אמהות צעירה

מכירים את זה שלפעמים נראה שהחיים שלך הם לא בדיוק ברצף הנכון?
אני יודעת שסביר להניח שאין כזה דבר רצף "נכון", אבל בכל מה שקשור להבאת ילדים לעולם- נראה לי חשוב לחשוב על הכל מאוד מאוד טוב ולשאול ולברר ולשמוע...
אני רוצה לשתף אתכם בהתלבטות.
נדמה לי שהאינסטינקטים האימהיים שלי התעוררו אולי מוקדם מדי. כשהייתי מדמיינת בגיל ההתבגרות איך זה להיות בהריון, אלו היו חלומות של ערגה אבל מלווים בהמון פחד, מן ידיעה שעכשיו זה לא צריך לקרות. ויחד עם זה , מאז ומעולם הייתה לי תחושת בטן שאצלי זה לא יקרה "על הרצף" (פוגשים מישהו, מתאהבים מתחתנים, זוגיות לזמן מה ואז , איפה שהוא אחר כך, מחליטים להביא ילד לעולם...) חלק מהתחושה הייתה שבכלל לא בטוח שילד יהיה תולדה של זוגיות ( אבל זה הכל ברמת תחושת בטן) . ועכשיו - רק מספר קטן של שנים אחר כך - הפחד נעלם, הוא הפך להתרגשות. אני מסתובבת הרבה בחברה של נשים מבוגרות ממני (21) והילדים שבחיים שלי הם "ה"חיים שלי, אבל הערגה הזאת שנשארה עוד מאז, היא מאוד חזקה עכשיו.
היא גדלה כמובן כשיש לי בן זוג (אולי בגלל שהאפשרות באמת קיימת.... זה יותר מסובך להיכנס להיריון לבד...)
לפני כמה זמן כשהייתה אפשרות כזאת , שאולי נכנסתי להיריון, אני כמעט - שמחתי. היה איזה שהו עצב כשגיליתי שלא. למרות ההבנה שבגילי הצעיר ההתארגנות שלי לקראת ילד תהיה אולי קשה יותר , ונטל לסביבה שלי, ויש שיגידו - גם נטל עצום עלי. אני לא מתעלמת מהקשיים, בכלל לא. אני אפילו חושבת עליהם המון. אבל אימהות - נראית לי כל כך הרבה יותר מזה. מכל השאר. ונדמה לי , שמודעות והתארגנות נכונה יכולה להתגבר על הכל.

יש אישה חכמה מאוד (ואימא מאוד וגם אימא נהדרת) שאמרה לי שלדעתה, אימהות צעירה היא תמיד לא נכונה. שאין סיכוי להיות מוכנה לדבר כזה לפני גיל... לא יודעת, אולי 25? אולי אפילו יותר.

הייתי שמחה לשמוע-
מה אתם חושבים? על להיות אימא בגיל צעיר, על לרצות להיות אימא בגיל צעיר, ואיפה שמים את הרצון הגדול הזה? והאם זה באמת נדון לכישלון ? (ומה הוא בכלל כישלון...)
יש לי צורך לפתוח בדיון, שאני מרגישה שאי אפשר לנהל בשום מקום אחר...

יש אישה חכמה מאוד (ואימא מאוד וגם אימא נהדרת) שאמרה לי שלדעתה, אימהות צעירה היא תמיד לא נכונה. שאין סיכוי להיות מוכנה לדבר כזה לפני גיל... לא יודעת, אולי 25? אולי אפילו יותר

חמי אומר שלדעתו הורים צריכים להיות צעירים, כי מתוך התמימות יש איזה אומץ (חוסר-פחד) שמתאים לליווי ילדים קטנים בגילויים שלהם.
אני חושבת שבכל גיל - ילדים צריכים לבוא כשההורים מאוד מאוד רוצים אותם. זה המפתח ליכולת לשנות את כל סידרי העדיפויות, לוותר על דברים, על הרגלים, לשנות את כל אורח החיים שלך, והכל - באהבה, בלי לחוש קורבן.

