על ידי רוקדת_לאור_ירח* » 26 אפריל 2005, 14:07
סיפור הלידה של זערורית
דף סיפור לידה
דף סיפור לידת בית
דף סיפור לידה בבית חולים
חלק א'- זה כמעט זה
שבת בבוקר, יום אחרי התל"מ, אני מתעוררת וכבר ברור לי שיש כאן התחלה של משהו. אני יודעת לכל אורך ההריון שכנרה תהיה לי לידה ארוכה ולא ממהרת להילחץ. מתזמנת, הצירים כל שמונה דקות ומאד נסבלים, מתאפקת עד תשע בבוקר ואז מתקשרת לאבא של זזא ואומרת לו שלא דחוף אבל שיארוז תיק ויתחיל לקראת הצהריים או אחריהם להתנייד לכיוון ושיתכונן להישארות של כמה ימים. הוא, רגוע, מתחיל לזוז לכיווני רק בחמש אחר הצהריים. אחותי נמצאת השבת בצפון ולקראת הצוהריים אני אומרת לה שתתחיל לחשוב על סידור לילד למחר מהגן ושאולי תישאר כבר בצפון שאין לה מה לחזור למרכז. הצירים ככה כל היום, בערך כל שמונה דקות. בערב הם מתחילים להתגבר קצת וכשהם כל חמש דקות, לקראת מוצאי השבת, אני מתקשרת למיילדת, ליידע אותה.
אבא שלה מגיע וגם אחותי, ובאיזשהו שלב אני שולחת את שניהם לישון, אנחנו יודעים שהם יצטרכו את הכוחות האלה ועוד לא יודעים כמה. בינתיים אני מתקשרת לאורית, שכנה, רופאה, מדקרת סינית, אמא לילדים שהאחרון בהם נולד בבית, והמלאך שלי מכאן והלאה. היא באה וכשכולם ישנים עוזרת לי להעביר את הזמן בין ציר לציר בסיפורים שהיא מספרת לי. בערך באחת עשרה אני מתקשרת למיילדת, ייקח לה בערך שעתיים להגיע. אורית הולכת קצת. המיילדת מגיעה, בודקת, אומרת שאני בפתיחה של אחת וחצי ונוסעת, מבקשת שאעדכן אותה בהמשך. אורית חוזרת ויושבת איתי, מסבירה לי שתלך כשיקראו לה כשהבן שלה יתעורר לינוק (הוא בן שנתיים ושמונה חודשים). כשזה קורה היא מציעה לי לנצל את הזמן לשינה ולמנוחה והולכת. אני מנסה לנוח בסלון, הצירים נראים לי מרווחים מאד פתאום אבל כשמגיע אחד הוא בהחלט לא מניח לי לישון, אני נחה, עד שמגיע שלב בו אני צועקת מתוך צירים. אבא של זזא מתעורר מהצעקות שלי ונשאר איתי. באיזשהו שלב גם אחותי, שישנה בבית הסמוך אצל הוריי, מפציעה.
חלק ב'- לידת בית
בוקר יום ראשון אנחנו מתזמנים, כל שלוש דקות. מתקשרים למיילדת. היא בלידה שרק הסתיימה ותגיע תוך שעתיים. כשהיא מגיעה היא בודקת ומוצאת שאני בפתיחה של 3, מחיקה של 70 אחוז, לידה פעילה, היא נשארת. הצירים לא מתמידים. לפעמים כל 3 דקות, לפעמים כל שמונה או עשר, וככה יהיה כל הזמן עד הסוף.
אורית מגיעה במשך הבוקר עם מחטים ועם לחיצות של טוינא היא מסדירה את הצירים ועוזרת להקל על הכאבים. באיזשהו שלב גם הבת שלה, ילדה בת 8, תגיע.
שעות הבוקר עוברות, הצירים מתגברים. בצהריים, באחת המיילדת בודקת אותי. פתיחה של 5, צואר רך וכמעט מחוק לגמרי, אבל מתברר שהראש גבוה באגן. זה ממשיך ככה. אחר הצהריים היא קוראת למיילדת בית אחרת שגרה כמה דקות מכאן כדי שתבדוק ג היא ותחווה דיעה: השעה בערך ארבע אחה"צ והמצב תקוע: פתיחה שנעה בין 5-7, וראש מרחף למעלה, לא יורד.
