אמא דבש

[יערת_דבש*]

תודה.

[יערת_דבש*]

קטעים, רק אני מדברת על שגרה, ונהייתה לי שגרה של כתיבה פה.
תמיד בערב, לא מעניין אותי להתחיל לשפוך ת'לב בשעה אחרת.
אז מה אני אכתוב??

עוד מעט זה יבוא..

[יערת_דבש*]

זה גאוני!
ישבתי עכשיו עם המחברת שלי- לא פחות: מחברת ניהול הבית, ושפכתי כל מה שדורש טיפול קבוע.
התחלתי בל"וז יומי
המשכתי בנושאים לסדר בלו"ז שבועי
ולקינוח רשימת קניות קבועה לפי נושאים:
קניות שוטפות
מצרכים קבועים כמו אוכל יבש שלא קונים כל שבוע
קניות בניצת
חומרי נקיון וחומרים מתכלים למטבח
ציוד לבית כמו נייר למדפסת וכו'.

זה כל כך פשוט ומעורר עשיה.
אני ממש מאמינה שגבולות בסיסיים והגיוניים נותנים לנשמה הרבה אויר לפרוח ולנשום- או במילה אחרת: חופש.
ההנאה שלי היא לסדר את הרשימות האלה ולדייק אותן מפעם לפעם, עד שאקבל שיטה אישית לארגון של עצמי והבית שלי ובני ביתי האהובים.
גריין : כאשר הכלי לא מכוון, כאשר צליליו צורמים, האוזן איננה פנויה אל הניגון.

[יערת_דבש*]

הולכת לישון עוד מעט, בע"ה כאילו....
במסגרת מקצועי כמעצבת אתרים שוטטתי לי במאגר תמונות, שזה דבר כיף לאין שיעור.
וזה הזכיר לי, השאיבה לשם, הזכירה לי את הלילה הראשון ב באופן טבעי - דף מוביל לדף, ככה שעות, בלי שידעתי שיש מה חדש בכלל.
זה היה לפני 7 שנים!
ומאז, אין כמעט תחום שלא התהפך לי בחיים... קטעים.

אני לא אקשר אתכם לאימג'בנק {בלעז} שהייתי בו, אלא לגוגל תמונות תחת מילת החיפוש gs]pattern rfai[/po]= למשל. מעניין?

המשכתי להתעסק היום בשאלות על עיצוב ניהול הבית שלי.. וראיתי שוב, שאני ממציאה הכל מהתחלה, שיש דברים שפשוט לא מושרשים אצלי כמו אצל מרוקאיות שתמיד הסתכלתי עליהן.. או טוניזאיות למשל...
זה לא באוטומט, זה לא בא (כביכול) מחינוך, אלא ממשיכה טהורה.
קחי עכשיו מטאטא ביד, אפילו אם עשית את זה לפני שעתיים.
תשטפי כלים אפילו אם זה משעמם, זה מה שצריך לעשות כעת.
וכו'.

לילה טוב.

[יערת_דבש*]

היה לי תמיד חלום על "אמא מרוקאית". יש לי קטע של אידיאליזציה על מרוקאים.
שזה שם כללי למזרחיים, שחומי עור, אוכלי אדום.
יש לי חברה שחומה אחת, כמו אחות קטנה, קטנה ממני בשמונה שנים (מומלץ להיות בקשרים רב גילאיים!) ולי היה גם ממש צורך- איך לאמר, צמא- לאחות קטנה. בקיצור, כשהיינו כולנו יותר צעירות ומצחיקות, הייתי מלטפת אותה ליטוף כזה של כל הפנים ביד אמיצה ועמוקה, ליטוף שמתחיל מהעין והמצח ויורד ללחי ואומרת משהו כמו "כפרה עליך", ובלב- אני עוד אהיה אמא מרוקאית.
וכאמא, לאט לאט אימצתי מנהגים מזרחיים, ואני משתדלת לגעת יותר ממה שנהוג אצלנו באשכנז, ולא תמיר הולך, וחשוב לי מאד שתהיה על שולחן השבת מטבוחה, ובכלל שאיפה ל- ח"י סלטים (מה ההבדל בין שולחן שבת של מרוקאית לשולחן שבת של אשכנזיה? אצל אשכנזיה אוכלים סלט חי ואצל מרוקאית ח"י סלטים). ואני אמא צועקת, לא מתאפקת. ה"באופניות" קצת הורסת לי כי יש בה משהו יפה נפש ומדויק, אבל אני עוד אתגבר עליה.
אבל מה?
כשאישקי בישקי היה חולה, והיה לו חום, והיה לי ציר מרק עוף במקפיא- אתם לא יכולים לתאר איזה חום ואור מילא אותי להאכיל אותו בפנצילין היהודי הזה, וכל שלוק שהוא לוקח מזה מעביר בי רטטים פולניים מתוקים. הילד שלי מבריא.

[קצה_הקרחון*]

איזה עונג של בלוג! איזה כיף לי שגיליתי אותו ב"מקרה"
ד"ש מממלכת האמהות-הלא-ביולוגיות-המאמצות-ושזה-מה-זה-מובן-מאליו-לבנזוג
ו 100% שזה כביכול ולא באמת מובן מאליו...
מצטרפת לחברתי הסגולה בענין האוטיזם של הגברים שלנו, רק מה - איזו מילה חמה של הערכה היתה עושה לנו מה-זה טוב..

[סגו_לה*]

דובדנית וקרחונית,
מסתבר שגברים לא משתנים.
מסתבר גם שאנחנו משלות את עצמנו שנוכל לשנות אותם.
לא,הם לא הולכים לתת לכן מילים טובות כמו שרציתן לשמוע.
הם גברים-כבר אמרנו,לא?

אי לכך ובהתאם לזאת את הולכות לחזק את עצמכן בעצמכן.
אני גדולה !,כל הכבוד לי ! איך ה' אוהב את הילדים האלו שהוא שולח אותם אלינו.
ןתגידו את זה בקול,שישמעו.
(הם בסוף יאמינו לכן,קצת לפני שאתן תאמינו...)

[סגו_לה*]

יערולה,חשבתי בתיאור החברות המזרחיות ששוב תעלי על נס את הכוכבת שלנו

[יערת_דבש*]

אייש.. תודה לכן. קרוחנית, איך לא חשבתי להזמין אותך לפה..
אולי נפתח לנו איזור "אמהות חורגות" בבאופן? בטוח יש פה עוד כמה, אנחנו ואמא של לכלוכית וכל אלה.. סתם סתם.
אגב, בתפוז פעם חיפשתי ולא ראיתי פורום כזה.

[יערת_דבש*]

אגב, בתחילת "חורגותי" היתה לי אחלה תובנה על אמהות חורגות ולמה הן רשעות באגדות..
פעם אחרת.

[יערת_דבש*]

אני רוצה לכתוב, היום תישעבוב, לא יודעת מה.
אני מנסה לשכלל את השיטה שלי, אני בשלב ההכנה, ואני קוראת לה שיטת רשימות.
ההכנה היא מה לרשום לכשארשום.
מה שכן, כל הזמן יש מחברת ועט זמינים.
אני חושבת על משהו, ורבות הפעמים שנשמעת בבית השאלה: איפה הרשימות שלי?
עכשיו, אני מכניסה אליה כל מה שדורש טיפול כשאתחיל להשתמש בה.
זה מה זה מוריד עומס מהראש!

אמרתי לאבאדבש שאנשים חופשיים מדי צריכים סדר אוטיסטי כדי לפרוח.. זה הרעיון של "רשימות" (-:

[יערת_דבש*]

אגב אוטיסטים, סגולה, מאד יפה מה שכתבת.

[יערת_דבש*]

אני מעבירה לפה מה שקרה ב ניתוח לתיקון הלב שפתחתי עבור בני.
{+
אני מצטטת את עצמי מפעם:

• התינוק שלנו עתיד לעבור ניתוח לב פתוח, הוא נולד עם מום לב בשם פאלו.

אשמח לשמוע מהורים שחוו חוויה דומה.

• וזה יכול אולי לעזור לעורר אמון ואמונה

זה בהחלט עוזר.

• תודה לכל המעודדות.

נעמה,
שיפור אדיר באיכות החיים
הבן שלי לא סובל לידיעתי מכלום. המום לא מורגש בחייו כרגע, חוץ מנשימה מעט כבדה. יש לי פחד שהניתוח דוקא ישנה את תמימותו ומצב רוחו המצוין.
איך היו חייך לפני הניתוח?

• גלית, מעניין, אני אחת מאלו שדיברו איתך על תרומת חלב אם לילד שעבר את הניתוח במעיים (או משהו כזה?)

עכשיו אפשר להבין את העניין של שתינו לעזור לילד שעובר ניתוח, לא?
בקשר לשאלתך, אני מודה לה' ששלח לי ניסיון שאני לא מבינה בו כ-ל-ו-ם, כי אם זה היה עניין שאני יכולה לשנות בו משהו ולמחות על חוסר טבעיות למשל, בתהליך, זה היה קשה מנשוא.
אמרו לנו מתי לבוא לניתוח, אנחנו באים. כל ילד זה עולם אחר, ילדים עם מום זהה עוברים את הניתוח במועדים שונים ומתמודדים באופן שונה איתו.

הניתוח בע"ה בעוד שבועיים, ואנחנו מקווים שכלל לא יקרה...

לפעמים מחכים שהחור ייסגר מעצמו
כששמעתי לראשונה שחור יכול להסגר מעצמו, הפסקתי לבכות בכי של יומיים.
רק אחרי חודש, במקרה, הבנתי את מורכבות המום.
פאלו (TOF) הוא מום שמורכב מכמה בעיות ובדר"כ לא מסתדר מעצמו.

עברנו כל כך הרבה סביב הבעיה, גם הרבה אור וחיבור למקורות חיוביים ביותר.
הרבה עזרה קהילתית,
הרבה אהבה
עוצמה של רגשות.
אני אפילו יכולה להודות.

