על ידי פלוני_אלמונית* » 12 נובמבר 2008, 21:11
הצילו!!!
אני ממש מתוסכלת.
לאחר שבני נולד - היום בן שמונה חודשים - הייתי בטוחה שאלך איתו כל היום במנשא, ויהיה כיף, גם לי וגם לו.
מה שקרה בפועל הוא שבשלושת החודשים הראשונים אכן "ענדתי" אותו על חזי כמו תכשיט - הוא היה ספון לו בביטחה בתוך הלופי האגדי רוב שעות היום, לכל הפחות בכל פעם שרצה לישון. זה היה כל-כך טוב, שלא הייתי צריכה להתעסק בלהרדים. והייתי שמחה ורגועה כי ידעתי שהוא מקבל את המגע והתנועה שלהם הוא כל-כך זקוק.
ואז... בבת אחת הכל נגמר. בגיל שלושה חודשים הוא סירב להיכנס למנשא, ולא עזר לי כלום! אז פתחנו בחיפושים אחר מנשא חדש.
בגיל הזה הוא כבר היה לי כבד כך שהלכנו לבסוף על מנשא גב. אבל - מסתבר שהקטן לא מסכים להיות בו, ורק כשהוא עייף ומותש עד כלות, ניתן להכניסו אחר כבוד ולהרדימו בצ'יק צ'ק. ככה סתם לשבת בו - לא מוכן. הייתי מתעקשת ולא מוותרת לו, אבל אז התחיל גם הגוף שלי לאותת לי להפסיק.
בעקבות הלידה צנחה לי שלפוחית השתן צניחה חופשית, ומאז שהוא בן חצי שנה אני פשוט לא מסוגלת להחזיק אותו על הידיים - ולא בשום מנשא. אמנם ביאמו אני פחות מרגישה את המשקל, אבל המטפלת שלי (שיטת פאולה) שמנסה נואשות לעזור לי לשקם את האזור פשוט אסרה עליי להרים אותו.
גוועלד!!!! איך אפשר לא להרים תינוק? אבל אני פשוט לט מסוגלת פיזית. וזה כל-כך כואב ומציק לי, העובדה שהוא לא על הידיים שלי, שאני לא מצליחה להרפות מזה. מה לעשות, לעזאזל? אני מסרבת להשלים עם המצב החדש, שלא תואם את התוכנית שהייתה לי בראש.
אני פשוט רואה כמה שהוא מבסוט על הידיים, איך הוא אוהב להיות במנשא, שם הוא יכול להסתכל יחד איתי, מהגובה שלי, על העולם. ואז הוא לא צריך שיעסיקו אותו, ואני לא צריכה למצוא לו תעסוקה כל היום, ויכולה להתפנות לענייניי, והילד מרוצה עד הגג... אידיליה. שהתנפצה לי באחת בפרצוף.
אז יש פתרונות יצירתיים, ברירות מחדל מעצבנות שלא מתקרבות לדבר האמיתי: לקחת אותו על הידיים בישיבה, לתת לאבא (מי רואה אותו בכלל?) ועוד שכאלה. אבל זה לא זה. זה לא במקום.
כמובן שהפתרון הנכון הוא לעבוד - לתרגל ולתרגל ותרגל - עד שהשלפוחית הסוררת תחזור למקומה הטבעי ואוכל לחזור לאמץ את ילדי לחיקי, אבל נדמה לי שהוא כבר יחגוג בר מצווה עד שזה יקרה... אולי אני סתם פסימית אבל כרגע אני כל-כך מדוכאת, מרגישה כמו אמא שלא יכולה לתת לילד שלה את מה שהוא צריך. למרות שאני יודעת בדיוק מה זה! תחושה קשה. קשה לי נורא לראות אותו לבד על הרצפה כל-כך הרבה. אז אני משתדלת להביא אותו בין אנשים, ילדים, חברה. אבל זה דורש המון אנרגיה, תיכנון שבועי, אין הרבה זרימה כמו שהייתה קודם. ושוב, זה גם לא ממש אותו דבר כמו מה שאני מחפשת.
אז מה אתן אומרות? יש מוצא למצב? אולי אין ואני פשוט צריכה להשלים עם זה?