אני שואלת אותה מה עושים, היא אומרת שבבית חולים אפשר לפקוע מים בצורה מבוקרת במצב כזה, אבל בבית לא. אני לא מתעמקת בתשובה וממשיכה. הצירים כואבים יותר, לפעמים תכופים יותר ולפעמים פתאום הם נעשים מרווחים. בבוקר שלחנו את אבא להביא בריכה ולעשות קניות. הבריכה עומדת מוכנה ומנופחת אבל במצב כזה לא מומלץ להיות במים.
אורית הולכת להוציא את הילד מהמעון, הבן של אחותי נכנס מדי פעם ללטף לי את הגב, הבת של אורית מתבקשת על ידי אמא שלה לשים לי ידיים במקום כואב כי אורית טוענת שיש לה ידי קסם. אני כל הזמן נעזרת, נתמכת. מזכירים לי לנשום. בכל ציר שני אנשים מחזיקים אותי: בדרך כלל אורית ואחותי, לפעמים אחותי והמיילדת. את הגבר אנחנו שולחות למשימות בייביסיטר, להעסיק את הילדים, קניות וכל סידור שאנחנו זקוקות לו, מדי פעם גם הוא מחזיק לי את היד בצירים.
למרות שברור לי שאני לא בצירי לחץ, אני מרגישה מאיזשהו שלב את הצירים כצורך ללחוץ. מדי פעם אני מקיאה או כמעט מקיאה. בכל הצירים אני מקפידה לזוז: עיגולים, תנועות עם הרגלים, צירים על האסלה, צירים במקלחת, צירים על הכדור, הישענות על הקיר עם סיבובי אגן, ניעורים של האגן.
בארבע אחר הצהריים אחרי חוות הדעת מהמיילדת הנוספת כבר קצת ברור שהלידה תקועה. הצירים כואבים. אנחנו מבקשים יפה מהתינוקת לצאת. כשיש רווחים בין צירים אני שומרת על קור רוח ומנסה לשמור על מורל גבוה. די בהתחלה אומרים לי לא לשים לב לזמן ואני לא מסתכלת על השעון, אבל פתאום, אחרי כל השעות האלה, אני רואה שערב, חושך בחוץ, וכבר די הרבה שעות שום דבר לא זז. בערך בשמונה וחצי בערב אני אומרת למיילדת שלי בנחישות שעוד תתברר כאופיינית שתבדוק אותי עכשיו ואם אין התקדמות אני רוצה שנלך לבית חולים. היא בודקת ומסתבר שמאז ארבע או חמש כלום לא זז, הילדה מרחפת למעלה, הראש גבוה וצף.
חלק ג'- נוסעים לבית חולים
צריכים להחליט לאן נוסעים: קצביה העמק לא בא בחשבון, טוב לחירום אבל אנחנו לא בחירום. אני אומרת האנגלי בנצרת, המיילדת אומרת חברה שלה אולי במשמרת בפורייה, שזה 40 דקות נסיעה. היא בודקת, החברה שם, מחליטים על פורייה. לא טרחתי לארגן תיק לבית חולים, אבל הכנתי רשימה מסודרת של מה להכניס לתיק כזה ואחותי ממהרת לארוז אותו, אני מעבירה מקלחת אחרונה עם צירים, מלבישים אותי ולראשונה מאז גיל שנתיים גורבים לי גרביים. משפט שייזכר לטוב: איזה כיף, בבית חולים יתנו לי אינפוזיה. המיילדת נוסעת במכונית שלה, ואנחנו: אחותי, אבא של ואני ברכב של אחותי. לא שכחתי לפני שנכנסתי לקלחת לבקש ממנו שיעביר את הסלקל מהמכונית שלי לשל אחותי, אנחנו כבר מחליטים שאם כולם ירגישו טוב לא נישאר בבית חולים. בדרך צירים, כואב. בין לבין אני אומרת: אני שמחה שאנחנו נוסעים לבית חולים.
