הבלוג ימשיך בדף [po]שני ילדים יצאו לדרך[/po].
תודה לכל האוהבות, המחזקות והמחבקות שעברו כאן בשנה האחרונה.

[b]יום ראשון[/b]

יום אחרון של חופש.
בבוקר הגיבור בוחר להשאר עם התינוקת במשפחתון אליו היא תתחיל ללכת ממחר. בצהריים הוא והתינוקת אצל סבא וסבתא בזמן שאנחנו שותים קפה ביחד-לבד. אחרי שעה אבא שלי מזעיק אותנו חזרה - יש לו עבודה דחופה, וצריך לקחת את הילדים. אנחנו אורזים את הסלט ושאריות הכריך, ויוצאים.
בערב כולנו ביחד.
התינוקת ישנה, הגיבור משחק לידי. הוא מגלה מחדד עפרונות, והוא מחפש עפרונות בכל הבית כדי לחדד אותם. בכל פעם הוא יוצר להם חוד חדש ומביא אותם לביקורת אצלי. אני "נדקרת" מהם, מעווה את פני, ומוסרת אותם חזרה אליו אחרי שהם עברו את הבדיקה בהצלחה. אחרי שהוא מחדד עשרה עפרוות הוא מעלה הצעה - הוא רוצה שאדביק אותם לגב שלו וכך הוא יתחפש לקיפוד וידקור את כל מי שמנסה לתקוף אותו.
אני מסרבת - לא מתאים לי ילד מתרוצץ ולגבו עפרונות מחודדים.
בכי, דמעות וזעקות שבר. הילד עייף. אני מושכת אותו עוד קצת, ואנחנו מנקים ביחד את המטבח, עורמים כלים במדיח, מדברים על חובות וזכויות של מבוגרים. בסוף השיחה הוא מחליט להשאר ילד, כי אמנם ללכת לישון מוקדם זה לא כיף, אבל גם לסדר את החדר שלו (שזה מה שמבוגרים עושים) לא נשמע לו כיף כל כך.
אני רעבה. מוציאה מהמקרר את שאריות הכריך מהצהריים ומתיישבת מול הטלויזיה. הגיבור סרוח לידי על הכורסא. אני מציעה לו מהכריך (ביצה קשה, ממרח גזר, נבטים), אבל הוא מסרב (כמובן. איכס. נבטים). אנחנו צופים בדני זוקו מנצח במירוץ מכוניות ולאחר מכן רודף אחרי סנדי היפה בניות לבמות מתהפכות. הגיבור נרדם לפני כותרות הסיום, ואבא שלו מעביר אותו למיטה.
ורק אז אני מבינה - מחר הוא מתחיל ללכת לגן חובה. אין יותר בקרים מאוחרים, אין יותר מריבות על כיבוי הטלויזיה, אין יותר "משעמם לי", ואין יותר חיבוקים סתם ככה באמצע היום.
ופתאום, חזק חזק, צובט לי.

(())
מימה - אכן, באסה. אתמול אכלתי מנגו ודמיינתי את סלט עלי הבייבי-רוקפור-תאנים-אגוזים שלך....
נקודות - אני שלמה עם הבחירה שלי אחרי הרבה זמן של התמודדות. זה לא קרה בין לילה, כמו שאת יודעת. יש לך עוד שנה בבית איתם! איזה כיף לך! תודה על הברכה, ו (())
שביל (()) גדול גם לך.
טלי - (())
מיצי - (()) (תפתחי כבר יוזר באלג'יי!)
קרוטונוית - אולי, אני לא יודעת. הוא בהחלט יצור חברתי יותר ממה שהוא היה לפני כן, אבל נאי רוצה לחשוב שאם הוא היה נשאר איתי בבית השחרור היה שונה. רך יותר, אולי. ואולי לא היה הבדל. לא יודעת, כאמור.
ניצני - (()) גם לך :-)
פיצה - תודה על האיחולים. אכן, קשה להתבגר....

[u]הוא כבר לא ילד בית, הוא כבר ילד גן במלוא מובן המילה, והחופש הזה הבהיר לי עד כמה התרחקנו אחד מהשניה, ועד כמה הוא התקרב לילדים אחרים.[/u]
[u]את חושבת שלו היה נשאר בבית לא היה מתרחק ממך? כלומר, אולי זה גם הגיל שקובע?[/u]
גם בעיני זה עינין של גיל. מאוד קשה לי לסמן את הנקודה על הרצף ולקבוע מתי הגדולה (אלוהים אדירים! גדולה?! חודש לארבע ) הפכה מתינוקת לילדה. עצמאית, דעתנית, דברנית כנראה שאני קולטת לאט. כמו שקלטתי בערך כשהייתה בת שנתיים שכבר לא צריך להניק לפי דרישה :-) וכדאי מאוד לשים גבולות. אני מסתכלת על האפרוח הקטן והמתוק ואני יודעת שיום אחד גם הוא ילך, ידבר, ירוץ וימתח את חבל הטבור שמחבר אותו אלי יותר ויותר ויותר. זה יהיה כואב ומרגש עבורי ומלא התרגשות וגילוים עבורו. כנראה שזה טבעו של עולם.

תגידי מה עם ההתמחות?

את מאוד מוזמנת גם אלינו בביקוריך בצפון. מבטיחה לדאוג לאוכל ביתי ולחסוך לך הוצאה על המסעדות. :-)

בהצלחה בשנה החדשה, בעבודה החדשה ובכלל.

