נגיד ומישהו דוחה אותי או שונא אותי או תוקף אותי האם זה אומר שהבעיה נמצאת אצלו בפנים והיא שלו וזה לא קשור אליי בכלל? האם תוכלי בבקשה להרחיב את ההסבר על כך?
(תמיד חשבתי שאם בן אדם דוחה אותי זה בגלל שעשיתי משהו רע או משהו בי לא בסדר, תמיד לקחתי את זה אישית)

וכאמור, זה שלהן. זה לא באמת אישית נגדך, זוהי דרכן להתמודד עם פחד/קושי/חוסר אונים/רגש אחר שקשה להן להכיל.

אם מישהי תוקפת אותי או מנסה לשלוט עליי זה לא באמת אישית נגדי, זוהי הדרך שלה להתמודד עם פחד, קושי וכו' לזה התכוונת? האם אני זו שמעוררת בהן את הרגשות האלה של פחד, חוסר אונים וכו'?

לך יש קושי לחוות פגיעה ודחייה, והיא מושלכת החוצה. אני אסביר: אני משערת שלך יש קושי להכיל את חוויה של פגיעה/דחייה ולא משנה מי הוא זה שחווה אותה: את עצמך או מי שמולך. יש לך כפי הנראה קושי להיות בסביבה, באווירה, באנרגיה של החוויה הזאת. את מזדהה איתה הזדהות יתר גם אם את חווה אותה וגם אם אדם אחר חווה אותה.

נכון מאוד, יש לי קושי לחוות דחייה או להיות בסביבה הזאת כי חוויתי בגיל הבגרות דחייה קשה (עליהום, חרם) במשפחה. מה זה אומר שאני משליכה אותה החוצה? ומה הכוונה שאני מזדהה הזדהות יתר כשאני חווה דחייה או אדם אחר?

הצורך לדחות מישהו שם אותך בעמדה של "אני לא בסדר/אני פוגעת", עמדה שבה עלולים לכעוס עליך ולא לאהוב אותך. מול זה אפשר לחזק את הידיעה שמן הראוי לעיתים להיות קשובה לעצמך ולצרכים שלך גם במחיר של חוסר שביעות רצון של מי שמולך.

איך אני יכולה ללמוד להכיל כעס, פרצוף חמוץ, התעלמות, ברוגז, חוסר שביעות רצון של אדם אחר ממני כתוצאה מזה שאני מציבה לו גבול או מסרבת לו?

עירית_לוי

בשמחה

.

_בדיוק. זה שלהן. זהו מנגנון שלהן, או דפוס, או טקטיקה להתנהל בעולם. לשרוד. להצליח. להתקדם.
זה אומר שהשתלטנות, ההתנשאות, התוקפנות וכו' הם דפוסים שלהן ואין לזה שום קשר אליי, והן מפעילות את זה על כולם או על מי שהשדר שלו מאפשר להן._
נכון, הן כפי הנראה מפעילות את זה כשזה נדרש להן.
ואני שוב מדגישה שאנחנו נמצאות כרגע בשיחה הזאת על קו דק וחמקמק של התבוננות מפוכחת וחומלת כלפי בני האדם באשר הם. זה מקום מאוד עדין להיות בו. ולכן חשוב לשים לב לא ליפול ממנו אל מקום של הקטַנה שלהן או שיפוטיות כלפיהן או כלפי הדפוסים שלהן. לא לזה התיאור שלי מכַוון. בסדר?

לשים לב לזה, זה יהיה חשוב בשבילך. בשביל בניית המרכז החזק שלך, מרכז עצמאי שאינו תלוי בהשוואות.

