על ידי ורוניקה* » 08 אוקטובר 2004, 14:39
עכשיו אני מרגישה צורך חזק לספר לכל העולם איך זה היה .
מהתחלה. ההריון שלי היה מאד לא מתוכנן, אני קיבלתי אותו מיד ובשמחה , כנראה באיזה מקום בתוכי רציתי את זה, אבל ליודה זה היה קשה ועד הסוף הוא אמר לי שלא מרגיש מחובר מספיק להריון הזה לאומת הריון של איתי (בן שנתיים ושמונה).זה עצוב.
אני ידעתי שגם הלידה הזאת תהייה טבעית חשבתי על לידה בבית אבל העלות של זה די הרתיעה אותנו בהתחלה. אז שמעתי על "מחלקה ללידה טבעית" בליס וחשבתי שנלד שם. אבל ביום עיון בפארק הלאומי נכנסתי למעגל "אחריות בלידה" והכרתי את שרה"לה. ואז הכל נהייה ברור.
מאז שבאנו אליה לביקור הכרות הרגשתי שאני כל כך רוצה את זה כבר, שאין לי כוח להתאפק (שתבינו, הייתי שבוע עשרים ומשהו). אהבתי את ההריון שלי, אהבתי את הילד שלי, נזכרתי הרבה בלידה שלו, עשיתי כל מיני תיקונים במוח שלי, הרגשתי שאני עושה הכנה נפשית ללידה הבאה. הכנות אחרות לא עשינו ביכלל. לא התייחסנו להמלצה של שרה"לה לעשות עיסוי. בינינו הינו עסוקים במתחים רבים,וכרגיל המון תשומת לב , אהבה והכנה של איתי המתוק שלנו שעוד מאט יהפוך לאח גדול.
הבטן שלי נהיתה ענקית וחששתי שמי שנמצא (או נמצאת ) בתוכה יהיה בגודל של פיל בערך. בשבוע 36 שרה"לה מגיעה אלינו לביקור ואומרת שיש לי כבר לפחות 3500. האמת שזה מבהיל אותי קצת.
אני מרגישה צירים כל יום וכמעט כל היום. אני לומדת לזהות אותם רק מלהיסתכל על הבטן.לפעמים יש ימים שכל ציר בא עם גל פנימי של חום ואיזה תחושה מתוקה כזות שגורמת לי לחייך חיוך טפשי... אני מוכנה! איפה הצירים האמיתיים? כל יום אני מרגישה שזה יכול להתחיל כל רגע, אבל זה לא בא. אני יודעת שעלי להרפות קצת את הלחץ שאני מפעילה עליו/ה . צריך עוד זמן. בסוף שבוע 39 שרה"לה מתקשרת ומציעה לי לקחת שמן קיק. אני נרגשת מאד מהרעיון.אנחנו מתכננים לעשות את זה ביום שישי על הבוקר, שיוצא גם התאריך המשוער: 1.10
בשמונה וחצי אני לוקחת את המנה האחרונה של שמן קיק ומחכה...שילשול. לא חזק במיוחד. לא כמו שסיפרו לי כולם... פעמיים- שלוש והפסיק. אני מאוכזבת מעצמי.
כששרה"לה מתקשרת לשאול מה קורה אני כבר מוכנה לשתות עוד איזה ליטר וחצי של שמן קיק. משום מה שרה"לה לא אוהבת את הרעון.
הולכים לישון צהריים. כשאני מתעוררת אני מרגישה צירים לא חזקים במיוחד, אבל כמה שזה משמח אותי! אני מחליטה לא להתייחס אליהם כאל צירים אמיתיים ונוסעת יחד עם יודה ואיתי לשוק של יום שישי הקבוע שלנו . זה ממשיך באותה תדירות ,כל 10-15 דקות ובאותה עוצמה. זה לא חזק.
