+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+
שלום בנות, רציתי לספר את הסיפור שלי בתקווה שאולי זה קצת יעזור לבנות אחרות כמו שהסיפורים שקראתי בפורום עזרו לי..
אני ובעלי החלטנו שהגיעה הזמן ליצור לנו משפחה קטנה משלנו. הייתי בפרשת דרך בחיים בלבחור מה להמשיך ללמוד.. רוקחות או סיעוד, כשגיליתי את הדבר המדהים הזה כשרואים 2 פסים על המקלון. לא הייתה יותר מאושרת ממני. כמובן שנאלצתי לוותר על הרוקחות מתוך הבנה שלא אחזיק מעמד בזה כאימא טרייה אבל הבחירה הזו נעשתה בלב שלם. אני הייתי מאלו שהחליטו לשמור הכל בסוד עד סוף טרימסטר הראשון.. ומזל שכך. כמה ימים אחרי שגילינו על הכל הלכנו לגניקולוג והוא ראה שק אך עדין לא היה עובר, הוא אמר שזה בסדר וכניראה היה ביוץ מאוחר ושנחזור אליו בעוד שבוע. וואו.. זה היה שבוע כל כך אבל כל כך ארוך כשאתה מבין שאולי משהו לא בסדר אבל מתפלל שאתה טועה. במפגש השני טפו טפו איזו הקלה הרגשתי כשבאולטרסאונד הוא הראה לנו את הקטנטן שלנו ואת הלב שלו זז מהר מהר מהר.. זה מהרגעים שעד שהאדם לא חווה הוא בחיים לא יבין! יצאתי משם בהרגשה של זהו.. את אימא! זה פשוט כל כך מדהים איך נקשרתי אליו עוד לפני שהוא נולד או גדל.. פשוט משהו בי כל כך אהב אותו כי הוא שלי.. הוא גדל בתוכי ולכן גם הרבתי לדבר איתו וללטף את הבטן כשאחרים לא ראו.
בערך במהלך שבוע 8-9 התחלתי לראות מדי פעם הפרשות חומות (בעיקר אחרי קיום יחסי מין) אך קראתי בפורומים שזה טבעי ובסדר וקורא המון להרבה בנות.. זה הרגיעה אותי ולא הרגשתי צורך להיבדק, חוץ מזה ההפרשות היו בקטנה וחומות לא אדומות. היו לי בחילות בבוקר ובערב אבל למזלי זה לא היה נורא וכאב בטן תחתונה אבל לא משהו מיוחד ואופייני לגדילת הרחם. מה שהטריד אותי בהמשך הוא שגם כשלא קיימנו יחסי מין ראיתי במקלחת הפרשות חומות שהתגברו-החלטתי שהשבוע אלך לרופא. זה היה יום שלישי והיתי כבר במהלך שבוע 10, הלכתי כרגיל לעבודה, בסוף היום כשנכנסתי לשרותים ראיתי קצת דם על התחתונית.. אני לא יכולה לתאר במילים איזה פחד וצמרמורת עברו עלי באותו הרגע..הרגשתי שאני לא יודעת מה לעשות..בדיוק בעוד כמה שעות הייתי אמורה לעבור בדיקות גנטיות במרכז לבריאות האישה, התקשרתי לבעלי שיקח אותי עכשיו מעבודה ונקדים כדי לראות גניקולוג. כל הדרך פחדתי לספר לו על מה עובר עלי כל כך פחדתי ממה שיכולנו לשמוע מהגניקולוג בעיקר כי חברה טובה שלי גם עברה הפלה בהריון הראשון שלה.. לפני שנכנסנו לרופא בעלי לקח לי את היד ואמר הכל בסדר זה סתם בדיקה רגילה ואני עניתי שנראה לי שהוא טועה.
כמה דקות אחרי שכבתי עם העיניים למסך האולטרסאונד ועם תפילה בלב.. אבל כשראיתי שהשק לא גדול מספיק ואין בו עובר הרגשתי כאילו הלב שלי נקרע לחלקים קטנים ומתנפץ! התסכול, הפחד, אי יכולת לעקל את מה שאומרים לך באותו הרגע.. פשוט הפכו לפריצת בכי של דמעות..
כל הזמן הסתובבו לי בראש המחשבות שזה לא פייר!! הייתי כבר בחודשיים וחצי וזה פשוט לא פייר!! לקח לי יום שלם להתאושש.. בכיתי המון, עברו אצלי מליוני מחשבות בראש ובסופו של דבר התחלתי לחשוב בהגיון.
אז ככה.. קודם כל אני בשבוע 10+ ולפי דברי הרופא העובר כנראה היה לא תקין ולכן ניספג באיזהשהוא שלב, השק עדין בפנים מה שאומר שעלי לעבור הפלה, אני בשבוע מאוחר לכן זה חייב להיות גרידה.. ואז התחלתי לפחד באמת.. מה עם יקרה לי משהו לרחם?!
