אמא ללי בלוג

אח, כמה טוב להיות בבית.

המשך יבוא...

המשך יבוא...
קדימה, מתגעגעים פה...
@}

ברוכה השבה

מחכה להמשך...

שיבה נעימה !
ושנה טובה ומופלאה !

לפני שנה וחודש, יום שישי לפנות בוקר. פרידה מרגשת בלתי אפשרית בשדה התעופה, שתי המשפחות בהרכב מלא. אנחנו אחרי שבועות ארוכים של אריזות, הכנות, סגירה של כל החיים שלנו כפי שהיו מוכרים לנו. שירה עם פחדים חדשים וגמגום שהופיע ביחד עם כל המתחים והשינויים. בטן של תחילת חודש רביעי. שש מזוודות שמכילות את כל הדברים שהיו מספיק חשובים בשביל לעבור איתנו את האוקיינוס מבלי להפר את מגבלת המשקל של חברת התעופה.
רגע לפני שאנחנו עוברים את השער, אבא של האיש אומר לנו: "תזכרו שאנחנו רואים את אותו ירח". אנחנו מתקדמים לכיוון הבידוק הבטחוני, ונפרדים במה שמרגיש כמו פרידה סופית בהחלט. כולם בוכים, משני צידי השער.
טיסה אחת סיוטית ומלאת הקאות, נסיעה שחוצה את העיר ניו יורק. בדרך רואים את השמש שוקעת בשקיעה מופלאה, עגולה ואדומה. הכל נראה אחרת - העצים, הבניינים, הריחות והקולות. אנחנו מגיעים למלון שהזמנו מראש כי הדירה ששכרנו ריקה מרהיטים ואי אפשר לישון בה. אני רואה את הירח מהחלון ואומרת לאיש - אבא שלך אמר שאנחנו רואים את אותו הירח. שנינו בוכים.

לפני יומיים, שוב שישי לפנות בוקר בשדה התעופה. המשפחות בהרכב חלקי, האווירה רגועה. הבנות ישנות בעגלה ובמנשא, מתעוררות רק אחרי שמסיימים למסור את המזוודות ומתיישבים בבית הקפה. שתיהן עוברות מיד ליד בשמחה, לחיבוקים וחיוכים אחרונים.
שוב טיסה קשה שמרגישה אינסופית, עוברים אותה דקה אחר דקה. נוחתים בניו יורק, מוצאים את הנהג שמחכה, ונוסעים באותה דרך. הפעם היא כבר מוכרת, אנחנו מכירים את הכבישים ואת המראות. מגיעים הביתה, שעה מקומית שמונה וחצי בערב, מבחינת הגוף שלנו התחושה היא של לפנות בוקר. מניחים את המזוודות בסלון, ובלי להתקלח נכנסים כולנו למיטה, לנצל כל רגע שהבנות ישנות. פעם ראשונה אחרי שלושה שבועות שכולנו ישנים ממש ביחד, שהאיש ואני שוכבים אחד ליד השנייה ולא במיטות נפרדות. מתעוררים בארבע לפנות בוקר ופותחים את היום בחביתות וריקודים. אנחת רווחה. אנחנו בבית שלנו. אמנם הוא רחוק מאד מכל האהובים עלינו, אבל עדיין, נכון לעכשיו, הוא המקום שלנו בעולם.
מידי פעם עולים גלים כואבים של געגוע ובכי. ברגעים אחרים תחושת האושר והשקט ממלאת אותנו. אנחנו מתחבקים המון, משלימים מגע אחרי תקופה שבה היינו מוקפים כל הזמן באנשים אחרים ובכלל לא היינו רק עם עצמינו, ארבעתנו כיחידה משפחתית נפרדת.
הדיסק של שולי רנד, שקיבלנו במתנה לראש השנה, מלווה את ההתאקלמות שלנו בבית ומרגש את שנינו עד דמעות. המוסיקה המופלאה תואמת את הרגשות שגואים בפנים.
המעברים האלה בלתי נתפסים. יש עוד כל כך הרבה להגיד על הביקור ועל כל החוויות, המילים מגיעות לאט לאט, ואני לא רוצה להאיץ בהן. אני מגלה שהג'ט לג תואם באופן מושלם את תהליך הנחיתה, גם הגוף וגם הנפש נמצאים בין שני המקומות, השעון הפנימי צריך זמן בשביל להסתגל לזמן המקומי, אנחנו כבר לא שם אבל עוד לא לגמרי כאן. כמו שהאיש אמר - מוזר להסתכל על השעון ולהרגיש שאין שום משמעות למה שהוא אומר.

בתיבה, ביחד עם כל הדואר, חיכה לשירה מכתב אהבה וגעגועים מהגננת שלה. שהיא חסרה בגן ושמחכים לראות אותה ולשמוע על החוויות. מפתיע ומרגש מאד.

וגם לכאן, לבאופן, טוב לי כל כך לחזור. התגעגעתי מאד.

אויש מקסימה אחת, את מתארת כל כך יפה את המסעות הקטנים-גדולים שלכם ואת הביחד של המשפחה הגרעינית הקטנה שלכם.
התגעגעתי אליך @}

התגעגעתי אליך
ברוכה השבה.

גם אני התגעגעתי

מרגישה בו זמנית את הרצון לכתוב, ואת הבלבול במחשבות. תחושה של חוסר בהירות ושל "מה בעצם אני רוצה להגיד?"
כבר זמן מה שיש לי הרגשה, שהדברים הכי חשובים ומהותיים הם אלה שבלי מלים, שאין דרך לספר עליהם לאחרים, ועוד יותר קשה לכתוב עליהם. אבל מלים הן הדרך לתקשר. אז מה זה אומר, שאני לא יכולה לתקשר את הדברים האלה? שבמהותם הם ביני לבין עצמי ואין אפשרות להעביר אותם הלאה לאחרים? ברגעים של השקט, של החיבור לרגע ולמהות, אין מלים. יש את הצלילים של אותו רגע, בין אם הם בכי, צחוק או הצרצר שהתחבא בחדר השינה שלנו כל הלילה. יש את המראות שחולפים מול העיניים - שמיים כחולים ורחבים עם פסי עננים לבנים, להקות של אווזים שחולפות בשמיים, שירה מתהלכת ומזמרת ואוכלת תפוח בו זמנית. המלים הן תמיד בדיעבד, לא שייכות לעכשיו. מעידות על כך שבעצם אני נמצאת עכשיו בזמן ובמקום אחרים, או במצב של דיווח.
ומצד שני יש הרבה דברים שאני רוצה לספר עליהם, הרבה נושאים שמעניינים אותי, הרבה מחשבות. אפילו לא מצליחה להבין כרגע האם זו סתירה ואם צריך ליישב אותה או שאין משמעות ליישוב שלה.

חוזרת שוב לספר כוחו של הרגע הזה. אני מבינה שטמונה בו נקודת מפנה עבורי. מסוג הספרים שהקריאה בהם קובעת "לפני" ו"אחרי".
אם אפשר להגדיר תכלית לחיים שלי, התכלית הזו היא הארה.
כמה מפחיד לכתוב את המשפט הזה.
כי בעצם, אין שום משמעות אחרת למימוש בעיני. אין שום תנאי חיים חיצוני שהוא בפני עצמו הדבר שאליו אני שואפת (יותר או פחות כסף, ילדים, ידע, וכו'). במצב המואר, הנוכח, כל רגע הוא מושלם בדיוק כמו שהוא, לא בגלל מה שיש או אין בו אלא בזכות האפשרות לקבל אותו. וכל מה שאינו הרגע הזה בדיוק, לא באמת קיים.

ופתאום אני תוהה, אם אין סתירה בין הכתיבה (וגם הקריאה) כאן לבין הנוכחות ברגע. וזאת עוד שאלה פתוחה בשבילי.
הדברים שאני קוראת כאן הם חומר למחשבה, ומעוררים בי הרבה רגשות, ומגלים לי אנשים נפלאים וחכמים ומרתקים. אבל מצד שני, בעקבותיהם יש הרבה רגעים שבהם אני עושה משהו אחר, אבל בעצם חושבת על משהו שקראתי כאן.
וההשפעה של הכתיבה היא אפילו יותר גדולה, כי בהרבה רגעים, במיוחד רגעים של קושי, אני מוצאת את עצמי מנסחת בראש איך אני אספר על הקושי הזה בבלוג, וזאת סוג של בריחה בשבילי. מתוך הקושי להיות נוכחת ברגע הכואב או המעצבן או המעליב, אני מתחמקת לניסוחי מלים ולרחמים עצמיים כאלה ואחרים. ושוב, ברגעים הצלולים אין מלים.