ל הצב של אורן, רציתי להגיד על:
גם אנחנו עברנו ניתוח
שאני ממש מזדהה עם הדיבור הזה בגוף רבים. אני גם הולכת לעבור ניתוח. ניתוח לב ממש. ועוד לב פתוח. אני עוברת עם הילד הזה תיקון-לב
ובהיבט אחר, אני מרגישה שהוא זה אני ואנחנו באמת הולכים ביחד כאחד לשם.

• לפני חודש היינו אמורים להנכס לניתוח, וזה לא יצא בסופו של דבר.

אני מרגישה היום יותר מוכנה, דוקא כי הורדתי במתח העשיה כמו התפילות המרובות ששפכתי על המתיקות הזאת שמחובר/קת לי עכשיו לציץ. ( )
עכשיו יותר אנשים מחלקים ביניהם תפילות עליו. מקסימים.
ועכשיו אני יותר מחוברת אל עצמי בתוך התהליך. אולי.
כן, נהיה בשניידר.

• מוזר להגיד, אבל לצד הפחד/העצב/החרדה וכל אלה,

יש גם ציפיה, כמו לאיזו הרפתקאה.

• זה מדהים, איך מהצד, נסיון יכול להראות יותר קשה.

אומרים, שמי שמלווה את בעל הנסיון, סובל יותר.
נגיד, לא עלינו, אמא לחולת סרטן. או, כן עלינו, בעל ליולדת...
אני מתייחסת עכשיו לעצמי כבעלת הנסיון, לצורך העניין. וכמה שהיה מאד מאד קשה וכואב ומעליב ומפחיד, עדיין, היכולת לעבור אותו ואפילו הזכות להתמודד, נראית יותר אפשרית מבפנים.
גם כי עברנו דרך, אני כבר במקום אחר מלפני חצי שנה, בעת קבלת הבשורה, בקומת מכון הלב בבית החולים בו ילדתי, כשבני היפה בן יום.
אח... באמת התבגרנו. והכי הרבה, מאז הביטול הבלתי נתפס לפני חודש. הדחיה, כלומר.

• תודה, תודה. יש לי דמעות בעיניים.

אני צריכה עכשיו להאחז בפרטים הטכניים, זה נותן לי ביטחון.
מעניין, את חושבת שיתנו לי להניק אותו מהר?
אתן חושבות שכמה ימים ללא ציצי ישכיחו מליבו המחלים את ההנקה?
ושאלה שקשה לי לכתוב כי אני מפחדת מביקורת אפילו פה:
איך יתיחסו לכך שהוא לא מחוסן?
עשינו את המחקר שלנו והחלטנו עדיין לא לחסן, ויש לי פחד שיזלזלו בנו ויסמנו אותנו כ"האלה".. אתם יודעים...
בלידה זה היה בעוכריי, אני משתדלת לבוא חיובית ואוהדת כדי לקבל יחס דומה.

• שזה בלב, ומה זה אומר מום בלב

כמה עבודה עשיתי על זה... איך הילד הזה זיכה לקרב אותי אל עצמי...
והשאלה של מי לא היה שלם אולי שלי?
זה מאד העסיק אותי, למה המסכן צריך לעבור נסיון כזה גדול, אם האמא שלו צריכה לעבוד על הלב שלה?

• זה מדהים, איך הכל נהיה כל כך לא אובייקטיבי.

בכלל, בהורות, אני נפעמת מהעדר אובייקטיביות, איך אני לא מצליחה לראות שום דבר מהצד ומאד מעורבבת עם הפלא הקטן.
אז דרך הקולות שלכם, אני נזכרת מה זה מ ו ם ב ל ב. וואו.
איך קיבלתי את הבשורה, כשהיא היתה לי טריה ויותר "מבחוץ".
כמה, כמה, כמה עברנו בהתמודדות עם זה.
וכמה אהבה, למרות, בגלל, בלי קשר, לנס הזה שהוא בני.

• מחר, מחר, מחר נוסעים לבית חולים!

אני נרגשת, בהיכון, וגם שמחה.. תתפלאו.
היום עושים אצלי בבית סעודת אָמֵנים. יודעות מה זה?
כל כך הרבה התפללו על הילד הזה, וממשיכים, ב"ה. בלי כל התמיכה הקהילתית וההדרכה שקיבלנו והתפילות שנעזרנו בהן, (וה'...), אני לא יודעת איך היינו עומדים בזה.
<אפילו הוא פגש אתמול את הרבנית ימימה מזרחי. מי שלא מכירה לא יודעת כמה זה וואו>

בהצלחה!

• ולגבי העצב והכאב? כרגע הם "באיבוד", ואני יודעת שיבואו בעת הניתוח, אין לי מה לעשות איתם עכשיו, הכל דמיונות. ואם שוב ידחה הניתוח? אין לי מושג כמעט איך יראו הימים הבאים בחיי.

אולי הדרמה הכי גדולה בחיים, אולי לא ואולי, כמו שבעלי אומר- נעשה שבת בבית.
יש לי אומץ לעבור דרך המקומות הכי עמוקים כשאני אפגוש אותם. מקוה להשתמש בהזדמנות הזאת. מאד מצפה, למען האמת, להיות מסוגלת להתעמק, לכאוב, לבכות, לפחד.

• חזרנו הביתה.

תודה על התמיכה.
אני עיייייפפפפפפה.

• אה,

לילד שלום,
הניתוח עבר בשלום,
ההחלמה טובה.

• כמה חוויות עברנו.... כל כך המון. אני מדמיינת תמיד איך אני כותבת עליהם פה.

מרגישה את התמיכה שלכן,
אני חושבת שאם אכתוב פה, אני רוצה לת גם לכן במה לספר על חווויותיכן, זה לא בלוג.

• הקטן הזה, חזר אלי כזה מתוק ומתוקן.

כתבתי פה בעבר על החשש משינוי אישיותי.
אני מרגישה אותו עוד יותר מחויך וגבוה, כאילו הוא פגש שם מלאכים..
כן יש גם קשיים.
עכשיו למשל הוא לא נרדם כבר כמה שעות..
מעניין, מה אתן אומרות, איך זה הולך עם ההחלמה של הצלעות? זה כואב? או שרק הצלקת על העור כואבת?
וכל התרופות האלה, פתחנו פה בית מרקחת קטן. ולהתקלח כל יום. ממש אתגר! ולחתל יותר.. קודם חיתלתי אותו מעט. עכשיו אני צריכה לשמור יותר על הגיינה, וגם הוא מקבל חומר משתן.. גדול עלי בלי חיתול. בקיצור, אני מופתעת מזה שהעבודה התחילה עכשיו דוקא...

אבל מה אני מתבכיינת, חזר אלי האור של חיי חי.
מצחיק, כלכך הרגשתי הוקרת תודה לדר' פרנקל, שכל הזמן רציתי לרדוף אחריו ולהגיד לו דברים אוהדים.
בפעם היחידה שהצלחתי, הוא ענה לי במבוכה שהוא מקווה שלא נפגש יותר.. אחלה איחול. אפילו חלמתי עליו חלום מעניין. בכל זאת, הוא תיקן לי את הילד!

כל כך הערכתי שהוא הסכים לשים קמיע של התינוק שלי בכיס שלו, ואפילו הסכימו שהוא ישאר עם הכיפה שסרגתי לו בזמן הניתוח!
לא יאומן כמה הם משתדלים בשביל ההורים.

כשחזרתי הביתה עליתי על תופעה מעניינת:
כל מי שפגשנו כמעט, היה או בדואי או דתי.
אהמממ.
אז בדואים מתחתנים יותר בתוך המשפחה=יותר מומים, הגיוני.
אבל יהודים דתיים??
לקח לי כמה זמן לפענח את התעלומה. ואולי אני צודקת- דתיים עושים פחות הפלות בגלל מומים.

• אני יכולה לתת לעצמי אות הוקרה.

ביקשתי להיות מחוברת ונוכחת.
בעבר הייתי עסוקה בתפילות ובתהלים בשצף קצף, ובעבר הקרוב הבנתי שכדאי לי לעבור גם דרך עצמי.
ואיחלתי לי להצליח לשמוע את הקולות הפנימיים, הכואבים והקשים.
אז פיתחתי לי ממש מנהג- כל פעם שעלה בכי, הייתי שם כל כולי. כמו תופסת הזדמנות שיכולה לחמוק.
אפילו כשהתחילו להוציא לו חוטים מהגוף, אז כשהוציאו את צינור ההנשמה נורא בכיתי. איזה כיף! בדיוק שם רציתי להיות.
ואחרי כמה שעות, כשהוציאו לו משהו אחר, האחות ביקשה שאצא, כי "אין לנו מספיק כח אדם לטפל גם באמא".
ניסיתי להסביר, שהבכי הזה טוב בעיני ושצריך יותר לדאוג לאלה שלא משחררים. לא ראיתי שקולטים אותי אבל נתנו לי להשאר.
דוקא אז, הייתי אם בובי התינוק החוזר לעצמו ושרתי לו שירים.
בתנועה מתמדת אמרה פה שהיא רואה בכל התהליך הזה גם הצלחה אישית שלה,
כשהיינו בא.ק.ג האחרון, ראיתי שם מדבקה ישנה דבוקה על משהו, שכנראה היו נותנים ממנה פעם לילדים בטיפול, והיה כתוב בה:
אני גיבורה.
איך רציתי אותה! אבל התביישתי.

ובקשר לבכי שאני מספרת עליו, הדבר החזק ביותר הוא, שכשאני מנקה לכלוך מבפנים, או אז אני יכולה באמת לעלות מעלה מעלה לתפילה מוצלחת באמת.

• בובי שלי הגיע מהניתוח, במעליות האחוריות, תינוק קטן בתוך מיטה ענקית.