(())

[u]ימי סוף החופש, ואני כבר נפרדת מהגדול שלי, ומהבלוג הזה. הוא כבר לא ילד בית, הוא כבר ילד גן במלוא מובן המילה, והחופש הזה הבהיר לי עד כמה התרחקנו אחד מהשניה, ועד כמה הוא התקרב לילדים אחרים.[/u]
תודה על השיתוף בתובנות - מעניין אותי מאוד לאחרונה, לאור העובדה שביום ב' חל ה-1 בספטמבר :-)

את חושבת שלו היה נשאר בבית לא היה מתרחק ממך? כלומר, אולי זה גם הגיל שקובע? הוא הרי נכנס לגן בשנה הקריטית, של מעבר מ"הסינור של אמא" ל"לשחק עם החבר'ה". זה לא מהפך של גיל שנתיים ולא של גיל שבע - בדיוק של הגיל שלו.

(())

[u]שככה אמורים לחיות - עם ילדים ומבוגרים אחרים בסביבה. לא מנותקים בבית אחד[/u]
כן.

{@

_ימי סוף החופש, ואני כבר נפרדת מהגדול שלי, ומהבלוג הזה. הוא כבר לא ילד בית, הוא כבר ילד גן במלוא מובן המילה, והחופש הזה הבהיר לי עד כמה התרחקנו אחד מהשניה, ועד כמה הוא התקרב לילדים אחרים.
אני מהססת בין הצורך להחזיק אותו חזק, צמוד אלי, לבין הצורך לשחרר, כי זוהי החברה שבה אנחנו חיים, והוא צריך להשתלב בה. אלו הם חייו, ויש גבול לשליטה שלי עליהם, אפילו בגיל הזה.
ההחלטה לשלוח אותו לגן היתה מוצדקת לגמרי. אני עדיין מאמינה ב [po]חינוך ביתי[/po], וחושבת שזו הדרך הטובה ביותר לגדל ילדים, אבל היא מחייבת חברה, ואת זה אין בסביבה שלי. לא למשפחה עם מכונית אחת (שנמצאת אצל הבנזוג), ולא ברמת ההכנסה שלנו. כאשר נהיה עשירים יותר ונגור בקומונה - אז הילדים יהיו מבוגרים מכדי להנות מזה. לפחות אם הילדים שלי ירצו לחנך את ילדיהם בחינוך ביתי, אני אוכל לתמוך בהם._
לא רוצה לפרט, אבל הדברים שלך נגעו בי. מאוד.

_ימי סוף החופש, ואני כבר נפרדת מהגדול שלי, ומהבלוג הזה. הוא כבר לא ילד בית, הוא כבר ילד גן במלוא מובן המילה, והחופש הזה הבהיר לי עד כמה התרחקנו אחד מהשניה, ועד כמה הוא התקרב לילדים אחרים.
אני מהססת בין הצורך להחזיק אותו חזק, צמוד אלי, לבין הצורך לשחרר, כי זוהי החברה שבה אנחנו חיים, והוא צריך להשתלב בה. אלו הם חייו, ויש גבול לשליטה שלי עליהם, אפילו בגיל הזה.
ההחלטה לשלוח אותו לגן היתה מוצדקת לגמרי. אני עדיין מאמינה ב [po]חינוך ביתי[/po], וחושבת שזו הדרך הטובה ביותר לגדל ילדים, אבל היא מחייבת חברה, ואת זה אין בסביבה שלי. לא למשפחה עם מכונית אחת (שנמצאת אצל הבנזוג), ולא ברמת ההכנסה שלנו. כאשר נהיה עשירים יותר ונגור בקומונה - אז הילדים יהיו מבוגרים מכדי להנות מזה. לפחות אם הילדים שלי ירצו לחנך את ילדיהם בחינוך ביתי, אני אוכל לתמוך בהם._
:'(
זה פשוט לוחץ לי על כפתורים מאוד מאוד רגישים..ויכול להיות שבעתיד הלא רחוק, בתקווה שאצליח לשרוד עוד שנה בחינוך ביתי ואז לבטח אהיה במצבך, רק נדמה לי שהרבה יותר חרדה ממך ושבורה ממך (לפחות כך נדמה לי).
מאחלת לכם שתהיה לכם שנה מוצלחת ובכלל גדילה מוצלחת ומאושרת שתצליחו למצות את הרגע ושכל רגע יהיה רווי באהבה .שגיבור יגדל להיות גבר שעומד על דעתו, שיהיה מאושר ושמח וכמובן בריא. אמן .
ניפגש בדפים אחרים קרוב לוודאי.
(עוד לא קראתי את יום ראשון ויום שני)

איזה באסה שאנחנו לא שכנות....
(())

[b]יום שני[/b]