נדמה לי שזה שלב, אבל אני לא באמת יכולה לדעת כי עוד לא עברתי אותו.
הביקור בארץ הסתנכרן עם החופשה של האתר. ובמהלך הביקור, למרות שהיו לא מעט קשיים והתמודדויות מורכבות, נשארתי מחוברת למרכז שלי ושלווה ברמות שהצליחו מאד להפתיע אותי. הרבה מזה היה טמון ביכולת לחוות את הקושי, ואז לשחרר אותו. כך שברגע שהוא חולף, נפתר, מתמצה, אין לו קיום יותר ואין לו במה להיאחז. ולא מתקיים כל מחול השדים של להיזכר בכמה משהו היה קשה או מעצבן ולהחיות אותו בראש מחדש פעם אחר פעם.
ונדמה שלי שמאז שחזרתי להתחבר, אני שוב נשאבת. ושוב הראש שלי מלא ביותר מידי מלים, שרק מרחיקות אותי מהמרכז וממלאות אותי בזמזום.

האם זה אומר שאני מפסיקה לכתוב? מפסיקה לקרוא? אין לי מושג. עוד שאלה פתוחה, הזמן יוכל לענות עליה. סוג של חשבון נפש כנראה, מחפשת את הדרך לתחום אם מה שנחווה לי רגע כחסר גבולות.
אולי גם כאן, בתוך האתר, כמו בחיים, צריך לעשות הפרדות בין מה שנותן אנרגיה למה ששואב אותה, וללמוד יותר טוב לשמור על עצמי, להישאר יותר קשובה ומדויקת.
מתנצלת אם אני לא ברורה, גם אצלי בפנים זה עדיין מעורפל.

אמא ללי, אחרי זמן רב של רצון בלתי ממומש, סוף סוף חזרתי להשלים בבלוג שלך מהיכן שעזבתי אותו איפשהו במרומי הדף, בתקווה להשלים הכול, ואז יהיה לי קל יותר לעקוב. (עד כה עיכב אותי הפרפקציוניזם הידוע הזה...)
בינתיים הספקתי לקרוא די הרבה מהדף, וגם מה שכתבת מאז שחזרת.
(לא יאומן שאני מסכימה לקרוא את הסוף, לפני שסיימתי את כל השאר.... אחרית הימים....

).

התחברתי מאוד לפוסטים האחרונים.
ופתאום אני תוהה, אם אין סתירה בין הכתיבה (וגם הקריאה) כאן לבין הנוכחות ברגע.
שאלה שגם אני שואלת את עצמי רבות.
אך לא מצאתי עדיין תשובה עליה.

מה שאני יודעת - שהכתיבה תורמת לי הרבה. שכן, לא רק שהיא מתעדת את התהליך שאני עוברת, היא איפשהו גם בעצמה יוצרת את התהליך. היא זו שהרבה פעמים מביאה אותי לתובנות, ולפעמים לבחירות חדשות, או לשינוי דפוסים.
אז בינתיים לא הייתי רוצה לוותר עליה.

האם זה אומר שאני מפסיקה לכתוב?
אוי לא ! דווקא עכשיו כשסוף סוף הגעתי ?!

מפסיקה לקרוא?
חסר לך אם את עוזבת אותי ! (אם תלכי מי יחבק אותי

סת------ם, לא אפריע לך להיות מוארת.
לכי בדרך שלבך יורה לך.

את מקסימה.

ברוכה השבה

לכי בדרך שלבך יורה לך
<מרגיעון - "ללא חולמים - לעולם לא תהא מנוחה לעולם"...>

פראית, כיף לי שחזרת לקרוא. בדיוק לפני כמה ימים חשבתי על זה שהייתי רוצה שתקראי כאן, בדיעבד אני חושבת שזה בדיוק היה הזמן שבו באמת קראת.

אמא של דגיגונת

שננסה להיפגש שוב בקרוב?

אנחנו בתהליכים של חזרה לשגרה, מתברר שזה לוקח לא מעט זמן. שבוע שעבר היה חצי בגן חצי בבית, ואני משתדלת לזרום עם שירה. שתינו מאד צריכות למלא את משאבי הביחד אחרי שבארץ היא כל הזמן היתה מוקפת באנשים אחרים וגירשה אותי מעליה (אמא, תלכי מכאן. יש לי מספיק אנשים. אני רוצה את הדודים, לא אותך)

מאז שחזרנו הרבה יותר קל לי להיות לבד עם שתיהן, מן הסתם שילוב של סוויץ' מחשבתי ושל העובדה שמאיה קצת יותר גדולה.

משהו על באופן. יש כאן המון דפים שמעצבנים אותי. אפילו יותר ממעצבנים, עושים לי רע. אני מוצאת את עצמי קוראת אותם למרות שאני יודעת שלא כדאי לי, ואחר כך חושבת עליהם כל היום ומנסחת בראש כל מיני תשובות מחודדות. שלעולם אני לא כותבת כי אני לא רוצה להשתתף בסוג הזה של דיונים.
ומצד שני, יש כאן את הבלוגים שאני נורא אוהבת, ובעצם זה פשוט נהיה נשים שאהובות עליי. שגם אם הקשר הוא רק אינטרנטי (בינתיים?) אני מרגישה אכפתיות ומעורבות ואהבה ואני רוצה לדעת מה קורה ולקרוא. ועל זה אני לא רוצה לוותר.
ויש את המלכודת החלקלקה של רגעי השעמום, של לבהות ב מה חדש ולפתוח כל מיני דפים שאני לא מכירה. וכך גם להתוודע לעוד דפים מקסימים שעוד לא הכרתי ושכיף לעקוב אחריהם, אבל גם להיקלע לעוד דפים שבאים לי לא טוב. ולפי שם הדף אי אפשר ממש לדעת שום דבר.
ואני אוהבת לכתוב פה. מאד. וכמו שפראית כתבה מעליי, גם הכתיבה עצמה תורמת משהו לתהליך, מחדדת, מאפשרת לי לשתף, להתבטא, ועוד.

אז מה עושים?

אני מחפשת את הדרך להישאר כאן אבל בלי להיבלע, למצוא את הפינה שמתאימה לי.
וחוץ מזה, אני עכשיו במסע מאמצים להרחיב את חיי החברה ה"אמיתיים" שלי, כלומר אלה שאינם ברשת. אני שוב מגלה שהמינון של כמה שאני צריכה הוא לא מאד גבוה. אני אוהבת להיות לבד עם עצמי או עם מי מהבנות שנמצאת איתי בבית, ואני ממש לא מרגישה שצריך למלא את כל אחד מהימים בשבוע בפגישות עם אנשים אחרים או בקבוצות ומפגשים. פגישה אחת, אם היא נעימה לי, פעם ביומיים שלושה, בדרך כלל יכולה ממש להספיק. כי אני גם בקלות נהיית מוצפת מיותר מידי מפגשים ושיחות.
ואני מגלה עוד משהו נחמד שהשתנה בי בהקשר הזה. פעם הייתי צריכה שכל פגישה תהיה נורא מדוייקת. ודיוק זה משהו שקורה רק עם אנשים קרובים ומוכרים, וגם אז לא עם כולם ולא תמיד. הייתי מרגישה שמפגשים סתמיים בעיקר מעיקים עליי ואני חוזרת יותר עצבנית ממה שבאתי. ועכשיו אני שמה לב שמשהו זז. אני יכולה להנות מחברה של אחרים גם אם היא לא בדיוק בדיוק. גם אם אלו לא שיחות עמוקות ומשמעותיות, וגם אם יש הבדלים מהותיים בסגנון החיים או בבחירות, אם יש כימיה בסיסית נעימה זה מספק לי איזה שהוא צורך של פשוט לשהות בחברת אחרים. אולי כי יותר נעים לי בתוך עצמי ואני לא מחפשת שמישהו אחר ימלא משהו בתוכי, אולי משהו התעגל. אבל זה מאפשר עכשיו ליצור עוד אפשרויות למפגש חברתי שבעבר לא הייתי רוצה.

מרגשת.
הזדהיתי כל כך עם תיאורי הפרידות שלך. וגם אני מתלבטת בשאלות האלה של האם הקריאה והכתיבה כאן מקרבות אותי לעצמי או מרחיקות. פתאום תוך כדי שאני כותבת לך עלה לי הדימוי הזה של הברז. את מכירה את הברזים האלה (בדרך כלל בגינות או באתרי קמפינג) שפותחים וסוגרים אותם עם ידית ? לפעמים יש להם מעצור אבל לפעמים את מתחילה לסגור את הברז ומגיעה לאיזו נקודה שבה הוא נסגר אבל לא נעצר ואת ממשיכה להזיז את הידית והברז נפתח שוב. כלומר זו אותה הפעולה, אותו הכיון אבל עד לנקודה מסוימת זה פותח ומעבר לה סוגר.
ככה גם כאן.
שנה טובה לך יקירה @}

איזה יופי שחזרת. בואי נדבר!

