אמא שאוהבת יותר
-
- הודעות: 2105
- הצטרפות: 05 אוגוסט 2001, 00:39
- דף אישי: הדף האישי של נאוה_פרנס*
אמא שאוהבת יותר
בשמת, על מה הסערה? אולי ורד רואה עצמה כבבואה של האימא השניה וקשה לה עם מה שכתבת?
אולי, רק עכשיו בקריאת השאלה שלי, ורד תבין שהאשימה את עצמה ולכן הגיבה חזק?
נאמר:
" אל תשפוט אדם עד שתגיע למקומו "
זה שאת, בשמת לא שופטת את האימהות, לא אומר שהן לא שופטות את עצמן
וזה שהן שופטות את עצמן, לא בהכרח נכון
כולנו עושות/ים בחירות כל הזמן. לא תמיד אלו הבחירות הטובות ביותר לילדינו
אלו תמיד הבחירות הטובות ביותר שיכולנו לבחור באותו רגע נתון בו ביצענו את הבחירה
לעומת זאת, בשמת, אני כן יכולה להבין את הקושי שלך לראות מצב כזה.
זה נופל ישר על התינוקת שבך. על הכאב האישי שלך מילדותך עשוקת החיבוקים
אמרתי לך שאת מוזמנת?
אולי, רק עכשיו בקריאת השאלה שלי, ורד תבין שהאשימה את עצמה ולכן הגיבה חזק?
נאמר:
" אל תשפוט אדם עד שתגיע למקומו "
זה שאת, בשמת לא שופטת את האימהות, לא אומר שהן לא שופטות את עצמן
וזה שהן שופטות את עצמן, לא בהכרח נכון
כולנו עושות/ים בחירות כל הזמן. לא תמיד אלו הבחירות הטובות ביותר לילדינו
אלו תמיד הבחירות הטובות ביותר שיכולנו לבחור באותו רגע נתון בו ביצענו את הבחירה
לעומת זאת, בשמת, אני כן יכולה להבין את הקושי שלך לראות מצב כזה.
זה נופל ישר על התינוקת שבך. על הכאב האישי שלך מילדותך עשוקת החיבוקים
אמרתי לך שאת מוזמנת?
אמא שאוהבת יותר
ראו:
קוראים יקרים.
במקור היתה משתתפת נוספת בדיון, אך היא מחקה את הודעותיה מהדף. לכן חלק מהשיחה חסר. עמכם הסליחה.
- מה זאת אהבה
- וילהלם רייך
- מגע גופני
- "גידול ילדים", מאת דניאל גרינברג, [המלצות ספרים, דוד רובנר (20.08.2001 17:10)]
- חינוך עם דגש על זכויות
- להיות הורה טוב דיו
קוראים יקרים.
במקור היתה משתתפת נוספת בדיון, אך היא מחקה את הודעותיה מהדף. לכן חלק מהשיחה חסר. עמכם הסליחה.
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
אמא שאוהבת יותר
מה זאת אהבה? איך את מגדירה את האהבה של אמא לילד שלה? (הוצא מ ויתור על הנקה )
אני אגיד לך משהו קטן על זה, כי אני מלמדת על זה קורס באוניברסיטה, וזה הכריח אותי לחשוב חשיבה תיאורטית על מושג "אהבת האם".
כל המחקרים, מכל הדיסציפלינות (היסטוריה, אנתרופולוגיה, פסיכולוגיה, ביולוגיה, אתולוגיה, אנתרופופדיאטריה ועוד ועוד), בודקים את "אהבת האם" לפי הטיפול . אי אפשר למדוד משהו כמו כמות של רגש. זה בלתי מדיד ובלתי ניתן להשוואה. הדרך היחידה לבדוק את אהבת האם היא לבדוק איך היא מטפלת בילד שלה. מה הביטוי החיצוני, המעשי, הפיזי, המדיד, הנצפה, המתכמת, של האהבה הזאת.
אז במאה ה-17 בצרפת השאלות הן: האם היא מגדלת את הילד בבית או שולחת אותו מייד לאחר שיצא מרחמה למיניקת בכפר מרוחק לארבע שנים? ואם היא משאירה אותו בבית, האם היא מיניקה אותו, או מחזיקה מינקת בביתה? כמה זמן היא ראתה את הילד שלה מאז שנולד ועד שמלאו לו 18 שנה? אם הוא היה 4 שנים אצל המינקת, חזר הביתה לשנה לטיפול של אומנת ומורה פרטי, ובגיל 5 נשלח לפנימייה עד גיל 15, ואז נשלח למשפחה אחרת ללמוד את מקצועו לעתיד ואח"כ חיתנו אותו - כמה זמן הוא ראה את אמא שלו? האם היא "טיפלה" בו?
האם היא אוהבת אותו?
אם כן, באיזה מובן אפשר לדבר פה על אהבה?
כמו שאני "אוהבת" את בת דודתה מדרגה שנייה של אמי, שחיה ביבשת אחרת (היא באמת מאוד נחמדה)?
כשאת שואלת "איך אני יודעת אם הבחור אוהב אותי?" (זה שהתחלת לצאת איתו, או החבר שלך, או בעלך מזה 20 שנה), האם התשובה לשאלה נמדדת בכמות הרגש שהוא מרגיש כלפייך בלב?
מובן שלא!
זה המפלט של כל הנשים הקורבנות. "לא, הוא באמת נורא אוהב אותי, זה רק שהוא נורא התעצבן שלא הכנתי ארוחת ערב בזמן, בגלל זה הוא הרביץ לי. הוא לא התכוון, הוא ביקש סליחה אח"כ, כי הוא נורא אוהב אותי".
אני מקווה שאני לא מגלה פה לאף אחד את אמריקה כשאני אומרת בגלוי, שאם רוצים לדעת משהו על האהבה של בן-הזוג צריך להסתכל על היחס המעשי כלפינו. מה הוא או היא עושים, לא מה הם אומרים.
למה אין לנו בעייה לבדוק בני זוג פוטנציאליים ולמדוד יפה מאוד מי אוהב אותנו יותר, לפי כמה שהוא מתייחס, מתחשב, קשוב, רוצה, חושק, משתף פעולה, מגלה מחוייבות וכו' וכו' כלפינו -
וכן יש לנו בעייה להודות, שיש אמא שאוהבת את הילדים שלה יותר, ואמא שאוהבת את הילדים שלה פחות?
יש אמא שאוהבת בכל לבה ובכל מאודה, ומבטאת את האהבה הזאת בדרך חייה וביחסה לילדיה, ויש אמא שאוהבת בעירבון מוגבל! היא שמחה בילד שלה חלק מסוים מהזמן, אבל היתה מעדיפה שמישהו אחר יגדל אותו, או שיהיה יותר דומה לצעצוע, שאפשר לאפסן על המדף ולהוציא רק פעם-פעמיים בשבוע, כשנורא מתחשק "לשחק שאני אמא ושיש לי ילד".
יש אמא שאוהבת, ומכירה את הילד שלה. מבינה אותו. מקבלת אותו. מכילה אותו. עוטפת אותו כשהוא צריך עיטוף, פסיבית כשהוא צריך מרחב, משחררת אותו כשהוא רוצה לעוף.
ויש אמא שאוהבת, כן. אבל לא מכירה את הילד שלה. לא מבינה אותו. לא מקבלת אותו כמו שהוא (צריך לתקן בו את הכל, מה לעשות). לא מסוגלת להכיל שום רגש שלו (חוץ משמחה מתונה). לא רוצה לגעת בו. לא מסוגלת לעטוף אותו. רוצה שהילד ישמור עליה, יקשיב לה, יטפל בה, ימלא את מקומה כשהיא צריכה, ימלא את מקום בן זוגה כשזה נחוץ לה. יהיה אבא ואמא שלה. מנסה להשתלט כשהגוזל רוצה לעוף. מנתקת מגע כשהגוזל זקוק לחסות בכנפיה. עזרה היא נותנת ברצון, בתנאי שהגוזל הוכיח שהוא עצמאי, אחראי, לא מפונק, דואג לעצמו, וראוי לעזרה שלה.
שני סוגי האהבה האלה שווים בעינייך?
אין פה אמא שאוהבת "באמת" ואמא שלא יודעת מה זאת אהבה?
ואני לא מאשימה את האמא השנייה שתיארתי. היא לא יודעת מה זאת אהבה כי היא בעצמה קורבן. כי לא אהבו אותה, והיא לא יודעת איך לאהוב. היא נכה.
אבל להגיד שהיא אוהבת באותה מידה כמו האמא השנייה? ואגב, בכוונה הצגתי שתי דוגמאות די בוטות. רובנו איפושהו ביניהן. יש אימהות גרועות יותר מהאמא השנייה שהצגתי.
למה????
למה את מנסה להגן על האמא שלא יודעת לאהוב? או שלא אוהבת מספיק?
לא נראה לך שזה מבטא זילזול באמא שכן אוהבת? או שאוהבת יותר?
אני לא אומרת לאמהות מה לעשות. כל אחת עושה את המקסימום שהיא מסוגלת. גם אני עושה את המקסימום שאני מסוגלת, ולא יותר. כמה שאני לא משתדלת, בכל זאת אני לא יכולה לעשות בכל רגע נתון יותר ממה שאני.
כשאני אמא רעה, אני לא מאשימה את עצמי. ואני גם לא רוצה שמישהו אחר יאשים אותי. אני פשוט עושה מאמץ להשתפר, כדי לא לעשות את זה שוב.
לכן אני לא מאשימה אמהות אחרות. אני מבקשת לא לערבב בין הטענות שלי, שאפשר להיות אמא יותר אוהבת או פחות אוהבת, ושהאהבה לילד נמדדת בטיפול בילד וביחס לילד ולא באיזה רגשות ערטילאיים שנשארים בלב - לבין האשמה של אימהות.
אני לא רוצה לבוא בטענות לאף אמא.
אבל אני כן רוצה להגיד מה יותר טוב ומה פחות טוב.
ואם הנושא הוא הנקה, אז אמא שלא מיניקה - פחות טוב. אובייקטיבית. עובדתית. נקודה.
יכול להיות שהיא לא היניקה בגלל גורמים שלא היו בשליטתה. זה עצוב. אני בכלל לא מאשימה אותה. מה לעשות? אבל זה פחות טוב לילד. נקודה.
יכול להיות שהיא לא היניקה בגלל שההנקה היתה לה קשה וגרמה לה להיות עצבנית, ועם בקבוק היא היתה אמא רגועה ונחמדה יותר. זה עצוב. אני בכלל לא מאשימה אותה. מה לעשות? אבל זה פחות טוב לילד. נקודה. (להבהיר: אני לא מתכוונת שעדיף היה עצבנית ומגעילה ומיניקה. אני מתכוונת שעדיף היה לילד שתהיה רגועה ונחמדה עם הנקה. שלא יהיה בה הקטע הדפוק שבגללו ההנקה היתה לה סבל).
יכול להיות שהיא לא היניקה בגלל שזה לא נראה לה מספיק חשוב. אני לא מאשימה אותה. היא תוצר של החברה שלנו. מה לעשות? אבל זה פחות טוב לילד. נקודה.
יכול להיות שהיא לא היניקה בגלל שהיא לא רוצה בכלל להתעסק עם התינוק. שמישהו אחר יטפל בכל הדברים המגעילים האלה, שתוכל לחזור לחיים ה"רגילים" תיכף ומייד. בעיני זה גועל נפש ואני מתעצבנת שאחת כזאת מביאה ילדים לעולם, אבל אני לא מאשימה אותה! היא תוצר של החברה שלנו. מה לעשות? אבל זה פחות טוב לילד. נקודה.
בכל המקרים האלה הילד לא מקבל את האימהוּת שהוא צריך. הוא מקבל אמא חסרה. זה מה יש. עם זה הוא צריך להסתדר. אבל יש לו אמא חסרה.
מה יותר טוב? אמא עצבנית וכעסנית אבל מיניקה, או אמא עצבנית וכעסנית שאפילו לא מחבקת?
אין יותר טוב? שתיהן שוות בעינייך? האהבה שלהן שווה בעינייך?
טוב, פתחתי עוד תיבת פנדורה, ועכשיו תורכם להגיד מה אתם חושבים!
אני אגיד לך משהו קטן על זה, כי אני מלמדת על זה קורס באוניברסיטה, וזה הכריח אותי לחשוב חשיבה תיאורטית על מושג "אהבת האם".
כל המחקרים, מכל הדיסציפלינות (היסטוריה, אנתרופולוגיה, פסיכולוגיה, ביולוגיה, אתולוגיה, אנתרופופדיאטריה ועוד ועוד), בודקים את "אהבת האם" לפי הטיפול . אי אפשר למדוד משהו כמו כמות של רגש. זה בלתי מדיד ובלתי ניתן להשוואה. הדרך היחידה לבדוק את אהבת האם היא לבדוק איך היא מטפלת בילד שלה. מה הביטוי החיצוני, המעשי, הפיזי, המדיד, הנצפה, המתכמת, של האהבה הזאת.
אז במאה ה-17 בצרפת השאלות הן: האם היא מגדלת את הילד בבית או שולחת אותו מייד לאחר שיצא מרחמה למיניקת בכפר מרוחק לארבע שנים? ואם היא משאירה אותו בבית, האם היא מיניקה אותו, או מחזיקה מינקת בביתה? כמה זמן היא ראתה את הילד שלה מאז שנולד ועד שמלאו לו 18 שנה? אם הוא היה 4 שנים אצל המינקת, חזר הביתה לשנה לטיפול של אומנת ומורה פרטי, ובגיל 5 נשלח לפנימייה עד גיל 15, ואז נשלח למשפחה אחרת ללמוד את מקצועו לעתיד ואח"כ חיתנו אותו - כמה זמן הוא ראה את אמא שלו? האם היא "טיפלה" בו?
האם היא אוהבת אותו?
אם כן, באיזה מובן אפשר לדבר פה על אהבה?
כמו שאני "אוהבת" את בת דודתה מדרגה שנייה של אמי, שחיה ביבשת אחרת (היא באמת מאוד נחמדה)?
כשאת שואלת "איך אני יודעת אם הבחור אוהב אותי?" (זה שהתחלת לצאת איתו, או החבר שלך, או בעלך מזה 20 שנה), האם התשובה לשאלה נמדדת בכמות הרגש שהוא מרגיש כלפייך בלב?
מובן שלא!
זה המפלט של כל הנשים הקורבנות. "לא, הוא באמת נורא אוהב אותי, זה רק שהוא נורא התעצבן שלא הכנתי ארוחת ערב בזמן, בגלל זה הוא הרביץ לי. הוא לא התכוון, הוא ביקש סליחה אח"כ, כי הוא נורא אוהב אותי".
אני מקווה שאני לא מגלה פה לאף אחד את אמריקה כשאני אומרת בגלוי, שאם רוצים לדעת משהו על האהבה של בן-הזוג צריך להסתכל על היחס המעשי כלפינו. מה הוא או היא עושים, לא מה הם אומרים.
למה אין לנו בעייה לבדוק בני זוג פוטנציאליים ולמדוד יפה מאוד מי אוהב אותנו יותר, לפי כמה שהוא מתייחס, מתחשב, קשוב, רוצה, חושק, משתף פעולה, מגלה מחוייבות וכו' וכו' כלפינו -
וכן יש לנו בעייה להודות, שיש אמא שאוהבת את הילדים שלה יותר, ואמא שאוהבת את הילדים שלה פחות?
יש אמא שאוהבת בכל לבה ובכל מאודה, ומבטאת את האהבה הזאת בדרך חייה וביחסה לילדיה, ויש אמא שאוהבת בעירבון מוגבל! היא שמחה בילד שלה חלק מסוים מהזמן, אבל היתה מעדיפה שמישהו אחר יגדל אותו, או שיהיה יותר דומה לצעצוע, שאפשר לאפסן על המדף ולהוציא רק פעם-פעמיים בשבוע, כשנורא מתחשק "לשחק שאני אמא ושיש לי ילד".
יש אמא שאוהבת, ומכירה את הילד שלה. מבינה אותו. מקבלת אותו. מכילה אותו. עוטפת אותו כשהוא צריך עיטוף, פסיבית כשהוא צריך מרחב, משחררת אותו כשהוא רוצה לעוף.
ויש אמא שאוהבת, כן. אבל לא מכירה את הילד שלה. לא מבינה אותו. לא מקבלת אותו כמו שהוא (צריך לתקן בו את הכל, מה לעשות). לא מסוגלת להכיל שום רגש שלו (חוץ משמחה מתונה). לא רוצה לגעת בו. לא מסוגלת לעטוף אותו. רוצה שהילד ישמור עליה, יקשיב לה, יטפל בה, ימלא את מקומה כשהיא צריכה, ימלא את מקום בן זוגה כשזה נחוץ לה. יהיה אבא ואמא שלה. מנסה להשתלט כשהגוזל רוצה לעוף. מנתקת מגע כשהגוזל זקוק לחסות בכנפיה. עזרה היא נותנת ברצון, בתנאי שהגוזל הוכיח שהוא עצמאי, אחראי, לא מפונק, דואג לעצמו, וראוי לעזרה שלה.
שני סוגי האהבה האלה שווים בעינייך?
אין פה אמא שאוהבת "באמת" ואמא שלא יודעת מה זאת אהבה?
ואני לא מאשימה את האמא השנייה שתיארתי. היא לא יודעת מה זאת אהבה כי היא בעצמה קורבן. כי לא אהבו אותה, והיא לא יודעת איך לאהוב. היא נכה.
אבל להגיד שהיא אוהבת באותה מידה כמו האמא השנייה? ואגב, בכוונה הצגתי שתי דוגמאות די בוטות. רובנו איפושהו ביניהן. יש אימהות גרועות יותר מהאמא השנייה שהצגתי.
למה????
למה את מנסה להגן על האמא שלא יודעת לאהוב? או שלא אוהבת מספיק?
לא נראה לך שזה מבטא זילזול באמא שכן אוהבת? או שאוהבת יותר?
אני לא אומרת לאמהות מה לעשות. כל אחת עושה את המקסימום שהיא מסוגלת. גם אני עושה את המקסימום שאני מסוגלת, ולא יותר. כמה שאני לא משתדלת, בכל זאת אני לא יכולה לעשות בכל רגע נתון יותר ממה שאני.
כשאני אמא רעה, אני לא מאשימה את עצמי. ואני גם לא רוצה שמישהו אחר יאשים אותי. אני פשוט עושה מאמץ להשתפר, כדי לא לעשות את זה שוב.
לכן אני לא מאשימה אמהות אחרות. אני מבקשת לא לערבב בין הטענות שלי, שאפשר להיות אמא יותר אוהבת או פחות אוהבת, ושהאהבה לילד נמדדת בטיפול בילד וביחס לילד ולא באיזה רגשות ערטילאיים שנשארים בלב - לבין האשמה של אימהות.
אני לא רוצה לבוא בטענות לאף אמא.
אבל אני כן רוצה להגיד מה יותר טוב ומה פחות טוב.
ואם הנושא הוא הנקה, אז אמא שלא מיניקה - פחות טוב. אובייקטיבית. עובדתית. נקודה.
יכול להיות שהיא לא היניקה בגלל גורמים שלא היו בשליטתה. זה עצוב. אני בכלל לא מאשימה אותה. מה לעשות? אבל זה פחות טוב לילד. נקודה.
יכול להיות שהיא לא היניקה בגלל שההנקה היתה לה קשה וגרמה לה להיות עצבנית, ועם בקבוק היא היתה אמא רגועה ונחמדה יותר. זה עצוב. אני בכלל לא מאשימה אותה. מה לעשות? אבל זה פחות טוב לילד. נקודה. (להבהיר: אני לא מתכוונת שעדיף היה עצבנית ומגעילה ומיניקה. אני מתכוונת שעדיף היה לילד שתהיה רגועה ונחמדה עם הנקה. שלא יהיה בה הקטע הדפוק שבגללו ההנקה היתה לה סבל).
יכול להיות שהיא לא היניקה בגלל שזה לא נראה לה מספיק חשוב. אני לא מאשימה אותה. היא תוצר של החברה שלנו. מה לעשות? אבל זה פחות טוב לילד. נקודה.
יכול להיות שהיא לא היניקה בגלל שהיא לא רוצה בכלל להתעסק עם התינוק. שמישהו אחר יטפל בכל הדברים המגעילים האלה, שתוכל לחזור לחיים ה"רגילים" תיכף ומייד. בעיני זה גועל נפש ואני מתעצבנת שאחת כזאת מביאה ילדים לעולם, אבל אני לא מאשימה אותה! היא תוצר של החברה שלנו. מה לעשות? אבל זה פחות טוב לילד. נקודה.
בכל המקרים האלה הילד לא מקבל את האימהוּת שהוא צריך. הוא מקבל אמא חסרה. זה מה יש. עם זה הוא צריך להסתדר. אבל יש לו אמא חסרה.
מה יותר טוב? אמא עצבנית וכעסנית אבל מיניקה, או אמא עצבנית וכעסנית שאפילו לא מחבקת?
אין יותר טוב? שתיהן שוות בעינייך? האהבה שלהן שווה בעינייך?
טוב, פתחתי עוד תיבת פנדורה, ועכשיו תורכם להגיד מה אתם חושבים!
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
אמא שאוהבת יותר
נאוה: "זה שאת, בשמת לא שופטת את האימהות, לא אומר שהן לא שופטות את עצמן "
כן, והן הופכות את ההאשמה העצמית להתקפה.
ב"קושי לראות מצב כזה" את מתכוונת לעובדה שאני לא יכולה לסבול להסתכל על ילדים שסובלים מהאמהות שלהם?
כי לזה התכוונתי כשכתבתי שאני מזדהה עם הילד יותר.
אבל גם אני אמא. אני שופטת את עצמי כל הזמן (שופטת, לא מאשימה).
אני מזדהה עם הילדה שלי כשהיא סובלת מהאמא שלה.
אני מזדהה עם הילדה שבי כשהיא סבלה מאמא שלה.
אני מזדהה עם הילדה שבאמא שלי, כשהיא סבלה מאמא שלה.
ומה שאני עושה הוא לרפא ולתקן, כדי שיהיה פחות כאב ופחות סבל. וכל תיקון בהווה ובעתיד מרפא את העבר.
איזה מתוקות אתן, נאוה וברקת!
כן, והן הופכות את ההאשמה העצמית להתקפה.
ב"קושי לראות מצב כזה" את מתכוונת לעובדה שאני לא יכולה לסבול להסתכל על ילדים שסובלים מהאמהות שלהם?
כי לזה התכוונתי כשכתבתי שאני מזדהה עם הילד יותר.
אבל גם אני אמא. אני שופטת את עצמי כל הזמן (שופטת, לא מאשימה).
אני מזדהה עם הילדה שלי כשהיא סובלת מהאמא שלה.
אני מזדהה עם הילדה שבי כשהיא סבלה מאמא שלה.
אני מזדהה עם הילדה שבאמא שלי, כשהיא סבלה מאמא שלה.
ומה שאני עושה הוא לרפא ולתקן, כדי שיהיה פחות כאב ופחות סבל. וכל תיקון בהווה ובעתיד מרפא את העבר.
איזה מתוקות אתן, נאוה וברקת!
אמא שאוהבת יותר
בשמת. את נהדרת. אני מסכימה איתך בכל מילה ומילה.
חוץ מזה אני מצטרפת לחיבוק של ברקת. סתם כי בא לי (-:
חוץ מזה אני מצטרפת לחיבוק של ברקת. סתם כי בא לי (-:
אמא שאוהבת יותר
שאלה:מתי התחיל הריחוק הזה בין אמהות לתינוקות,ובהשפעת מה?
-
- הודעות: 2737
- הצטרפות: 26 יולי 2001, 21:35
- דף אישי: הדף האישי של אם_פי_3*
אמא שאוהבת יותר
אני לא בטוחה שמישהו חיצוני יכול ו/או צריך למדוד אהבה. לא בין בני זוג, לא בין הורים לילדיהם. מבחוץ דברים נראים לפעמים אחרת. לא רואים את הכל, לא מבינים את כל התהליכים... ובכלל, אחת הטענות הן, שחלב אם לא ניתן למדידה וכימות בשביל שלא יכמתו אותו, ויתנו כמה שנדרש ולא כמה שנכון - אותו דבר לגבי אהבה. נכון שיש הרבה מומים בחברה ובאנשים, ואנשים שלא אוהבים מספיק (אבל גם לא מספיק אחראים בשביל לעשות משהו בנידון), אבל לא תמיד אפשר לדעת את זה רק מהסתכלות, אפילו קרובה. יש מקרים שזה "צועק" אבל לפעמים זה גם מטעה.
מעבר לכך, אני חושבת שיש כאן גם דו-סטריות. אמא/הורה שמטפל בילד שלו לא רק מביע את אהבתו, אלא גם מחזק אותה. אמא מאמצת אוהבת את ילדה אהבת אם, שהאמא הביולוגית שלו לא תוכל לחוות - כי היא לא שם.
כאן נמצא גם חלק גדול מהבקורת שלי על הלינה המשותפת בקיבוץ של פעם. הרעיון היה להוריד מההורים כמה שיותר חלקים של טיפול טכני, כדי לצמצם עימותים ולהשאיר מקום רק לאהבה ולטיפול הרגשי (שיתעמתו עם המטפלת על "לא רוצה להתקלח", ולא יריבו על זה עם ההורה), אבל זה לא עובד - לא מצד ההורים, ולא מצד הילד. האהבה שלי ליצור הצרחן והמוזר הזה (ראו תינוקות רגישים במיוחד) נבנתה בלילות ארוכים של סבל, וגם הקשר, האמון, והבטחון שלו בי. לא היה לי נחמד בכלל, לקום כל רבע שעה, כל הלילה (גם כשישנתי לידו), אבל אם מישהו אחר היה עושה את זה, אמנם הייתי פחות עייפה, ואולי יותר סבלנית, אבל הוא היה פחות בוטח בי, ואני לא הייתי מכירה אותו ממש. אולי אפילו היה מפחיד אותי להשאר איתו לבד, כי "מה אני אעשה אם הוא יבכה?" - זו אגב, אחת הבעיות הנפוצות של אבות (לא אצלנו, אבל במשפחות אחרות שאני מכירה) - כשהתינוק נולד, מכל מיני סיבות, האב לא יוצר קשר, ואחר כך ישנו חוסר האונים הזה של תינוק/ילד שאתה לא באמת מכיר, לא מבין, לא מצליח להרגיע...
ההורים שלי אוהבים אותי, באמת. אמא שלי הניקה אותי כמעט שנה, נשיקות וחיבוקים הם מוכנים לתת גם היום, כשאני גדולה - אבל מגיל צעיר מאד, הם לא באמת ידעו מה עובר עלי, ואז, גם כשניסו להתקרב, אני דחיתי. לא רוצה את החיבוק שלכם.
ורד - אני חושבת שתלוי מאד מה הוביל לאי-הנקה. האם מה שאין הוא באמת רק חלב אם (שעם כל יתרונותיו, הוא בכל זאת רק תזונה. חשובה ללא ספק, אבל רק היבט אחד מההורות, ולאו דווקא החשוב ביותר), או, כמו במקרים מסוימים, זה סימפטום לחוסר יכולת לתת אהבה פיזית. ולדעתי, אהבה, שכוללת הרבה אהבה פיזית, זה אחד ההיבטים החשובים ביותר, אם לא ה_ חשוב ביותר בהורות. ויש משהו בתהליך שעוברים. אמא אחת, שאני מאד מעריכה, ספרה לי, שעם הילדים הגדולים שלה, היא כמעט לא אמרה להם שהיא אוהבת אותם (התניה תרבותית) ועם הקטן, היא כבר אמרה הרבה יותר - היא סיפרה, שגם היום, כשהיא כבר יודעת כמה חשוב להביע את האהבה גם במילים, קשה לה מאד להגיד לילדים הגדולים שהיא אוהבת אותם, וגם להם לה - למרות שהיא בבירור אוהבת אותם, ועם הקטן, גם היום (והוא כבר לא כל כך קטן) היא ממשיכה להגיד. פשוט כי קשה להתחיל מהאמצע... יש הבדל בין קשר קרוב שנוצר מהתחלה (והנקה זו הדרך הכי פשוטה וטבעית, אם כי לא היחידה) לבין נסיון מאוחר יותר ליצור קשר קרוב.
...ובתור אמא שלא זכתה להעניק הרבה מחלבה לילדים, אני בהחלט מסכימה איתך, שאפשר להעניק הרבה אהבה וחום, גופניים ורגשיים, גם כשלא מניקים.
מעבר לכך, אני חושבת שיש כאן גם דו-סטריות. אמא/הורה שמטפל בילד שלו לא רק מביע את אהבתו, אלא גם מחזק אותה. אמא מאמצת אוהבת את ילדה אהבת אם, שהאמא הביולוגית שלו לא תוכל לחוות - כי היא לא שם.
כאן נמצא גם חלק גדול מהבקורת שלי על הלינה המשותפת בקיבוץ של פעם. הרעיון היה להוריד מההורים כמה שיותר חלקים של טיפול טכני, כדי לצמצם עימותים ולהשאיר מקום רק לאהבה ולטיפול הרגשי (שיתעמתו עם המטפלת על "לא רוצה להתקלח", ולא יריבו על זה עם ההורה), אבל זה לא עובד - לא מצד ההורים, ולא מצד הילד. האהבה שלי ליצור הצרחן והמוזר הזה (ראו תינוקות רגישים במיוחד) נבנתה בלילות ארוכים של סבל, וגם הקשר, האמון, והבטחון שלו בי. לא היה לי נחמד בכלל, לקום כל רבע שעה, כל הלילה (גם כשישנתי לידו), אבל אם מישהו אחר היה עושה את זה, אמנם הייתי פחות עייפה, ואולי יותר סבלנית, אבל הוא היה פחות בוטח בי, ואני לא הייתי מכירה אותו ממש. אולי אפילו היה מפחיד אותי להשאר איתו לבד, כי "מה אני אעשה אם הוא יבכה?" - זו אגב, אחת הבעיות הנפוצות של אבות (לא אצלנו, אבל במשפחות אחרות שאני מכירה) - כשהתינוק נולד, מכל מיני סיבות, האב לא יוצר קשר, ואחר כך ישנו חוסר האונים הזה של תינוק/ילד שאתה לא באמת מכיר, לא מבין, לא מצליח להרגיע...
ההורים שלי אוהבים אותי, באמת. אמא שלי הניקה אותי כמעט שנה, נשיקות וחיבוקים הם מוכנים לתת גם היום, כשאני גדולה - אבל מגיל צעיר מאד, הם לא באמת ידעו מה עובר עלי, ואז, גם כשניסו להתקרב, אני דחיתי. לא רוצה את החיבוק שלכם.
ורד - אני חושבת שתלוי מאד מה הוביל לאי-הנקה. האם מה שאין הוא באמת רק חלב אם (שעם כל יתרונותיו, הוא בכל זאת רק תזונה. חשובה ללא ספק, אבל רק היבט אחד מההורות, ולאו דווקא החשוב ביותר), או, כמו במקרים מסוימים, זה סימפטום לחוסר יכולת לתת אהבה פיזית. ולדעתי, אהבה, שכוללת הרבה אהבה פיזית, זה אחד ההיבטים החשובים ביותר, אם לא ה_ חשוב ביותר בהורות. ויש משהו בתהליך שעוברים. אמא אחת, שאני מאד מעריכה, ספרה לי, שעם הילדים הגדולים שלה, היא כמעט לא אמרה להם שהיא אוהבת אותם (התניה תרבותית) ועם הקטן, היא כבר אמרה הרבה יותר - היא סיפרה, שגם היום, כשהיא כבר יודעת כמה חשוב להביע את האהבה גם במילים, קשה לה מאד להגיד לילדים הגדולים שהיא אוהבת אותם, וגם להם לה - למרות שהיא בבירור אוהבת אותם, ועם הקטן, גם היום (והוא כבר לא כל כך קטן) היא ממשיכה להגיד. פשוט כי קשה להתחיל מהאמצע... יש הבדל בין קשר קרוב שנוצר מהתחלה (והנקה זו הדרך הכי פשוטה וטבעית, אם כי לא היחידה) לבין נסיון מאוחר יותר ליצור קשר קרוב.
...ובתור אמא שלא זכתה להעניק הרבה מחלבה לילדים, אני בהחלט מסכימה איתך, שאפשר להעניק הרבה אהבה וחום, גופניים ורגשיים, גם כשלא מניקים.
אמא שאוהבת יותר
חבל שכולכן נגררות לתוך ויכוחים כל כך סוביקטיביים ומנסות להגיע מזה לאיזו אמת מדעית. כל אחת עם תחושותיה ויכולותיה ורצונותיה וצרכיה ועוד אלף ואחד פרמטרים.מעבר למצבים ברורים (כמו הזנחה מצד אחד או לחלופין טפול מאד מסור מצד שני) לגביהם אפשר לקבוע בודאות זה רע או זה טוב,מרבית המקרים אינם כאלה.מרביתם נופלים בשטח האפור ואי אפשר לגביהם להגיד שום דבר מוחלט.אולי המסקנה הכי נכונה שאפשר להסיק היא שצריך אדם להיות שלם עם מה שהוא עושה ואין טעם לדרג ולתת ציונים למעשיו של האחר כי ממילא לא תמיד ניתן להבינם.
-
- הודעות: 71
- הצטרפות: 23 אוקטובר 2001, 03:09
אמא שאוהבת יותר
ורד
חבל שאת ממהרת לשפוט אותי לחומרה.
בדיוק כמו בנושא הדיון שלנו על אהבת אם בלתי תלויה, החיבוק לבשמת הוא כי היא צריכה עכשיו חיבוק ולא כי אני מסכימה עם דבריה.
בדיוק כמוך גם אני קראתי את הדברים של בשמת וכמוך אני לא מסכימה עם הרבה מהם, אבל מה שהכי הכי משך את תשומת לבי הוא דווקא הכאב של בשמת. מדהים בעיני איך אשה רהוטה, מקסימה ומחושבת חוזרת "לדבר" בטון של ילדה בת ארבע כשהיא מספרת על אמה שחדלה לחבק אותה בגיל ארבע.
כאמא וכחברה וירטואלית של בשמת התגובה שלי היתה רצון אדיר להיות איתה במקום הכואב הזה ולחבק אותה המון. לא רציתי לשפוט אותה ולא רציתי לענות לה על הטענות האחרות שהיא העלתה, הצורך שלה בחיבוק פשוט הרגיש לי דחוף וחשוב יותר.
חבל שאת ממהרת לשפוט אותי לחומרה.
בדיוק כמו בנושא הדיון שלנו על אהבת אם בלתי תלויה, החיבוק לבשמת הוא כי היא צריכה עכשיו חיבוק ולא כי אני מסכימה עם דבריה.
בדיוק כמוך גם אני קראתי את הדברים של בשמת וכמוך אני לא מסכימה עם הרבה מהם, אבל מה שהכי הכי משך את תשומת לבי הוא דווקא הכאב של בשמת. מדהים בעיני איך אשה רהוטה, מקסימה ומחושבת חוזרת "לדבר" בטון של ילדה בת ארבע כשהיא מספרת על אמה שחדלה לחבק אותה בגיל ארבע.
כאמא וכחברה וירטואלית של בשמת התגובה שלי היתה רצון אדיר להיות איתה במקום הכואב הזה ולחבק אותה המון. לא רציתי לשפוט אותה ולא רציתי לענות לה על הטענות האחרות שהיא העלתה, הצורך שלה בחיבוק פשוט הרגיש לי דחוף וחשוב יותר.
-
- הודעות: 2105
- הצטרפות: 05 אוגוסט 2001, 00:39
- דף אישי: הדף האישי של נאוה_פרנס*
אמא שאוהבת יותר
ורד, יש דברים שהם לא שיפוט סובייקטיבי אלא ראיה מקצועית או ניסיון
אני שומעת ורואה הורים אומרים ועושים דברים
והתגובה שלי היא לא: "איזו אימא נוראית"
וגם לא: "היא לא אוהבת את הילד שלה"
אלא: " היא לא מבינה שאח"כ תהיה בעיה XXX???"
או : בעוד כמה שנים היא תתפלא למה הילד שלה ..."
תמי וורד,
אני לא יכולה שלא לראות תוצאות
אני חושבת שבשמת גם מגיבה ממקום דומה (???????)
גם אם זה לא מקום מקצועי, זה מקום שהיא מכירה היטב
ייתכן, שאת רואה דברים אחרת.
אישית אני חווה את זה עכשיו מאוד כי האנשים הרגילים חושבים שאני טועה - הילד צריך להיות במסגרת
ואנשי החינוך הביתי חושבים שאני טועה כי אסור לדבר עם המערכת ובטח לא לסמוך עליה
ואני מאמינה שהאמת היא היכנשהו באמצע
ועדיין, אני מאמינה שכולם באים ממקום דואג ואכפתי - למרות ה"שיפוט)
אני שומעת ורואה הורים אומרים ועושים דברים
והתגובה שלי היא לא: "איזו אימא נוראית"
וגם לא: "היא לא אוהבת את הילד שלה"
אלא: " היא לא מבינה שאח"כ תהיה בעיה XXX???"
או : בעוד כמה שנים היא תתפלא למה הילד שלה ..."
תמי וורד,
אני לא יכולה שלא לראות תוצאות
אני חושבת שבשמת גם מגיבה ממקום דומה (???????)
גם אם זה לא מקום מקצועי, זה מקום שהיא מכירה היטב
ייתכן, שאת רואה דברים אחרת.
אישית אני חווה את זה עכשיו מאוד כי האנשים הרגילים חושבים שאני טועה - הילד צריך להיות במסגרת
ואנשי החינוך הביתי חושבים שאני טועה כי אסור לדבר עם המערכת ובטח לא לסמוך עליה
ואני מאמינה שהאמת היא היכנשהו באמצע
ועדיין, אני מאמינה שכולם באים ממקום דואג ואכפתי - למרות ה"שיפוט)
אמא שאוהבת יותר
נאוה
גם לראיה מקצועית או נסיון מתלווה שיפוט סוביקיטיבי.מישהו אחר תמיד יראה מתוך זויתו המקצועית ואו נסיונו משהו אחר לגמרי.
גם לראיה מקצועית או נסיון מתלווה שיפוט סוביקיטיבי.מישהו אחר תמיד יראה מתוך זויתו המקצועית ואו נסיונו משהו אחר לגמרי.
-
- הודעות: 2105
- הצטרפות: 05 אוגוסט 2001, 00:39
- דף אישי: הדף האישי של נאוה_פרנס*
אמא שאוהבת יותר
בנות, אל תהפכו אותי עכשיו למטרה
אני לא מתיימרת להצדיק או לשלול את בשמת, רק להראות את הכוח המניע ששחרר את תגובתה
אתן מגיבות כלפיה באותו אופן שעליו אתן מבקרות אותה
תגובתה של בשמת היא רגשית - לכל הדעות
אתן רוצות ממנה שיקול דעת ואיפוק
זה לא הולך ביחד
אתן באות ממקום מנטלי יותר, דעתני
ולכן, אני פונה אליכן להיות הצד המקבל
האם הייתי שיפוטית עכשיו?
אני לא בטוחה.
אמרתי: השמש זורחת וחם. כדאי לחבוש כובע
זה שיפוטי?
יש כאלו שיאמרו שבכלל לא חם ושהשמש לא רצינית בכלל
ויש מי שיאמרו שזה לא חם, זה לוהט! וכובע בכלל זה לא מספיק. צריך להשאר בחדרים ממוזגים
האם שפטתי? או שמא אמרתי מה שאני רואה / חווה?
אני לא מתיימרת להצדיק או לשלול את בשמת, רק להראות את הכוח המניע ששחרר את תגובתה
אתן מגיבות כלפיה באותו אופן שעליו אתן מבקרות אותה
תגובתה של בשמת היא רגשית - לכל הדעות
אתן רוצות ממנה שיקול דעת ואיפוק
זה לא הולך ביחד
אתן באות ממקום מנטלי יותר, דעתני
ולכן, אני פונה אליכן להיות הצד המקבל
האם הייתי שיפוטית עכשיו?
אני לא בטוחה.
אמרתי: השמש זורחת וחם. כדאי לחבוש כובע
זה שיפוטי?
יש כאלו שיאמרו שבכלל לא חם ושהשמש לא רצינית בכלל
ויש מי שיאמרו שזה לא חם, זה לוהט! וכובע בכלל זה לא מספיק. צריך להשאר בחדרים ממוזגים
האם שפטתי? או שמא אמרתי מה שאני רואה / חווה?
-
- הודעות: 2996
- הצטרפות: 07 אוקטובר 2001, 22:47
- דף אישי: הדף האישי של עדי_יותם*
אמא שאוהבת יותר
בשמת, כל הכבוד על האומץ להגיד דברים כאלה. איכשהו אני חושבת שהרבה יסכימו איתך, במידה זו או אחרת, ומה שיותר מעניין - בצורה מודעת או לא מודעת. בלי לומר מה אני חושבת על האמירה הזאת, אני יודעת שהרבה נשים (לא כולן, אל תקפצו עליי) שלא מניקות מגיבות כלפי נשים מניקות במן הצטדקות, וזה אומר דרשני.
ורד, אני מסכימה שיש אצל בשמת הרבה מאוד סימני קריאה ונקודות, אבל להבדיל מאצל מרביתנו, קודם היו שם סימני שאלה. מאחר ש רוב האנשים אינם חושבים, מה שיש אצלם זה סימני שאלה ונקודות מסוג זה:
תינוק חייב מיטה משלו!
חשוב שילד ילך לגן ולבית ספר!
תינוקות לובשים חיתולים.
אצל בשמת היו קודם סימני שאלה:
תינוק חייב מיטה משלו?
חשוב שילד ילך לגן ולבית ספר?
תינוקות לובשים חיתולים?
ואז באו התשובות. אפשר לקרוא ולהתייחס עניינית, ולהתעלם ממה ש"צועק" לך. לכל הפחות, זה מעורר למחשבה ומאפשר לנו לבדוק את סימני הקריאה שלנו.
ורד, אני מסכימה שיש אצל בשמת הרבה מאוד סימני קריאה ונקודות, אבל להבדיל מאצל מרביתנו, קודם היו שם סימני שאלה. מאחר ש רוב האנשים אינם חושבים, מה שיש אצלם זה סימני שאלה ונקודות מסוג זה:
תינוק חייב מיטה משלו!
חשוב שילד ילך לגן ולבית ספר!
תינוקות לובשים חיתולים.
אצל בשמת היו קודם סימני שאלה:
תינוק חייב מיטה משלו?
חשוב שילד ילך לגן ולבית ספר?
תינוקות לובשים חיתולים?
ואז באו התשובות. אפשר לקרוא ולהתייחס עניינית, ולהתעלם ממה ש"צועק" לך. לכל הפחות, זה מעורר למחשבה ומאפשר לנו לבדוק את סימני הקריאה שלנו.
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
אמא שאוהבת יותר
חברים יקרים. אני רוצה לפתוח ולומר כמה דברים מהלב, וכמה דברים מהראש. סליחה שזה יהיה ארוך, עבדתי על זה כל היום וניסיתי לענות על הכל.
מהלב אני רוצה לומר, שאני לא תקפתי אף אחת או אחד, ובוודאי לא באופן אישי.