קמים, מתארגנים, יוצאים.
נוסעים צפונה, להפגש עם חברות שלי בבית קפה (כן, עוד אחד, לא לצחוק, נקודות!), ומשם למחסן תחפושות בקיבוץ. עוד יומיים כנס (http://fantasy.sf-f.org.il/2008), וצריך להתכונן.
המחסן עמוס בתלבושות מכל התקופות. נסיכה, מלך ואינדיאנית שוכנים לצד חרבות, אקדחים, שריון גוף ופפיונים מצחיקים. אנחנו, השלוש המבוגרות, חולפות בין הבגדים הרקומים כילדות שהגיעו לבית חלומותיהן. אנחנו מחליפות תלבושות במהירות, מלכה מוחלפת בפיה שמוחלפת במכשפה, והצחקוקים מתגברים.
הגיבור פחות מאושר. "אמא, אולי תלבשי כבר את הבגדים הרגילים שלך ונלך הביתה?"
הוא מצליח למצוא עניין מסוים בריצה לאורך מעברי הבגדים ורשרוש בפעמונים שרקומים עליהם, אבל לא לזמן ארוך מספיק.
ואז - הצלה.
המוכרת מוליכה אותו למאגר האקדחים שלה, והוא מוצא שם אקדח ירוק, חייזרי למראה, שמשמיע קולות מסוכנים. הגיבור שלי הופך לחייל, והוא יורה על כל הרעים שבאים להתקיף אותנו. מכל מקום הם צצים - מאחורי שמלה זנוחה, מתחת לחצאית, ואפילו בין המחוכים התחבא לו רע אחד, שהגיבור חיסל במומחיות ראויה.
משלמים.
נוסעים.
לא חוזרים הביתה, אלא נוסעים לחברה טובה, להתארח אצלה ולהסתכל על תחפושות שיש לה.
שלושה מארבעת ילדיה נמצאים בבית, והם עטים על התינוקת והגיבור. התינוקת מועברת מיד ליד, מחייכת ומגרגרת, ומדי פעם מונחת על הרצפה ומתחילה לזחול במהירות אל אחת משתי הכלבות.
הגיבור בוחר להשאר מול הטלויזיה. הוא רואה סרט על רובוט גדול וחייכן, ומדי פעם מדבר אל המסך ומעיר כאשר דברים לא הגיוניים בעיניו. אחרי שהסרט נגמר הוא חובר לילדים האחרים, וצץ רק כאשר האוכל מגיע.
ואני?
אני יושבת עם ספל קפה שני שאני מסיימת עד תומו לפני שהוא מתקרר, וחושבת שככה אמורים לחיות - עם ילדים ומבוגרים אחרים בסביבה. לא מנותקים בבית אחד בעיר הומה.

[b]יום ראשון[/b]

הבוקר עובר כמו כדרכם של בקרים, ובצהריים הגיבור נופל במיטה וישן. עוד ניצחון קטן של הגמילה מהמוצץ. הבנזוג חוזר מוקדם מהצפוי, ואנחנו מחליטים על תוכנית מיוחדת לערב - נוסעים ביחד לבקר חברים שגרים בעיר גדולה, לוקחים איתנו חומרי יצירה בשבילי, מחשב בשביל הבנזוג, חיתולים ד"פ בשביל התינוקת, וחיבוקים בשביל הגיבור.
בבית החברים מתאספים. המטרה המוצהרת של הערב היא לוודא שחברה טובה שלי תסיים את עבודתה, אבל המטרה האמיתית היא להפיג את שביזות יום א' בחמימות חברית. הגיבור מסתובב, מחפש תעסוקה ומוצא אותה. תחילה הוא משחק עם החתולים, אחר כך עם אחותו ולבסוף פשוט רץ במעגלים, כמו כל ילד בן חודש וחצי לחמש, בשעה מאוחרת מדי של הלילה.
מדי פעם אנחנו קוראים לו להרגע, והוא מצליח, אבל ככל השערב מתאחר הוא מאותת לנו שהוא לא מסוגל יותר, ואנחנו אורזים את המשפחה וחוזרים הביתה, אחרי שהחברה שלנו מסיימת את עבודתה.
הגיבור בוכה שהוא מתגעגע למוצץ שלו, אבל הבכי נקטע באמצעו ואנחנו רואים שהוא ישן במיטה, חמוד וחמים, והולכים גם אנחנו לישון.

ימי סוף החופש, ואני כבר נפרדת מהגדול שלי, ומהבלוג הזה. הוא כבר לא ילד בית, הוא כבר ילד גן במלוא מובן המילה, והחופש הזה הבהיר לי עד כמה התרחקנו אחד מהשניה, ועד כמה הוא התקרב לילדים אחרים.
אני מהססת בין הצורך להחזיק אותו חזק, צמוד אלי, לבין הצורך לשחרר, כי זוהי החברה שבה אנחנו חיים, והוא צריך להשתלב בה. אלו הם חייו, ויש גבול לשליטה שלי עליהם, אפילו בגיל הזה.
ההחלטה לשלוח אותו לגן היתה מוצדקת לגמרי. אני עדיין מאמינה ב [po]חינוך ביתי[/po], וחושבת שזו הדרך הטובה ביותר לגדל ילדים, אבל היא מחייבת חברה, ואת זה אין בסביבה שלי. לא למשפחה עם מכונית אחת (שנמצאת אצל הבנזוג), ולא ברמת ההכנסה שלנו. כאשר נהיה עשירים יותר ונגור בקומונה - אז הילדים יהיו מבוגרים מכדי להנות מזה. לפחות אם הילדים שלי ירצו לחנך את ילדיהם בחינוך ביתי, אני אוכל לתמוך בהם.

שלום לכל המחבקות (()) חזק בחזרה.

אני רק חיבוק
(())

[u]שעות עוברות, ותפוחי האדמה לא מוכנים. בפעם השלישית שאני בודקת אותם אני מבינה ששכחתי להדליק את התנור.[/u]
D-:

תשמעי, את חייבת לכתוב ספר. כמה שאת כותבת מקסים.