שננסה להיפגש שוב בקרוב?
בכיף. אתקשר בימים הקרובים...

נהדרת ומדוייקת כמו תמיד.
מזדהה מאוד אם לבטי הכתיבה והקריאה.
@}

גם אני מזדהה מאוד עם לבטי הכתיבה והקריאה.

מאז שהאתר חזר מהחופשה החלטתי להגביל את השהות שלי בו, והסתבר לי שזה די קורה מעצמו. מן יצר לשימור עצמי התפתח אצלי ומונע ממני להיכנס לאותם דפים שמעצבנים אותי. אפילו יותר ממעצבנים, עושים לי רע. .
זה אחרי תקופה ארוכה (לפני החופשה) שהתבוננתי בהתמכרות הזו ולא ממש יכולתי לעשות כלום בקשר אליה. אני מאמינה שהכי טוב לתת לאיזון להבשיל מעצמו, תוך כדי הבעת כוונה לגבי הכיוון הרצוי

שתהיה לך שנה טובה ושמחה ומלאה חסד @}

התגובות שלכן נורא מרגשות אותי, תודה.
מי מה אהבתי את הדימוי של הברז, לקח לי קצת זמן לדמיין את סוג הברז שהתכוונת אליו.

אני מאמינה שהכי טוב לתת לאיזון להבשיל מעצמו, תוך כדי הבעת כוונה לגבי הכיוון הרצוי
תודה על המשפט הזה, הוא מזכיר לי דברים חשובים.

תמי, בטח

רגעים של חוסר אונים מוחלט עם שירה. היא עוברת מדבר אסור אחד למשנהו, מסתכלת לי בעיניים במין מבט משועשע כזה, מה תעשי עכשיו? איך תגיבי? חלק אחד בתוכי צורח מעצבים. בחלק הזה אני מרגישה כמו קורבן, מספרת לעצמי שהיא עושה את זה רק בשביל לעצבן אותי, ושאני לא מסוגלת להתמודד עם זה. אני כבר כמעט ולא מאמינה לסיפורים האלה, אבל זה לא תמיד מספיק כדי שלא אגיב מתוך המקום הרגשי הזה. ואז אני מוצאת את עצמי אומרת משפטים מפגרים כמו, אם לא תפסיקי לטלטל את המנורה לא נלך לגן משחקים. נו באמת .

גם אני מזדהה מאוד עם לבטי הכתיבה והקריאה.
ובכל זאת הגעתי להתעדכן..

שנה טובה.

החלטנו לקנות עוד רכב, כדי שתהיה יותר גמישות ובעיקר כדי שהאיש יוכל לעבוד יותר שעות. ביקשתי רכב מהיקום, ואפילו דייקתי את הבקשב לרכב יפני גדול

עכשיו אני מחכה לראות איך זה יתפתח.
בכל פעם שיש החלטה כזאת שכרוכה בהוצאה משמעותית, אני מתחילה להילחץ מחדש מנושא הכסף.
ברמת האמונה, אני מאמינה שכסף הוא סוג של פיקציה. ששפע לא באמת קשור לגובה המשכורת או החסכונות, ושאם נחיה בדרך שנכונה ובריאה לנו נושא הכסף יתאזן מעצמו. אני יודעת שזה נשמע נאיבי, אבל אני באמת מאמינה בזה. ובכל זאת מידי פעם אני ממש נבהלת... אולי זה לא טוב שאני לא עובדת עכשיו? ומה יהיה כשהילדות תגדלנה ויהיו יותר הוצאות? ומה עם חסכונות? והעתיד?
נראה לי שהפחדים האלה מאד קשורים לעניין ה"להרשות לעצמי". כשעולה משהו שמערכת הערכים הקודמת שלי תופסת אותו כמותרות או התפנקות, עולים ביחד איתו כל הקולות המאיימים. ונפתח מן מו"מ פנימי שבו אני צריכה לשכנע למה זה חיוני ולא מותרות. כמעט ומצאתי את עצמי כותבת כאן את הטיעונים המשכנעים...

הי מתוקה,

בעניין הקריאה באתר - גם לי בשבוע שעבר זה כבר הגיע לאיזה סוג של מיאוס.
מאוד מכירה את מה שאת מתארת - במיוחד את זה:
ויש את המלכודת החלקלקה של רגעי השעמום, של לבהות ב מה חדש ולפתוח כל מיני דפים שאני לא מכירה.

היה לי רעיון, למרות שלא יישמתי אותו:
לשמור במועדפים רק את הדפים שמעניין אותי להיכנס אליהם באופן קבוע - ולהיכנס אליהם תמיד דרך המועדפים ולא דרך מה חדש.
ככה לא מופיעים מול העיניים כל מיני דפים שאני לא באמת רוצה להיכנס אליהם, או עוד ועוד דפים חדשים.

אולי אם בכל זאת רוצים להתעדכן אם יש דפים חדשים מעניינים, אז נניח פעם בשבוע או פעם בכמה ימים כן נכנסים ל-מה חדש. וכל השאר לא.

אני לא עשיתי את זה, כי נראה שעדיין לא ממש מתחשק לי לעזוב את ההתמכרות הזאת.
אבל אולי לך זה יתאים?

חוצמזה, אוהבת לקרוא את המודעוּת שלך מול הילדים.
(אפילו שימת הלב למשפטים 'המפגרים' שאת אומרת....)

אהבה

אהובתי! חזרנו מחול ביום חמישי ועכשיו קראתי את כל מה שהחמצתי. את כותבת כל כך יפה שזה עושה לי מן קווץ' כזה בלב. מאד רוצה לדבר איתך שיחה רגילה, אבל בינתיים הייתי חייבת לכתוב לך משהו כאן. נשיקות

ואו! בדיוק היום חשבתי עליכם והסתכלתי מה התאריך והסקתי שכנראה כבר חזרתם.... מחכה לשמוע חוויות. נשיקות...

אין מה להגיד, ילדות קטנות זה בלגן גדול. עם כל הרומנטיקה של חיתולי בד, ובלי חיתולים, וקשב, המציאות מוכיחה את עצמה כמאד שונה מהצפיות או ממה שכתוב בבאופן. כבר כמה חודשים שהתקשורת היא חד צדדית לחלוטין. הילדה המסכנה מסמנת לי שעות על כל פיפי ואני מסרבת לפשפש אותה עד שבסוף בייאושה היא עושה בחיתול

Yeah, right.
אני יודעת מתי יש לה פיפי, אבל זה לא עוזר לי בשום צורה אלא אם כן לידע הזה יש ערך תיאורטי, כי היא ממש, ממש לא בקטע של לעשות את הפיפי הזה ב"מקום המיועד". והאמת, גם לא ממש מפריע לה להיות רטובה. אז כל עוד אנחנו בבית, סבבה. אני מחליפה חיתולי בד בקצב של אחד לשעה בערך ופה ושם נותנת לה להיות רק עם מכנסיים ואז מחליפה את המכנסיים. בקטנה. אבל התחלנו להסתובב עכשיו הרבה יותר מקודם, ומתחיל להיות מאד קר בחוץ, וכל החלפה כזאת דורשת שיהיה מקום פחות או יותר סביר להחליף ושיתוף פעולה ממאיה, שהרבה יותר קשה להשיג אותו כשיש דברים מסעירים מסביב.

והלילות, שרק עד לפני כמה שבועות יכולתי להשוויץ בהם - היא יבשה כל הלילה, ולפנות בוקר היא מתפשפשת מתוך שינה, גם אם במשך היום היא עסוקה מידי בשביל לשתף פעולה. אז לא ולא. הלילות רטובים לכל האורך, וכבר אי אפשר להשכיב אותה רק עם חיתול כי קר, ופתאום הרעיון של להחליף חיתול רטוב 3 או 4 פעמים במהלך הלילה, ולהפשיט ולהלביש אותה ובכל פעם מחדש להתעורר בשביל זה לגמרי, נראה מטופש למדי.

אבל הקקי. בתחילת דרכי השאננה חשבתי לעצמי, אפילו אם יהיו שביתות פיפי, על קקי היא תמיד תודיע. אז אני לא אצטרך להתעסק עם חיתולים עם קקי. ובכן, הביטוי להתעסק בקקי מקבל משמעויות חדשות בימים אלה... התחלנו קצת מוצקים, והקקי בהתאם. רק שהוא בחיתול, או במכנסיים, או על השטיח, תלוי מה היא לובשת או לא בזמן שהיא עושה אותו. ואני מוצאת את עצמי מרוחה, מנגבת, מנקה, שוטפת, ומהרהרת בינתיים הרהורי כפירה.