אנחנו מגיעים לפורייה בעשר, חברה של המיילדת מקבלת אותנו, היא תסיים משמרת באחת עשרה, אבל בשעה הזו תרכך לי את המעבר מהבית. כשאני רואה את חדר לידה אני בהלם, גם פתאום להיות במיטה די מוזר לי, אבל מביאים לי למיטה כדור פיזיו ואומרים לי שאחרי שיחברו את המוניטור אוכל לרדת מהמיטה, בינתיים אני על הכדור במיטה. הרופאים מגיעים ומציגים את עצמם. המחלקה שקטה, זה נראה שאני לבד.
הרופאים מחליטים על פיטוצין לזירוז. המיילדת שלי אומרת לי בשקט כשאני שואלת אותה בעניין פקיעת המים שהיא חשבה שיהיו יותר אמיצים, אני מבקשת מהרופאה הסברים. היא מסבירה למה לדעתה זה מסוכן. אני יודעת שצירים עם פיטוצין הם מאד כואבים, טוב שטרחתי לקרוא קצת על לידות פחות טבעיות ומחליטה שאני רוצה אפידורל. אני חותמת על הדף של המרדים, לא לפני שאני מודיעה שאני מסרבת לחתום על הניירת שנותנים לי לחתימה לפני כן: הם מבקשים ממני לחתום שמותר להם לעשות כמעט כל פרוצדורה רפואית בלי לשאול אותי, המיילדת מסבירה לי שהיא חייבת לתת לי את הדף הזה אבל זה ממש בסדר שאכתוב שאני מסרבת לחתום. בדיוק כמו בסיפורים, המיילדות בפוריה מדהימות, הרופאים לא כל כך. מיילדת הבית שלי רואה שאני אסתדר ורוצה ללכת הביתה, זה ממש בסדר איתי, ככה גם יתנו לשני המלווים שלי להיכנס, עד עכשיו הם התחלפו.
נותנים לי אפידורל. אני שונאת את התחושה, מקטרת כמו שלא קיטרתי עם הכאבים בבית. לא יודעת מה עדיף לי- כאבים או אפידורל. מרופא שיניים אני מבקשת טיפול בלי הרדמה ועכשיו פתאום חצי גוף עם התחושה השנואה עליי כל כך. בבית רקדתי, זזתי, התנועעתי ופתאום שק תפוחי אדמה. בנוסף לכל עוד אומרים לי שתנועתיות חשובה ככה שמדי פעם אני מבקשת שיהפכו אותי לצד שמאל או ימין או יזיזו קצת, כי בעצמי אי אפשר. אחותי הולכת לישון באוטו, האיש מוצא לו איזה כיסא באיזה מסדרון ומחכים, עכשיו אפשר לנוח. מדי פעם נכנסים הרופאים ומדברים מעל הראש שלי, לא טורחים להסביר אבל אני בכל פעם עוצרת אותם ומחליטה- לא קטטר, אחר כך כן, לא ניטור על הראש, אני ערנית לכל פעולה שלהם בין מנוחה למנוחה ומסרבת לכל מה שלא נראה לי.
פרק 4- סופסוף לידה.
בערך בשלוש בבוקר אחותי מפציעה בחדר לידה, עם פרצוף ישנוני. אין לי מושג איך היא יודעת, ואני אומרת לה שתקרא לאיש. יש פתיחה מלאה ומחכים לצירי לחץ. ברור שאין סיכוי שאוכל ללחוץ עם אפידורל ומורידים לי אותו. ברור שייקח הרבה זמן עד שהשפעה שלו תתפוגג, הוא משפיע עליי חזק. יותר משעה עד שאני מצליחה להרגיש את הרגליים. מתחילה להרגיש אתהצירים שעד עכשיו היו רק במוניטור. מתחילה ללחוץ. פעם על הצד, פעם על הגב, פעם על שש. המיילדת הנהדרת אומרת לי באיזשהו שלב משהו על זה שאם עברו שלוש שעות מפתיחה מלאה אז נוקטים בהתערבות והיא מציעה לי עם הרופאה לשאול אם התינוקת בסדר, אם אני בסדר, כלומר במילים אחרות: אם אין מצוקה אין צורך בהתערבות, המיילדת דיפלומטית, אני לא. כמה דקות אחר כך אכן הרופאה נכנסת ואומרת משהו על זה