השאלה שלי היא - האם באמת ניתן להיות מודעים ולהרגיש מוכנים לכך שאורח החיים שלך עומד להשתנות ללא היכר, או שאולי זו שאלה של בשלות. ואיך אפשר לדעת את הבשלות הזאת, האם מספיק להרגיש אותה?

לא ניתן לדעת (לא עד כמה את בשלה, ולא את עצמת השינוי עם לידת ילד), ניתן רק להרגיש.

יש לך בן זוג? מה הוא חושב?

אין לי בן זוג כרגע, הדיון כאן הוא קצת פילוסופי... אולי הוא מגיע קצת מהמקום של התגובות של הסביבה - על ההתעניינות שלי בנושא, על זה שאני בקושי בת 21 וכבר מעיזה לחשוב על דברים כמו אימהות, ילדים, הורות. לחשוב על סיבות להביא ילדים לעולם, ואיך לגדל אותם. ומה דרוש בשביל להיות אימא טובה לילד- ומה הקשר של הגיל לכל העניין הזה.

יש לי חברה, בת 18, שלא חושבת כרגע על ילדים, אבל בהחלט מתענינת ב"איך כל מיני אנשים מתנהגים לילדים" (יצא לה גם עבוד בגני ילדים). יש לי מכרה אחרת, בגיל דומה, שבערך מגיל 15 התענינה במיילדות.
אני לא רואה בנושאים אלה נושאים "שאינם מתאימים לנערה".

קופצת לדיון...

אני חושבת שמגיל 12 בערך- אני מרגישה בבטן תחושה (פיזית לחלוטין) של "רוצה ילד"...
כבר כמה שנים מדמיינת את עצמי בהריון, יולדת, מניקה, חיה עם הילדים שלי. ונורא-נורא-נורא רוצה....
אבל אני בת 19, ואני כל הזמן משננת לעצמי ש"עוד לא".
ובינתיים אוהבת ילדים, שמחה להמצא עם ילדים, עם תינוקות... עובדת השנה בגן- ומתבוננת בסגנונות הורות שונים... בדרכים של דיבור לילדים... וגם מתרגלת את אלה שלי...
אגב, פלומלית, אני מוצאת- עם הזמן- יותר ויותר צעירות בנות גילי-גילך בערך שעסוקות גם הן בנושאים האלה.. מאד...

אני חושבת שבכל גיל - ילדים צריכים לבוא כשההורים מאוד מאוד רוצים אותם
אני לא חושבת שהחשיבה על הדברים האלה לא מתאימה לנערה, אני תוהה רק מתי אדע ש"עכשיו זה זמן טוב"... (כי כל הזמן אני מרגישה שעכשיו, אבל הראש אומר- כמובן- שעוד לא... ואני תוהה אם הראש ידע מתישהו להפסיק לעצור...)

שני שני - טוב שקפצת....
(כי כל הזמן אני מרגישה שעכשיו, אבל הראש אומר- כמובן- שעוד לא... ואני תוהה אם הראש ידע מתישהו להפסיק לעצור...)
זה מחזיר אותנו לדיון הנצחי- למי להקשיב יותר: ללב או לראש?
גם אני מקשיבה כמוך לראש, וזה בסדר כרגע, אבל קשה לי לא לחשוב, האם אני מקשיבה לראש שלי או או לחברה ולתרבות שלנו?
ועוד הערה קטנה אחת - איך מגדירים את המושג הזה שהשתמשתן בו פה, "נערה"? חיוך עלה על פני...

בד"כ מנסה ללמוד להקשיב יותר לבטן ופחות לראש... אבל כשהבטן מרגישה שונה כ"כ מהראש- חוזרת להרגליי הישנים...

