אני כל כך מזדהה איתך, זה כאילו כתבת בשמי, גם אני בבית עם ילדה בת שלוש ובת שנה, גם אצלנו זה רק אנחנו והבנות וזה אכן קשה. אני רק יכולה להוסיף ולומר שההתחלה (לידת בתי השניה) היתה קשה מאוד, בהחלט היה אצלנו זעזוע רציני, אך ככל שחולף הזמן כל אחד מוצא את מקומו מחדש, בעיקר בתי הגדולה שלידת אחותה בהחלט השפיעה עליה, היום היא משחקת שעות לבדה במשחקי דמיון (אולי גם התבגרות?) וגם ההפנמה שאמא כבר לא פנויה כמו פעם (אני פחות צמודה/ דבוקה עליה). אני בכל אופן ניסיתי לעסוק רוב היום בפעילויות שיכולתי לעשות עם שתיהן: טיולים, ריקודים (הקטנה במנשא), סיפור לגדולה בזמן ההנקה. אבל אצלי הקושי הגדול היה בעיקר שלא היתה לי מנוחה נכונה אחרי הלידה, התינוקת דורשת ממך המון (כמו כל תינוק) ואת הזמן שנותר את מקדישה לילדך הקטן. זה ילך ויעשה קל יותר, אני מקווה, אצלנו היום הן כבר משחקות יחד וזה כיף גדול.

עם ללכת לבד לשירותים/לאכול/לשתות הוא לא עצמאי עד כדי כך.
והוא כמעט בן שלוש? לאכול לבד? לשתות? לשבת על ישבנון? פלוני אלמונית, העניין הוא לא איך הילד יסתדר, אלא איך את משחררת אותו כדי שהוא יוכל לגדול.

ואל תשכחי שהכל בא בגלים, וזה בוודאי ישתנה, ועדיין את צודקת שצריך לבחון את המצב. הכי טוב שתפגשי כמה אנשים במצבך או דומה.
עוד אפשרות: להביא מטפלת , נערה לשעתיים פעמיים נאמר בשבוע, כשאת בבית. הוא ייפתח למישהי אחרת ויפנה אותך קצת, בשלב מאוחר יותר ישמח ללכת איתה לטיולים ומי יודע...

נמאס לי כבר מכל השאלות מהסביבה מהלחץ של כולם כשרואים שהוא דבוק אלי וחושבים שלא ככה צריך להיות
פעוט בבית דעי את אשר תשיבי

נמאס לי כבר מכל השאלות מהסביבה מהלחץ של כולם כשרואים שהוא דבוק אלי וחושבים שלא ככה צריך להיות.
מה הם אומרים הניחי בצד.
מה את מרגישה חושבת זה העיקר.
אבל באמת אותם עזבי.
כן גן/לא גן תני לליבך לתחושות בטנך להוביל.
זה שהוא צמוד איליך...סליחה רגע הוא רק בן 3 אז למי הוא יהיה צמוד אם לא לאמא שלו?
זה הכי טבעי וטוב שכך.
משעמם...קשה...תנסי אולי כל מיני רעיונות יצרתיים לביחד בעשיה היום יומית כמו לקדם את מלאכת הבית
כמו : אני אשטוף כלים אתה תעמוד על כסא לידי ותנגב אותם, זה הכי אינטימי וביחד.
רעיונות יש ובשפע.
אני הייתי במצבך ושוטטתי עם בתי בגן שעשועים ובאחד הבקרים צדה עיני אמא ובן והתנהלה שיחה ו"התחלתי איתה" או אולי היא איתי וכל הקשיים של לבד נעלמו .
צריך להשקיע בליצור לחפש לשוטט באזורים קצת יותר מרוחקים.
לבדוק במתנס חוגים לילדים צעירים.
פשוט לקום ולעשות מעשים.
החשוב ביותר במקרה זה ובאחרים להקשיב לעצמכם ולא לתת לאחרים להשפיע.

מחשבה, אולי הקושי שלו והרצון שתעסיקי אותו זה לא שיעמום אלא תגובה ללידת האחות?
הבת שלי אמנם בגן אבל לידת האח הולידה היצמדות לאיזה זמן (שכבר חלף) ו"רק אמא" מה שעשיתי בשלב ראשון - ביביסיטר יום אחד בשבוע ובילוי סולו היא ואני משך שעתיים שלוש. ועכשיו כשהדרישות גדולו מאוד ביביסיטר ש/נמצאת איתנו פעמיים בשבוע אח"צ ומאפשרת לי להענות לצרכים של שלושתנו [הילדים ואני]

רק אני ובן זוגי? מה רק? בנזוג זה 100% יותר מבוגרים, זה להיט השנה לנוער. תחגגי.

מבינה מאוד ומכירה את הסיטואציה (אצלנו זה לפעמים מהצד ההפוך... כשלאמא משעמם ולילד טוב ככה )

הלכתי לראות גנים בסביבה שלי ומאז הפסקתי לישון ואני רק חושבת על איך אני אהיה מסוגלת להשאיר אותו שם עם עוד 30 ילדים ולתת לו להתמודד לבד! עם הכל. עם הילדים שלפעמים בטח אלימים עם ללכת לבד לשירותים/לאכול/לשתות הוא לא עצמאי עד כדי כך
ברור ומוכר (גם "לראות גנים" וגם "איך אני אהיה מסוגלת"..).