שעברו שלוש שעות מפתיחה מלאה וזה הזמן לואקום, אני צועקת עליה : "שום ואקום!" והיא עונה לי "יש לנו נהלים..." אני באמצע לידה, את הראש כבר מרגישים וברור שזה עניין של זמן עד שהילדה תהיה בחוץ, אבל מרץ להתווכח תמיד יש לי. מה שכן, הרופאה רואה את הפרצוף הקרבי שלי ואומרת שהיא הולכת לקבלה לכמה דקות ואחר כך נראה. בינתיים, מרוב עצבים, אני לוחצת עוד יותר חזק, הכי חזק. אחותי והמיילדת אומרות שכנראה היה צריך לאיים עלי בואקום עוד קודם. המיילדת משמנת אותי ועוצרת אותי בלחיצות, כדי שהראש לא יצא מהר מדיי ולא יהיו קרעים. 5:50 בבוקר, הראש בחוץ ומייד כל הגוף. שמים את התינוקת שלי עליי. היא בוכה ואחותי בוכה. האיש ואני בהלם. אני ישר שמה אותה על השד, היא לא יונקת, יסתבר לי עוד שייקח לה כמה ימים מדאיגים ללמוד. היא עליי עם חבל הטבור. כשהוא מפסיק לפעום המיילדת מבקשת את בקשתי לחתוך אותו, היא נותנת לי למשש אותו ואחרי שאני מסכימה האיש חותך. המיילדת בודקת אותי, אני בלי חתכים או קרעים, שלמה לגמרי. אני מסכימה שישקלו אותה ויעטפו אותה, בנוכחות אחותי והאיש כמובן, לוקחים אותה לכמה דקות שנראות לי כמו נצח. מחזירים לי אותה, היא שוב לא יונקת. היא שוקלת 2.780 ק"ג של מתיקות.
התאוששות והביתה:
תוך כדי כל הפרוצדורות אנחנו מבררים מה קורה אם אנחנו לא עולים למחלקה. אני רוצה שרופא יראה את התינוקת אבל לא רוצה להתאשפז ומסבירים לי שאם אני לא עולה למחלקת יונקים ומודיעה שאני משתחררת אז שולחים לי רופא מהמחלקה כדי לבדוק אותה. מתאים לי. אחרי שעתיים בחדר התאוששות עם הקטנה עלי, אחרי שהיא כבר לבושה ליציאה מבית חולים (לאחותי היקרה היה הכבוד להיות הראשונה בחייה שתלביש אותה) שולחים לי רופאה ששמסבירה לי כמה אני לוקחת סיכון, כמה ויטמין K בטיפות זה לא טוב כמו זריקה ולמה אני אישה לא אחראית. אני מהנהנת, ונותנת לה לבדוק אותה. הפעם אני לא מסתפקת מלווים שלי, אלא יורדת מהמיטה לאט לאט והולכת למקום שבודקים אותה, מתחת לאור חזק ומנורת חימום התינוקת שלי צורחת חזק ואני עומדת לידה ובודקת שהרופאה לא תכאיב לה. אני רק מתחזקת בהחלטה שלי ללכת הביתה. המיילדות המקסימות של משמרת הבוקר אומרות שאין שום בעיה כשאני מבקשת מהן להישאר עוד קצת בחדר התאוששות לפני שאני הולכת הביתה. אחרי שסיימנו עם הרופאה הזו שולחים לי רופא נשים שיסביר לי את ההשלכות לגביי וכמה זה יכול להיות מסוכן עבורי, לא רק עבור התינוקת ושאולי כדאי להישאר לפחות 24 שעות. אני מבקשת מכתבי שחרור, מכינים לי אותם, אני הולכת לרשום את התינוקת. המכונית של אחותי תקועה ואין לנו איך לחזור הביתה. בינתיים, עד שמכינים לי את מכתבי השחרור ועד שארשום אותה, אבא שלי מוזעק להגיע לקחת אותנו הביתה, אחותי אחרי יומיים בלי שינה ובלי מקלחת, נשארת בבית חולים לחכות שיבואו לחלץ לה את הרכב. בערך בשתים עשרה בצוהריים אנחנו מגיעים הביתה: אמא, תינוקת ואבא גאה ועייף שיישאר עוד יומיים כדי לעזור לי. כמה טוב להגיע הביתה.