אבל קשה לי לא לחשוב, האם אני מקשיבה לראש שלי או או לחברה ולתרבות שלנו?
לגביי לפחות- גם וגם... מקשיבה לחברה- פחות במובן של "אוי ואבוי, אמא בת 19-20", ויותר במובן של "שלבים שמצפים ממני לעבור"- שחלק מהם (ובוודאי לא כולם) הם גם "שלבים שאני מעוניינת לעבור".... וההנחה שיש דברים שאתקשה לעשות עם תינוקות ו/או ילדים קטנים... במיוחד כיוון שאני לא מתכוונת להפקיד אותם בידי מטפלת בגיל 3 חודשים.... (והנה שוב אני פוצחת בתכנונים...)

שלום,
גם אני בת גילכן- 22.5 ונשואה (למעשה התחתנתי בגיל 19 וכן, הייתי בהכרה מלאה

)
אישי מ-א-ו-ד רוצה כבר ילדים, וגם אני תמיד רציתי ילדים, אבל כרגע בשבילי זא עוד לא הזמן הנכון...

בינתיים יש לנו 3 חתולים וכלב, שבניגוד לתרבות הבע"ח הכללית בארץ, אצלנו הם דווקא מאוד חלק מהמשפחה שלנו ותופסים מקום מאוד מאוד משמעותי בכל מיני החלטות, פשרות, וכו'. אז זו כבר התנסות... גם בלהתפשר ולוותר למען מישהו אחר (אנחנו מוציאים את מיטב כספנו על מזון וטיפול בבע"חים שלנו, כולל טיפולים הוליסטיים לכלב שלנו שסובל מכל מיני מחלות כרוניות), גם במגבלות על טיולים, נסיעות וכו' שמרחיקים אותנו מהבית ליותר מכמה שעות, ועוד דברים שדומים לחיים עם ילדים...

עוד דבר שעוזר לנו, הוא להגדיר זמן מסוים להערכה מחודשת של ההחלטה. ז"א, החלטנו שבעוד שנה מתאריך מסוים, נחשוב ברצינות אם זה מרגיש לנו נכון (מכל הבחינות) להביא ילדים ואם כן- סבבה. אם לא- נקבע מועד דיון חדש. זה מאוד עוזר להוריד לחץ וגם בינתיים אפשר להתרגל לרעיון של טווח זמן מסויים עד לילדים... זה גם עוזר לי שכל פעם שאישי אומר "אני כ"כ רוצה כבר ילדים" או משהו בסגנון (מה שקורה לפחות פעם ביום), אני יכולה לענות "גם אני, בעוד שנה בערך" וככה לסגור את הדיון בצורה חיובית. אולי שווה לך לנסות להגדיר קריטריונים מסויימים שכשהם מתמלאים, את תתכונני ברצינות לילד.

מצטערת שזה כ"כ ארוך, אני די חושבת בקול רם אבל רציתי לשתף, בתקווה שמשהו מכל זה יעזור

שולה חתולה, אל תצטערי על האורך, ממש טוב לשמוע ממך...
אם התחתנת בגיל 19, אז אני מניחה שאת חיה לא בדיוק ב"מסלול" הרגיל, איך זה בשבילך?

שלום פלומלית,
אני ילדתי את בני הבכור כשהייתי בת עשרים ואחת. התכוונתי להכנס להריון מוקדם קצת יותר, אבל בסוף ככה זה יצא. עבורי, זה לא היה מוקדם מדי בכלל. להפך, אני חושבת שיש הרבה יתרונות בלהיות הורים צעירים, בין השאר בגלל הכושר הפיסי שנדרש לטיפול בתינוק (נשיאת תינוקות, שינה לא סדירה, מדי פעם קצת אקרובטיות) וגם בגלל הגמישות הנפשית והמחשבתית. אבל אני חושבת גם שצריך מידה מסויימת של בגרות, גם ביכולת לשים את עצמך בצד לתקופה בלי להרגיש מקופחת ונזקקת, וגם ביכולת להפעיל שיקול דעת ולשאת באחריות על אדם אחר. מצד שני, יש אנשים שהם הורים למרות שהם לא הגיע לבגרות כזאת גם בגיל 40...