אז למה יש פה כאלה שתוקפים אותי, ועוד אישית?
לגבי הצד הרגשי במה שכתבתי: אני רוצה לומר פה בגלוי, שזה חלק בלתי נפרד מהטיעון שלי. אני אומרת לכם בגלוי: אני חיה בתוך הכאב. הכאב שלי כנכדה. הכאב שלי כבת. הכאב שלי כאמא. הכאב הזה נותן לי את הזכות לדבר על הכאב של ילדים. אני מכירה אותו, אני מבינה אותו, אני מרגישה אותו, אני רואה אותו. אני רואה את הכאב שנגרם לי. אני רואה את הכאב שנגרם לאחרים. אני רואה את הכאב שאני גורמת.
אני לא אוהבת העמדות פנים, הכחשות, הדחקות ושקרים.
אני מבינה היטב, שיש הרבה אנשים שאינם רואים את הכאב.העובדה שאינם רואים אינה אומרת שהכאב אינו קיים.
אני לא רוצה להיות מאלה. אני לא מוכנה להעמיד פנים. אני רואה דברים, ואני מדברת על מה שאני רואה.
לא האשמתי אף אחת מכן שהיא איננה אמא טובה. מי שחושבת כך, שתשאל את עצמה מדוע.
לגבי הצד השכלי במה שכתבתי: אם לא שמתם לב, הוא הצד המרכזי. הטענות שלי רציונאליות ומבוססות על תצפיות ומחקר. טענתי טענות תיאורטיות. אף אחת לא מצאה לנכון להתמודד עם הטענות שלי. ביקשתי במפורש, לא לערבב בין מה שטענתי לבין האשמה של אמהות. הרבה מצאו לנכון דווקא לערבב.
מיכל, כל המחקרים מצביעים על ההשערה, שה"ריחוק" בין אמהות לתינוקות (יש לו דרגות שונות וזה נושא ענק ומורכב) התחיל למעשה עם המעבר לחקלאות (כלומר, לפני כעשרת אלפים שנה לכל המוקדם, באיזור קטן). השאלה היא איזה אספקט את בודקת. יש עדיין חברות חיות בימינו, שהריחוק מהתינוק עוד לא הגיע אליהן... אם תשאלי שאלה ספציפית, אנסה לענות לך.
ורד, הטענה שאסור לי להבחין בין טוב לרע, כי מישהו אחר עלול לטעון שהדברים שאני עושה הם רעים - אינה טענה לוגית תקפה. קודם כל, כל אחד יכול לטעון מה שהוא רוצה. אני לא רואה בזה בעיה. קוראים לזה "חופש הדיבור".
שנית, אין שיוויון בין טענה כמו "ההנקה עדיפה לילדים" לבין טענה כמו "מי שמיניקה עד גיל 4 גורמת נזק לילד". כי יש גם עובדות בעולם הזה. כמובן, כל אחד יכול להגיד כל דבר: יש אנשים שיגידו שהעולם עגול ושהשמש סובבת סביב הארץ. האם זה אומר שהטענות שלהם תקפות? או שהמסקנה היא שאסור לטעון שום דבר על כלום, כי מישהו תמיד יכול לתקוף אותך בדברי שקר?
אני לא טענתי טענות "סובייקטיביות". אני טענתי טענות שאני יכולה לגבות במחקרים אין ספור.
לעומת זאת, מי שתטען שאני גורמת נזק לילדה שלי בהנקה, אזמין אותה מייד לבסס את טענתה על מחקר כלשהו. היא לא תוכל, כי זו פשוט טענה שקרית ומופרכת והשימוש בה דמגוגי.
דרך אגב, ורד, אני מסכימה שאולי אני נשמעת פסקנית. אבל לא צועקת. מה לעשות שזה אינטרנט ואין וידאו (איזה מזל ). תנסי לדמיין שאני כותבת את זה בדמעות ומתחננת בטון כואב שתפתחי את הלב שלך - זה משנה את מה שאת קוראת?
א. למה לפי הקריטריונים שלי 90% מהעולם לא צריך להביא ילדים? על איזה נתונים את מסתמכת? כי המספר הזה לא עולה בקנה אחד עם הנתונים שלי.
ב. ואם כן? בואי נניח, רק לצורך הדיון, שאכן לפי הקריטריונים שלי 90% מהעולם יהיו הורים "חסרים", כמו שקראתי לזה בעדינות (קראת את הספר "הורים מרעילים" מאת ד"ר סוזן פורווארד? ספר חובה!). אז? האם המסקנה היא שאסור להם להביא ילדים לעולם?
נורא ואיום! למי שלא הבין עד עכשיו, אני מנצלת את ההזדמנות הזאת להבהיר: אני אמא חסרה. כתבתי את זה לפחות בארבע צורות שונות. לא מבינה איך פיספסתם!
אני אמרתי שאסור לי להיות אמא?
לא אמרתי ולא אומר דבר כזה.
אני כן אמרתי שאנחנו, הדפוקים, הפגועים, הניזוקים, החסרים, חייבים לעצמנו ולילדים שלנו לפחות לנסות ולהשתדל ולהתאמץ לשפר ולרפא את עצמנו.
והצעד הראשון הוא להודות בפגיעה שנפגענו.
והצעד השני הוא להודות בפגיעות שפגענו.
והצעד השלישי הוא להגביר את האהבה שלנו.
והמטרה היא להיות הורים פחות חסרים מהורינו, כדי שילדינו יוכלו להיות פחות חסרים מאיתנו, וכך הלאה, עד שיקום דור שלם עם עצמו ולא חסר (שלם, לא מושלם! וכבר נכתב על זה באתר, שכחתי את השם המדוייק של הדף).
וחלק מההשתדלות הזאת להיות הורים פחות חסרים ולגדל ילדים פחות פגועים הוא להיניק. השתדלות אחרת היא לקבל את עצמנו ואת הילדים שלנו כמו שאנחנו. השתדלות נוספת היא להימנע מהתנהגויות אלימות.
אני אומרת השתדלות ולא הצלחה ואני מבקשת להדגיש את זה.
וסליחה, מה הקשר לילד להורים חד מיניים ממין זכר?
את מסכימה איתי שילד להורים חד מיניים ממין זכר נולד מרחמה של אשה כלשהי?
את מסכימה איתי שאם הילד גדל עם שני אבות, אז אמא שלו איננה מגדלת אותו?
את מסכימה איתי אם כך שהילד הזה איבד את אמו?
את מסכימה איתי אם כך, שבשביל הילד הזה אמא שלו מתה ? ואם היא חיה, אז מצבו עוד יותר גרוע, כי הוא צריך לחיות עם ההבנה שאמא שלו לא רצתה אותו? כואב לי הלב רק לכתוב את זה!
זה ילד שאמא שלו היא אמא חסרה במלוא מובן המלה! הוא ילד פגוע! הוא ניזוק ועוד איך! איפה אהבת האם של אמא שלו?
לגבי השאלה שלך, אמא שילד אחד הניקה ואחד לא, את מי היא אוהבת יותר?
אין לי ולא יכולה להיות לי תשובה.
אני נתתי כמה קריטריונים לאהבת אם, וכמה קריטריונים לאי אהבת אם. לא נתתי שום מתכון איך לשקלל אותם. אין מתכון כזה. האימהות איננה רק הנקה. ואם תחזרי לדיון שלי בהנקה, תראי שיש הבדלים גדולים בסיבות לאי הנקה. אם את רוצה לבדוק את אהבת האם, את צריכה לשקלל קודם כל את הסיבות של האם למעשיה.
לכן, אני בנושא הזה דיברתי לא על האם אלא על הילד. ילד, שאמא שלו לא היניקה אותו אבל היניקה את אחיו, מרגיש יותר או פחות אהוב?
אמא, שהניקה ילד אחד ואת השני לא, מרגישה צורך "לפצות" את מי שלא ינק על ההיסטוריה הזאת? אותה אמא צריכה להסתכל בתוך לבה ולענות לעצמה על השאלה הזאת ביושר. אני לא יכולה לענות במקומה . אם היא מרגישה בלבה צער על כך שהילד הזה שלה לא ינק - אז אני יכולה להגיד רק, שהיא בעצמה מרגישה שהיא היתה לו אמא פחות אוהבת. אין כאן תשובה, אבל ניסיתי בכנות להתוות דרכים לחיפוש עבור אמא שרוצה לדעת את התשובה בשביל עצמה.
אני כן טוענת שאמא שלא מיניקה היא אמא חסרה. ואני עומדת מאחורי הטענה הזאת. ומאחורי עומדים גם אלפי מחקרים על אימהות, על תינוקות ועל הנקה. וגם אירגון הבריאות העולמי. וגם האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים. וגם משרד הבריאות הישראלי. וגם את מאמינה בזה, אם תקראי שוב את דברייך. זה מרגיז אותך אבל בפועל את מסכימה.
אני לא מאשימה אותה. אני רק מציינת עובדה. עובדה ביולוגית ורפואית כאחד (הן מבחינת רפואת הגוף והן מבחינת רפואת הנפש).
אני גם טוענת שאמא בדיכאון היא אמא חסרה. אין חוקר או רופא שמתמצא בדיכאון ולא יאשר זאת מייד.
אני גם טוענת שאמא שמטפלת בתינוק שלה שעה ביום היא אמא חסרה. היא חסרה 23 שעות מתוך 24.
אני גם טוענת שלהבדיל, אמא מכה/אלימה היא אמא חסרה. יש פה מישהו שחולק עלי?
אני גם טוענת שאמא נוטשת היא אמא חסרה.
לגבי ההנקה, לא כאן המקום להרחיב, אבל אני רוצה להבהיר כאן חד משמעית, שהנקה איננה רק מזון. אפשר למצוא גם כאן באתר דיונים בעניין, לכל מי שמעוניין/ת. גם בנושא המגע הפיזי, גם בנושא הנוגדנים, גם בנושא התפתחות הפה והלסת, גם בנושא התפתחות המוח של התינוק, גם בנושא התפתחות הראייה (והחשיבות של החלפת הצדדים בהקשר זה), גם בנושא המציצה, ההתנחמות באדם חי ולא בחפצים (התחליפים שנותנים לתינוק שאינו יונק, כגון מוצץ, דובי, שמיכה, בקבוק, הם חפצים דוממים, בעוד שהתינוק מתוכנת ביולוגית להיצמד ולהתנחם בגוף חי של אדם. אחת התוצאות של הבנה זו היא הפטנטים החדשים כמו דובי שמשמיע פעימות לב אדם). (שימו לב שהמסקנה של החברה המערבית המודרנית מהתגלית, שהתינוק זקוק להיות צמוד לגוף חם ולשמוע את פעימות הלב שלו, היא להמציא ולמכור להורים בכסף רב דובי פרוותי, נעים וחמים, שמשמיע קול של פעימות לב מוקלטות - ולא, רחמנא ליצלן, לספר להורים שהתינוק זקוק להיות צמוד לגוף שלהם!!!!).
כרמית, מישהו חיצוני מודד כל הזמן אהבה בין הורים לילדיהם ובין בני זוג. את מכירה מעונות לנשים מוכות? נתקלת פעם בשיקולים של עובדים סוציאליים לגבי הוצאת ילד מביתו? אלה רק הערות קטנטנות לגבי מציאות חיינו.
בהחלט אפשר למדוד אהבה . זו בדיוק הטענה שלי: שאהבת אם, כמו אהבת בן זוג, איננה רגש ערטילאי. היא משהו שמתבטא במעשים. ואת המעשים אפשר למדוד. אני לא אומרת שזה פשוט. ממש לא. אם מישהו באמת רוצה לשבת ולמדוד ולהשוות בין אמא א' לאמא ב', אני לא מקנאה בו. לדעתי השיקלול של כל הגורמים על כל מורכבותם יוציא את נשמתו. בשביל מה בכלל? מי מעוניין בזה? המקסימום שאפשר לצפות הוא להשוואה מאוד כללית, במיוחד בין מקרים שיש פער גדול ביניהם.
כרמית, את הרי מסכימה איתי: "נכון שיש ... אנשים שלא אוהבים מספיק" - זהו. זה מה שטענתי . אפילו טענת ביתר חריפות ממני שביניהם יש גם כאלה ש"לא מספיק אחראים בשביל לעשות משהו בנידון". אני לא יודעת אם הייתי אומרת פה "אחראים". הרי מדובר בקורבנות! לא לכל אחד יש הכוחות והיכולת לעשות משהו בנידון. זה לא רק עניין של אחריות.
ואני מסכימה איתך לחלוטין, כרמית, שאהבה פיזית היא אחד ההיבטים החשובים ביותר באימהות, אם לא החשוב ביותר. לכן הדגשתי אותו. ו הנקה היא צורה של אהבה פיזית יותר מאשר צורת הזנה . תודה שעזרת לי להבהיר את זה גם לעצמי!
תמי, לא מדובר כאן במתן ציונים. לא מדובר פה בתליינים. מי שרואה את הדברים האלה פשוט טועה בהבנת דברי. מדובר במתן שם לתופעות. מדובר במתן שם להתנהגויות.
אמא שמכה היא אמא אלימה.
אבא שמכה הוא אבא אלים.
בעל שבוגד מועל באמונה של אשתו ומגלה בכך אי כבוד כלפיה.
כל אלה הם "קריאה לילד בשמו". האם בעינייך אלה ציונים?
השמש מאירה.
השמש מחממת.
הנזק לשכבת האוזון שמקיפה את כדור הארץ גורמת לשמש שלנו להיות מסוכנת לנו יותר מאי פעם בעבר, למשל, כגורם לסרטן.
האם אלה ציונים בעינייך? האם בכך שכיניתי את השמש מסוכנת הפכתי לתליין שלה? האם תתחילו להגן על זכותה של השמש להאיר, ולטעון להצדקתה שאורה גם מחמם אותנו? האם זה ישנה במשהו את העובדות על סרטן העור והצורך להיזהר מנזקי הקרינה?
האם אמא מכה היא אמא אוהבת בדיוק כמו אמא שלא מכה? תענו לי על זה, בבקשה! אני מתחננת בפניכם! יש פה מישהו שלא מסכים?
אם החבר של מישהי בוגד בה, לא רוצה להתחתן איתה, מנצל אותה כספית ומקלל אותה - אבל טוען שהוא אוהב אותה בכל לבו - תגידו שהוא באמת אוהב אותה? מה היית אומרת לה אילו היית החברה הכי טובה שלה והיא היתה שואלת אותך אם את חושבת שהוא אוהב אותה?
נאוה, הכתיבה שלי היא בהחלט ממקום מקצועי ומדעי. כמו כן, בדיוק כמוך, אני רואה תוצאות של הורות. ואני עוקבת אחרי זה כבר יותר משלושים שנה, במלוא המודעות והחשיבה, ועם כל הגיבוי המחקרי והמדעי.
לכן אני שבה וטוענת:
והמסעדה הניידת, נאוה, ברקת, כרמית - תודה
מהלב אני רוצה לומר, שאני לא תקפתי אף אחת או אחד, ובוודאי לא באופן אישי.
אז למה יש פה כאלה שתוקפים אותי, ועוד אישית?
לגבי הצד הרגשי במה שכתבתי: אני רוצה לומר פה בגלוי, שזה חלק בלתי נפרד מהטיעון שלי. אני אומרת לכם בגלוי: אני חיה בתוך הכאב. הכאב שלי כנכדה. הכאב שלי כבת. הכאב שלי כאמא. הכאב הזה נותן לי את הזכות לדבר על הכאב של ילדים. אני מכירה אותו, אני מבינה אותו, אני מרגישה אותו, אני רואה אותו. אני רואה את הכאב שנגרם לי. אני רואה את הכאב שנגרם לאחרים. אני רואה את הכאב שאני גורמת.
אני לא אוהבת העמדות פנים, הכחשות, הדחקות ושקרים.
אני מבינה היטב, שיש הרבה אנשים שאינם רואים את הכאב.העובדה שאינם רואים אינה אומרת שהכאב אינו קיים.
אני לא רוצה להיות מאלה. אני לא מוכנה להעמיד פנים. אני רואה דברים, ואני מדברת על מה שאני רואה.
לא האשמתי אף אחת מכן שהיא איננה אמא טובה. מי שחושבת כך, שתשאל את עצמה מדוע.
לגבי הצד השכלי במה שכתבתי: אם לא שמתם לב, הוא הצד המרכזי. הטענות שלי רציונאליות ומבוססות על תצפיות ומחקר. טענתי טענות תיאורטיות. אף אחת לא מצאה לנכון להתמודד עם הטענות שלי. ביקשתי במפורש, לא לערבב בין מה שטענתי לבין האשמה של אמהות. הרבה מצאו לנכון דווקא לערבב.
מיכל, כל המחקרים מצביעים על ההשערה, שה"ריחוק" בין אמהות לתינוקות (יש לו דרגות שונות וזה נושא ענק ומורכב) התחיל למעשה עם המעבר לחקלאות (כלומר, לפני כעשרת אלפים שנה לכל המוקדם, באיזור קטן). השאלה היא איזה אספקט את בודקת. יש עדיין חברות חיות בימינו, שהריחוק מהתינוק עוד לא הגיע אליהן... אם תשאלי שאלה ספציפית, אנסה לענות לך.
ורד, הטענה שאסור לי להבחין בין טוב לרע, כי מישהו אחר עלול לטעון שהדברים שאני עושה הם רעים - אינה טענה לוגית תקפה. קודם כל, כל אחד יכול לטעון מה שהוא רוצה. אני לא רואה בזה בעיה. קוראים לזה "חופש הדיבור".
שנית, אין שיוויון בין טענה כמו "ההנקה עדיפה לילדים" לבין טענה כמו "מי שמיניקה עד גיל 4 גורמת נזק לילד". כי יש גם עובדות בעולם הזה. כמובן, כל אחד יכול להגיד כל דבר: יש אנשים שיגידו שהעולם עגול ושהשמש סובבת סביב הארץ. האם זה אומר שהטענות שלהם תקפות? או שהמסקנה היא שאסור לטעון שום דבר על כלום, כי מישהו תמיד יכול לתקוף אותך בדברי שקר?
אני לא טענתי טענות "סובייקטיביות". אני טענתי טענות שאני יכולה לגבות במחקרים אין ספור.
לעומת זאת, מי שתטען שאני גורמת נזק לילדה שלי בהנקה, אזמין אותה מייד לבסס את טענתה על מחקר כלשהו. היא לא תוכל, כי זו פשוט טענה שקרית ומופרכת והשימוש בה דמגוגי.
דרך אגב, ורד, אני מסכימה שאולי אני נשמעת פסקנית. אבל לא צועקת. מה לעשות שזה אינטרנט ואין וידאו (איזה מזל ). תנסי לדמיין שאני כותבת את זה בדמעות ומתחננת בטון כואב שתפתחי את הלב שלך - זה משנה את מה שאת קוראת?
א. למה לפי הקריטריונים שלי 90% מהעולם לא צריך להביא ילדים? על איזה נתונים את מסתמכת? כי המספר הזה לא עולה בקנה אחד עם הנתונים שלי.
ב. ואם כן? בואי נניח, רק לצורך הדיון, שאכן לפי הקריטריונים שלי 90% מהעולם יהיו הורים "חסרים", כמו שקראתי לזה בעדינות (קראת את הספר "הורים מרעילים" מאת ד"ר סוזן פורווארד? ספר חובה!). אז? האם המסקנה היא שאסור להם להביא ילדים לעולם?
נורא ואיום! למי שלא הבין עד עכשיו, אני מנצלת את ההזדמנות הזאת להבהיר: אני אמא חסרה. כתבתי את זה לפחות בארבע צורות שונות. לא מבינה איך פיספסתם!
אני אמרתי שאסור לי להיות אמא?
לא אמרתי ולא אומר דבר כזה.
אני כן אמרתי שאנחנו, הדפוקים, הפגועים, הניזוקים, החסרים, חייבים לעצמנו ולילדים שלנו לפחות לנסות ולהשתדל ולהתאמץ לשפר ולרפא את עצמנו.
והצעד הראשון הוא להודות בפגיעה שנפגענו.
והצעד השני הוא להודות בפגיעות שפגענו.
והצעד השלישי הוא להגביר את האהבה שלנו.
והמטרה היא להיות הורים פחות חסרים מהורינו, כדי שילדינו יוכלו להיות פחות חסרים מאיתנו, וכך הלאה, עד שיקום דור שלם עם עצמו ולא חסר (שלם, לא מושלם! וכבר נכתב על זה באתר, שכחתי את השם המדוייק של הדף).
וחלק מההשתדלות הזאת להיות הורים פחות חסרים ולגדל ילדים פחות פגועים הוא להיניק. השתדלות אחרת היא לקבל את עצמנו ואת הילדים שלנו כמו שאנחנו. השתדלות נוספת היא להימנע מהתנהגויות אלימות.
אני אומרת השתדלות ולא הצלחה ואני מבקשת להדגיש את זה.
וסליחה, מה הקשר לילד להורים חד מיניים ממין זכר?
את מסכימה איתי שילד להורים חד מיניים ממין זכר נולד מרחמה של אשה כלשהי?
את מסכימה איתי שאם הילד גדל עם שני אבות, אז אמא שלו איננה מגדלת אותו?
את מסכימה איתי אם כך שהילד הזה איבד את אמו?
את מסכימה איתי אם כך, שבשביל הילד הזה אמא שלו מתה ? ואם היא חיה, אז מצבו עוד יותר גרוע, כי הוא צריך לחיות עם ההבנה שאמא שלו לא רצתה אותו? כואב לי הלב רק לכתוב את זה!
זה ילד שאמא שלו היא אמא חסרה במלוא מובן המלה! הוא ילד פגוע! הוא ניזוק ועוד איך! איפה אהבת האם של אמא שלו?
לגבי השאלה שלך, אמא שילד אחד הניקה ואחד לא, את מי היא אוהבת יותר?
אין לי ולא יכולה להיות לי תשובה.
אני נתתי כמה קריטריונים לאהבת אם, וכמה קריטריונים לאי אהבת אם. לא נתתי שום מתכון איך לשקלל אותם. אין מתכון כזה. האימהות איננה רק הנקה. ואם תחזרי לדיון שלי בהנקה, תראי שיש הבדלים גדולים בסיבות לאי הנקה. אם את רוצה לבדוק את אהבת האם, את צריכה לשקלל קודם כל את הסיבות של האם למעשיה.
לכן, אני בנושא הזה דיברתי לא על האם אלא על הילד. ילד, שאמא שלו לא היניקה אותו אבל היניקה את אחיו, מרגיש יותר או פחות אהוב?
אמא, שהניקה ילד אחד ואת השני לא, מרגישה צורך "לפצות" את מי שלא ינק על ההיסטוריה הזאת? אותה אמא צריכה להסתכל בתוך לבה ולענות לעצמה על השאלה הזאת ביושר. אני לא יכולה לענות במקומה . אם היא מרגישה בלבה צער על כך שהילד הזה שלה לא ינק - אז אני יכולה להגיד רק, שהיא בעצמה מרגישה שהיא היתה לו אמא פחות אוהבת. אין כאן תשובה, אבל ניסיתי בכנות להתוות דרכים לחיפוש עבור אמא שרוצה לדעת את התשובה בשביל עצמה.
אני כן טוענת שאמא שלא מיניקה היא אמא חסרה. ואני עומדת מאחורי הטענה הזאת. ומאחורי עומדים גם אלפי מחקרים על אימהות, על תינוקות ועל הנקה. וגם אירגון הבריאות העולמי. וגם האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים. וגם משרד הבריאות הישראלי. וגם את מאמינה בזה, אם תקראי שוב את דברייך. זה מרגיז אותך אבל בפועל את מסכימה.
אני לא מאשימה אותה. אני רק מציינת עובדה. עובדה ביולוגית ורפואית כאחד (הן מבחינת רפואת הגוף והן מבחינת רפואת הנפש).
אני גם טוענת שאמא בדיכאון היא אמא חסרה. אין חוקר או רופא שמתמצא בדיכאון ולא יאשר זאת מייד.
אני גם טוענת שאמא שמטפלת בתינוק שלה שעה ביום היא אמא חסרה. היא חסרה 23 שעות מתוך 24.
אני גם טוענת שלהבדיל, אמא מכה/אלימה היא אמא חסרה. יש פה מישהו שחולק עלי?
אני גם טוענת שאמא נוטשת היא אמא חסרה.
לגבי ההנקה, לא כאן המקום להרחיב, אבל אני רוצה להבהיר כאן חד משמעית, שהנקה איננה רק מזון. אפשר למצוא גם כאן באתר דיונים בעניין, לכל מי שמעוניין/ת. גם בנושא המגע הפיזי, גם בנושא הנוגדנים, גם בנושא התפתחות הפה והלסת, גם בנושא התפתחות המוח של התינוק, גם בנושא התפתחות הראייה (והחשיבות של החלפת הצדדים בהקשר זה), גם בנושא המציצה, ההתנחמות באדם חי ולא בחפצים (התחליפים שנותנים לתינוק שאינו יונק, כגון מוצץ, דובי, שמיכה, בקבוק, הם חפצים דוממים, בעוד שהתינוק מתוכנת ביולוגית להיצמד ולהתנחם בגוף חי של אדם. אחת התוצאות של הבנה זו היא הפטנטים החדשים כמו דובי שמשמיע פעימות לב אדם). (שימו לב שהמסקנה של החברה המערבית המודרנית מהתגלית, שהתינוק זקוק להיות צמוד לגוף חם ולשמוע את פעימות הלב שלו, היא להמציא ולמכור להורים בכסף רב דובי פרוותי, נעים וחמים, שמשמיע קול של פעימות לב מוקלטות - ולא, רחמנא ליצלן, לספר להורים שהתינוק זקוק להיות צמוד לגוף שלהם!!!!).
כרמית, מישהו חיצוני מודד כל הזמן אהבה בין הורים לילדיהם ובין בני זוג. את מכירה מעונות לנשים מוכות? נתקלת פעם בשיקולים של עובדים סוציאליים לגבי הוצאת ילד מביתו? אלה רק הערות קטנטנות לגבי מציאות חיינו.
בהחלט אפשר למדוד אהבה . זו בדיוק הטענה שלי: שאהבת אם, כמו אהבת בן זוג, איננה רגש ערטילאי. היא משהו שמתבטא במעשים. ואת המעשים אפשר למדוד. אני לא אומרת שזה פשוט. ממש לא. אם מישהו באמת רוצה לשבת ולמדוד ולהשוות בין אמא א' לאמא ב', אני לא מקנאה בו. לדעתי השיקלול של כל הגורמים על כל מורכבותם יוציא את נשמתו. בשביל מה בכלל? מי מעוניין בזה? המקסימום שאפשר לצפות הוא להשוואה מאוד כללית, במיוחד בין מקרים שיש פער גדול ביניהם.
כרמית, את הרי מסכימה איתי: "נכון שיש ... אנשים שלא אוהבים מספיק" - זהו. זה מה שטענתי . אפילו טענת ביתר חריפות ממני שביניהם יש גם כאלה ש"לא מספיק אחראים בשביל לעשות משהו בנידון". אני לא יודעת אם הייתי אומרת פה "אחראים". הרי מדובר בקורבנות! לא לכל אחד יש הכוחות והיכולת לעשות משהו בנידון. זה לא רק עניין של אחריות.
ואני מסכימה איתך לחלוטין, כרמית, שאהבה פיזית היא אחד ההיבטים החשובים ביותר באימהות, אם לא החשוב ביותר. לכן הדגשתי אותו. ו הנקה היא צורה של אהבה פיזית יותר מאשר צורת הזנה . תודה שעזרת לי להבהיר את זה גם לעצמי!
תמי, לא מדובר כאן במתן ציונים. לא מדובר פה בתליינים. מי שרואה את הדברים האלה פשוט טועה בהבנת דברי. מדובר במתן שם לתופעות. מדובר במתן שם להתנהגויות.
אמא שמכה היא אמא אלימה.
אבא שמכה הוא אבא אלים.
בעל שבוגד מועל באמונה של אשתו ומגלה בכך אי כבוד כלפיה.
כל אלה הם "קריאה לילד בשמו". האם בעינייך אלה ציונים?
השמש מאירה.
השמש מחממת.
הנזק לשכבת האוזון שמקיפה את כדור הארץ גורמת לשמש שלנו להיות מסוכנת לנו יותר מאי פעם בעבר, למשל, כגורם לסרטן.
האם אלה ציונים בעינייך? האם בכך שכיניתי את השמש מסוכנת הפכתי לתליין שלה? האם תתחילו להגן על זכותה של השמש להאיר, ולטעון להצדקתה שאורה גם מחמם אותנו? האם זה ישנה במשהו את העובדות על סרטן העור והצורך להיזהר מנזקי הקרינה?
האם אמא מכה היא אמא אוהבת בדיוק כמו אמא שלא מכה? תענו לי על זה, בבקשה! אני מתחננת בפניכם! יש פה מישהו שלא מסכים?
אם החבר של מישהי בוגד בה, לא רוצה להתחתן איתה, מנצל אותה כספית ומקלל אותה - אבל טוען שהוא אוהב אותה בכל לבו - תגידו שהוא באמת אוהב אותה? מה היית אומרת לה אילו היית החברה הכי טובה שלה והיא היתה שואלת אותך אם את חושבת שהוא אוהב אותה?
נאוה, הכתיבה שלי היא בהחלט ממקום מקצועי ומדעי. כמו כן, בדיוק כמוך, אני רואה תוצאות של הורות. ואני עוקבת אחרי זה כבר יותר משלושים שנה, במלוא המודעות והחשיבה, ועם כל הגיבוי המחקרי והמדעי.
לכן אני שבה וטוענת:
- אהבה נמדדת ב מעשים . בהתנהגות כלפי האהוב. גם אהבת אם. בדרך שהיא מבוטאת בחיים, ולא במה שהאם חושבת שהיא מרגישה. יש מישהו שלא מסכים לטענה זו? שכנעו אותי, בבקשה.
- יש אמהות שאוהבות יותר, ויש אמהות שאוהבות פחות. זה לא אומר בשום אופן שקל או שאפשר להשוות בין אמהות, למעט במקרים מאוד ברורים שהפער ביניהם בולט. זה שיפוטי? יש בעלים רומנטיים יותר, ויש בעלים רומנטיים פחות. זה שיפוטי?
- ילדים שנפגעו בילדותם מהורות חסרה, הופכים להיות הורים חסרים בבגרותם. המשתנה הוא רק מידת החסר, וזה נקבע בראש ובראשונה ע"י השאלה "כמה אהבת אם הילד קיבל" (ראו, למשל, ג'ון בולבי, 1957 [התרגום]. הפרוד מן האם בגיל רך והשפעתו על התפתחות הילד. דו"ח שנמסר לאירגון הבריאות העולמי וסוקר את כל המחקר שהיה קיים אז. לפירוט גדול הרבה יותר, עם תוספת של עוד מאות מחקרים, חפשו את Attachment and Loss הקלאסי שלו).
- את אהבת האם אפשר למדוד לפי קריטריונים מסוימים. זה נושא מאוד מורכב ונגעתי רק באפס קצהו. בהקשר הזה תקשיבו לתשדירים ברדיו על אלימות של בן-זוג שמתחזה לאהבה.
והמסעדה הניידת, נאוה, ברקת, כרמית - תודה
אמא שאוהבת יותר
בשמת - מענין אותי לדעת מה היה הדבר שגרם לריחוק? האמא היתה צריכה לצאת לעבודה? מה הקשר למעבר לחקלאות?
אמא שאוהבת יותר
בשמת
קראתי בעניין את דברייך שאכן מורגש שנכתבו בדמעות ובכאב.דברי בקשר למתן ציונים לא הובנו נכון.בוודאי שאמא מכה היא אלימה אבל לכן נסיתי ליצור הפרדה בין התנהגויות קיצוניות שאין ספק לגביהן לבין אינספור התנהגויות יומיומיות שממש אבל ממש אי אפשר לדרג אותן ולתת להן שמות או כותרות או הגדרות.אני למשל הרבה יותר נוחה ממך בהגדרותי לאמא טובה.הרף שלך לדעתי מאד מאד מאד גבוה.ולמרות ששלי הרבה יותר נמוך עדיין אני די "משוגעת".האם העובדה שילדי לומדים במערכות החינוך עושה אותי פחות טובה?לדעתי לא.לא הייתי רוצה להכנס לדיון לגבי חינוך ביתי למה ומדוע והאם בכלל כי אפשר לדון בזה כנראה בלי סוף וכמובן ממש לא להגיע למסקנות ,אבל לדעתי אמא שילדיה שייכים למערכת החינוך לא פחות טובה בגלל עובדה זו.היא יכולה כן להיות פחות טובה,לדעתי,בגלל אינספור פרמטרים אחרים בהתנהגותה.אם תרצי אפרט אותם אבל מה שרציתי לומר לך הוא מעבר לזה.לדעתי את מאד מחמירה עם עצמך.את אמא נפלאה אבל נסי לזכור שאת גם בשמת.נראה לי שמתי שהוא שכחת עובדה פשוטה זו.נכון שחוויות העבר גורמות ,כשאינן מוצלחות, לרצון שיהיה אחרת אבל איכשהו שקעת בזה מעבר לראש.את כואבת ומתיסרת וחבל כי אין לך לדעתי סיבה.לפחות לא ממה שאני שומעת ממך כאן.
קראתי בעניין את דברייך שאכן מורגש שנכתבו בדמעות ובכאב.דברי בקשר למתן ציונים לא הובנו נכון.בוודאי שאמא מכה היא אלימה אבל לכן נסיתי ליצור הפרדה בין התנהגויות קיצוניות שאין ספק לגביהן לבין אינספור התנהגויות יומיומיות שממש אבל ממש אי אפשר לדרג אותן ולתת להן שמות או כותרות או הגדרות.אני למשל הרבה יותר נוחה ממך בהגדרותי לאמא טובה.הרף שלך לדעתי מאד מאד מאד גבוה.ולמרות ששלי הרבה יותר נמוך עדיין אני די "משוגעת".האם העובדה שילדי לומדים במערכות החינוך עושה אותי פחות טובה?לדעתי לא.לא הייתי רוצה להכנס לדיון לגבי חינוך ביתי למה ומדוע והאם בכלל כי אפשר לדון בזה כנראה בלי סוף וכמובן ממש לא להגיע למסקנות ,אבל לדעתי אמא שילדיה שייכים למערכת החינוך לא פחות טובה בגלל עובדה זו.היא יכולה כן להיות פחות טובה,לדעתי,בגלל אינספור פרמטרים אחרים בהתנהגותה.אם תרצי אפרט אותם אבל מה שרציתי לומר לך הוא מעבר לזה.לדעתי את מאד מחמירה עם עצמך.את אמא נפלאה אבל נסי לזכור שאת גם בשמת.נראה לי שמתי שהוא שכחת עובדה פשוטה זו.נכון שחוויות העבר גורמות ,כשאינן מוצלחות, לרצון שיהיה אחרת אבל איכשהו שקעת בזה מעבר לראש.את כואבת ומתיסרת וחבל כי אין לך לדעתי סיבה.לפחות לא ממה שאני שומעת ממך כאן.
אמא שאוהבת יותר
ספציפית לנושא האהבה:
(אשתמש ב"אמא" למרות שזה בעצם תקף להורים בכלל, ברוב הדברים ולפחות בחלק מהעוצמה).
(וב"אמא" ולא "אֵם" כדי לא לבלבל עם "אִם" – if , למרות שסגנונית זה צורם).
נדמה לי שכשמדברים על "האם האמא אוהבת את הילד" מתכוונים בבלי דעת לשני דברים ומערבבים בינהם:
האחד - האהבה שהילד מקבל, חש – וזה בהחלט ובהחלט דבר שניתן לפרוט לביטויים מעשיים, המממשים את "האם מספקים את צרכיו" (ואחד החשובים בהם יהיה "האם מקבלים אותו כפי שהוא").
פה מדברים על האהבה כפי שהיא נתפסת ומורגשת ונחווית מצד הילד, מנקודת המבט שלו. חלק נכבד מהדיון פה נסב על הצד הזה של השאלה; וההשוואה של בשמת לגבי קריטריונים של אהבת בן/בת זוג היא מצוינת.
השני – הרגש שהאמא חשה, "האם הילד יקר ללבי". כאן מדובר על נקודת המבט של הפרטנר השני, האמא. הילד חשוב ויקר לה, ונאמר, חושבת עליו ומתגעגעת כשלא איתו, ומקדישה משאבים לרכישת חפצים / התנסויות שחושבת שהוא צריך, ומראות תמונות שלו לקולגות בעבודה, וכו' וכו'; ומרגישה ש"תעשה הכל בשבילו" (תיכף אעיר לגבי זה).
כלומר, הביטוי "אהבת אם" הוא דו משמעי באופן בו אנו משתמשים בו.
ואגב, את הקול של האמהות, מהיותן מבוגרים, וגם מתוך שיש הרבה אינטרסים כלכליים מעורבים, יש הרבה מאד מי שישמיע. אנחנו רגילים לשמוע אותו השכם והערב. בשם הילדים יש מעט מאד מי שידבר, ואז כשכבר שומעים את הקול הזה – הוא מיד מצטייר בעמדת המוכיח בשער, נביא זעם.
המצב אצל חלק נכבד מהאמהות , כפי שאני רואה סביבי, הוא פשוט פער עצום ועצוב בין שני הדברים שקבלו את אותו שם, "אהבת אם":
בין מה שהן מרגישות – רגש מאד חזק שהן קוראות לו "אהבה כלפי הילד" כי כך נהוג לכנות הרגש -
לבין מה שהילד חווה – מאלפים אותו, לא מקשיבים לו, שוללים את רגשותיו, ועוד כהנה וכהנה מרעין בישין.
נדמה לי שחלק מהזעם שהתעורר על בשמת נובע מהפער הזה, כאילו דבריה פורשו "את לא מרגישה רגש של אהבה כלפי הילד".
אני מסכימה בהחלט עם בשמת שהפער נובע מהיות האמא קרבן בעצמה, שעלינו להשתדל לשפר את המצב מדור לדור וכו'. וכאן אני רוצה להתייחס ל"אעשה הכל בשביל הילד שלי":
אצל מי שאינו מודע, אינו שואל, אינו מחפש לתקן, ובמילים אחרות אינו מוכן לצלול לתוך הבריכה הקרה, האפלה והצורבת של הכאב, ה"הכל" יילקח מתוך היקום של היכולות שכבר יש לו כרגע, ולא קיימת האפשרות לנסות להשתנות ולהוסיף יכולות חדשות, גם אם מה שהילד צריך לא נכלל ביקום של יכולותיו של ההורה.
אני מזדהה עם בשמת שכותבת "בתור נכדה, בת, ואמא". הורי הם מאד "אעשה הכל בשביל הילד". הרפרטואר כלל לעבוד קשה כדי להשיג בטחון כלכלי, לתת חינוך טוב, להתרוצץ בין רופאים כשהיו בעיות רפואיות. הם חושבים עלינו (עלי ועל אחותי) ללא הרף. אנחנו בראש סדר העדיפויות שלהם ללא ספק.אני בטוחה שבמצב קיצוני של חיים ומוות היו משליכים את נפשם מנגד כדי להציל את חיינו.
הרפרטואר לא כלל להקשיב לנו, לתת לנו כבוד ומרחב מחיה, לסמוך עלינו; לתת לנו נשיאה רגשית ופיזית מסיבית בשנות הינקות ומנגד לתת לנו לגדול ולפרוש כנפיים כשהתבגרנו.
בינקות, הילד "מדבר" בעזרת איתותים, וצריך להיות מוכן ומסוגל לזהות אותם; הורי לא זיהו.
בגיל ההתבגרות (וקצת אפילו עד היום) הדברים נאמרו להם בלשון מפורשת ובוטה, לא פעם ולא פעמיים. לא היה עם מי לדבר: הם התחפרו במי שהם ובמה שהם ולא היו מוכנים לנקוף אצבע כדי להשתנות, כדי לראות את הדברים מנקודת המבט שלי. אז נכון, אני יכולה להבין מאיפה זה בא ולרחם עליהם – אבל, כוס אמק, מה אתי? מבחינתי כבת זו בגידה רגשית. לא קיבלתי מה שהייתי צריכה.
מה אני, אמא שלהם? אני צריכה להבין אותם – או הם אותי? מי ההורה של מי פה?
אז החיים מוקדשים לשיפור והתקדמות, ויש תהליכי קבלה וסליחה וכו', אבל כל זה טוב ויפה בגילי המתקדם, לא לילדוּת.
קצת כמו השאלה הפשוטה, האם לתת מתנה שבעיניך, הנותן, היא אחלה, למרות שלמקבל היא לא עושה כלום והוא לא צריך אותה – או להיפך?
לענין העליהום על בשמת:
בעצם מן הראוי להעביר לדף שייקרא כן או לא פוליטיקלי קורקט , וזה משהו שרציתי לכתוב עוד מאז ההשתלחות בדף על אפידורל וביות.
יש פה שאלה ש(למיטב ידיעתי) לא נשאלה במפורש: מה מהווה האתר הזה?
האם הוא מהווה בית לאלה שדעתם (בחלק מהנושאים, בחלק מהזמן) קרובה לדעתי –
או שמטרתו להוות קמפיין ליצירת קהל חדש אוהד לדעות הנ"ל?
נראה שיש מצדדים לכל אחת מהאפשרויות האלה.
אני מבחינתי מתייחסת אליו כאל נמל בית. קרציות שיגידו לי מה דעתן על האופן בו אני חיה את חיי יש בשפע בכל קרן רחוב, והן לא מהססות לרגע מלהביע את דעתן זו. וכשמדובר בגידול ילדים – זה נהיה, איך לומר בעדינות, די מעיק. יש כאלה מ"ביננו" שעונים באורך רוח ובמאור פנים, מנסים להסביר ולשכנע. כל הכבוד להם. יש התוקפים חזרה ו"שותלים" את הקרציות במקומן. יש שמנתקים מגע. רובנו בטח מערבבים בין התגובות בפרופורציות כאלה ואחרות.
אבל אנחנו "מעטים מול רבים" רוב הזמן (חוץ מאשר כנראה בפינת הרחובות גן-עדן פינת חזון-אחרית-הימים שבשכונת אוטופיה בה גרים ורד והמשפחה, שם כולם סובלנים ומחייכים ומעודדים הנקה חינוך ביתי וכו' ולעולם אינם מציקים). והאנשים שמנדג'סים כל הזמן מרשים זאת לעצמם בדיוק בגלל הבטחון של העדר שהם חשים. שהרי כידוע -
eat shit – million flies can’t be wrong.
סוף סוף יש מקום בו היחס מתהפך – ואפשר לפתוח את הפה בלי שזה יהיה כרוך מיד בעימותים גוזלי משאבים, בהסברים מייגעים, בספק הקטן המכרסם תמיד "אולי הם צודקים ואני טועה".
חוץ מהנחת (לי כפורקת), לדעתי עצם ההתנסות הזו (עבור הקורא שמחזיק בדעות קונבנציונליות), להרגיש פתאום במיעוט, יש לה חשיבות "חינוכית". זה לכשעצמו גורם לפעמים לבדוק כל מיני אכסיומות. דוגמא טובה לזה היא תרגיל מחשבתי שאימצתי בהקשר של פמיניזם:
דמייני את התמונה שמולך (למשל, ישיבת כנסת) כשמין הנוכחים הוא הפוך (בדוגמת הכנסת – עשרות נשים וגבר או שניים): האם זה נראה פתאום מוזר וצורם? אם כן – סימן שהמצב המקורי מעוות.