פתאום ההמצאה של חיתולים חד פעמיים נראית דווקא די חכמה....

אז הנה קצת פרחים להריח אחרי כל הקקי...
@} @} @} @} @}

מה המזל הגדול? שהיא תינוקת מהממת שאין דברים כאלה.
איך שהיא פותחת את העיניים בבוקר היא נשענת עליי ומתרוממת כדי לחפש איפה במיטה נמצאת שירה ולהתחיל לצהול אליה בשמחה ולזחול לכיוונה כדי לנסות להוציא לה את המוצץ מהפה. מן משחק שכזה, כמו גור חתלתולים. את שירה זה לא כל כך משעשע.
רוב היום היא עסוקה בלהחריב את הבית בשיטתיות, לאכול ניירות בכמויות ולצרוח בעלבון ומחאה אם אנחנו מוציאים לה אותם מהפה

היא כל כך רגועה, וצוחקת, וסקרנית, ומלאת חיוניות... לפעמים אני מסתכלת עליה והיא ממש כמו גור קטן, גור אדם.

לפני חצי שעה ישבתי בסלון עם כוס קפה וספר כשמאיה זוחלת סביבי. בהתחלה היא ניסתה לאכול את הספר, ואז לחטוף לי את הספל של הקפה. כששירה היתה תינוקת, היינו מלמדים אותה שהספל חם. היא היתה מושיטה אצבע לאט ובעדינות, ומחכה שנגיד "חם". ככה היא היתה יושבת על האיש כל בוקר בזמן שהוא היה שותה את הקפה, במשך חודשים ארוכים, ואחר כך כבר היתה אומרת חם בעצמה. היום ניסיתי לעשות את זה עם מאיה. קירבתי לה את האצבעות בעדינות אל הספל ואמרתי, חם. כמה פעמים. היא הסתכלה עליי בחיוך גדול ומבודר, שיחקנו קצת במשחק הזה, ואז היא שוב ניסתה לחטוף את הספל עם כל כף היד בתנועה גדולה ומהירה. טמפרמנט שונה כבר אמרנו?

מחר מגיעה אלינו אחותי הקטנה, לביקור של שבועיים. איזה כיף

מבצע "חיפוש החברים" הולך ממש לא רע, אני מפתיעה את עצמי לטובה. גיליתי עוד שתי קבוצות באיזור שנפגשות. אתמול הייתי במפגש של אחת מהן, קבוצת אמהות שהן בראש טבעי וכו'. זה עלול להיות לא פשוט מבחינה טכנית להגיע למפגשים כי עוד לא מצאנו עוד רכב וחלק מהמפגשים ידרשו נסיעה לא קצרה, אבל גיליתי שלא היה לי מאד קשה לבוא למקום שאני לא אכיר בו אף אחת, להיות החדשה, לספר שאני מחפשת להכיר עוד אנשים, וככה. כיף לגלות את זה. זה עדיין דורש הרבה אנרגיות, עדיין ברור לי שבשביל הסיכוי שבאמת יתפתח מזה משהו יותר משמעותי אני צריכה עכשיו להשקיע, ולבוא, ולהיות חברותית, אבל זה הרבה יותר מרגיש כמו בחירה. זה משהו שאני יכולה לעשות אם ארצה, ולא משהו שמאיים עליי עד כדי כך שכבר לא שווה לצאת מהבית בשבילו.
וגם, בדיוק הגיעה לכאן משפחה ישראלית חדשה עם שני ילדים קטנים, ואמא שנמצאת בבית עם התינוק. נפגשנו השבוע לבית קפה וטיול עגלות והיה ממש, ממש כיף

וגם, יש לה אחות ממש באופנית, אז שום דבר ממה שאני מזכירה לא נשמע לה מוזר או דורש הסברים, וזה מאד נעים לי. למרות שאני כבר ממש לא בעמדה שמתנצלת או מחפשת אישור, זה עדיין מעייף לפעמים להסביר למישהו למה אנחנו ישנים עם הבנות, או מה זה החיתולים האלה, או למה אני בבית ועד מתי אני מתכוונת להישאר.

אני מגלה, שככל שנהיה לי יותר נוח בעור שלי עצמי ועם הבחירות שלי, אני פחות צריכה שכל מי שאני פוגשת יהיה דומה לי. אני פחות מחפשת הדהוד לתחושות שלי אצל אחרים, ויכולה ליהנות ממפגש גם אם יש כל מיני מחשבות ממש לא משותפות או בחירות שאין עליהן הסכמה.

אני מגלה, שככל שנהיה לי יותר נוח בעור שלי עצמי ועם הבחירות שלי, אני פחות צריכה שכל מי שאני פוגשת יהיה דומה לי.
ואפשר גם להרחיב את זה ולראות שאלו שמנסים שתהיי דומה להם, כנראה עוד לא כל כך נוח להם בעור של עצמם.... איכשהו יותר קל לסלוח על זה ככה.

נכון. איזו הבחנה יפה, תודה

לפעמים הכל מרגיש כמו מן ערימה גדולה כזאת. של כביסה מלוכלכת, של כביסה נקייה ולא מקופלת, של כביסה נקייה ומקופלת שמחכה להיכנס לארון, של כלים מלוכלכים ונקיים, של זבל להוציא, שול קניות להכניס, של דברים שאני רוצה לעשות ולא מספיקה... ובתוך הערימה הזאת הימים חולפים, הבנות גדלות מיום ליום. מאיה נהיית יותר פעלתנית עם כל יום שעובר, עושה זחילות אקרובטיות מתחת לכיסאות ומשתחלת לפינות בלתי אפשריות. שירה לומדת יותר ויותר אנגלית והיא כל כך גדולה ומתוקה ומבינה.
אני מסתכלת על הערימה הזאת שהיא החיים שלי, ומזכירה לעצמי שהכל זמני. שהן הולכות וגדלות, שלא תמיד לבשל ארוחת ערב יהיה פרוייקט שדורש כל כך הרבה אנרגיות, שיום אחד אני באמת אצליח לפנות מהארון את בגדי ההריון ולאחסן אותם בשקית, אבל יכול להיות שהיום הזה די רחוק. ורוב הזמן זה בסדר, אני לוקחת נשימה עמוקה בתוך הבלגן, וזוכרת שאם הייתי נצמדת לכל התכניות המצב רק היה יותר גרוע כי זה לא היה משנה את ה(אי) יכולת שלי לבצע אותן כרגע.

אחותי המהממת פה וממש כיף לי איתה. אני לא חושבת שיש עוד מישהו שהייתי יכולה להרגיש כל כך נוח עם השהות שלו בתוך הבית הקטן שלנו. אנחנו לגמרי עשויות מאותם חומרים, היא ואני, ומדובר על חומרים שונים לגמרי מאלה שמרכיבים את שאר בני המשפחה

.

מותק שלי.
עשיתי השלמות סופסוף. איזה כיף לקרוא פה.
למרות הבאלגן והקקי וההתמודדות, את נשמעת לי בוטחת ושלמה. הרבה פחות מעורערת מפעם
באמת מרגישה בנוח בעור שלך.
לפעמים הכל מרגיש כמו מן ערימה גדולה כזאת. של כביסה מלוכלכת, של כביסה נקייה ולא מקופלת, של כביסה נקייה ומקופלת שמחכה להיכנס לארון, של כלים מלוכלכים ונקיים, של זבל להוציא, שול קניות להכניס, של דברים שאני רוצה לעשות ולא מספיקה... ובתוך הערימה הזאת הימים חולפים,
את יודעת שאצל כולם החיים מרגישים לפעמים ככה, בלי קשר למצבם הריאלי בשטח (-:

התגעגעתי @}

(קוראת אותך)

מוזר. מרגישה רצון לכתוב אבל אין משהו מסוים שאני רוצה לספר.
אמצע הבוקר, מאיה ואחותי ישנות ביחד במיטה הגדולה ולראשונה בדי הרבה זמן אני יושבת לבד מול המחשב בלי להרגיש שיש לי שניות ספורות עד שמישהו יצטרך ממני משהו. ואפילו הספקתי לשתות כוס קפה שלמה, בעודה חמה!
נו, רק דיברתי. ברור שהיא התעוררה עכשיו....

מרפי לא מפספס...
אני בטוחה שבשניה שנגזלת מהמחשב צפו ועלו לך בראש כל הדברים שרצית לכתוב. נו, מילא, נתאזר בסבלנות.