שעה לפני כן הזמינו אותנו למכון הלב כדי לספר לנו שהניתוח עבר בהצלחה, נשאר רק לסגור עניינים (את הילד שלי). בעלי פקד עלי לחבק את דר' בירק. מרוב בלבול זה גם מה שעשיתי! הייתי צריכה להגיד לו: בתנאי שאתה מחבק את דר' פרנקל (והוא היה מגיע לו למותניים בערך).
הטלפון שלהם תפס אותי כשבעלי ואני נפרדנו לקצת זמן, בהולכי לאוטו, כשאני קוראת שלוש פעמים את מזמור לתודה:
מזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ
עיבדו את ה' בשמחה
בואו לפניו ברננה
דעו כי ה' הוא האלוקים
הוא עשנו ולו אנחנו
עמו וצאן מרעיתו
בואו שעריו בתודה
חצרותיו בתהילה
הודו לו ברכו שמו
כי טוב ה' ולעולם חסדו
ועד דור ודור אמונתו

כי בתוך הסערה והפחד, מה שנשאר לי זה בעצם להודות. והנה, הטלפון הכי מתוק הגיע. תודה באמת!

• אז חיכיתי לו שם לבד, כי בעלי הלך למנחה, שלוה ושמחה, לא נרגשת מדי.

וכשהוא בא, לקח לי איזה שניה-שתיים להבין שזה אשכרה תינוק שחזר מחדר ניתוח.
רצתי אחריהם- "זה הוא"?
הדבקתי איכשהו את הקצב, הייתי שוות נפש לחלוטין, מודעת לחלוטין למעמד. רואה אותו קצת, מרגישה את שלוותו הישנה, את מלאכיותו המושלמת, את הזוך, אם יש מילה כזאת, וחייכתי.

• תינוק שוכב, מורדם, מונשם, מחובר לצינורות של מעלה ושל מטה

פניו מתנפחות מבצקת,
העיניים נוטפות חומר נגד דלקת ונראות כאילו בוכות חומר סמיך,
העור צמיגי וחסר חיות.
האמא לא מרגישה רצון להיות שם לידו, להעביר לו אנרגיה ושירים
רק לישון.
הרגשתי כמו בחופשה בסיני, שבה הולכים לים-לאכול-לישון, רק בלי הכיף. ובלי הים. ים-הצפצופים כן.
לא הרגשתי הרבה, חיכיתי שיעבור, שאהובי יתעורר אלי. אפילו פחד לא.
אני יודעת: הרגשתי מורדמת ומונשמת ושוכבת כמוהו.
ובעלי מרביץ תפילות על יד מיטתו. טוב שיש בעלים.
ואז, התחלה של התעוררות, מתחילה במצמוץ שפתיים, זכרון של יניקה, של הקשר שלנו.

הכי קשה היה לי גם כשהוא כבר התעורר ואפילו לא היה בטיפול נמרץ, וביום יומיים הראשונים לא ממש הגיב כהרגלו,
זה לפעול שלא מתוך הענות לדרישות שלו.
אמהות, כך גיליתי, היא הענות לצרכים. לשפת גוף. זאת השיטה שלי בוודאי.
ביום הראשון ליציאה שלו מהט.נמרץ ממש הרגשתי שאני לא מכירה אותו והוא לא אותי, ושם היה המשבר הכי גדול, בכל התקופה.
אבל ברגע שהוא התחיל, וחיוכים היו תמיד סימן ההיכר שלו, הוא חייך יותר גדול ומקסים אפילו מקודם.
איך אומרת חמותי? הוא "smiles factory". טוב שיש חמיות.

• הילד הזה הוא ילד של חיבורים.

הוא מחבר, במי שהוא, במום שלו, אנשים.
מי שבאו לבקר אותי היו מדויקים. היו הרבה אחרים שרצו לבוא ולא יצא בסוף.
למשל, חצי אחותי שלא שמעתי ממנה מלפני הלידה, הופיעה בול אחרי ששלחנו אותו לניתוח.
היו לי ציפיות לשקוע בתהלים (וגם לגמור אותו במהלך הניתוח! יפה לי!) אבל הבחנתי בהזדמנות והתנגדתי להתנגדות, וישבתי איתה איזה שלושת-רבעי שעה.
לפניה הגיעה 100% אחותי בחשש שאני אעיף אותה משם אבל זה היה מעולה שהיא באה, עזרה לנו איתו, גם כשהוא התעורר והיה בצום (תינוק בצום, הייתן מאמינות?) היא פינקה אותו ופעם ראשונה בערך ב8 שנים האחרונות שאני רואה אותה בלי איזה ילד עליה, רק היא בשבילנו..
ו"בתנועה" וביתה המנותחת המקסימות,
ואמא שלי שסופסוף היתה לה הזדמנות להראות לי כמה היא רוצה לעזור ולי לתת לה את הזכות.
יצא לי אפילו לפגוש מישהו שהכרתי פעם, בטיפול נמרץ. איזו שותפות גורל!

• הניתוח והלידה של אותו ילד, ארכו בערך אותו זמן. לא מדהים?

בדיוק חצי שנה ויום אחרי שהוא נולד.
ובשביל הסימבוליות- בדיוק חצי שנה אחרי יום הגילוי של המום.

• אני לא מצליחה לנחות,

אני לא מצליחה להודות,
אני לא מצליחה לקלוט
שהבן שלי מתוקן, שאין לו מום בלב
ושחזרנו הביתה בריאים ושלמים.
<בקיצור, קצת דיכאון שאחרי ה"היי" של כל הרגשות והכוונות וכו'>

• תודה על הברכות,

מה שלא סיפרו לי, משום מה, הוא שאפשר גם עירוי, וגם היה לו חיבור לעירוי כבר מאמש.
אני, מהרגע ששמעתי שהוא יהיה בצום, ועוד הניתוח שלו הוא השני בתור ביום שלו, מה שאומר שאי אפשר באמת לדעת באיזו שעה הוא,
נכנסתי לחרדות ולעיסוק רצוף במה יהיה אם הוא יהיה רעב. זה טירף אותי.
אז כשהוא התעורר משנת הצהריים לפני הניתוח, ביקשתי עירוי ושמו לו, והוא, המתוק עדיין רצה להתנחם ביקיצה על ידי מציצה של משהו, ולקח מוצץ שהוא אף פעם לא לוקח.
ורדי, ברוכה הבאה לדף. אפשר לשאול, מה הקשר שלך לנושא?

• כמה התפללנו על "ישועת ה' כהרף עין",

שיתרפא בנסים ושלא יהיה ניתוח.
כמה ימים לפני הניתוח קלטתי, ועכשיו אני מבינה את הנס עוד יותר:
ניתוח של 4 שעות לדבר כזה זה הרף עין! מצחיקים שכמונו, איזה נס שיש דבר כזה, עם רופאים מומחים כאלה, עם ידע עשיר ומנוסה כזה.

אני מאושרת היום, כי ב"ה, חזרנו היום מביקורת בשניידר והכל נראה מצוין!
והשמחה של היום- הורידו לו הרבה במינון התרופות! כמעט יצאתי במחולות!

• פוסיד- משתן.

אלדקטון- שומר על מלחים בגוף למי שמקבל חומק משתן...
ושכחתי את שמו של זה שנפרדנו ממנו היום בשעה טובה- תרופה של זקנים להורדת לחץ דם.
אני, באופנית גאה, שעד משכב הלידה לא לקחה אקמול ויותר מזה כבר איזה 10 שנים,
נתתי בלב שלם (וכואב) את התרופות האלה.
בכלל, זה משהו שמלווה אותי מההריון וחזק מאד מתחילת חייו של האהוב הזה- ויתור על עקרונות.
מביא רק ברכה, תאמינו לי. ותנסו את זה בבית.

והנה, הן נשרו לבד, התרופות, בלי מאבק.

הוא בוכה. ביי.

• אמא נמרה, תודה.

שהיא לא שיתפה אחרים בהתלבטויות
האוטומט שלי הוא לא לשתף מיד (חוץ מבוירטואלי, אלא מה...)
לאט לאט נפתחנו לעולם... בסוף יצא שעשרות אנשים התפללו והתכווננו על התינוק שלי, וקהילה שלמה עמדה מאחורינו.
זה היה לא פשוט להחשף, אבל בסופו של דבר למדתי שזה הכי טוב, ואין בזה שום הפסד, ההפך.

• חשבתי על המום שהיה לבן שלי,

אפשר לקרוא לו:
4 כחול.
שיר שלי, את מבינה למה? גם לכם היה פאלו, לא?

• אני לא כותבת הרבה, כי הקטנטון מחובר אלי חזק בימים האלה. אני לא מצליחה לעשות כביסה.

הוא כל כך גדל, "בוגר" כזה.. לא יודעת איך להתייחס לזה, יש לי ילד חדש.
רציתי לספר על משהו שעוד לא נגעתי בו-
כשבישקי אהובי יצא מהטיפול נמרץ, הוא כמובן היה מסטול.
במאמר מוסגר אומר, גם בתגובה לדברים שבתנועה כתבה לאימוש, שהופתעתי לגלות שהוא קיבל בנוסף לתרופות משככות כאבים, גם תרופות משכיחות, שזה שיכוך כאבי-נפש אולי... אמרו לי שזה כדי שהוא לא יזכור מה הוא עבר... נכון מפתיע?
אני חייבת לציין שלא הייתי בטוחה אם זה נכון, מבחינה רעיונית, שהוא יקבל אותן...

אז הוא היה מסטול ולא מגיב מדי, רפוי כזה.
לקח לי הרבה זמן להתחבר אליו. הרגשתי שהוא לא רוצה אותי ואני לא ממש אותו.
הוא לא היה דומה לעצמו!
ומה שהכי העליב, זה שלמרות שביקשו ממני לתת עוד כמה זמן חלב שאוב, כי יניקה תהיה לו קשה מדי, אחרי יום של בקבוק נתתי לו ציצי והוא עשה עלי טפפפפפ.... יעני טפו בתינוקית.
ידוע שילדים גדולים שחוזרים מניתוח כזה, כועסים על ההורים שלהם, וזה כתוב גם בחוברת ההסברה המושקעת שלהם, ואני יכולה להשבע לכם שהתינוק המחובר הזה הרגיש אותו דבר. כמה שראייתי ה"בוגרת" יכולה להאיר לי..