[b]יום רביעי[/b]

טלפון מצלצל באחת עשרה וחצי, ואני מתעוררת בפליאה. התינוקת עדיין ישנה, הגיבור התעורר, הלך לסלון והדליק לעצמו טלויזיה.
גוררת את עצמי לסלון בקושי, בודקת אם הילד בסדר. הוא לא רעב או צמא, ואני חוזרת למחשב, להרוויח קצת זמן לבד.
פורסת תפוחי אדמה ומכניסה לתנור, שיהיה משהו מבושל בבטן. הגיבור בינתיים מאבד את פנס הלייזר החדש שלו, ואני לא מוצאת אותו בבית. אני משכנעת אותו להניח לענין - אולי הבנזוג יצליח למצוא אותו בערב.
קובעת לאחרי הצהריים עם חברה שיש לה בן בגיל של הגיבור. הם לא נפגשו מזמן, ואנחנו נהנות לבלות אחת עם השניה.
שעות עוברות, ותפוחי האדמה לא מוכנים. בפעם השלישית שאני בודקת אותם אני מבינה ששכחתי להדליק את התנור.
אוף.
אוכלים פיתה עם ממרח ויוצאים מהבית. אני שומטת את הגיבור אצל החברה שלי וילדיה, ונוסעת למקום העבודה החדש שלי, לחתום על חוזה. התינוקת מתרוצצת על שטיחים מקיר לקיר ומהפנטת אנשים בחמודיותה, ואני מבקשת הבהרות אחרונות לפני החתימה.
מסיימים, יוצאים, נוסעים. בדרך מקבלת דיווח מהחברה - הגיבור לא רוצה לשחק עם החבר שלו. הוא רוצה לשחק לבד. בדרך הביתה נדבר על זה, אבל בינתיים אני מאיצה כדי להציל אותה מהילד הבלתי-חברותי שצמח פתאום.
כאשר אני מגיעה הילדים מתרוצצים ביחד, צוחקים ומאושרים. אני מניחה את התינוקת על הרצפה, והיא מסתכלת עליהם וצוחקת. כאשר אני ממלאת לעצמי כוס מים התינוקת זוחלת אחריהם אל גרם מדרגות ומתחילה לטפס. אני תופסת אותה במדרגה השלישית ומחזירה אותה לרצפה. זו התקדמות מוטורית יפה, אבל לא כאשר אני לא יכולה לשמור עליה.
יוצאים לפארק בעיר סמוכה. אנחנו פורסות שמיכה ויושבות עם חתיכות גזר ומלפפון, והילדים מתרוצצים בין המתקנים.
אחרי שעה הגיבור חוזר אלי, מיוזע ומלוכלך. יש ילדים שסובבו את הקרוסלה מהר מדי, וזה לא היה לו נעים. חוץ מזה - הוא לא צריך אותי.
נפרדים לשלום, נוסעים הביתה. הוא נרדם בדרך אבל מתעורר כאשר מניחים אותו במיטה.
אוכלים.
הוא עושה מקלחת וחוזר למיטה, הפעם לכל הלילה.

[b]יום שלישי[/b]

אני מתעוררת בגלל תינוקת בוכה. היא התהפכה והתהפכה במיטה, ונפלה ממנה, בהעדר הגוף המגן של אבא ומחסום השמיכות שהוא מכין לה בכל בוקר לפני שהוא יוצא לעבודה.
הבכי נגמר מהר, אבל אנחנו כבר ערים. כולנו עייפים מאתמול, ולאף אחד אין חשק להתלבש או לצאת מהבית. יושבים, רואים טלויזיה, משתוללים. הגיבור ממציא משחק אחרי משחק, והתינוקת יושבת לידו ומדי פעם מוחאת כפיים.
בערב חברה מבקשת שאבוא לעזור לה - היא צריכה מישהו שידרבן אותה לשבת ולהכין שיעורי בית לקורס. אני מתנה את הגעתי בשעת החזרה של הבנזוג מהמילואים.
בחמש הוא חוזר.
בשש וחצי אנחנו יוצאים.
נוסעים לגבעתיים, יושבים בבית עתיר חתולים ומזון טבעוני במשך שלוש שעות, ונחמד לנו. התינוקת רודפת אחרי החתול הידידותי יותר מבין השניים, הגיבור משחק איתי בכל מיני שטויות במחשב, ולאח מכן אנחנו עוברים לסלון ומשחקים בגילגולי כדור. התינוקת מצליחה להשתלב במשחק נהדר - היא תופסת את הכדור, מלקקת אותו, וכאשר מבקשים ממנה יפה היא מניחה את הכדור על הרצפה, מחייכת ומוחאת כפיים לכל מי שמסתכל.
הגיבור נכנס לשעת ההשתוללות שלו, ואני אורזת את הילדים, נפרדת מהחברה שלי, ואנחנו חוזרים לבית שלנו, החמים כל כך, כעת שהבנזוג נמצא בו.
הגיבור לא מחליף בגדים - הוא נכנס למיטה ונרדם כמעט מיד.

"את תסתדרי עם שני הילדים כשאהיה במילואים?" הבנזוג שואל, ואני מהנהנת. יש לי ברירה?