_כל אדם יש את נקודות התורפה שלו ודרכי ההתמודדות שלו, והן שלו. הם לא באמת קשורות לעולם. העולם הוא רק טריגר שמגרה את אותן נקודות תורפה. וכמובן שאף אחד הוא לא לא-בסדר בגלל זה. זו דרכו של העולם וזו דרכה של נפש האדם .
מה הקשר בין הדפוסים שלי לבין הנקודות תורפה של האדם האחר?_
ראשית, דפוס ונקודת תורפה אלה הן מבחינתי מילים שונות לאותו הדבר.
שנית, הקשר עליו את שואלת קיים אם את נמצאת באינטראקציה עם אדם שאת והוא לוחצים זה לזו על "הכפתורים": אם הדפוסים שלכם "מתנגשים" או מפעילים זה את זה. זה לא אומר שאת לא יכולה להיות בקשר עם כאלה אנשים, להיפך. לעיתים, כאשר ההתנגשות ניתנת להכלה, זה יכול להיות דווקא מפגש פורה ומפַתח. אני למשל לא מכירה בני זוג שנקודת התורפה/הדפוסים שלהם אינם מגרים זה את זה, בהתאמה מושלמת. (זה לא אומר שאנחנו חייבים להישאר בתוך כל מערכת יחסים עם כל אדם שמפעיל אותנו. לעיתים המחיר שהמפגש גובה הוא גבוה מדי לעומת התגמול של הלמידה וההתפתחות שטמונים במפגש).

הנה דוגמא לכך (לא קשורה אליך): אדם עם דפוס של תלותיות, עשוי לחוש פחד/כאב/חרדה אם הוא חי עם אדם עם דפוס של "התבצרות בבונקר", כי האדם עליו הוא מצפה להישען ומצפה שיעניק לו ביטחון, בורח ונעלם לו בדיוק ברגע שבו הוא חש/מאמין שכל קיומו תלוי בנוכחות של האדם שמולו. ובהתאמה מושלמת, האדם עם הדפוס של ה"התבצרות בבונקר" עשוי לחוש פחד/כאב/חרדה בכל פעם שהאדם עם הדפוס של התלותיות נצמד אליו בדיוק כאשר עולה בו בצורך להתנתק ולהיכנס לעולם שלו. האדם הראשון חש מאויים כאשר הוא "יותר מדי לבד". האדם האחר חש מאויים כאשר הוא "יותר מדי ביחד". מהצד יהיה קל לראות שאין באמת "יותר מדי" באופן אובייקטיבי. עבור כל אחד מהם החוויה היא "סרט" מכאיב שנשען על משקעי העבר שלו, על הפחדים והכאבים הספציפיים שהוא נושא עימו.

האם זה נתן לך מענה לשאלתך על הקשר בין דפוסים/נקודות תורפה של אדם אחד לאלו של אדם אחר?
.

_גם אם נדמה למישהו שהוא "אישית נגד מישהו "זה תמיד (בעיני) מתחיל ונגמר אצלו בפנים.
כשאני רבה עם העולם אני רבה למעשה עם עצמי. עם אישו שלא פתור בתוכי.
נגיד ומישהו דוחה אותי או שונא אותי או תוקף אותי האם זה אומר שהבעיה נמצאת אצלו בפנים והיא שלו וזה לא קשור אליי בכלל? האם תוכלי בבקשה להרחיב את ההסבר על כך?
(תמיד חשבתי שאם בן אדם דוחה אותי זה בגלל שעשיתי משהו רע או משהו בי לא בסדר, תמיד לקחתי את זה אישית)_
מה שאת למעשה אומרת כאן, זה שאת רגילה לקחת על עצמך תמיד, כברירת מחדל, את האשמה. אם מישהו לא אוהב אותך או מתנהג אליך בצורה מחלישה את מאמינה (או האמנת עד היום) שזה בגלל שאת לא בסדר או בגלל שעשית משהו לא בסדר.

הנה הזדמנות לאמץ נקודת מבט חיצונית. להביט על זה כאילו מהצד. לעשות "זום אאוט" לסיטואציה, ולראות שיש פה שני בני אדם, שלכל אחד מהם יש פחדים, כאבים ונקודות תורפה. לכל אחד מהם יש טעם שונה והעדפות שונות, וזה בסדר.