ובאותה רוח - דוגמא טובה נוספת היא נוהג של מרצה פמיניסטית באונ' שלמדתי אצלה (וקראתי שגם המרצה למשפטים באונ' העברית, שכחתי את שמה, זו שהיתה מהומה סביב פיטוריה, נהגה מדי פעם לעשות): לדבר אל הכתה בלשון נקבה על אף שנוכחים בה זכר-אחד-לפחות. פתאום זה צורם, "מסכן, מקפחים אותו, מדברים אליו לא נכון", ואז תופסים פתאום מה השפה עושה לנשים כל הזמן.
הם, שמהווים את הרוב המוחץ, יכולים להרשות לעצמם לחוש נאורים וסובלנים, לחייך בנדיבות ו"להניח לנו" להיות שונים. מתוך המקום הבטוח שלהם (בטוח במובן זה שיש להם תמיכה מלאה – של כל העדר) . כך חברתי שילדה בקיסרי מתוכנן מדברת על לידות טבעיות ולידות בית בפרט: אה, לה זה לא מתאים, אבל למי שכן, למה לא. בכייף. היא רק מסבירה שאם היא החליטה להביא ילד לעולם, היא רוצה לתת לו את מקסימום הסיכויים להוולד בשלום, ולכן – קיסרי בבי"ח. נו, מה הסב-טקסט פה לגבי מי שהולכת ללדת בבית?
לחלקנו, שהשונות שבחרנו בה נובעת מדברים שבוערים בעצמותינו, אנחנו פשוט לא יכולים להפנות את המבט הצידה ולהעמיד פנים שלא ראינו לא שמענו, קשה להיות כאלה נאורים וסובלניים ומקבלים את "האחר" – כשלמיטב הבנתנו האופציה שהוא בחר פחות לגיטימית משלנו. אם אף אחד לא רוצה להצטרף אלי – מצדי קראו זאת מחדש בלשון יחיד. כן, בעיני חלק נכבד מהדברים שהעדר עושה הם לא לגמרי לגיטימיים.
לא מדובר פה על זה ששכני למסעדה אוכל כוסברה, שלי באופן אישי נורא לא טעימה. לא, הוא מתיישב לי ליד השולחן ומציק לי שגם אני אוכל. מפריע לו שאני לא אוכלת את זה. או שהוא מכריח גם את הילד שלו לאכול כוסברה, ומתעלם מזה שהילד לא אוהב. או שהוא שונא כוסברה ולכן לא מניח לילד שלו לאכול, למרות שהילד סקרן לנסות ואולי אפילו טעים לו.
ואח"כ העולם מורכב מהאנשים שבילדותם לא קבלו כל מה שהם צריכים. ואני חיה בעולם הזה. והילד שלי יחיה בעולם הזה, ביניהם. אני חיה עכשיו בין הנשים המעוכות שנותנות שידרכו להן על הראש. אין לזה השפעה על חיי?
רוצות לגלגל את זה עוד קצת? מי יש יותר סיכוי שיעמוד במחסום וישפיל פלשתינאי, שלא ייתן לפלשתינאית כורעת ללדת או לאב עם תינוק פצוע להגיע לבית חולים – מי שגודל ברגישות וכבוד, או מי שמעכו ואילפו ושברו את רוחו?
עוד יותר להקצין? לחינוך שובר הרוח באופן קיצוני, שהיה נהוג בגרמניה בראשית המאה, ושאפשר את יצירת חיילי האס-אס והוורמכט והאוכלוסיה האוהדת?
אז זה לא עניני, מעבר לסתם הזדהות רגשית עם מי שנמצא במצוקה?
חוץ מזה, לגבי האינטרס של לשכנע עוד ועוד אנשים "לעבור לצידנו": כפי שכתבה נכון מישהי ב אפידורל וביות, כשבאים בצורה מקבלת ונינוחה, ולא תוקפים, סיכויי השכנוע גדלים פלאים. יש מי שמנסחים את הרעיון, או המטרה, ויש את הדיפלומטים הסבלנים שעושים אח"כ את עבודת השטח המייגעת והחשובה מאד של השכנוע. שניהם נחוצים, ולא תמיד הם מגולמים באותו אדם.
(אשתמש ב"אמא" למרות שזה בעצם תקף להורים בכלל, ברוב הדברים ולפחות בחלק מהעוצמה).
(וב"אמא" ולא "אֵם" כדי לא לבלבל עם "אִם" – if , למרות שסגנונית זה צורם).
נדמה לי שכשמדברים על "האם האמא אוהבת את הילד" מתכוונים בבלי דעת לשני דברים ומערבבים בינהם:
האחד - האהבה שהילד מקבל, חש – וזה בהחלט ובהחלט דבר שניתן לפרוט לביטויים מעשיים, המממשים את "האם מספקים את צרכיו" (ואחד החשובים בהם יהיה "האם מקבלים אותו כפי שהוא").
פה מדברים על האהבה כפי שהיא נתפסת ומורגשת ונחווית מצד הילד, מנקודת המבט שלו. חלק נכבד מהדיון פה נסב על הצד הזה של השאלה; וההשוואה של בשמת לגבי קריטריונים של אהבת בן/בת זוג היא מצוינת.
השני – הרגש שהאמא חשה, "האם הילד יקר ללבי". כאן מדובר על נקודת המבט של הפרטנר השני, האמא. הילד חשוב ויקר לה, ונאמר, חושבת עליו ומתגעגעת כשלא איתו, ומקדישה משאבים לרכישת חפצים / התנסויות שחושבת שהוא צריך, ומראות תמונות שלו לקולגות בעבודה, וכו' וכו'; ומרגישה ש"תעשה הכל בשבילו" (תיכף אעיר לגבי זה).
כלומר, הביטוי "אהבת אם" הוא דו משמעי באופן בו אנו משתמשים בו.
ואגב, את הקול של האמהות, מהיותן מבוגרים, וגם מתוך שיש הרבה אינטרסים כלכליים מעורבים, יש הרבה מאד מי שישמיע. אנחנו רגילים לשמוע אותו השכם והערב. בשם הילדים יש מעט מאד מי שידבר, ואז כשכבר שומעים את הקול הזה – הוא מיד מצטייר בעמדת המוכיח בשער, נביא זעם.
המצב אצל חלק נכבד מהאמהות , כפי שאני רואה סביבי, הוא פשוט פער עצום ועצוב בין שני הדברים שקבלו את אותו שם, "אהבת אם":
בין מה שהן מרגישות – רגש מאד חזק שהן קוראות לו "אהבה כלפי הילד" כי כך נהוג לכנות הרגש -
לבין מה שהילד חווה – מאלפים אותו, לא מקשיבים לו, שוללים את רגשותיו, ועוד כהנה וכהנה מרעין בישין.
נדמה לי שחלק מהזעם שהתעורר על בשמת נובע מהפער הזה, כאילו דבריה פורשו "את לא מרגישה רגש של אהבה כלפי הילד".
אני מסכימה בהחלט עם בשמת שהפער נובע מהיות האמא קרבן בעצמה, שעלינו להשתדל לשפר את המצב מדור לדור וכו'. וכאן אני רוצה להתייחס ל"אעשה הכל בשביל הילד שלי":
אצל מי שאינו מודע, אינו שואל, אינו מחפש לתקן, ובמילים אחרות אינו מוכן לצלול לתוך הבריכה הקרה, האפלה והצורבת של הכאב, ה"הכל" יילקח מתוך היקום של היכולות שכבר יש לו כרגע, ולא קיימת האפשרות לנסות להשתנות ולהוסיף יכולות חדשות, גם אם מה שהילד צריך לא נכלל ביקום של יכולותיו של ההורה.
אני מזדהה עם בשמת שכותבת "בתור נכדה, בת, ואמא". הורי הם מאד "אעשה הכל בשביל הילד". הרפרטואר כלל לעבוד קשה כדי להשיג בטחון כלכלי, לתת חינוך טוב, להתרוצץ בין רופאים כשהיו בעיות רפואיות. הם חושבים עלינו (עלי ועל אחותי) ללא הרף. אנחנו בראש סדר העדיפויות שלהם ללא ספק.אני בטוחה שבמצב קיצוני של חיים ומוות היו משליכים את נפשם מנגד כדי להציל את חיינו.
הרפרטואר לא כלל להקשיב לנו, לתת לנו כבוד ומרחב מחיה, לסמוך עלינו; לתת לנו נשיאה רגשית ופיזית מסיבית בשנות הינקות ומנגד לתת לנו לגדול ולפרוש כנפיים כשהתבגרנו.
בינקות, הילד "מדבר" בעזרת איתותים, וצריך להיות מוכן ומסוגל לזהות אותם; הורי לא זיהו.
בגיל ההתבגרות (וקצת אפילו עד היום) הדברים נאמרו להם בלשון מפורשת ובוטה, לא פעם ולא פעמיים. לא היה עם מי לדבר: הם התחפרו במי שהם ובמה שהם ולא היו מוכנים לנקוף אצבע כדי להשתנות, כדי לראות את הדברים מנקודת המבט שלי. אז נכון, אני יכולה להבין מאיפה זה בא ולרחם עליהם – אבל, כוס אמק, מה אתי? מבחינתי כבת זו בגידה רגשית. לא קיבלתי מה שהייתי צריכה.
מה אני, אמא שלהם? אני צריכה להבין אותם – או הם אותי? מי ההורה של מי פה?
אז החיים מוקדשים לשיפור והתקדמות, ויש תהליכי קבלה וסליחה וכו', אבל כל זה טוב ויפה בגילי המתקדם, לא לילדוּת.
קצת כמו השאלה הפשוטה, האם לתת מתנה שבעיניך, הנותן, היא אחלה, למרות שלמקבל היא לא עושה כלום והוא לא צריך אותה – או להיפך?
לענין העליהום על בשמת:
בעצם מן הראוי להעביר לדף שייקרא כן או לא פוליטיקלי קורקט , וזה משהו שרציתי לכתוב עוד מאז ההשתלחות בדף על אפידורל וביות.
יש פה שאלה ש(למיטב ידיעתי) לא נשאלה במפורש: מה מהווה האתר הזה?
האם הוא מהווה בית לאלה שדעתם (בחלק מהנושאים, בחלק מהזמן) קרובה לדעתי –
או שמטרתו להוות קמפיין ליצירת קהל חדש אוהד לדעות הנ"ל?
נראה שיש מצדדים לכל אחת מהאפשרויות האלה.
אני מבחינתי מתייחסת אליו כאל נמל בית. קרציות שיגידו לי מה דעתן על האופן בו אני חיה את חיי יש בשפע בכל קרן רחוב, והן לא מהססות לרגע מלהביע את דעתן זו. וכשמדובר בגידול ילדים – זה נהיה, איך לומר בעדינות, די מעיק. יש כאלה מ"ביננו" שעונים באורך רוח ובמאור פנים, מנסים להסביר ולשכנע. כל הכבוד להם. יש התוקפים חזרה ו"שותלים" את הקרציות במקומן. יש שמנתקים מגע. רובנו בטח מערבבים בין התגובות בפרופורציות כאלה ואחרות.
אבל אנחנו "מעטים מול רבים" רוב הזמן (חוץ מאשר כנראה בפינת הרחובות גן-עדן פינת חזון-אחרית-הימים שבשכונת אוטופיה בה גרים ורד והמשפחה, שם כולם סובלנים ומחייכים ומעודדים הנקה חינוך ביתי וכו' ולעולם אינם מציקים). והאנשים שמנדג'סים כל הזמן מרשים זאת לעצמם בדיוק בגלל הבטחון של העדר שהם חשים. שהרי כידוע -
eat shit – million flies can’t be wrong.
סוף סוף יש מקום בו היחס מתהפך – ואפשר לפתוח את הפה בלי שזה יהיה כרוך מיד בעימותים גוזלי משאבים, בהסברים מייגעים, בספק הקטן המכרסם תמיד "אולי הם צודקים ואני טועה".
חוץ מהנחת (לי כפורקת), לדעתי עצם ההתנסות הזו (עבור הקורא שמחזיק בדעות קונבנציונליות), להרגיש פתאום במיעוט, יש לה חשיבות "חינוכית". זה לכשעצמו גורם לפעמים לבדוק כל מיני אכסיומות. דוגמא טובה לזה היא תרגיל מחשבתי שאימצתי בהקשר של פמיניזם:
דמייני את התמונה שמולך (למשל, ישיבת כנסת) כשמין הנוכחים הוא הפוך (בדוגמת הכנסת – עשרות נשים וגבר או שניים): האם זה נראה פתאום מוזר וצורם? אם כן – סימן שהמצב המקורי מעוות.
ובאותה רוח - דוגמא טובה נוספת היא נוהג של מרצה פמיניסטית באונ' שלמדתי אצלה (וקראתי שגם המרצה למשפטים באונ' העברית, שכחתי את שמה, זו שהיתה מהומה סביב פיטוריה, נהגה מדי פעם לעשות): לדבר אל הכתה בלשון נקבה על אף שנוכחים בה זכר-אחד-לפחות. פתאום זה צורם, "מסכן, מקפחים אותו, מדברים אליו לא נכון", ואז תופסים פתאום מה השפה עושה לנשים כל הזמן.
הם, שמהווים את הרוב המוחץ, יכולים להרשות לעצמם לחוש נאורים וסובלנים, לחייך בנדיבות ו"להניח לנו" להיות שונים. מתוך המקום הבטוח שלהם (בטוח במובן זה שיש להם תמיכה מלאה – של כל העדר) . כך חברתי שילדה בקיסרי מתוכנן מדברת על לידות טבעיות ולידות בית בפרט: אה, לה זה לא מתאים, אבל למי שכן, למה לא. בכייף. היא רק מסבירה שאם היא החליטה להביא ילד לעולם, היא רוצה לתת לו את מקסימום הסיכויים להוולד בשלום, ולכן – קיסרי בבי"ח. נו, מה הסב-טקסט פה לגבי מי שהולכת ללדת בבית?
לחלקנו, שהשונות שבחרנו בה נובעת מדברים שבוערים בעצמותינו, אנחנו פשוט לא יכולים להפנות את המבט הצידה ולהעמיד פנים שלא ראינו לא שמענו, קשה להיות כאלה נאורים וסובלניים ומקבלים את "האחר" – כשלמיטב הבנתנו האופציה שהוא בחר פחות לגיטימית משלנו. אם אף אחד לא רוצה להצטרף אלי – מצדי קראו זאת מחדש בלשון יחיד. כן, בעיני חלק נכבד מהדברים שהעדר עושה הם לא לגמרי לגיטימיים.
לא מדובר פה על זה ששכני למסעדה אוכל כוסברה, שלי באופן אישי נורא לא טעימה. לא, הוא מתיישב לי ליד השולחן ומציק לי שגם אני אוכל. מפריע לו שאני לא אוכלת את זה. או שהוא מכריח גם את הילד שלו לאכול כוסברה, ומתעלם מזה שהילד לא אוהב. או שהוא שונא כוסברה ולכן לא מניח לילד שלו לאכול, למרות שהילד סקרן לנסות ואולי אפילו טעים לו.
ואח"כ העולם מורכב מהאנשים שבילדותם לא קבלו כל מה שהם צריכים. ואני חיה בעולם הזה. והילד שלי יחיה בעולם הזה, ביניהם. אני חיה עכשיו בין הנשים המעוכות שנותנות שידרכו להן על הראש. אין לזה השפעה על חיי?
רוצות לגלגל את זה עוד קצת? מי יש יותר סיכוי שיעמוד במחסום וישפיל פלשתינאי, שלא ייתן לפלשתינאית כורעת ללדת או לאב עם תינוק פצוע להגיע לבית חולים – מי שגודל ברגישות וכבוד, או מי שמעכו ואילפו ושברו את רוחו?
עוד יותר להקצין? לחינוך שובר הרוח באופן קיצוני, שהיה נהוג בגרמניה בראשית המאה, ושאפשר את יצירת חיילי האס-אס והוורמכט והאוכלוסיה האוהדת?
אז זה לא עניני, מעבר לסתם הזדהות רגשית עם מי שנמצא במצוקה?
חוץ מזה, לגבי האינטרס של לשכנע עוד ועוד אנשים "לעבור לצידנו": כפי שכתבה נכון מישהי ב אפידורל וביות, כשבאים בצורה מקבלת ונינוחה, ולא תוקפים, סיכויי השכנוע גדלים פלאים. יש מי שמנסחים את הרעיון, או המטרה, ויש את הדיפלומטים הסבלנים שעושים אח"כ את עבודת השטח המייגעת והחשובה מאד של השכנוע. שניהם נחוצים, ולא תמיד הם מגולמים באותו אדם.
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
אמא שאוהבת יותר
תמי, האמת שלא התייחסתי בכלל לנושא החינוך הביתי מול החינוך בבית הספר.
לעומת זאת, את לא התייחסת כלל לקריטריונים שאני כן התייחסתי אליהם.
לעומת זאת, את לא התייחסת כלל לקריטריונים שאני כן התייחסתי אליהם.
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
אמא שאוהבת יותר
אביה - אין מלים בפי. כן כן כן כן כן כן כן כן כן כן. ואם תשלימי את כל מה שאני כותבת ככה, אז אפשר יהיה סוף סוף להבין אותי...
כן: אני לא רוצה לשכנע פה אף אחד. לא רוצה לשכנע . אני לא רוצה לשנות את החיים לאף אחד פה שלא מוצא חן בעיניו. אז תרדו ממני בקטע הזה. אני לא שפטתי אתכם, אתם שופטים את עצמכם ומתעצבנים עלי שאמרתי מה נחשב בעיני ומה לא.
זה נמל בית בשבילי. אני רוצה לדבר רק עם מי שמוכן לקפוץ לתוך כל הבריכות הקרות, להטיל ספק בכל האמונות שלנו, לשאול את כל השאלות הקשות - כמו:
האם אמא שלי באמת אוהבת אותי, למרות שהיא מוכנה לעשות הכל למעני? כמו שאביה שאלה.
האם אני באמת אוהבת את הילדה שלי כמו שאני חושבת, או שכל פגיעה בה היא חור באהבה? כי אם אני מכריחה אותה לאכול כוסברה, כמו בדוגמא המצויינת שלא אביה, אז אני לא אוהבת אותה באותו רגע.
פה באתר הזה אנחנו לא רוצים להיות עדר. אנחנו בוחרים בחירות שנראות לאחרים קיצוניות, וזה בגלל שקודם - כמו שהמסעדה הניידת אמרה - שאלנו את השאלות שאחרים לא שאלו. ראינו דברים שאחרים לא ראו. מי שלא רוצה את זה - מה הבעיה?
כן: אני לא רוצה לשכנע פה אף אחד. לא רוצה לשכנע . אני לא רוצה לשנות את החיים לאף אחד פה שלא מוצא חן בעיניו. אז תרדו ממני בקטע הזה. אני לא שפטתי אתכם, אתם שופטים את עצמכם ומתעצבנים עלי שאמרתי מה נחשב בעיני ומה לא.
זה נמל בית בשבילי. אני רוצה לדבר רק עם מי שמוכן לקפוץ לתוך כל הבריכות הקרות, להטיל ספק בכל האמונות שלנו, לשאול את כל השאלות הקשות - כמו:
האם אמא שלי באמת אוהבת אותי, למרות שהיא מוכנה לעשות הכל למעני? כמו שאביה שאלה.
האם אני באמת אוהבת את הילדה שלי כמו שאני חושבת, או שכל פגיעה בה היא חור באהבה? כי אם אני מכריחה אותה לאכול כוסברה, כמו בדוגמא המצויינת שלא אביה, אז אני לא אוהבת אותה באותו רגע.
פה באתר הזה אנחנו לא רוצים להיות עדר. אנחנו בוחרים בחירות שנראות לאחרים קיצוניות, וזה בגלל שקודם - כמו שהמסעדה הניידת אמרה - שאלנו את השאלות שאחרים לא שאלו. ראינו דברים שאחרים לא ראו. מי שלא רוצה את זה - מה הבעיה?
אמא שאוהבת יותר
בשמת
לא כל כך הבנת את דברי.דברתי על החינוך הביתי רק כדוגמא.בכל מקרה את אומרת בדברייך האחרונים מה את לא רוצה.לא רוצה לשכנע,לא רוצה לשפוט,לא רוצה להיות עדר.את יכולה להגדיר במשפט אחד ממוקד ומרוכז מה את כן רוצה.
לא כל כך הבנת את דברי.דברתי על החינוך הביתי רק כדוגמא.בכל מקרה את אומרת בדברייך האחרונים מה את לא רוצה.לא רוצה לשכנע,לא רוצה לשפוט,לא רוצה להיות עדר.את יכולה להגדיר במשפט אחד ממוקד ומרוכז מה את כן רוצה.
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
אמא שאוהבת יותר
תמי, אני רוצה לנהל דיאלוג עם כל מי שמוכן באמת לחשוב על מה שאני מעלה, ולהתמודד עם השאלות שלי.
דוד, אני רואה שאתה בעד מוסריות והבחנה בין טוב לרע רק כשמדובר בכסף או בפוליטיקה.
ורד, חחח אני לא מדברת על הנקה בעירום. השד המיניק עירום, והפנים של התינוק צמודות אליו. זה "מספיק טוב" רוב הזמן. ואת כמובן מתייחסת להנקה בפומבי. הנקה בבית או בלילה יותר "עירומה". אם את רוצה להמחיש לעצמך מה שהילד מקבל, בפעם הבאה שאת מנשקת את הילד שלך בפופיק (אם הוא לא צוחק יותר מדי מרוב דיגדוג ולא מרשה לך.... ), תשתהי ותתני נשיקה ארוכה, רכה ו"עמוקה" בעדינות. אההההה.....
מיכל, הקשר לחקלאות היה באמת הצורך של האם להקדיש עצמה לשעות של עבודה שחייבים לעשות, ולא תמיד אפשר עם התינוק על הגוף, כמו שאמא בחברה של ציידים מלקטים יכולה ללקט באופן נינוח ולהפסיק לצורכי התינוק, וכן להחזיק אותו עליה בכל מצב. כמו כן, הקשר לחקלאות הוא יצירת תרבות במרכזים כמו מקדשים וכו'.
דוד, אני רואה שאתה בעד מוסריות והבחנה בין טוב לרע רק כשמדובר בכסף או בפוליטיקה.
ורד, חחח אני לא מדברת על הנקה בעירום. השד המיניק עירום, והפנים של התינוק צמודות אליו. זה "מספיק טוב" רוב הזמן. ואת כמובן מתייחסת להנקה בפומבי. הנקה בבית או בלילה יותר "עירומה". אם את רוצה להמחיש לעצמך מה שהילד מקבל, בפעם הבאה שאת מנשקת את הילד שלך בפופיק (אם הוא לא צוחק יותר מדי מרוב דיגדוג ולא מרשה לך.... ), תשתהי ותתני נשיקה ארוכה, רכה ו"עמוקה" בעדינות. אההההה.....
מיכל, הקשר לחקלאות היה באמת הצורך של האם להקדיש עצמה לשעות של עבודה שחייבים לעשות, ולא תמיד אפשר עם התינוק על הגוף, כמו שאמא בחברה של ציידים מלקטים יכולה ללקט באופן נינוח ולהפסיק לצורכי התינוק, וכן להחזיק אותו עליה בכל מצב. כמו כן, הקשר לחקלאות הוא יצירת תרבות במרכזים כמו מקדשים וכו'.
-
- הודעות: 71
- הצטרפות: 23 אוקטובר 2001, 03:09
אמא שאוהבת יותר
בשמת
קשה לי קצת עם הקביעות שלך. גם כי זה אומר עלי דברים רעים וגם על כמעט כל אמא אחרת שאני מכירה.
אני בניגוד לך חושבת שאהבה היא לא מדידה, את יכולה למדוד איכות טיפול אבל אני לא חושבת שיש קשר בין איכות הטיפול לאהבה. כמו שכבר אמרת בעצמך, מסתובבים בעולם שלנו הרבה אנשים נכים נפשית. אנשים שגודלו בצורה מנוכרת או שסבלו מהתעללויות כאלה ואחרות. הרבה מהאנשים הללו הם הורים לילדים, ואני מאמינה שרובם אוהבים את ילדיהם בכל ליבם. בין האהבה הזו לבין היכולת שלהם לבטא אותה יכול להיות מרחק גדול.
כמי שגדלה במשפחה עם הורים חסרים מאד אני נוהגת להסתכל ולבחון מערכות יחסים שבין הורים לילדיהם הבוגרים על מנת ללמוד ולמצוא לי דרך שתראה לי נכונה יותר מזו שהתנסיתי בה. וממה שראיתי עד היום אין כמעט קשר בין זמינותם של ההורים, הנקה או לא, חינוך ביתי או לא, קפדנותם או רוך לבם של ההורים לבין איכות הקשר או מידת הביטחון שהם מעניקים לילדיהם.
המסקנה שאני הגעתי אליה היא שהאיכות ההורית תלויה במשהו שהוא מעבר ליכולת המדידה האקדמית, מה שיהפוך אותי לאמא טובה הוא מידת האכפתיות שלי מילדי, היכולת שלי להעביר להם את העובדה שאני תמיד לצידם.
את זה משיגים באמינות, הקשבה, אכפתיות, וחום.
אני מכירה את עצמי היטב ואני יודעת שבשל משקעי העבר שלי אני לא תמיד האדם הכי יציב בסביבה, אבל אני תמיד אוהבת את ילדי יותר משאני אוהבת את עצמי ובכך אני מבטיחה את התיפקוד הנכון שלי. אז לפעמים אמא צועקת ומתעצבנת על שטויות, ולפעמים אמא עצובה וצריך להתרחק ממנה ולפעמים אמא היא הכי נהדרת בעולם.
אני לא אוהבת מצבים שבהם אנשים מתנהגים בצורה לא טיבעית ליד הילדים או משנים לחלוטין את חייהם בגלל הילדים, אצלנו אומרים הכל (לפעמים בצעקות) ואוכלים הכל ועושים הכל ביחד. אין מחיצות ואין ויכוחים מאחורי דלתות סגורות. אלו הם החיים שלנו, והילדים שלנו הם שותפים מלאים לסערות ולרגיעות.
האנשים הכי מענינים שאני מכירה הם אלו שנושאים איתם כאב מסויים, קצת עלבונות וקצת כישלונות. אני מרחמת על הילד שיגדל בסביבה סטרילית ו"מאושרת" איזו סיבה תהיה לחייו? אילו שאיפות יהיו לו?
ילדים צריכים לדעת שאוהבים אותם.
מי שיכול לחבק, שיחבק.
מי שיכול להגיד, שיגיד.
מי שיכול לתת אמון, שיתן אמון.
ומי שלא יכול, שפשוט יסתכל לילד שלו עמוק עמוק בעיניים ויהיה שם בשביל הילד בדרך שבה הוא מסוגל להיות.
מי שיכול לעשות משהו מכל זה הוא בעיני הורה טוב.
קשה לי קצת עם הקביעות שלך. גם כי זה אומר עלי דברים רעים וגם על כמעט כל אמא אחרת שאני מכירה.
אני בניגוד לך חושבת שאהבה היא לא מדידה, את יכולה למדוד איכות טיפול אבל אני לא חושבת שיש קשר בין איכות הטיפול לאהבה. כמו שכבר אמרת בעצמך, מסתובבים בעולם שלנו הרבה אנשים נכים נפשית. אנשים שגודלו בצורה מנוכרת או שסבלו מהתעללויות כאלה ואחרות. הרבה מהאנשים הללו הם הורים לילדים, ואני מאמינה שרובם אוהבים את ילדיהם בכל ליבם. בין האהבה הזו לבין היכולת שלהם לבטא אותה יכול להיות מרחק גדול.
כמי שגדלה במשפחה עם הורים חסרים מאד אני נוהגת להסתכל ולבחון מערכות יחסים שבין הורים לילדיהם הבוגרים על מנת ללמוד ולמצוא לי דרך שתראה לי נכונה יותר מזו שהתנסיתי בה. וממה שראיתי עד היום אין כמעט קשר בין זמינותם של ההורים, הנקה או לא, חינוך ביתי או לא, קפדנותם או רוך לבם של ההורים לבין איכות הקשר או מידת הביטחון שהם מעניקים לילדיהם.
המסקנה שאני הגעתי אליה היא שהאיכות ההורית תלויה במשהו שהוא מעבר ליכולת המדידה האקדמית, מה שיהפוך אותי לאמא טובה הוא מידת האכפתיות שלי מילדי, היכולת שלי להעביר להם את העובדה שאני תמיד לצידם.
את זה משיגים באמינות, הקשבה, אכפתיות, וחום.
אני מכירה את עצמי היטב ואני יודעת שבשל משקעי העבר שלי אני לא תמיד האדם הכי יציב בסביבה, אבל אני תמיד אוהבת את ילדי יותר משאני אוהבת את עצמי ובכך אני מבטיחה את התיפקוד הנכון שלי. אז לפעמים אמא צועקת ומתעצבנת על שטויות, ולפעמים אמא עצובה וצריך להתרחק ממנה ולפעמים אמא היא הכי נהדרת בעולם.
אני לא אוהבת מצבים שבהם אנשים מתנהגים בצורה לא טיבעית ליד הילדים או משנים לחלוטין את חייהם בגלל הילדים, אצלנו אומרים הכל (לפעמים בצעקות) ואוכלים הכל ועושים הכל ביחד. אין מחיצות ואין ויכוחים מאחורי דלתות סגורות. אלו הם החיים שלנו, והילדים שלנו הם שותפים מלאים לסערות ולרגיעות.
האנשים הכי מענינים שאני מכירה הם אלו שנושאים איתם כאב מסויים, קצת עלבונות וקצת כישלונות. אני מרחמת על הילד שיגדל בסביבה סטרילית ו"מאושרת" איזו סיבה תהיה לחייו? אילו שאיפות יהיו לו?
ילדים צריכים לדעת שאוהבים אותם.
מי שיכול לחבק, שיחבק.
מי שיכול להגיד, שיגיד.
מי שיכול לתת אמון, שיתן אמון.
ומי שלא יכול, שפשוט יסתכל לילד שלו עמוק עמוק בעיניים ויהיה שם בשביל הילד בדרך שבה הוא מסוגל להיות.
מי שיכול לעשות משהו מכל זה הוא בעיני הורה טוב.
-
- הודעות: 2
- הצטרפות: 30 נובמבר 2001, 23:53
אמא שאוהבת יותר
כל ההורים בגן של בתי הוזמנו מבעוד מועד לעזור היום לילדיהם להכין קישוטים לחנוכה בין 8:30-9:30 בבוקר.
מה ראיתי:
ילדים בודדים באו לגן מלווים בשני הוריהם, בזמן. לרוב נשאר רק הורה אחד מאלה עם הילד, ישב איתו ויצר איתו ביחד יצירה לתלות על הלוח לכבוד חנוכה.
כמה ילדים באו לגן מלווים בהורה אחד, שישב עם הילד ויצר איתו יצירה.
לא מעט ילדים הובאו באיחור, והפסידו את רוב ואפילו את כל הפעילות המשותפת. ילדה אחת הובאה באיחור די גדול, אבל אמא שלה פשוט נשארה איתה בגן והמשיכה ליצור איתה.
כמה ילדים הושארו בגן בלי הורה. הם ישבו בפינה או הסתובבו עזובים ונטולי מעש בגן, חלק מנותקים (כפופים, ידיים בכיסים, משפילים עיניים לרצפה, בוטשים ברצפה, שותקים,לא מתבוננים, לא יוצרים קשר עין עם איש), חלק נועצים עיניים בערגה בחבריהם שישבו עם אמא או עם אבא ויצרו.
הילדים שהיו בלי הורים לא ניסו ליצור יצירה ללא הורים.
הגננת היחידה התרוצצה כל הזמן לתת חומרים וכדומה, ולא היתה פנויה לדאוג לילדים האלה. הסייעת הקבועה היתה חולה, והיתה סייעת מחליפה, שגם נאלצה לעזוב את הגן ולרוץ כל כמה דקות לפתוח את השער הראשי עבור הורים מאחרים, וגם איננה מכירה את הילדים, ולא לקחה את הילדים העזובים תחת חסותה.
אחד מהילדים האלה החליט בסופו של דבר "לאמץ" אותנו (הילדים מכירים אותנו היטב). בעלי נתן לו את מקומו, אבל זה לא היה מקום ליד שולחן, אז הצעתי לו לעבור למקום אחר בשולחן "שלנו", דאגתי לו ועזרתי לו, וכך הוא זכה בכל זאת ליצור יצירה משלו ולהרגיש שמתייחסים אליו. הוא גם זכה לזה שיקשרו לו את שרוך הנעל.
מתוך הילדים שיצרו עם הוריהם, היו ילדים שעבדו בצוות עם ההורה, כשהילד מוביל.
היו ילדים עם הורים שהכתיבו להם, מי מעט ומי הרבה: לא, אל תעשה ככה. בוא, תעשה ככה.
ילד אחד התייאש משורת ההוראות הבלתי פוסקת (אמו הצליחה לא להיות מרוצה משום דבר שעשה, וזה התחיל בערך משתים עשרה הוראות תיקון בשלוש דקות, וכלל גם הבעת פנים קצת לחוצה ולא מרוצה), עד שבשלב הראשון של הייאוש פשוט סרב, על סף בכי, להמשיך ליצור את היצירה, ובשלב השני השאיר את אמו לעבוד בעצמה על הקישוטים והסתובב בגן .אמו באמת ישבה ועבדה במסירות ופיטפטה בכיף עם אמא אחרת, בהבעת פנים מרוצה מאוד. הדגש עבר מ"פעילות הורים-ילדים משותפת למען הילד" ל"יצירת עבודת קישוט מושלמת בדרך המושלמת". נראה, שהיא לא ראתה כל בעייה במצב הזה, כי היא לא חיפשה אותו ולא הזמינה אותו לצדה. האמת, חבל שאבא שלו לא נשאר. במסיבת הספרייה שהיתה בגן לפני שבועיים היה האבא, והוא עמד שם מאושר ויצר קשר עיין וחייך אל הבן שלו לאורך כל ההצגה של הילדים, והילד היה שמח וחייך אל אביו והשתתף בהתלהבות.
שניים-שלושה ילדים הגיבו בבכי קורע לב כשאמא שלהם היתה צריכה ללכת (בתום הפעילות). אחד מהם, שלא בוכה אף פעם, אמא שלו נשארה איתו בגלל זה ולא הלכה, אלא יצאה איתו לחצר וחיבקה אותו ודיברה איתו שם בפרטיות.
הנה מה שאפשר לראות בשעה אחת בגן ילדים.
מהצד של הילדים:
הילדים שהגיעו בזמן וישבו עם הורה או שניים ויצרו יצירות נראו מאושרים, שמחים, רגועים. ביניהם כמה שמצבם הרגשי שונה לגמרי כשהם לבד בגן (לבד בגן הם רוב הזמן מנותקים, פסיביים, הבעת פניהם בוהה, ריקה).
הילדים שהגיעו עם הורה, אבל ההורה "הציק" להם או, לחילופין, לא היה איתם, לא השתתפו בפעילות. הם לא נראו מאושרים ולא היו נינוחים, אבל גם לא היו מנותקים או פסיביים. כלפי חוץ הם נראו "מסתדרים יפה", למעט רגעים שבהם ביצבצה לפתע מצוקה מתונה, ונעלמה מייד.
הילדים שהיו לבד בגן הראו סימנים ברורים של מצוקה, כל הסימנים המתוארים במדוקדק ובמפורט בספרות המקצועית המתארת ילדי מוסדות. הבעיה שלהם היתה, שהם לא רק נאלצו להישאר לבד בגן כרגיל, אלא הם היו לבד כשחברים שלהם לידם היו עם אבא או אמא.
חידון: איזה ילדים, לדעתכם, הרגישו אהובים, איזה לא הרגישו אהובים, ומדוע?
מהצד של ההורים:
ההורים שטרחו ובאו עם הילדים שלהם וישבו איתם לפעילות היצירתית - ללא ספק ביטאו בבחירה שלהם את החשיבות שייחסו לילד שלהם ואת האהבה שלהם לילד.
בכל זאת, ביניהם היו הורים שעבדו בהרמוניה ובאהבה עם הילד שלהם, לעומת הורים שהשתתפותם יצא שכרה בהפסדה, מפני שבפעילות עצמה הם התייחסו לילד שלהם בצורה לא אוהבת: למשל, העבירו הרבה ביקורת, מיעטו בהבעת שביעות רצון מהילד, השתלטו על הפעילות ולא איפשרו לילד ליצור את היצירה שרצה ליצור, החשיבו את תוצר הפעילות יותר מאשר את הילד ואת השיתופיות, או הקדישו הרבה יותר זמן ותשומת לב למבוגרים אחרים מאשר לילד שלהם. להורים האלה היו ללא כל ספק כוונות טובות, והם השקיעו ובאו עם הילד שלהם. אבל "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות": התנהגותם לא היתה אוהבת, במידה זו או אחרת.
ההורים שלא באו - היו להם מיליון סיבות. בוודאי כמה מהם עובדים ביום שישי או שהיו להם דברים שלא יכלו לבטל בהתראה של כמה ימים מראש. לא היתה להם ברירה אלא להיעדר, ולא היה להם תחליף (יש הורים, שיש להם אפשרות לשלוח לגן את סבא או סבתא או אחים גדולים, במקרה שאינם יכולים להשתתף, אבל לא לכל אחד יש אפשרות כזאת). הורה כזה יכול להיות הורה מאוד אוהב, אבל התוצאה עבור הילד שלו דומה לילד להורה שנעדר משום חוסר תשומת לב, חוסר אחריות, או חוסר איכפתיות.
כי כמה מההורים לא באו כי זה לא נראה להם חשוב. כי הם לא שמו לב להזמנה בכלל, כי הם שכחו, כי הם העדיפו לעשות משהו אחר (משהו שכן אפשר היה לדחות קצת למען הפעילות, אבל הם בחרו שלא), כי הם לא חשבו שזה משנה לילד.
לעניות דעתי, ההורים שלהם לא אוהבים. הם חושבים על עצמם, ולא על רגשותיו של הילד שלהם או על צרכיו או על מצוקותיו.
מה דעתכם על ההשוואה הבאה (אני סתם מהרהרת בקול רם, במסגרת הנושא שלנו):
הורה שטרח ובא וגם הקדיש את עצמו בחיבה לילד שלו - ביטא במעשיו אהבה לילד. ילד כזה קולט שאוהבים אותו, שהוא חשוב להוריו, ושמכבדים אותו. לפחות באותו יום שישי בבוקר (טוב, האמת שאני יכולה להגיד, שבעיקרון תמיד אותם הורים טורחים לבוא, ותמיד אותם הורים נעדרים, וגם ההתנהגות של ההורים כלפי הילד שלהם מאוד עקבית).
הורה שטרח ובא, אבל התייחסותו לילד לא היתה "אוהבת" (לא מוצאת מלה נייטרלית) - ביטא במעשיו אהבה בעייתית. ילד כזה קולט מסר סותר ומבלבל שאוהבים אותו, שהוא חשוב להוריו, אבל שלא מכבדים אותו ושהוא לא לגמרי רצוי. כאמור, לפחות באותו יום שישי בבוקר.
בכל זאת הורה כזה בוודאי אוהב יותר מהורה שלא טרח לבוא לגן מפני שזה לא היה לו חשוב. ההורה הזה ביטא במעשיו ובבחירותיו אי אהבה לילד. הילד של הורה כזה מרגיש דחוי ולא אהוב. לפחות באותו בוקר.
לעומת זאת, אני לא יודעת איפה "למקם" את ההורים שאף אחד מהם לא יכול היה לבוא לגן, לא מחוסר רצון, אלא מחוסר ברירה. אני חושבת שאין מספיק נתונים להגיד משהו על האהבה שלהם לילד. זה לא מקרה מדיד. לא לפי הדוגמא החד פעמית הזאת, בכל אופן. מה דעתכם?
בתוך כל אחת מארבע הקבוצות של ההורים (אלה שבאו והיו אוהבים, אלה שבאו אבל לא היו אוהבים, אלה שלא באו כי הם אוהבים פחות, ואלה שלא באו ואנחנו לא יכולים להסיק מזה על האהבה שלהם) אי אפשר לדעתי להשוות בין ההורים מבחינת האהבה. אבל לדעתי אפשר להשוות שלוש מתוך ארבע הקבוצות ביניהן . מה דעתכם?
כמו שאתם רואים, השאלה הזאת מטרידה אותי וחשוב לי לשתף אתכם במחשבות שלי על זה. מאוד הייתי רוצה לשמוע מה דעתכם. אבל תעשו לי טובה - שתי טובות בעצם. ראשית, גם מי שיודע מי אני, בבקשה כבדו את האלמוניות שלי בסיפור הזה. אני לא רוצה לחשוף בטעות אף אחד.
ושנית, מי שלא אוהב את השאלות שלי פה, בבקשה שלא יענה, או שיסתפק בלכתוב שהוא לא אהב את השאלות או שהוא לא חושב שזה יפה להתבונן בהתנהגות של הורים וילדים ולהסיק ממנה מסקנות על מידת האהבה שלהם, וזהו. אני מחפשת דו-שיח או רב-שיח, לא חבל תלייה. ושימו לב שכל ההורים בסיפור שלי אלמונים, ויישארו אלמונים. מבחינתכם, הם יכולים להיות אפילו בדיוניים. אין לי עניין "לשפוט" או "לבקר" או "להאשים" (וגם לא לשבח, לרומם, לפאר, לקלס ולהלל) את האנשים האמיתיים שתיארתי כאן, במיוחד ש אני באופן אישי מאוד מזדהה ומאוד מבינה שלוש מתוך ארבע הקבוצות (רק עם אלה שלא איכפת היה להם אני לא מסוגלת להזדהות, גם אם אני מבינה אותם). אני רוצה להבין יותר טוב את עניין האהבה, ואת הביטוי של האהבה או אי האהבה, ואני רוצה את עזרתכם.
מה ראיתי:
ילדים בודדים באו לגן מלווים בשני הוריהם, בזמן. לרוב נשאר רק הורה אחד מאלה עם הילד, ישב איתו ויצר איתו ביחד יצירה לתלות על הלוח לכבוד חנוכה.
כמה ילדים באו לגן מלווים בהורה אחד, שישב עם הילד ויצר איתו יצירה.
לא מעט ילדים הובאו באיחור, והפסידו את רוב ואפילו את כל הפעילות המשותפת. ילדה אחת הובאה באיחור די גדול, אבל אמא שלה פשוט נשארה איתה בגן והמשיכה ליצור איתה.
כמה ילדים הושארו בגן בלי הורה. הם ישבו בפינה או הסתובבו עזובים ונטולי מעש בגן, חלק מנותקים (כפופים, ידיים בכיסים, משפילים עיניים לרצפה, בוטשים ברצפה, שותקים,לא מתבוננים, לא יוצרים קשר עין עם איש), חלק נועצים עיניים בערגה בחבריהם שישבו עם אמא או עם אבא ויצרו.