ברגע אחד התכניות של הבוקר השתנו. כבר הייתי לבושה בג'ינס וחולצה חדשה, בדרך לקחת את שירה לגן ואח"כ לנסוע עם מאיה לפגישה של לה לצ'ה, על נושא שמדבר אליי. בעודי מתכננת איך והאם לעצור לקנות הפוך שווה לפני הפגישה, האוטו מתחיל להשמיע דפיקות מוזרות על הכביש. טלפון לאיש, אחורה פנה, הוא יוצא לקשור את החלק שהתפרק, ולוקח את שירה לגן ואת האוטו למוסך.
מאיה ואני בבית לבד, חזרתי לטרנינג חמים ומפנק וחולצה של בית, מאיה ישנה ואני עם קפה של בית מול באופן. אולי זה לא כל כך רע בעצם...

אנחנו בלבטים לגבי שנה הבאה, עוד לא ברור אם אנחנו חוזרים לארץ או נשארים כאן עוד שנה. קשה לי, כמובן, להיות בחוסר וודאות לגבי זה. אני מסתובבת עם תחושה שאם הייתי יודעת שאנחנו חוזרים (או לא), כל מה שאני עושה עכשיו היה מרגיש אחרת. ובו זמנית אני יודעת שהתחושה הזאת היא אשליה של ה- mind, שההווה של רגע מסוים לא באמת מושפע מהידיעה הזאת, כל עוד אני נשארת מחוברת לרגע ולמה שבאמת נכון לי לעשות בתוכו.

נהנית לקרוא אותך כמו תמיד @}

כל כמה זמן עולה איזה תוכן ישן מהעבר, שעובר בחינה מחודשת. עכשיו נמצא על הפרק נושא ארוחות הערב.
במשפחת המקור שלי אוכלים את הארוחה המבושלת בערב, ובאופן כללי תמיד היה הרבה עניין סביב ארוחות משותפות, מעין עקרון מנחה לאכול את הארוחות ביחד, שלפעמים נחווה אצלי כהשתדלות נעימה ולפעמים כמשהו כפוי ולא מותאם.
אני מתחילה בתקופה האחרונה לגלות כמה העניין הזה טעון אצלי, מלא בציפיות מעצמי לקיים איזה אידיאל, והציפיות האלה מעוררות הרבה מתח. זאת עבודה לא פשוטה, להפריד בין החלקים שחשובים לי באמת, כמו ארוחות מגוונות ובריאות, הרבה סוגים של ירקות, עדיפות לאוכל שבושל עכשיו ולא חומם, לבין הציפיות הלא ריאליות שמתלבשות על זה - להיות מסוגלת להרים ארוחה כזאת כל יום, להכין אותה מוקדם כדי שכולנו נוכל לשבת ביחד כשהאיש חוזר (מה שאומר שהרבה פעמים אני עם שלושה דברים על האש כשאני עם שתיהן לפני שהוא בא, וזה בית משוגעים), וכאלה.
אתמול בערב היה מן רגע של הארה בהקשר הזה. אני הייתי מפורקת מעייפות בערב, אחותי ואני בילינו את הבוקר בקניון וחזרתי עם כמה חולצות ודיכאון קניונים מתקדם, מאיה לא ישנה כל היום והכל היה הפוך. הכרזתי שאני לא מסוגלת לקחת אחריות על ארוחת הערב. הפלא ופלא! כולם אכלו ושבעו מאוכל טוב שהיה מוכן מיום קודם, כל אחד בזמן קצת אחר לפי איך שהתאים לו ולפי איך שהערב התגלגל. ואני צברתי כוחות במהלך הערב במקום לכלות אותם. המממ.... בהחלט חומר למחשבה בשבילי.

מלא בציפיות מעצמי לקיים איזה אידיאל, והציפיות האלה מעוררות הרבה מתח
הציפיות האלה.... כמה הייתי שמחה לנעול אותן בקופסא לאיזה זמן... (-:

אני מסתובבת עם תחושה שאם הייתי יודעת שאנחנו חוזרים (או לא), כל מה שאני עושה עכשיו היה מרגיש אחרת. ובו זמנית אני יודעת שהתחושה הזאת היא אשליה של ה- mind, שההווה של רגע מסוים לא באמת מושפע מהידיעה הזאת, כל עוד אני נשארת מחוברת לרגע ולמה שבאמת נכון לי לעשות בתוכו.

וואו, בדיוק הבנות שחוזרות אצלי לאחרונה.
זה עולה לי כשאני שמה לב איך מצב הרוח שלי משתנה כאשר נדמה לי שיש תקווה או כאשר נדמה לי שאין תקווה, בזמן שבעצם, המציאות העכשווית היא בדיוק אותו הדבר.

אז למה לא פסיכולוגיה בעצם?
במילה אחת: הצמצום.
ובקצת יותר מילים -
לפני כמה שנים, במהלך התואר השני, התבקשנו להעביר סוללה דיאגנוסטית (מערך קבוע של מבחנים פסיכולוגיים) כחלק מקורס בפסיכודיאגנוסטיקה. מוצאים מישהו שמוכן להתנדב למשימה, מעבירים לו את המבחנים (סיפור שלוקח כמה שעות טובות), ואז מנתחים את הכל ומגישים דו"ח. עשיתי את המטלה ביחד עם חברה טובה, ומצאנו מתנדבת חמודה שהעברנו לה את הטסטים, ניתחנו, חפרנו, הגשנו דו"ח וכו'.
הבחורה היא חברה טובה של גיסתי (ככה הגענו אליה), וזמן מה אחר כך היא הגיעה אלינו הביתה. מתישהו האיש התחיל לנגן, והיא ביקשה ממנו לנגן לה את זה , והיא שרה. לא שמעתי אף פעם מישהו (שהוא לא ג'וני מיטשל) ששר את השיר הזה כמו שהיא שרה אותו. הוא קשה בטירוף. והשירה שלה, היכולת המופלאה הזאת לגעת, להתבטא ולרגש, היא משהו שלא בא לידי ביטוי בשום מבחן פסיכולוגי. אני זוכרת שהקשבתי לה כולי מצומררת וחשבתי לעצמי, איך יכול להיות שכתבתי דו"ח שלם על הבחורה הזאת, כביכול על האישיות שלה, בלי לדעת שהיא שרה ככה, בלי לשמוע ולהרגיש את זה.
סתם אנקדוטה, ברור שזה הרבה יותר מורכב מזה. אבל זאת תמיד תזכורת טובה בשבילי שכל התיאוריות והגישות והשיטות הן כלים, לא יותר ולא פחות.

אהבתי מאוד את מה שכתבת @}

גם אני

תודה מתוקות

יום חורפי וגשום היום, שנפתח במעיכות גדולה. העיסוק בהחלטות ובהתלבטוית מאד לא קל לי, הוא מעלה הרבה מתחים, חששות ופחדים. החלק הכי חשוב, הוא שאני סומכת על התהליך שאנחנו עושים. עוד אין לי ממש מושג מה יעלה בסופו, אבל אני מרגישה שאנחנו נמצאים בדיוק במקום הנכון, ואני לא ממהרת לחתוך לאיזה שהוא כיוון רק כדי להימנע מהקושי שיש עכשיו. וזה כבר המון, כי הקושי הוא גדול. אני מפחדת מהמחשבה של להישאר כאן עוד שנה, אבל גם מפחדת מהשלכות אפשריות של להחליט שחוזרים ויהי מה.
כך או כך, כל הלילה היה מתוח וללא מנוחה, ולווה גם בהרבה התעוררויות של הבנות (כולל קקי של מאיה בשלוש וחצי לפנות בוקר. אבל הוא היה בכיור ולא בחיתול אז היה שווה הכל

). והבוקר נכנעתי, כניעה שמעמיקה ככל שהשעות חולפות. התמסרתי לנאחס ולתחושת המעיכות. טפטפתי תמצית אגוז של פרחי באך לתוך כוס מים, שחררתי את התכניות לבשל לערב בזמן שמאיה ישנה והלכתי לישון איתה. קיבלתי את זה שאני בוהה, לא מפוקסת ולא קשובה, והצלחתי סוף סוף להוציא להפסקה את הקולות שמבקרים אותי על זה. איזו הקלה, איזה שקט...
באורח פלא, גם שיחה עם אבא שלי על ההחלטה דווקא עשתה לי טוב למרות שחששתי מהדברים שהוא יגיד.
ועכשיו אני ממש שומעת את השקט ומרגישה אותו בכל הגוף.
תודה, אמא.
< כבר זמן מה, אני מתנסה במין דיבור / תפילה שבזכות סוסת פרא אהובתי אני מפנה אותו לאמא שהיא "על תקן" אלוהים, ומגלה כמה הפנייה לאמא מאפשרת לי להגיד דברים שלאלוהים יותר קשה לי להגיד אותם. בעיקר תודה. עוד מחשבות על הנושא הזה בקרוב, אני מקווה>

קיבלתי את זה שאני בוהה, לא מפוקסת ולא קשובה, והצלחתי סוף סוף להוציא להפסקה את הקולות שמבקרים אותי על זה. איזו הקלה, איזה שקט...
נשמע נהדר, אני מאוד אוהבת את הרגעים האלה.