אם מישהו לא אוהב אותך זה שלו. זה לא בגלל שאת עשית משהו לא בסדר, או לחילופין לא בגלל שאת אדם שלא ראוי לאהוב. זה שזה "שלו", זה גם לא אומר שהוא לא בסדר. זה רק אומר שמשהו בך מפעיל אותו / לא נעים לו / "זורק" אותו לחוויה לא נעימה כלשהי שהיא שלו. את לא אשמה בזה וגם הוא לא אשם בזה. לעיתים מדובר במפגש של דפוס בדפוס. של משקע במשקע. כך אנחנו בנויים

. ככל שמבינים את הדינאמיקה הזאת, ולומדים לעבוד איתה, ומכוונים לשחרור מדפוסים ומאמונות מחלישות, כך נהיה קל ופשוט יותר להיות בתוך מערכות יחסים מכל הסוגים. ברור שעל הנייר זה נשמע קל, וליישם זה הרבה יותר מורכב. אבל ההבנות הללו ונקודת המבט הזאת היא מקום נהדר, בעיני, להתחיל ממנו.

האם זה נתן לך מענה לשאלה?
אם לא, המשיכי לשאול עד שזה יתבהר לך לגמרי.

_וכאמור, זה שלהן. זה לא באמת אישית נגדך, זוהי דרכן להתמודד עם פחד/קושי/חוסר אונים/רגש אחר שקשה להן להכיל.
אם מישהי תוקפת אותי או מנסה לשלוט עליי זה לא באמת אישית נגדי, זוהי הדרך שלה להתמודד עם פחד, קושי וכו' לזה התכוונת? האם אני זו שמעוררת בהן את הרגשות האלה של פחד, חוסר אונים וכו'?_
כן, זה לא אישית נגדך. את היא טריגר ש"עבר במקרה בסביבה" והפעיל אצלה דפוס התנהלות. יש אנשים שכן מפעילים אצלה את הטריגר ויש כאלה שלא. על אלה שכן מפעילים – זה לא אומר שום דבר רע!

. זה כמו שלא כל מי שאני מתעצבנת ממנו זה אומר עליו משהו רע, זה מעיד על המבנה שלי ועל סוג הדינאמיקה שמתעורר במפגש בין המבנים הפנימיים של שנינו

.

כל זה כמובן לא אומר שאת צריכה להסכים לספוג ממנה יחס מחליש ברגעים בהם היא מתקיפה אותך. חלילה. יותר מזה: ההבנה שזה לא משהו שמופעל אישית נגדך או בגללך ("בגלל שאת רעה ולא בסדר") - יכולה לתרום לך להצבת גבול יעיל יותר, משום שכאשר את נשענת על ההבנה הזאת - את יכולה להגיב באופן יותר ענייני, יותר שקול, ופחות רגשי, משתופף וקוֹרבני.

_לך יש קושי לחוות פגיעה ודחייה, והיא מושלכת החוצה. אני אסביר: אני משערת שלך יש קושי להכיל את חוויה של פגיעה/דחייה ולא משנה מי הוא זה שחווה אותה: את עצמך או מי שמולך. יש לך כפי הנראה קושי להיות בסביבה, באווירה, באנרגיה של החוויה הזאת. את מזדהה איתה הזדהות יתר גם אם את חווה אותה וגם אם אדם אחר חווה אותה.
נכון מאוד, יש לי קושי לחוות דחייה או להיות בסביבה הזאת כי חוויתי בגיל הבגרות דחייה קשה (עליהום, חרם) במשפחה. מה זה אומר שאני משליכה אותה החוצה? ומה הכוונה שאני מזדהה הזדהות יתר כשאני חווה דחייה או אדם אחר?_
"מושלך החוצה" זה אומר שכאשר את מביטה על הסיטואציה את מגיבה אליה מתוך אותו כאב ישן של דחייה. אם מישהו מפחד מדחייה או מאמין שמגיע לו שידחו אותו, האמונה הזאת תוקרן, כמו על גבי מסך, על מה שהוא יראה. הוא עשוי לפרש את המציאות דרך אותה אמונה, למשל, לפרש תגובות מסויימות כדחייה (גם אם במקור לא כוונו לבטא דחייה), דחייה שלו עצמו או דחייה של מישהו כלפי אדם אחר. הוא גם עשוי לא להיות מסוגל להכיל את הסיטואציה.