הילדים שהיו בלי הורים לא ניסו ליצור יצירה ללא הורים.
הגננת היחידה התרוצצה כל הזמן לתת חומרים וכדומה, ולא היתה פנויה לדאוג לילדים האלה. הסייעת הקבועה היתה חולה, והיתה סייעת מחליפה, שגם נאלצה לעזוב את הגן ולרוץ כל כמה דקות לפתוח את השער הראשי עבור הורים מאחרים, וגם איננה מכירה את הילדים, ולא לקחה את הילדים העזובים תחת חסותה.
אחד מהילדים האלה החליט בסופו של דבר "לאמץ" אותנו (הילדים מכירים אותנו היטב). בעלי נתן לו את מקומו, אבל זה לא היה מקום ליד שולחן, אז הצעתי לו לעבור למקום אחר בשולחן "שלנו", דאגתי לו ועזרתי לו, וכך הוא זכה בכל זאת ליצור יצירה משלו ולהרגיש שמתייחסים אליו. הוא גם זכה לזה שיקשרו לו את שרוך הנעל.
מתוך הילדים שיצרו עם הוריהם, היו ילדים שעבדו בצוות עם ההורה, כשהילד מוביל.
היו ילדים עם הורים שהכתיבו להם, מי מעט ומי הרבה: לא, אל תעשה ככה. בוא, תעשה ככה.
ילד אחד התייאש משורת ההוראות הבלתי פוסקת (אמו הצליחה לא להיות מרוצה משום דבר שעשה, וזה התחיל בערך משתים עשרה הוראות תיקון בשלוש דקות, וכלל גם הבעת פנים קצת לחוצה ולא מרוצה), עד שבשלב הראשון של הייאוש פשוט סרב, על סף בכי, להמשיך ליצור את היצירה, ובשלב השני השאיר את אמו לעבוד בעצמה על הקישוטים והסתובב בגן .אמו באמת ישבה ועבדה במסירות ופיטפטה בכיף עם אמא אחרת, בהבעת פנים מרוצה מאוד. הדגש עבר מ"פעילות הורים-ילדים משותפת למען הילד" ל"יצירת עבודת קישוט מושלמת בדרך המושלמת". נראה, שהיא לא ראתה כל בעייה במצב הזה, כי היא לא חיפשה אותו ולא הזמינה אותו לצדה. האמת, חבל שאבא שלו לא נשאר. במסיבת הספרייה שהיתה בגן לפני שבועיים היה האבא, והוא עמד שם מאושר ויצר קשר עיין וחייך אל הבן שלו לאורך כל ההצגה של הילדים, והילד היה שמח וחייך אל אביו והשתתף בהתלהבות.
שניים-שלושה ילדים הגיבו בבכי קורע לב כשאמא שלהם היתה צריכה ללכת (בתום הפעילות). אחד מהם, שלא בוכה אף פעם, אמא שלו נשארה איתו בגלל זה ולא הלכה, אלא יצאה איתו לחצר וחיבקה אותו ודיברה איתו שם בפרטיות.
הנה מה שאפשר לראות בשעה אחת בגן ילדים.
מהצד של הילדים:
הילדים שהגיעו בזמן וישבו עם הורה או שניים ויצרו יצירות נראו מאושרים, שמחים, רגועים. ביניהם כמה שמצבם הרגשי שונה לגמרי כשהם לבד בגן (לבד בגן הם רוב הזמן מנותקים, פסיביים, הבעת פניהם בוהה, ריקה).
הילדים שהגיעו עם הורה, אבל ההורה "הציק" להם או, לחילופין, לא היה איתם, לא השתתפו בפעילות. הם לא נראו מאושרים ולא היו נינוחים, אבל גם לא היו מנותקים או פסיביים. כלפי חוץ הם נראו "מסתדרים יפה", למעט רגעים שבהם ביצבצה לפתע מצוקה מתונה, ונעלמה מייד.
הילדים שהיו לבד בגן הראו סימנים ברורים של מצוקה, כל הסימנים המתוארים במדוקדק ובמפורט בספרות המקצועית המתארת ילדי מוסדות. הבעיה שלהם היתה, שהם לא רק נאלצו להישאר לבד בגן כרגיל, אלא הם היו לבד כשחברים שלהם לידם היו עם אבא או אמא.
חידון: איזה ילדים, לדעתכם, הרגישו אהובים, איזה לא הרגישו אהובים, ומדוע?
מהצד של ההורים:
ההורים שטרחו ובאו עם הילדים שלהם וישבו איתם לפעילות היצירתית - ללא ספק ביטאו בבחירה שלהם את החשיבות שייחסו לילד שלהם ואת האהבה שלהם לילד.
בכל זאת, ביניהם היו הורים שעבדו בהרמוניה ובאהבה עם הילד שלהם, לעומת הורים שהשתתפותם יצא שכרה בהפסדה, מפני שבפעילות עצמה הם התייחסו לילד שלהם בצורה לא אוהבת: למשל, העבירו הרבה ביקורת, מיעטו בהבעת שביעות רצון מהילד, השתלטו על הפעילות ולא איפשרו לילד ליצור את היצירה שרצה ליצור, החשיבו את תוצר הפעילות יותר מאשר את הילד ואת השיתופיות, או הקדישו הרבה יותר זמן ותשומת לב למבוגרים אחרים מאשר לילד שלהם. להורים האלה היו ללא כל ספק כוונות טובות, והם השקיעו ובאו עם הילד שלהם. אבל "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות": התנהגותם לא היתה אוהבת, במידה זו או אחרת.
ההורים שלא באו - היו להם מיליון סיבות. בוודאי כמה מהם עובדים ביום שישי או שהיו להם דברים שלא יכלו לבטל בהתראה של כמה ימים מראש. לא היתה להם ברירה אלא להיעדר, ולא היה להם תחליף (יש הורים, שיש להם אפשרות לשלוח לגן את סבא או סבתא או אחים גדולים, במקרה שאינם יכולים להשתתף, אבל לא לכל אחד יש אפשרות כזאת). הורה כזה יכול להיות הורה מאוד אוהב, אבל התוצאה עבור הילד שלו דומה לילד להורה שנעדר משום חוסר תשומת לב, חוסר אחריות, או חוסר איכפתיות.
כי כמה מההורים לא באו כי זה לא נראה להם חשוב. כי הם לא שמו לב להזמנה בכלל, כי הם שכחו, כי הם העדיפו לעשות משהו אחר (משהו שכן אפשר היה לדחות קצת למען הפעילות, אבל הם בחרו שלא), כי הם לא חשבו שזה משנה לילד.
לעניות דעתי, ההורים שלהם לא אוהבים. הם חושבים על עצמם, ולא על רגשותיו של הילד שלהם או על צרכיו או על מצוקותיו.
מה דעתכם על ההשוואה הבאה (אני סתם מהרהרת בקול רם, במסגרת הנושא שלנו):
הורה שטרח ובא וגם הקדיש את עצמו בחיבה לילד שלו - ביטא במעשיו אהבה לילד. ילד כזה קולט שאוהבים אותו, שהוא חשוב להוריו, ושמכבדים אותו. לפחות באותו יום שישי בבוקר (טוב, האמת שאני יכולה להגיד, שבעיקרון תמיד אותם הורים טורחים לבוא, ותמיד אותם הורים נעדרים, וגם ההתנהגות של ההורים כלפי הילד שלהם מאוד עקבית).
הורה שטרח ובא, אבל התייחסותו לילד לא היתה "אוהבת" (לא מוצאת מלה נייטרלית) - ביטא במעשיו אהבה בעייתית. ילד כזה קולט מסר סותר ומבלבל שאוהבים אותו, שהוא חשוב להוריו, אבל שלא מכבדים אותו ושהוא לא לגמרי רצוי. כאמור, לפחות באותו יום שישי בבוקר.
בכל זאת הורה כזה בוודאי אוהב יותר מהורה שלא טרח לבוא לגן מפני שזה לא היה לו חשוב. ההורה הזה ביטא במעשיו ובבחירותיו אי אהבה לילד. הילד של הורה כזה מרגיש דחוי ולא אהוב. לפחות באותו בוקר.
לעומת זאת, אני לא יודעת איפה "למקם" את ההורים שאף אחד מהם לא יכול היה לבוא לגן, לא מחוסר רצון, אלא מחוסר ברירה. אני חושבת שאין מספיק נתונים להגיד משהו על האהבה שלהם לילד. זה לא מקרה מדיד. לא לפי הדוגמא החד פעמית הזאת, בכל אופן. מה דעתכם?
בתוך כל אחת מארבע הקבוצות של ההורים (אלה שבאו והיו אוהבים, אלה שבאו אבל לא היו אוהבים, אלה שלא באו כי הם אוהבים פחות, ואלה שלא באו ואנחנו לא יכולים להסיק מזה על האהבה שלהם) אי אפשר לדעתי להשוות בין ההורים מבחינת האהבה. אבל לדעתי אפשר להשוות שלוש מתוך ארבע הקבוצות ביניהן . מה דעתכם?
כמו שאתם רואים, השאלה הזאת מטרידה אותי וחשוב לי לשתף אתכם במחשבות שלי על זה. מאוד הייתי רוצה לשמוע מה דעתכם. אבל תעשו לי טובה - שתי טובות בעצם. ראשית, גם מי שיודע מי אני, בבקשה כבדו את האלמוניות שלי בסיפור הזה. אני לא רוצה לחשוף בטעות אף אחד.
ושנית, מי שלא אוהב את השאלות שלי פה, בבקשה שלא יענה, או שיסתפק בלכתוב שהוא לא אהב את השאלות או שהוא לא חושב שזה יפה להתבונן בהתנהגות של הורים וילדים ולהסיק ממנה מסקנות על מידת האהבה שלהם, וזהו. אני מחפשת דו-שיח או רב-שיח, לא חבל תלייה. ושימו לב שכל ההורים בסיפור שלי אלמונים, ויישארו אלמונים. מבחינתכם, הם יכולים להיות אפילו בדיוניים. אין לי עניין "לשפוט" או "לבקר" או "להאשים" (וגם לא לשבח, לרומם, לפאר, לקלס ולהלל) את האנשים האמיתיים שתיארתי כאן, במיוחד ש אני באופן אישי מאוד מזדהה ומאוד מבינה שלוש מתוך ארבע הקבוצות (רק עם אלה שלא איכפת היה להם אני לא מסוגלת להזדהות, גם אם אני מבינה אותם). אני רוצה להבין יותר טוב את עניין האהבה, ואת הביטוי של האהבה או אי האהבה, ואני רוצה את עזרתכם.
-
- הודעות: 2105
- הצטרפות: 05 אוגוסט 2001, 00:39
- דף אישי: הדף האישי של נאוה_פרנס*
אמא שאוהבת יותר
אהבה
עוד לא הכרתי את מי שיודע להגדיר מהי
תינוק שנולד, הצורך הבסיסי, הראשוני החשוב ביותר שלו הוא: אהבה, חום
ולכן, זוהי ברירת מחדל שהוא אוהב את אימו במיוחד,
אבל גם את כל מי שהם הדמויות הראשוניות שסביבו (שחיות בבית / מטפלות בו / נוכחות בחייו באופן אינטנסיבי)
כשאנחנו יולדים ילד או מעורבים באופן זה או אחר בלידתו ובחייו, אנחנו אוהבים אותו
אל תבלבלו בין חיבה לאהבה - אפשר לאהוב מישהו שבכלל לא מחבבים
הקשר הורה-ילד קיים כברירת מחדל בעיקר עבור האם בגלל ההריון והלידה.
הקשר החזק ביותר יהיה עם ילד בכור כי בנוסף לקשר הרגיל הורה-ילד
הוא הראשון שהפך את האנשים שילדו אותו ל- הורים
עד כאן לקיום הטוטלי, הבלתי ניתן להפיכה של אהבה בין אם לתינוקה ופעמים רבות גם לאב עם ילדו
ובכל זאת, כמו שמתואר לאורך כל הדף, אנחנו נתקלים ב"רמות שונות" של אהבה
איך זה אפשרי?
זוכרים את הצורך הבסיסי של תינוק באהבה?
לאחר לידתו, יפרש התינוק ואח"כ הילד את ההתנהגויות הקורות סביבו - כאהבה
ובבגרותו, רק עבודת מודעות עמוקה של ממש תוכל לשנות דפוס זה
אנחנו מתנהגים על פי הדפוסים שרכשנו או על פי ההפך המוחלט שלהם (נגטיב)
רוצים לשנות? זהו תהליך ארוך וכואב, מלא נפילות ומעידות להרגלים
זמני מצוקה נפשית של ההורה, למשל, יעלו המון "התנהגויות לא אוהבות"
כי ההורה עצמו חווה את עצמו לא נתמך ולא נאהב וחוזר אל הילד הפנימי הסובל שבו
תפסיקו להיות חמורים כל כך עם עצמכם ועם אחרים
בסופו של דבר, בגן הילדים המתואר על ידי "יעל אשת חבר" לא היו הורים כלל
היו שם ערב רב של ילדים, חלקם כבר בגיל כרונולוגי מתקדם
הילד הפנימי של כל אחד ואחד מהם צץ ועלה שם, וזה מה שמניע אותנו, רב הזמן
קחו את הזמן והתבוננו בעצמכם.
נסו לזהות, בכל רגע, את הגיל הרגשי של התנהגותכם, תגובתכם
אסוציאטיבית, בדקו אל מה זה מתחבר (אנשים, מקומות, ארועים)
אני חותמת שתזהו אותם, את הילדים הפנימיים הפגועים בתוככם
אהבו אותם, תנו להם מרחב והגנה - הילד שלכם ירוויח
ו... תהיו סובלניים להורים אחרים שנתפסים "פחות אוהבים"
אין לכם מושג מה מתחולל בנפשם ומתוך אלו עומקים הם מגיבים
אוהבת אתכם על הניסיון "להוכיח לעצמכם את אהבתכם לילדיכם"
יודעת שאתם אוהבים
לקח לי 30 שנות חיים להבין שהוריי אוהבים אותי, שאין להם ברירה
שהם אוהבים אותי יותר מאשר את אחיותיי, לא חשוב כמה יכחישו
ולמה לא ידעתי את זה עד גיל 30????
כי הם אהבו כמו שהם י כ ו ל י ם ולא כמו ש אני צריכה
כי הם לא ידעו איך לעכל אותי, לא ידעו איך להבין אותי - כבר אז דיברתי "שפה זרה" עבורם
היום אני חווה את כל גודל אהבתם
מאז הבנתי את זה והרשיתי להם לאהוב אותי, השתנתה כל מערכת היחסים בינינו
זה היה תהליך שבשנים האחרונות אני קוצרת את פירותיו
ליהונתן יש אימא עם המון התנהגויות "לא אוהבות" שנובעות ממי שהיא
ובכל זאת, הלוואי על ילדים אחרים חצי ממה שהוא כן מקבל
מעט הורים היו נלחמים למענו את המלחמות שאימא שלו מוכנה להלחם
מעט הורים נמצאים בקשב הפנימי שהוא זוכה לו
האם הוא יתלונן לכשיגדל? - סביר להניח
האם יידע שאהבתי? - בטוח שכן!!!
למה? - כי אני אומרת לו כל הזמן, במיוחד כשאני כועסת
כי אני מכירה את הצרכים הפנימיים שלו, ומוצאת להם מענה
כי הוא עטוף במגע כל הזמן, ועוטף את הסובבים אותו
כי אני נלחמת למענו, ולא עליו
כי תקשורת היא בסיס חשוב ועיקרי בקשר שלנו
עוד לא הכרתי את מי שיודע להגדיר מהי
תינוק שנולד, הצורך הבסיסי, הראשוני החשוב ביותר שלו הוא: אהבה, חום
ולכן, זוהי ברירת מחדל שהוא אוהב את אימו במיוחד,
אבל גם את כל מי שהם הדמויות הראשוניות שסביבו (שחיות בבית / מטפלות בו / נוכחות בחייו באופן אינטנסיבי)
כשאנחנו יולדים ילד או מעורבים באופן זה או אחר בלידתו ובחייו, אנחנו אוהבים אותו
אל תבלבלו בין חיבה לאהבה - אפשר לאהוב מישהו שבכלל לא מחבבים
הקשר הורה-ילד קיים כברירת מחדל בעיקר עבור האם בגלל ההריון והלידה.
הקשר החזק ביותר יהיה עם ילד בכור כי בנוסף לקשר הרגיל הורה-ילד
הוא הראשון שהפך את האנשים שילדו אותו ל- הורים
עד כאן לקיום הטוטלי, הבלתי ניתן להפיכה של אהבה בין אם לתינוקה ופעמים רבות גם לאב עם ילדו
ובכל זאת, כמו שמתואר לאורך כל הדף, אנחנו נתקלים ב"רמות שונות" של אהבה
איך זה אפשרי?
זוכרים את הצורך הבסיסי של תינוק באהבה?
לאחר לידתו, יפרש התינוק ואח"כ הילד את ההתנהגויות הקורות סביבו - כאהבה
ובבגרותו, רק עבודת מודעות עמוקה של ממש תוכל לשנות דפוס זה
אנחנו מתנהגים על פי הדפוסים שרכשנו או על פי ההפך המוחלט שלהם (נגטיב)
רוצים לשנות? זהו תהליך ארוך וכואב, מלא נפילות ומעידות להרגלים
זמני מצוקה נפשית של ההורה, למשל, יעלו המון "התנהגויות לא אוהבות"
כי ההורה עצמו חווה את עצמו לא נתמך ולא נאהב וחוזר אל הילד הפנימי הסובל שבו
תפסיקו להיות חמורים כל כך עם עצמכם ועם אחרים
בסופו של דבר, בגן הילדים המתואר על ידי "יעל אשת חבר" לא היו הורים כלל
היו שם ערב רב של ילדים, חלקם כבר בגיל כרונולוגי מתקדם
הילד הפנימי של כל אחד ואחד מהם צץ ועלה שם, וזה מה שמניע אותנו, רב הזמן
קחו את הזמן והתבוננו בעצמכם.
נסו לזהות, בכל רגע, את הגיל הרגשי של התנהגותכם, תגובתכם
אסוציאטיבית, בדקו אל מה זה מתחבר (אנשים, מקומות, ארועים)
אני חותמת שתזהו אותם, את הילדים הפנימיים הפגועים בתוככם
אהבו אותם, תנו להם מרחב והגנה - הילד שלכם ירוויח
ו... תהיו סובלניים להורים אחרים שנתפסים "פחות אוהבים"
אין לכם מושג מה מתחולל בנפשם ומתוך אלו עומקים הם מגיבים
אוהבת אתכם על הניסיון "להוכיח לעצמכם את אהבתכם לילדיכם"
יודעת שאתם אוהבים
לקח לי 30 שנות חיים להבין שהוריי אוהבים אותי, שאין להם ברירה
שהם אוהבים אותי יותר מאשר את אחיותיי, לא חשוב כמה יכחישו
ולמה לא ידעתי את זה עד גיל 30????
כי הם אהבו כמו שהם י כ ו ל י ם ולא כמו ש אני צריכה
כי הם לא ידעו איך לעכל אותי, לא ידעו איך להבין אותי - כבר אז דיברתי "שפה זרה" עבורם
היום אני חווה את כל גודל אהבתם
מאז הבנתי את זה והרשיתי להם לאהוב אותי, השתנתה כל מערכת היחסים בינינו
זה היה תהליך שבשנים האחרונות אני קוצרת את פירותיו
ליהונתן יש אימא עם המון התנהגויות "לא אוהבות" שנובעות ממי שהיא
ובכל זאת, הלוואי על ילדים אחרים חצי ממה שהוא כן מקבל
מעט הורים היו נלחמים למענו את המלחמות שאימא שלו מוכנה להלחם
מעט הורים נמצאים בקשב הפנימי שהוא זוכה לו
האם הוא יתלונן לכשיגדל? - סביר להניח
האם יידע שאהבתי? - בטוח שכן!!!
למה? - כי אני אומרת לו כל הזמן, במיוחד כשאני כועסת
כי אני מכירה את הצרכים הפנימיים שלו, ומוצאת להם מענה
כי הוא עטוף במגע כל הזמן, ועוטף את הסובבים אותו
כי אני נלחמת למענו, ולא עליו
כי תקשורת היא בסיס חשוב ועיקרי בקשר שלנו
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
אמא שאוהבת יותר
ברקת, אמרת: "קשה לי קצת עם הקביעות שלך. גם כי זה אומר עלי דברים רעים וגם על כמעט כל אמא אחרת שאני מכירה".
כן - גם עלי, כזכור. זה לא אומר שזה לא נכון.
את מדברת על "אמא טובה" ועל "אמא רעה". אני לא. את הופכת את מה שאני תיארתי לביקורת ולשיפוט. זה לא מה שאני אמרתי. אני יודעת שהרבה אנשים "מתרגמים" את דברי באופן אוטומטי לשיפוט "טוב/רע", אבל זה פשוט לא הטיעון שלי. אני לא מודדת אמא טובה או רעה. אני מודדת התנהגויות, שמבטאות אהבה או אי אהבה.
אנסה להמחיש: אם הילד שלך זרק אגרטל זכוכית שמאוד אהוב עלייך על הרצפה בכוונה לשבור אותו, והוא נשבר - הוא ילד רע? או שהמעשה רע בעינייך? או שהמעשה מכאיב לך, גורם לך צער והיית מעדיפה ששום ילד שלך לא יתנהג ככה? האם את רואה הבדל בין "הוא ילד רע" לבין "המעשה שלו פגע בי מאוד"? זה ההבדל בין "היא אמא רעה" לבין "המעשים האלה והאלה שלה מבטאים אי-אהבה". את אומרת עליה משהו לא יפה. אני מתארת את המעשים, את הרגשות ואת התוצאות שלהם.
לא כל כך הבנתי את דברייך לגבי התנהגות מלאכותית ליד הילדים. כזכור, אני ציינתי שכל סוג של העמדת פנים וחוסר כנות הוא בלתי נסבל מבחינתי, וברור שזה לא יכול להיות חלק מיחסי אהבה אמיתיים, אלא רק מאפיין של "אהבה חסרה". אז מי שמתנהג כמו שאת מתארת, בלקסיקון שלי זה עוד גילוי של אהבת אם/אב חסרה.
שימי לב שהקריטריונים שלי היו, בין השאר: "מכירה את הילד שלה. מבינה אותו. מקבלת אותו. מכילה אותו (כלומר: מסוגלת לקבל את כל הרגשות שהילד שלה מרגיש ומבטא, בלי לחסום אותו או לשלול אותם או להעניש עליהם). עוטפת אותו כשהוא צריך עיטוף, פסיבית כשהוא צריך מרחב, משחררת אותו כשהוא רוצה לעוף".
האם לא לקריטריונים מסוג זה בדיוק גם את התכוונת? אני הזכרתי הנקה, אבל לא במובן ה"טכני", אם אפשר לקרוא לזה כך, אלא במובן של "אהבה פיזית לילד". האם ההנקה היא דרך הזנה, או דרך לאהוב את הילד ולטפח אותו? הזמינות של ההורה כן חשובה, אבל לא פחות חשוב מה ההורה עושה בזמינות הזאת - למשל, יש בארה"ב הרבה חינוך ביתי בקרב קהילות פונדמנטליסטיות שמאמינות בהכאת ילדים ובהענשה חמורה, והחינוך הביתי נועד להשיג שליטה מירבית בילד ובעולמו הרוחני והמוסרי. האם חינוך ביתי כזה עולה בהכרח בקנה אחד עם אהבה?
מתוך מה שאת אומרת על עצמך, אני הייתי אומרת שאמנם את מודעת לכך שאת "אמא חסרה", ממש כמוני, אבל ממש כמוני, את גם משתדלת באופן מודע להיות אוהבת יותר כל הזמן (לדחוק את גבולות היכולת לאהוב ולהרחיב אותם כל הזמן מתוך כוונה ואמונה בחשיבות האהבה), ואת פחות חסרה מהורייך, ומנסה גם לקדם את הילדים שלך שיהיו פחות חסרים ממך.
אני לא חושבת שאנשים "לא חסרים" (לא פגועים) הם סטריליים. אני דיברתי על אנשים שלמים בנפשם. אם קראת את "עקרון הרצף", אז האנשים בשבט היקואנה הם אנשים שלמים בנפשם. הם לא מושלמים, הם לא "סטריליים". יש להם סיבה לחייהם, ויש להם שאיפות. רק שהשאיפות שלהן אינן מונחות ע"י הצורך להפסיק לכאוב את פגעי הילדות שלהם, כי אין להם ילדות עשוקה... קשה מאוד בחברה של אנשים חסרים לדמיין איך "נראה" בן אדם לא חסר. התיאור של היקואנים הוא הדבר הכי קרוב שאני מכירה להדמייה הזאת.
אנשים שלמים בנפשם, ברקת (נאוה ניסחה את זה מצויין באחד הדפים, נדמה לי שב לשאול שאלות ), הם אנשים שאוהבים קודם כל את עצמם. לא במובן האנוכי שאת חושבת.
האם שמת לב לדבריו של משה רבנו: "ואהבת לרעך כמוך"?
הלל הזקן, שטען שכל היהדות מתגלמת במשפט הזה ("זו כל התורה כולה, ואידך זיל גמור", כלומר, והשאר - תלך ותלמד [בעצמך]), אמר גם, שאי אפשר להסביר באופן "חיובי" מה זאת אהבה, ולכן הציווי הזה לא מובן לאנשים, והם לא תופסים איך להפוך אותו לאופרטיבי.
לכן הוא ניסח מחדש את המשפט הזה והגביל אותו כך: "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך".
זה חכם מאוד, אבל הוא היה אדם פרקטי ועסק בבני אדם, ואילו משה היה חוזה שעסק בעקרונות הגדולים של החיים.
משה דיבר על אהבה . ויותר מזה: הוא אמר שעלייך לאהוב את האחר כמוך. זה אומר, שקודם כל עלייך לאהוב את עצמך , ואח"כ, בהשוואה לאהבה הגבוהה, העליונה, הבסיסית והאולטימטיבית הזאת, עלייך לאהוב את האחר.
אחד יהושע מנצרת (ישו הנוצרי, שהיה בעצם מבית לחם הגלילית ולא בדיוק מנצרת) ביסס על הרעיון הזה של משה כת יהודית שלמה, שהפכה לימים אתם יודעים למה (בעזרת כוחות השיווק האדירים של שאול התרסי, הוא פאולוס, שבדרך גם התאים את היהדות של ישו לגויים ודי שיכתב אותה בשביל זה).
אני רוצה להגיד דבר קשה מאוד. קשה לנו, לכולנו, לסבול אותו, וקשה להגיד אותו וקשה לשמוע אותו. ולכן אני אגיד אותו בסיפור, והמבין יבין:
אתם זוכרים את "שלושים ומשהו"? היה פרק אחד שבו הופ מתמודדת בעת ובעונה אחת עם בעיות עם הילדה בגן הילדים, ועם התכוננות לפגישת מחזור בקולג' שסיימה בהצטיינות ונשאה בו את נאום הסיום (ועוד דברים). הגננת של הילדה מזמנת אותה לפגישה, ונוזפת בה קשות על החינוך הנוקשה שהיא נותנת לילדה, שבגללו (כך מניחה הגננת) הילדה נכנסת להיסטריה כל פעם שהיא מציירת בטעות מחוץ לקווים. הופ המומה, ואומרת לגננת שהיא מעולם לא אמרה לילדה דבר כזה, להיפך, היא תמיד מקבלת מה שהילדה עושה, ולא מבקרת אותה בכלל, ולא יכול להיות שזה בגללה. הגננת כמובן לא מאמינה לה, וזה עושה להופ הרגשה רעה, והיא מתחילה לבדוק את עצמה. והיא באמת רואה שהיא לא מבקרת את הילדה ומקבלת באהבה כל מה שילדתה עושה. אבל אז היא מרגישה רע שהיא לא מבינה מה קורה לילדה, ושהיא כנראה בכל זאת אמא לא טובה, כי למה הילדה שלה נכנסת לכזאת היסטריה בגלל פיספוס קטן בציור?
במקביל היא מתכוננת למפגש בקולג' ומתחילה להרגיש רע על זה שלא עשתה עם עצמה כלום. היא היתה מצטיינת כל כך בקולג' כל כך פמיניסטי, ציפו ממנה להיות מי יודע מה, ומה היא בסך הכל? רעיה ואם, לא הגשימה את עצמה, לא עמדה בציפיות. היא מדמיינת את האכזבה ואת הביקורת שיטיחו בה מורותיה הנערצות, את הבוז שירחשו לה חברותיה לספסל הלימודים. ובמקביל היא גם מטפלת בדברים בבית, ולאט לאט במהלך הפרק היא מתחילה לשים לב לצורך שלה בשלמות, לציפיות המטורפות שלה מעצמה לשלמות ומושלמות בכל דבר שהיא עושה. כלי המיטה והמגבות צריכים להיות מטופלים בשלמות. הבית צריך להיות מבריק, מצוחצח, מטופל ומתוחזק בשלמות. הופ צריכה להיות האשה, הרעיה, האם, המארחת המושלמת. וככל שהיא מבינה מה היא, היא מתחילה להבין מה היא משדרת, מה הערכים שלה. והיא מתחילה להבין שהיא בהיסטריה ובלחץ כל הזמן בגלל הצורך שלה להיות מושלמת. והיא מתחילה להבין איזה אפקט יש לזה על הסביבה שלה, ובראש ובראשונה על בעלה ובתה. ובסוף הפרק היא מתיישבת ליד מיטת בתה הישנה, ומבינה במלוא הכרתה ובמלוא הכאב, ש באמת היא לא אמרה לבת שלה מעולם לא לחרוג מהקווים כשהיא מציירת. היא לא חינכה אותה ככה ולא ביקרה אותה ולא כעסה עליה, אבל זה לא עזר שהיא ניסתה להתייחס לבת שלה אחרת מאיך שהיא התייחסה אל עצמה: הבת שלה למדה את זה ממה שהופ , מהיחס שלה כלפי עצמה, מההתנהגות שלה כלפי עצמה, מהדרישות שלה מעצמה, מהכעס והאכזבה וההיסטריה והלחץ שלה מעצמה, מהדרישות המוגזמות שלה מעצמה להיות מושלמת. היא לימדה את הבת שלה בעצם העובדה הפשוטה שהיא היתה היא עצמה והיא אמא שלה.
כן - גם עלי, כזכור. זה לא אומר שזה לא נכון.
את מדברת על "אמא טובה" ועל "אמא רעה". אני לא. את הופכת את מה שאני תיארתי לביקורת ולשיפוט. זה לא מה שאני אמרתי. אני יודעת שהרבה אנשים "מתרגמים" את דברי באופן אוטומטי לשיפוט "טוב/רע", אבל זה פשוט לא הטיעון שלי. אני לא מודדת אמא טובה או רעה. אני מודדת התנהגויות, שמבטאות אהבה או אי אהבה.
אנסה להמחיש: אם הילד שלך זרק אגרטל זכוכית שמאוד אהוב עלייך על הרצפה בכוונה לשבור אותו, והוא נשבר - הוא ילד רע? או שהמעשה רע בעינייך? או שהמעשה מכאיב לך, גורם לך צער והיית מעדיפה ששום ילד שלך לא יתנהג ככה? האם את רואה הבדל בין "הוא ילד רע" לבין "המעשה שלו פגע בי מאוד"? זה ההבדל בין "היא אמא רעה" לבין "המעשים האלה והאלה שלה מבטאים אי-אהבה". את אומרת עליה משהו לא יפה. אני מתארת את המעשים, את הרגשות ואת התוצאות שלהם.
לא כל כך הבנתי את דברייך לגבי התנהגות מלאכותית ליד הילדים. כזכור, אני ציינתי שכל סוג של העמדת פנים וחוסר כנות הוא בלתי נסבל מבחינתי, וברור שזה לא יכול להיות חלק מיחסי אהבה אמיתיים, אלא רק מאפיין של "אהבה חסרה". אז מי שמתנהג כמו שאת מתארת, בלקסיקון שלי זה עוד גילוי של אהבת אם/אב חסרה.
שימי לב שהקריטריונים שלי היו, בין השאר: "מכירה את הילד שלה. מבינה אותו. מקבלת אותו. מכילה אותו (כלומר: מסוגלת לקבל את כל הרגשות שהילד שלה מרגיש ומבטא, בלי לחסום אותו או לשלול אותם או להעניש עליהם). עוטפת אותו כשהוא צריך עיטוף, פסיבית כשהוא צריך מרחב, משחררת אותו כשהוא רוצה לעוף".
האם לא לקריטריונים מסוג זה בדיוק גם את התכוונת? אני הזכרתי הנקה, אבל לא במובן ה"טכני", אם אפשר לקרוא לזה כך, אלא במובן של "אהבה פיזית לילד". האם ההנקה היא דרך הזנה, או דרך לאהוב את הילד ולטפח אותו? הזמינות של ההורה כן חשובה, אבל לא פחות חשוב מה ההורה עושה בזמינות הזאת - למשל, יש בארה"ב הרבה חינוך ביתי בקרב קהילות פונדמנטליסטיות שמאמינות בהכאת ילדים ובהענשה חמורה, והחינוך הביתי נועד להשיג שליטה מירבית בילד ובעולמו הרוחני והמוסרי. האם חינוך ביתי כזה עולה בהכרח בקנה אחד עם אהבה?
מתוך מה שאת אומרת על עצמך, אני הייתי אומרת שאמנם את מודעת לכך שאת "אמא חסרה", ממש כמוני, אבל ממש כמוני, את גם משתדלת באופן מודע להיות אוהבת יותר כל הזמן (לדחוק את גבולות היכולת לאהוב ולהרחיב אותם כל הזמן מתוך כוונה ואמונה בחשיבות האהבה), ואת פחות חסרה מהורייך, ומנסה גם לקדם את הילדים שלך שיהיו פחות חסרים ממך.
אני לא חושבת שאנשים "לא חסרים" (לא פגועים) הם סטריליים. אני דיברתי על אנשים שלמים בנפשם. אם קראת את "עקרון הרצף", אז האנשים בשבט היקואנה הם אנשים שלמים בנפשם. הם לא מושלמים, הם לא "סטריליים". יש להם סיבה לחייהם, ויש להם שאיפות. רק שהשאיפות שלהן אינן מונחות ע"י הצורך להפסיק לכאוב את פגעי הילדות שלהם, כי אין להם ילדות עשוקה... קשה מאוד בחברה של אנשים חסרים לדמיין איך "נראה" בן אדם לא חסר. התיאור של היקואנים הוא הדבר הכי קרוב שאני מכירה להדמייה הזאת.
אנשים שלמים בנפשם, ברקת (נאוה ניסחה את זה מצויין באחד הדפים, נדמה לי שב לשאול שאלות ), הם אנשים שאוהבים קודם כל את עצמם. לא במובן האנוכי שאת חושבת.
האם שמת לב לדבריו של משה רבנו: "ואהבת לרעך כמוך"?
הלל הזקן, שטען שכל היהדות מתגלמת במשפט הזה ("זו כל התורה כולה, ואידך זיל גמור", כלומר, והשאר - תלך ותלמד [בעצמך]), אמר גם, שאי אפשר להסביר באופן "חיובי" מה זאת אהבה, ולכן הציווי הזה לא מובן לאנשים, והם לא תופסים איך להפוך אותו לאופרטיבי.
לכן הוא ניסח מחדש את המשפט הזה והגביל אותו כך: "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך".
זה חכם מאוד, אבל הוא היה אדם פרקטי ועסק בבני אדם, ואילו משה היה חוזה שעסק בעקרונות הגדולים של החיים.
משה דיבר על אהבה . ויותר מזה: הוא אמר שעלייך לאהוב את האחר כמוך. זה אומר, שקודם כל עלייך לאהוב את עצמך , ואח"כ, בהשוואה לאהבה הגבוהה, העליונה, הבסיסית והאולטימטיבית הזאת, עלייך לאהוב את האחר.
אחד יהושע מנצרת (ישו הנוצרי, שהיה בעצם מבית לחם הגלילית ולא בדיוק מנצרת) ביסס על הרעיון הזה של משה כת יהודית שלמה, שהפכה לימים אתם יודעים למה (בעזרת כוחות השיווק האדירים של שאול התרסי, הוא פאולוס, שבדרך גם התאים את היהדות של ישו לגויים ודי שיכתב אותה בשביל זה).
אני רוצה להגיד דבר קשה מאוד. קשה לנו, לכולנו, לסבול אותו, וקשה להגיד אותו וקשה לשמוע אותו. ולכן אני אגיד אותו בסיפור, והמבין יבין:
אתם זוכרים את "שלושים ומשהו"? היה פרק אחד שבו הופ מתמודדת בעת ובעונה אחת עם בעיות עם הילדה בגן הילדים, ועם התכוננות לפגישת מחזור בקולג' שסיימה בהצטיינות ונשאה בו את נאום הסיום (ועוד דברים). הגננת של הילדה מזמנת אותה לפגישה, ונוזפת בה קשות על החינוך הנוקשה שהיא נותנת לילדה, שבגללו (כך מניחה הגננת) הילדה נכנסת להיסטריה כל פעם שהיא מציירת בטעות מחוץ לקווים. הופ המומה, ואומרת לגננת שהיא מעולם לא אמרה לילדה דבר כזה, להיפך, היא תמיד מקבלת מה שהילדה עושה, ולא מבקרת אותה בכלל, ולא יכול להיות שזה בגללה. הגננת כמובן לא מאמינה לה, וזה עושה להופ הרגשה רעה, והיא מתחילה לבדוק את עצמה. והיא באמת רואה שהיא לא מבקרת את הילדה ומקבלת באהבה כל מה שילדתה עושה. אבל אז היא מרגישה רע שהיא לא מבינה מה קורה לילדה, ושהיא כנראה בכל זאת אמא לא טובה, כי למה הילדה שלה נכנסת לכזאת היסטריה בגלל פיספוס קטן בציור?
במקביל היא מתכוננת למפגש בקולג' ומתחילה להרגיש רע על זה שלא עשתה עם עצמה כלום. היא היתה מצטיינת כל כך בקולג' כל כך פמיניסטי, ציפו ממנה להיות מי יודע מה, ומה היא בסך הכל? רעיה ואם, לא הגשימה את עצמה, לא עמדה בציפיות. היא מדמיינת את האכזבה ואת הביקורת שיטיחו בה מורותיה הנערצות, את הבוז שירחשו לה חברותיה לספסל הלימודים. ובמקביל היא גם מטפלת בדברים בבית, ולאט לאט במהלך הפרק היא מתחילה לשים לב לצורך שלה בשלמות, לציפיות המטורפות שלה מעצמה לשלמות ומושלמות בכל דבר שהיא עושה. כלי המיטה והמגבות צריכים להיות מטופלים בשלמות. הבית צריך להיות מבריק, מצוחצח, מטופל ומתוחזק בשלמות. הופ צריכה להיות האשה, הרעיה, האם, המארחת המושלמת. וככל שהיא מבינה מה היא, היא מתחילה להבין מה היא משדרת, מה הערכים שלה. והיא מתחילה להבין שהיא בהיסטריה ובלחץ כל הזמן בגלל הצורך שלה להיות מושלמת. והיא מתחילה להבין איזה אפקט יש לזה על הסביבה שלה, ובראש ובראשונה על בעלה ובתה. ובסוף הפרק היא מתיישבת ליד מיטת בתה הישנה, ומבינה במלוא הכרתה ובמלוא הכאב, ש באמת היא לא אמרה לבת שלה מעולם לא לחרוג מהקווים כשהיא מציירת. היא לא חינכה אותה ככה ולא ביקרה אותה ולא כעסה עליה, אבל זה לא עזר שהיא ניסתה להתייחס לבת שלה אחרת מאיך שהיא התייחסה אל עצמה: הבת שלה למדה את זה ממה שהופ , מהיחס שלה כלפי עצמה, מההתנהגות שלה כלפי עצמה, מהדרישות שלה מעצמה, מהכעס והאכזבה וההיסטריה והלחץ שלה מעצמה, מהדרישות המוגזמות שלה מעצמה להיות מושלמת. היא לימדה את הבת שלה בעצם העובדה הפשוטה שהיא היתה היא עצמה והיא אמא שלה.
-
- הודעות: 71
- הצטרפות: 23 אוקטובר 2001, 03:09
אמא שאוהבת יותר
בשמת
קראתי שוב את כל הדף ונראה היה לי שמתנהל פה דו שיח של חרשים.
מצד אחד את מעלה הררי טיענים ונתונים מחקריים וכן דעות אישיות שלך על נושאי חינוך שמתבססות על ספרות מוכרת,
ודורשת מכולנו (במילים מפורשות) להתיחס לכתוב באופן ראציונאלי. ומצד שני כקוראת אני "שומעת" אותך בעצם מבקשת מכולנו להסכים איתך כדי (אולי) לתת לך חיזוק לגבי דרך החיים שבחרת לך.
את מעלה דעות שלאו דווקא מקובלות על כולם וכשמתנגדים לדעות הללו את מתיחסת לכך כאל התקפה אישית, את טוענת לצידוקה של שיטה חינוכית אחת בלבד ולא מוכנה לקבל את מגוון הדעות החלוקות על השיטה.
בשמת, מה שיפה באתר הזה הוא היכולת של כולנו לקבל מה שאנחנו צריכים בזמן שמתאים לנו, כרגע את מבקשת מאיתנו לשתף איתך פעולה בויכוח ראציונאלי. בתור משתתפת בדיון אני לא ממש בטוחה שזה מה שאת באמת מבקשת.
אם את מוצפת ברגשות ובכאב למה לך לנסות ולהתמודד איתם בהררי מילים? למה שלא תיתני לנו פשוט לקבל אותך ולחבק אותך ככה כמו שאת?
לא הכל ניתן למדידה, כאב לא ניתן למדידה, היזדקקות אינה ניתנת למדידה וגם חברות אינה ניתנת למדידה.
את הרבה יותר טובה ממני בלהגיד דברים ב"אקדמית" אבל אני רואה אותך מבעד למילים ואני לא רואה התלבטות, אני רואה כאב ובדידות.
כבר נתתי לך חיבוק גדול אחד, והנה אני נותנת לך עוד חיבוק עננננננק, ואני מבטיחה לך שאני לא אפסיק לחבק עד שהכאב יעבור, ואז אם תירצי אני אשמח לשוחח איתך על עיניני חינוך ואימהות.
שבת שלום
ובעיקר מ נ ו ח ה
קראתי שוב את כל הדף ונראה היה לי שמתנהל פה דו שיח של חרשים.
מצד אחד את מעלה הררי טיענים ונתונים מחקריים וכן דעות אישיות שלך על נושאי חינוך שמתבססות על ספרות מוכרת,
ודורשת מכולנו (במילים מפורשות) להתיחס לכתוב באופן ראציונאלי. ומצד שני כקוראת אני "שומעת" אותך בעצם מבקשת מכולנו להסכים איתך כדי (אולי) לתת לך חיזוק לגבי דרך החיים שבחרת לך.
את מעלה דעות שלאו דווקא מקובלות על כולם וכשמתנגדים לדעות הללו את מתיחסת לכך כאל התקפה אישית, את טוענת לצידוקה של שיטה חינוכית אחת בלבד ולא מוכנה לקבל את מגוון הדעות החלוקות על השיטה.