• בנות, אני כבר שבועיים אחרי השחרור כמעט.

אני באמת יכולה לתת לעצמי את מדבקת ה"גיבורה".
אני חושבת שעשיתי עבודה מצוינת, לא נשארו לי ממש משקעים מהתקופה הזאת, עברתי דרך הקושי ממש כמו שציפיתי, אני מקוה שהשתמשתי בהזדמנות הזאת, במשאבים שיש לי, כמו שתכננתי.
בכי זה כלי מעולה, כמה בכיתי שם, ובאמת לא ממצוקה גדולה, אלא מהחלטה להיות לגמרי, לצלול לגמרי, לחקור את עצמי תוך כדי לגמרי.
שוב, במסגרת הכוחות והמודעות שיש לי היום, לא יותר, וכמובן שיש עוד הרבה לאן להגיע בחיים פנימה...
אמרתי לבעלי, שהלוואי שאת הקשיים הרגילים בחיים אני אעבור בצורה כזאת. פתאום החיים נראים לי, תאמינו או לא, יותר קשים. ההתמודדויות היומיומיות הבין-אישיות המתסכלות חסרות המוצא... חיי משפחה..

ועכשיו אני מבינה ממש, שהניתוח והאשפוז בעצם לא היו ממש קשים, כי הם היו ממשיים, זאת לעומת כל התקופה לפני, חצי שנה של דמיון.
תקופה קשה רגשית עד מאד, עם מתח ועצב וכעס ומה לא..
בקיצור, מה שהיה קשה הוא ההמתנה לניתוח, הרבה יותר מאשר הניתוח.

• אני רוצה לשתף אתכן בשיר שגיליתי יום לפני הניתוח, ושרתי אותו בבית בקול ובבכי.

בטיפול נמרץ, מול ילד מונשם, שרתי לו את המילים מתוך החוברת של הדיסק-אוסף של אהוד מנור:

בסוף העולם

מילים: אהוד מנור
לחן: קובי אושרת

אתה תוכל לשכוח
את כל הימים הרעים
ובקלות למתוח
שעה למיליון רגעים.
אתה תוכל לברוח
מאביך, מאימך ומשימך
אך אפילו בסוף העולם
לא תוכל לברוח מעצמך.

אתה תוכל לפתוח
עוד פרק חדש בחיים
אתה תלמד לבטוח
באור, בריחות בצבעים.
תמיד תוכל לברוח
מאביך, מאימך ומשימך
אך אפילו בסוף העולם
לא תוכל לברוח מעצמך.

אז תיקח את עצמך בידיים
ואל תעזוב.
תיקח את עצמך בידיים
חזק וקרוב.
ותמצא כמו כולם
את הסוף המושלם
שנקרא לאהוב
בסוף העולם.

אתה תתחיל לצמוח
על אף צלקות ופצעים.
אתה תוכל לצרוח
את כל מה שטוב ונעים.
אתה תפסיק לברוח
מאביך, מאימך ומשימך
כי אפילו בסוף העולם
לא תוכל לברוח מעצמך.

אז תיקח את עצמך בידיים...

שרתי אותו חצי לי, חצי לו, כי יש שם ערבוב בין מה שרציתי להגיד לו, למה שרציתי להגיד לי.

• תקופה קשה רגשית עד מאד

כתבתי לפני כמה פסקאות,
אבל זו גם היתה התקופה הכי יפה, עם ההתאהבות הכי גדולה שחוויתי בחיים, לתינוק הזה.
אז איך זה יכול להיות?
ושלא נדבר על מה שהבית עובר עם לידת תינוק.. לא תמיד קל.
אני חושבת שחייתי חיים מקבילים (-;

• איזה יום חזק היה לנו!!!

אנחנו שלושה שבועות בדיוק אחרי האירוע המסעיר של חיינו,
שבוע היינו בבית חולים, שבוע בבית מרוצים ומתחברים מחדש, המומים לגלות איזה ילד חייכן וחמוד הוא נשאר, ושבוע שלישי בו הילד כל הזמן מתבכיין..
נוספת לכך העובדה, שהתחלנו להאכיל אותו אוכל מוצק.
אני רוצה להגיד לכן שאין לי כמעט מושג, אבל כמו כל דבר איתו, אני פועלת מתוך אינטואיציה והגיון בריא, וקצת התייעצות עם מי שמזדמן לי.
אז מאד הגיוני שהדבר קשור לפעילות הזרה הזאת למערכת העיכול, אבל הילד לא ירד ממני השבוע והיה לי רע.
הרגשתי רחוקה ממנו, לא מבינה ולא מובנת, לא מכירה ולא מוכרת.
אתמול, בעלי הסתובב לו במקומות שעושים לו טוב- קבר שמואל הנביא, שיעורים בישיבה של הרב ארוש.
חזר מאוחר מדי, עם איזה בחור ישיבה שלא הבנתי בדיוק למה, אבל הגיע איתו לישוב שאנחנו גרים בו, עשו יחד התבודדות ב no-where והגיעו לביתינו להניח את הראש לכמה שעות.
מסתבר שהבחור למד כל הלילה, והקטע החזק הוא, שכשתינוקי צרח בלילה (לפני הניתוח לא היו דברים כאלה בביתינו), הבחור קרא עליו תיקון הכללי או הקדיש לו משהו בלימוד. אני בכלל לא ידעתי מי נמצא אצלי בסלון.
בבוקר, קמנו, ואני מסתכלת על הילד ורואה אותו חדש! אני רואה שהסבל שלו עבר, שהוא רגוע, שהוא מחייך כמו פעם- איך התגעגעתי!!
אמרתי לבעלי שיגיד לבחור תודה, ומהר!
ואז נסענו לבדיקת מעקב, אצל הקרדיולוג של בישקי... יום מיוחד, שמחכים לו, אפילו שרק לפני שבוע וחצי היינו בשניידר. במקרה הבדיקה הזאת נקבעה כל כך קרוב לניתוח.
זה היה מדהים- כל הבדיקה, הדר' היה כל כך מרוצה!! כל כך מתרשם!! כל כך מחמיא למנתחים, צוחק עם בישקינון, כמעט שר! מעודֵד ומעודָד.
הורדנו לו ברוב טקס את התחבושת לתמיד, ועוד שני שליש במינון התרופות
ושוב, נשארה התרופה הכי טעימה.. אני מרגישה שאני אונסת אותו כל פעם שאני מכריחה אותו לתרופות האלה..
ברוך ה', היה באמת טוב, ומצבו באמת טוב. אני אוהבת את ה' על כל הטוב שהוא הראה לנו. אני הזהרתי אותו רבות, שיש דברים שאני לא אעמוד בהם ושלא יבדוק אותי אפילו...
ומאז, כל היום הדבר המתוק הזה לא בכה.
וחזר להיות הוא,
ואני חזרתי לאהוב אותו כמו תמיד.

[יערת_דבש*]

מנסה להמשיך.. ברקע אני שומעת את השיר שציתתתי פה, "בסוף העולם".
מדהים.
יש לי חשק להכנס לדקות הארוכות והחשוכות בהן התבשרתי שיש לעובר שלי שכבר יצא מהבטן לפני 24 שעות "משהו ממש מורכב" כמו שאמר הרופא במבטא אמריקאי. אמר ושקע לבדיקת אקו לב ארוכה -ארוכה.
מה הייתי עושה שם, בודדה בשמלת-יולדת מגוכחת, כואבת בגוף ובלב, מלאה אדרנלין והתלהבות שהתפוצצה בבת אחת, בלי סידור קטן, שאין לי מושג איך הבאתי אותו לשם, בעגלה הפיצית הזאת של ולד בן יומו, בבית חולים הזה שבכלל לא האמנתי שאלד בו או באחר, בביטחון ששריתי בו עד הדקה האחרונה שהם סתם מגזימים הרופאים האלה, עוד בדיקה מיותרת.
וכל הבדיקה הארוכה, מה שיש לי זה שלוש מילים קשות של רופא וסידור. ובסופו, "תיקון הכללי".
חרשתי עליו.
בכיתי, כעסתי, הרגשתי ילדה עזובה.
כל ההריון הזה, הרחוק לי עכשיו כל כך, כל מה שביקשתי הוא תינוק בריא. תינוק בריא, ברא לי אלקים. דמיינתי איך אני מחזיקה ולד קטן בזרועות שלי.
ורק ביקשתי, שיהיה בריא.
כבר עברתי הפלה, ואני לא ממש צעירה, וחיכיתי כל כך הרבה שנים שיהיה לי תינוק.
והרגשתי, ממש הרגשתי שאני אקבל את הנסיון הכי קשה במשאלה הכי גדולה שלי.
ודוקא כי יודעים שם למעלה שיש לי נכונות אדירה לשינוי עמוק.
וזה מה שקיבלתי.

לימים, אני אדע להגיד שהנסיון הזה היה נס של ממש, שאני מרגישה את התכנית האלקית שבו וקולטת אותה. שהוא היה קושי עצום בלי קושי כלל.
אני עוד אחזור למשפט התמוה הזה.

אז תודה בנתיים שיש לי איפה לכתוב, זה כל כך עוזר. ביי.

[ההולכת_בדרכים*]

וואו, קראתי הכל רק עכשיו, בנשימה עצורה.
אין לי מילים, את פשוט מדהימה...
בריאות שלמה ל של התינוקי ולכל המשפחה!

[יערת_דבש*]

תודה רבה, ההולכת הקוראת הנאמנה!

[יערת_דבש*]

בני הצעיר והחדש נוהם לו בסלון.
אני אוהבת אותו, כל כך כיף לאהוב.
מרגישה זכות להיות איתו בבית, מודה לעצמי ולה' שיש לי את האפשרות, בעיקר הנפשית והחברתית לעשות את זה.
איך אפשר לשלוח תינוק לגן?

[אמא_נמרה*]

בכיתי, מהתרגשות תודה.

[יערת_דבש*]

תודה אמא נמרה,
את לא נכנסת לדף בית שלך?