"הזדהות יתר" זה אומר שאת מגיבה באופן שהוא איננו אובייקטיבי. למשל, אם למישהו כואב משהו זה מטלטל אותך כאילו זה כואב לך. הזדהות יתר היא טבעית ונורמלית, ולכל אדם זה קורה עם הכאב או הדפוס הפרטי שלו. את לא חריגה בנוף

. היכולת לא-להזדהות הזדהות-יתר מאפשרת להביט על הסיטואציה כפי שהיא. מה שנקרא - AS IS. ולראות את מה שיש בה באמת, או באופן אובייקטיבי יחסית. אם את לא יכולה לשאת דחייה, יכאב לך גם לגרום למישהו אחר לחוות דחייה משום שאת תזדהי איתו הזדהות-יתר. את כביכול תחושי את הדחייה עבורו, במקומו.

האם זה נתן לך מענה לשאלות שלך?

איך אני יכולה ללמוד להכיל כעס, פרצוף חמוץ, התעלמות, ברוגז, חוסר שביעות רצון של אדם אחר ממני כתוצאה מזה שאני מציבה לו גבול או מסרבת לו?
זה כמו שריר שאפשר לחזק ולהגמיש: להרחיב את היכולת להכיל חוסר שביעות רצון של אדם אחר (כאשר באוטומט עולה פחד מאוד גדול מהאפשרות הזאת).
הגמשת השריר יכולה לכלול: ללמוד להעז לשים את עצמך בראש סדר העדיפויות, לזכור שאת ראויה לכך, לזכור את מחיר הביטול העצמי, לזכור שחוסר שביעות הרצון שלו לא מוריד ממך דבר ולא מעיד עליך דבר, להעז לפגוש את הרגשות שעולים מול כזאת חוויה. זה הכיוון

.

עירית היקרה,

כל השבוע וחצי האחרונים הרגשתי שאני לא יכולה להכיל כלום, לא מסוגלת לקלוט שום דבר, צריכה זמן לעצמי להירגע ולאט לאט לקלוט את הדברים, ובנוסף לזה חליתי ביומיים האחרונים כך שאני גם נפשית וגם פיזית לא במיטבי.

אני רוצה לומר לך תודה! @}

עירית_לוי

קחי לך את הזמן, לאט לאט.
מדובר בהרבה מאוד תוכן רגשי להכיל ולעכל, וזהו עומס לא פשוט על הנפש. בנוסף, את עושה תהליך מאוד אינטנסיבי, גם בלי קשר להתכתבות שלנו כאן.
אז הצעתי היא שתקחי לך את הזמן, תני לעצמך מרווח נשימה, בדיוק כמו שאת עושה כרגע. מה שקורה לך כרגע הוא כפי הנראה חלק מהתהליך (עם כל כמה שזה מבאס ולא נעים).
מקווה שתרגישי יותר טוב, מכל הבחינות, בקרוב

לעירית האחת והיחידה!

אין לי מילים להביע את תודתי והערכתי הגדולה אלייך, את מדהימה! תודה לך. @} @}

עירית_לוי

בשמחה

(ואם אפשר למנף את הדינאמיקה בינינו לעוד קצת עבודת התפתחות - תנסי להפנות עכשיו את ההתפעמות הזאת שביטאת כלפיי, גם כלפיי עצמך. יש לך הרבה ממה

).

עירית שלום,

איזה אמונות לא מודעות יש סביב בעיות בריאותיות שונות?