מה שכן נראה חשוב בעיני, זה שמערכת היחסים שלך עם בן הזוג תהיה מספיק יציבה וחזקה לפני ההריון. ילד זה דבר שמותח אותך עד קצה גבול היכולת ומהווה משא על מערכת היחסים. מערכות יחסים חזקות עומדות בזה ומעמיקות מכך, אבל מערכת יחסים לא חזקה עלולה להתפרק.

אם התחתנת בגיל 19, אז אני מניחה שאת חיה לא בדיוק ב"מסלול" הרגיל, איך זה בשבילך?
תלוי באיך את מגדירה "מסלול רגיל"... מלבד גיל החתונה וזה שלא למדתי באוניברסיטה (דווקא די רציתי), אני דווקא די הולכת בתלם... זה כנראה ישתנה כשיהיו לנו ילדים ונגדל אותם באופן טבעי

ובניגוד לנהוג בחברה המערבית כיום.

יונת אמרה:
מה שכן נראה חשוב בעיני, זה שמערכת היחסים שלך עם בן הזוג תהיה מספיק יציבה וחזקה לפני ההריון
אני מאוד מסכימה עם זה, ומרגישה שמערכת יחסים גם דורשת זמן (לא רק כוונה) להבשיל. אלא אם, כמובן, את מתכננת להביא ילד ללא בן זוג, שגם זאת אפשרות

אחותי הגדולה ילדה את בכורתה בגיל 21, אבל זה היה אחרי שנים של "ביחד" עם בעלה (הם ביחד מכתה ט') ולכן זה לא נראה לנו "מוקדם". שוב, מערכת היחסים הייתה בשלה לפני הילד הראשון...
זהו בינתיים, אני חוזרת על עצמי

אני לא חושבת שזה עניין של גיל, שאפשר להגיד שממנו זה "בסדר" ועד אליו זה "צעיר מדי", כי זה מאד אישי - גם מבנה האישיות, גם מהלך החיים (פגישה עם בן זוג... למשל).
יחד עם זאת, אני חושבת שבגיל צעיר (ולפעמים גם מאוחר יותר) יש נטיה לראות את ההורות באור מאד רומנטי, ולא מציאותי. לא כולם, כמובן (בכוונה "כולם" ולא "כולן"). לראות רק את הטוב והכיף, ופחות לקלוט את הויתורים, את סדרי העדיפויות שמשתנים, את הקשיים שבדרך. וילדים של מישהו אחר זה לא כמו הילדים שלך. אולי זה אפילו מגביר את המבט הרומנטי. אני נהניתי במשך מספר שנים ממעמד הדודה, שהוא אידאלי: נהנים מהילד כשהוא מתוק ומקסים, וכשהוא בוכה - מחזירים להורים (טוב, לא בדיוק, אבל הפער בין מדי פעם לעשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, הוא גדול).
אני ילדתי את בכוריי בגיל 25. אצלנו זה נחשב צעיר. אני לא מרגישה שזה היה צעיר מדי, ולא חושבת ש"הקרבתי את עצמי" גם אם היו (וישנם) ויתורים.

אני לא חושבת שזה עניין של גיל, שאפשר להגיד שממנו זה "בסדר" ועד אליו זה "צעיר מדי", כי זה מאד אישי - גם מבנה האישיות, גם מהלך החיים (פגישה עם בן זוג... למשל).
אני מסכימה. זה מאוד אישי! להמחשה- סיפור פגישתנו:
לפני שנפגשנו, בן זוגי תכנן טיול ארוך לאירופה לאחר השחרור המתקרב מהצבא. כבר היו לו הזמנות לטיסות, מלונות, וכו'. ביום בו הגעתי לשרת באותו בסיס, עוד לפני שנפגשנו- הוא רק ראה אותי ואני עוד לא הייתי מודעת לקיומו, הוא התקשר לאימו לבקש שתבטל בשבילו את כל ההזמנות לטיול. הוא ידע ש"זה זה" מהרגע שראה אותי. לאחר שבוע דיברנו פעם ראשונה, ואחרי שלושה שבועות הוא כבר הציע לי נישואין ואני הסכמתי. 5 שבועות אחר כך היינו בקפריסין