[יערת_דבש*]

מה אני אספר על היום.
אני ממשיכה לפתח את השיטה שלי לניהול הבית, וזה מרגש אותי. אני עוד לא כותבת לפרטים כי בבוא היום אני אפתח על זה דף.
וחוץ מזה, אולי אני לא איישם אותה, כיאה לאנשים שצריכים את השיטה. ואז פדיחה.
אבל תובנה אחת מתוך כמה שכבר כתבתי, היא: בפעם השלישית זה מצליח.
אנשים כמוני, צריכים להתלהב על משהו, לעשות אותו במרץ, להתייאש ולזנוח, ואולי לנסות את זה עוד פעם.
מה שגיליתי, זה שבפעם השלישית זה מצליח!

עוד תובנה, אם לחלק גריינים, היא: עדיף בינוני על גרוע. שבזה הרבה מאיתנו נופלים.
קיצר, המשך יבוא.

[יערת_דבש*]

אישקי בישקי בן 8 חודשים, וכולו עזוז ותנועה.
כל התרגשות עוברת לו על כל הגוף, הוא מתנסה בהמון דברים!
הברות: הוא התחיל ב- בה בה בה ואז כל הזמן יצא לו "אבא" ואני תהיתי, מבחינה התפתחותית, למה לא יוצא קודם "מה מה".
(קנאית)
ואז זה נהיה תה תה או יותר נכון תְ תְ עדינים כאלה ואז שבת אחת- גְ ו- דְ. שזה מתאים לשבת.
עכשיו ענגי הגיע לפלא ההתפתחותי "זה". שארני אומרת שתינוקות מתחילים להגיד "זה" וככה נוצרה המילה "זה" ו "that" כי אוטוטו הוא גם יגיד "אתזה" על כל דבר שהוא רואה.
בקיצור, הילד מדהים בלי עין הרע, מתפתח יפה יפה, רק שמבחינת זחילה יש לו כמה מניעות. הוא כבר כמעט "שם", וגם בפיזי, הוא כמעט "שם" לגבי כל דבר שהוא רוצה נורא להגיע אליו. והרבה פעמים הוא פשוט מוצא לו פתרונות יצירתיים להתגבר על מחסום הזחילה, ומגיע!

אוח, כפרה עליך!!

[יערת_דבש*]

ש ב ת ש ל ו ם

[יערת_דבש*]

ש ב ו ע ט ו ב ! !

"רשימות":
כבר רשמתי מלא רשימות.
מה לקנות, כבר פירטתי פה (רשמתי (-;) את סוגי הרשימות ויש עוד.
הרעיון- עוד רעיון- הוא לעשות down load מהראש עמוס הרעיונות והמשימות, לדף.
מילים יוצרות מציאות וכשרואים את הדברים על הדף, זה מקל את העומס ומאפשר יותר עשיה.
חשבתי על זה, למה זה לא עושה לי תחושה של "וואי, כמה משימות יש לי"!, כי באמת זה מקל עלי את העומס- כבר טוב, וגם כי כמות הפעמים שאני עושה ביום כל כך גדולה, שזה כבר מתגמל.
הרשימה (עוד לא דיברתי על רשימות של "מה לעשות" אבל זה חלק מהעניין) לא נמצאת כאן כדי לכעוס עלי שלא מילאתי אותה אלא להזכיר לי מה לעשות.
אם לא עשיתי, מחר הוא יום חדש.
נגיד אני מתחילה את היום או ערב לפניו ברשימת לו"ז, אני יכולה לגשת אליה כל הזמן ולעדכן אותה.
זה עוזר לי להתפקס. זהו. ויש דגש על ריאליות.
אם אני לא מספיקה מה שחשבתי או שיש שינויים בתכניות, ובחיי משפחה יש אין סוף שינויים בתכניות, אני משנה את הלו"ז. לא נקשרת אליו..

אפילו עשיתי רשימה של טלפונים.
הכי קל לי לשכוח להיות בקשר עם המשפחה. אז עשיתי רשימת האנשים שצריך להתקשר אליהם בחיים, גם חברות שגרות רחוק, ובאופן הכי ריאלי- כתבתי כל כמה זמן אני חושבת שאני יכולה לעמוד בלהתקשר אליהם. עכשיו אני צריכה גם לעשות מעשה..

[יערת_דבש*]

יש כל מני סוגי רשימות. זה מקיף את כל תחומי החיים שדורשים "הורדה" מהמוח..

• קניות
• משימות ולו"ז
• תיקונים
• מאכלים וארוחות
• רשימת "איך אני מתחילה את היום טוב יותר"
• דברים שאני יכולה לעשות עם הגדול
• בקשות שלי מאבאדבש
• פרויקטים נדירים של נקיון

וכו'.
זה כיף וזה עוזר לי ומספק אותי.

[יערת_דבש*]

אל תשאלו! גם אבאדבש המפוזר מכפר אזר התחיל לעשות רשימות! איך הוקל לי!
<ידעתי שאם אבקש ממנו זה לא יקרה לעולם>
כל הכבוד לאבא.

[יערת_דבש*]

• את הרשימות עושים על מחברת ולא באקסל חס ושלום.

מחברת חדשה ועט נעים לכתיבה.
אני אישית מחליפה מחברת כל שבוע או אם היא מתחילה להפוך לבלוק ציור.
מחברות זולות ונעימות.

[יערת_דבש*]

חלק מהעניין הוא ככה: התחלנו להיות מלווים על ידי עמותת פעמונים
ממליצה בחום! בלהט!
אנחנו שניה לפני איבוד ידינו ורגלינו בכל הכאוס הזה של ניהול הכספים, שני אנשים רוחניים ואומנותיים שכמותנו, עשינו מעשה- ועלינו על הרכבת אל עבר האיזון והשליטה. זה ממש כיף! יש לנו מלווה חנון אחראי כזה, הוא נורא נהנה מהחוויה האנתרופולוגית שבמפגש איתנו, ושיא הכיף-
כל הזמן רושמים! הוצאות והכנסות בעיקר. בעצם, הוצאות בעיקר...

[יערת_דבש*]

גיליתי משהו מעניין בנסיון להתמודד עם אנשים, במקרה זה הבעל:
לחשוב דרך ההפרעה.
מה פירוש?
אנשים זה דבר קשה ומעצבן, לעתים. לא כל שכן בעלים (-;
אנחנו נשואים רק שנתיים וחברתי הטוניזאית שהתגעגעתם אליה- תודו- אמרה לי להרגע: אחרי כך וכך שנים- והיא נשואה כך וכך שנים, זה מה שכיף בקשר איתה, (וגם המטבוחות)- כבר לא מתרגשים כל כך, כבר לא רוצים לשנות אותו כל כך, מ ב ל י ג י ם.
אני לא יודעת מה זה להבליג, אבל עם אבאדבש המתוק יש רגעים שהוא ממש מעצבן אותי, אז המפתח שלי להבין אותו הוא דרך ההפרעה.
זה לא אשמתו שהוא לא מבין, שהוא לא שומע, שהוא לא מרוכז, שהוא שוכח.
יש לו הפרעה כלשהי, וזו לא אשמתו.
לכל אחד יש איזו הפרעה, בואו ניקח לצורך העניין את הילדים שאמרו להם (ואני בטוחה ש99% מבאי האתר הזה אמרו להם) שיש להם פוטנציאל והם לא מממשים אותו. (ובדיוק לפלח כזה באוכלוסיה מוקדשת שיטת "רשימות!!").
אותם ילדים שהיו נורא נבונים אבל לא מצליחים לעשות שיעורי בית, למשל. פשוט היתה לנו הפרעה!
הבנתם למה אני מתכוונת?
אז אבאדבש, אני אוהבת אותך, ומאד משתדלת להבין. אבל מה לעשות, גם לי יש קושי תפיסה מסוים, אתה חייב להבין אותי [-:

[יערת_דבש*]

היה לי רגע אתמול של: החלטתי לאהוב את החופש הגדול.
אני בהחלט נשמעת כמו "האלה במיינסטרים". פשוט עם הגדול זה לא כל כך פשוט..
והחופש עכשיו שהוא ממש חופש ולא קייטנה "משעממת" כדברו, נותן לי להזכר מה אני רוצה בהורות שלי, שאיתו היא לרוב כיבוי שריפות ושמירה על מתח חיים מאוזן יחסית. מעניין, היינו בפגישה עם הפסיכולוגית של הגן, ויצאנו עם סלוגן "השנה היתה השנה של ענגי, השנה הבאה תהיה השנה של ילדבש".
בשבילי יש במשפט הזה תזכורת לוותר קצת על העבודה סביב השעון עם אישקי בישקי ולתת ממש זמן והשקעה ואהבה לגדול.
עכשיו תורו לתשומת לב.
עכשיו צריך להזכר בכל מה שהוא מחכה כבר חודשים לקבל.
אני מודה לעצמי שנתתי לי את החוויה הטוטאלית של הורות והתאהבות עם בישקי, אבל עכשיו תורו.
ובחופש יש לי זמן לראות אותו יותר, להקשיב בלי לפחד ובלי למהר ובלי להזדרז לתקן משהו שנשבר..

[עדי_ל*]

אז אם ברשימות עסקינן...
אצלי זה הולך ככה :
(כמעט) בכל ערב אני שולחת לעצמי מייל
במייל רשימה אינסופית של דברים, חלקם ממויינים לפי נושאים וחלקם לא, כי יש להם חשיבות מיוחדת והם בפני עצמם.
עבודה, טלפונים שיש לעשות לחברים , קניות, תכנונים, ועוד ועוד.
בראש הרשימה, תמיד, הדברים המיידיים למחר בבוקר ולמשך היום כולו (לשלם חשבון חשמל, לקנות חלב, לקבוע תור לרופא, להתקשר ל... לגזור ציפורניים לילדים וכו') ובהמשך אלו שלטווח של הימים הקרובים ואחריהם פרוייקטים ארוכי טווח (במובן הזה שברור שלא יקרו השבוע, או אפילו החודש, כמו - לצבוע את הקיר שליד המקרר, לתת בגדים לתיקון, להכין אלבום תמונות , לעבור בדיקות כלליות ולהירשם לחוג צ'י קונג )

ואז, בבוקר, אני שולחת את המייל שוב אל עצמי, וממש בזמן אמת אני מתקשרת לזו, ומשלמת דרך הטל. חשבון, וכל מה שיכולה לעשות במיידי עושה ומוחקת מהרשימה (בעונג ובחדוות עשייה) ואם נזכרת במשהו מעדכנת.
ובלילה, שוב מול הרשימה... מעדכנת, מוחקת ובעיקר מוסיפה (אני תמיד באוברדראפט..) ושולחת למען מחר אתאפס על עצמי.
זה אינסופי, וגם עוזר ומשעשע. ישנם סעיפים שמככבים ברשימה כבר חודשים. אבל הם שם. אני מישירה אליהם מבט, יומם יגיע
(את יכולה למחוק.. זה הבלוג שלך. רק רציתי לתת את השני גרוש שלי למאבק במשימות..)