סיפור הלידה של זערורית
[po]דף סיפור לידה[/po]
[po]דף סיפור לידת בית[/po]
[po]דף סיפור לידה בבית חולים[/po]
חלק א'- זה כמעט זה
שבת בבוקר, יום אחרי התל"מ, אני מתעוררת וכבר ברור לי שיש כאן התחלה של משהו. אני יודעת לכל אורך ההריון שכנרה תהיה לי לידה ארוכה ולא ממהרת להילחץ. מתזמנת, הצירים כל שמונה דקות ומאד נסבלים, מתאפקת עד תשע בבוקר ואז מתקשרת לאבא של זזא ואומרת לו שלא דחוף אבל שיארוז תיק ויתחיל לקראת הצהריים או אחריהם להתנייד לכיוון ושיתכונן להישארות של כמה ימים. הוא, רגוע, מתחיל לזוז לכיווני רק בחמש אחר הצהריים. אחותי נמצאת השבת בצפון ולקראת הצוהריים אני אומרת לה שתתחיל לחשוב על סידור לילד למחר מהגן ושאולי תישאר כבר בצפון שאין לה מה לחזור למרכז. הצירים ככה כל היום, בערך כל שמונה דקות. בערב הם מתחילים להתגבר קצת וכשהם כל חמש דקות, לקראת מוצאי השבת, אני מתקשרת למיילדת, ליידע אותה.
אבא שלה מגיע וגם אחותי, ובאיזשהו שלב אני שולחת את שניהם לישון, אנחנו יודעים שהם יצטרכו את הכוחות האלה ועוד לא יודעים כמה. בינתיים אני מתקשרת לאורית, שכנה, רופאה, מדקרת סינית, אמא לילדים שהאחרון בהם נולד בבית, והמלאך שלי מכאן והלאה. היא באה וכשכולם ישנים עוזרת לי להעביר את הזמן בין ציר לציר בסיפורים שהיא מספרת לי. בערך באחת עשרה אני מתקשרת למיילדת, ייקח לה בערך שעתיים להגיע. אורית הולכת קצת. המיילדת מגיעה, בודקת, אומרת שאני בפתיחה של אחת וחצי ונוסעת, מבקשת שאעדכן אותה בהמשך. אורית חוזרת ויושבת איתי, מסבירה לי שתלך כשיקראו לה כשהבן שלה יתעורר לינוק (הוא בן שנתיים ושמונה חודשים). כשזה קורה היא מציעה לי לנצל את הזמן לשינה ולמנוחה והולכת. אני מנסה לנוח בסלון, הצירים נראים לי מרווחים מאד פתאום אבל כשמגיע אחד הוא בהחלט לא מניח לי לישון, אני נחה, עד שמגיע שלב בו אני צועקת מתוך צירים. אבא של זזא מתעורר מהצעקות שלי ונשאר איתי. באיזשהו שלב גם אחותי, שישנה בבית הסמוך אצל הוריי, מפציעה.
חלק ב'- לידת בית
בוקר יום ראשון אנחנו מתזמנים, כל שלוש דקות. מתקשרים למיילדת. היא בלידה שרק הסתיימה ותגיע תוך שעתיים. כשהיא מגיעה היא בודקת ומוצאת שאני בפתיחה של 3, מחיקה של 70 אחוז, לידה פעילה, היא נשארת. הצירים לא מתמידים. לפעמים כל 3 דקות, לפעמים כל שמונה או עשר, וככה יהיה כל הזמן עד הסוף.
אורית מגיעה במשך הבוקר עם מחטים ועם לחיצות של טוינא היא מסדירה את הצירים ועוזרת להקל על הכאבים. באיזשהו שלב גם הבת שלה, ילדה בת 8, תגיע.
שעות הבוקר עוברות, הצירים מתגברים. בצהריים, באחת המיילדת בודקת אותי. פתיחה של 5, צואר רך וכמעט מחוק לגמרי, אבל מתברר שהראש גבוה באגן. זה ממשיך ככה. אחר הצהריים היא קוראת למיילדת בית אחרת שגרה כמה דקות מכאן כדי שתבדוק ג היא ותחווה דיעה: השעה בערך ארבע אחה"צ והמצב תקוע: פתיחה שנעה בין 5-7, וראש מרחף למעלה, לא יורד.
