כשזה קרה לי סביבות גיל 20 לאחר שהשתחררתי. מהצבא, קראו לזה דיכאון, ניסו לעזור בכל מני דרכים, ועכשיו בגיל די מבוגר אף אחד לא ממש שם לב שקשה לי לצאת מהבית שאני נמנעת מכל סוג של תקשורת עם הסביבה, שמעדיפה שלא ישימו לב אלי כשאני נמוגה בתוך חדרי

מבדידות האנשים הופכים קשים.. מעטים יוצאים ממנה נשכרים..
חיפשתי אומץ והגעתי לדף הזה. הלואי שאצליח לצאת מבועת הבדידות שלי

קוראת את הבלוגים שלך. קצת מאוכזבת שאת לא כותבת יותר גם אני חושבת שלכתיבה שלך יש ארומה כל כך מיוחדת אולי תוציאי ספר?!