עירית_לוי

הי,
אני לא יודעת איך לענות על זה. האם תוכלי למקד את השאלה? (היא כללית מדי, אני צריכה יותר מידע

).
בנוסף, כבר דיברנו עליה פה בדף אם אני לא טועה: לואיז היי טובה מאוד במתן מענה ספציפי לקשר בין ענייני בריאות למיניהם לבין אמונות לא מודעות. ממליצה להציץ בספר שלה.

בנוסף, כבר דיברנו עליה פה בדף אם אני לא טועה: לואיז היי טובה מאוד במתן מענה ספציפי לקשר בין ענייני בריאות למיניהם לבין אמונות לא מודעות. ממליצה להציץ בספר שלה.

דיברנו בעבר "שהפנים יוצר את המציאות" ואם אשנה את הפנים אז המציאות שלי תשתנה. יכול להיות שיש לי אמונה לא מודעת "באתי לעולם לסבול" ואז צצות בעיות בריאות. דברים כאלה.
האם יש עוד אמונות לא מודעות מהסוג הזה שיכולות ליצור בעיות בריאות שונות?

קראתי את הספר ולא לזה אני מתכוונת.

עירית_לוי

_דיברנו בעבר "שהפנים יוצר את המציאות" ואם אשנה את הפנים אז המציאות שלי תשתנה. יכול להיות שיש לי אמונה לא מודעת "באתי לעולם לסבול" ואז צצות בעיות בריאות. דברים כאלה.
האם יש עוד אמונות לא מודעות מהסוג הזה שיכולות ליצור בעיות בריאות שונות?_
כן, אני מבינה למה את מתכוונת

.
אני חושבת שאולי גם אמונות מסוג "לא מגיע לי שיהיה לי טוב", "לא מגיע לי לחיות בטוב", "אני לא רוצה לחיות בטוב" - עשויות להיות קשורות. אני לא באמת יודעת. אלה הן "יריות באפלה" מבחינתי אז תבדקי כמובן...

אמונה נוספת אפשרית ''כשרע לי אני לא פנויה לקדם פאן בחיים שלי שמפחיד אותי''. כלומר תירוץ או בלם לאי התקדמות.
נניח אני פוחדת מזוגיות ואינטימיות, או מהתמודדות עם עצמאות כלכלית, או קונפליקטים בעבודה... אז אני מסדרת לעצמי להיות עסוקה במחלות ופחדים מהן, ולא 'מתפנה' להתעסק בנושא 'ההוא' שמאיים עלי אפילו יותר ממחלה קשה.

תודה לך עירית! @}
תודה יולי קו! @}

מצאתי את הדף הזה בשיטוטיי בתזמון מושלם.
לאחרונה גיליתי שיש בי צד שנהנה מהסבל.
האם יתכן? "נהנית" להיות בדיכאון
הרווח שלי מכך הוא שבמצבי רוח רעים, דיכאון או מחלה אני מקבלת / נותנת לעצמי פטור לא לתפקד.
מרשה לעצמי להישאר במיטה לרחם על עצמי, להיכנס לפעילות אובסיסיבית שאינה מקדמת את מטרותיי ואינה מביאה לי אושר.
הפעולות הפשוטות שכן יביאו לי אושר ושמחה נראות לי קשות לביצוע ולהשגה.
מידי פעם יש ימים שבהם אני מכבה את המחשב לחלוטין, משתלטת על המשימות שלי (הפיזיות והרוחניות) ומרגישה טוב בזה, אך למחרת לא מתמידה בזה.
גם מול משפחתי יש מקום כלשהו שנהנה לסבול.
לפני כשבוע עברתי התקף חרדה , קבעו לי תור אצל פסיכיאטר וקיבלתי כדורים .
במבט לאחור נהניתי מתשומת הלב, מהדרמה, מהעובדה שבני המשפחה דאגו לי.
הרגשתי אהובה, ובמצבים אחרים שהם לא מצבי מצוקה אני לא מרגישה אהובה.
איך אוכל להרגיש אהובה ללא הדרמה והמצוקה?
אני מרגישה שהמצוקה והסבל הם דרכים לקבל אהבה ותשומת לב ובלעדיהם לא אקבל זאת.
בנוסף אני מרגישה שאינני ראויה לקבל אהבה בדרך אחרת.