בשמת, מה שיפה באתר הזה הוא היכולת של כולנו לקבל מה שאנחנו צריכים בזמן שמתאים לנו, כרגע את מבקשת מאיתנו לשתף איתך פעולה בויכוח ראציונאלי. בתור משתתפת בדיון אני לא ממש בטוחה שזה מה שאת באמת מבקשת.
אם את מוצפת ברגשות ובכאב למה לך לנסות ולהתמודד איתם בהררי מילים? למה שלא תיתני לנו פשוט לקבל אותך ולחבק אותך ככה כמו שאת?
לא הכל ניתן למדידה, כאב לא ניתן למדידה, היזדקקות אינה ניתנת למדידה וגם חברות אינה ניתנת למדידה.
את הרבה יותר טובה ממני בלהגיד דברים ב"אקדמית" אבל אני רואה אותך מבעד למילים ואני לא רואה התלבטות, אני רואה כאב ובדידות.
כבר נתתי לך חיבוק גדול אחד, והנה אני נותנת לך עוד חיבוק עננננננק, ואני מבטיחה לך שאני לא אפסיק לחבק עד שהכאב יעבור, ואז אם תירצי אני אשמח לשוחח איתך על עיניני חינוך ואימהות.
שבת שלום
ובעיקר מ נ ו ח ה
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
אמא שאוהבת יותר
נאוה, כתבת נפלא! גרמת לי לרגע לאהוב את כל הילדים בכל הגילים הכרונולוגיים בכל העולם!
ורד, גם אני חושבת שאת רואה את ההורים יותר מאשר את הילד. תודה שאמרת את זה באופן ברור ומפורש כל כך.
ברקת, שוב תודה על החיבוק. אני באמת לא רוצה להתווכח איתך. אני לא מנסה לשכנע אותך בכלום. אני מנסה להראות לך מה אני רואה, במלים. וזה קשה לתאר במלים.
הייתי מעוניינת לשמוע ממך מה דעתך על הרעיון בסיפור של הופ: שהילדה שלה מצפה מעצמה להיות מושלמת והיסטרית אם היא לא עומדת בציפיות למרות שאמא שלה מעולם לא ציפתה ממנה (מהילדה) להיות מושלמת (כלומר: לא חינכה אותה ככה), ו בגלל שהופ מצפה מעצמה להיות מושלמת, והיסטרית אם היא לא עומדת בציפיות.
ורד, גם אני חושבת שאת רואה את ההורים יותר מאשר את הילד. תודה שאמרת את זה באופן ברור ומפורש כל כך.
ברקת, שוב תודה על החיבוק. אני באמת לא רוצה להתווכח איתך. אני לא מנסה לשכנע אותך בכלום. אני מנסה להראות לך מה אני רואה, במלים. וזה קשה לתאר במלים.
הייתי מעוניינת לשמוע ממך מה דעתך על הרעיון בסיפור של הופ: שהילדה שלה מצפה מעצמה להיות מושלמת והיסטרית אם היא לא עומדת בציפיות למרות שאמא שלה מעולם לא ציפתה ממנה (מהילדה) להיות מושלמת (כלומר: לא חינכה אותה ככה), ו בגלל שהופ מצפה מעצמה להיות מושלמת, והיסטרית אם היא לא עומדת בציפיות.
-
- הודעות: 2659
- הצטרפות: 04 יולי 2001, 00:31
- דף אישי: הדף האישי של צפריר_שפרון*
אמא שאוהבת יותר
מומלץ ביותר,
אמנות האהבה
מאת אריך פרום.
אמנות האהבה
מאת אריך פרום.
אמא שאוהבת יותר
הוא הגיע! הוא הגיע סוף סוף לידי!
כוונתי לספר המתורגם לעברית של דר. סירס "הורים גם בלילה" (כן בשמת. המו"ל שמעה להצעתי בעניין שם הספר.)
חוץ מזה שזה ספר חובה בכל בית (בגלל שתמונה של שתי בנותי ישנות בצוותא מתנוססת באחד מעמודיו. סתם. סתם!) אני שמחה לצטט כמה מילים ממש מתחילת הספר הנוגע לעניין הנקה.
חברות (וחברים). הנקה איננה טכניקה להכנסת מזון לקיבתו של התינוק. תמיד טענתי כך. ומי שטוען אחרת טועה. רשות הדיבור לרופא הילדים דוקטור סירס:
(הקטע מדבר על הורות מקושרת. תרגום של attachment parenting והכוונה היא בין השאר להנקת הילד וגמילתו לפי הקצב שלו, הגבה מידית לבכיו, שינה עם התינוק וכמובן להיות עם התינוק כל הזמן. דר. סירס שואל:)
"האם סגנון ההורות המקושרת באמת משנה? האם הוא יעשה אותך הורה טוב יותר? ...הסגנון אכן משנה. הורים הנוהגים על פי ה הורות המקושרת מכירים את ילדם היטב. הם ערים לאיתותיו,נענים להם אינטואיטיבית ובטוחים שתגובותיהם הולמות. יש להם ציפיות מציאותיות מהתנהגותו של ילדם בשלבי התפתחותו השונים...התחושה שמעניקה לכם ולילדיכם ההורות המקושרת אפשר שהיא ניתנת לתמצות במילה אחת: הרמוניה.
לבד ממערכת יחסים הרמונית, סגנון הורות המקושרת מקדם גם יחסים "הורמונליים". אימהות הנוהגות על פי עצות התחברות אלה עוברות הלכה למעשה שינויים כימיים. ההורמון פרולקטין, המכונה "הורמון האימהות", עשוי לא רק להגביר את יכולתה של האישה לטפל בתינוקה, אלא גם ליצור תחושת שלווה ורווחה בעתות מצוקה. בניסויים שבהם מוזרק ההורמון הזה לציפורים ממין זכר, הם מתנהגים כאימהות. לאימהות הנוהגות הורות מקושרת יש למעשה יותר פרולקטין מאשר לאימהות הנוהגות הגבלה. מה גורם לפרולקטין לעלות? ניחשתם נכון: הנקה בלתי מוגבלת, הכוללת מטבע הדברים הרבה מגע עור בעור עם התינוק וכן שינה עם התינוק. המדע מתחיל להבין סוף-סוף את מה שאימהות אינטואיטיביות ידעו כל הזמן: דברים טובים קורים כשאימהות ותינוקות מבלים זמן רב בחברותא. "
עד כאן ציטוט מעמודים 24-25 של הספר.
כוונתי לספר המתורגם לעברית של דר. סירס "הורים גם בלילה" (כן בשמת. המו"ל שמעה להצעתי בעניין שם הספר.)
חוץ מזה שזה ספר חובה בכל בית (בגלל שתמונה של שתי בנותי ישנות בצוותא מתנוססת באחד מעמודיו. סתם. סתם!) אני שמחה לצטט כמה מילים ממש מתחילת הספר הנוגע לעניין הנקה.
חברות (וחברים). הנקה איננה טכניקה להכנסת מזון לקיבתו של התינוק. תמיד טענתי כך. ומי שטוען אחרת טועה. רשות הדיבור לרופא הילדים דוקטור סירס:
(הקטע מדבר על הורות מקושרת. תרגום של attachment parenting והכוונה היא בין השאר להנקת הילד וגמילתו לפי הקצב שלו, הגבה מידית לבכיו, שינה עם התינוק וכמובן להיות עם התינוק כל הזמן. דר. סירס שואל:)
"האם סגנון ההורות המקושרת באמת משנה? האם הוא יעשה אותך הורה טוב יותר? ...הסגנון אכן משנה. הורים הנוהגים על פי ה הורות המקושרת מכירים את ילדם היטב. הם ערים לאיתותיו,נענים להם אינטואיטיבית ובטוחים שתגובותיהם הולמות. יש להם ציפיות מציאותיות מהתנהגותו של ילדם בשלבי התפתחותו השונים...התחושה שמעניקה לכם ולילדיכם ההורות המקושרת אפשר שהיא ניתנת לתמצות במילה אחת: הרמוניה.
לבד ממערכת יחסים הרמונית, סגנון הורות המקושרת מקדם גם יחסים "הורמונליים". אימהות הנוהגות על פי עצות התחברות אלה עוברות הלכה למעשה שינויים כימיים. ההורמון פרולקטין, המכונה "הורמון האימהות", עשוי לא רק להגביר את יכולתה של האישה לטפל בתינוקה, אלא גם ליצור תחושת שלווה ורווחה בעתות מצוקה. בניסויים שבהם מוזרק ההורמון הזה לציפורים ממין זכר, הם מתנהגים כאימהות. לאימהות הנוהגות הורות מקושרת יש למעשה יותר פרולקטין מאשר לאימהות הנוהגות הגבלה. מה גורם לפרולקטין לעלות? ניחשתם נכון: הנקה בלתי מוגבלת, הכוללת מטבע הדברים הרבה מגע עור בעור עם התינוק וכן שינה עם התינוק. המדע מתחיל להבין סוף-סוף את מה שאימהות אינטואיטיביות ידעו כל הזמן: דברים טובים קורים כשאימהות ותינוקות מבלים זמן רב בחברותא. "
עד כאן ציטוט מעמודים 24-25 של הספר.
אמא שאוהבת יותר
מי שאמר את " ואהבת לרעך כמוך" היה רבי עקיבא ולא משה רבינו.
-
- הודעות: 226
- הצטרפות: 07 ספטמבר 2001, 00:43
- דף אישי: הדף האישי של הד_בר_ניסן*
אמא שאוהבת יותר
מדע הוא גורם בעייתי להסתמך עליו באידאולוגיית הורים מקושרים.
כמו שיש בובת דובי עם קול פעימות לב.
יהיו גלולות פרולקטין לאם הקרירסטית. ואנה אנו באים.
כמו שיש בובת דובי עם קול פעימות לב.
יהיו גלולות פרולקטין לאם הקרירסטית. ואנה אנו באים.
-
- הודעות: 2659
- הצטרפות: 04 יולי 2001, 00:31
- דף אישי: הדף האישי של צפריר_שפרון*
אמא שאוהבת יותר
אינני יודע עד כמה ניתן לנו המנדט על כאבם של אחרים. אינני יודע האם בכלל. מדדים ומדידות. מדדים והתמודדות.
אני יודע באופן מוכר ומוחשי שלאהבה פנים רבות אך לעולם פנים אלו ינועו בתודעה או בתנופה, יניפו את התודעה אל על ויניבו את העונג הרצוף.
כאב הוא גם עונג בלתי נסבל.
כאב הוא גם ביטוי חריף ומרוכז של תנופת אהבה, או בלימה על ידי אי אהבה.
ובעברית אי אהבה, הוא מקום שמוקף באהבה. או גרעין של אהבה.
אהבה היא החסד המקיף והמתקיים, אהבה היא תשומת הלב המלאה - השלמה, אהבה היא התמסרות. אהבה היא כל מה שנובע, נביעת המעיינות גם היא היבט של אהבה.
מאידך, מתוך הכאב עולים הדין והשפיטה, המדידות, המידות וההתמודדות, הסבל, המרחק והשונות, הכמיהה והכשלון ואכזבה, הכאב הוא ההיבט של התקיימות האהבה בהיעדרה, הוא מקום שבו מוקרב קורבן. קורבן הכאב, קורבן האובדן, החסר, הצמצום, הקיפוח.
וככל שהכאב נדמה גדל כך אנו חשים שהוא בלעדי. שחיינו או כאבנו מקנה לנו איזו זכות על כאבם של האחרים, או לחילופין אפילו עומדת לנו הזכות למנוע או לגאול את האחרים מכאבם.
אבל, עם יד על הלב, ומתוך ההיבט הלבבי דווקא, כאשר אנו רואים כאב של אחרים, מתוך תשומת לב שעולה אצלנו לכאבי האחרים, מתוך התבוננות חסרת תגובה, מתוך זהוי על פני הזדהות, מתוך נתינת המקום הראוי לאחר ולכאבו, יהיה עלינו ראשית להניח את כל זכויות היתר שלנו על מצבם (מצב בו הם לאו דווקא עומדים על זכויותיהם – מתוך חולשת הנפש והגוף) ולכבד את זכותם לכאוב, זכותם לבכות, או להיות מסכנים, זכותם להקרבת קורבן.
אני מדגיש: ראשית יהיה עלינו להבין שזוהי זו בחירתם.
שכן, תולדות החיים, על אף שלעתים יהיו דומות להפליא, הרי יש שבחרו לצאת לחירות מתוך העבדות המחרידה והאכזרית (דוגמת נשות הטאליבן), ויש כאלה שמשועבדים לנסיבות חייהם ולאירועים שעברו זה מכבר, מתוך הבחירה לחיות את החיים שלא בזמנם (כאלה שחיים בעבר או בעתיד אך מסרבים לחיות את ההווה).
שוב, עם יד על הלב הרי כולנו עוברים במהלך חיינו קשת של התנסויות אשר כוללת גם כאב, וצער וסבל. מתוך זהוי הסבל והצער והכאב אצל האחר יהיה עלינו דווקא להבין ולכבד את כאבם של אחרים ולהשאיר בידם את האחריות לבחירותיהם.
הרי יש עתים בהן אנו עצמנו בהכרח בוחרים לכאוב, או להקריב קורבן, או לשמוח, או להיות צודקים.
האם אנו מעונינים תמיד ביד מלטפת, בחיבוק, האם החוסר שלנו מתחייב ומחייב את תלותנו המוחלטת בסביבה, האם אין ברצוננו לפעמים שלא ידחקו בנו לצאת מהעצב, שיניחו לנו.
כאן, כאשר נוכל לצאת מגישה חומלת, נלמד לפתח עין חומלת שאיננה שופטת כלל, שאיננה מעלה ערכיות משתנה אלא רק מנסה לזהות את המצוקה או הכאב, ומתי מתבקשת עזרה, מאותו אדם שכואב וסובל.
אז, שוב, מתוך גישה חומלת, מתוך קבלת הדברים כפי שהם ופניה אל שינוי פני הדברים על פי רצון ובחירת האדם עצמו, בהכרח תעלה תנופת האהבה ותביא ותעגן את ה"תדר" המתבקש של החסד המקיף אשר משמעותו אהבה ללא תנאי – אותו היבט של אהבה ונתינה המתקיים בין הורה וילדו, בו הנתינה היא חד סטרית לכאורה.
זהו החסד המקיף. ממנו עולה הדין, הכאב הנדרש כמורה גדול. שכן כאב הוא גם מורה גדול.
וכאשר אנחנו מדברים על החיים בראי העובדות והמחקרים, אנחנו נסחפים אחרי האשליה הגדולה מכולן, ההיבטים הרציונליים.
כאן יעלה משפט מעניין,
יש שכוללים את הרציונליות בתוך האי רציונליות, כורכים את הגלוי בנסתר, ויש שכוללים את האי רציונליות בתוך הרציונליות, כורכים את הנסתר בגלוי.
שכן, אין ראי אובייקטיבי לחיים. האמת האחת חייבת לכלול בתוכה את כל האמיתות האחרות, וכל הפנים השונות לאותו אירוע או מצב נכונות באותה מדה. אין כאב נכון יותר, צודק יותר, הכאב הרי הוא מורה גדול, אין מי שלמד מהכאב מספיק על מנת לתפוס את מקומו ביחסיו עם אדם אחר.
יש תהליכים בהם נדרש כאב, ואנו יכולים להעניק עזרה אוהבת ללא תנאי רק ביחסינו עם ילדינו, מאידך, אנו יכולים לקבל עזרה אוהבת ללא תנאי, ביחסינו עם הרוח, בלא כל קשר לתזות והאמונות, והבדיקות והמחקרים שמאשרים או סותרים את הרגשותינו.
כאשר אנו מזהים מצוקה ו קריאה לעזרה, יש לשקף את המצוקה בפני הילד: "אני רואה שאת מאוכזבת", "אני שומע שאתה כועס", "אני רואה שאתה צריך חיבוק" וכן הלאה... עצם הגדרת מצב רוחו של הילד, עצם הגדרת ההרגשה של הילד והעלתה אל פני השטח, למודע, מצביעה בפניו על התנהגותו ובחירתו (הלא מודעת).
מכאן הדרך להשלמה עם הבחירה או בחירה מחודשת קצרה ביותר.
אז, לא ניתנים חיזוקים למסכנות, קורבנות, או הצלחה ואכזבה, אלא לילד/ה עצמו/ה או במילים אחרות ניתן עידוד לאדם הסובל על פני עידוד למצב הסבל.
על מנת להגיע לעין חומלת, להיות במקום בו אנו נותנים מקום להרגשת הכאב והבדידות כ בחירה לגיטימית של האדם מחד, ומאידך אנו דרוכים להענקת עזרה לכשזו מתבקשת, יש צורך "להתאמן", לתרגל ולשפר את האבחנה הנדרשת במיוחד לאותו שבריר שניה בה מתבקשת העזרה.
זהו חלק בלתי נפרד וחשוב ביותר בהורות ובטיפול.
שוב:
זהוי המצוקה ונתינת מקום וכבוד לבחירה זו.
במדת הניתן הענקת עזרה רק בעקבות פניה לעזרה.
עניין זה של בקשה לעזרה מחייב הרחבה.
אין מדובר בהגשת מסמך משפטי אשר כותרתו: בקשה לעזרה.
יש להבין שעצם הבקשה לעזרה היא מצוקה בפני עצמה. לכן יש לזהות פניה לעזרה על ידי היבטי התנהגות כמו בכי, התפרצויות, או כל שינוי רגשי/התנהגותי בולט. כל "בקשה" לעזרה היא חלון בו נותן האדם הסובל הזדמנות להכנס ולעזור. לנחם, לחזק, להבהיר את הנסיבות.
אז, יש לוודא עם האדם האם הוא מעוניין בעזרה דווקא ממני.
תינוק שמסרב להיות על הידיים של אחיו מאותת שאיננו מעוניין בעזרת האח. יש לכבד את רצונו, יש לחפש את מי שיכול ופנוי להעניק לאותו תינוק עזרה, ולקבל את אישור התינוק לקבלת טיפול או עזרה מהאדם המתאים לו (לתינוק).
אז, שוב, מתקיימים כל התנאים הטובים ביותר לכבוד בחירת האדם גם כאשר בחירתו נראית לנו טעות חמורה, ואפילו כאשר אנו מעונינים למנוע מהאדם לחזור על שגיאותינו, אין לנו הזכות לכך כל עוד לא נתבקשנו לכך.
אני יודע באופן מוכר ומוחשי שלאהבה פנים רבות אך לעולם פנים אלו ינועו בתודעה או בתנופה, יניפו את התודעה אל על ויניבו את העונג הרצוף.
כאב הוא גם עונג בלתי נסבל.
כאב הוא גם ביטוי חריף ומרוכז של תנופת אהבה, או בלימה על ידי אי אהבה.
ובעברית אי אהבה, הוא מקום שמוקף באהבה. או גרעין של אהבה.
אהבה היא החסד המקיף והמתקיים, אהבה היא תשומת הלב המלאה - השלמה, אהבה היא התמסרות. אהבה היא כל מה שנובע, נביעת המעיינות גם היא היבט של אהבה.
מאידך, מתוך הכאב עולים הדין והשפיטה, המדידות, המידות וההתמודדות, הסבל, המרחק והשונות, הכמיהה והכשלון ואכזבה, הכאב הוא ההיבט של התקיימות האהבה בהיעדרה, הוא מקום שבו מוקרב קורבן. קורבן הכאב, קורבן האובדן, החסר, הצמצום, הקיפוח.
וככל שהכאב נדמה גדל כך אנו חשים שהוא בלעדי. שחיינו או כאבנו מקנה לנו איזו זכות על כאבם של האחרים, או לחילופין אפילו עומדת לנו הזכות למנוע או לגאול את האחרים מכאבם.
אבל, עם יד על הלב, ומתוך ההיבט הלבבי דווקא, כאשר אנו רואים כאב של אחרים, מתוך תשומת לב שעולה אצלנו לכאבי האחרים, מתוך התבוננות חסרת תגובה, מתוך זהוי על פני הזדהות, מתוך נתינת המקום הראוי לאחר ולכאבו, יהיה עלינו ראשית להניח את כל זכויות היתר שלנו על מצבם (מצב בו הם לאו דווקא עומדים על זכויותיהם – מתוך חולשת הנפש והגוף) ולכבד את זכותם לכאוב, זכותם לבכות, או להיות מסכנים, זכותם להקרבת קורבן.
אני מדגיש: ראשית יהיה עלינו להבין שזוהי זו בחירתם.
שכן, תולדות החיים, על אף שלעתים יהיו דומות להפליא, הרי יש שבחרו לצאת לחירות מתוך העבדות המחרידה והאכזרית (דוגמת נשות הטאליבן), ויש כאלה שמשועבדים לנסיבות חייהם ולאירועים שעברו זה מכבר, מתוך הבחירה לחיות את החיים שלא בזמנם (כאלה שחיים בעבר או בעתיד אך מסרבים לחיות את ההווה).
שוב, עם יד על הלב הרי כולנו עוברים במהלך חיינו קשת של התנסויות אשר כוללת גם כאב, וצער וסבל. מתוך זהוי הסבל והצער והכאב אצל האחר יהיה עלינו דווקא להבין ולכבד את כאבם של אחרים ולהשאיר בידם את האחריות לבחירותיהם.
הרי יש עתים בהן אנו עצמנו בהכרח בוחרים לכאוב, או להקריב קורבן, או לשמוח, או להיות צודקים.
האם אנו מעונינים תמיד ביד מלטפת, בחיבוק, האם החוסר שלנו מתחייב ומחייב את תלותנו המוחלטת בסביבה, האם אין ברצוננו לפעמים שלא ידחקו בנו לצאת מהעצב, שיניחו לנו.
כאן, כאשר נוכל לצאת מגישה חומלת, נלמד לפתח עין חומלת שאיננה שופטת כלל, שאיננה מעלה ערכיות משתנה אלא רק מנסה לזהות את המצוקה או הכאב, ומתי מתבקשת עזרה, מאותו אדם שכואב וסובל.
אז, שוב, מתוך גישה חומלת, מתוך קבלת הדברים כפי שהם ופניה אל שינוי פני הדברים על פי רצון ובחירת האדם עצמו, בהכרח תעלה תנופת האהבה ותביא ותעגן את ה"תדר" המתבקש של החסד המקיף אשר משמעותו אהבה ללא תנאי – אותו היבט של אהבה ונתינה המתקיים בין הורה וילדו, בו הנתינה היא חד סטרית לכאורה.
זהו החסד המקיף. ממנו עולה הדין, הכאב הנדרש כמורה גדול. שכן כאב הוא גם מורה גדול.
וכאשר אנחנו מדברים על החיים בראי העובדות והמחקרים, אנחנו נסחפים אחרי האשליה הגדולה מכולן, ההיבטים הרציונליים.
כאן יעלה משפט מעניין,
יש שכוללים את הרציונליות בתוך האי רציונליות, כורכים את הגלוי בנסתר, ויש שכוללים את האי רציונליות בתוך הרציונליות, כורכים את הנסתר בגלוי.
שכן, אין ראי אובייקטיבי לחיים. האמת האחת חייבת לכלול בתוכה את כל האמיתות האחרות, וכל הפנים השונות לאותו אירוע או מצב נכונות באותה מדה. אין כאב נכון יותר, צודק יותר, הכאב הרי הוא מורה גדול, אין מי שלמד מהכאב מספיק על מנת לתפוס את מקומו ביחסיו עם אדם אחר.
יש תהליכים בהם נדרש כאב, ואנו יכולים להעניק עזרה אוהבת ללא תנאי רק ביחסינו עם ילדינו, מאידך, אנו יכולים לקבל עזרה אוהבת ללא תנאי, ביחסינו עם הרוח, בלא כל קשר לתזות והאמונות, והבדיקות והמחקרים שמאשרים או סותרים את הרגשותינו.
כאשר אנו מזהים מצוקה ו קריאה לעזרה, יש לשקף את המצוקה בפני הילד: "אני רואה שאת מאוכזבת", "אני שומע שאתה כועס", "אני רואה שאתה צריך חיבוק" וכן הלאה... עצם הגדרת מצב רוחו של הילד, עצם הגדרת ההרגשה של הילד והעלתה אל פני השטח, למודע, מצביעה בפניו על התנהגותו ובחירתו (הלא מודעת).
מכאן הדרך להשלמה עם הבחירה או בחירה מחודשת קצרה ביותר.
אז, לא ניתנים חיזוקים למסכנות, קורבנות, או הצלחה ואכזבה, אלא לילד/ה עצמו/ה או במילים אחרות ניתן עידוד לאדם הסובל על פני עידוד למצב הסבל.
על מנת להגיע לעין חומלת, להיות במקום בו אנו נותנים מקום להרגשת הכאב והבדידות כ בחירה לגיטימית של האדם מחד, ומאידך אנו דרוכים להענקת עזרה לכשזו מתבקשת, יש צורך "להתאמן", לתרגל ולשפר את האבחנה הנדרשת במיוחד לאותו שבריר שניה בה מתבקשת העזרה.
זהו חלק בלתי נפרד וחשוב ביותר בהורות ובטיפול.
שוב:
זהוי המצוקה ונתינת מקום וכבוד לבחירה זו.
במדת הניתן הענקת עזרה רק בעקבות פניה לעזרה.
עניין זה של בקשה לעזרה מחייב הרחבה.
אין מדובר בהגשת מסמך משפטי אשר כותרתו: בקשה לעזרה.
יש להבין שעצם הבקשה לעזרה היא מצוקה בפני עצמה. לכן יש לזהות פניה לעזרה על ידי היבטי התנהגות כמו בכי, התפרצויות, או כל שינוי רגשי/התנהגותי בולט. כל "בקשה" לעזרה היא חלון בו נותן האדם הסובל הזדמנות להכנס ולעזור. לנחם, לחזק, להבהיר את הנסיבות.
אז, יש לוודא עם האדם האם הוא מעוניין בעזרה דווקא ממני.
תינוק שמסרב להיות על הידיים של אחיו מאותת שאיננו מעוניין בעזרת האח. יש לכבד את רצונו, יש לחפש את מי שיכול ופנוי להעניק לאותו תינוק עזרה, ולקבל את אישור התינוק לקבלת טיפול או עזרה מהאדם המתאים לו (לתינוק).
אז, שוב, מתקיימים כל התנאים הטובים ביותר לכבוד בחירת האדם גם כאשר בחירתו נראית לנו טעות חמורה, ואפילו כאשר אנו מעונינים למנוע מהאדם לחזור על שגיאותינו, אין לנו הזכות לכך כל עוד לא נתבקשנו לכך.
-
- הודעות: 71
- הצטרפות: 23 אוקטובר 2001, 03:09
אמא שאוהבת יותר
בשמת
אחרי הדברים שצפריר כתב והצליח להגיד את מה שאני אמרתי רק באופן הרבה יותר פילוסופי, נראה לי שהמשך הדיון על איכות האימהות הוא מיותר כרגע,
אבל שאלת אותי שאלה ואני אענה לך בקיצור.
לגבי מקרה של הופ כל הדיון ניראה לי טריוויאלי, ברור לחלוטין שאנחנו מעבירים לילדים שלנו מסרים בלתי מילוליים, ברור לחלוטין שילדים לומדים מדוגמא אישית ומפנימים את דרך ההסתכלות של ההורים. ילדים לא צריכים מילים על מנת להבין את כוונת ההורים, מילים הן אמצעי להסביר דברים אבל הן רק דרך אחת מיני רבות להעביר מסרים.
שבוע נעים
אחרי הדברים שצפריר כתב והצליח להגיד את מה שאני אמרתי רק באופן הרבה יותר פילוסופי, נראה לי שהמשך הדיון על איכות האימהות הוא מיותר כרגע,
אבל שאלת אותי שאלה ואני אענה לך בקיצור.
לגבי מקרה של הופ כל הדיון ניראה לי טריוויאלי, ברור לחלוטין שאנחנו מעבירים לילדים שלנו מסרים בלתי מילוליים, ברור לחלוטין שילדים לומדים מדוגמא אישית ומפנימים את דרך ההסתכלות של ההורים. ילדים לא צריכים מילים על מנת להבין את כוונת ההורים, מילים הן אמצעי להסביר דברים אבל הן רק דרך אחת מיני רבות להעביר מסרים.
שבוע נעים
אמא שאוהבת יותר
לורד היקרה. אכן ספרו של דר. ספוק היה להיט. אז איך באמת נדע איזה ספר לקנות, לקרא ולנהוג ככתוב בו?
התשובה היא פשוטה. ספוק עצמו כותב במהדורה מאוחרת של ספרו, ויעידו על כך אלפי אימהות, שאמנם אסרו עליהן להרים את הילד ולחבקו שלא לפי לוח הזמנים אך הן ישבו ליד עריסת התינוק, כססו צפורניים ואף בכו יחד עם התינוק עד שתגיע השעה.
אני חושבת שזה ההבדל.
כאשר את נוהגת כמו ספוק, את יכולה להסתמך על אלפי תימוכין מדעיים וכו' אך לב האם שבך אומר את האמת.
ולפיכך הנוהגים לפי הורות מקושרת יעידו שהם מרגישים שהם נוהגים נכון. שזה נכון לגבי הילד כמו שזה נכון לגביהם.
יתרה מזאת. ד"ר סירס טוען שכאשר את מגדלת ילד את לא רק מגדלת אותו אלא גם את הדורות הבאים. את מגדלת אבא-לעתיד.
לד"ר סירס עצמו יש שמונה ילדים וארבע נכדים. וכעת נכדיו גדלים כמו שהוא גידל את ילדיו.
לעומת זאת שמעתי את בנו של ספוק מספר על ילדותו ושלהוריו לא היה איכפת ממנו.
לבד מזו ורד, זו היתה הודעה, איך לומר? מעט קנטרנית מצידך. מה בעצם רצית לומר כאן? שכמו שבזמנו ד"ר ספוק טעה, כך גם ד"ר סירס?
טענה מגוחכת כאמור.
התשובה היא פשוטה. ספוק עצמו כותב במהדורה מאוחרת של ספרו, ויעידו על כך אלפי אימהות, שאמנם אסרו עליהן להרים את הילד ולחבקו שלא לפי לוח הזמנים אך הן ישבו ליד עריסת התינוק, כססו צפורניים ואף בכו יחד עם התינוק עד שתגיע השעה.
אני חושבת שזה ההבדל.
כאשר את נוהגת כמו ספוק, את יכולה להסתמך על אלפי תימוכין מדעיים וכו' אך לב האם שבך אומר את האמת.
ולפיכך הנוהגים לפי הורות מקושרת יעידו שהם מרגישים שהם נוהגים נכון. שזה נכון לגבי הילד כמו שזה נכון לגביהם.
יתרה מזאת. ד"ר סירס טוען שכאשר את מגדלת ילד את לא רק מגדלת אותו אלא גם את הדורות הבאים. את מגדלת אבא-לעתיד.
לד"ר סירס עצמו יש שמונה ילדים וארבע נכדים. וכעת נכדיו גדלים כמו שהוא גידל את ילדיו.
לעומת זאת שמעתי את בנו של ספוק מספר על ילדותו ושלהוריו לא היה איכפת ממנו.
לבד מזו ורד, זו היתה הודעה, איך לומר? מעט קנטרנית מצידך. מה בעצם רצית לומר כאן? שכמו שבזמנו ד"ר ספוק טעה, כך גם ד"ר סירס?
טענה מגוחכת כאמור.
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
אמא שאוהבת יותר
ברקת, אני התייחסתי למשהו ספציפי שאת כתבת על עצמך.
אילנה, אילנה!!!! ספר ויקרא, פרק י"ט:
פסוק א: "וידבר יהוה אל משה לאמר: דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם....
פסוק יח: "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני יהוה".
אילנה, אילנה!!!! ספר ויקרא, פרק י"ט:
פסוק א: "וידבר יהוה אל משה לאמר: דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם....
פסוק יח: "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני יהוה".
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
אמא שאוהבת יותר
ובעניין ד"ר ספוק: לימדתי עליו, אז אני יכולה להגיד לכם דברים מעניינים. כשהוא בכלל מתאר את היחסים, הוא נשמע מאוד כמו ד"ר סירס.
אבל העצות שלו מה לעשות נובעות ממקור קצת שונה, ומוכתבות בין השאר ע"י הפחד הגדול שהוא מבטא ממה שהוא קורא פינוק .
בערוב ימיו התחרט מרה על מה שאמר אז להורים לעשות, כי בינתיים עם השנים, ההבנה, עזיבת הפחדים והנכונות לראות יותר, והנסיון - הוא שינה את דיעותיו לכיוון של ד"ר סירס.
מה זה אומר לכם?
אבל העצות שלו מה לעשות נובעות ממקור קצת שונה, ומוכתבות בין השאר ע"י הפחד הגדול שהוא מבטא ממה שהוא קורא פינוק .
בערוב ימיו התחרט מרה על מה שאמר אז להורים לעשות, כי בינתיים עם השנים, ההבנה, עזיבת הפחדים והנכונות לראות יותר, והנסיון - הוא שינה את דיעותיו לכיוון של ד"ר סירס.
מה זה אומר לכם?
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
אמא שאוהבת יותר
הד, לא הבנתי בכלל מה ניסית להגיד, ואשמח אם תבהיר.
אתה מדבר על המדע כבעייתי בהקשר של "הורות מקושרת", ולא ברור למה.
(ודרך אגב, אני באופן אישי לא התייחסתי בדף הזה להורות מקושרת. רק למען הסר ספק.)
במה קשור הדובי המחמם המשמיע קול פעימות לב להורות המקושרת? במה קשורות גלולות הפרולקטין הדמיוניות שלך להורות המקושרת? אגב, רעיון מצויין, תדע לך! כך גם אימהות שאינן מיניקות יזכו לרמת פרולקטין גבוהה שתעזור להן להיות יותר אוהבות כלפי הילדים שלהן! מעניין אם זה גם יגרום להן להתחיל פתאום להזיל חלב...
כוונתי - כל ההמצאות האלה לא מיועדות להורים מקושרים. מלכתחילה ובדיעבד. קיומן לא יקטין את אוכלוסיית ההורים המקושרים. אולי להיפך דווקא, מפני שהן בסופו של דבר נותנות לגיטימציה קונבנציונאלית למהדרין לרעיונות הבאים: "תינוק צריך לשמוע את פעימות הלב של אמו/אביו ולחבק גוף חם ונעים", וכן "הפרולקטין, הקיים באופן טבעי אצל האם המיניקה, מגביר את האהבה והנינוחות שחשה האם כלפי ילדיה". וכך, מתוך שלא לשמה בא לשמה.
הן יכולות להקל על הורים וילדים "קונבנציונאליים".
תינוק ששוכב שעות לבד בעגלה או בעריסה או בלול, למשל, דובי כזה יכול בהחלט לתרום לו. הרי אמא שלו לא תהפוך פתאום לאמא מקושרת, נכון? אם היא תקרא את המחקר המדעי ותחליט לפי זה שהתינוק שלה זקוק לחיבוק ולשמיעת פעימות הלב שלה - יופי, אבל אז היא לא תקנה את הדובי... להיפך, ההורות המקושרת "הרוויחה" עוד אמא.
ואם היא תקרא את המחקר ותמשיך להיות אותה אמא שהיתה, רק שהיא תקנה את הדובי הזה - אז התינוק שלה הרוויח משהו, לא? (בתינוקות בבתי חולים ששכבו לבד אך השמיעו להם קול של פעימות לב, נמדדה ירידה גדולה במצב המצוקה שהיו בו [מודדים הורמוני סטרס בדם, כמות האפניאות, כמות האטות בדופק ועוד], גם לעומת המצוקה של אותם תינוקות כשלא השמיעו להם את פעימות הלב המוקלטות, ולעומת תינוקות באותו מצב שלא השמיעו להם קול כזה בכלל. זה אומר, שהדובי הזה באמת תורם, אז אל תזלזל).
כנ"ל לגבי גלולות הפרולקטין. ואגב, מי שכבר תקנה גלולות כאלה, די ברור שהיא משוחדת מראש בעד הרצון להיות יותר אוהבת, רגועה ואימהית...
אני שואלת אותך ברצינות, אני באמת רוצה לדעת למה התכוונת ואיפה יש פה בעייה.
אתה מדבר על המדע כבעייתי בהקשר של "הורות מקושרת", ולא ברור למה.
(ודרך אגב, אני באופן אישי לא התייחסתי בדף הזה להורות מקושרת. רק למען הסר ספק.)
במה קשור הדובי המחמם המשמיע קול פעימות לב להורות המקושרת? במה קשורות גלולות הפרולקטין הדמיוניות שלך להורות המקושרת? אגב, רעיון מצויין, תדע לך! כך גם אימהות שאינן מיניקות יזכו לרמת פרולקטין גבוהה שתעזור להן להיות יותר אוהבות כלפי הילדים שלהן! מעניין אם זה גם יגרום להן להתחיל פתאום להזיל חלב...
כוונתי - כל ההמצאות האלה לא מיועדות להורים מקושרים. מלכתחילה ובדיעבד. קיומן לא יקטין את אוכלוסיית ההורים המקושרים. אולי להיפך דווקא, מפני שהן בסופו של דבר נותנות לגיטימציה קונבנציונאלית למהדרין לרעיונות הבאים: "תינוק צריך לשמוע את פעימות הלב של אמו/אביו ולחבק גוף חם ונעים", וכן "הפרולקטין, הקיים באופן טבעי אצל האם המיניקה, מגביר את האהבה והנינוחות שחשה האם כלפי ילדיה". וכך, מתוך שלא לשמה בא לשמה.
הן יכולות להקל על הורים וילדים "קונבנציונאליים".
תינוק ששוכב שעות לבד בעגלה או בעריסה או בלול, למשל, דובי כזה יכול בהחלט לתרום לו. הרי אמא שלו לא תהפוך פתאום לאמא מקושרת, נכון? אם היא תקרא את המחקר המדעי ותחליט לפי זה שהתינוק שלה זקוק לחיבוק ולשמיעת פעימות הלב שלה - יופי, אבל אז היא לא תקנה את הדובי... להיפך, ההורות המקושרת "הרוויחה" עוד אמא.
ואם היא תקרא את המחקר ותמשיך להיות אותה אמא שהיתה, רק שהיא תקנה את הדובי הזה - אז התינוק שלה הרוויח משהו, לא? (בתינוקות בבתי חולים ששכבו לבד אך השמיעו להם קול של פעימות לב, נמדדה ירידה גדולה במצב המצוקה שהיו בו [מודדים הורמוני סטרס בדם, כמות האפניאות, כמות האטות בדופק ועוד], גם לעומת המצוקה של אותם תינוקות כשלא השמיעו להם את פעימות הלב המוקלטות, ולעומת תינוקות באותו מצב שלא השמיעו להם קול כזה בכלל. זה אומר, שהדובי הזה באמת תורם, אז אל תזלזל).
כנ"ל לגבי גלולות הפרולקטין. ואגב, מי שכבר תקנה גלולות כאלה, די ברור שהיא משוחדת מראש בעד הרצון להיות יותר אוהבת, רגועה ואימהית...
אני שואלת אותך ברצינות, אני באמת רוצה לדעת למה התכוונת ואיפה יש פה בעייה.
אמא שאוהבת יותר
בשמת. נא אל תשכחי שאמהות כאלה תחשושנה לקחת "גלולות פרולקטין" מפחד נזילת החלב ואולי אף נזילת השכל הבאה כאמור יחד עם נזילת החלב. (ראה הנקת צמד)
-
- הודעות: 2737
- הצטרפות: 26 יולי 2001, 21:35
- דף אישי: הדף האישי של אם_פי_3*
אמא שאוהבת יותר
חשבתי עוד קצת על הנאמר פה. ואני חושבת שגיבשתי לעצמי מה הפריע לי. זה נכון שחלק ניכר מההורות, בעיקר בשלביה הראשונים, הם טיפול פיזי, וניתן להבחין בין טיפול פיזי טוב ומסור, לטיפול פיזי מינימלי, שלא לדבר על מזניח (וכמובן שזה רצף ולא רק קצוות). טיפול פיזי "הכי טוב" בטוח כולל הנקה, הרבה מגע ונוכחות ועוד. מי שלא מניקה - מוותרת (מבחירה או מאילוץ) על הטוב ביותר בתחום הזה, כמו שבעצם כולנו מוותרים במקומות וזמנים מסוימים על הטוב ביותר - כי אנחנו אנושיים, ומוגבלים (גם מי שזכה בעצמו בהורות טובה).
אבל, וזאת הנקודה, טיפול פיזי הוא הפן השטחי של הדברים, והוא היחידי שמדיד, ומה שחשוב, בעיני, עוד יותר מהטיפול הפיזי, הוא הצד הרגשי. ברור שיש קשר בין הדברים, וגם שקשה להפריד ביניהם, אבל בכל זאת - יכולה מישהי למלא את כל (כמעט) צרכי התינוק הפיזיים - להמצא איתו, להניק אותו, לגעת בו - אבל אם היא נכה רגשית (דכאון לאחר לידה, קושי אחר, "מדעיות יתר" (עושים כי ככה המחקרים אומרים, אבל בלי להרגיש)), היא תהיה אמא חסרה מאד מאד מבחינת התינוק, כי עבורו אין זיופים. לעומת זאת, למרבית האידאלים הפיזיים, ניתן למצוא תחליף - שאמנם כשמו כן הוא - תחליף, חיקוי, פחוּת - אבל עם הרגש הנכון, ה"חוסר" שבו הוא קטן. פורמולות, טיטולים, שמרטף - כולם "לא הדבר האמיתי" שהילד צריך, אבל אם הם מלווים בגישה אוהבת, ונוגעת (אפשר להאכיל מבקבוק בצורה דומה להנקה, כך שמבחינה רגשית, הילד מקבל דברים דומים, למרות שלא זהים) הילד יכול לחוות את האמא/הורים בצורה שאינה חסרה.
בסופו של דבר, כולנו קצת חסרים - כי לפעמים אנחנו עייפים, ולפעמים אנחנו כועסים, ולפעמים יש תנאים חיצוניים שדורשים ויתור על האידאל (משפחות חד הוריות או חד מיניות, הן ויתור על אידאל ויש בהן "הורה חסר" - ובכל זאת, יכולות להיות נפלאות). לפעמים החסר הזה גם מעודד צמיחה (בתלות במינון), ולפעמים הוא פשוט מציאות. אני חושבת שכדאי להיות גם סלחניים עם עצמנו קצת. השאיפה למושלמות וההגדרה של כל מה שפחות מזה כ"חסר" היא מאד תובענית, ויכולה לגרום דווקא לחוסר - במובן הרגשי, אם, כמו שכתבה פה אלמונית אחת, מרוב נסיון להיות "בסדר" ולתת את הכי טוב מעצמה כל הזמן - היא מרגישה שהיא נלחצת אל הקיר, ואז גם יוצאות תגובות תוקפניות/קיצוניות. אולי, אם היא (כדוגמא, לא אישית כי אני לא מכירה) היתה מאפשרת לעצמה להיות קצת פחות מ"הכי טוב לילד" כל הזמן, היא לא היתה מגיעה לקו האדום שבו היא כבר "ממש לא טובה" - והיתה נשארת על איזשהו ממוצע של "טוב פחות או יותר".