[יערת_דבש*]

מקסים! תודה, ממש גאוני הלשלוח לעצמך מייל.
אהבתי את ה"בעונג ובחדוות עשיה". תיאור מדויק.
צריך להתיחס לכל זה כאל משחק. כאל עזרה לעצמי. אני העוזרת שלי- יש לי עוזרת בלי לשלם! <האיש מ"פעמונים" יאהב את זה.>

עכשיו כל דבר בבית מיוחס לאיש מפעמונים ואם הוא מרשה לי או לא, כביכול.
זה לא שהוא כזה קשוח או חשוב יותר מאיתנו, אלא שאנחנו צריכים בוס, מישהו שיפחיד אותנו קצת כדי לעשות שינוי (-;

[נולדתי_עם_רשימות*]

יערת דבש, אני מאד אוהבת שיחות על רשימות , עקרות בית וניהול משק וחצר משק בית. איזה מזל שיש את באופן כדי להכיר אותך יותר מעשרים ושש שנה!! אני קוראת בשקיקה ולא מתקרבת למיצוי. יש לי המון מה לומר/לשאול/לשמוע/להסתקרן ובעצם אני לא יודעת כלום . שונאת שיחות טלפון, אולי באמת אעבור איתך לשיחות שכאלו. אמרתי לך שהיה לי כייף איתך בשישי ושאת אחלא טוניסאית בפוטנציה (גם אם יצאה לך ארוחה ישראלית ממש בשבילי). גם המנשה סיפר אודותך , אודות צאצאך, ואודות הנוף הנשקף מביתך לכל מי שרק פגש מאז. כאמור, לא מיציתי וכבר רוצה עוד!! באהבה.
ואני מברכת את עצמי ומקדמת את פני לבאופן. תודה שבאתי.

[יערת_דבש*]

מקסים, רמת גנית מהממת שכמותך, עשרים ושש שנה שלי.. תשאלי כל מה שאת רוצה לשאול, מסרי ד"ש לחצי המנשה וגם לחצי השני שלו.
את לי אורים ותומים בארגון וניהול בתים!

[יערת_דבש*]

ת'שמעו קטע מבאס:
קטניהו בן 8 חודשים, וסוף סוף עושה מה שהוא חלם לעשות: לזחול, אפילו שזה זחילה בקפיצות צפרדע, ולהגיע לכל מקום שהוא רוצה ולכל צעצוע של אחיו שעל הרצפה! יש! פיצחתי את זה!<מילים שלו>
אני ממש לא מבסוטית, ואני מחייבת את עצמי לזכור שרציתי אותו גם מעבר לגיל ינקות שכל כך נעים לי, שאני מוכנה לכל שינוי שיבוא ואוהבת אותו איך שהוא...
אבל הפעילות הפיזית החדשה שזה מביא עימו לא נעימה לי, הוא גם יותר מתלונן וצריך ממני דברים, יותר דורש, תובעני.
הוא בסך הכל ילד עדין אבל עכשיו גם קצת יותר עקשן.
והקיץ הזה!!!! רוצה חורף!!!! אני צריכה לעשות שינוי תפיסתי ולהכין את עצמי למצב החדש. אופ, כל הזמן מצבים חדשים. תנו לי קצת שגרה בבקשה.

[יערת_דבש*]

אני מנסה לחשוב עוד, לכתוב עוד, על הניתוח.
לא יאומן, אבל זה באמת תופס מקום של חלום ישן בחיים שלנו, משהו מאד מאד דרמטי, שגם חיבר בין כולנו, ואותנו לעצמנו, ולצדיקים גדולים וכו'.
הרבה עוצמה, אהבה, אהבה ועוד אהבה, אבל זהו! זה נגמר, ולמרבה הפליאה, משהו בלבי כבר לא מבין על מה כל הרעש, מה היה מפחיד כל כך, למה ההיתי היסטרית.
קטעים, לא?
הקשר שלי עם הבישקינון היה מדהים בחצי שנה הראשונה לחייו, והרבה פעמים שאלו אותי אם אני קשורה אליו יותר בגלל מום-הלב שלו.
אין לי למה להשוות, אבל התשובה שלי היתה- כנראה לא.
היום אני מבינה, שמה שמשקיעים בו יותר, נקשרים אליו יותר. ואנחנו השקענו המון, וחשבנו עליו כל הזמן, וציפינו לניתוח הזה מאד מאד.
כן, נקשרתי אליו יותר ולמדתי אהבה עצומה.

משהו מעניין: היה לי חשש לפני הניתוח, שהוא יאבד משהו מתמימותו ומצב רוחו העולץ, בעקבות הניתוח.
פעם קראתי אצל אושו, שכשנושמים עמוק אפשר לשנות את התודעה, את המצב רוח.
הנשימה שלו כל הזמן היתה כבדה ומהירה, וזה הרגיש לי כאילו הוא מושפע ממנה: זה נראה מהצד דווקא כמו התלהבות. ככה הוא היה נראה לי, נרגש ומתלהב כל הזמן. אז מאז הניתוח קרו כל מני שינויים, ובסך הכל הוא עדיין מתוק וחייכן מקצועי אבל בעל נשימה "מיושבת", וכך גם אופיו, כבר יותר בוגר ורבגוני.

[נולדתי_עם_רשימות*]

מידע ממני אליך כי לי אין מה לעשות עם המידע ואני אשכח עד שאישקי בישקי יגדל:חברתי , שיננתי לשעבר, אמרה שכשיצטרך לעבור טיפול שיניים בעתיד כגון עקירה, יצטרך לומר זאת לרופש"נ שיגיד לו ליטול אנטיביוטיקה לפני...
אז את לא אוהבת כדורים אבל יש מלא קריוסים בפה. היא אמרה . לא אני . אם הוא יקבל את הגנטיקה שלי אז הוא לא יראה רופאי שיניים.

[נולדתי_עם_רשימות*]

ועוד משהו
אם את מחפשת בית גדול לסוף אוגוסט..(אני כבר ממש בעניינים .מבלי אפילו לדבר איתך בטלפון)
אז הילה נוסעת לחול בחגים לשלושה שבועות. זה בעצם ספטבר.
זה יוצא רמא"ג. שאברר?

[יערת_דבש*]

תודה, נולדתי (בבאופן טבעי קוראים בשם חיבה לאנשים על פי המילה הראשונה בניק שלהם. אני: יערת. את: נולדתי. הבנת?).
רק מה שלא הבנתי הוא מי זו החברה השיננית הזאת?
(המידע שמסרה ידוע לי).

[יערת_דבש*]

האישקי בישקי מתחיל לאכול יפה, אני לא מאמינה שאני מצליחה להאכיל אותו נכון, ויודעת שאצטרך להמשיך לנחש איך עושים את זה.
בד בבד יש גם התרחקות טבעית, היום השארתי אותו כ 6 שעות עם אבא וזה לא היה סוף העולם,
ובבקרים שאני רק איתו אני חשה איזו רוויה.
שוב, הוא נהיה כזה עקשן, ממש מפתיע.
היום חשבתי, שאולי מפאת גודלו ההולך ועולה, ומשקלו הלא יאומן בשבילי, הוא פחות במנשא וכך פורק פחות אנרגיה, ומקבל פחות בטחון ממה שמנשא יכול לתת, וה"נודניקיות" החדשה (בקטנה..) אולי קשורה בזה, אז אולי אני אשקיע בזה קצת בתקופה הקרובה.
ההורות גילתה לי המון אמיתות והבנות שקימות אצלי או התחדשו בעקבותיה, שיש לי צורך לדבר עליהן, אבל לא תמיד יודעת להעביר את המעמקים האלה למילים.
אחד מהם, בנושא מנשאים.
אני מה שנקרא מהאמהות שיש להן "שריטת מנשאים", ובכל זאת, אני יודעת להגיד עליהם, מתוך החוויה, גם דברים אחרים.
זה לא יאומן, איך מתוך החוויה מבינים את התמונה השלמה, ולא מתוך הרעיון שיכול להיות ריק מאד.
בהמשך, נדבר על מנשאים.
לילה טוב בנתיים, לאשת הרשימות ולכל עם ישראל.

[אהבת_עולם*]

בהמשך, נדבר על מנשאים.

אני מחכה....

[נולדתי_עם_רשימות*]

יערת, זו רוזי שבעברה היתה שיננית באיכילוב.
מחכה להרהורים בנושא מנשאים ושאר הרהורים

[יערת_דבש*]

זה נראה כאילו כתבת שהיא היתה השיננית שלך.
או אולי היא היתה אחותו של ל'?
סתם סתם..

[נולדתי_עם_רשימות*]

נו..תהרהרי כבר. משעמם לי בראשי . צריכה הרהורים שלך

[יערת_דבש*]

טוב, זה יבוא. אולי תפתחי פה בלוג אני בכלל לא כזאתי על החיים ליד באופן, כקוים מקבילים שלעולם לא נפגשים? (זאת לא ירידה, ההיפך!)

[אחת*]

הרבה פעמים עם קפיצת התפתחות באה גם הצמדות , כמו באה לאשר " עדיין זקוק לך אתי פה לגיבוי"

[יערת_דבש*]

מעניין.