עירית_לוי

איך אוכל להרגיש אהובה ללא הדרמה והמצוקה?

נראה ששמת את האצבע על האמונות הלא מודעות שלך ושאת הופכת אותן לכן מודעות. את נשמעת לי ממש בדרך הנכונה

.

אם אכן כך, כלומר, אם עד היום האמנת שאת ראויה לקבל אהבה ותשומת לב רק באמצעות סבל, הרי שהאתגר מולו את ניצבת הוא לבסס את האמונה - שאת ראויה לקבל אהבה ותשומת לב בכל מצב הוויה שלך, וכמובן גם כאשר את שמחה ומרוצה.

ניתן לשער שהמערך הרגשי שלך הגיע בגיל צעיר למסקנה לא מודעת שאת תשומת הלב החיובית את צריכה להצדיק, או צריכה לשלם עליה מחיר כלשהו. שהיא לא מגיעה לך סתם כך וללא כל תנאי.
והיום, כאדם בוגר, את יכולה לכוון את עצמך לבסס בתוכך מסקנה אחרת. בעיני, חשוב לכוון לבסס אותה גם ברמה הרציונלית והמודעת, וגם ברובד הפנימי, העמוק והלא מודע. הרובד העמוק הוא זה שנותן את הטון ומשפיע ברוב המקרים על ההתנהלות, ולכן כדאי לכוון גם לשינוי בו.

מה דעתך על הכיוון הזה?

כן, זה נכון.
יש לי גם הנאה מסויימת לייצר דרמה סביבי, ברובד מסוים.
אם כך איך מבססים אמונה חדשה?
ברובד המודע? וכן איך עושים זאת ברובד העמוק יותר?

עירית_לוי

יש לי גם הנאה מסויימת לייצר דרמה סביבי, ברובד מסוים.
אני משערת שההנאה היא תולדה של תשומת הלב שאת מקבלת כתוצאה מהדרמה. שכנראה, לא למדת וגם לא התרגלת לקבל בדרך אחרת. תשומת לב היא דבר חשוב שכל אדם ראוי לו. השאיפה במצב כמו זה שאת מתארת היא ללמוד ולהתרגל לקבל תשומת לב בדרך שאינה כרוכה בסבל שלך. דרך שלא גובה ממך מחיר שכזה.

_אם כך איך מבססים אמונה חדשה?
ברובד המודע? וכן איך עושים זאת ברובד העמוק יותר?_
מדובר בתהליך של שינוי פנימי.
נדרש "לשכנע" את שני הרבדים הללו שמגיע לך, שאת ראויה לקבל תשומת לב חיובית. לשם כך, נדרש לברר מהם המחסומים והפחדים שעומדים בינך לבין ההסכמה "להשתכנע" ולהכיר בכך שאת ראויה לכך.

אין דרך אחת להגיע לשם. לכל אחד יש את המסע הפנימי והייחודי שלו להתרת מארג האמונות האישי שלו. הנפש של כולנו דומה מאוד אבל גם שונה אחת מרעותה

. אם את רוצה, אנחנו יכולות לנהל כאן בדף הזה מעין שיחה כתובה שתנסה לכוון לשם.

אשמח לנהל דיון.
חשוב בשבילי לשכנע את הרובד הכי הפנימי, כי הרציונלי כבר הבין.

במשפחה שבה גדלתי וגם בסביבה שלי כיום לא ניתנת אהבה ותשומת לב בקלות , יש צורך במצוקה כדי לקבל את כל זה, או לפחות כך הניסיון שלי עם הדברים.

עירית_לוי

אוקיי,
בואי נתחיל מזה שתכתבי אינטואיטיבית (כלומר "מהבטן" ולא מהשכל) מה עולה לך מול השאלות הבאות?