[b]יום שני[/b]

הבנזוג יצא לאימון של יומיים, ואני יצאתי למשימה - יומיים של חד-הוריות מאולתרת.
קבעתי עם חברה בבית קפה של שוקולד בעיר צפונית. נסענו בכבישים פנויים, עקפנו את "איקאה" הענקית, ונכנסו עמוק לתוך איזור תעשיה מוצף לחות.
ארוחת בוקר ב"מקס ברנר" מלווה בשוקולטה מוקצפת עבור הגיבור, גרנולה עם פצפוצי שוקולד עבור שנינו (הגיבור חיסל הכל), ולחמניות מתוקות וממרח שוקולד עבורי. התינוקת אכלה סלט.
רשימת סידורים הובילה אותנו לאחד מעשרות הבנינים הגדולים שיש שם, ובכל קומה מכונות מקפצות, מטלטלות ומזמרות. הגיבור מצא לעצמו מטוס פלסטיק, התיישב בו, וסירב לצאת. כך אני והתינוקת הסתובבנו בין חנויות משקפיים, נעליים וספרים, והגיבור צלח עננים, נלחם באויבים ופילס את דרכו אל החלל וחזרה. פעם אחת הצטרפנו למסע שלו, והתבקשנו ללבוש את מסיכות החמצן שלנו. במזל זכרתי לארוז את דלק המטוסים המיוחד בבגאז' של העגלה, כך שיכולנו לטוס רחוק יותר מהרגיל.
חברה שניה התקשרה וביקשה להפגש איתנו באותו מקום, לכן שמנו פעמינו חזרה למקס ברנר, הפעם לארוחת צהריים. השטרות התעופפו מהארנק שלי, אבל החלטתי שעל יום שלם במיזוג ושוקולד - מותר להוציא כסף.
אחרי האוכל יצאנו שוב, ברגל, לחפש דברים שלא צריך. צהריים, חם ולח, אבל הלכנו לנו ברגל יותר משעתיים, מסתובבים בין חנויות שטותיות שאין בהן ולו דבר אחד ששווה את מחירו. בארבע חזרנו למכונית, הפעלנו את המיזוג במלוא העוצמה, וחזרנו הביתה.
בבית שקט. אפילו החתולים מתגעגעים לאבא.
אוכלים, רואים טלויזיה, גולשים במחשב, מתקלחים.
סיפור אחרון ודי, והגיבור נכנס למיטה שלו בלי טענות. פעם אחת הוא מציין שהוא מתגעגע למוצצי שלו, אבל זה הכל. פחדתי לשוא. הוא נרדם בקלות, ואני רואה עוד קצת טלויזיה והולכת למיטה גדולה וריקה עם התינוקת.

:-)

[u]שהוא צוחק כי לפעמים אנשים צוחקים כaמדברים אליהם בצורה נעימה, ושהוא בשום פנים לא צוחק על הגיבור שלי.[/u]
הסבר יפה!

ילד בית הולך לגן בלי מוצץ (-:

[b]יום ראשון[/b]

אנחנו לא יודעים איפה המוצץ של הגיבור נראה לאחרונה, ואחרי הפיכת כל הבית (כולל החדרון של החתול החדש), הוא הוכרז כאבוד.
הלילה הראשון עבר בבכי, אבל הגיבור היה מותש מיום שלם של פעילות והצליח לישון עד הבוקר.
בבוקר ראשון הוא היה קצת מעוך וקצת אומלל, אבל בסך הכל מלא חיים ומאושר, וביקש ממני להתקשר אל סבא. חייגתי ונתתי לו את השפופרת.
"שלום, סבא", הוא אומר, "מדבר (מציג את עצמו בשמו המלא). רציתי לדעת האם תהיה מעונין לצאת לבית קפה איתי, עם אמא שלי ועם אחותי הקטנה."
את רעמי הצחוק של אבא שלי יכולתי לשמוע עד החדר השני, ולאח מכן את ההסבר שלו שהוא צוחק כי לפעמים אנשים צוחקים כaמדברים אליהם בצורה נעימה, ושהוא בשום פנים לא צוחק על הגיבור שלי.
נפגשנו בבית הקפה הרגיל שלנו, והגיבור אכל, ושמר על הכפיות של התינוקת (כדי שכאשר היא תשתעמם היא תוכל לקבל כפית ולשחק איתה), ובכלל, התנהג רגוע באופן מפתיע יחסית ללילה הסוער שעבר עליו.
באמצע הארוחה נכנס זוג צעיר ועל חולצתו של הגבר תמונה גסה. הגיבור שאל אותי מה מצויר שם, ואילתרתי משהו בסגנון של "כתוב שלאנשים אסור להכנס לשם, זו סתם חולצה מוזרה." אבא שלי הבריק עם התשובה "אני לא מכיר את השלט הזה, זה לא תמרור תקני, ואני לא מבין אותו."
התשובה של אבא שלי סיפקה את הגיבור, וסיימנו לאכול. המשימה שעמדה בפני היתה לעייף את הגיבור מספיק במשך היום כך שכאשר נגיע הביתה הוא ירדם מיד, ולא יזדקק למוצץ שלו.
הלכנו לחפש לו קופסאת חיסכון בין חנויות שונות ברחוב ראשי בעיר שכנה. אחת היתה פלסטיקית מדי, אחרת לא ברורה. בסוף הוא מצא אחת שמצאה חן בעיניו. אמנם מסין ועטופה בניילון מיותר לחלוטין, אבל בכל זאת - משהו. ביחד עם הקופה קנינו גם לייזר עבור החתולים, שמצורף אליו פנס. המשכנו לטייל ביחד, שוחים באוויר החם אבל נהנים אחד מחברת השני. עצרנו לפוש ליד הספריה הציבורית, הרכבנו את הסוללות בתוך הפוינטר, והמשכנו אל המכונית.
תכננתי לנסוע למחזר את פחיות המשקה שהצטברו אצלנו, אבל המכונה לא עבדה, ולכן המשכנו לחנות משקפיים, לאסוף את עדשות המגע שמחכות עבורי כבר יותר מחצי שנה. הילדים השתלטו על פינת המשחקים בזמן שהמוכרים חפרו בארונות כדי למצוא את המרשם שלי, שאבד בינתיים. נפרדנו לשלום, כל ילד קיבל בלון, ויצאנו.בחנות סמוכה מצאנו ארנק חדש לבנזוג, וחזרנו למכונית והביתה, שם הבנזוג כבר חיכה לנו. ארוחת ערב - פיצה לא אפויה דיה, אבל עם גבינה נוזלית וטעימה, וזהו.
הגיבור נרדם בקלות יחסית, עם הפנס החדש בידו באחת וטרקטור קטן בידו השניה.