הוא משתעמם תוך שניות מכל דבר אלא אם כן אני יושבת ומעסיקה אותו. הבעיה שיש לי גם תינוקת ואני לא יכולה כל היום לשבת יחד איתו ולשחק וזה מה שהוא רוצה. אני מבינה כי אני היחידה שיכולה לעשות זאת ומשעמם לו לשחק לבד
את מן הסתם נוכחת כבר, שככל שאנחנו מנסים יותר לשחק איתם ו להפעיל אותם כך הם יותר חסרי מנוחה. התרכזות בילד זו בעיה שאופיינית לאמא שנמצאת כל היום בבית. זה באמת קשה במצב שלכם, עם תינוקת שעוד יותר מקשה על היציאה (ועכשיו גם חורף).

חברים אין לנו וכל נסיונות שלי כשלו. יש לו חבר אחד שהוא נפגש איתו פעם בשבוע ובגדול זהו. עד לא מזמן הוא לא היה זקוק ליותר מזה אבל עכשיו הוא כן זקוק ורוצה ילדים לשחק איתם.
האם את לא הולכת איתו למפגשים? האם אין מפגשי חינוך ביתי קרובים אליכם? (שאפשר להגיע אליהם בלי רכב... באיזה איזור את?)
מה שטוב במפגשים זו הקביעות - לא צריך לשבור את הראש בכל יום מחדש, מה עושים היום, או אם יזמינו אותנו או לא. הולכים כברירת מחדל, אלא אם יש נסיבות ממש לא מתאימות.

אולי הפתרון הוא להזמין אנשים? לאו דווקא חברים למשחק עבורו. פשוט אנשים שירעננו לכם את האווירה, חברות/שכנות שלך שיבואו לקפה או למרק. נוכחות של אדם "חדש" בבית עושה פלאות. ומלבד זאת, גם את צריכה קצת חברה, כשסתומי ביטחון. ואם לך לא ישעמם בבית, גם לילד לא ישעמם.

(מודיעה מראש שההודעה מבולבלת כי גם אני מבולבלת. ואם צריך לשייך אותה לדף כלשהו אז אשמח אם מישהו יעשה זאת)
בני בן כמעט 3 ובחודש האחרון אני מרגישה שאנחנו מטפסים על הקירות. הוא משתעמם תוך שניות מכל דבר אלא אם כן אני יושבת ומעסיקה אותו. הבעיה שיש לי גם תינוקת ואני לא יכולה כל היום לשבת יחד איתו ולשחק וזה מה שהוא רוצה. אני מבינה כי אני היחידה שיכולה לעשות זאת ומשעמם לו לשחק לבד. אבל הוא דורש ממנו כל כך הרבה תשומת לב יותר ממה שאני מסוגלת לתת. אני לא נחה לשניה וכל היום רק למען הילדים.
עכשיו אני כבר שבורה ומרוסקת כי באמת שכואב לי הלב על איך שהימים שלו כל כך משעממים. חברים אין לנו וכל נסיונות שלי כשלו. יש לו חבר אחד שהוא נפגש איתו פעם בשבוע ובגדול זהו. עד לא מזמן הוא לא היה זקוק ליותר מזה אבל עכשיו הוא כן זקוק ורוצה ילדים לשחק איתם. יותר נכון ילד או שניים כי אם יותר הוא פשוט הולך לאיבוד. הוא לא כל כך חברותי כי הוא ביישן ומופנם ולוקח לו זמן לסמוך ולשחק עם אחרים. אני מנסה בכל כוחי להגיד שיותר טוב לו ככה שהוא איתי אבל די. נמאס לי. אני מרגישה שזה לא נכון ואני רק עושה לו עוול ומשאירה אותו כי אני לא יכולה בלעדיו ולא יכולה לחשוב על מישהו אחר שיטפל בו. נמאס לי כבר מכל השאלות מהסביבה מהלחץ של כולם כשרואים שהוא דבוק אלי וחושבים שלא ככה צריך להיות.
יכול מאוד להיות שבגלל שאני "סוגרת" אותו בבית אז הוא מופנם ולא פתוח ועל זה אני כל כך מצטערת.
הלכתי לראות גנים בסביבה שלי ומאז הפסקתי לישון ואני רק חושבת על איך אני אהיה מסוגלת להשאיר אותו שם עם עוד 30 ילדים ולתת לו להתמודד לבד! עם הכל. עם הילדים שלפעמים בטח אלימים עם ללכת לבד לשירותים/לאכול/לשתות הוא לא עצמאי עד כדי כך. הוא לא יהיה מסוגל להיות שם כמה שעות בלעדיי. הוא יהיה אומלל ואני עוד יותר...
אבל גם עכשיו יש ימים שהוא לא הכי מאושר. השבוע זה היה סיוט. יומיים הוא היה חולה ולא יצאנו מהבית ועכשיו יומיים הקטנה חולה ושוב אין לי אפשרות לצאת. שלא לדבר על זה שאין לי רכב כך שהיציאות שלנו מסתכמות בגן השעשועים וארגז החול (בשבילו זה דווקא מספיק)
לא יודעת מה אני רוצה מכם. לא יודעת מה אני רוצה מעצמי..ממש פיצול אישויות.. כבר שבוע שהראש שלי לא מפסיק לחשוב/לקרוא/לבחון ואני לא מגיעה להחלטה מה לעשות שיהיה לו הכי טוב.
אין משפחה תומכת ועוזרת וזה רק אני בן זוגי והילדים. כל יום ביומו וזה קשה.
הלואי שהיתה לי סביבה שיכלה לתמוך בי ובחינוך ביתי שכל כך קוסם ונכון.