האם אני מסכימה להכיר בכך שמגיעה לי תשומת לב חיובית?
האם אני מסכימה להכיר בכך שמגיעה לי תשומת לב חיובית סתם כך ללא כל תנאי?
מה מפחיד אותי (אם מפחיד) ב-להכיר בכך?
אם לא אהיה סובלת אז...?
אם כן אהיה סובלת אז...?

-האם אני מסכימה להכיר בכך שמגיעה לי תשומת לב חיובית?
כן

האם אני מסכימה להכיר בכך שמגיעה לי תשומת לב חיובית סתם כך ללא כל תנאי?
לא. סתם כך לקבל תשומת לב זה תינוקי, זה נזקקות, ותלותיות.

מה מפחיד אותי (אם מפחיד) ב-להכיר בכך?
שלא אקבל את תשומת לב.
שאראה כנזקקת , תינוקית , תלותית.

אם לא אהיה סובלת אז...? אם כן אהיה סובלת אז...?
אין לי תשובה, אני סובלת כעת במציאות.

עירית_לוי

אני מבינה

.

האם את יכולה לנסות לרגע להביט על המסקנות הללו של "נזקקת, תינוקית ותלותית", ולראות שהן לא בהכרח האמת? כלומר, לנסות עכשיו לאמץ נקודת מבט שהיא חיצונית לך, מעט אובייקטיבית יותר - ולראות שמדובר במסקנות סובייקטיביות.

אני אסביר מדוע אני חושבת שהן סובייקטיביות ולא בהכרח האמת:
בדרך כלל כאשר אנחנו מגיעים למסקנות כאלה, ומפחדים פחדים מהסוג הזה, זוהי תוצאה של חוויה שחווינו בעבר שלנו.

בתגובה לחוויה הזאת (ולרוב, למעשה, בתגובה לרצף מצטבר של חוויות דומות), המערך הרגשי שלנו –

מחליט שמדובר בחוויה שהיא אמיתית ונכונה ("אם אקבל תשומת לב סצם כך זה אומר שאני באמת תלותית ותינוקית, ואם אני אכן כזאת, אז זה ראוי לגינוי ולבוז"). מסקנה ופרדיגמה שהיא כמובן לחלוטין לא נכונה.

וגם מחליט שזוהי חוויה קשה מדי, ומכאיבה מדי ושהנפש לא תעמוד בה יותר. שהספיק לה ו"הגיע לה עד כאן" . חוויה שלנפש כדאי להימנע ממנה ויהי מה. וזו מסקנה שאולי עבור ילדה קטנה, בנקודה מאוד ספציפית היא היתה נכונה ואולי אף מועילה (כי היא אולי הגנה עליה מפני גינוי של הסביבה), אבל כאשר אנחנו ממשיכים להישמר מפני חוויות כאלה גם כאשר אנחנו מתבגרים ומתחזקים, אנחנו בעצם מחזקים ומשמרים את הדפוסים שלנו. לפי תפיסת עולמי , מנגנוני הגנה שאין בהם יותר צורך – הם דפוסים מגבילים.

ואז, לפני שנים, התחיל להיבנות מנגנון הגנה בין המערך הרגשי שלך לבין המסקנה הזאת. הוא דואג שאת לא תצטרכי לחוות יותר לעולם את החוויה המכאיבה של היותך "נזקקת, תינוקית ותלותית".

לכן, היום, מה שנדרש לעשות כדי להיפרד מהדפוס שאת מתארת, זה:

להכיר בכך שאת לא נחשבת לתינוקית וכו' אם את מקבלת תשומת לב בדרך חיובית. או אם את זקוקה לתשומת לב סתם כך. כי האמת היא שכל אדם זקוק לתשומת לב . בעיני זהו צורך טבעי, בסיסי וחשוב כמו כל צורך אחר. כלומר האתגר הוא לראות בתשומת לב צורך לגיטימי וטבעי וראוי שאין צורך "לשלם" עליו בשום דרך. בדיוק כמו שאת לא צריכה לשלם בעבור אהבה או בעבור האוויר שאת נושמת וראויה לנשום.

