אמא ללי בלוג

[מי_מה*]

ולא הצלחתי להסביר לה.
אכן... עברית קשה שפה.

[אשה_שמחה*]

איזה סיפור על ג'וני מיטשל? (מתה עליה )

[אמא_ללי*]

איזה סיפור על ג'וני מיטשל?
משהו שכתבתי כאן ב- 11.11.2008. רציתי לשים קישור מפונפן כזה אבל זה סתם יוצא מבלבל

אפרופו ג'וני מיטשל. לפני כמה שנים נסעתי לכנס של פסיכולוגים שהוא בעצם מין כנס התפתחות אישית, כל אחד בוחר אחת מהסדנאות שרצות בכנס ועובר אותה במשך כמה ימים אינטנסיביים. בחרתי סדנה של עבודה עם מוסיקה, מתוך מחשבה שזה יהיה משהו יחסית לא מאד כבד (באותה תקופה הייתי עמוק רגשית בתוך הלימודים ובתוך תקופה מאד קשה ועמוקה בטיפול, וממש לא התאים לי להוסיף על זה). אוהו, כמה שטעיתי. נפלתי על סדנה פסיכודינמית, אמ-אמא של הכבדות, בקבוצה שבה הייתי צעירה מכולם בלפחות 10 שנים (ומחלקם בהרבה יותר מזה). כל סשן של הסדנה היה מוקדש למישהו אחד בקבוצה, נפתח בזה שהשמיעו את השיר או הקטע שהוא בחר להביא, ואז היתה עבודה אישית וקבוצתית של האדם הזה עם הדברים שעלו אצלו ואצל אחרים במהלך ההאזנה.
הבאתי איתי את השיר המדובר, קליפורניה של ג'וני מיטשל (כל זה קרה כמה חודשים לפני הסיפור שכתבתי עליו אז), והסשן שבו עבדו איתי היה כבד, כואב מאד ומלא דמעות. היה בחור אחד בקבוצה שהגיב לשיר במין תיעוב כזה. הוא אמר שהקול שלה נשמע נורא היסטרי, והיה נראה שממש עיצבן אותו לשמוע את השיר.
זה התחבר לי למשהו שאחותי הגדולה אמרה לי מתישהו, שג'וני מיטשל שרה יפה והכל, אבל אי אפשר לשמוע אותה הרבה, כי זה יותר מידי.
ושתי התגובות האלה ביחד הבהירו לי נורא חזק את העניין של עוצמה. כי בשבילי אין דבר כזה יותר מידי ממנה... לא שתמיד בא לי לשמוע אותה, ממש לא. אבל תמיד כשאני שומעת אותה, אני מרגישה שזה כל כך תואם את הסערות הפנימיות שלי, את המנעד הרגשי החזק (רחב?) ואת הצורך הקיומי לפגוש ולמצוא דברים בעולם החיצוני (כמו מוסיקה, ספרים, ובעיקר בעיקר אנשים כמובן) שגם בהם יש את כל הרגשות האלה...

אני מתכננת לפתוח בלוג חדש, נדמה לי שיקראו לו ממשיכה בדרך בלוג. זה השם שמסתובב לי בראש כבר כמה ימים. אבל כנראה שעוד לא הבשלתי סופית. נראה לי שזה מתקרב

[חוחית*]

נראה לי שזה מתקרב
מרגש, אני אהיה שם @}

[אשה_שמחה*]

משהו שכתבתי כאן ב- 11.11.2008
מאוד אהבתי את מה שכתבת שם.
ובכלל, כל מה שכתבת על ג'וני מיטשל מרגש אותי ומעורר הזדהות גדולה. אני חושבת שזו הזמרת היחידה שמלווה אותי רצוף מגיל 13, כשגיליתי אותה לגמרי בטעות (כמו את כל אהבותי הגדולות)- קיבלתי מחברים של ההורים שלי קסטה מוקלטת של קט סטיבנס, ובצד השני היה את blue.
הולכת לשים את הדיסק

[הגבירה_בחום*]

מאוד אהבתי את מה שכתבת שם.
גם אני.
וגם אני מרגישה הרבה פעמים של"מדע" האמפירי יש המון חורים שחורים. נקודות שאין לו תשובות עליהן, שאי אפשר למדוד אותן, שאין להן ביטוי במספרים.....
ובצד השני היה את blue.
הוי סינדרום הצד השני של הקלטת. חלק ניכר מהמוסיקאים שהשפיעו עלי הגיעו לחיי כי היו מוקלטים בצד השני של הקלטת. כמו לדוגמא רנדי ניומן שהיה מוקלט בצד השני של ניק קייב (-:

[אמא_ללי*]

הוי סינדרום הצד השני של הקלטת.
לגמרי... כל מיני קלטות של אחותי הגדולה (שמעצם כך היו נחשקות בהגדרה) והצד השני שלהן הכיל נפלאות

[אשה_שמחה*]

וואלה כנראה שזו אחת מאותן תופעות מבורכות שהתפתחות הטכנולוגיה הכחידה (כמובן שיש גם חדשות שהיא יצרה).

[פלוני_אלמונית*]

Oh I am a lonely painter
I live in a box of paints
I'm frightened by the devil
And I'm drawn to those ones that ain't afraid

טוב, זו האסוציאציה שעלתה לי למה שכתבת וזה השיר שלה שהכי הכי נוגע בי.. גם אני מאוד מזדהה.

[פלוני_אלמונית*]

מרוב הזדהות שכחתי להזדהות - קרן שמש מאוחרת. (ד"א -הכנס בגינוסר? אם כן - עשית לי חשק. כבר שנים מתחמקת..)

[אמא_ללי*]

קרן שמש, כתבתי לך בדפבית.

בשעה טובה פתחתי את הבלוג החדש, ממשיכה בדרך בלוג. בקרוב גם אפצל את הדף הזה לשני דפים כדי שלא יהיו ארוך מידי (או לפחות לא הארוך ביותר ).
מוזמנות להמשיך איתי בדרך

[פלוני_אלמונית*]

דף מקסים, תודה