אני שואלת אותה מה עושים, היא אומרת שבבית חולים אפשר לפקוע מים בצורה מבוקרת במצב כזה, אבל בבית לא. אני לא מתעמקת בתשובה וממשיכה. הצירים כואבים יותר, לפעמים תכופים יותר ולפעמים פתאום הם נעשים מרווחים. בבוקר שלחנו את אבא להביא בריכה ולעשות קניות. הבריכה עומדת מוכנה ומנופחת אבל במצב כזה לא מומלץ להיות במים.
אורית הולכת להוציא את הילד מהמעון, הבן של אחותי נכנס מדי פעם ללטף לי את הגב, הבת של אורית מתבקשת על ידי אמא שלה לשים לי ידיים במקום כואב כי אורית טוענת שיש לה ידי קסם. אני כל הזמן נעזרת, נתמכת. מזכירים לי לנשום. בכל ציר שני אנשים מחזיקים אותי: בדרך כלל אורית ואחותי, לפעמים אחותי והמיילדת. את הגבר אנחנו שולחות למשימות בייביסיטר, להעסיק את הילדים, קניות וכל סידור שאנחנו זקוקות לו, מדי פעם גם הוא מחזיק לי את היד בצירים.
למרות שברור לי שאני לא בצירי לחץ, אני מרגישה מאיזשהו שלב את הצירים כצורך ללחוץ. מדי פעם אני מקיאה או כמעט מקיאה. בכל הצירים אני מקפידה לזוז: עיגולים, תנועות עם הרגלים, צירים על האסלה, צירים במקלחת, צירים על הכדור, הישענות על הקיר עם סיבובי אגן, ניעורים של האגן.
בארבע אחר הצהריים אחרי חוות הדעת מהמיילדת הנוספת כבר קצת ברור שהלידה תקועה. הצירים כואבים. אנחנו מבקשים יפה מהתינוקת לצאת. כשיש רווחים בין צירים אני שומרת על קור רוח ומנסה לשמור על מורל גבוה. די בהתחלה אומרים לי לא לשים לב לזמן ואני לא מסתכלת על השעון, אבל פתאום, אחרי כל השעות האלה, אני רואה שערב, חושך בחוץ, וכבר די הרבה שעות שום דבר לא זז. בערך בשמונה וחצי בערב אני אומרת למיילדת שלי בנחישות שעוד תתברר כאופיינית שתבדוק אותי עכשיו ואם אין התקדמות אני רוצה שנלך לבית חולים. היא בודקת ומסתבר שמאז ארבע או חמש כלום לא זז, הילדה מרחפת למעלה, הראש גבוה וצף.
חלק ג'- נוסעים לבית חולים
צריכים להחליט לאן נוסעים: קצביה העמק לא בא בחשבון, טוב לחירום אבל אנחנו לא בחירום. אני אומרת האנגלי בנצרת, המיילדת אומרת חברה שלה אולי במשמרת בפורייה, שזה 40 דקות נסיעה. היא בודקת, החברה שם, מחליטים על פורייה. לא טרחתי לארגן תיק לבית חולים, אבל הכנתי רשימה מסודרת של מה להכניס לתיק כזה ואחותי ממהרת לארוז אותו, אני מעבירה מקלחת אחרונה עם צירים, מלבישים אותי ולראשונה מאז גיל שנתיים גורבים לי גרביים. משפט שייזכר לטוב: איזה כיף, בבית חולים יתנו לי אינפוזיה. המיילדת נוסעת במכונית שלה, ואנחנו: אחותי, אבא של ואני ברכב של אחותי. לא שכחתי לפני שנכנסתי לקלחת לבקש ממנו שיעביר את הסלקל מהמכונית שלי לשל אחותי, אנחנו כבר מחליטים שאם כולם ירגישו טוב לא נישאר בבית חולים. בדרך צירים, כואב. בין לבין אני אומרת: אני שמחה שאנחנו נוסעים לבית חולים.