קצת מסורבל מה שכתבתי, אבל אני חושבת ש"רוב הזמן טוב, לא הכי, אבל משתדל" עדיף על "הכי טוב, הכי טוב, הכי טוב, מתפוצץ, רע, הכי טוב (עם רגשות אשם), הכי טוב...."
אבל, וזאת הנקודה, טיפול פיזי הוא הפן השטחי של הדברים, והוא היחידי שמדיד, ומה שחשוב, בעיני, עוד יותר מהטיפול הפיזי, הוא הצד הרגשי. ברור שיש קשר בין הדברים, וגם שקשה להפריד ביניהם, אבל בכל זאת - יכולה מישהי למלא את כל (כמעט) צרכי התינוק הפיזיים - להמצא איתו, להניק אותו, לגעת בו - אבל אם היא נכה רגשית (דכאון לאחר לידה, קושי אחר, "מדעיות יתר" (עושים כי ככה המחקרים אומרים, אבל בלי להרגיש)), היא תהיה אמא חסרה מאד מאד מבחינת התינוק, כי עבורו אין זיופים. לעומת זאת, למרבית האידאלים הפיזיים, ניתן למצוא תחליף - שאמנם כשמו כן הוא - תחליף, חיקוי, פחוּת - אבל עם הרגש הנכון, ה"חוסר" שבו הוא קטן. פורמולות, טיטולים, שמרטף - כולם "לא הדבר האמיתי" שהילד צריך, אבל אם הם מלווים בגישה אוהבת, ונוגעת (אפשר להאכיל מבקבוק בצורה דומה להנקה, כך שמבחינה רגשית, הילד מקבל דברים דומים, למרות שלא זהים) הילד יכול לחוות את האמא/הורים בצורה שאינה חסרה.
בסופו של דבר, כולנו קצת חסרים - כי לפעמים אנחנו עייפים, ולפעמים אנחנו כועסים, ולפעמים יש תנאים חיצוניים שדורשים ויתור על האידאל (משפחות חד הוריות או חד מיניות, הן ויתור על אידאל ויש בהן "הורה חסר" - ובכל זאת, יכולות להיות נפלאות). לפעמים החסר הזה גם מעודד צמיחה (בתלות במינון), ולפעמים הוא פשוט מציאות. אני חושבת שכדאי להיות גם סלחניים עם עצמנו קצת. השאיפה למושלמות וההגדרה של כל מה שפחות מזה כ"חסר" היא מאד תובענית, ויכולה לגרום דווקא לחוסר - במובן הרגשי, אם, כמו שכתבה פה אלמונית אחת, מרוב נסיון להיות "בסדר" ולתת את הכי טוב מעצמה כל הזמן - היא מרגישה שהיא נלחצת אל הקיר, ואז גם יוצאות תגובות תוקפניות/קיצוניות. אולי, אם היא (כדוגמא, לא אישית כי אני לא מכירה) היתה מאפשרת לעצמה להיות קצת פחות מ"הכי טוב לילד" כל הזמן, היא לא היתה מגיעה לקו האדום שבו היא כבר "ממש לא טובה" - והיתה נשארת על איזשהו ממוצע של "טוב פחות או יותר".
קצת מסורבל מה שכתבתי, אבל אני חושבת ש"רוב הזמן טוב, לא הכי, אבל משתדל" עדיף על "הכי טוב, הכי טוב, הכי טוב, מתפוצץ, רע, הכי טוב (עם רגשות אשם), הכי טוב...."
-
- הודעות: 642
- הצטרפות: 11 יולי 2001, 10:40
- דף אישי: הדף האישי של דוד_רובנר*
אמא שאוהבת יותר
עושה רושם שאיש/ה לא ראה/תה את הדף להיות הורה טוב דיו.
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
אמא שאוהבת יותר
דוד, ראה נא דברי :
"את מדברת על "אמא טובה" ועל "אמא רעה". אני לא. את הופכת את מה שאני תיארתי לביקורת ולשיפוט. זה לא מה שאני אמרתי. אני יודעת שהרבה אנשים "מתרגמים" את דברי באופן אוטומטי לשיפוט "טוב/רע", אבל זה פשוט לא הטיעון שלי. אני לא מודדת אמא טובה או רעה. אני מודדת התנהגויות, שמבטאות אהבה או אי אהבה. "
ראה גם דברי אביה.
אני ממש לא מדברת על "האם הטובה דיה", חוץ מזה שוויניקוט ממש עולה לי על העצבים. הוא ותפיסותיו.
"להיות הורה מספיק טוב" הוא עניין אחר, ובאמת פתחת עליו דף.
חבל שבדף שלך אתה לא כותב גם דברים מהלב, במקום עוד פעם ציטוטים.
"את מדברת על "אמא טובה" ועל "אמא רעה". אני לא. את הופכת את מה שאני תיארתי לביקורת ולשיפוט. זה לא מה שאני אמרתי. אני יודעת שהרבה אנשים "מתרגמים" את דברי באופן אוטומטי לשיפוט "טוב/רע", אבל זה פשוט לא הטיעון שלי. אני לא מודדת אמא טובה או רעה. אני מודדת התנהגויות, שמבטאות אהבה או אי אהבה. "
ראה גם דברי אביה.
אני ממש לא מדברת על "האם הטובה דיה", חוץ מזה שוויניקוט ממש עולה לי על העצבים. הוא ותפיסותיו.
"להיות הורה מספיק טוב" הוא עניין אחר, ובאמת פתחת עליו דף.
חבל שבדף שלך אתה לא כותב גם דברים מהלב, במקום עוד פעם ציטוטים.
-
- הודעות: 642
- הצטרפות: 11 יולי 2001, 10:40
- דף אישי: הדף האישי של דוד_רובנר*
אמא שאוהבת יותר
בשמת, לעניות דעתי "חומר למחשבה", "חומר המעורר דיון", "חומר רקע", "נתונים ועובדות", "דעות וגישות", ואפילו "חומר המעורר מחלוקת" -- ואת בתור "אשת אקדמיה", היית צריכה להכיר בכך -- הם לא פחות חשובים מ"דברים מהלב". לא צריך לשכב כל הזמן על ספת ה-shrink.
חוץ מזה שאף פעם לא מאוחר (אם "מרגישים" כך). . . להוסיף בדף, או בכל מקום אחר.
חוץ מזה שאף פעם לא מאוחר (אם "מרגישים" כך). . . להוסיף בדף, או בכל מקום אחר.
- במקרה זה, ובין היתר, מעניין שהמסמך הוצא על ידי משרד הבריאות להנחית אחיות "טיפת חלב"
אמא שאוהבת יותר
סלחו לי על כי לא קראתי ממש את כ..ל הדף.מראש אני מתנצלת אם תהיה בדברי חזרה על דברים שנאמרו.
נראה לי בשמת כי את לא אמא חסרה אלא אמא פולניה. מלאה רגשי אשמה, תחושות קיפוח, אכזבה וצורך נואש למדוד רגשות.
למה לקבוע מעשים כמדד לאהבה. כמו שבוודאי נאמר כבר מעשיה של אם אחת יראו לאם אחרת באור שונה לגמרי.
אמא אחת מתוך אהבה והבנת הצורך בחופש ואתגרים תאפשר לילדיה לטפס על עצים גבוהים, והתרחץ ערומים בשלולית באמצע החורף, ללכת תמיד יחפים, לאכול בוץ ואבנים, תאפשר לסוע באופניים בתוך הביית תוך נסיון להמנע מלדרוס תינוק שזוחל על הארץ. (אולי האמא הזו לא אוהבת את התינוק? למרות שאני יכולה להבטיח שהוא יונק). אמא אחרת תחשוב שזו הפקרות ואותה אם לא מגינה כלל על ילדיה.
אהבה אינה רק מעשים, היא רגש שמוקרן מבפנים. ולי, ואני בטוחה שגם לאחרים יש תחושת פליאה עצומה על הדבר הזה שנולד ממני, וגדל והיה לגור אדם.
כמובן שגם אני חווה ספקות ורגשות אשם, מגששת למצוא שביל באזורי הדמדומים של האמהות. אבל הנסיון לכמת ולמדוד אהבה, להרעיף אהבה מכוונת דווקא במעשים, לא נראה לי הרעיון הכי נכון.
נראה לי בשמת כי את לא אמא חסרה אלא אמא פולניה. מלאה רגשי אשמה, תחושות קיפוח, אכזבה וצורך נואש למדוד רגשות.
למה לקבוע מעשים כמדד לאהבה. כמו שבוודאי נאמר כבר מעשיה של אם אחת יראו לאם אחרת באור שונה לגמרי.
אמא אחת מתוך אהבה והבנת הצורך בחופש ואתגרים תאפשר לילדיה לטפס על עצים גבוהים, והתרחץ ערומים בשלולית באמצע החורף, ללכת תמיד יחפים, לאכול בוץ ואבנים, תאפשר לסוע באופניים בתוך הביית תוך נסיון להמנע מלדרוס תינוק שזוחל על הארץ. (אולי האמא הזו לא אוהבת את התינוק? למרות שאני יכולה להבטיח שהוא יונק). אמא אחרת תחשוב שזו הפקרות ואותה אם לא מגינה כלל על ילדיה.
אהבה אינה רק מעשים, היא רגש שמוקרן מבפנים. ולי, ואני בטוחה שגם לאחרים יש תחושת פליאה עצומה על הדבר הזה שנולד ממני, וגדל והיה לגור אדם.
כמובן שגם אני חווה ספקות ורגשות אשם, מגששת למצוא שביל באזורי הדמדומים של האמהות. אבל הנסיון לכמת ולמדוד אהבה, להרעיף אהבה מכוונת דווקא במעשים, לא נראה לי הרעיון הכי נכון.
-
- הודעות: 2105
- הצטרפות: 05 אוגוסט 2001, 00:39
- דף אישי: הדף האישי של נאוה_פרנס*
אמא שאוהבת יותר
שלומית,
אולי לא הכי נכון אבסולוטית אבל הכי נכון מבחינת הישרדות רגשית של בשמת או סתם נכון בשבילה כי היא אדם אקדמי והם צריכים למדוד דברים, או מכל סיבה אחרת. את יכולה אולי לומר שזה לא עובד בשבילך ושאת "מודדת" אהבה אחרת. כי אם את בכלל לא מודדת אהבה, על בסיס מה תקבעי שגבר שמתעלל מינית בבתו, ומרגיש שהוא אוהב אותהושזו הסיבה למעשיו, בכל זאת, לא אוהב באמת, או לא אוהב מספיק או לא אוהב נכון? או שמא תאמרי שגם זה מקובל?
אולי לא הכי נכון אבסולוטית אבל הכי נכון מבחינת הישרדות רגשית של בשמת או סתם נכון בשבילה כי היא אדם אקדמי והם צריכים למדוד דברים, או מכל סיבה אחרת. את יכולה אולי לומר שזה לא עובד בשבילך ושאת "מודדת" אהבה אחרת. כי אם את בכלל לא מודדת אהבה, על בסיס מה תקבעי שגבר שמתעלל מינית בבתו, ומרגיש שהוא אוהב אותהושזו הסיבה למעשיו, בכל זאת, לא אוהב באמת, או לא אוהב מספיק או לא אוהב נכון? או שמא תאמרי שגם זה מקובל?
-
- הודעות: 2737
- הצטרפות: 26 יולי 2001, 21:35
- דף אישי: הדף האישי של אם_פי_3*
אמא שאוהבת יותר
נמחק לי מה שכתבתי, אנסה לשחזר.
נאוה - אני לא מבינה למה צריך לקבוע מה מתעלל מרגיש. כשההתנהגות חורגת מתחום הלגיטימיות, זה בכלל לא חשוב מה הרגש שעומד מאחוריה, חשובים המעשים. יכול להיות שהמתעלל באמת מאד אוהב/שונא/אדיש לקרבן. אז מה? זכותו להרגיש כרצונו, אסור לו לבצע את המעשים. אני (כחברה) שופטת אותו על המעשים ולא על הרגשות או הכוונות (מותר לשנוא, מותר "לרצות שהוא ימות". יש אמרה על ההבדל בין אמא שפויה לחולה: אמא שפויה רוצה לזרוק את התינוק מהחלון, אמא חולה עושה זאת. אני לא בהכרח מקבלת את האמרה המוקצנת הזו, אבל היא מראה את גבולות הלגיטימיות).
אפילו בלי קשר לאהבה, העובדה, למשל, שבילדותו התעללו בו, יכולה להיות רלוונטית במהלך טיפול (לטובתו ולטובת החברה), אבל בעיני, לחלוטין לא רלוונטית לקביעת רמת האשמה שלו.
אז כן, מקובל עלי שהמתעלל אוהב את הקרבן (אם הוא טוען ככה, ואם אין לו סיבה דמגוגית לעשות את זה), לא מקובל עלי הדרך שבה הוא מביע את אהבתו.
אגב, לפעמים דווקא האהבה, גורמת למעורבות רגשית חזקה ולכן לפגיעה חמורה יותר.
נאוה - אני לא מבינה למה צריך לקבוע מה מתעלל מרגיש. כשההתנהגות חורגת מתחום הלגיטימיות, זה בכלל לא חשוב מה הרגש שעומד מאחוריה, חשובים המעשים. יכול להיות שהמתעלל באמת מאד אוהב/שונא/אדיש לקרבן. אז מה? זכותו להרגיש כרצונו, אסור לו לבצע את המעשים. אני (כחברה) שופטת אותו על המעשים ולא על הרגשות או הכוונות (מותר לשנוא, מותר "לרצות שהוא ימות". יש אמרה על ההבדל בין אמא שפויה לחולה: אמא שפויה רוצה לזרוק את התינוק מהחלון, אמא חולה עושה זאת. אני לא בהכרח מקבלת את האמרה המוקצנת הזו, אבל היא מראה את גבולות הלגיטימיות).
אפילו בלי קשר לאהבה, העובדה, למשל, שבילדותו התעללו בו, יכולה להיות רלוונטית במהלך טיפול (לטובתו ולטובת החברה), אבל בעיני, לחלוטין לא רלוונטית לקביעת רמת האשמה שלו.
אז כן, מקובל עלי שהמתעלל אוהב את הקרבן (אם הוא טוען ככה, ואם אין לו סיבה דמגוגית לעשות את זה), לא מקובל עלי הדרך שבה הוא מביע את אהבתו.
אגב, לפעמים דווקא האהבה, גורמת למעורבות רגשית חזקה ולכן לפגיעה חמורה יותר.
-
- הודעות: 2105
- הצטרפות: 05 אוגוסט 2001, 00:39
- דף אישי: הדף האישי של נאוה_פרנס*
אמא שאוהבת יותר
כרמית, אני לא בעניין למצוא לגיטימיות להתעללות, אבל אני אדם של הקצנה לשם הבהרה מתנפלים כאן על בשמת, ואני לא מבינה על בסיס מה. אני לא בהכרח מסכימה או מתנגדת לדרכה לעשות דברים, אבל יש לגיטימיות לדרך בה היא מעריכה דברים לא פחות משיש לגיטימיות לדרך בה אחרים עושים זאת. הדוגמא הקיצונית שנתתי, למשל, דרכה של בשמת מתיישבת עם דעתך ודרכה של שלומית, לא ממש מסבירה זאת. זה כל מה שאמרתי, הדרך בה שלומית רואה את הדברים נותנת לגיטימציה לרגש על פני המעשה, ואם לא הבנתי נכון, אני מקווה ששלומית תסביר
-
- הודעות: 2737
- הצטרפות: 26 יולי 2001, 21:35
- דף אישי: הדף האישי של אם_פי_3*
אמא שאוהבת יותר
ורד - את צודקת, באמת כמעט כתבתי את זה שם, אבל זה התקשר עכשיו לכאן.
נאוה - דווקא הגישה של שלומית יותר מתאימה לי. אהבה לא צריך (לטעמי), ואולי גם אי אפשר למדוד. רק ציינתי שבמצבי הקצה, אלה שמחוץ לגבול, האהבה לא רלוונטית, אנחנו לא שופטים/מודדים אותה, אלא את המעשים החריגים.
נאוה - דווקא הגישה של שלומית יותר מתאימה לי. אהבה לא צריך (לטעמי), ואולי גם אי אפשר למדוד. רק ציינתי שבמצבי הקצה, אלה שמחוץ לגבול, האהבה לא רלוונטית, אנחנו לא שופטים/מודדים אותה, אלא את המעשים החריגים.
-
- הודעות: 2105
- הצטרפות: 05 אוגוסט 2001, 00:39
- דף אישי: הדף האישי של נאוה_פרנס*
אמא שאוהבת יותר
כרמית, מה שניסיתי אולי לומר זה שהכל עניין של תרבות, של גישה
גם אם בעינינו זה נורא, יש התנהגויות איומות שלא נחשבות בתרבויות מסוימות כנוראיות כל כך
לא רק פורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה אלא גם אהבה והדרכים להביע אותה
בתרבויות רבות שליחת הילדים לפנימיות יוקרתיות היא דרך לומר: "אני אוהב"
גם אם בעינינו זה נורא, יש התנהגויות איומות שלא נחשבות בתרבויות מסוימות כנוראיות כל כך
לא רק פורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה אלא גם אהבה והדרכים להביע אותה
בתרבויות רבות שליחת הילדים לפנימיות יוקרתיות היא דרך לומר: "אני אוהב"
-
- הודעות: 2
- הצטרפות: 30 נובמבר 2001, 23:53
אמא שאוהבת יותר
לפני כמה ימים סיפרתי מה ראיתי בגן ילדים בשעה אחת.
לדעתי אלה דוגמאות קונקרטיות לאהבת אם וגם לאהבת אב. אני גם חושבת שאף אחד מההורים לא היה דוגמא קיצונית.
אני מסכימה עם נאוה, שמה שנחשף בהתנהגות ההורים הוא בעצם הילד שבתוכם. זוהי החשיפה של העובדה הידועה כבר, שההורה הפוגע מתנהג כך כי הוא ילד פגוע. כמו שבשמת כבר כתבה, "אמא חסרה" היא אדם פגוע. ככל שהאדם פחות פגוע, כך הוא יהיה הורה פחות פוגע, פחות חסר, יותר אוהב. אדם לא-פגוע (מה שבשמת קראה "שלם") יהיה הורה לא-פוגע, הורה אוהב. יש מעט מאוד אנשים כאלה בעולמנו, ובקרב היהודים בארצנו - לדעתי אין למצוא אפילו אחד.
מי אשם?
לדעתי, אלוהים, תסלחו לי.
אם יש את מי להאשים, אז זה רק את אלוהים. כי הוא הרשה שהורים יתחילו יום אחד לפגוע בילדים שלהם. ומאותו רגע היו ילדים פגועים בעולם. ואלוהים לא תיקן אותם. והם לא יכלו לתקן את עצמם כי לא ידעו איך. והם הפכו להיות הורים פוגעים. וגידלו ילדים פגועים. שהפכו להיות הורים פוגעים. שגידלו ילדים פגועים.
מתי זה קרה?
עוד לפני תקופת המקרא. תפתחו את התנ"ך ותקראו. אברהם, למשל, אהב את יצחק. "קח את יצחק, את בנך יחידך אשר אהבת".
אבל הוא אהב את אלוהים יותר!
ולכן הוא היה מוכן לפגוע ביצחק.
ואתם חושבים שהוא לא פגע???? זה שבסוף הוא העלה לעולה את האיל, זה לא אומר שיצחק לא ידע שאבא שלו מוכן להקריב אותו קורבן לאלוהים.
ואיזה מין הורה יצא ממנו? לא הורה שמפלה בין שני בניו?
איזה מין אח היה יעקב? איזה מין אבא היה יעקב?
איך התנהגו הילדים של יעקב בינם לבין עצמם? כמה אהבת אחים מצאתם שם? אפשר לנחש איזה מין הורים הם היו.
אלה אבות האומה העברית. זה מה שעם ישראל בוחר לספר על עצמו.
והגר מה? היא שמה את הילד הגווע בצמא רחוק ממנה. למה? "אל אראה במות הילד". חראית אחת! יותר חשוב לך הכאב שלך, חוסר הרצון לראות את התינוק שלך סובל וגוסס, מאשר הכאב שלו, זרוק ככה במדבר בלי שאמא אפילו מחבקת אותו ומגלה לו אהבה במה שנדמה כרגעיו האחרונים?!
אז אתם מחפשים אשמים אקטואליים? זה לא נראה לכם קצת מגוחך ומיותר?
לי כן. לי זה נראה פאתטי. כולם אשמים, בסדר? ארבעת אלפים שנה של אשמים, לפי הפרשנות המאמינה, ואלפיים חמש מאות, לפי חוקרי המקרא המודרניים. מה הן אלף חמש מאות שנה ביני וביניכם, כשמחפשים מי אשם בזה שכולנו אשמים וכולנו פגועים וכולנו הורים חסרים - מי מעט ומי הרבה.
מה נראה לי ראוי ומעניין, ולא מיותר?
להבין, שכשיוצרים יצירה אמנותית עם ילד במסגרת של הילד לצורך הילד, התנהגות אוהבת היא לתת לילד לקבוע את היצירה, כשההורה משמש כתומך, מסייע, עוזר, מופעל של הילד, ומכוון אך ורק במקרים שההדרכה שלו נחוצה (למשל, במקרה של סכנה ממשית) או מתבקשת (שהילד ביקש אותה באופן מפורש), וגם זאת בעדינות ובאהבה.
לעומת זאת, התנהגויות לא אוהבות: להתעלם מהילד, לצעוק על הילד, להשפיל את הילד, להפוך את התוצאה לחשובה יותר מרגשותיו של הילד, להשתלט על הילד, להכריח את הילד לעשות מה שההורה חושב/רוצה/שואף וכו'.
זו נראית לי הבנה תיאורטית חשובה על האהבה. הכיוון הוא דסקריפטיבי, תיאורי, תצפיתי, ולא ביקורתי או שיפוטי.
הבנה זו מתאימה לכל אהבה. למשל, בהתנהגות כלפי בן הזוג.
עכשיו, אני מקווה שאני לא מעליבה אף אחד, אבל נדמה לי (אני אומרת בנימה זהירה ומסתייגת) שכמעט כולנו (בכל זאת לא העזתי לומר "כולנו", אולי יש פה צדיק אחד בסדום) "חוטאים" בהתנהגויות הלא אוהבות המתוארות לעיל כלפי ילדינו, בני זוגנו ואולי אפילו הורינו וחברינו... גם נדמה לי, שכולנו מתנהגים גם את ההתנהגויות האוהבות שתיארתי לעיל.
המטרה בזיהוי ההתנהגויות וב"סיווגן" כאוהבות ולא-אוהבות איננה "להאשים" מישהו, או להדביק על מישהו מאיתנו או מישהו אחר "תווית" של "טוב" או "רע". זה מגוחך ומיותר בעיני. כולנו אשמים, כולנו טובים, כולנו רעים. יופי. יצא לכם מזה משהו?
המטרות החשובות בעיני בזיהוי ההתנהגויות האלה:
עכשיו באה בשמת, ואומרת "שימו לב לשגיאות תיוק. מכות אינן אהבה. השפלה אינה אהבה. סירוב לחבק איננו אהבה. כל אלה הן פגיעות. תוציאו אותן בבקשה מהמגירה "אהבה". כבוד הוא אהבה. חיבה היא אהבה. קבלה היא אהבה. את אלה תייקו במגירה "אהבה". "
הבעיה הקשה באמת היא כשצריך לשקלל: מה מכריע את הכף?
נגיד שאני מרגישה אהבה לחבר שלי. אני חושבת עליו כל הזמן. אני רוצה להיות איתו כל הזמן. לגעת בו בכל צורה (אוהבת) כל הזמן. הוא חשוב לי. רגשותיו חשובים לי. אני עסוקה כל הזמן בלהכיר ולהבין אותו. אני עושה מה שהוא מבקש ממני. אני נאמנה לו. אני מעדיפה אותו על פני כל אדם אחר. אני חושבת עליו הרבה דברים טובים ומבטאה את זה בשבחים למעשיו או לתכונותיו הטובות בעיני. אני עוזרת לו. כשאנחנו מתווכחים אני צורחת עליו. אני קוראת לו "מטומטם". אני מזלזלת בדרך החשיבה שלו. אני לא מעריכה את סולם הערכים שלו. אני חושבת שהוא בור וטיפש ושהמטרות שלו בחיים נחותות מוסרית. אני מנסה להכריח אותו לבחור ביני לבין החברים שלו, כי אני לא אוהבת אותם ולא אוהבת להיות איתם. אני מנסה להכריח אותו לעשות הרבה דברים כמו שאני רוצה. לפעמים, כשאני מאוד כועסת עליו, כשאני מרגישה פגועה ממנו, אני מכה אותו - בלי כוונה, אני פשוט מאבדת שליטה וזה קורה לי. אני משפילה אותו בפני החברים שלו - אני לא מתכוונת להשפיל, אבל העובדה היא שהרבה פעמים אני אומרת לו או לחבריו לידו דברים שגורמים לו מבוכה והשפלה. אני מרגישה רע מזה, אבל כמה שאני לא נשבעת לעצמי שלא אעשה את זה יותר (רק לעצמי. כש הוא מתלונן, אני מצדיקה את עצמי ומאשימה אותו), לא עוזר כלום ובפעם הבאה שאני נפגעת וכועסת - המלים פשוט נפלטות לי. כשהוא נבוך ומושפל אני מרגישה אליו יותר אהבה ורוך.
(זוהי טלנובלה. כל קשר בין הדמויות המתוארות לבין המציאות מקרי בהחלט).
לדעתי אלה דוגמאות קונקרטיות לאהבת אם וגם לאהבת אב. אני גם חושבת שאף אחד מההורים לא היה דוגמא קיצונית.
אני מסכימה עם נאוה, שמה שנחשף בהתנהגות ההורים הוא בעצם הילד שבתוכם. זוהי החשיפה של העובדה הידועה כבר, שההורה הפוגע מתנהג כך כי הוא ילד פגוע. כמו שבשמת כבר כתבה, "אמא חסרה" היא אדם פגוע. ככל שהאדם פחות פגוע, כך הוא יהיה הורה פחות פוגע, פחות חסר, יותר אוהב. אדם לא-פגוע (מה שבשמת קראה "שלם") יהיה הורה לא-פוגע, הורה אוהב. יש מעט מאוד אנשים כאלה בעולמנו, ובקרב היהודים בארצנו - לדעתי אין למצוא אפילו אחד.
מי אשם?
לדעתי, אלוהים, תסלחו לי.
אם יש את מי להאשים, אז זה רק את אלוהים. כי הוא הרשה שהורים יתחילו יום אחד לפגוע בילדים שלהם. ומאותו רגע היו ילדים פגועים בעולם. ואלוהים לא תיקן אותם. והם לא יכלו לתקן את עצמם כי לא ידעו איך. והם הפכו להיות הורים פוגעים. וגידלו ילדים פגועים. שהפכו להיות הורים פוגעים. שגידלו ילדים פגועים.
מתי זה קרה?
עוד לפני תקופת המקרא. תפתחו את התנ"ך ותקראו. אברהם, למשל, אהב את יצחק. "קח את יצחק, את בנך יחידך אשר אהבת".
אבל הוא אהב את אלוהים יותר!
ולכן הוא היה מוכן לפגוע ביצחק.
ואתם חושבים שהוא לא פגע???? זה שבסוף הוא העלה לעולה את האיל, זה לא אומר שיצחק לא ידע שאבא שלו מוכן להקריב אותו קורבן לאלוהים.
ואיזה מין הורה יצא ממנו? לא הורה שמפלה בין שני בניו?
איזה מין אח היה יעקב? איזה מין אבא היה יעקב?
איך התנהגו הילדים של יעקב בינם לבין עצמם? כמה אהבת אחים מצאתם שם? אפשר לנחש איזה מין הורים הם היו.
אלה אבות האומה העברית. זה מה שעם ישראל בוחר לספר על עצמו.
והגר מה? היא שמה את הילד הגווע בצמא רחוק ממנה. למה? "אל אראה במות הילד". חראית אחת! יותר חשוב לך הכאב שלך, חוסר הרצון לראות את התינוק שלך סובל וגוסס, מאשר הכאב שלו, זרוק ככה במדבר בלי שאמא אפילו מחבקת אותו ומגלה לו אהבה במה שנדמה כרגעיו האחרונים?!
אז אתם מחפשים אשמים אקטואליים? זה לא נראה לכם קצת מגוחך ומיותר?
לי כן. לי זה נראה פאתטי. כולם אשמים, בסדר? ארבעת אלפים שנה של אשמים, לפי הפרשנות המאמינה, ואלפיים חמש מאות, לפי חוקרי המקרא המודרניים. מה הן אלף חמש מאות שנה ביני וביניכם, כשמחפשים מי אשם בזה שכולנו אשמים וכולנו פגועים וכולנו הורים חסרים - מי מעט ומי הרבה.
מה נראה לי ראוי ומעניין, ולא מיותר?
להבין, שכשיוצרים יצירה אמנותית עם ילד במסגרת של הילד לצורך הילד, התנהגות אוהבת היא לתת לילד לקבוע את היצירה, כשההורה משמש כתומך, מסייע, עוזר, מופעל של הילד, ומכוון אך ורק במקרים שההדרכה שלו נחוצה (למשל, במקרה של סכנה ממשית) או מתבקשת (שהילד ביקש אותה באופן מפורש), וגם זאת בעדינות ובאהבה.
לעומת זאת, התנהגויות לא אוהבות: להתעלם מהילד, לצעוק על הילד, להשפיל את הילד, להפוך את התוצאה לחשובה יותר מרגשותיו של הילד, להשתלט על הילד, להכריח את הילד לעשות מה שההורה חושב/רוצה/שואף וכו'.
זו נראית לי הבנה תיאורטית חשובה על האהבה. הכיוון הוא דסקריפטיבי, תיאורי, תצפיתי, ולא ביקורתי או שיפוטי.
הבנה זו מתאימה לכל אהבה. למשל, בהתנהגות כלפי בן הזוג.
עכשיו, אני מקווה שאני לא מעליבה אף אחד, אבל נדמה לי (אני אומרת בנימה זהירה ומסתייגת) שכמעט כולנו (בכל זאת לא העזתי לומר "כולנו", אולי יש פה צדיק אחד בסדום) "חוטאים" בהתנהגויות הלא אוהבות המתוארות לעיל כלפי ילדינו, בני זוגנו ואולי אפילו הורינו וחברינו... גם נדמה לי, שכולנו מתנהגים גם את ההתנהגויות האוהבות שתיארתי לעיל.
המטרה בזיהוי ההתנהגויות וב"סיווגן" כאוהבות ולא-אוהבות איננה "להאשים" מישהו, או להדביק על מישהו מאיתנו או מישהו אחר "תווית" של "טוב" או "רע". זה מגוחך ומיותר בעיני. כולנו אשמים, כולנו טובים, כולנו רעים. יופי. יצא לכם מזה משהו?
המטרות החשובות בעיני בזיהוי ההתנהגויות האלה:
- כדי שנעלה את הזיהוי למודעות שלנו. בפעם הבאה שנתנהג בצורה לא אוהבת (ו כולנו עושים את זה! שיצביע מי שלא!), תידלק אצלנו נורה אדומה, נבין מה אנחנו עושים, וזה יהיה הצעד הראשון שלנו לעשות שינוי בהתנהגות, אם אנחנו מעוניינים בו. ואם אנחנו לא מעוניינים לשנות את עצמנו, לפחות נבין שפגענו באותו רגע בילד שלנו, וגם נבין את תגובתו הפגועה ואולי אפילו נוכל לקבל אותה, מפני שנכיר בעובדות ולא נתכחש להן.
- כדי שנוכל לדון באופן מושכל בשאלת האהבה במקרים שיש לנו ספק. למשל, במקרים שבהם אני מרגישה שמישהו מאוד אוהב אותי (אני חשה שאני יקרה לו, בלבו), אבל המעשים שלו, ההתנהגות שלו, איננה אוהבת. לולא הדיון בשאלת האהבה, וההדגשה על כך שהתשובה האמיתית לשאלה מצויה בהתנהגות, אי אפשר יהיה להכריע, או להבין מה קורה פה, או להבין מה לעשות. זה הדבר הכי חשוב שמלמדים נשים מוכות בדרכן להצלת חייהן.
עכשיו באה בשמת, ואומרת "שימו לב לשגיאות תיוק. מכות אינן אהבה. השפלה אינה אהבה. סירוב לחבק איננו אהבה. כל אלה הן פגיעות. תוציאו אותן בבקשה מהמגירה "אהבה". כבוד הוא אהבה. חיבה היא אהבה. קבלה היא אהבה. את אלה תייקו במגירה "אהבה". "
הבעיה הקשה באמת היא כשצריך לשקלל: מה מכריע את הכף?
נגיד שאני מרגישה אהבה לחבר שלי. אני חושבת עליו כל הזמן. אני רוצה להיות איתו כל הזמן. לגעת בו בכל צורה (אוהבת) כל הזמן. הוא חשוב לי. רגשותיו חשובים לי. אני עסוקה כל הזמן בלהכיר ולהבין אותו. אני עושה מה שהוא מבקש ממני. אני נאמנה לו. אני מעדיפה אותו על פני כל אדם אחר. אני חושבת עליו הרבה דברים טובים ומבטאה את זה בשבחים למעשיו או לתכונותיו הטובות בעיני. אני עוזרת לו. כשאנחנו מתווכחים אני צורחת עליו. אני קוראת לו "מטומטם". אני מזלזלת בדרך החשיבה שלו. אני לא מעריכה את סולם הערכים שלו. אני חושבת שהוא בור וטיפש ושהמטרות שלו בחיים נחותות מוסרית. אני מנסה להכריח אותו לבחור ביני לבין החברים שלו, כי אני לא אוהבת אותם ולא אוהבת להיות איתם. אני מנסה להכריח אותו לעשות הרבה דברים כמו שאני רוצה. לפעמים, כשאני מאוד כועסת עליו, כשאני מרגישה פגועה ממנו, אני מכה אותו - בלי כוונה, אני פשוט מאבדת שליטה וזה קורה לי. אני משפילה אותו בפני החברים שלו - אני לא מתכוונת להשפיל, אבל העובדה היא שהרבה פעמים אני אומרת לו או לחבריו לידו דברים שגורמים לו מבוכה והשפלה. אני מרגישה רע מזה, אבל כמה שאני לא נשבעת לעצמי שלא אעשה את זה יותר (רק לעצמי. כש הוא מתלונן, אני מצדיקה את עצמי ומאשימה אותו), לא עוזר כלום ובפעם הבאה שאני נפגעת וכועסת - המלים פשוט נפלטות לי. כשהוא נבוך ומושפל אני מרגישה אליו יותר אהבה ורוך.
(זוהי טלנובלה. כל קשר בין הדמויות המתוארות לבין המציאות מקרי בהחלט).
- האם אני באמת אוהבת אותו?
- אולי יש פה תיאור של תלות אבל לא של אהבה?
- אולי התשובה תלויה בכמויות - מה הכמות של ההתנהגויות הפוגעות לעומת כמות ההתנהגויות האוהבות?
- אולי האהבה שלי היא אשליה, כי ברגע שאני פוגעת בו פגיעות כאלה, סימן שאין לי כבוד אמיתי לבן אדם, סימן שהוא בסך הכל אובייקט בשבילי (כמו דובי צעצוע שמחבקים בשביל להרגיש טוב, ולא כמו בן אדם שהוא אישיות בפני עצמו), וזה כבר סימן שאין שם אהבה אמיתית, אלא רק אשלייה של אהבה (והאשלייה היא שלי, כי החבר שלי אולי לא מרגיש אהוב במיוחד)?
-
- הודעות: 2998
- הצטרפות: 26 יולי 2001, 09:53
- דף אישי: הדף האישי של אביב_חדש*
אמא שאוהבת יותר
ציטוט קצר מהאבולוציה של האהבה, מאת ד"ר עדה למפרט
האמהות... הצטיידה לא רק בגן אחד, בתכונה אחת, בכשרון אחד, אלא בשלל רב, באשכול שלם של תכונות, של התנהגויות ושל נטיות, שהן המרכיבות את האמהות. משהו כמו ביטוח מקיף. קשה מאוד למצוא אמא שנכשלת בכל האספקטים של האמהות. אם היא קצת חלשה בדאגתה לכך שהילד שלה יאכל מספיק, אז היא חזקה בריצה איתו לרופא; אם היא קצת חלשה בדאגה לכך שהילד יביא ציונים טובים מבית ספר, אז היא חזקה בלחץ שהיא מפעילה עליו לנגן בכינור. אין אמא שתיכשל בכל האספקטים של האמהות, מפני שהאמהות מופיעה בשלל שלם של גנים המנחים התנהגויות.
סוף ציטוט. מקווה שזה לא ארוך מדי.
האמהות... הצטיידה לא רק בגן אחד, בתכונה אחת, בכשרון אחד, אלא בשלל רב, באשכול שלם של תכונות, של התנהגויות ושל נטיות, שהן המרכיבות את האמהות. משהו כמו ביטוח מקיף. קשה מאוד למצוא אמא שנכשלת בכל האספקטים של האמהות. אם היא קצת חלשה בדאגתה לכך שהילד שלה יאכל מספיק, אז היא חזקה בריצה איתו לרופא; אם היא קצת חלשה בדאגה לכך שהילד יביא ציונים טובים מבית ספר, אז היא חזקה בלחץ שהיא מפעילה עליו לנגן בכינור. אין אמא שתיכשל בכל האספקטים של האמהות, מפני שהאמהות מופיעה בשלל שלם של גנים המנחים התנהגויות.
סוף ציטוט. מקווה שזה לא ארוך מדי.
-
- הודעות: 642
- הצטרפות: 11 יולי 2001, 10:40
- דף אישי: הדף האישי של דוד_רובנר*
אמא שאוהבת יותר
. . . תמיד הם הרגישו שבזמן שאפשר ל"חוקק" זכויות, אינך יכול ל"חוקק" רגשות. אם מוסד כלשהו [לרבות מוסד המשפחה] מבטיח [מבנה דמוקרטי ו-] כיבוד זכויות הילדים, אפשר לראות מהר מאוד אם הוא מספק את הסחורה. אולם אם הוא מבטיח דאגה-אוהבת-ורכה, לעולם אין לדעת מה זה אומר באמת. לכן לעולם לא דיברו על דבר הקשור עם רגשות . . .
-
- הודעות: 642
- הצטרפות: 11 יולי 2001, 10:40
- דף אישי: הדף האישי של דוד_רובנר*
אמא שאוהבת יותר
ורד, "אין אנו זקוקים שיאמר לנו באם להיות קפדנים ומחמירים או מתירנים עם ילדינו. מה שכן נחוץ לנו הוא לרכוש כבוד לצרכיהם, ריגשותיהם, ויחודיותם, באותה מידה כמו לשלנו עצמנו". ראי: אליס מילר.
-
- הודעות: 642
- הצטרפות: 11 יולי 2001, 10:40
- דף אישי: הדף האישי של דוד_רובנר*
אמא שאוהבת יותר
על הכבוד להיות הדדי. אם מי מהצדדים מקריב עצמו למען הצד השני, או חש שמקריב עצמו -- המצב לא בריא, לדעתי. זהו מצב של סימביוזה. וכמובן הדבר מתפתח ומשתנה עם גידול הילדים, אבל יש להשתדל לשמור על המשוואה.
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
אמא שאוהבת יותר
שגית, זה אכן וויניקוטי, כמו שדיברנו.
אני אכן מתעבת את וויניקוט, כי אני מדענית ולא &%$#@.
אתחיל בצד החיובי:
או. קיי. אז הטענה העיקרית היא "אין אמא שתיכשל בכל האספקטים של האמהות".
יפה. ברור. טריביאלי.
האם יש מישהו כאן שטען שיש אמא כזאת? בטח לא אני.
אז אני מבינה שעדה (ואת) מסכימות איתי לחלוטין, בכל הטענות הבאות :
אז מה שעדה טוענת כאן בעצם הוא, שכל האימהות דפוקות, אבל בכל אחת דפוק רק חלק, ולא הכל. ונוצר רושם כאילו יש שיוויון בין כל האימהות: בכל אחת יש משהו דפוק ומשהו בסדר, שכאילו מפצה על זה.
בזה אני מתחילה את הביקורת שלי.
הקטע שציטטת חושב שהוא מתאר את "המציאות" של המין האנושי.
למעשה הוא מייצג אשלייה לגבי המצב בחברה המערבית הבורגנית המודרנית. היא מייצגת כמו שניתוח קיסרי אלקטיבי בבית חולים בארה"ב מייצג את "הלידה האנושית הנורמלית" (מרסדן ואגנר, מרסדן ואגנר, ראו בהמשך).
שימי לב שכל הפעילויות האימהיות המתוארות הן מערביות בורגניות בנות סוף המאה העשרים, אולי אפילו יהודיות (האימהות שלה מכריחות את הילד לאכול, רצות איתו לרופא - של קופת חולים, כמובן, עושות לו את המוות בגלל בית הספר וכופות עליו שיעורי כינור). זה קטע פופוליסטי, שנועד "לדבר" אל קהל יעד מאוד מסוים. קהל יעד זה אינו מייצג את האדם באשר הוא אדם . תקראו את מרסדן ואגנר במאמר "דגים אינם רואים את המים" (הפנייה מאחד הדפים באתר שלנו, תודה למי שהפנתה, שכחתי מי לצערי). אני חושבת שאפשר לראות את הקשר (אה, וגם כדאי מאוד לקרוא מה שהוא כותב על הרופאים).
לדעתי, הקטע הזה אף אינו מתאר את מה שהוא מתיימר לתאר.
מי שמכיר את השטח (עובדים סוציאליים, ג'ון בולבי וכאלה) יחלקו על התיאור מצד האידיליות המוגזמת.
מי שבקי גם במחקרים אנתרופולוגיים, הן על חברות כמו היקואנה, והן על חברות כמו חברות הפועלים או האיכרים בסקנדינביה, באיי פרואה וכדומה - יחלוק על התיאור מכיוון ה"קטילה" המוגזמת, כאילו כל ההורים בעולם "דפוקים" רק בגלל שהוגים מן החברה המערבית הבורגנית המודרנית אינם יכולים לראות את המים שבתוכם הם שוחים, ולכן אינם יכולים לדמיין לעצמם חברות אחרות, שבהן המצב שונה לחלוטין, כולל פרטי התיאור שניתן כאן.