אמא ללי תודה על מה שכתבת. תזכורת לעצמי לא לחטוא בצמצום. נגעת בי עם אחת המבצעות הכי הכי בכל הזמנים לטעמי, עם אחד השירים הכי הכי. @}

גם אני אהבתי את מה שכתבת על הצמצום.
אוהבת את דרך החשיבה המעמיקה שלך שרואה דברים פנימה ובדקויות, וה'לא מצמצמת'.

אני במצב לא מי יודע מה.
המתח אורב לי, מנצל כל רגע שאני לא ערנית כדי להתגנב בחזרה. השרירים נדרכים, הלסת מתהדקת, אני נבהלת בקלות וקופצת מכל דבר.
הבוקר מאיה העירה אותי ב-8, אחרי לילה ראשון בהרבה לילות שישנתי טוב. הלכתי איתה מהר לסלון לפני שהיא תטפס על שירה בצהלות שמחה ותוציא לה את המוצץ מהפה כמו שהיא אוהבת לעשות בבוקר, והיתה לי התנסות ממש מעניינת. למרות שכבר הרבה זמן אני יודעת ש לא טוב לי לפתוח את הבוקר מול המחשב, אני אף פעם לא מצליחה להימנע מזה. ומוצאת את כל אנרגיות הבוקר שלי נשאבות לתוך משהו שהיה כתוב במייל או בבאופן.
הבוקר לא נכנעתי ל"צורך" למרות שהוא עלה שוב ושוב, ולא ניגשתי למחשב. הרגשתי מין ניגוד חריף, איך הגוף עוד לא לגמרי התעורר ובכלל לא נוכח, והמוח רץ על פול ספיד בניוטרל. קפצו לי לראש תכניות, דברים שצריך לעשות, מחשבות על כל מיני פרטים, רצון רק לבדוק משהו קטן במחשב או באיזה ספר. שוב ושוב החזרתי את עצמי אל הרגע, אל מאיה שיושבת מולי צוחקת ומתוקה. אחרי כמה זמן התחלתי להרגיש את הגוף שלי. את האגן שיושב על השטיח מתחיל לקבל את המשקל והכובד שלו, את כפות הרגליים. עשיתי קצת מתיחות איטיות לצוואר והרגשתי אותו מתארך פי ארבע. חשבתי איזו מתנה זו לגוף ולתודעה לפתוח את היום באימון יוגה קצר או אפילו בסדרת מתיחות, וכמה זה לא דבר אפשרי במצב החיים הנוכחי שלי.... זה בהחלט שיפר את הדרך שבה היום הזה נפתח, הרגשתי מאד מעוגנת והיה לי מצב רוח מצוין...
אבל לקראת הערב שוב המתח הזדחל פנימה, ועכשיו אני ממש מרגישה אותו ברחבי הגוף. בעסה.

נמצאת במן ענן סמיך של ערפל. לא רואה ממטר לשום כיוון.
מאיה עם חום כבר יומיים, חלק מהזמן הוא גבוה מאד.
שירה קיבלה אתמול שני חיסונים מיותרים שבלעדיהם היא לא יכולה להמשיך לבוא לגן (מדינה חופשית עאלק).
כל פעם נדמה לי שאני מבינה משהו, ואז הערפל שוב צונח ומכסה את הכל.
מצטנפת, מחבקת את התינוקת הלוהטת שלי ומחכה שהגל הזה יעבור.

מבינה אותך.
מכירה את תקופות הערפל הסמיך הזה מבפנים.
@}

אני בחדר המחשב/ משחקים עם דלת סגורה

האיש והבנות בסלון. ביקשתי ממנו זמן שנקרא בכל עיתוני ההורות האמריקאיים me time, שמתי לי טיימר והסתגרתי בחדר.
הרבה פעמים אני מרגישה פער, בין המשפטים שמתרוצצים לי בראש כל היום ואני מדמיינת אותם נכתבים כאן בתוך המלבן הלבן, לבין מה שקורה בפועל כשאני סוף סוף מתיישבת לכתוב. זה אף פעם לא יוצא כמו מה שדמיינתי. לפעמים פתאום נכתבים דברים שבכלל לא ידעתי שאני רוצה להגיד, ומהצד השני הרבה דברים שכן רציתי לכתוב עליהם פשוט לא יוצאים. אני לא מצליחה לנסח, או שברגע האמת לא בא לי.
מה שבטוח, הוא שהכתיבה בראש נהייתה קצת טורדנית בתקופה האחרונה. קורה לי משהו ואני ישר מתמללת אותו ומדמיינת אותו כתוב.

מה שבטוח, הוא שהכתיבה בראש נהייתה קצת טורדנית בתקופה האחרונה. קורה לי משהו ואני ישר מתמללת אותו ומדמיינת אותו כתוב.
אויש מכירה את זה...
לפעמים אני לא נותנת לעצמי ללהכנס באמת בשום דבר אחר עד שאני לא רואה את זה כתוב. ואז מתחילה הציפיה לתגובות ואז לתגובה חזרה.... וכך הלאה.
אני מאמינה שצריך פשוט ללמוד לשלוט בזה. לתקצב את זה.
מקווה שנעים לך ב- me time שלך (-:

ועכשיו לדברים שבאמת רציתי לכתוב

שירה כל כך גדלה. אני מרגישה שאנחנו מגיעים לשלבים שהם מעבר לכל מה שדמיינתי אי פעם. אף פעם לא הצלחתי לדמיין אותה כל כך גדולה, ועצמאית, ונפרדת. ולחשוב שזה רק קצה ההתחלה של העצמאות והנפרדות.... בבת אחת היא כל כך נפתחת לעולם. האנגלית שלה קפצה משמעותית בשבועות האחרונים, ובהתאם גם האינטראקציה עם הילדים האחרים בגן. יש לה חברה, שהיא ממש מחכה לפגוש אותה ולשחק איתה, והיא כל יום מסתובבת בבית עם שקית על הכתף שהיא על תקן התיק של הגננת, ואומרת שהיא כמוה. היא עושה עכשיו המון דברים לבד, ולא מתוך זה שהיא קטנה שמנסה להתאמן בלעשות לבד, אלא פשוט בגלל שהיא כבר גדולה. זה כל כך מרגש, וגם קצת צובט. ומתחיל להתמחש לי מה שאני יודעת בראש כל הזמן אבל מאד לא קשור לחוויה שלי כרגע - שהשלב הזה של תינוקוּת וטיפול צמוד ואינטנסיבי הוא כל כך זמני וכל כך קצר בהשוואה לשאר החיים....

ומאיה פתאום נהיית לי קצת זרה. אני מרגישה בימים האחרונים שאני לא ממש מכירה אותה לעומק. היא כבר לא תינוקת פצפונית שכל כולה צרכים פיסיים, ויש לי תחושה שלמרות שהיא מבטאת את עצמה בצורה מאד ברורה, מה שקורה אצלה בפנים עכשיו הוא יותר מורכב ממה שיוצא החוצה, ויש שם הרבה שאני לא מבינה.

אני מגלה, שחלק מלהיות אמא לשתיים (עדיין מרגש אותי שזה מה שאני

) זה לקבל את זה שהיחסים איתן משתנים כל הזמן, ומושפעים אחד מהשני. יש גלים שבהם אני מרגישה יותר קרובה אל אחת מהן ופחות אל השנייה, ואני לומדת להבין שזה ממש בסדר. זה לא אומר שאני אוהבת פחות, או אמא פחות טובה, זה פשוט ככה. זה גם היה ככה לפני שמאיה נולדה, אבל אז היחסים עם שירה היו במרכז הפוקוס וכל תזוזה בהם קיבלה כל כך הרבה משקל ומשמעות. ועכשיו יש בזה משהו הרבה יותר בריא, טבעי, זורם. מתקרבים, מתרחקים, זזים, והכל זה בסך הכל גלים ואדוות על פני נהר גדול, זורם ואיתן של אהבה.