כשחוזרים הביתה אני מחליטה לצאת לטייל לבד. חוזרת אחרי 20 דקות ומבינה שאני עייפה. יודה שולח אותי לישון, הוא כל הזמן מזכיר לי לשמור כוחות. היום אני מבינה שאם לא הוא, הייתי באותו לילה מתחילה ללדת ובטוח באיזה שלב הייתי נשארת בלי כוחות, אני עם ההתרגשות שלי... מתקשרת לשרה"לה ואומרת לה לילה טוב.
בלילה הצירים כמעט הפסיקו , ישנתי טוב והתעוררתי בארבע בבוקר מציר חזק, חמש דקות אחריו עוד אחד. הם מתחילים! הם מתחזקים . אני מרגישה נהדר. ורק מנסה לא להוציא יותר מדי אנרגיה על התרגשות.יודה מתעורר עוד לפני שאני מחליטה להעיר אותו.
בשש אני מתקשרת לשרה"לה ולאחותי. לקראת שמונה הן מגיעות , שרה"לה הביאה גם את איווט, כמו שביקשתי (אמרתי שאני הייתי רוצה עוד בן אדם בלידה שלי , אבל לי אין למי לקרא ואני סומחת על בחירה של שרה"לה) .
איתי מתעורר גם, הוא מרגיש כל ציר ובא אלי לחיבוקים. הצירים מתחזקים יחד עם התדירות. איזה כיף זה! תחושה מדהימה.
שרה"לה מחפשת את הבריכה המנופחת ומאד מתפלאה כשמגלה שבעצם היא עוד לא מוכנה. היא ויודה מתחילים לנפח בריכה . אחותי עסוקה עם איתי. לי יש הרגשה של עבודת צוות נהדרת. אני בצירים שלי , אחותי עושה לי מסז' וזה מאד עוזר. איתי בין הצירים מתפס עלי. אני משכנעת את כולם שבין הצירים-זה בסדר, אבל באיזשהו שלב מבינה שהוא מאד סוחף אותי רגשית מסיטואציה . שרה"לה מרגישה את זה ומציעה שיקחו את איתי לחברה. רצינו מאד שהוא יהיה נוכח בלידה, אבל עכשיו זה נראה לי הכי הגיוני שהוא לא יהי פה.
הצירים נהיים חזקים מאוד, אבל אני זוכרת להרפות בזמן הציר, להתמסר אליו ולא להתנגד לו. זה עוזר. זה מרגיש לי הכי נכון. כולם פה, סביבי- עוזרים. תומכים.אני מרגישה נהדר. בינתים הבריכה מתמלאת במים. אני מציקה לשרה"לה שתבדוק אותי ותגיד מה הפתיחה. היא מסרבת, מסבירה לי שאין לזה חשיבות, שאני עובדת יפה ולא צריכה לחשוב על דברים שוליים. אני מספרת לה על מדיטציה שאני עושה בהמלצת אחותי- לדמיין את הגוף כצינור שתינוק צריך לעבור דרכו החוצה ולעזור לו לעשות את זה. שרה"לה מוסיפה לזה אור לבן שמאיר בתוך הצינור.
בסוף של כל ציר יש לי כאב חזק בגב התחתון זה מפליא אותי מאד, כי "בלידה הקודמת זה לא היה." הם צוחקים עלי. יודה מתגלה כמסז'יסט מעולה. ועכשיו הוא בתפקיד הזה בלבד. שרה"לה מציעה לי להיכנס לבריכה. אני הולכת להתקלח ונכנסת. חוששת שמה הצירים לא יתחלשו או יפסיקו. אבל זה לא קורה. הכל נכון, הכל זז, נושם, כואב. אני עובדת, יודה נכנס איתי לבריכה ושנינו מתקדמים לפגישה המרגשת עם התינוק שלנו. כואב לי מאוד. יודה מציעה לשנות קולות, אני מנסה.
שרה"לה בודקת אותי באיזשהו שלב ומודיעה שאני כמעט בפתיחה מלאה.זה מפתיע אותי ומשמח מאד. אני מרגישה איך שזה קורה, אני נמצאת פה.כואב לי כל-כך.