להכיר בכך שגם אם ברגעים מסויימים את למשל מתנהלת באופן שאפשר לפרשו כנזקק ותלותי – זה לא מוריד מערכך. שזה בסדר. שמותר לך שיהיו לך גם פנים כאלה באישיות שלך. לכל אדם יש באישיות שלו פנים רבות ומגוונות. אין אדם מושלם. אין אדם שהוא לא לעיתים נזקק (וזה נכון לגבי כל תכונה באשר היא). והאתגר כאן יהיה, במקביל, "לעשות שלום" עם הפן הנזקק שבתוכך. לראות ולקבל את זה שהוא חלק טבעי שאינו ראוי לגינוי. ללמוד להביט עליו בחמלה כאשר הוא תופס פיקוד. ואז, להעז, ברגעים מסויימים להיות נזקקת, ולראות שאת לא באמת פגיעה או נחותה כאשר את נזקקת. כאשר את מעזה להיות נזקקת או מעזה לבטא את הנזקקות שלך.

ליצור חוסן פנימי שיתמוך בך לפגוש את כאבי הילדות הללו שהחוויה מציפה בך, ולהבין שהיום, כאדם בוגר, הם כבר לא באמת ימוטטו את המערך הנפשי שלך. החוסן הזה יאפשר לך להיפרד באופן הדרגתי (באמת הדרגתי) ממנגנון ההגנה של לייצר דרמה וסבל על מנת לקבל תשומת לב.

מה את אומרת על הכיוון הזה?
לפני שאני ממשיכה אני רוצה לשמוע מה עולה בך מול הדברים הללו, כדי שההמשך יהיה מדוייק לך ומתואם עם המבנה שלך והצרכים שלך. מה מדבר אליך, מה לא (אם לא) וכו'.

לפני שאני ממשיכה אני רוצה לשמוע מה עולה בך מול הדברים הללו, כדי שההמשך יהיה מדוייק לך ומתואם עם המבנה שלך והצרכים שלך. מה מדבר אליך, מה לא (אם לא) וכו'.

זה כיוון רציונלי.
נדרש כאן להבין, להכיר בכך שזה לא נחשב תינוקי, ושמותר להתנהג בצורה שמתפרשת כתלותי, ולייצר חוסן שמאפשר לפגוש את כאבי הילדות.
מדובר בהתנהלות שכלית ברובה בשינוי חשיבתי.

אך ברמה הפנימית העמוקה, רוצה להבין איך לקבל תשומת לב חיובית, מבלי להצטרך להגיע למצבים של דרמה ומשבר -
כתבת החוסן הזה יאפשר לך להיפרד באופן הדרגתי (באמת הדרגתי) ממנגנון ההגנה של לייצר דרמה וסבל על מנת לקבל תשומת לב.
האם אני מייצרת את הבעיות בתחומים מסוימים?
המערך הנפשי שלי כבר מכיר את כאבי הילדות ויודע שזה לא ימוטט אותי, ובכל זאת יש לי קשיים רבים, נוצר דרמה ומצוקה וכך קיבלתי תשומת לב וחום ויחס.

גם בסביבה שלי כיום לא ניתנת אהבה ותשומת לב בקלות
לדעתי זו הנקודה המרכזית בעיניי. לדעתי עדיף לא לנסות לוותר על מנגנוני הגנה כל עוד הם עדיין מגנים עלי. כלומר, אני הייתי מנסה בלהתחיל ליצור סביבה שבה אהבה ותשומת לב ניתנות בקלות.
האפשרות התיאורטית להתנהג בצורה שנחשבת תינוקית תשאר תיאורטית אם הסביבה תגיב לזה בצורה מגעילה. ויש מספיק סביבות כאלו בעולם.