<r>אורה,<br/> קודם כל אני מתנצלת. כתבתי את הדברים ברגע של כאב שלי. בניגוד לשאר הזמן שבו אני יכולה לבחון גם כאב של אחרים, יש רגעים שבהם אני נמצאת בכאב שלי לבד ולא רואה משם כלום. וכשאני מחפשת את המילה שתציל אותי זה מאכזב אותי שמה שחשבתי נכון ועמוק בשבילי <U><s>[u]</s>בכל מצב סטטי של הנפש<e>[/u]</e></U...

<t>מצטערת שאני קוטעת את האידיליה הפילוסופית הזו.<br/> זה היה יכול להיות מאוד נעים ונכון ומחובר בכל מצב סטטי של הנפש, אבל במצב של כאב אמיתי התיאוריה הזו לא תופסת כיון שהיא לא משוחחת עם שורש הכאב אלא מסתכלת עליו.<br/> אני מתנצלת אם אני לא יכולה להרחיב מעבר לשני משפטים שכתבתי אבל כיון שאני נמצאת בנקודה...

משתתפת איתך בתהליך שעובר עלייך וקוראת אותך.
כשיהיה לי משהו בונה להגיד, אני אשתף.
לא שזה צריך להיות מתוכנן, לפעמים מספיק שיתוף הרגש הבסיסי הזה אבל אני עדיין לא מרגישה שאני יכולה לשתף ככה בפומבי מה שעובר עלי.
רק רציתי שתדעי שאני איתך.

<t>רגע רגע<br/> אבל עלתה פה שאלה:_האם מהצד הפצוע, איך חושפים?<br/> נדמה לי שלב פצוע מזהה במדוייק לב חשוף, כשזה "בא" מולו. וההפך._<br/> זה נכון. אני מסכימה את זה. יודעת שזה הדדי. אבל באמת איך לב חשוף יכול לתקן לב פצוע?<br/> אולי בעצם לא יכול. וכל אחד אחראי על עצמו ועל הרצון שלו להיתקן.<br/> וגם כמה ל...

<t>התרגשתי עד מאוד!!!<br/> בשביל רגעים כאלה שווה כל הסבל שבעולם. הפחד שלי הוא רק מהיכולת להמשיך ולהגן על העולם המדהיים, אינטנסיבי ואינטימי שהמשפחה הזו יצרה. האם זה אפשרי?<br/> ממש תודה שצירפת את הקישור.<br/> רק אתמול גיליתי את העמוד הזה וקראתי אותו ברצף. בחלק מהדברים הזדהיתי עם שושנה. כבר חשבתי לעצמ...

נהנית מכל רגע!!!
אני כבר שלושה ימים קוראת את הבלוג הזה.
בהתחלה נורא צחקתי והיום ממש היה קשה לקרוא מעבר ללחלוחית שהתפשטה.
הכתיבה שלך זה הדבר הכי מרגש שקראתי לאחרונה. כ"כ קטן ומתוק.
מזל שהסיפור האחרון היה על הקיפוד ארמדייל! מחזיר לי את החיוך.
כתיבה מתוקה!