(-:

@}

מקווה שנעים לך ב- me time שלך
אוח, נעים לי מאד. תודה מותק

בעוד חודש וקצת אהיה בת 30.
הגיל אף פעם לא היה עניין. יום הולדת בשבילי תמיד היה יותר עניין של אגו סביב היום עצמו - תשומת לב מאחרים, מי יזכור, מה יעשו, איך יתייחסו. בעבר הרחוק זה היה חברות, בשנים הראשונות של הזוגיות כל הציפיות הונחו על כתפיו של האיש, ובשנים האחרונות זה מין משהו משולב. כבר פחות דרמטי מפעם אבל בהחלט נמצא שם. המחשבות, מי יתקשר ומי לא. ואפילו שאני כבר ממש לא רוצה מתנות ומאד נמנעת מלצבור חפצים מיותר אני עדיין רוצה שיקנו לי מתנות ביום ההולדת. סוג של אישו.
השנה פתאום הגיל נראה לי משמעותי. בכל זאת, גיל 30 זה כבר לא צחוק... כל עוד זה היה 20 ומשהו לא מאד שינה לי מה המשהו הזה, ועכשיו זה מקבל משקל חדש, איזו רצינות כזו. אשה בת 30. אני רואה את זה כתוב שוב ושוב, ונמצאת בתהליך של התחברות לזה. השנה אני עסוקה בדברים שאני רוצה לעשות בשביל עצמי לכבוד יום ההולדת. כל המחשבות שלי על איך לציין אותו לא כל כך קשורות לאנשים אחרים, אלא יותר לחגיגות שלי עם עצמי (לא בהכרח לבד). תחושה של ברית שהולכת ומתחזקת, ברית פנימית.

וגם (אחרון להיום), כבר כמה זמן שאני משתעשעת במחשבה לעבור לבלוג חדש. הדף כבר כבד, ואני בתחושה של התחדשות.
אבל עוד אין שם מתאים, אז אני מחכה.

תחושה של ברית שהולכת ומתחזקת, ברית פנימית. איזה יופי. @}

בקשר לפוסטים הנכתבים בראש, גם אני חושבת שאפשר _ פשוט ללמוד לשלוט בזה. לתקצב את זה.
אצלי זה עבד. כמעט שנתיים וחצי שרוב הזמן היה בראש שלי איזה פוסט בהתהוות. רוב הזמן זה לא הפריע לי אבל במדיטציות זה מאוד הרעיש לי. אז לפני כמה שבועות, במהלך מדיטציה כזאת אמרתי לעצמי "עד כאן ! מעכשיו את לא כותבת יותר אם את לא על יד מחשב (או לפחות מחברת ועט. פחחחח)!" . וזה עבד. בהתחלה עוד היה מתפלק לי, אבל עם הזמן למדתי לתפוס את זה יותר מהר ולקטוע את ה'כתיבה' באיבה. בסוף המוח התיאש וויתר. אז נכון שאני כותבת פחות בגלל זה, כי קודם הייתי יכולה פשוט לשבת ומיד לשפוך את כל מה שכבר נכתב שם מראש (ב10% מהמקרים בהם זכרתי את מה שנכתב בראש), אבל מצד שני זה פינה כל כך הרבה מרחב תודעתי! זה עוד חלק בפאזל הזה ששתינו מרכיבות במקביל, תמונת נוף ההויה בטריליונים חתיכות.
זה בדיוק הדבר החמקמק הזה של להרגיש את ההוה בלי להמליל אותו. פשוט להיות בו. לכתוב פוסטים בראש זה לא להיות עד הסוף.
(גם להפסיק לכתוב אותם לא הופך אותך באחת למוארת, אבל, כאמור, זה עוד חלק קטנטן בפאזל)

שבוע טוב!

אני מאוד אוהבת לקרוא את האימהות שלך דרך הבלוג הזה, זה תמיד עושה לי חשק להיות אמא כמוך, בעיקר עכשיו כשאני מגלה שאת עוד לא 30, אולי גם אני אהיה אמא לשתיים בגילך (-:
תמיד נהנית לקרוא אותך @}

השנה אני עסוקה בדברים שאני רוצה לעשות בשביל עצמי לכבוד יום ההולדת. כל המחשבות שלי על איך לציין אותו לא כל כך קשורות לאנשים אחרים, אלא יותר לחגיגות שלי עם עצמי (לא בהכרח לבד). תחושה של ברית שהולכת ומתחזקת, ברית פנימית.
מזדהה מאוד.

אולי אם את לא רוצה מתנות מבחינה אקולוגית, אבל כן רוצה מתנות בשביל תשומת לב, אפשר מתנות מתכלות.

(גם אני אומרת מראש לא להביא לי מתנה שלא יודעים בבירור שזה משהו שאני צריכה. כי יש לי בעיה אקולוגית עם לקנות סתם דברים.
ומי שמתעניין אני יכולה לומר לו מה אני צריכה. למרות שלרוב קשה לי לחשוב על משהו שאני צריכה. ההורים שלי נתנו לי השנה כסף ועוגיות, וזה בעצם היה הכי שימושי

).

ובכלל לא עלה בדעתי שאת עדיין לא בת שלושים

....

אז מה התאריך?

איך שימחתן אותי עם התגובות שלכן

מי מה, ניסיתי את זה היום וזה רעיון מעולה! זה לא קל אבל זה כן עוזר, ואני מניחה שהמפתח הוא בלזכור להתמיד בזה, להגיד לעצמי שעכשיו אני לא כותבת. ואם היה משהו שהיה הופך אותי באחת למוארת , החיים כבר מזמן היו יותר קלים, לא?

חוחית, עכשיו סיקרנת אותי.... כי דמיינתי אותך בערך בגילי כל הזמן (מצחיק כל דימויי הגיל האלה, איך אפשר לדעת בכלל?). כמה חורפים חגגת עכשיו?

אהבת עולם (הממ. אני צריכה להתרגל לקרוא לך ככה

), אני אבדוק את הדף הזה, זה אחלה כיוון. התאריך הוא ה- 30 לדצמבר.

אה, ובדיוק היום חמותי שאלה מה אפשר לשלוח לי ליום ההולדת, וביקשתי גם אני את הדיסק של אסף אבידן (ככה קוראים לו, נכון?). וזה בזכות הגבירה בחום כמובן.

חוחית, עכשיו סיקרנת אותי.... טוב, טוב אני אגלה- 27 חורפים (ושלא תשתמשי במידע הזה כדי להגיד לי שאני עוד צעירה ויש לי זמן בשפע לעשות ילדים (-;)

ביקשתי גם אני את הדיסק של אסף אבידן באופן מפתיע מאוד אף אחד לא הביא לי דיסק השנה )-: (בדרך כלל זאת המתנה הנפוצה ביותר כי אני אספנית דיסקים).
כך נותרתי עם רשימה של דיסקים שאאלץ לקנות לעצמי מתנה (-:

ושלא תשתמשי במידע הזה כדי להגיד לי שאני עוד צעירה ויש לי זמן בשפע לעשות ילדים
אני האחרונה שאגיד לך דבר כזה... מכל מיני בחינות אם זה היה תלוי בי הייתי עושה ילדים בגיל 12

דרך אגב, מאד החמיא לי מה שכתבת
זה תמיד עושה לי חשק להיות אמא כמוך
נראה לי שמרוב שהייתי מוחמאת הייתי נבוכה ואז לא הגבתי לזה. תודה

(ושלא תשתמשי במידע הזה כדי להגיד לי שאני עוד צעירה ויש לי זמן בשפע לעשות ילדים )
אבל אני יכולה להשתמש בזה? (-:
בתור מי שחצתה את הקווים מוורשה למינסק, והיא בדרכה אל נקודת האלחזור הבאה ועדיין לא התעברה, נראה לי שמותר לי לא? (-;
ואם היה משהו שהיה הופך אותי באחת למוארת , החיים כבר מזמן היו יותר קלים, לא?
כן...אבל כל הכיף היה הולך לאיבוד, זו הסיבה שאלים שונים בכל מיני מיתולוגיות תמיד קינאו בבני האדם על התשוקה שלהם והדרך שהם עוברים בחיים
וביקשתי גם אני את הדיסק של אסף אבידן (ככה קוראים לו, נכון?). וזה בזכות הגבירה בחום כמובן.
פששש.. את הבנאדם החמישי שבעקבות המכבשים שלי מזמין את הדיסק שלו. אני חושבת שיש טעם לפנות לאמרגן שלו ולבקש אחוזים תמורת יחצנות ומכירות. לא? אחרי הכל באופן טבעי שוה תשלום (-:
וגם וגם....
כל המחשבות שלי על איך לציין אותו לא כל כך קשורות לאנשים אחרים, אלא יותר לחגיגות שלי עם עצמי (לא בהכרח לבד). תחושה של ברית שהולכת ומתחזקת, ברית פנימית.
זה מקסים ומשובב לב וכ"כ משמח לגלות את האדם שבתוכך ולהבין שאת בעצם ממש מחבבת אותו. @}@}@}

סופסוף אפשרתי לעצמי כמה דקות של פנאי להשלים פערים ולקרוא את כל מה שהחמצתי (מתחילת נובמבר) ושוב מצאתי את עצמי מתגעגעת ומפנטזת על אפשרות שאולי אולי תחזרו לארץ מהר משחשבתי... גם אני עכשיו קצת עסוקה ביומולדת 30 הממשמש ובא, משום מה בגלל שזה יומולדת עגול, הוא "כאילו" יותר משמעותי מימי הולדת אחרים ו"כאילו" צריך לציין אותו בצורה מיוחדת יותר, לא כך?לי, בכל מקרה, זה לא מוסיף הרבה נחת...