צירים מתחילים להיות עם לחץ. אבל אין התקדמות במשך שעה .אני מבקשת משרה"לה התערבות היא מציעה לחכות קצת ואחרי בערך חצי שעה פוקעת לי את המים. זה מזרז את התהליך, אני מתחילה להרגיש לחץ עוד יותר חזק. קשה לי יותר ויותר לא ללחוץ. אני עדין מנסה להרפות בזמן הציר, אבל יש לי תחושה שהנסיון שלי לא ללחוץ מביא לתופעה הפוכה- נדמה לי שאני מקבצת את השרירים, כמו בתרגילי קיגל (אם אני לא טועה).זה מצחיק. הצירים נורא חזקים והלחץ עוד יותר. כולם שרים איתי ביחד. אני עושה תנועות סיבוביות עם הידיים שעוזרות לי . יודה מאחוריי , תומך לי בגב, עושה מסז'. אני יכולה להרגיש את הראש, עדין בפנים, אבל אני יודעת שעם כל ציר הוא מתקרב החוצה.הכאב כבר בלתי נסבל. אני לוחצת כמו משוגעת. אחרי כל ציר מרפה. כולם מעודדים אותי , מחזיקים לי ידיים...
פתאום מתחיל נורא לסרוף לי, אני מרגישה משהו ענק בתוכי. הראש יוצא החוצה טיפה-אני יכולה להרגיש אותו!. אחרי ציר הוא ניכנס פנימה. אני מאוכזבת . אין לי יותר כוח.
אחותי מעודדת אותי, אומרת שעוד עשרה צירים כאלה- והוא יהיה בחוץ. עם ציר חדש אני ממשיכה ללחוץ. הוא שוב בחוץ- והציר ניגמר. אני מוכנה ללחוץ בלי להפסיק, אבל שרה"לה פוקדת להרפות כשאין ציר. בציר הבא אני מרגישה את הראש בחוץ לגמרי. זהו! עוד קצת והוא מסתובב. אני נוגעת בו, הוא מרגיש לי כמו כדור משי, לא מציאותי כזה. שרה"לה אומרת לי להוציא את התינוק, רציתי שיודה יוציא אותו, אבל הוא מאחורי ואין סיכוי שאני אתן לו לעזוב אותי עכשיו. אני מושיטה ידיים- ולאט לאט מוציאה את הילדה הכי מקסימה אלינו. היא נראת לי כל-כך קטנה, חמודה . יודה בהלם כמה היא דומה לאיתי כשנולד. אנחנו מחבקים אותה. היא נהיית ורודה ותוך כמה שניות קצת בוכה בקול חתולי ,אני רוצה להניק. שרה"לה אומרת לחכות קצת. אני מלטפת אותה, נוגעתבה, מלקקת אותה כאילו גורה קטנה.
. אחרי כמה דקות היא מתחילה לחפש ציצי ומיד מקבלת. יונקת חזק. אחרי שיצאה השליה יודה חותך את חבל התבור. את השליה שומרים (אחרי יומיים סעדנו יחד עם שרה"לה ארוחת גורמה) . יודה מחזיק את התינוקת עד שאני מתקלחת. מסתבר שהיא לא כל-כך קטנה ביכלל- 4450.
הכל נירגע לאט לאט. אני עוד לא מרגישה את העיפות. איתי מגיע ומגלה את האחות הקטנה שלו יונקת. מייד שואל איך קוראים לה ואנחנו לא יודעים מה לענות לו- אין לנו שם בשבילה.
ביום למחורת קראנו לה דאה.
אני מאוהבת בילדה שלי, במשפחה שלי, בקשיים שמופעים בהסתגלות למצב החדש,
במיילדת שלי שפתאום הפכה לבן אדם קרוב כל-כך,
אני מרגישה נשית, חזקה ויפה, בעצם , פשוט מאושרת.