הפנו אותי למיון כדי לקבוע תור לגרידה. קראתי בפורומים והחלטתי ללכת על תל השומר. דיברתי עם המיון והם אמרו שעלי להגיעה אליהם למיון נשים וישירות שם לקבוע גרידה אחרי שהרופאים בודקים אותי. יום למחורת נסענו לשם והעברנו כמה שעות בהמתנה ובדיקות, קבענו תור לגרידה לעוד שבוע בדיוק. באותו הזמן יחד עם הפחד שהרגשתי מהגרידה במקביל היה גם גועל שבא לי להעיף ממני את כל מה שבפנים, להתרוקן, להתחיל דף חדש. קראתי מלא על הפלות טבעיות ולא הבנתי למה לי זה לא קורה. יומיים למחרת בלילה זה היה כבר יום שישי התעוררתי מכאבי בטן נוראיים שלא עברו גם אחרי ששתיתי אדווילX2.. בקושי הרזקתי מעמד עד לפנות בוקר(זה היה טיפשי מצידי שישר לא נסעתי למיון) אבל נרדמתי. כשהתעוררתי היו עדין כאבים אבל הם באו בגלים.. כואב דקה ואז כמהדקות מפסיק ושוב כואב..מפסיק.. חיכיתי כמה שעות את רוב הזמן העברתי באמבטיה חמה כי זה עזר להרפות הכאב עד שהסף שלו הגיעה עד כדי כך שהתחלתי לבכות. בעלי ישר לקח אותי למיון נשים של תל השומר.. בקושי הצלחתי ללכת, כמה צעדים ואז התקפלתי על רצפה מרוב כאב.. כמה צעדים וככה שוב ושוב. הייתי עם פד כי ירד לי מאז הביקור האחרון אצל רופא קצת דם עם הפרשות. אחרי שהאחיות מדדו לי דופק ובקושי הצליחו לקחת לי דם הן ביקשו שנחכה מחוץ לחדר לרופא שיקרא לנו. בזמן הזה היה לי כל כך כואב ולא נעים שאנשים יסתקלו עלי איך אני מתקפלת על הריצפה אז הלכתי לשרותים. ננעלתי שם, הורדתי את המכנס וראיתי מלא דם.. נפלתי על הברכיים ניצמדתי לקיר לא היה אכפט לי מלוכלך, חיידקים ולא מהג'יפה שעל הריצפה.. היה כל כך כואב שחשבתי שאני מתה, בנוסף היה התסכול והשוק מכל הדם שמסביב..בכיתי .. בשיא הכאב כשחשתי שהבטן הולכת להיקרע לחתיכות הרמתי את עצמי מעל השרותים ואז משהו נפלט.. המשכתי להגיד בלי הפסקה משוק "אוי ואבוי..אוי ואבוי.." ופתאום באה הרגשת הקלה.. הכאב פתאום עבר בבת אחת..
בעלי הביא את האחיות אלי, הן נתנו לי חלוק והרגיעו שהכל בסדר ושעברתי הפלה טבעית, והכאבי בטן היו דמויי צירים של הלידה. זאת הייתה כזו הקלה..
בהמשך הרופא ראה שלא הכל יצא נשארו מעט שאריות ולכן עלי בכל זאת לעבור גרידה.. תאמת הרגשתי ביש מזל כי גם סבלתי בצורה לא הגיונית (בעלי היה לצדי כל הזמן ואמר שהוא ניבהל ושהייתי לבנה כמו קיר כשהכל קרה) ועדין אני צריכה לעבור גרידה שתמיד יש סיכוי שמשהו יקרה לרחם =/
נתנו לי כדורי ציטוטק להרחבת הרחם (כי הוא נסגר אחרי ההפלה הטבעית אצלי) ואחרי כמה שעות טובות (באמצע הלילה) לקחו אותי לחדר הניתוח כדי לבצע את הגרידה. שכבתי על שולחן ניתוחים רק עם רגליים מפוסקות כמו אצל הגניקולוג עם דמעות בעיניים ואמרתי למרדים שאני מפחדת, הוא חייך ואמר "אל תדאגי עוד מעט לא תרגישי כלום". פעם הבאה שפתחתי את העיניים הייתי כבר עם בעלי בחדר התאוששות, הרופא אמר לו שהכל עבר מצויין. עכשיו עברו כבר כמעט שבועיים ומחא אני הולכת להיבדק אצל גניקולוג שהכל באמת עבר בשלום. אני חייבת להגיד שכמעט ולא היו לי הפרשות אחרי הגרידה וזה אמור להיות טוה כי ההפרשות והדם שיוצא אחרי זה בעצם כל הג'יפה (סליחה על המילה) של הרחם.. אני כבר לא מרגישה כאבים ומתה לחזור לעשות ספורט ולנסות להביא כמה שיותר מהר קטנצ'יק משלי לעולם =)
הסיפור שלי ארוך אבל אם הצלחתי לעזור לפחות למישהיא אחת בלעבור את ההרגשה המתסכלת שחשים אני שמחה.. ולבסוך אני אגיד שבאמת שהכל עובר.. עדין קצת מעצבן/עצוב אבל מרגיש כמו דף חדש ואני אופטימית לעתיד
והכי חשוב שתבינו שבאמת שאף אחד לא אשם לא אתן ולא הבן זוג.. זה פשוט מנגנון טבעי שקיים בטבע שמשהו בהתחלקות העובר לא הלך ולכן הגוף יוצר הפלה על מנת שלא יתפתח משהו לא תקין.. בהצלחה לכולנו ומחבקת את מי שקוראת את הסיפור וצריכה כתף תומכת!