תקציר השבוע הקודם -
יום חמישי (שחסר) - נסענו למוזיאון למדע שבבנין הטכניון הישן. הילדים היו מותשים, אני הסתובבתי עם עגלה כי חשבתי שיהיה לי קשה עם מנשא, מה שהתברר כטעות גדולה, לא היה מקום נוח לשבת ולהניק, הגיבור התעייף מהר, כולנו נעשינו רעבים, ותערוכת הדינוזאורים התבררה כמתאימה לילדים הרבה יותר מבוגרים.
חזרנו מאוכזבים ומרוגזים, אבל לפחות היה סוף שבוע ארוך עם אבא בבית.

השבוע נבלע בין רצף בתי קפה עם אבא שלי (שבילה שבוע בבית ואוהב לצאת איתנו), סיבובי מיחזור ניירות, טיול אחד לגן השעשועים, לימוד משחקי קופסא ("סולמות ונחשים" ו"ריסק"), השתוללויות עם החתול החדש, וימי פיג'מה עמוסי טלוויזיה.
וזוה, נגמר.

:-) לכל הנפלאות שלי (())

סחתיין עליך.
אנחנו תמיד ידענו שמגיע לך לפחות מקום ראשון, בגלל זה אנחנו פה מול הבלוג שלך כבר איזה שנה-שנתיים...
(-:

יווהווווו! |Y|

תודה תודה :-)

אני פה והולכת לקישורים שיש פה.
בקרוב אחזור.@}

ברכות על הסיפור.

חיבוקים מהירים ונישוקים. גם לנו היה כייף מאוד מאוד.

ברכות על הסיפור @} (())
(גם לי יש חדשות- סיפור שלי עומד להתפרסם באנתולוגיה "עקלקלות", שיוצאת לאור ביוזמת עמותת אנוש ואיגוד הסופרים).

{@

[b]יום שבת[/b]

חורגת ממנהגי, ומשתפת בקצרה - נסענו לגן החיות התנכ"י בירושליים, ואחר כך הלכנו לאכול חומוס באבו גוש.
היה נפלא.

[hr]

[b]יום ראשון[/b]

הורדתי את הקיבוע על הזרת ברוב הדר, ולכבוד זה יצאנו לנסיעה באוטו שלנו.
כלומר - התכוונו לצאת לנסיעה, אבל האוטו, שעמד בחניה נטוש ובודד במשך ארבעה שבועות, לא הצליח להתניע, וחיכינו שאחד השכנים יעזור לנו. הגיבור התרוצץ מסביב בזמן שחיברנו את הכבלים, והתינוקת פשוט נהנתה לדבר עם האוויר.
התנענו.
נסענו.
הגענו לקניון בעיר שכנה לארוחת בוקר עם אבא שלי, באיחור של שעה. הגיבור נמרח על הספות עד שביקשתי ממנו לחזור להתנהג כמו שצריך. אכלנו, שתינו, התינוקת צחקה לכל העולם והגיבור השתלב בסוף.
הולכים בקניון, והגיבור מבקש קינוח לארוחה. אבא שלי מחפש איתו סוכריות, והם מוצאים "פז". הגיבור משחק עם מנגנון הטעינה, ולפני שאנחנו חוזרים למכונית - הוא כבר מסיים מחסנית אחת.
נוסעים להורים שלי, אוכלים שם צהריים. אני מעלה שירים לסלולרי, ואנחנו שומעים אותם ברקע. קווין, אבבא, REM, אליס קופר. הטעם שלי ביזארי מאד. הוא יהפוך לביזארי עוד יותר מחר, אבל אני עדיין לא יודעת את זה.
בערב הבנזוג אוסף אותי, ואנחנו נוסעים לפגישה בתל אביב עם חברים, ומשאירים את הגיבור עם סבאסבתא. כשאנחנו חוזרים הגיבור עדיין ער, אבל עייף.
הביתה, מקלחת, לישון.
בלילה אני עוד קצת מול המחשב, מבקשת מהבנזוג שיזכיר לי איזה אתר אינטרנט משמיע מוזיקה. הוא ממלמל lastfm.com מתוך שינה. אני הולכת למחשב, מחפשת שיר של קווין, ונותנת לאתר לרוץ.
מחר יום חדש.