עוד יומיים דד-ליין מטורף וחשוב חשוב של האיש.
אחרי זה האפטר שוק וההתמוטטות שבאים אחרי תקופה ארוכה של מאמצים אינטנסיביים.
<מקווה שזה יעבור בלי מחלות של אף אחד, היו לנו מספיק מאלה לאחרונה>

ואז, בעזרת השם, חזרה לשגרה שפויה ונעימה. אמן.

תחזיקו מעמד...

אמן

אני שחוקה כל כך.
הכל מעצבן אותי ומכביד עליי, הכל קשה לי.
המחשבות לא עוצרות לרגע, רצות בראש בלי הפסקה. דאגות, חששות.

עברנו תקופה קשה. תקופה ארוכה של לחץ בעבודה של האיש, כמה דד-ליינים שבאו אחד אחרי השני. אנחנו פה כל כך עם עצמנו, כל כך במערכת סגורה, שכל ההשפעות נורא חזקות. הוא עובד יותר, אני נהיית הרבה יותר עסוקה עם הבנות ועם תחזוקת הקיום, לוקחת יותר על הכתפיים שלי. ובהתאם גם פחות נינוחה וסבלנית. שירה ברגישותה האינסופית מגיבה להכל, לשינויים אצלי, לנוכחות הפחותה של האיש, למתחים שהמצב יוצר בינינו לפעמים. והקושי שלה כמובן רק מכניס עוד יותר עומס למערכת, כי היא נהיית יותר צמודה ותובענית. (על מאיה לא נראה לי שזה מאד משפיע. מבסוטה מהחיים זאתי. לפחות מישהי... מבסוטה מהחיים ואוכלת אבוקדו וקלמנטינות בכיף).
נורא קשה לי להישאר נוכחת בתוך הקושי הזה. הראש כל הזמן מחפש דרכים לברוח, להתרחק. אבל נדמה לי שזה רק מקשה על המצב עוד יותר, רק מגביר את התחושה שהכל בלתי נסבל ושבא לי לברוח באמת. אבל אי אפשר וגם אין לאן.
לפעמים מתלווה לזה תחושה של קלקול. כאילו, איך יכול להיות שזה כל כך קשה? בטוח אנחנו עושים כאן משהו לא בסדר. לא יכול להיות שלכולם כל כך קשה. (איזה משפטים מפגרים. מי לעזאזל הכניס אותם לראש שלנו, ולמה הם קופצים כמו שמן למדורה דווקא כשגם ככה הכל כבד?).

להלן רשימת קיטורים בלתי מופרעת, כל (בלי נדר) הדברים שמעצבנים אותי:
שאנחנו רחוקים ואין עזרה
שקפוא בחוץ וכל יציאה מהבית דורשת עיטוף במיליון שכבות רק כדי להוריד אותן באוטו רגע אחר כך וללבוש מחדש אחרי 5 דקות כשמגיעים
ושתמיד זה כרוך בהתקף זעם או סתם עיכוב חינני של שירה בזמן שאני עומדת מחוץ לאוטו וקופאת
ושבאופן רשמי החורף אפילו עוד לא התחיל, ויש עוד מינימום 4 חודשים של כזה מזג אוויר מסריח
שאני קצת מטפסת על הקירות ולא מוצאת את עצמי בבית לאחרונה
אבל מצד שני גם חיפוש של בייביסיטר (שהתחלתי) בשביל לאוורר אותי קצת נראה לי כמו פרוייקט המילניום ודורש ממני המון אנרגיות

התעוררו לאחרונה פצעי עבר עמוקים וכואבים, שגורמים לי להרגיש חסרת אונים גם מול התמודדויות בסיסיות בחיים שלי.
רואים, לא?

אוי מותק!
איך מכירה את הדכדוך הזה בחורף נוכרי קר על אמת.
שולחת חיבוק גדול גדול.

שולחת חיבוק גדול גדול.
גם אני.
החורף מביא איתו כזה מן סירבול בכל הרמות כך נראה. גם רגשית (ועלי זה פועל אפילו בחורף הקייצי שלנו)

אוי, נשמע כזה מבאס וקשה.
יש תקופות כאלו. וכשאתה לא רק לעצמך - אתה אפילו לא יכול ממש לשקוע לתוך זה. וזה אולי אפילו יותר קשה.
מאחלת לך שתצליחי במהירות לעלות מתוך המקום הזה, ולא סתם - אלא עם תובנות חדשות ויותר כוח ושמחה מלפני כן.
אולי משהו טוב זה יביא איתו.

בינתיים, המון חיבוקים מחזקים ומחממים

.

שולחת לך חיבוקים מחזקים ומחממים

הדברים שאת כותבת כל כך זכורים לי מהתקופה הזו (ילדה שניה, כמה חודשים אחרי הלידה. מצב קצת שונה כמובן אבל מאוד דומה במאפיינים הבסיסיים).
לפעמים מתלווה לזה תחושה של קלקול. כאילו, איך יכול להיות שזה כל כך קשה? בטוח אנחנו עושים כאן משהו לא בסדר. לא יכול להיות שלכולם כל כך קשה
כמה מוכר. וכן, לכולם קשה נורא לפעמים (לפחות לכל מי שיצא לי לפגוש

). אני יודעת שאת יודעת אבל לפעמים בכל זאת מעודד קצת לקרוא את זה מפורשות.

החיבוקים והחיזוקים שלכן מחממים את הלב.

מעודד קצת לקרוא את זה מפורשות.
מעודד הרבה. תודה

אני / אנחנו (בעיקר אני נראה לי ) בהתלבטויות גדולות. בקשר לגן של שירה. כמה, איך והאם. פתחתי על זה דף (התלבטות גן או בית). בינתיים בעיקר מנסה לא לקבל החלטות פזיזות...

עובר עלי, ועל כולנו, משהו כל כך חובק-כל ועמוק ואינטנסיבי, שאין לי אפילו מלים לתאר אותו. בכל פעם שאני מנסה הדבר היחיד שאני מבינה הוא שדברים קורים עכשיו, ושצריך לחכות בשביל להבין. עכשיו זה לא זמן להבנה, זה זמן להיות. וזמן לבטוח.
זה לוקח הרבה הרבה אנרגיות, התהליך הזה. ובתוכו אני מתאמנת כל הזמן בלשחרר, להרפות, לקבל.

וכפי שציינו שתי חברות טובות שחגגו גם הן 30 בחודש הזה, יום ההולדת המתקרב כנראה משפיע גם הוא בכל מיני דרכים, לא בהכרח חיוביות...
ממשיכה לנשום.

עכשיו זה לא זמן להבנה, זה זמן להיות. וזמן לבטוח.

@} (ציטטתי את המשפט הזה כי הוא יפה ומנחם)

אפילו מתוך המשפטים הקצרים האלה והכביכול לא מביעים הרבה נשקפת העוצמה שלך, שתדעי לך @}

תודה

אוי כמה הזכרת לי. כל מה שאחרי "אני שחוקה" (לי בן ובת ולא הייה קרח בחוץ) אבל הבדידות והקשיים והעומס והשאלות הטורדניות.
לפעמים מתלווה לזה תחושה של קלקול. כאילו, איך יכול להיות שזה כל כך קשה? בטוח אנחנו עושים כאן משהו לא בסדר. לא יכול להיות שלכולם כל כך קשה.
אכן מחשבות דוקרות. אני הייתי "מעודדת" את עצמי שלא, רק לי קשה כי אני מפונקת. כווולם מסתדרים, חוץ ממני. נאחס. מה שעייפות יכולה להביא.
שולחת לך חיבוק מכל הלב. לכולכם. זה קשה ולא כי עשיתם משהו לא נכון. יהיה יותר טוב. בקרוב.

לפחות אני רואה. אני רואה, בבהירות הולכת וגוברת, שזה לא הנסיבות. הנסיבות בסדר גמור. האיש מדהים, כל כך תומך וטוב אליי בתקופה הזאת, והיחסים בינינו במצב מעולה לאחרונה. הבנות מתוקות ומופלאות, ולמרות שלפעמים אני מותשת, אני אוהבת את החיים שלי ושלמה לגמרי עם כל הבחירות.

לא, זה לא הנסיבות בכלל. זה פשוט הלב שלי. הוא נורא כואב.

לא, זה לא הנסיבות בכלל. זה פשוט הלב שלי. הוא נורא כואב.
אוי ! איך אני מבינה.....

מתוקה אחת !