והיום אנחנו כבר 3.5 שנים ביחד, בזוגיות מופלאה שהולכת ומעמיקה. ולכן, כשהתחתנתי איתו בגיל 19, כל מי שהכיר אותי צעק חמס ורק אני (והוא, והוריו, שגם להם סיפור מדהים) ידעתי שאני לא "עושה את טעות חיי".
אבל-- אני לא ממהרת להביא ילדים, בעיקר בגלל שזה פשוט עוד לא מרגיש לי "נכון" כמו שהחתונה הרגישה...
זה אישי... זה לא עניין (רק) של גיל.

יש נטיה לראות את ההורות באור מאד רומנטי, ולא מציאותי. לא כולם, כמובן (בכוונה "כולם" ולא "כולן"). לראות רק את הטוב והכיף, ופחות לקלוט את הויתורים, את סדרי העדיפויות שמשתנים, את הקשיים שבדרך
אבל הנה זה בדיוק זה - למצוא את עצמך פתאום שואפת לה-כ-ל, גם לטוב וגם לדברים שקשים יותר, ולא להחזיר את הילד אחר כך לאימא שלו, אלא להיות אחראית לו לחלוטין, שלו ובשבילו ולגדול איתו ולגדל אותו בכל השעות ביממה. ולפעמים גם להסתכל על אימא אחרת ולהגיד -וואו- אימהות זה דבר ענק, אין שום דבר שמשתווה לו בעולם.
זאת, נדמה לי, בערך, התחושה שאני מתארת.

אני בוודאי לא מסכימה עם ההגדרה שהורות צעירה נדונה מראש לכשלון (כלומר, תלוי כמה צעירה. בגיל 15 זה מוקדם מדי, ללא ספק. צריך קודם לסיים את ההתבגרות העצמית).
ישנה בשלות נדרשת, אבל היא מושגת אצל אנשים שונים בגילאים שונים, וקשה מאד לזהות אותה מראש.
בגיל צעיר, לא הייתי הולכת על חד-הורות מבחירה (למעט במצבים מיוחדים מאד).

אני בת 23 עם שתי ילדים

בחברה המסורתיות (דתיים, חרדים, ערבים) מקובל מאוד להביא ילדים לעולם בגיל צעיר, גם לפני גיל 20. אני ממש לא חושבת שזה מוקדם מדי. מה שכן- בחברה כזו יש תמיכה, יש תשתית תרבותית וזה מקובל. אני ילדתי את בכורתי כשהייתי בת 20 (יש לי חברות שילדו לראשונה לפני גיל 20) והייתי הרבה פחות בשלה מפותחת הדף מצד ההכנה לקשיים שיבואו וההשתוקקות לילד. לא חשבתי יותר מדי והיא פשוט הגיעה. היה קשה אבל אנחנו לא מצטערים לרגע ולא היינו משנים כלום. אני חושבת שבכל מקרה ילד ראשון הוא לרוב הלם ושוק טוטלי, כל החיים מתהפכים, ואני מדברת בתור בכורה במשפחה מרובת ילדים. כשהייתי ילדה טיפלתי באחיי הקטנים (מהחלפת חיתול ואמבטיה ועד לקחת אותם איתי לכל מיני מקומות) והייתי גם קמה אליהם בלילה לפעמים כדי להביא להם מוצץ או לקחת לאמי כדי שתניק אותם. ועדיין כשנולדה בכורתי זה היה שוק, והיה קשה.
מסכימה שמה שחשוב זה זוגיות חזקה- אבל לא בהכרח, כי כל אחת היא שונה. יש נשים שלא מתאים להן זוגיות אבל מאוד מתאים להן להיות אמהות.

אני חושבת שיש יתרון בראיה של החברה המסורתית את הנישואים והבאת הילדים כ"עסקת חבילה", כי זה חוסך התלבטויות והתנגשויות בין השכל והרגש ובין בני הזוג.