עכשיו אני מרגישה צורך חזק לספר לכל העולם איך זה היה .
מהתחלה. ההריון שלי היה מאד לא מתוכנן, אני קיבלתי אותו מיד ובשמחה , כנראה באיזה מקום בתוכי רציתי את זה, אבל ליודה זה היה קשה ועד הסוף הוא אמר לי שלא מרגיש מחובר מספיק להריון הזה לאומת הריון של איתי (בן שנתיים ושמונה).זה עצוב.
אני ידעתי שגם הלידה הזאת תהייה טבעית חשבתי על לידה בבית אבל העלות של זה די הרתיעה אותנו בהתחלה. אז שמעתי על "מחלקה ללידה טבעית" בליס וחשבתי שנלד שם. אבל ביום עיון בפארק הלאומי נכנסתי למעגל "אחריות בלידה" והכרתי את שרה"לה. ואז הכל נהייה ברור.
מאז שבאנו אליה לביקור הכרות הרגשתי שאני כל כך רוצה את זה כבר, שאין לי כוח להתאפק (שתבינו, הייתי שבוע עשרים ומשהו). אהבתי את ההריון שלי, אהבתי את הילד שלי, נזכרתי הרבה בלידה שלו, עשיתי כל מיני תיקונים במוח שלי, הרגשתי שאני עושה הכנה נפשית ללידה הבאה. הכנות אחרות לא עשינו ביכלל. לא התייחסנו להמלצה של שרה"לה לעשות עיסוי. בינינו הינו עסוקים במתחים רבים,וכרגיל המון תשומת לב , אהבה והכנה של איתי המתוק שלנו שעוד מאט יהפוך לאח גדול.
הבטן שלי נהיתה ענקית וחששתי שמי שנמצא (או נמצאת ) בתוכה יהיה בגודל של פיל בערך. בשבוע 36 שרה"לה מגיעה אלינו לביקור ואומרת שיש לי כבר לפחות 3500. האמת שזה מבהיל אותי קצת.
אני מרגישה צירים כל יום וכמעט כל היום. אני לומדת לזהות אותם רק מלהיסתכל על הבטן.לפעמים יש ימים שכל ציר בא עם גל פנימי של חום ואיזה תחושה מתוקה כזות שגורמת לי לחייך חיוך טפשי... אני מוכנה! איפה הצירים האמיתיים? כל יום אני מרגישה שזה יכול להתחיל כל רגע, אבל זה לא בא. אני יודעת שעלי להרפות קצת את הלחץ שאני מפעילה עליו/ה . צריך עוד זמן. בסוף שבוע 39 שרה"לה מתקשרת ומציעה לי לקחת שמן קיק. אני נרגשת מאד מהרעיון.אנחנו מתכננים לעשות את זה ביום שישי על הבוקר, שיוצא גם התאריך המשוער: 1.10
בשמונה וחצי אני לוקחת את המנה האחרונה של שמן קיק ומחכה...שילשול. לא חזק במיוחד. לא כמו שסיפרו לי כולם... פעמיים- שלוש והפסיק. אני מאוכזבת מעצמי.
כששרה"לה מתקשרת לשאול מה קורה אני כבר מוכנה לשתות עוד איזה ליטר וחצי של שמן קיק. משום מה שרה"לה לא אוהבת את הרעון.
הולכים לישון צהריים. כשאני מתעוררת אני מרגישה צירים לא חזקים במיוחד, אבל כמה שזה משמח אותי! אני מחליטה לא להתייחס אליהם כאל צירים אמיתיים ונוסעת יחד עם יודה ואיתי לשוק של יום שישי הקבוע שלנו . זה ממשיך באותה תדירות ,כל 10-15 דקות ובאותה עוצמה. זה לא חזק.