הצילו!!!
אני ממש מתוסכלת.
לאחר שבני נולד - היום בן שמונה חודשים - הייתי בטוחה שאלך איתו כל היום במנשא, ויהיה כיף, גם לי וגם לו.
מה שקרה בפועל הוא שבשלושת החודשים הראשונים אכן "ענדתי" אותו על חזי כמו תכשיט - הוא היה ספון לו בביטחה בתוך הלופי האגדי רוב שעות היום, לכל הפחות בכל פעם שרצה לישון. זה היה כל-כך טוב, שלא הייתי צריכה להתעסק בלהרדים. והייתי שמחה ורגועה כי ידעתי שהוא מקבל את המגע והתנועה שלהם הוא כל-כך זקוק.
ואז... בבת אחת הכל נגמר. בגיל שלושה חודשים הוא סירב להיכנס למנשא, ולא עזר לי כלום! אז פתחנו בחיפושים אחר מנשא חדש.
בגיל הזה הוא כבר היה לי כבד כך שהלכנו לבסוף על מנשא גב. אבל - מסתבר שהקטן לא מסכים להיות בו, ורק כשהוא עייף ומותש עד כלות, ניתן להכניסו אחר כבוד ולהרדימו בצ'יק צ'ק. ככה סתם לשבת בו - לא מוכן. הייתי מתעקשת ולא מוותרת לו, אבל אז התחיל גם הגוף שלי לאותת לי להפסיק.
בעקבות הלידה צנחה לי שלפוחית השתן צניחה חופשית, ומאז שהוא בן חצי שנה אני פשוט לא מסוגלת להחזיק אותו על הידיים - ולא בשום מנשא. אמנם ביאמו אני פחות מרגישה את המשקל, אבל המטפלת שלי (שיטת פאולה) שמנסה נואשות לעזור לי לשקם את האזור פשוט אסרה עליי להרים אותו.
גוועלד!!!! איך אפשר לא להרים תינוק? אבל אני פשוט לט מסוגלת פיזית. וזה כל-כך כואב ומציק לי, העובדה שהוא לא על הידיים שלי, שאני לא מצליחה להרפות מזה. מה לעשות, לעזאזל? אני מסרבת להשלים עם המצב החדש, שלא תואם את התוכנית שהייתה לי בראש.
אני פשוט רואה כמה שהוא מבסוט על הידיים, איך הוא אוהב להיות במנשא, שם הוא יכול להסתכל יחד איתי, מהגובה שלי, על העולם. ואז הוא לא צריך שיעסיקו אותו, ואני לא צריכה למצוא לו תעסוקה כל היום, ויכולה להתפנות לענייניי, והילד מרוצה עד הגג... אידיליה. שהתנפצה לי באחת בפרצוף.
אז יש פתרונות יצירתיים, ברירות מחדל מעצבנות שלא מתקרבות לדבר האמיתי: לקחת אותו על הידיים בישיבה, לתת לאבא (מי רואה אותו בכלל?) ועוד שכאלה. אבל זה לא זה. זה לא במקום.
כמובן שהפתרון הנכון הוא לעבוד - לתרגל ולתרגל ותרגל - עד שהשלפוחית הסוררת תחזור למקומה הטבעי ואוכל לחזור לאמץ את ילדי לחיקי, אבל נדמה לי שהוא כבר יחגוג בר מצווה עד שזה יקרה... אולי אני סתם פסימית אבל כרגע אני כל-כך מדוכאת, מרגישה כמו אמא שלא יכולה לתת לילד שלה את מה שהוא צריך. למרות שאני יודעת בדיוק מה זה! תחושה קשה. קשה לי נורא לראות אותו לבד על הרצפה כל-כך הרבה. אז אני משתדלת להביא אותו בין אנשים, ילדים, חברה. אבל זה דורש המון אנרגיה, תיכנון שבועי, אין הרבה זרימה כמו שהייתה קודם. ושוב, זה גם לא ממש אותו דבר כמו מה שאני מחפשת.
אז מה אתן אומרות? יש מוצא למצב? אולי אין ואני פשוט צריכה להשלים עם זה?