אנירק לא הבנתי אם דבריך נכתבו בנימה צינית. אני אוהבת את בעלי. הוא איננו כלי שהשתמשתי בו כדי להגיע למקום בו אני נמצאת. ובוודאי לא כלי לעתיד לבוא. יש לנו ילדים אהובים מאד, ויש בנינו חברות אמיצה, כל אלו לא דברים שזורקים בקלות. אני מרגישה שאני בצומת, ונדרשת לבחור שוב. והלוואי שאעשה את הבחירה הנכונה. כרגע נדמה שכל מהלך יביא עמו פגיעה, בי, בו, או בילדים.

גם אני לא רוצה להתגרש. בעיקר שיש ילדים קטנים בתמונה. הוא גם לא רוצה להפרד - עדיין מאד אוהב אותי ונמשך אלי, מה שמקשה לקבל החלטה. אינני רוצה לפגוע בו ובילדים, אך פוגעת בעצמי (ובעקיפין, גם בו ובילדים כי אני עצבנית כל הזמן, וקשה לי להעמיד פנים). זה נמשך כבר תקופה ארוכה. לקח המון זמן בטרם הבנתי שאני עוברת משבר שקשור בבן זוג. קשה להבין זאת כשהזוגיות, על פניה, טובה.
כבר נבקעו סדקים באמון בנינו. לא פשוט לחיות עם מישהי ששואלת את עצמה שאלות על הזוגיות. ובטח לא כשאין לזה סיבה מוצדקת.
אני אכולת רגש אשמה ביחס אליו, וביחס לילדים. התחלתי טיפול פסיכולוגי, אבל אני לא מוצאת בזה מזור. מדובר בבעיה שתפתר, כך או אחרת, ביני לביני. ואולי בהמשך, ביני לבינו.
מזדהה מאד גם אני כמוך, מנסה, ולא מצליחה. קשה לי להביט בו או להניח יד על כתפו. הראש מבקש לעשות (כי צריך, כי אולי המחווה תביא עמה שינוי), אך הגוף ממאן להקשיב.

לי גם היו תקופות של בדידות קשה, וגם לו. אצלי זה גם התערבב עם משבר מקצועי שהחריף והקצין הכל. אני לא רוצה להתגרש. את זה אני יודעת בוודאות. אני יודעת שאני צריכה לעבוד בלאהוב מחדש ואני רוצה אבל אני מודה שזה רחוק מלהצליח לי ואני לא באמת יודעת איך. אני גם יודעת שהוא יודע ומרגיש שאני ככה ומאוד נפגע וזה רק מחריף את המצב.

את לא זקוקה לו יותר.
יש לך את הילדים שרצית. יש לך עבודה עצמאית ויש לך תמיכה של המדינה.
אם תתגרשו הילדים לרוב ישארו אצלך. הוא ישלם מזונות. את לא צריכה אותו בבית כדי לקבל את תוצרי העבודה שלו.
אם תהיה בעיה רפואית - יש ביטוח רפואי. הגנה? יש משטרה וצבא.
בקיצור מבחינה אבולוציונית קיבלת מה שרצית. זהו ניגמר.
עכשיו התור שלו גם לחשוב על עצמו ולא להיות עם מי שלא רוצה אותו.

קשה כך. בדידות נוראית בתוך הזוגיות.

לא יכולה לכתוב כרגע אבל קראתי אותך ולרגע התבלבלתי וחשבתי שאני כתבתי את זה. פשוט מילה במילה (מינוס הוויכוחים הפוליטיים).

לבחור בבעלי מחדש.
הוא לא בגד בי, אני לא בגדתי בו. לא התאהבנו באחרים. אינטלקטואלית, מעניין לנו יחד. והשותפות בינינו עובדת טוב כבר יותר מעשור. יש לנו ילדים חמודים ואהובים מאד, ובסה"כ החיים נוחים. בשנתיים האחרונות החיים התייצבנו גם מבחינה כלכלית, וקל מתמיד. יש לי קריירה מספקת והנאה בעבודה. והוא מאד מכבד ומפרגן לי. ולהיפך.
אבל משהו קרה. כזה שלא קל לשים עליו את האצבע.
כבר שנתיים שאני מדברת אליו בכעס. חודשים שאינני מצליחה להביט בו. אין בי את התחושה הזו שאני אוהבת את בעלי. לא בא לי לחבק ולא לבלות יחד. הנוכחות שלו מכעיסה אותי, ונעים לי יותר כשהוא איננו בבית.
וויכוחים פוליטיים שהיו חלק בלתי נפרד ממערכת היחסים שלנו, הופכים פתאום למשהו "כבד" (בתחושותיי). אם פעם העמדות השונות שלו פתחו עבורי צהר לעולמות ידע חדשים, הרי היום אני שומעת אותו, ולא מצליחה לכבד את דעותיו. אלו משקפות תפיסת עולם שאני לא שותפה לה, ומביאות אותי לחשוב איך אפשר להמשיך הלאה כשהשקפת העולם כה שונה.
אני מנסה להזכר מה חיבר אותנו – ובין היתר, היו אלו וויכוחים פוליטיים... מה אהבתי בו? זו השאלה שמפחידה אותי יותר מכל. ייתכן שמה שאהבתי יותר מכל זה שהוא אוהב אותי, כפי שמעולם לא אהבו אותי קודם. ואולי הזכרון מתעתע. בטוח שפחדתי להשאר לבד. ובסה"כ הבחירה היתה נבונה. החיים שלנו עד כה היו טובים יחד. אנחנו שותפים טובים.
אבל הגעתי לנקודה בה אני מרגישה כאילו עלי לבחור בו מחדש. והפעם – לתמיד. או לקום וללכת.
וזה לא קל. בגלל הילדים. בגללו. בגללי.