אנחנו מגיעים לפורייה בעשר, חברה של המיילדת מקבלת אותנו, היא תסיים משמרת באחת עשרה, אבל בשעה הזו תרכך לי את המעבר מהבית. כשאני רואה את חדר לידה אני בהלם, גם פתאום להיות במיטה די מוזר לי, אבל מביאים לי למיטה כדור פיזיו ואומרים לי שאחרי שיחברו את המוניטור אוכל לרדת מהמיטה, בינתיים אני על הכדור במיטה. הרופאים מגיעים ומציגים את עצמם. המחלקה שקטה, זה נראה שאני לבד.
הרופאים מחליטים על פיטוצין לזירוז. המיילדת שלי אומרת לי בשקט כשאני שואלת אותה בעניין פקיעת המים שהיא חשבה שיהיו יותר אמיצים, אני מבקשת מהרופאה הסברים. היא מסבירה למה לדעתה זה מסוכן. אני יודעת שצירים עם פיטוצין הם מאד כואבים, טוב שטרחתי לקרוא קצת על לידות פחות טבעיות ומחליטה שאני רוצה אפידורל. אני חותמת על הדף של המרדים, לא לפני שאני מודיעה שאני מסרבת לחתום על הניירת שנותנים לי לחתימה לפני כן: הם מבקשים ממני לחתום שמותר להם לעשות כמעט כל פרוצדורה רפואית בלי לשאול אותי, המיילדת מסבירה לי שהיא חייבת לתת לי את הדף הזה אבל זה ממש בסדר שאכתוב שאני מסרבת לחתום. בדיוק כמו בסיפורים, המיילדות בפוריה מדהימות, הרופאים לא כל כך. מיילדת הבית שלי רואה שאני אסתדר ורוצה ללכת הביתה, זה ממש בסדר איתי, ככה גם יתנו לשני המלווים שלי להיכנס, עד עכשיו הם התחלפו.
נותנים לי אפידורל. אני שונאת את התחושה, מקטרת כמו שלא קיטרתי עם הכאבים בבית. לא יודעת מה עדיף לי- כאבים או אפידורל. מרופא שיניים אני מבקשת טיפול בלי הרדמה ועכשיו פתאום חצי גוף עם התחושה השנואה עליי כל כך. בבית רקדתי, זזתי, התנועעתי ופתאום שק תפוחי אדמה. בנוסף לכל עוד אומרים לי שתנועתיות חשובה ככה שמדי פעם אני מבקשת שיהפכו אותי לצד שמאל או ימין או יזיזו קצת, כי בעצמי אי אפשר. אחותי הולכת לישון באוטו, האיש מוצא לו איזה כיסא באיזה מסדרון ומחכים, עכשיו אפשר לנוח. מדי פעם נכנסים הרופאים ומדברים מעל הראש שלי, לא טורחים להסביר אבל אני בכל פעם עוצרת אותם ומחליטה- לא קטטר, אחר כך כן, לא ניטור על הראש, אני ערנית לכל פעולה שלהם בין מנוחה למנוחה ומסרבת לכל מה שלא נראה לי.
פרק 4- סופסוף לידה.
בערך בשלוש בבוקר אחותי מפציעה בחדר לידה, עם פרצוף ישנוני. אין לי מושג איך היא יודעת, ואני אומרת לה שתקרא לאיש. יש פתיחה מלאה ומחכים לצירי לחץ. ברור שאין סיכוי שאוכל ללחוץ עם אפידורל ומורידים לי אותו. ברור שייקח הרבה זמן עד שהשפעה שלו תתפוגג, הוא משפיע עליי חזק. יותר משעה עד שאני מצליחה להרגיש את הרגליים. מתחילה להרגיש אתהצירים שעד עכשיו היו רק במוניטור. מתחילה ללחוץ. פעם על הצד, פעם על הגב, פעם על שש. המיילדת הנהדרת אומרת לי באיזשהו שלב משהו על זה שאם עברו שלוש שעות מפתיחה מלאה אז נוקטים בהתערבות והיא מציעה לי עם הרופאה לשאול אם התינוקת בסדר, אם אני בסדר, כלומר במילים אחרות: אם אין מצוקה אין צורך בהתערבות, המיילדת דיפלומטית, אני לא. כמה דקות אחר כך אכן הרופאה נכנסת ואומרת משהו על זה