[hr]

[b]יום שני[/b]

הגיבור ממוסמר לטלויזיה, ואני למחשב. מה שהחל אתמול בתור נסיון לשמוע מוזיקה ברקע בזמן שאני מתכתבת עם חברות בצ'אט הופך לרצף גילויים מסעירים. קווין מוביל לדיוויד בואי, לקיס ולאליס קופר, והלאה, אל תוך הגלאם.
חברה ממליצה לי להתנסות ב jango.com, ואני עוברת אליו. הוא ממוקד יותר, ומאפשר לשחק עם השונות של השירים, כך שאותה להקה התחלתית מביאה שירים יותר ויותר מוזרים. התוכנה לומדת את הטעם שלי שלי לפי השירים שאני בוחרת, ולפתע מופיעים אצלי ברמקולים הסקס פיסטולז.
עולם חדש.
איך יכולתי לחיות שלושים שנה בלי להכיר אותם?
אני כל כך מאושרת שאני לא שמה לב שבשעה שתיים וחצי הגיבור עדיין לא אכל ארוחת צהריים. אני עורמת לו חלקי דייסה ומאלתרת סוג של סלט, ואנחנו אוכלים במהירות.
הגיבור שפוך מעייפות, ובסוף נרדם בזרועותי, מול המחשב, בעודי נהנית מהמוזיקה שנשפכת מהרמקולים.
אחרי שהגיבור מתעורר אנחנו יוצאים אל חבר מהגן. הוא ואחותו מחכים לנו בחלון, והגיבור רץ אליו, מאושר לפגוש אותו אחרי חודש בו לא התראו. הילדים מתפרשים בדירה, משחק רודף משחק, ואמא של החבר ואני יושבות בסלון ומדברות. בין צעקות, השתוללות וגלגלונים לדוגמא של האחות הבכורה אנחנו מצליחות לדבר על ספרים, בני זוג, נקיונות, דמוי עצמי, ועוד ועוד, שאריות שיחות שנגדעות ומתאחות לשיחות חדשות.
אוכלים ביחד, ואפילו התינוקת משתתפת באוכל.
מאוחר, צרך ללכת הביתה. הגיבור בוכה, אבל מצליח להתגבר על האכזבה ולצאת מהבית. אני מצליחה לחגור את התינוקת על הגב בפעם השניה, לגמרי בעצמי.
חוזרים הביתה, משכיבים את הגיבור לישון.

אני חוזרת למחשב, אבל ג'נגו מתחרפן ומתחיל להביא ראפים ומוזיקת קאנטרי. אני מרפרפת על רשימת המומלצים של pandora.com, ומוצאת שם את finetunes.com, שעושה בדיוק מה שאני מבקשת. אני מתוודעת ללהקות פאנק אירי / בריטי / גראנג' אמריקאי וקצת רוק כבד לתיבול סופי, ואני מאושרת.

לילה.

[hr]

[b]יום שלישי[/b]

הגיבור משחק ביחד עם התינוקת והגור במשחק מורכב שכולל אותו בתור השוטר, ואת אחותו ו"אחיו" הקטנים כפושעים. הוא כולא את הגור מתחת לשמיכה ושולח את התינוקת לדווח בטלפון לשאר השוטרים. אחר כך זה הופך למשחק של רכבות, ואיכשהו גם המשאיות שלו מעורבות בעניין.
אני לא מפריעה להם לשחק, רק מפשרת מדי פעם, כאשר אחד משני ה"בנים" נעשה אלים מדי כלפי התינוקת.
היום חולף לאט, ובאחת בצהריים חברה מסבה את תשומת לבי לפרסומת של סטימצקי - הם מפנים את המחסנים שלהם, ומוכרים ספרים במחירי מציאה. טלפון אחד לבנזוג, ואנחנו מחליטים על תוכנית.
הגיבור הולך לישון, הבנזוג יוצא מהעבודה מוקדם מההרגיל, וכולנו נוסעים לקניון רמת גן למחסנים.
תערובת ספרים מונחת על מדפים, ואנשים נוהרים סביבי, ממששים ונועים בעטיפות כאילו מדובר באפרסקים בשלים. כמו פירות בסופר - גם לספרים האלה אין ריח, אבל טעם יש להם, ואנחנו עורמים ספרים לסל שמחלקים בכניסה.
הגיבור עייף ומטורטר, והוא רואה ילד עם ארטיק.
"אמא, אני רוצה גם ארטיק." אני לא יודעת מאיפה הילד הביא את הארטיק, והגיבור הולך אל אבא.
"אבא, אני גם רוצה ארטיק." הבנזוג גם כן לא יודע איפה מוכרים ארטיקים, והגיבור שלי עושה את הדבר הבלתי צפוי, וניגש אל הילד ואל אמו. הוא מתחקר אתשניהם, מברר היכן מוכרים ארטיקים, וחוזר אל אביו הנדהם - "אבא, ליד הכניסה יש מקרר ארטיקים, ושם אפשר לקחת."
שנינו הולכים לכניסה, מוציאים שני ארטיקי לימון בשבילנו וארטיק אננס בשבילו, וגאים, אוכלים איתו את המתוק-מתוק הזה. גם התינוקת מקבלת ביס.
מסיימים, אוספים את המטלטלין, משלמים, חוזרים למכונית.
הדרך חזרה מתמשכת. כולנו עייפים ורעבים, ויש פקק ארוך. אחרי חצי שעה של עמידה מתמשכת הבנזוג פונה הצידה, משאיר את המכונית בחניה, וכולנו יוצאים לאכול בחוץ.
אחרי שהאוכל מגיע לכולנו נעים יותר, ואפילו המחירים המופרזים וגבינת הפרמזן המפוררת לא מפריעים לנו.
חוזרים לאוטו, נוסעים הביתה, וזהו, היום נגמר. הגיבור בוכה שהוא "לא הספיק להיות עם אבא היום", אבל היום באמת נגמר, וכולם הולכים לישון.