כשחוזרים הביתה אני מחליטה לצאת לטייל לבד. חוזרת אחרי 20 דקות ומבינה שאני עייפה. יודה שולח אותי לישון, הוא כל הזמן מזכיר לי לשמור כוחות. היום אני מבינה שאם לא הוא, הייתי באותו לילה מתחילה ללדת ובטוח באיזה שלב הייתי נשארת בלי כוחות, אני עם ההתרגשות שלי... מתקשרת לשרה"לה ואומרת לה לילה טוב.
בלילה הצירים כמעט הפסיקו , ישנתי טוב והתעוררתי בארבע בבוקר מציר חזק, חמש דקות אחריו עוד אחד. הם מתחילים! הם מתחזקים . אני מרגישה נהדר. ורק מנסה לא להוציא יותר מדי אנרגיה על התרגשות.יודה מתעורר עוד לפני שאני מחליטה להעיר אותו.
בשש אני מתקשרת לשרה"לה ולאחותי. לקראת שמונה הן מגיעות , שרה"לה הביאה גם את איווט, כמו שביקשתי (אמרתי שאני הייתי רוצה עוד בן אדם בלידה שלי , אבל לי אין למי לקרא ואני סומחת על בחירה של שרה"לה) .
איתי מתעורר גם, הוא מרגיש כל ציר ובא אלי לחיבוקים. הצירים מתחזקים יחד עם התדירות. איזה כיף זה! תחושה מדהימה.
שרה"לה מחפשת את הבריכה המנופחת ומאד מתפלאה כשמגלה שבעצם היא עוד לא מוכנה. היא ויודה מתחילים לנפח בריכה . אחותי עסוקה עם איתי. לי יש הרגשה של עבודת צוות נהדרת. אני בצירים שלי , אחותי עושה לי מסז' וזה מאד עוזר. איתי בין הצירים מתפס עלי. אני משכנעת את כולם שבין הצירים-זה בסדר, אבל באיזשהו שלב מבינה שהוא מאד סוחף אותי רגשית מסיטואציה . שרה"לה מרגישה את זה ומציעה שיקחו את איתי לחברה. רצינו מאד שהוא יהיה נוכח בלידה, אבל עכשיו זה נראה לי הכי הגיוני שהוא לא יהי פה.
הצירים נהיים חזקים מאוד, אבל אני זוכרת להרפות בזמן הציר, להתמסר אליו ולא להתנגד לו. זה עוזר. זה מרגיש לי הכי נכון. כולם פה, סביבי- עוזרים. תומכים.אני מרגישה נהדר. בינתים הבריכה מתמלאת במים. אני מציקה לשרה"לה שתבדוק אותי ותגיד מה הפתיחה. היא מסרבת, מסבירה לי שאין לזה חשיבות, שאני עובדת יפה ולא צריכה לחשוב על דברים שוליים. אני מספרת לה על מדיטציה שאני עושה בהמלצת אחותי- לדמיין את הגוף כצינור שתינוק צריך לעבור דרכו החוצה ולעזור לו לעשות את זה. שרה"לה מוסיפה לזה אור לבן שמאיר בתוך הצינור.
בסוף של כל ציר יש לי כאב חזק בגב התחתון זה מפליא אותי מאד, כי "בלידה הקודמת זה לא היה." הם צוחקים עלי. יודה מתגלה כמסז'יסט מעולה. ועכשיו הוא בתפקיד הזה בלבד. שרה"לה מציעה לי להיכנס לבריכה. אני הולכת להתקלח ונכנסת. חוששת שמה הצירים לא יתחלשו או יפסיקו. אבל זה לא קורה. הכל נכון, הכל זז, נושם, כואב. אני עובדת, יודה נכנס איתי לבריכה ושנינו מתקדמים לפגישה המרגשת עם התינוק שלנו. כואב לי מאוד. יודה מציעה לשנות קולות, אני מנסה.
שרה"לה בודקת אותי באיזשהו שלב ומודיעה שאני כמעט בפתיחה מלאה.זה מפתיע אותי ומשמח מאד. אני מרגישה איך שזה קורה, אני נמצאת פה.כואב לי כל-כך.