שעברו שלוש שעות מפתיחה מלאה וזה הזמן לואקום, אני צועקת עליה : "שום ואקום!" והיא עונה לי "יש לנו נהלים..." אני באמצע לידה, את הראש כבר מרגישים וברור שזה עניין של זמן עד שהילדה תהיה בחוץ, אבל מרץ להתווכח תמיד יש לי. מה שכן, הרופאה רואה את הפרצוף הקרבי שלי ואומרת שהיא הולכת לקבלה לכמה דקות ואחר כך נראה. בינתיים, מרוב עצבים, אני לוחצת עוד יותר חזק, הכי חזק. אחותי והמיילדת אומרות שכנראה היה צריך לאיים עלי בואקום עוד קודם. המיילדת משמנת אותי ועוצרת אותי בלחיצות, כדי שהראש לא יצא מהר מדיי ולא יהיו קרעים. 5:50 בבוקר, הראש בחוץ ומייד כל הגוף. שמים את התינוקת שלי עליי. היא בוכה ואחותי בוכה. האיש ואני בהלם. אני ישר שמה אותה על השד, היא לא יונקת, יסתבר לי עוד שייקח לה כמה ימים מדאיגים ללמוד. היא עליי עם חבל הטבור. כשהוא מפסיק לפעום המיילדת מבקשת את בקשתי לחתוך אותו, היא נותנת לי למשש אותו ואחרי שאני מסכימה האיש חותך. המיילדת בודקת אותי, אני בלי חתכים או קרעים, שלמה לגמרי. אני מסכימה שישקלו אותה ויעטפו אותה, בנוכחות אחותי והאיש כמובן, לוקחים אותה לכמה דקות שנראות לי כמו נצח. מחזירים לי אותה, היא שוב לא יונקת. היא שוקלת 2.780 ק"ג של מתיקות.
התאוששות והביתה:
תוך כדי כל הפרוצדורות אנחנו מבררים מה קורה אם אנחנו לא עולים למחלקה. אני רוצה שרופא יראה את התינוקת אבל לא רוצה להתאשפז ומסבירים לי שאם אני לא עולה למחלקת יונקים ומודיעה שאני משתחררת אז שולחים לי רופא מהמחלקה כדי לבדוק אותה. מתאים לי. אחרי שעתיים בחדר התאוששות עם הקטנה עלי, אחרי שהיא כבר לבושה ליציאה מבית חולים (לאחותי היקרה היה הכבוד להיות הראשונה בחייה שתלביש אותה) שולחים לי רופאה ששמסבירה לי כמה אני לוקחת סיכון, כמה ויטמין K בטיפות זה לא טוב כמו זריקה ולמה אני אישה לא אחראית. אני מהנהנת, ונותנת לה לבדוק אותה. הפעם אני לא מסתפקת מלווים שלי, אלא יורדת מהמיטה לאט לאט והולכת למקום שבודקים אותה, מתחת לאור חזק ומנורת חימום התינוקת שלי צורחת חזק ואני עומדת לידה ובודקת שהרופאה לא תכאיב לה. אני רק מתחזקת בהחלטה שלי ללכת הביתה. המיילדות המקסימות של משמרת הבוקר אומרות שאין שום בעיה כשאני מבקשת מהן להישאר עוד קצת בחדר התאוששות לפני שאני הולכת הביתה. אחרי שסיימנו עם הרופאה הזו שולחים לי רופא נשים שיסביר לי את ההשלכות לגביי וכמה זה יכול להיות מסוכן עבורי, לא רק עבור התינוקת ושאולי כדאי להישאר לפחות 24 שעות. אני מבקשת מכתבי שחרור, מכינים לי אותם, אני הולכת לרשום את התינוקת. המכונית של אחותי תקועה ואין לנו איך לחזור הביתה. בינתיים, עד שמכינים לי את מכתבי השחרור ועד שארשום אותה, אבא שלי מוזעק להגיע לקחת אותנו הביתה, אחותי אחרי יומיים בלי שינה ובלי מקלחת, נשארת בבית חולים לחכות שיבואו לחלץ לה את הרכב. בערך בשתים עשרה בצוהריים אנחנו מגיעים הביתה: אמא, תינוקת ואבא גאה ועייף שיישאר עוד יומיים כדי לעזור לי. כמה טוב להגיע הביתה.