[יערת_דבש*]

היום בכלל כבר לא אהבתי את החופש הגדול.
זה מצד הגדול.
הקטן משגע אותי בפעלתנות החדשה שלו, בעקשנות ובמרץ. מבטיחה לכן, הוא היה עובר ישנוני, רך-נולד בשאנטי ותינוק רגוע ומתמסר.
ברוןך השם! אבל זה מפתיע.
הוא גם טורף אוכל, אני עדיין דידיתי בהאכלת המאכלים הכי ראשוניים, רכים, קלים (כי חשבתי שהוא אכל משהו אלרגני וחזרתי להכי קטן ורגוע) ואתמול פגשתי אותו באירוע בישוב שלנו אחרי שלא ראיתי אותו 5 שעות ואין לי מושג כמה באמת אבא-דבש האכיל אותו והיה שם אורז ו עוף והוא טרף אותם בשקיקה ובנהנתנות, כמו אמא שלו.
אגב, תמיד אני אומרת בהתיפיפות (אמיתית!) ש"הוא לא מפריע לי בכלום בחיים, תודה לאל יש לי סופסוף תינוק, גם אם הוא קוטע אותי באמצע משהו חשוב אני תמיד שמחה שיש מי שקוטע אותי" וכו' וכו' מילים יפות.. אבל איפה הוא שבר אותי? באוכל!! כן, אתמול כשהוא טרף ואני נשארתי מורעבת (בכל זאת, לעמוד מול אוכל פרסי ולהמתין- לא פשוט!!) התבאסתי של ממש!
וגם עם אבא-דבש היה לי ריב, על נושא ישן שכל פעם מתלבה ואני צורחת ואחר כך אומרת לו שזה לא הוא זו אני וכו'.
אז קפצתי לטוניזאית לראות כוכב נולד ולא ראו כלום ב TV שלהם, על אף הנסיונות, הרגשתי כמו באייטיז שמנסים לכוון אנטנה בכל מני תחבולות, בנתיים קרה מקרה מצחיק שוב בנושא אוכל שמדגים הבדלי תרבויות, רוצות לשמוע?
אויש, ויש לי משהו חשוב לומר על אישקי בישקי, מזגו החדש ואוכל. אחורי זה.
באנו לטוניזאית, ילדבש ואני, וידעתי למה הוא התלהב לבוא איתי: יש אצלה דברים טעימים. אצלנו לא. אנחנו בית אשכנזי ו"בריא" ומשעמם.
אחרי כמה דקות של התאפקות, הוא אמר לה/לי: אני רעב.
היא: אני לא הולכת לבשל פה עכשיו!!!!
צחקתי עליה, דבר ראשון היא לא מבינה למה תמיד מבקשים ממנה דברים, למה תמיד נופלים עליה. בטח, אם ילד בן 6 מבקש משהו בתשע בלילה, למה את חושבת על בישולים? (כי היא לא מסוגלת לראות שמישהו רוצה משהו ולא לתת לו).
דבר שני, הילד רצה ממתק. וכשהוא אומר- אמא אני צמא, אני יודעת שהוא ראה מיץ.
היא מצדה אמרה שבטוניזאית, כשמישהו רעב, המארח צריך לעמוד ולבשל.
באשכנזית, כשילד רעב פתאום, הוא רוצה ממתק.

ובאשר לביקשי: בטח שמזגו השתנה- הוא התחיל לאכול!
עד עכשיו הוא אכל את אמא שלו, שהיא לא בדיוק האושיה השאנטית ביותר בארצנו, אבל גם בבטן היה לי בלבול בין המזג שלי ושלו- וזה מה שהוא מכיר, ככה הוא נוצר. עכשיו, הוא יוצא לעולם, למאכלים זרים לנו, והאוכל שאתה אוכל עושה אותך.
אמא נמרה, שמעתי את אבא שלך אומר שכשאתה אוכל מלפפון אתה נהיה מלפפון.. (אנשים שאוכלים בשר נראים ככה, צמחונים נראים קצת ירוקים.. וכו')
אז בטח שהוא ישתנה לי. אבני הבנין שלו משתנות!
ובטח שאנחנו נפרדים קצת עכשיו. פחות הנקה- פחות אוקסיטוצין- פחות דביקות- יותר עצמאות.
http://webpreview.pelephone.net.il:8080 ... 60/[po]cvr 1823833[/po]/cvr 1823833WEB PREVIEW.gif

[אמא_נמרה*]

שמעתי את אבא שלך אומר שכשאתה אוכל מלפפון אתה נהיה מלפפון..

חבל שלא שמעת מה הוא אומר על גזר. אוי, צחקתי עכשיו.

<"אוי" זה בפולנית?<

[יערת_דבש*]

נו, מה הוא אומר?

[יערת_דבש*]

בואו נקרא לו "דבשתינוק". אחלה שם.
אנחנו עוברים הרבה עכשיו, גם אתגרים פרנסתיים, שגם בהם, כמו בכל פעם שאנחנו זוכרים לדבר עם בורא עולם על הבעיות שלנו, ראינו ניסים נפלאים.
מה זאת אומרת זוכרים לדבר וגו', כשהנסיונות קשים מדי להתמודדות, אנחנו חייבים בסוף גם להכניס אותו לתמונה (אם לא זכרנו בהתחלה) ואז במוקדם או במאוחר קורה הנס.
אחרי מחר אני אוכל להסביר בפרוטרוט.

[יערת_דבש*]

הבוקר התנגן לי שיר אהבה לדבשתינוק, שיר שמיועד במקור, איך לא, לגבר.
"אותך" של אילנה אביטל.
איזה כיף זה לשיר שירים כאלה בהסתכלות חדשה! יש לי מאהב חדש!

[יערת_דבש*]

פעם שרתי לו, קצת לפני הניתוח, את "אמא" של ריקי גל, שמעתי אותו איתו באוטו (שוב דיסק האוסף של אהוד מנור יקיר לבי), הוא בכה בנסיעה,בלילה, עצרתי להניק ובדיוק היה השיר הזה.
על אף היחסים הטעונים המתאורים בשיר, שרתי אותו איתו בהזדהות ובפורקן המתח ששריתי בו לפני הניתוח. אני, אמא!
<איך שירים עושים לי את זה!>

[ההולכת_בדרכים*]

אני עדיין קוראה נאמנה. מחכה לסיפורייך בשקיקה

[יערת_דבש*]

תודה!
וואו, אין לי כח לסיפוריי בשקיקה, כלומר אין לי כח לכלום.
אני חושבת גם שאני עוברת משבר הורמונלי בגלל המעטת ההנקה, והבונדינג שלנו כבר לא מוזן לו בכיף מההורמונים המופרשים תדיר למוחינו המאוהבים.
עכשיו צריך לעבוד באמת כדי להמשיך.. סתם, אני לא יודעת איך לנסח את זה, אבל מה שזה מזכיר לי, זה שאומרים שתשוקה בין בני זוג נמשכת עד 4 שנים ואח"כ, הקשר כבר בנוי על דברים אחרים..
וואלה דומה.

רציתי לספר לכם את נס ההנקה, כשדבשתינוק היה בן 8 ימים.
ילדתי והוא לא רצה לינוק. היה נרדם לי על הפטמה.
כל משך השהות בבית החולים שאבתי, יועצות הנקה ניסו לחלוב אותי בכח בלתי רגיש, זכור לי היטב הרגע שהיא עזרה לי לשאוב 1CC של קולוסטרום והרגשתי חולבת אלופה. והילד לא יונק.
ככה עבר לנו שבוע של שאיבות, בהן אני מתרגלת לתפקידי החדש עלי אדמות, וכנראה שגם לא כל כך רציתי להניק את בני חסר השם אלא מכשירים.
בטבעיות ובאופטימיות אין קץ המשכתי לשאוב, והאכלתי אותו בכפית, כמאמר הביטוי, כדי להמנע מבלבול פטמות...
בשבת קרה דבר מדהים.
חברתי הטובה שמבקרת פה תדיר באה לבקר ובידה משאבה ידנית. המשאבה שלי היתה כמובן מצ'וכללות ביותר וחשמלית, מאיזו עמותת חסד.
הגיעה שבת, והאוונט הידנית לא עובדת לי!!
לא יתכן!!
בגלל שלא היה לי נסיון בהנקה, חשבתי שאני יכולה לדחות את השאיבה, לתת קפוא ויהיה בסדר.
בשבת קמתי עם אבנים במקום שדיים!
הלכתי לשכנתי ההלכתית בדמעות והיא פתרה לי את כל הבעיות ושאבתי בזהירות בחשמלית.
מה שהיא גם אמרה לי, זה שבהנקה רואים נסים.
אבל זה לא הנס, זה רק הנסיון.

לעניין הנס:
ככה המשכתי לי עד הברית. עד אותו יום היה לנו אתגר אחר: לנקות אותו מצהבת יילודים. עשינו הכל, כולל האכלה ב ת מ " ל רחמנא לצלן!! (זה עוזר למצב)
לא היה לי פניות גם להנקה הזאת...
בברית החזקתי בקבוק חלב שאוב בשיא הרוגע, והידיעה שיהיה בסדר!!
מסתבר שהחברות שלי הסתכלו עלי עקום- היא אופטימית מדי.. לי היה ברור שהוא עוד יינק.