צירים מתחילים להיות עם לחץ. אבל אין התקדמות במשך שעה .אני מבקשת משרה"לה התערבות היא מציעה לחכות קצת ואחרי בערך חצי שעה פוקעת לי את המים. זה מזרז את התהליך, אני מתחילה להרגיש לחץ עוד יותר חזק. קשה לי יותר ויותר לא ללחוץ. אני עדין מנסה להרפות בזמן הציר, אבל יש לי תחושה שהנסיון שלי לא ללחוץ מביא לתופעה הפוכה- נדמה לי שאני מקבצת את השרירים, כמו בתרגילי קיגל (אם אני לא טועה).זה מצחיק. הצירים נורא חזקים והלחץ עוד יותר. כולם שרים איתי ביחד. אני עושה תנועות סיבוביות עם הידיים שעוזרות לי . יודה מאחוריי , תומך לי בגב, עושה מסז'. אני יכולה להרגיש את הראש, עדין בפנים, אבל אני יודעת שעם כל ציר הוא מתקרב החוצה.הכאב כבר בלתי נסבל. אני לוחצת כמו משוגעת. אחרי כל ציר מרפה. כולם מעודדים אותי , מחזיקים לי ידיים...
פתאום מתחיל נורא לסרוף לי, אני מרגישה משהו ענק בתוכי. הראש יוצא החוצה טיפה-אני יכולה להרגיש אותו!. אחרי ציר הוא ניכנס פנימה. אני מאוכזבת . אין לי יותר כוח.
אחותי מעודדת אותי, אומרת שעוד עשרה צירים כאלה- והוא יהיה בחוץ. עם ציר חדש אני ממשיכה ללחוץ. הוא שוב בחוץ- והציר ניגמר. אני מוכנה ללחוץ בלי להפסיק, אבל שרה"לה פוקדת להרפות כשאין ציר. בציר הבא אני מרגישה את הראש בחוץ לגמרי. זהו! עוד קצת והוא מסתובב. אני נוגעת בו, הוא מרגיש לי כמו כדור משי, לא מציאותי כזה. שרה"לה אומרת לי להוציא את התינוק, רציתי שיודה יוציא אותו, אבל הוא מאחורי ואין סיכוי שאני אתן לו לעזוב אותי עכשיו. אני מושיטה ידיים- ולאט לאט מוציאה את הילדה הכי מקסימה אלינו. היא נראת לי כל-כך קטנה, חמודה . יודה בהלם כמה היא דומה לאיתי כשנולד. אנחנו מחבקים אותה. היא נהיית ורודה ותוך כמה שניות קצת בוכה בקול חתולי ,אני רוצה להניק. שרה"לה אומרת לחכות קצת. אני מלטפת אותה, נוגעתבה, מלקקת אותה כאילו גורה קטנה.
. אחרי כמה דקות היא מתחילה לחפש ציצי ומיד מקבלת. יונקת חזק. אחרי שיצאה השליה יודה חותך את חבל התבור. את השליה שומרים (אחרי יומיים סעדנו יחד עם שרה"לה ארוחת גורמה) . יודה מחזיק את התינוקת עד שאני מתקלחת. מסתבר שהיא לא כל-כך קטנה ביכלל- 4450.
הכל נירגע לאט לאט. אני עוד לא מרגישה את העיפות. איתי מגיע ומגלה את האחות הקטנה שלו יונקת. מייד שואל איך קוראים לה ואנחנו לא יודעים מה לענות לו- אין לנו שם בשבילה.
ביום למחורת קראנו לה דאה.
אני מאוהבת בילדה שלי, במשפחה שלי, בקשיים שמופעים בהסתגלות למצב החדש,
במיילדת שלי שפתאום הפכה לבן אדם קרוב כל-כך,
אני מרגישה נשית, חזקה ויפה, בעצם , פשוט מאושרת.