זו הוויניקוטיות: דמיין שהחברה היחידה בעולם היא החברה שלך, ואין בכלל צורות חיים אנושיות אחרות (כל מי שאיננו "אנחנו" הוא ברברי, נכון? ואני מבקשת מראש סליחה מכל מי שקורא ולא יודע מי קרא למי "ברבר", מתי, ובאילו נסיבות). עכשיו תבחר מתוך החברה שלך אך ורק את הנשים בנות החוג החברתי שלך, פחות או יותר, כי אין בכלל "מעמדות" חברתיים אחרים עם ערכים אחרים וחיים אחרים. כיוון שאתה רופא משכיל ומצליח, אז מדובר כמובן בנשים בנות המעמד הבינוני העליון והבינוני, שחיות בתוך מילייה תרבותי וערכי מסוים. למה לא, הבורגנים רואים רק את הבורגנים כקיימים במציאות. עכשיו, תיקח פחות או יותר את אמא שלך ואת אשתך ואת גיסתך כדוגמא, כי הרי אתה לא מכיר את כל הבורגנים ולא ערכת מחקר מדעי אמיתי אפילו על קבוצה חברתית גדולה זו, והן הרי נשים "נורמליות" ולפיכך מייצגות כמובן את כל הנשים בעולם - והן מטפלות בילדים שלך ובאחיינים שלך די יפה, זה לא שהן "מושלמות" אבל אין דבר כזה, אף אחת מהן לא מתעללת בתינוק שלה (והרי ברור שאתה לא תכתוב ספר שבו תוקיע את אמא שלך בתור מישהי שלא היתה מספיק טובה, נכון?), והנה כבר דוגמאות שאפשר לתאר כאילו הן מייצגות את המין הנשי בכלל ואת האמהות בפרט.
בואו נציג תמונה מיופייפת, שטחית וחלקית שמבוססת בעיקר על דמיונו של הכותב וללא ראיות של ממש, נכתוב דברים על טבע האמהות שרוב האימהות יירצו לשמוע, והנה לנו מחבר פופולארי שכולם שמחים לקרוא. במיוחד מפני שהוא טופח לנו על השכם ואומר לנו שאנחנו בסדר גמור כמו שאנחנו, ומספיק להיות "מספיק טובה" (בהשוואה למה? לאמא סדרתית?).
תקראו, תקראו את ד"ר מרסדן ואגנר, ובמיוחד את דבריו על הדרך שבה הרופאים מגיעים למסקנות ומטפלים באנשים.
אני אכן מתעבת את וויניקוט, כי אני מדענית ולא &%$#@.
אתחיל בצד החיובי:
או. קיי. אז הטענה העיקרית היא "אין אמא שתיכשל בכל האספקטים של האמהות".
יפה. ברור. טריביאלי.
האם יש מישהו כאן שטען שיש אמא כזאת? בטח לא אני.
אז אני מבינה שעדה (ואת) מסכימות איתי לחלוטין, בכל הטענות הבאות :
- יש הרבה "אספקטים של אמהות" (שאפשר לתאר אותם באופן תצפיתי אמפירי ודסקריפטיבי, ועדה אכן מציינת ארבעה מהם).
- אנחנו מודדים את איכות האימהות לפי התנהגות האם באספקטים הנ"ל (כאמור, עדה ציינה ארבעה, והדגישה שסך כל האספקטים גדול ומורכב, ממש כדעתי).
- הואיל והאספקטים רבים והיחסים ביניהם מורכבים, קשה עד בלתי אפשרי לשקלל את כולם בצורה מדוייקת.
- נראה, שלדעתה כל האמהות "חסרות" קצת - אבל אף אחת אינה "חסרה כליל" (כל עוד היא חיה, כמובן, ומגדלת את ילדיה, כמובן - שהרי היא מגבילה את תיאורה אך ורק לאמהות בורגניות נורמליות שמגדלות את ילדיהן בביתן) למה שאני קוראת "חסרה" היא קוראת "נכשלת" ו"חלשה". זה לא מוצא חן בעיני, כי זה נשמע לי שיפוטי וביקורתי מדי כלפי האמהות. שימו לב גם לטענות סותרות: "קשה למצוא אמא שתיכשל בכל" או "אין אמא שתיכשל בכל"? אני מסכימה לטענה הראשונה ולא לשנייה: קשה למצוא, אבל יגעת ומצאת - תאמין.
- מהטענה שאין אמא שתיכשל בכל מסתבר, שגם אין אמא ש"תצליח" בכל, שימו לב. מדבריה עולה, שהיא איננה מאמינה בקיומן של אמהות לא-חסרות. אני כן מאמינה בקיומן של אמהות כאלה.
אז מה שעדה טוענת כאן בעצם הוא, שכל האימהות דפוקות, אבל בכל אחת דפוק רק חלק, ולא הכל. ונוצר רושם כאילו יש שיוויון בין כל האימהות: בכל אחת יש משהו דפוק ומשהו בסדר, שכאילו מפצה על זה.
בזה אני מתחילה את הביקורת שלי.
הקטע שציטטת חושב שהוא מתאר את "המציאות" של המין האנושי.
למעשה הוא מייצג אשלייה לגבי המצב בחברה המערבית הבורגנית המודרנית. היא מייצגת כמו שניתוח קיסרי אלקטיבי בבית חולים בארה"ב מייצג את "הלידה האנושית הנורמלית" (מרסדן ואגנר, מרסדן ואגנר, ראו בהמשך).
שימי לב שכל הפעילויות האימהיות המתוארות הן מערביות בורגניות בנות סוף המאה העשרים, אולי אפילו יהודיות (האימהות שלה מכריחות את הילד לאכול, רצות איתו לרופא - של קופת חולים, כמובן, עושות לו את המוות בגלל בית הספר וכופות עליו שיעורי כינור). זה קטע פופוליסטי, שנועד "לדבר" אל קהל יעד מאוד מסוים. קהל יעד זה אינו מייצג את האדם באשר הוא אדם . תקראו את מרסדן ואגנר במאמר "דגים אינם רואים את המים" (הפנייה מאחד הדפים באתר שלנו, תודה למי שהפנתה, שכחתי מי לצערי). אני חושבת שאפשר לראות את הקשר (אה, וגם כדאי מאוד לקרוא מה שהוא כותב על הרופאים).
לדעתי, הקטע הזה אף אינו מתאר את מה שהוא מתיימר לתאר.
מי שמכיר את השטח (עובדים סוציאליים, ג'ון בולבי וכאלה) יחלקו על התיאור מצד האידיליות המוגזמת.
מי שבקי גם במחקרים אנתרופולוגיים, הן על חברות כמו היקואנה, והן על חברות כמו חברות הפועלים או האיכרים בסקנדינביה, באיי פרואה וכדומה - יחלוק על התיאור מכיוון ה"קטילה" המוגזמת, כאילו כל ההורים בעולם "דפוקים" רק בגלל שהוגים מן החברה המערבית הבורגנית המודרנית אינם יכולים לראות את המים שבתוכם הם שוחים, ולכן אינם יכולים לדמיין לעצמם חברות אחרות, שבהן המצב שונה לחלוטין, כולל פרטי התיאור שניתן כאן.
זו הוויניקוטיות: דמיין שהחברה היחידה בעולם היא החברה שלך, ואין בכלל צורות חיים אנושיות אחרות (כל מי שאיננו "אנחנו" הוא ברברי, נכון? ואני מבקשת מראש סליחה מכל מי שקורא ולא יודע מי קרא למי "ברבר", מתי, ובאילו נסיבות). עכשיו תבחר מתוך החברה שלך אך ורק את הנשים בנות החוג החברתי שלך, פחות או יותר, כי אין בכלל "מעמדות" חברתיים אחרים עם ערכים אחרים וחיים אחרים. כיוון שאתה רופא משכיל ומצליח, אז מדובר כמובן בנשים בנות המעמד הבינוני העליון והבינוני, שחיות בתוך מילייה תרבותי וערכי מסוים. למה לא, הבורגנים רואים רק את הבורגנים כקיימים במציאות. עכשיו, תיקח פחות או יותר את אמא שלך ואת אשתך ואת גיסתך כדוגמא, כי הרי אתה לא מכיר את כל הבורגנים ולא ערכת מחקר מדעי אמיתי אפילו על קבוצה חברתית גדולה זו, והן הרי נשים "נורמליות" ולפיכך מייצגות כמובן את כל הנשים בעולם - והן מטפלות בילדים שלך ובאחיינים שלך די יפה, זה לא שהן "מושלמות" אבל אין דבר כזה, אף אחת מהן לא מתעללת בתינוק שלה (והרי ברור שאתה לא תכתוב ספר שבו תוקיע את אמא שלך בתור מישהי שלא היתה מספיק טובה, נכון?), והנה כבר דוגמאות שאפשר לתאר כאילו הן מייצגות את המין הנשי בכלל ואת האמהות בפרט.
בואו נציג תמונה מיופייפת, שטחית וחלקית שמבוססת בעיקר על דמיונו של הכותב וללא ראיות של ממש, נכתוב דברים על טבע האמהות שרוב האימהות יירצו לשמוע, והנה לנו מחבר פופולארי שכולם שמחים לקרוא. במיוחד מפני שהוא טופח לנו על השכם ואומר לנו שאנחנו בסדר גמור כמו שאנחנו, ומספיק להיות "מספיק טובה" (בהשוואה למה? לאמא סדרתית?).
תקראו, תקראו את ד"ר מרסדן ואגנר, ובמיוחד את דבריו על הדרך שבה הרופאים מגיעים למסקנות ומטפלים באנשים.
-
- הודעות: 226
- הצטרפות: 07 ספטמבר 2001, 00:43
- דף אישי: הדף האישי של הד_בר_ניסן*
אמא שאוהבת יותר
בשמת יש משהו שאני לא מבין.
הסכמנו שיש הרבה אספקטים של אימהות.
איך בכל אספקט את קובעת מה הוא החסר ומהו הלא חסר.
האם להכריח ללבוש סוודר או להקשיב לילד ולתת לו לרוץ בקור ?
הסכמנו שיש הרבה אספקטים של אימהות.
איך בכל אספקט את קובעת מה הוא החסר ומהו הלא חסר.
האם להכריח ללבוש סוודר או להקשיב לילד ולתת לו לרוץ בקור ?
-
- הודעות: 263
- הצטרפות: 09 מרץ 2002, 01:37
- דף אישי: הדף האישי של אלה_נוננה*
אמא שאוהבת יותר
אני עכשיו את הדברים כותבת עם הרבה כאב.
אבל גם עם הבנה עמוקה - שלמרות שעשיתי ועוד אעשה טעויות בחיי כאמא תמיד אוכל לשנות דברים (או לפחות לנסות) ולשפרם.
כבר בעבר ציינתי שדיבריה של בשמת עוררו אצלי המון רגשות מעורבים שלפנים ניסיתי כל כך להדחיק.
המילים והכאב שיוצא מדבריה, - נכון- הם קשים ואפילו חריפים.
אבל- למרות הכל הם אלו גרמו לי את הצורך לעשות את השינוי- ולא לחשוב בצורה אחת ולעשות מה שמצפים ממני.
אני אמא חסרה בכל מובן המילה- וכואבת את האובדן של מה שנגרם בעבר.
את נעה הגדולה אני כמעט לא גידלתי- נכון הייתי איתה שנה + בבית אבל מיד אח"כ יצאתי למסע של עבודה קרייריסטית, שכוללים שעות מרובות מידי, וימים רבים בלינה מחוץ לבית.
בעלי, ביבי סיטר, וסבים וסבתות טיפלו בה יותר ממני.
היום אני מרגישה את הקושי שלי עם ההתמודדות איתה, ואת הצורך שלה בתשומת הלב שלי.
כביכול נעה היא ילדה אחראית ועצמאית ובהרבה מובנים בוגרת אבל מתברר שאין זה כך.
היא לא מסוגלת לישון בעצמה ותמיד זקוקה לי לידה, גם אם היא ישנה עם בעלי ואני באותו הרגע עדיין לא היא כל כמה זמן מחפשת אותי ומבררת מתי אבוא למיטה.
יש לה קנאה אין סופית באחים שלה, היא אוהבת אותם מאד אבל כשהם מקבלים ממני חיבוק היא נצמדת אלי בשקיקה ולא מוכנה לוותר ולהתחלק בי.
אני יודעת בוודאות שאם הייתי שומעת לצורך שלי בלהיות איתה ולא חיה לפי הסטנדרט הקיים- שהיה כל כך מוכר לי לא הייתי עוברת איתה מיכשולים כל כך רבים וקשים.
גם כשהתאומים נולדו עדיין חייתי לפי הנורמה הקיימת (חזרתי לעבודה כשהיו בני חצי שנה) אבל כבר הייתי אמא מנוסה יותר והייתי עקב כך רגישה יותר אליהם.
גם איתם יש לי את הכאב בהיותי אמא חסרה (הרי הנקתי אותה חודשיים בלבד) אבל בנקודה אחרת וכאן קל לי יותר לזרום לפי האינסטינקטים שלי- שאני מתחברת אליהם יותר ועם נעה קשה לי יותר.
אני אוהבת אותה ריגשית באהבה אין סופית- אני מחבקת אותה המון אבל באיזה שהוא מקום אני מרגישה שזה לא מספיק.
שחסר הקשר והחיבור שהתפספס לי בתקופה שהיא היתה כל כך זקוקה לי.
משום כך אני אחרי בדק ארוך וכואב אני מבינה את המשמעות של מהי אמא חסרה- ומשום מה אני מתחברת אליה משום שאני יודעת בוודאות מוחלטת שאת הטעויות שלי עשיתי- ואני בודאי עדיין עושה.
קשה לי עם זה? - כן.
מאמינה שיהיה שינוי?- אני רק מקווה.
אבל- אני יודעת שבמידה וכל אחד יעשה לעצמו את הבדק האישי שלו- ביחס אליו, לחברה ובעיקר לילדיו- הדברים לא יראו לו כל כך מאיימים.
אלא הוא יבין בתוכו מה נעשה אז, ועקב כך מה יעשה מהיום.
אז במקום לתקוף את האמירה - שזה הכי קל, פשוט לחשוב עליה ולעשות את הבדק האישי למה בעצם אני תוקף?
ממי אני מנסה להתגונן?
מה כל כך מפחיד באמירה של 'הורה חסר'?
כולנו חסרים, כאלו שיותר וכאלו שפחות- אבל החוסר תמיד קיים.
אני עשיתי כך- ועקב זה אני מתחילה לעשות שינוי- האם זה יהיה טוב יותר?- לא יודעת.
אני יודעת שככל שאהיה פחות אמא חסרה כך יהיה גם לי וגם לילדי טוב יותר.
אבל גם עם הבנה עמוקה - שלמרות שעשיתי ועוד אעשה טעויות בחיי כאמא תמיד אוכל לשנות דברים (או לפחות לנסות) ולשפרם.
כבר בעבר ציינתי שדיבריה של בשמת עוררו אצלי המון רגשות מעורבים שלפנים ניסיתי כל כך להדחיק.
המילים והכאב שיוצא מדבריה, - נכון- הם קשים ואפילו חריפים.
אבל- למרות הכל הם אלו גרמו לי את הצורך לעשות את השינוי- ולא לחשוב בצורה אחת ולעשות מה שמצפים ממני.
אני אמא חסרה בכל מובן המילה- וכואבת את האובדן של מה שנגרם בעבר.
את נעה הגדולה אני כמעט לא גידלתי- נכון הייתי איתה שנה + בבית אבל מיד אח"כ יצאתי למסע של עבודה קרייריסטית, שכוללים שעות מרובות מידי, וימים רבים בלינה מחוץ לבית.
בעלי, ביבי סיטר, וסבים וסבתות טיפלו בה יותר ממני.
היום אני מרגישה את הקושי שלי עם ההתמודדות איתה, ואת הצורך שלה בתשומת הלב שלי.
כביכול נעה היא ילדה אחראית ועצמאית ובהרבה מובנים בוגרת אבל מתברר שאין זה כך.
היא לא מסוגלת לישון בעצמה ותמיד זקוקה לי לידה, גם אם היא ישנה עם בעלי ואני באותו הרגע עדיין לא היא כל כמה זמן מחפשת אותי ומבררת מתי אבוא למיטה.
יש לה קנאה אין סופית באחים שלה, היא אוהבת אותם מאד אבל כשהם מקבלים ממני חיבוק היא נצמדת אלי בשקיקה ולא מוכנה לוותר ולהתחלק בי.
אני יודעת בוודאות שאם הייתי שומעת לצורך שלי בלהיות איתה ולא חיה לפי הסטנדרט הקיים- שהיה כל כך מוכר לי לא הייתי עוברת איתה מיכשולים כל כך רבים וקשים.
גם כשהתאומים נולדו עדיין חייתי לפי הנורמה הקיימת (חזרתי לעבודה כשהיו בני חצי שנה) אבל כבר הייתי אמא מנוסה יותר והייתי עקב כך רגישה יותר אליהם.
גם איתם יש לי את הכאב בהיותי אמא חסרה (הרי הנקתי אותה חודשיים בלבד) אבל בנקודה אחרת וכאן קל לי יותר לזרום לפי האינסטינקטים שלי- שאני מתחברת אליהם יותר ועם נעה קשה לי יותר.
אני אוהבת אותה ריגשית באהבה אין סופית- אני מחבקת אותה המון אבל באיזה שהוא מקום אני מרגישה שזה לא מספיק.
שחסר הקשר והחיבור שהתפספס לי בתקופה שהיא היתה כל כך זקוקה לי.
משום כך אני אחרי בדק ארוך וכואב אני מבינה את המשמעות של מהי אמא חסרה- ומשום מה אני מתחברת אליה משום שאני יודעת בוודאות מוחלטת שאת הטעויות שלי עשיתי- ואני בודאי עדיין עושה.
קשה לי עם זה? - כן.
מאמינה שיהיה שינוי?- אני רק מקווה.
אבל- אני יודעת שבמידה וכל אחד יעשה לעצמו את הבדק האישי שלו- ביחס אליו, לחברה ובעיקר לילדיו- הדברים לא יראו לו כל כך מאיימים.
אלא הוא יבין בתוכו מה נעשה אז, ועקב כך מה יעשה מהיום.
אז במקום לתקוף את האמירה - שזה הכי קל, פשוט לחשוב עליה ולעשות את הבדק האישי למה בעצם אני תוקף?
ממי אני מנסה להתגונן?
מה כל כך מפחיד באמירה של 'הורה חסר'?
כולנו חסרים, כאלו שיותר וכאלו שפחות- אבל החוסר תמיד קיים.
אני עשיתי כך- ועקב זה אני מתחילה לעשות שינוי- האם זה יהיה טוב יותר?- לא יודעת.
אני יודעת שככל שאהיה פחות אמא חסרה כך יהיה גם לי וגם לילדי טוב יותר.
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
אמא שאוהבת יותר
אלה, קראתי את דברייך וחשבתי שלמרות כל ההתקפות היה שווה לכתוב את הדף הזה.
את הבנת בדיוק את מה שאמרתי.
תודה שיש לך לב כזה ענקי וכנות ויושר כאלה מדהימים! אין לי ספק, שהילדים שלך כבר זכו במתנה גדולה בתור אמא.
את הבנת בדיוק את מה שאמרתי.
תודה שיש לך לב כזה ענקי וכנות ויושר כאלה מדהימים! אין לי ספק, שהילדים שלך כבר זכו במתנה גדולה בתור אמא.
-
- הודעות: 263
- הצטרפות: 09 מרץ 2002, 01:37
- דף אישי: הדף האישי של אלה_נוננה*
אמא שאוהבת יותר
בשמת א
קודם כל תודה
כל זה נעשה אך ורק בראיית התוצאות שאני מקבלת היום עקב ה'אם החסרה' שהייתי אז ועדיין היום.
התהליך הוא קשה, הוא מורכב, הוא כואב עד הרגשה של סכין חותכת, אבל יחד עם זאת ישנה הבנה, השלמה, ולמידה גדולה.
ואני חושבת אם יש מישהו שלא שלם עם ההחלטות שלו לגבי ההורות שיעשה את הבדק הזה, התוצאה מפתיעה ומפחידה עד כאב.
קודם כל תודה
כל זה נעשה אך ורק בראיית התוצאות שאני מקבלת היום עקב ה'אם החסרה' שהייתי אז ועדיין היום.
התהליך הוא קשה, הוא מורכב, הוא כואב עד הרגשה של סכין חותכת, אבל יחד עם זאת ישנה הבנה, השלמה, ולמידה גדולה.
ואני חושבת אם יש מישהו שלא שלם עם ההחלטות שלו לגבי ההורות שיעשה את הבדק הזה, התוצאה מפתיעה ומפחידה עד כאב.
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
אמא שאוהבת יותר
כאמא חסרה בעצמי (וחוליה בשרשרת ארוכה מאוד של אמהות חסרות), אני מסכימה איתך לחלוטין.
-
- הודעות: 263
- הצטרפות: 09 מרץ 2002, 01:37
- דף אישי: הדף האישי של אלה_נוננה*
אמא שאוהבת יותר
יותר מזה בשמת
אני רואה היום את חברות שלי, את הרדיפה שלהן אחרי משהו שעד היום לא מובן לי, ואת התיסכול הנורא שבו הן נמצאות.
וכואב לי, כואב לי כי הן מרגישות שאין להן אפשרות אחרת.
כואב לי כי הן נמצאות בתוך מערבולת שגם אני הייתי בה והייתי מתוסכלת מידי.
כואב לי בעיקר לראות אותן אחרי שהן חוזרות מהעבודה מותשות ועצבניות והילדים כמהים להיות איתן והן לא יכולות לתת להם.
אני רואה אצלן את הכעס והצורך לשקט אחרי שהן חוזרות הביתה.
קשה להן, וגם לי כי אני עברתי בדיוק את אותה שרשרת חיים שהן עדיין עוברת (אני עדיין עם השרידים).
וכשאנחנו משוחחות על ההורים שלנו אני מרגישה את הכאב שלי ושלהן על האימהות החסרה שאנחנו גדלנו בה.
איך אני לא ראיתי את זה לפני כן?
איך כולנו שגדלנו ככה בחוסר לא ראינו שצריך לעשות אחרת?
למה חזרנו על בדיוק אותן טעויות?
אני רואה היום את חברות שלי, את הרדיפה שלהן אחרי משהו שעד היום לא מובן לי, ואת התיסכול הנורא שבו הן נמצאות.
וכואב לי, כואב לי כי הן מרגישות שאין להן אפשרות אחרת.
כואב לי כי הן נמצאות בתוך מערבולת שגם אני הייתי בה והייתי מתוסכלת מידי.
כואב לי בעיקר לראות אותן אחרי שהן חוזרות מהעבודה מותשות ועצבניות והילדים כמהים להיות איתן והן לא יכולות לתת להם.
אני רואה אצלן את הכעס והצורך לשקט אחרי שהן חוזרות הביתה.
קשה להן, וגם לי כי אני עברתי בדיוק את אותה שרשרת חיים שהן עדיין עוברת (אני עדיין עם השרידים).
וכשאנחנו משוחחות על ההורים שלנו אני מרגישה את הכאב שלי ושלהן על האימהות החסרה שאנחנו גדלנו בה.
איך אני לא ראיתי את זה לפני כן?
איך כולנו שגדלנו ככה בחוסר לא ראינו שצריך לעשות אחרת?
למה חזרנו על בדיוק אותן טעויות?
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
אמא שאוהבת יותר
אלה באמת שאלות גדולות.
אני לא בטוחה שיש לי תשובות.
נדמה לי שחלק מהתשובה נמצא במה שנאוה אמרה: שהואיל ואנחנו מתוכנתים (מבחינה ביולוגית ואבולוציונית) לפרש את היחס שאנחנו מקבלים בשנה הראשונה לחיים (וגם אחר כך, אבל במיוחד בשנה הראשונה) כ"אהבה", אז גם כשמה שאנחנו מקבלים הוא "דפוק" - אז כמו הברווזון שחושב שהבלון האדום הוא "אמא" כי זה הדבר הראשון שראה כשהוא יצא מהביצה (החוקר "סידר" אותו, שהרי בטבע הדבר הראשון שיראה הוא את אמא שלו), גם אנחנו מתוכנתים על זה. בשבילנו זאת "אהבה" וזאת "האמת" וזה מה שאנחנו מתוכנתים עליו גם בתור המודל שלנו לחיים.
לעקור את זה - קשה, עבודה לעשרות שנים, וזה לא במקרה ככה.
האבולוציה לא בנתה אותנו לאפשרות שהורינו יפגעו בנו.
פה נשאלת השאלה:
איך קרה פתאום הסוויץ' הזה, שבגללו הורים התחילו לפגוע בתינוקות שלהם, בניגוד לתיכנות הביולוגי של עצמם?
אין לי תשובה, אבל אני יודעת לשאול... (בהתאם לפסח...)
אני לא בטוחה שיש לי תשובות.
נדמה לי שחלק מהתשובה נמצא במה שנאוה אמרה: שהואיל ואנחנו מתוכנתים (מבחינה ביולוגית ואבולוציונית) לפרש את היחס שאנחנו מקבלים בשנה הראשונה לחיים (וגם אחר כך, אבל במיוחד בשנה הראשונה) כ"אהבה", אז גם כשמה שאנחנו מקבלים הוא "דפוק" - אז כמו הברווזון שחושב שהבלון האדום הוא "אמא" כי זה הדבר הראשון שראה כשהוא יצא מהביצה (החוקר "סידר" אותו, שהרי בטבע הדבר הראשון שיראה הוא את אמא שלו), גם אנחנו מתוכנתים על זה. בשבילנו זאת "אהבה" וזאת "האמת" וזה מה שאנחנו מתוכנתים עליו גם בתור המודל שלנו לחיים.
לעקור את זה - קשה, עבודה לעשרות שנים, וזה לא במקרה ככה.
האבולוציה לא בנתה אותנו לאפשרות שהורינו יפגעו בנו.
פה נשאלת השאלה:
איך קרה פתאום הסוויץ' הזה, שבגללו הורים התחילו לפגוע בתינוקות שלהם, בניגוד לתיכנות הביולוגי של עצמם?
אין לי תשובה, אבל אני יודעת לשאול... (בהתאם לפסח...)
-
- הודעות: 263
- הצטרפות: 09 מרץ 2002, 01:37
- דף אישי: הדף האישי של אלה_נוננה*
אמא שאוהבת יותר
אני חייבת לספר שהיום שוחחתי עם חמותי (שהיא הכי מבינה מכולם)
התשובה שלה היתה- 'אלה זו לא את , הרי לא תחזיקי מעמד להיות בבית יותר מידי זמן'.
עניתי ' הייתי יותר מידי חסרה להם' היא ענתה 'אבל תמיד תהיי להם אם חסרה'.
היא אמרה את זה בכזו פשטות של הבנה שהודהמתי.
לא היו לה שום רגשות כאלו ואחרים לגבי מושג 'חסר'- פשוט מדהימה.
ומשפט נוסף היה לה 'מה איתך? מה יקרה איתך אחרי שהילדים יגדלו? שלא תפספסי את הרכבת'.
אמרתי לה שהזמן יעשה את שלו ואני לא חושבת יותר מידי קדימה.
והיא תמכה בי במלא המילה- זה מאד עודד אותי .
התשובה שלה היתה- 'אלה זו לא את , הרי לא תחזיקי מעמד להיות בבית יותר מידי זמן'.
עניתי ' הייתי יותר מידי חסרה להם' היא ענתה 'אבל תמיד תהיי להם אם חסרה'.
היא אמרה את זה בכזו פשטות של הבנה שהודהמתי.
לא היו לה שום רגשות כאלו ואחרים לגבי מושג 'חסר'- פשוט מדהימה.
ומשפט נוסף היה לה 'מה איתך? מה יקרה איתך אחרי שהילדים יגדלו? שלא תפספסי את הרכבת'.
אמרתי לה שהזמן יעשה את שלו ואני לא חושבת יותר מידי קדימה.
והיא תמכה בי במלא המילה- זה מאד עודד אותי .
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
אמא שאוהבת יותר
איזו חמות!
ודרך אגב, סתם הערת אגב: לחיות עם הילדים ממש לא אומר לדעתי להיות "בבית". להיפך, אני מרגישה שכשאני אמא עובדת אז כל הזמן אנחנו בבית, וכשאני "בחופש" מעבודה אז אנחנו מסתובבים בכל מקום רק לא בבית. כמעט.
ודרך אגב, סתם הערת אגב: לחיות עם הילדים ממש לא אומר לדעתי להיות "בבית". להיפך, אני מרגישה שכשאני אמא עובדת אז כל הזמן אנחנו בבית, וכשאני "בחופש" מעבודה אז אנחנו מסתובבים בכל מקום רק לא בבית. כמעט.
-
- הודעות: 263
- הצטרפות: 09 מרץ 2002, 01:37
- דף אישי: הדף האישי של אלה_נוננה*
אמא שאוהבת יותר
הכוונה ל'בית' אצל חמותי- זה לא לצאת לעבודה אלא עקרת בית.
היא לא מבינה איך אני שהייתי אחרת לגמרי (עבודה וקריירה במקום הראשון) משתנה בראיית החיים.
ולאן אתם יוצאים כשאתם כן בחופש?
היא לא מבינה איך אני שהייתי אחרת לגמרי (עבודה וקריירה במקום הראשון) משתנה בראיית החיים.
ולאן אתם יוצאים כשאתם כן בחופש?
-
- הודעות: 70
- הצטרפות: 02 ספטמבר 2001, 15:06
- דף אישי: הדף האישי של לאה_מ*
אמא שאוהבת יותר
בשמת ואלה, חשבתי על מה שכתבתן, ופתאום התבהרה לי איזו נקודה - אני משתדלת כל פעם לחשוב על מה שאני עושה, לקבל החלטות מושכלות. בכלל, אני אדם מאד שכלתני. והמחשבה שלי כל הזמן היתה, שאם קיבלתי החלטה מושכלת, יהיו לי פחות רגשות אשם, והחיים ללא רגשות אשם יהיו לי נוחים, קלים, נעימים יותר. לא רק לי, כמובן, אלא גם לסובבים אותי, גם לילדי. עכשיו עולה בי שאלה אחרת - האם זה נכון "לדכא" כך את רגשות האשם? אולי הרגשות האלה הם איזה סיסמוגרף שנועד לאפשר לנו להיות אנשים טובים יותר, הורים טובים יותר? כלומר, אולי ההחלטה שלי, למשל, לצאת לעבודה מחוץ לבית נעשתה על סמך שיקולים הגיוניים ופרקטיים מבוססים, אבל אין זאת אומרת שרצוי שהיא תשחרר אותי מרגשי אשמה בקשר לזה. האם רגשות אשמה שלי יאפשרו לי להיות אם טובה יותר? חושבת יותר? מתחשבת יותר?
ועוד דבר - אלה, לא הייתי מגדירה את עצמי (או אותך, לצורך העניין) כ"עקרת בית". יש כל כך הרבה דברים בהתפתחות האישית שלנו שאפשר לעשות בבית. בשנה הבודדת שאני הייתי בבית עם שירה, קראתי כל כך הרבה ספרים, חשבתי על כל כך הרבה דברים, האזנתי להרצאות שעניינו אותי... אני חושבת שהשנה הזו העשירה אותי מאד מבחינה אינטלקטואלית. יותר, אולי, משנה שבה הייתי יוצאת כל יום למשרד ועוסקת בעולם המקצועי המוגבל שלי. וגם - הפנאי שלנו למחשבות על עצמנו, על היחסים שלנו עם ילדינו, עם בן הזוג שלנו, היכולת שלנו להקדיש משאבים לשנות ולהשתנות - זה דבר שדורש הרבה מאד זמן וכוח. אני "טובה יותר" בזה בתקופות שבהן גורמים חיצוניים דורשים ממני פחות.
ועוד דבר - אלה, לא הייתי מגדירה את עצמי (או אותך, לצורך העניין) כ"עקרת בית". יש כל כך הרבה דברים בהתפתחות האישית שלנו שאפשר לעשות בבית. בשנה הבודדת שאני הייתי בבית עם שירה, קראתי כל כך הרבה ספרים, חשבתי על כל כך הרבה דברים, האזנתי להרצאות שעניינו אותי... אני חושבת שהשנה הזו העשירה אותי מאד מבחינה אינטלקטואלית. יותר, אולי, משנה שבה הייתי יוצאת כל יום למשרד ועוסקת בעולם המקצועי המוגבל שלי. וגם - הפנאי שלנו למחשבות על עצמנו, על היחסים שלנו עם ילדינו, עם בן הזוג שלנו, היכולת שלנו להקדיש משאבים לשנות ולהשתנות - זה דבר שדורש הרבה מאד זמן וכוח. אני "טובה יותר" בזה בתקופות שבהן גורמים חיצוניים דורשים ממני פחות.
-
- הודעות: 263
- הצטרפות: 09 מרץ 2002, 01:37
- דף אישי: הדף האישי של אלה_נוננה*
אמא שאוהבת יותר
לאה מ
זה בדיוק כך, היום אני מעשירה את עצמי מאד, מה שלא יכולתי לעשות כשעבדתי, חבר שלנו ניסח את זה נחמד "את עושה אוניברסיטה קטנה לעצמך", אהבתי את המשפט.
ולעניין השני, לא ה'רגשי האשם' הם אלו שהובילו אותי להחלטה שאני נמצאת בה היום אלא מסע ארוך של הבנה של עד כמה הייתי חסרה לילדיי ובעיקר לנעה (אחרי שנדב ונעמה נולדו לא טסתי יותר).
דיברי בשמת רק עוררו אצלי את השאלות והתהיות למה בעצם אני כועסת על האמירות שלה ולמה גם אני מלאה בריגשות אשם שלא הייתי מלאה בהם לפני כן (לפני שקראתי את דבריה) בצורה כל כך כואבת.
האמירה 'אם חסרה' היא נשמעת בהתחלה צורמת ומזעזעת אבל היום אחרי עבודה פנימית מאד ארוכה אני שלמה עם המשפט הזה, ויותר מזה אני מאמינה שכולנו הורים חסרים, יש שיותר ויש שפחות.
אם הילד שלנו בגן או בבית הספר קרה לו משהו, ובדקה הזו היה זקוק לנו ואנחנו לא היינו שם בשבילו, ברגע קטן זה היינו 'חסרים' מבחינתו.
נכון שהילדים מסתגלים לכל דבר, אבל הורה שלא נמצא עם ילדו לפחות בשנים הראשונות הקריטיות הוא חסר ואנחנו צריכים פשוט להשלים עם זה.
אין זו הטפה או אמירה צדקנית אלא פשוט הבנה מוחלטת במושג הכל כך פשוט ונכון.
זה בדיוק כך, היום אני מעשירה את עצמי מאד, מה שלא יכולתי לעשות כשעבדתי, חבר שלנו ניסח את זה נחמד "את עושה אוניברסיטה קטנה לעצמך", אהבתי את המשפט.
ולעניין השני, לא ה'רגשי האשם' הם אלו שהובילו אותי להחלטה שאני נמצאת בה היום אלא מסע ארוך של הבנה של עד כמה הייתי חסרה לילדיי ובעיקר לנעה (אחרי שנדב ונעמה נולדו לא טסתי יותר).
דיברי בשמת רק עוררו אצלי את השאלות והתהיות למה בעצם אני כועסת על האמירות שלה ולמה גם אני מלאה בריגשות אשם שלא הייתי מלאה בהם לפני כן (לפני שקראתי את דבריה) בצורה כל כך כואבת.
האמירה 'אם חסרה' היא נשמעת בהתחלה צורמת ומזעזעת אבל היום אחרי עבודה פנימית מאד ארוכה אני שלמה עם המשפט הזה, ויותר מזה אני מאמינה שכולנו הורים חסרים, יש שיותר ויש שפחות.
אם הילד שלנו בגן או בבית הספר קרה לו משהו, ובדקה הזו היה זקוק לנו ואנחנו לא היינו שם בשבילו, ברגע קטן זה היינו 'חסרים' מבחינתו.
נכון שהילדים מסתגלים לכל דבר, אבל הורה שלא נמצא עם ילדו לפחות בשנים הראשונות הקריטיות הוא חסר ואנחנו צריכים פשוט להשלים עם זה.
אין זו הטפה או אמירה צדקנית אלא פשוט הבנה מוחלטת במושג הכל כך פשוט ונכון.
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
אמא שאוהבת יותר
באמת אמא שלוקחת חופש מהקריירה ועוסקת בגידול הילדים יכולה בהחלט ובצדק גמור להגיד שהיא "בלימודים". זה מצא חן בעיני...
לגבי השאלה לאן אנחנו יוצאות ב"חופש":
לגבי השאלה לאן אנחנו יוצאות ב"חופש":
- הולכות למפגשי לה לצ'ה (למעשה נוסעות, ודי רחוק - לכפר מל"ל, למושב חרב לאת, פעם אחת לקרית מלאכי, וכן הלאה).
- מבקרות חברות שלי שגרות רחוק, וכן קרובים.
- נוסעות לכל מיני מטרות: איקאה (בעיקר להסתכל וליהנות, וגם לקנות כמה דברים קטנים נחוצים שרשמתי לי מראש); גרביים אורגניים בחנות המפעל של קבוץ המעפיל; מזון אורגני במושב נטעים, ועוד.
- מסתובבות בשכונה לכל מיני סידורים (דואר, משהו בחנות טמבור וכדומה).
- יורדות לאחד מגני המשחקים הרבים שבשכונה.
- קוברות פסולת אורגנית בגינת הבית (עסק שלם, עם כפות חפירה - היא באה עם כף חפירה מסט כלי הים שלה, ואני עם כף גננים ממתכת - חפירה, קבורה, כיסוי בחול - ולפי דרישת הקהל גם השקיה במים, כי אין יותר כיף מלהשקות כל מה שלא זז, ובשביל זה יורדים גם עם משפכים).
- אירועים מיוחדים, כמו פסטיבל ילדי אדמה, ועוד (חלק מהם, כמו חוצות היוצר, הצלחתי להפוך לעניין משפחתי ולשכנע גם את בעלי לקחת כמה שעות חופש או יום חופש ולבוא).
-
- הודעות: 263
- הצטרפות: 09 מרץ 2002, 01:37
- דף אישי: הדף האישי של אלה_נוננה*
אמא שאוהבת יותר
למעשה הרבה מחוץ לביית- כמו שציינת לפני כן - יופי
אמא שאוהבת יותר
לאה, המחשבה על רגשי האשמה העסיקה אותי בימים האחרונים.
תהיתי עד כמה באמא, אני עושה דברים מתוכי, בגלל רצוני,מחשבותי, תחושותי, וכמה דברים אני עושה בגלל רגש האשמה?
ואם אני עושה דברים, (ואפילו כאלו שבוודאות טובים לילדתי), מתוך רגש אשמה, מה עובר אליה? האם היא קולטת את הטוב שבמעשה או את רגש האשמה החבוי מאחור? ואם כך איזו ילדה אני מגדלת? כזו שתונע על ידי רגשי אשמה?
(יש סוף לתהיות הללו?)
תהיתי עד כמה באמא, אני עושה דברים מתוכי, בגלל רצוני,מחשבותי, תחושותי, וכמה דברים אני עושה בגלל רגש האשמה?
ואם אני עושה דברים, (ואפילו כאלו שבוודאות טובים לילדתי), מתוך רגש אשמה, מה עובר אליה? האם היא קולטת את הטוב שבמעשה או את רגש האשמה החבוי מאחור? ואם כך איזו ילדה אני מגדלת? כזו שתונע על ידי רגשי אשמה?
(יש סוף לתהיות הללו?)
-
- הודעות: 263
- הצטרפות: 09 מרץ 2002, 01:37
- דף אישי: הדף האישי של אלה_נוננה*
אמא שאוהבת יותר
אצלי רגשי האשם לא תרמו לי בכלום רק גרמו לי לחוסר ביטחון בכל החלטה שכיוונתי אליה.
וחוסר ביטחון -הילדים רואים מרגשים ומגיבים בהתאם.
יעל ג ניסחה יפה את ההרגשה שלה לגבי רוני ביתה, היא לא היתה שלמה בהכנסתה את רוני לגן, רוני הרגישה את חוסר הביטחון שלה בזה והחלה לומר שהיא לא רוצה ללכת לגן (ולא שיעל שאלה אותה האם היא רוצה).
אני תמיד אומרת- אם החלטנו משהו, למרות שקשה, ולמרות שלא מקובל על כולם, צריך ללכת עם זה עד הסוף.
אם אם החליטה לחזור לעבודה למרות הקושי, שתתמיד בהחלטה שלה ותהיה שלמה איתה אחרת ריגשי האשם ואי הסיפוק מושלכים להכל.
אם היא לא אז גם כאן צריכה להיות שלמות בהחלטה.
נכון שזה לא קל, אבל זה טוב יותר מרגשות האשם המציפים אותנו בלי סוף (גם לי זה קיים הרבה ומאד קשה לחשוב אחרת ולהיות שלמה בהחלטותי).
וחוסר ביטחון -הילדים רואים מרגשים ומגיבים בהתאם.
יעל ג ניסחה יפה את ההרגשה שלה לגבי רוני ביתה, היא לא היתה שלמה בהכנסתה את רוני לגן, רוני הרגישה את חוסר הביטחון שלה בזה והחלה לומר שהיא לא רוצה ללכת לגן (ולא שיעל שאלה אותה האם היא רוצה).
אני תמיד אומרת- אם החלטנו משהו, למרות שקשה, ולמרות שלא מקובל על כולם, צריך ללכת עם זה עד הסוף.
אם אם החליטה לחזור לעבודה למרות הקושי, שתתמיד בהחלטה שלה ותהיה שלמה איתה אחרת ריגשי האשם ואי הסיפוק מושלכים להכל.
אם היא לא אז גם כאן צריכה להיות שלמות בהחלטה.
נכון שזה לא קל, אבל זה טוב יותר מרגשות האשם המציפים אותנו בלי סוף (גם לי זה קיים הרבה ומאד קשה לחשוב אחרת ולהיות שלמה בהחלטותי).
-
- הודעות: 70
- הצטרפות: 02 ספטמבר 2001, 15:06
- דף אישי: הדף האישי של לאה_מ*
אמא שאוהבת יותר
מה שניסיתי לומר היה משהו קצת אחר.
רוב הדברים שאני עושה אינם מלווים ברגשות אשם, משום שאני משוכנעת שהקדשתי להם עיון ומחשבה, ושעשיתי בחירה מושכלת. זה מנטרל אצלי את רגשות האשמה (במידת האפשר).
מה שאני מנסה לברר זה, האם לרגשות האשם יש מטרה - אולי זה לא טוב לנסות להשתחרר מהם, אולי דוקא רגשות האשם שלנו הם המדיד שעוזר לנו לחשוב, שעוזר לנו להיות הורים טובים יותר, הורים מודעים יותר?
ועוד דבר - נאמר שקיבלתי החלטה ללכת בכיוון מסויים. עכשיו אני רואה חברות שעושות אחרת, וזה נראה לי נפלא. אני עדיין חושבת שצדקתי בהחלטה שקיבלתי, אבל פתאום, כאשר הדרכים האחרות נראות מוצלחות לא פחות, יש איזה ערעור של ההחלטה המקורית, איזו צביטה של קנאה...
רוב הדברים שאני עושה אינם מלווים ברגשות אשם, משום שאני משוכנעת שהקדשתי להם עיון ומחשבה, ושעשיתי בחירה מושכלת. זה מנטרל אצלי את רגשות האשמה (במידת האפשר).
מה שאני מנסה לברר זה, האם לרגשות האשם יש מטרה - אולי זה לא טוב לנסות להשתחרר מהם, אולי דוקא רגשות האשם שלנו הם המדיד שעוזר לנו לחשוב, שעוזר לנו להיות הורים טובים יותר, הורים מודעים יותר?