למחרת קרה דבר מדהים.
בני הנימול (ההולכת, את עדיין אוהדת אותי?? סתם סתם..) שכב לידי וצפצף ברעב. עד אותו יום, שאבתי סביב השעון עם שעון מעורר גם בלילה כל 3 שעות.
הוא לא הספיק לרעוב וגם כמו שאני מספרת לכן היה תינוק כזה עדין ומתמסר, בכלל לא הפריע את שנתי.
ודוקא באותו היום, צפצף וצפצף ולא היה לי כח.
אישקי בישקי, אתה שומע?
החזקתי את הבקבוק תוך כדי שינה! ונתתי לך לאכול. כאילו.
מסתבר, שבמשך כמה שעות החזקתי לסרוגין או ברצף את הבקבוק הזה, אתה מצפצף ואני מתוך שרעפי חלום מאמינה שאתה גם אוכל. ולא אכלת, כי היתה סתימה בבקבוק!!! זה לא יאומן, הזכרון הזה.
ותנחשו מה קרה כשסופסוף הבנתי את המצב?
הילד שלי היה מספיק מורעב, בשביל, איך לומר את זה פשוט- לבלוע את מה שיש לי לתת לו, ככה, ישירות מהלב שלי, מהגוף שלי, מהשד שלי.
ומה שעוד יותר יפה בסיפור הזה, שזה קרה יום אחרי שהפלא הזה קיבל שם.
והשם שלו- הוא שם של חולב מפורסם!
אז בעצם נתתי לו שם שהוא סגולה בדוקה ליניקה יעילה. שגם הוכיחה את עצמה בעליה מטורפת במשקל מ- 2.900 ועד הלום, במיוחד בהתחשב בבעיית הלב ש היתה לו (איזה כיף לכתוב "היתה לו").

לילה טוב, ושכולם יינקו בהצלחה, בזרימה ובאהבה.

[סגו_לה*]

נס,אשכרה נס !

[אמא_נמרה*]

[נולדתי_עם_רשימות*]

מאיר שלו, אמא דבש מאחוריך. ראה הוזהרת!
משהו את.
מה זה תמ"ל?

[יערת_דבש*]

הוהו!!

[יערת_דבש*]

אגב מאיר שלו, בדיוק סיימתי את "הדבר היה ככה", איזה ספר!
ושם, גיבורת הספר (או גיבורת המשנה, תלוי איך מסתכלים על זה (-; ) היא חולת נקיון עם תעודות.
לפעמים הייתי רוצה להיות חולת נקיון מוסמכת. לפחות הבית היה נקי.
אבל באמת? אני לא מתחלפת איתה לרגע. נראה לי סבל קיומי לה ולבני משפחתה.
אני לא יודעת אם היא עושה רשימות.
הן היו חוסכות לה קצת מתח..

ועוד משהו הבנתי היום:
זה בא לי מאז הלידה ואולי עוד מתקופת הקינון-
כשילדתי, והייתי גרה במיטה, בקן האוהבים שיצרתי לי ולתינוק שלי, בטריטוריה המסומנת היטב, היתה לי לשכה:
היו בה, לבד ממצעים ושמיכות, גם מחברת ועט, ציוד להחתלה ולטיפול בתינוק, בפופיקו, בבריתו. טלפון, משאבות הנקה וכל מה שצריך כדי לנהל לשכה.
הייתי רושמת כל מה שצריך לעשות, זמני שאיבות, טלפונים להחזיר שהחזרתי אחרי איזה חודש.
ולא הבנתי מה הקטע שלי עם לרשום הכל,
ונזכרתי שכשבאתי לבקר את קרן אחרי הלידה, ואני הייתי חודש וחצי לפניה, היא מיד שלפה פנקס ועט והתחילה לרשום לי המלצות לקנות כל מני דברים, ומשימות.
זה היה נראה הזוי והיום אני יודעת שזה אינסטינקט אמהי כנראה.
אהה.

[יערת_דבש*]

תמ"ל זה תחליף מלאכותי לחלב אם. פויה! (-;

[יערת_דבש*]

תמ"ל זה גם תמר לשלטון!

[יערת_דבש*]

תרכובת מזון לתינוקות?

[שאלה*]

איך ילדבש מתייחס לתינוק דבש? יש ביניהם קירבה?תחושת בטן - זה הזמן להתחיל לתת להם לטפח אהבת אחים. זה מימד מקסים שמתפתח בדר"כ בשלב הזה.

[תרזה_נאה*]

תחליף מלאכותי לחלב אם. פויה!
לא אומרים פויה על אוכל.
את לא חייבת להסכים, אבל לגנות? לפעמים אנחנו לא יודעים הכל, לפעמים? אצלי לעתים תכופות הרבה יותר.
מרגיעון:
עוצמה היא לא להשתמש בכוח העומד לרשותך

[פלוני_אלמונית*]

את צודקת, צחקתי על עצמי, גם אני כמעט קניתי תמ"ל ואולי עוד ארכוש לנו אחד כזה..
רק בריאות לכולם!
יערת דבש

[יערת_דבש*]

התינוק שלי עוד מעט בן שנה!

[יערת_דבש*]

ועכשיו הוא כבר בן שנה.
כבר לפני חודש התחיל שלב חדש, של חינוך.
בשונה מהיענות תמידית לדרישותיו, כל עוד זה לא מפריע לי מדי.
זה לא משהו שהכי בא לי לעשות, זה קצת מדכא את הילדה הפנימית שבי, אבל זה חשוב לי וזה שלב בהתבגרות שלי.

יש הרבה בחינה של מה מתאים לי ונכון לי, בשונה ממה מתאים לו ונכון לו ולא פחות מזה, מה מתאים ונכון לאידיאולגיה.

[יערת_דבש*]

אני לא בטוחה שכוונתי הובנה..

בכל אופן אני מספרת לכם ולעצמי שהיצור הזה, בן השנה, בלי עין הרע, בן פורת יוסף, מקסים ומשגע וחמוד מאד מאד ונתן לי את שתיים עשרה החודשים המשמעותיים ביותר בחיים שלי.
מה שמצחיק הוא, שבמקביל קרה כל כך הרבה לא קשור וכן קשור ולא תמיד כזה טוב וכיף אבל זו השנה הכי מאושרת בחיים שלי, בואו נסכים שבמסלול של ההורות לתינוק שלי.

[ההולכת_בדרכים*]

אני לא בטוחה שכוונתי הובנה..
בטח שהובנה
מזל טוב!!!

[נועה_ברוך*]

יו, איזה מזל בערך שנה לא הייתי פה, (קצת יותר מזה "מנותקת" לגמרי) והנה אני מנחשת ומציצה, בדיוק בזמן למזל טוב @}
שניים במכה! <חסכונית>
הרבה אהבה ובריאות למשפחת דבש.

[יערת_דבש*]

אמן.
תודה.

[הדס_מצוי*]

מזל טוב יערה,
לאימהות הזו בת השנה
ולזו שלפניה
ולתינוק בן השנה
ולמשפחה שלך

[יערת_דבש*]

(-:

[יערת_דבש*]

היום במקרה היינו באותו בית חולים בו ילדתי, בדיוק שנה אחרי המאורע.
אני כותבת מאורע ובא לי להיות שלילית, כי היו כמה השגות על התנהלות הצוות.
איזו כפיות טובה!
זה מאורע-חיי, האור הכי גדול שממנו התחיל שפע אדיר.

בכלל, קרו השנה לפחות שני דברים שהיה בהם כמויות יפות של מירמור, עד שבשלב מסוים החלטתי לראות בהם את הסמליות, מה ה' רוצה ממני ואיפה אני יכולה לגדול. איזה מזל, זה מה זה מגדיל.
אגב, הניתוח ומום הלב של הצדיק שלי לא כלולים בזה, אני לא זוכרת שהייתי ממורמרת, אלא מאד מגוייסת.
כמה טוב ה', באמת, הכל כל כך רחוק, כל כך מתוק, זכרון עצמתי עד מאד וטוב בסופו של דבר. לא יאמן.

[יערת_דבש*]

הסתכלתי לי להנאתי ב נולדו במזל טוב 2009, בכל הברכות שקיבלנו לכבוד הלידה.
המממ, נחת.
אני מאד מחוברת בימים אלו ללידה, כי עברה לה שנה. הסתיו הזה, מזג האויר, קוצר היום, קרבת חנוכה, מזכירים לי את הימים המקודשים של קבלת ולד רך לאחריותי, את הקסם הזה שבתקשורת הזאת, את ההתאהבות שזכינו לה, ואת כל כל כל מה שעבר עלינו במשך כל ימי חייו של הפעוט הזה, הוא כבר נחשב פעוט.

[יערת_דבש*]

אני מתארת לי שבולט בהעדרו מהבלוג ילדבש, הכוכב הקודם שלו.
ילדבש ואני חיים ביחד, לומדים לעשות את זה בתוספת הדבש הקטן, עוברים הרבה מאד ביחד, פחות מתאים לבלוג, מה שקורה.
הילדים מתסדרים מקסים, מגדלים ומעצימים אחד את השני.
ראוי להערצה האופן שהדבש הגדול קיבל את הקטן.
כיף לשמוע אותם משתובבים ביחד.
כולנו ממשיכים לגדול.

[יערת_דבש*]

איך, אני עדיין נפעמת, בתוך החושך וההסתרה והדחיסות והעומס אנחנו זוכים לראות יום ביומו, כמעט שעה בשעה, אור מזוקק בדמות של ילד.

[אוהבך_שלום_ישר_קצר_ולענין_עוד_לפני_שנים_רצינו_להיו*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום,עלה הדף אליי ואיני סבור שהבינותיו וודאי שהכל בשבילך כהלכה הנחת בזכות ושמחתי אף לקרוא כי לבן זכית.
הבמעט תאירי עיני שלא אשגה.

[רוצה_לעוף*]

דפים באתר הזה עולים באקראי.
לעתים מדובר בדפים ישנים מאוד, למשל כאן, כל מה שקראת קרה לפני 5-7 שנים.
חלק מהדפים הם שיחות מעניינות בכל מני נושאים, שגם אם הם ישנים - הם עדיין רלוונטיים ומעניינים את הקוראים.
חלקם דפי בלוג ובהם שיחות בין אנשים המכירים זה את זה לא רק מהאינטרנט, ואז התקשורת קצת אחרת. כך זה כאן.
דף מרגש. מאוד. אבל חלקו מובן לקורא המכיר לעומק, ולא לאורח חדש.
ממליצה לך לקרוא עוד דפים.
ולחכות קצת לפני שתתחיל לכתוב.
נגיד חודש חודשיים של קריאה שקטה של דפים שונים.
ברוך הבא.