ועוד דבר - נאמר שקיבלתי החלטה ללכת בכיוון מסויים. עכשיו אני רואה חברות שעושות אחרת, וזה נראה לי נפלא. אני עדיין חושבת שצדקתי בהחלטה שקיבלתי, אבל פתאום, כאשר הדרכים האחרות נראות מוצלחות לא פחות, יש איזה ערעור של ההחלטה המקורית, איזו צביטה של קנאה...
-
- הודעות: 263
- הצטרפות: 09 מרץ 2002, 01:37
- דף אישי: הדף האישי של אלה_נוננה*
אמא שאוהבת יותר
יותר מזה לאה.
אני הרי החלטתי להשאיר את הקריירה לאחרות.
אז למה כשחברתי (עבדתי איתה) סיפרה לי שהיא קודמה בעבודה, גל של קינאה יצא ממני?
למרות שאני שלמה עם החלטתי.
הרי היא כל יום בשמונה בערב בבית, וטסה פעם בשבועיים לחו"ל- וזה הדבר האחרון שאני מחפשת.
אני הייתי שם, אני יודעת במה זה כרוך, ובכל זאת קינאתי.
היום אני יודעת שתמיד אפשר לשנות דברים במידה ואנחנו רוצים לעשות כך.
ובגלל זה זה קל לי יותר.
לילדים שלנו להיות 'הורה חסר' זה משהו שאי אפשר להחזיר אחורה, אבל עבודה, אפשר כמעט תמיד למצא- אולי לא בדיוק מה שרצינו אבל אני יודעת שגם אם בעוד מס" שנים אחפש אני אמצא.
אני הרי החלטתי להשאיר את הקריירה לאחרות.
אז למה כשחברתי (עבדתי איתה) סיפרה לי שהיא קודמה בעבודה, גל של קינאה יצא ממני?
למרות שאני שלמה עם החלטתי.
הרי היא כל יום בשמונה בערב בבית, וטסה פעם בשבועיים לחו"ל- וזה הדבר האחרון שאני מחפשת.
אני הייתי שם, אני יודעת במה זה כרוך, ובכל זאת קינאתי.
היום אני יודעת שתמיד אפשר לשנות דברים במידה ואנחנו רוצים לעשות כך.
ובגלל זה זה קל לי יותר.
לילדים שלנו להיות 'הורה חסר' זה משהו שאי אפשר להחזיר אחורה, אבל עבודה, אפשר כמעט תמיד למצא- אולי לא בדיוק מה שרצינו אבל אני יודעת שגם אם בעוד מס" שנים אחפש אני אמצא.
-
- הודעות: 70
- הצטרפות: 02 ספטמבר 2001, 15:06
- דף אישי: הדף האישי של לאה_מ*
אמא שאוהבת יותר
ומה עם דברים חסרים אחרים? מה עם "בן זוג חסר", מה עם "בת/בן חסר", מה עם "חבר חסר"?
להיות שם עבור היקרים לנו - לא רק עבור ילדינו, עבור החברים הטובים שלנו, עבור בני זוגינו, עבור הורינו (ומה בקשר לעבור עצמינו?). האם זה לא מה שאנו מנסים לעשות כל הזמן? והאם אין זה נכון שתמיד נהיה "חסרים" בכל אלה, משום שלעולם לא יהיה לנו די זמן? והפתרון הוא, אולי, חשיבה מתמדת, אבל גם זה גוזל הרבה מאד אנרגיה...
להיות שם עבור היקרים לנו - לא רק עבור ילדינו, עבור החברים הטובים שלנו, עבור בני זוגינו, עבור הורינו (ומה בקשר לעבור עצמינו?). האם זה לא מה שאנו מנסים לעשות כל הזמן? והאם אין זה נכון שתמיד נהיה "חסרים" בכל אלה, משום שלעולם לא יהיה לנו די זמן? והפתרון הוא, אולי, חשיבה מתמדת, אבל גם זה גוזל הרבה מאד אנרגיה...
-
- הודעות: 263
- הצטרפות: 09 מרץ 2002, 01:37
- דף אישי: הדף האישי של אלה_נוננה*
אמא שאוהבת יותר
לאה
את מסכימה איתי שזה מכלול של דברים?
אם אני לעצמי 'חסרה' ולא שלמה עם ההחלטות שלי לגבי עצמי קודם כל, אז כל השאר חסר.
אני חושבת שתמיד נהיה חסרים למישהו השאלה היא באיזה מחיר.
אני אישית מוכנה להיות חסרה לחברים שלי וללמשפחה המורחבת שלי יותר מאשר לעצמי, לבעלי, ולילדיי, משום שזה נעשה עקב בחירה שלי, אבל להיות 'הורה חסר' לילד זה לא נעשה מבחירתו אלא מבחירתינו ההורים.
נכון שיש גיל שבו הילד מחליט מתי הוא רוצה להיות איתנו ומתי לא ואז ההחלטה של להיות ביחד היא החלטה הדדית ולא חד סיטרית.
אני החלטתי לטוס לנופש עם בעלי לשמונה ימים, עקב הצורך שלנו להשלמת חוסרים.
אבל ידעתי בודאות גמורה שבהחלטה זו אני נעשית למשך שמונה ימים 'אם חסרה' ולא מבחירת ילדיי אלא מהבחירה שלי.
באותה ההחלטה ילדיי היו לי חשובים פחות מהצורך לנופש עם בעלי.
העניין הוא לא מה נעשה כל הזמן בכדי שלא נהיה חסרים, אלא האם בהחלטה שאני לוקח איתי אני יודע בוודעות במה זה כרוך ומה חשוב לי יותר ברגע זה.
תאמיני לי זה קשה, משום שלהגיד שילדיי פחות חשובים מחו"ל הוא דבר נוראי להגיד, אבל באותו הרגע חשבתי שאני צריכה לעשות את זה בלי חשיבה מיותרת של מה הנזק שגרמתי לילדים שלי (רק אחרי שחזרתי הבנתי מה נגרם).
צריך לדעת לעשות את הצעד הנכון קודם כל לנו ולהיות שלמים עם המושג 'חסר'.
כשהייתי קטנה אמא שלי תמיד אמרה לי (כי רציתי תמיד הכל בבת אחת) 'אי אפשר לאכול את העוגה וגם לצפות שתשאר שלמה'
מספיק שלוקחים ביס אחד כבר חסרה לאותה העוגה 'ביס'.
השאלה היא לא האם אני 'חסרה' אלא האם אני חסרה במה שהחלטתי מראש להיות בו חסרה (כמו חו"ל) כי מה שאני עושה עכשיו הוא חשוב לי יותר.
זה קשה לחשוב ככה ולי זה לקח המון זמן להבין את זה.
את מסכימה איתי שזה מכלול של דברים?
אם אני לעצמי 'חסרה' ולא שלמה עם ההחלטות שלי לגבי עצמי קודם כל, אז כל השאר חסר.
אני חושבת שתמיד נהיה חסרים למישהו השאלה היא באיזה מחיר.
אני אישית מוכנה להיות חסרה לחברים שלי וללמשפחה המורחבת שלי יותר מאשר לעצמי, לבעלי, ולילדיי, משום שזה נעשה עקב בחירה שלי, אבל להיות 'הורה חסר' לילד זה לא נעשה מבחירתו אלא מבחירתינו ההורים.
נכון שיש גיל שבו הילד מחליט מתי הוא רוצה להיות איתנו ומתי לא ואז ההחלטה של להיות ביחד היא החלטה הדדית ולא חד סיטרית.
אני החלטתי לטוס לנופש עם בעלי לשמונה ימים, עקב הצורך שלנו להשלמת חוסרים.
אבל ידעתי בודאות גמורה שבהחלטה זו אני נעשית למשך שמונה ימים 'אם חסרה' ולא מבחירת ילדיי אלא מהבחירה שלי.
באותה ההחלטה ילדיי היו לי חשובים פחות מהצורך לנופש עם בעלי.
העניין הוא לא מה נעשה כל הזמן בכדי שלא נהיה חסרים, אלא האם בהחלטה שאני לוקח איתי אני יודע בוודעות במה זה כרוך ומה חשוב לי יותר ברגע זה.
תאמיני לי זה קשה, משום שלהגיד שילדיי פחות חשובים מחו"ל הוא דבר נוראי להגיד, אבל באותו הרגע חשבתי שאני צריכה לעשות את זה בלי חשיבה מיותרת של מה הנזק שגרמתי לילדים שלי (רק אחרי שחזרתי הבנתי מה נגרם).
צריך לדעת לעשות את הצעד הנכון קודם כל לנו ולהיות שלמים עם המושג 'חסר'.
כשהייתי קטנה אמא שלי תמיד אמרה לי (כי רציתי תמיד הכל בבת אחת) 'אי אפשר לאכול את העוגה וגם לצפות שתשאר שלמה'
מספיק שלוקחים ביס אחד כבר חסרה לאותה העוגה 'ביס'.
השאלה היא לא האם אני 'חסרה' אלא האם אני חסרה במה שהחלטתי מראש להיות בו חסרה (כמו חו"ל) כי מה שאני עושה עכשיו הוא חשוב לי יותר.
זה קשה לחשוב ככה ולי זה לקח המון זמן להבין את זה.
-
- הודעות: 246
- הצטרפות: 16 ינואר 2002, 14:55
- דף אישי: הדף האישי של יעל_ג*
אמא שאוהבת יותר
אני קוראת את מה שאתן כותבות, מזדהה, אבל גם קצת נבהלת. אתן מציבות רף כמעט בלתי אפשרי של אימהות. אלה סטנדרטים שצריך להיות מלאך טהור ללא רבב על מנת למלא. נראה לי שילדינו יחוו "חוסר" בשלבים רבים בחייהם, כי לא נוכל להיות איתם תמיד. גם אם אנחנו נמצאים פיזית איתם, הם עדיין יכולים לחוש בדידות או חוסר קשר. לדעתי חשוב מעל לכל שהילד ידע שאנו אוהבים אותו ללא תנאי וללא ציפיות ושתמיד יש לו לאן לפנות ומקום לחזור אליו - על בסיס איתן זה, מותר ואפשרי גם להכיל חסרים מצד אמא.
-
- הודעות: 263
- הצטרפות: 09 מרץ 2002, 01:37
- דף אישי: הדף האישי של אלה_נוננה*
אמא שאוהבת יותר
יעל לעולם לא אמרתי שלא נהיה חסרות.
אבל אמרתי שככל שאהיה זמינה לילדי אהיה פחות חסרה.
אין זה אומר שאפסיק להיות כזו.
היתה לי שיחה עם החברה שלי שקודמה בתפקיד, קשה לה עם השעות המרובות ודרישות החברה וכמובן הטיסות.
את הביית היא לא רואה הרבה וקשה לה גם עם זה.
אז מצד אחד היא עובדת שעות ומצליחה ב'קריירה' שלה ומצד שני היא אם חסרה עד כאב.
והיא יודעת ומודעת לנזק שהיא גורמת.
היום היא מנסה לעשות שינוי גם בתפיסה שלה וגם בקריירה.
יעל- הכאב הגדול הוא הכאב הראשוני בהבנתנו שאנחנו 'חסרים', ולפעמים אוהבים את ילדינו פחות מההחלטות שאנחנו לוקחים לעצמינו.
אבל מכאן מתחילה גם לבוא ההשלמה והרצון לשינוי.
ואין זה אומר שנשאף לשלמות מוחלטת אבל כן נשאף למקסימום שאנו מסוגלות לתת.
אבל אמרתי שככל שאהיה זמינה לילדי אהיה פחות חסרה.
אין זה אומר שאפסיק להיות כזו.
היתה לי שיחה עם החברה שלי שקודמה בתפקיד, קשה לה עם השעות המרובות ודרישות החברה וכמובן הטיסות.
את הביית היא לא רואה הרבה וקשה לה גם עם זה.
אז מצד אחד היא עובדת שעות ומצליחה ב'קריירה' שלה ומצד שני היא אם חסרה עד כאב.
והיא יודעת ומודעת לנזק שהיא גורמת.
היום היא מנסה לעשות שינוי גם בתפיסה שלה וגם בקריירה.
יעל- הכאב הגדול הוא הכאב הראשוני בהבנתנו שאנחנו 'חסרים', ולפעמים אוהבים את ילדינו פחות מההחלטות שאנחנו לוקחים לעצמינו.
אבל מכאן מתחילה גם לבוא ההשלמה והרצון לשינוי.
ואין זה אומר שנשאף לשלמות מוחלטת אבל כן נשאף למקסימום שאנו מסוגלות לתת.
-
- הודעות: 569
- הצטרפות: 04 מרץ 2002, 09:48
- דף אישי: הדף האישי של עירית_ל*
אמא שאוהבת יותר
אני קוראת את מה שאתן כותבות, מבינה, אבל לא מזדהה בכלל. אלה, נראה לי שהמילה 'חסרה' הפילה לך את החלקים של הפאזל למקומות הנכונים. לי היא לא עושה את זה.
והביטוי 'לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה' בכלל תמוה בעיני - מי רוצה להשאיר עוגה שלמה?
אני לא באמת מכירה את וויניקוט, פרט לכותרת של 'אם טובה דיה' ולכן לא מתיימרת להתייחס לטענות של בשמת כלפיו. אבל אני כן אוהבת את הכותרת הזו. ולמה?
בשמת מדברת על הצורך להיות שלם (לא מושלם). נראה לי ש'אם טובה דיה' מדבר על אותו צורך בדיוק. זה גם הצורך שלי, רק שאני קוראת לזה להיות מאושרת.
להיות חסר, להתלבט, להיות עצוב, להיות שמח, לקלוט בדיוק מתי הילד צריך אותנו, לפספס את הרגע הזה, לעשות החלטות, להתחרט, שוב להתחרט - זה חלק מלהיות אדם שלם ולא המכשול בדרך לכך.
אני לא מאמינה בשלמות שלא מגיעים אליה דרך התלבטויות תמידיות. למען האמת אני לא מאמינה בשלמות שמגיעים אליה - אני מאמינה רק בדרך.
קל מאוד להפגין מראית עין של שלמות שנובעת מכך שאף פעם לא חופרים עמוק. היקואנה נשמעים לי כאלה ואני לא רוצה להדמות להם בכך.
נקרע לי חוט המחשבה, אני אמשיך אם אמצא אותו.
והביטוי 'לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה' בכלל תמוה בעיני - מי רוצה להשאיר עוגה שלמה?
אני לא באמת מכירה את וויניקוט, פרט לכותרת של 'אם טובה דיה' ולכן לא מתיימרת להתייחס לטענות של בשמת כלפיו. אבל אני כן אוהבת את הכותרת הזו. ולמה?
בשמת מדברת על הצורך להיות שלם (לא מושלם). נראה לי ש'אם טובה דיה' מדבר על אותו צורך בדיוק. זה גם הצורך שלי, רק שאני קוראת לזה להיות מאושרת.
להיות חסר, להתלבט, להיות עצוב, להיות שמח, לקלוט בדיוק מתי הילד צריך אותנו, לפספס את הרגע הזה, לעשות החלטות, להתחרט, שוב להתחרט - זה חלק מלהיות אדם שלם ולא המכשול בדרך לכך.
אני לא מאמינה בשלמות שלא מגיעים אליה דרך התלבטויות תמידיות. למען האמת אני לא מאמינה בשלמות שמגיעים אליה - אני מאמינה רק בדרך.
קל מאוד להפגין מראית עין של שלמות שנובעת מכך שאף פעם לא חופרים עמוק. היקואנה נשמעים לי כאלה ואני לא רוצה להדמות להם בכך.
נקרע לי חוט המחשבה, אני אמשיך אם אמצא אותו.
-
- הודעות: 263
- הצטרפות: 09 מרץ 2002, 01:37
- דף אישי: הדף האישי של אלה_נוננה*
אמא שאוהבת יותר
עירית ל
יש לי רק דבר אחד להגיד- וזו דעתי בלבד.
אין לי בעיה בכלל עם המושג 'אם טובה דייה'.
אבל מה שכן, כשאני מבינה את המושג שאני 'חסרה' אני תמיד רוצה לשאוף ליותר.
ועם המושג 'טובה דיה' אני מסתפקת עם מה שקיים, ואין לי את השאיפות להשתפרות- אלא אם אני תמיד שואפת לשלמות ואז שוב המושג חוסר קיים.
ונכון, הכל תלוי בעיניי המסתכל.
לי נוח עם המושג 'חסר' ולך עם 'טובה דיה'.
העיקר שנכיר במגבלותינו כהורים וננסה כמה שיותר להיות להם לילדים.
יש לי רק דבר אחד להגיד- וזו דעתי בלבד.
אין לי בעיה בכלל עם המושג 'אם טובה דייה'.
אבל מה שכן, כשאני מבינה את המושג שאני 'חסרה' אני תמיד רוצה לשאוף ליותר.
ועם המושג 'טובה דיה' אני מסתפקת עם מה שקיים, ואין לי את השאיפות להשתפרות- אלא אם אני תמיד שואפת לשלמות ואז שוב המושג חוסר קיים.
ונכון, הכל תלוי בעיניי המסתכל.
לי נוח עם המושג 'חסר' ולך עם 'טובה דיה'.
העיקר שנכיר במגבלותינו כהורים וננסה כמה שיותר להיות להם לילדים.
-
- הודעות: 70
- הצטרפות: 02 ספטמבר 2001, 15:06
- דף אישי: הדף האישי של לאה_מ*
אמא שאוהבת יותר
אני חושבת שקשה מאד לעכל את המושג "אמא חסרה", משום שכשאנו שומעים אותו, התגובה הראשונית שלנו היא להכנס למגננה. ונראה לי - אחרי מחשבה מרובה - שלא לכך הכוונה.
בעיני, ההבדל הוא סמנטי כל עוד אנו מסכימות שהאמהות שלנו מחייבת חשיבה ובחינה ובדיקה מעמיקים חוזרים ונשנים.
אלה, את מספרת שהיתה לך צביטת קנאה כשחברתך סיפרה לך על הקידום. לי יש צביטת קנאה כשאני קוראת על החלטתך להשאר בבית עם הילדים (תזכרי את זה כשמדברים על ההגשמה העצמית שלך בעיני החברה...). וגם אני עשיתי החלטה מושכלת, וחשבתי, ואני יודעת שיש כל מיני אפשרויות, ואני שלמה עם החלטתי לבחור בדרך מסויימת.
אולי הצביטה הזו היא הסימן לחשיבה המתמדת שלנו. ואם כך - מה טוב.
בעיני, ההבדל הוא סמנטי כל עוד אנו מסכימות שהאמהות שלנו מחייבת חשיבה ובחינה ובדיקה מעמיקים חוזרים ונשנים.
אלה, את מספרת שהיתה לך צביטת קנאה כשחברתך סיפרה לך על הקידום. לי יש צביטת קנאה כשאני קוראת על החלטתך להשאר בבית עם הילדים (תזכרי את זה כשמדברים על ההגשמה העצמית שלך בעיני החברה...). וגם אני עשיתי החלטה מושכלת, וחשבתי, ואני יודעת שיש כל מיני אפשרויות, ואני שלמה עם החלטתי לבחור בדרך מסויימת.
אולי הצביטה הזו היא הסימן לחשיבה המתמדת שלנו. ואם כך - מה טוב.
-
- הודעות: 569
- הצטרפות: 04 מרץ 2002, 09:48
- דף אישי: הדף האישי של עירית_ל*
אמא שאוהבת יותר
אלה, אני חלילה לא ביקרתי אותך. כאמרתי שהמילה 'חסרה' דיברה אליך, התכוונתי שממש רואים איך בעקבות החשיפה למושג הזה התחילו לזוז לך גלגלים בראש, איך הוא הניע אצלך תהליך (אולי אני טועה, אך כך היה נראה לי). זה דווקא מצא חן בעיני וקורה לפעמים גם לי.
ובקשר לשלמות - אם הבנתי נכון בשמת מדברת על שלמות מלשון 'שלם' ולא מלשון 'מושלם' ולמשמעות זו התייחסתי גם אני. שהרי מושלם אין ולא יכול להיות כי לא ברור בכלל מה זה.
נכון - 'טובה דיה' לא עושה אצלי קונוטציה של בינוניות או פשרה, כי זה בכלל לא פשוט שיהיה טוב במידה מספקת.
ובקשר למשפט האחרון שלך - אמן ואמן.
ובקשר לשלמות - אם הבנתי נכון בשמת מדברת על שלמות מלשון 'שלם' ולא מלשון 'מושלם' ולמשמעות זו התייחסתי גם אני. שהרי מושלם אין ולא יכול להיות כי לא ברור בכלל מה זה.
נכון - 'טובה דיה' לא עושה אצלי קונוטציה של בינוניות או פשרה, כי זה בכלל לא פשוט שיהיה טוב במידה מספקת.
ובקשר למשפט האחרון שלך - אמן ואמן.
-
- הודעות: 2737
- הצטרפות: 26 יולי 2001, 21:35
- דף אישי: הדף האישי של אם_פי_3*
אמא שאוהבת יותר
כשמדברים על החסר הטוטלי ("אם, אפילו רגע, הוא היה צריך אותנו ולא היינו שם"), יש גם משהו מצמיח בחסר הזה. נדמה לי שזה דומה למושג אחר של ויניקוט - אמא טובה מדי. אני לא אוהבת את המושג הזה, אבל המשמעות שלו נכונה בעיני. אם אנחנו תמיד ממלאים את כל החסרים, אנחנו לא משאירים מקום לילד למלא אותם בכוחותיו הנפשיים. כמובן, שלא צריך להיות חסרים בכוונה, כי יש מספיק מקרים טבעיים שכך, ובהרבה מקרים גם יותר מדי, אבל גם הצד השני הוא מוגזם. מותר לילד להיות לפעמים לבד, אפילו אם זה אומר שהוא יהיה במצוקה כלשהי - ויצטרך להתגבר עליה (כמובן שצריכה להיות התאמה בסוג, עוצמת ומשך המצוקה עם יכולת ההתמודדות).
לגבי רגשות אשם - אני לא חושבת שהם כוח מניע חיובי, ואני חושבת שהחיים בלעדייהם טובים יותר. מה שכן, צריך מדי פעם משהו שיזעזע אותנו ויגרום לנו לבדוק מחדש את כל אותם דברים שכבר איפסנו במגירת המוסכמות...
לגבי רגשות אשם - אני לא חושבת שהם כוח מניע חיובי, ואני חושבת שהחיים בלעדייהם טובים יותר. מה שכן, צריך מדי פעם משהו שיזעזע אותנו ויגרום לנו לבדוק מחדש את כל אותם דברים שכבר איפסנו במגירת המוסכמות...
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
אמא שאוהבת יותר
אני רוצה להתייחס פה למשהו קטן, אבל משמעותי.
"אמא חסרה" היא אמא שיש פגם באהבה שלה (קודם כל, רק לידיעה, זה אומר שיש פגם באהבה שלה לעצמה. היא לא אדם ש"שלם עם עצמו") כי היא אדם פגוע.
"אמא לא חסרה" היא אמא שהאהבה שלה "שלמה", לעצמה, לילדיה, ולאחרים. שהיא לא אדם פגוע מבחינה רגשית/נפשית.
זה לא אומר, ש"אמא לא חסרה" מחוייבת בנוכחות פיזית ואחרת מלאה כלפי הילדים שלה במשך שנים על שנים. ממש לא.
בחברה שלנו בפרט, ובחברה המערבית בכלל, אין אמהות "לא חסרות" כבר כמה מאות שנים. החברה שלנו מגדלת ילדים פגועים שהופכים להורים פגועים ופוגעים. פה ושם תמצאו אנשים שהצליחו לא רע להדביק את החלקים השבורים שלהם והם די מתוקנים. מקרים נדירים.
לכן, אין לנו שום מושג איך נראית "אמא לא חסרה", איך היא מתנהגת, איך עושים את זה. אין לנו מודלים. סביבנו יש רק אנשים פגועים. איך נראה אדם ששלם עם עצמו? איך נראה אדם שמעולם לא היה פגוע, והוא פשוט שלם?
בשביל לקבל מושג, אני נעזרתי מאוד בתיאורים של בני היקואנה ב"עקרון הרצף". אלה אנשים שגידלו אותם לפי הצרכים שלהם, והם פשוט שלמים עם עצמם. יש להם אהבה עצמית טבעית, פשוט כי אף אחד לא "דפק" להם אותה בינקותם. אמא שלהם אוהבת אותם בשלמות, בלי להקריב כלום. פשוט כי ככה בנויים חיי השבט שלהם (אין בהם שום התנגשות בין צרכי האם לצרכי התינוק או הילד), וכי היא אדם ששלם עם עצמו ואין לה שום "קטע" עם האמהות.
דבר מרכזי מאוד בגידול הילדים אצל היקואנה הוא, שהילד אינו במרכז. רק אחרי שמבינים היטב ומפנימים לגמרי לגמרי את התפיסה הזאת (מה פירוש "הילד במרכז", איך זה נראה, איך זה כשהילד "לא במרכז", איך זה נראה) - אפשר להתחיל להבין איפה אנחנו הופכות להיות בטעות "אמא מקריבה" בניסיון שלנו להיות "פחות חסרה".
כל מה שקשור ל"מוגזם" - זאת אמא "מקריבה". היא גורמת נזק לעצמה ולילדים. זה לא התיקון של "אמא חסרה", זו בדיוק אותה גברת בשינוי אדרת (את אותה חוסר הערכה עצמית, את אותה מחיקה של ערכה, את אותו חוסר ביטחון, את אותו חוסר השלמה עם עצמה - היא מעבירה עכשיו מהקרבה של הילד להקרבה שלה).
אמא ש"עושה הכל בשביל הילד שלה" היא אמא חסרה. אין לה גבולות. היא לא מספקת לילד את צרכיו. היא אולי חונקת אותו, והיא עושה זאת בגלל הפחדים שלה והפגיעות שלה והמחשבות השכליות המוטעות שלה, ולא בגלל אינסטינקטים ביולוגיים בריאים.
תאמינו לי שגם אני מתקשה לתרגם את הדברים האלה לשאלות הפשוטות היומיומיות של החיים, כי הרי מודל שמתואר בספר על חברה כל כך אחרת באמת לא מספיק, אבל אני הולכת ללמוד על "גבולות" ועל "איך לא להקריב במערכות יחסים" ואני מקשיבה לכל העצות שנותנים החברים כאן, ואני לומדת כל יום ומשתפרת ונעשית גם אמא יותר אוהבת (כמו גם בת זוג יותר אוהבת, בת יותר אוהבת, אחות יותר אוהבת וכן הלאה).
"אמא חסרה" היא אמא שיש פגם באהבה שלה (קודם כל, רק לידיעה, זה אומר שיש פגם באהבה שלה לעצמה. היא לא אדם ש"שלם עם עצמו") כי היא אדם פגוע.
"אמא לא חסרה" היא אמא שהאהבה שלה "שלמה", לעצמה, לילדיה, ולאחרים. שהיא לא אדם פגוע מבחינה רגשית/נפשית.
זה לא אומר, ש"אמא לא חסרה" מחוייבת בנוכחות פיזית ואחרת מלאה כלפי הילדים שלה במשך שנים על שנים. ממש לא.
בחברה שלנו בפרט, ובחברה המערבית בכלל, אין אמהות "לא חסרות" כבר כמה מאות שנים. החברה שלנו מגדלת ילדים פגועים שהופכים להורים פגועים ופוגעים. פה ושם תמצאו אנשים שהצליחו לא רע להדביק את החלקים השבורים שלהם והם די מתוקנים. מקרים נדירים.
לכן, אין לנו שום מושג איך נראית "אמא לא חסרה", איך היא מתנהגת, איך עושים את זה. אין לנו מודלים. סביבנו יש רק אנשים פגועים. איך נראה אדם ששלם עם עצמו? איך נראה אדם שמעולם לא היה פגוע, והוא פשוט שלם?
בשביל לקבל מושג, אני נעזרתי מאוד בתיאורים של בני היקואנה ב"עקרון הרצף". אלה אנשים שגידלו אותם לפי הצרכים שלהם, והם פשוט שלמים עם עצמם. יש להם אהבה עצמית טבעית, פשוט כי אף אחד לא "דפק" להם אותה בינקותם. אמא שלהם אוהבת אותם בשלמות, בלי להקריב כלום. פשוט כי ככה בנויים חיי השבט שלהם (אין בהם שום התנגשות בין צרכי האם לצרכי התינוק או הילד), וכי היא אדם ששלם עם עצמו ואין לה שום "קטע" עם האמהות.
דבר מרכזי מאוד בגידול הילדים אצל היקואנה הוא, שהילד אינו במרכז. רק אחרי שמבינים היטב ומפנימים לגמרי לגמרי את התפיסה הזאת (מה פירוש "הילד במרכז", איך זה נראה, איך זה כשהילד "לא במרכז", איך זה נראה) - אפשר להתחיל להבין איפה אנחנו הופכות להיות בטעות "אמא מקריבה" בניסיון שלנו להיות "פחות חסרה".
כל מה שקשור ל"מוגזם" - זאת אמא "מקריבה". היא גורמת נזק לעצמה ולילדים. זה לא התיקון של "אמא חסרה", זו בדיוק אותה גברת בשינוי אדרת (את אותה חוסר הערכה עצמית, את אותה מחיקה של ערכה, את אותו חוסר ביטחון, את אותו חוסר השלמה עם עצמה - היא מעבירה עכשיו מהקרבה של הילד להקרבה שלה).
אמא ש"עושה הכל בשביל הילד שלה" היא אמא חסרה. אין לה גבולות. היא לא מספקת לילד את צרכיו. היא אולי חונקת אותו, והיא עושה זאת בגלל הפחדים שלה והפגיעות שלה והמחשבות השכליות המוטעות שלה, ולא בגלל אינסטינקטים ביולוגיים בריאים.
תאמינו לי שגם אני מתקשה לתרגם את הדברים האלה לשאלות הפשוטות היומיומיות של החיים, כי הרי מודל שמתואר בספר על חברה כל כך אחרת באמת לא מספיק, אבל אני הולכת ללמוד על "גבולות" ועל "איך לא להקריב במערכות יחסים" ואני מקשיבה לכל העצות שנותנים החברים כאן, ואני לומדת כל יום ומשתפרת ונעשית גם אמא יותר אוהבת (כמו גם בת זוג יותר אוהבת, בת יותר אוהבת, אחות יותר אוהבת וכן הלאה).
-
- הודעות: 263
- הצטרפות: 09 מרץ 2002, 01:37
- דף אישי: הדף האישי של אלה_נוננה*
אמא שאוהבת יותר
רגע רגע רגע
עירית ל
גם אני התכוונתי לשלם, ולא מושלם.
בשמת א
אני חייבת להגיד לך, שלא היתה לי כוונה לומר שאני שמה את ילדיי במרכז ומשרתת אותם,
הכוונה שלי היא להיות איתם, וגם כשהם לא איתי הם תמיד יוכלו לדעת שאני שם בשבילם כשהם יצטרכו אותי.
אני לקחתי חלק מאד חזק ומשמעותי אלי מהספר 'עקרון הרצף', והחלק הוא, כאשר היה ילד שם שירה חץ ופגע באחיו הקטן, המבוגרים טיפלו בו והאם אחרי שראתה שמטפלים בו הלכה, היה שם משפט שהחלטתי שאני ממש רוצה לאמץ, הילד ידע שגם אם פיזית אימו לא נמצאת היא תמיד תהיה בשבילו כשהוא יצטרך אותה- ולזה אני שואפת.
אני לא חושבת שאי פעם אהיה אדם שלם, אבל תמיד קיימת השאיפה.
וכן לפעמים אני מאמינה ש'חסר' הוא לא רק ריגשי, אלא גם פיזי.
אם שעובדת מצאת החמה עד צאת הנשמה היא גם פיזית לא נמצאת- וכאן החוסר נעשה גדול יותר, אז כן המצאות פיזית חשובה לדעתי לא פחות.
אם הייתי שייכת לשבט גם לא היה עולה בדעתי לשאול כאלו שאלות משום ששם הכל טבעי.
משום שאנחנו כן חיים בעולם המערבי, חייבים אנחנו כן להקריב קורבנות שהם בעצם אנחנו,
כן- יש לי שאיפות לגבי הילדים שלי בכלל, לא- אין לי מודל להתחקות אליו וכאן זה קשה לי.
אני נתתי את דוגמת חו"ל, משום ששם היתה לי נקודת מפנה קשה, ואז דרך התנהגות ילדיי הבנתי כמה הייתי חסרה להם.
ועוד משהו, אני משתדלת לפעמים לנתח אצלי צורות התנהגות כלפי ילדיי (אני בהרבה דברים מוצאת את המילים של אימא שלי יוצאות ממני ואני לא תמיד אוהבת את זה).
כרמית
אני לא התכוונתי לא לתת לילד שלנו להתנסות, אני לא מתכוונת לשים את ילדיי בתוך בועה ולתת לו הכל בלי שהם עצמם לא יתנסו בחיים, אבל אני כן רוצה לתת להם את הכלים להתמודד, ולנסות לתת כלים טובים יותר ובריאים יותר ממה שאנחנו קיבלנו.
אני לא מאמינה בילד שבמרכז אלא אני מאמינה שילד צריך להיות שותף למכלול החיים שאנו נמצאים בו, ולערב אותו בהכל, ולא רק לשרת את צרכיו.
בדברים שהוא יכול להתמודד, אנחנו נמשיך לתת לו להתמודד, במכשולים, אנחנו נעזור לו למצא את הדרך לעבור אותם, אבל לעולם לעולם לא נעשה את זה בשבילו (אלא אם הוא עדיין לא בשל לעבור לשלב הבא).
תאמיני לי אני יכולה לכתוב פילוסופיה שלמה ובחיי היום יום מאד קשה ליישם את האמונות שלנו.
להגיד לך שאני שלמה עם עצמי- אני ממש לא, האם אני גורמת נזק- אני בוודאות כן.
מה אני יכולה לעשות בנדון?- לנסות להשלים עם עצמי וע"י כך עם הסובב אותי.
לאה מ
אני מסכימה איתך.
עירית ל
גם אני התכוונתי לשלם, ולא מושלם.
בשמת א
אני חייבת להגיד לך, שלא היתה לי כוונה לומר שאני שמה את ילדיי במרכז ומשרתת אותם,
הכוונה שלי היא להיות איתם, וגם כשהם לא איתי הם תמיד יוכלו לדעת שאני שם בשבילם כשהם יצטרכו אותי.
אני לקחתי חלק מאד חזק ומשמעותי אלי מהספר 'עקרון הרצף', והחלק הוא, כאשר היה ילד שם שירה חץ ופגע באחיו הקטן, המבוגרים טיפלו בו והאם אחרי שראתה שמטפלים בו הלכה, היה שם משפט שהחלטתי שאני ממש רוצה לאמץ, הילד ידע שגם אם פיזית אימו לא נמצאת היא תמיד תהיה בשבילו כשהוא יצטרך אותה- ולזה אני שואפת.
אני לא חושבת שאי פעם אהיה אדם שלם, אבל תמיד קיימת השאיפה.
וכן לפעמים אני מאמינה ש'חסר' הוא לא רק ריגשי, אלא גם פיזי.
אם שעובדת מצאת החמה עד צאת הנשמה היא גם פיזית לא נמצאת- וכאן החוסר נעשה גדול יותר, אז כן המצאות פיזית חשובה לדעתי לא פחות.
אם הייתי שייכת לשבט גם לא היה עולה בדעתי לשאול כאלו שאלות משום ששם הכל טבעי.
משום שאנחנו כן חיים בעולם המערבי, חייבים אנחנו כן להקריב קורבנות שהם בעצם אנחנו,
כן- יש לי שאיפות לגבי הילדים שלי בכלל, לא- אין לי מודל להתחקות אליו וכאן זה קשה לי.
אני נתתי את דוגמת חו"ל, משום ששם היתה לי נקודת מפנה קשה, ואז דרך התנהגות ילדיי הבנתי כמה הייתי חסרה להם.
ועוד משהו, אני משתדלת לפעמים לנתח אצלי צורות התנהגות כלפי ילדיי (אני בהרבה דברים מוצאת את המילים של אימא שלי יוצאות ממני ואני לא תמיד אוהבת את זה).
כרמית
אני לא התכוונתי לא לתת לילד שלנו להתנסות, אני לא מתכוונת לשים את ילדיי בתוך בועה ולתת לו הכל בלי שהם עצמם לא יתנסו בחיים, אבל אני כן רוצה לתת להם את הכלים להתמודד, ולנסות לתת כלים טובים יותר ובריאים יותר ממה שאנחנו קיבלנו.
אני לא מאמינה בילד שבמרכז אלא אני מאמינה שילד צריך להיות שותף למכלול החיים שאנו נמצאים בו, ולערב אותו בהכל, ולא רק לשרת את צרכיו.
בדברים שהוא יכול להתמודד, אנחנו נמשיך לתת לו להתמודד, במכשולים, אנחנו נעזור לו למצא את הדרך לעבור אותם, אבל לעולם לעולם לא נעשה את זה בשבילו (אלא אם הוא עדיין לא בשל לעבור לשלב הבא).
תאמיני לי אני יכולה לכתוב פילוסופיה שלמה ובחיי היום יום מאד קשה ליישם את האמונות שלנו.
להגיד לך שאני שלמה עם עצמי- אני ממש לא, האם אני גורמת נזק- אני בוודאות כן.
מה אני יכולה לעשות בנדון?- לנסות להשלים עם עצמי וע"י כך עם הסובב אותי.
לאה מ
אני מסכימה איתך.
-
- הודעות: 2
- הצטרפות: 20 מרץ 2002, 21:32
אמא שאוהבת יותר
הערה קטנה לגבי ויניקוט (בתור מי שקראה הרבה ממה שהוא כתב)
"האם הטובה דיה" שלו היא לא בדיוק "בינונית". כשקוראים את המאמר על זה רואים שלהיות "אם טובה דיה" זה בכלל לא פשוט, ודורש התכווננות אדירה ומושקעות עצומה בילד. חלק מהסיבה שלמושג היה כזה אימפקט (בתחום הפסיכולוגיה לפחות) קשורה קודם כל להפחתת מעט מהאשמה שיש לאמהות (ומבלי לבטל את הצורך לבחון ולבדוק את הדברים), וגם לכך שהוא הוריד מעט את "הכללים הקשוחים" לגבי איך לגדל את הילד ונתן פתח ליותר גמישות לאמהות.
"האם הטובה דיה" שלו היא לא בדיוק "בינונית". כשקוראים את המאמר על זה רואים שלהיות "אם טובה דיה" זה בכלל לא פשוט, ודורש התכווננות אדירה ומושקעות עצומה בילד. חלק מהסיבה שלמושג היה כזה אימפקט (בתחום הפסיכולוגיה לפחות) קשורה קודם כל להפחתת מעט מהאשמה שיש לאמהות (ומבלי לבטל את הצורך לבחון ולבדוק את הדברים), וגם לכך שהוא הוריד מעט את "הכללים הקשוחים" לגבי איך לגדל את הילד ונתן פתח ליותר גמישות לאמהות.
אמא שאוהבת יותר
בחברה שלנו בפרט, ובחברה המערבית בכלל, אין אמהות "לא חסרות" כבר כמה מאות שנים.
איך את יודעת? את מכירה את כל האמהות? את מוזמנת להכיר "אמא לא חסרה" אחת. לפחות לפי ההגדרה שלך: "אמא לא חסרה" היא אמא שהאהבה שלה "שלמה", לעצמה, לילדיה, ולאחרים. שהיא לא אדם פגוע מבחינה רגשית/נפשית.
אמא של בעלי היא אשה שאוהבת את עצמה בשלמות. האמת שגם סבתא שלי אוהבת את עצמה בשלמות, אבל היא לא עונה להגדרה שלך כי את כל שאר האנשים היא ממש לא אוהבת, אבל כאמור אמא של בעלי היא כנראה האשה שעונה להגדרה שלך. נדמה לי שכבר כתבתי לך את זה, הילדים שלה בטוחים שהיא האמא המושלמת עלי אדמות והיא מסכימה איתם במאה אחוזים.
איך את יודעת? את מכירה את כל האמהות? את מוזמנת להכיר "אמא לא חסרה" אחת. לפחות לפי ההגדרה שלך: "אמא לא חסרה" היא אמא שהאהבה שלה "שלמה", לעצמה, לילדיה, ולאחרים. שהיא לא אדם פגוע מבחינה רגשית/נפשית.
אמא של בעלי היא אשה שאוהבת את עצמה בשלמות. האמת שגם סבתא שלי אוהבת את עצמה בשלמות, אבל היא לא עונה להגדרה שלך כי את כל שאר האנשים היא ממש לא אוהבת, אבל כאמור אמא של בעלי היא כנראה האשה שעונה להגדרה שלך. נדמה לי שכבר כתבתי לך את זה, הילדים שלה בטוחים שהיא האמא המושלמת עלי אדמות והיא מסכימה איתם במאה אחוזים.
-
- הודעות: 263
- הצטרפות: 09 מרץ 2002, 01:37
- דף אישי: הדף האישי של אלה_נוננה*
אמא שאוהבת יותר
חחחחחחחחח- מצד אחד, אבל עצוב מאד מצד שני.
קרן שמש, את ואני יודעות שלא לזו הכוונה.
אבל, נתת תמונה מוכרת לרבים, וזו באמת אחת הבעיות שקימות בחברה שלנו וזה מצב עגום ועצוב גם יחד.
קרן שמש, את ואני יודעות שלא לזו הכוונה.
אבל, נתת תמונה מוכרת לרבים, וזו באמת אחת הבעיות שקימות בחברה שלנו וזה מצב עגום ועצוב גם יחד.
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
אמא שאוהבת יותר
אלה, אני ממש מסכימה עם התשובה הארוכה שלך מקודם.
קרן שמש, את רצינית? לא, כי, תיזהרי ממני. אני מקלקלת להרבה תמימים מסכנים את האמונות המוצקות שלהם...
קרן שמש, את רצינית? לא, כי, תיזהרי ממני. אני מקלקלת להרבה תמימים מסכנים את האמונות המוצקות שלהם...
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
-
- הודעות: 2051
- הצטרפות: 05 אוקטובר 2001, 17:35
- דף אישי: הדף האישי של חגית_ל*
אמא שאוהבת יותר
לא יאומן - אבל קראתי כמעט את הכל מ-ה-ה-ת-ח-ל-ה!!!!!, בסוף קצת התעייפתי
בשמת - אני אוהבת כל מה שאת כותבת אם תכתבי פעם ספר שמסכם את הגישה שלך והידיעות שלך - אני מבטיחה לקנות ולפרסם ברבים. אני מסכימה עם כל מילה ואני מודה לך שאת כותבת כ"כ יפה את מה שאני מרגישה וחושבת ולא יכולה לארגן בכתב בצורה כזאת.
גם אהבתי את מה שאביה-נו כתבה ואלה ונאווה. ישר כח.
בשמת - אני אוהבת כל מה שאת כותבת אם תכתבי פעם ספר שמסכם את הגישה שלך והידיעות שלך - אני מבטיחה לקנות ולפרסם ברבים. אני מסכימה עם כל מילה ואני מודה לך שאת כותבת כ"כ יפה את מה שאני מרגישה וחושבת ולא יכולה לארגן בכתב בצורה כזאת.
גם אהבתי את מה שאביה-נו כתבה ואלה ונאווה. ישר כח.
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
אמא שאוהבת יותר
וואו, תודה, התרגשתי!