[hr]

[b]יום רביעי[/b]

קמים בבוקר, מתארגנים, יוצאים.
קבענו עם חברה טובה שגרה אי-שם בצפון, וההתארגנות לנסיעה הארוכה כוללת סנדביצ'ים, מוצץ, ומוזיקה לדרך.
באמצע כביש שש, אחרי שהגיבור ואני אוכלים פיתה וחצי כל אחד, מתברר לנו ששכחתי לארוז לדרך בקבוק מים. עוצרים בתחנת "אלונית", ואני כבר מזמינה לעצמי קפה. הגיבור מבקש מיץ ענבים, והבחורה בדלפק מוזגת לו את המיץ לכוס פלסטיק שקופה עם קש.
חוזרים לאוטו, נארזים מחדש במקום, יוצאים.
הנסיעה מתארכת, ואני טועה בדרך מספר פעמים מגוחך, אבל בסוף אנחנו מגיעים. החברה הנהדרת כבר מחכה לנו, עם חיבוק חם וחיוך היישר מהתנור. היא מציגה לגיבור את מטמון הרכבות של ילדיה, והוא שוקע בהרכבת המסילה. אני רעבה בהשפעת הקפה מהדרך, והחברה שלי מכינה לכבודי ארוחה מלאה - תאנים טריות וגבינת עיזים, וסלט חסה, נקטרינה, אגוזי מלך וגבינת פרמזן ברוטב סודי. הגיבור שקוע במשחקיו, התינוקת לועסת נקטרינות, ואני מגלה שאנחנו מצליחות לדבר, שיחה אמיתית, לא "שיחת אמהות" קטועה על ידי צרכי הילדים.
בצהריים היא מביאה שני ילדים הביתה, והבנים נסחפים למשחקים משלהם. קצת חיכוכים של התחלה, אבל הם מתגברים עליהם בלעדינו. הקטנה קצת פחות שמחה מבואנו. בכל זאת - הקטנה שלי צעירה מדי בשבילה, אבל גם היא מוצאת את מקומה.
אחרי הצהריים אורזים עוד אוכל, ויוצאים לטיול לבריכה. בדרך עוברים דרך סדנאת פסלים יפהפיה, והילדים שלי מצטרפים לילדיה של חברתי בשיטוט ומשחק בינות לפסלים. הם משתמשים בפסל של גרעין אפונה בתור כדור, וממציאים כללים סבוכים למשחק פשוט. הפסלת המוכשרת היא אמה של חברתי, והיא סבלנית להפליא למשחק באומנותה.
אני מניקה, ותוך כדי כך מקבלת טלפון מחברה - היא עלתה לשלב האחרון של [url=http://www.sf-f.org.il/[po]story]פרס גפן[/url] 187[/po] (פרס גפן מוענק כל שנה ליצירות הטובות ביותר בתחום הספרות הספקולטיבית, והוא נחשב לפרס מכובד בקהילת המדע הבדיוני והפנטסיה בארץ).
היא מספרת לי שחברה משותפת שלנו עלתה גם היא לשלב הגמר, ואני מתקשרת לחברה הנוספת ומברכת אותה גם כן. אני כל כך גאה בהן על העליה לשלב הגמר עד שאני לא עוצרת כדי להתעצב שלי אין סיכוי להגיע לשלב הזה. פירסמתי רק [url=http://www.blipanika.co.il/?p=1509,]סיפור אחד השנה[/url] ואני לא סומכת עליו שהוא טוב מספיק.
משאירים את שני ילדיה של חברתי אצל סבתא, יוצאים מהסדנא, וממשיכים לבריכה, שם אנו פוגשים את הבן הבכור. פורשים שמיכה בצל, מחליפים לבגד ים, וקדימה - למים.
כלומר - הילדים והחברה שלי הולכים למים. התינוקת נרדמה בעגלה ואני נשארת לידה לשמור עליה. זה בסדר, נעים ושקט לי.
הגיבור שלי מאמץ את החברה שלי, נותן לה פקודות ודורש ממנה להניע אותו במים. היא מצייתת, ואני מקווה שהיא תגיד לי אם הוא הוא יגזים (או לו). אני מגלגלת את העגלה קרוב למים, ונכנסת בעצמי. אחרי שתי דקות התינוקת מרגישה שאני לא לידה יותר, ומתיישבת בעגלה. אני מנסה להכניס אותה למים, אבל היא מוחה בתוקף. מוזר - את האמבטיה בבית היא דוקא אוהבת.
את שאר הערב חברתי ואני מחלקות ביננו. לפעמים היא עם שני הילדים במים, ואני בחוץ עם התינוקת, ולפעמים אני במים עם הגיבור שלי, והיא עם התינוקת בחוץ. תוך כדי ההסתובבויות שלנו נוצר אוכל ותה, ומי שיוצא מהמים יכול להרוות את הצמאונו ולשבור את הרעב. הגיבור מחסל פיתה עם נקניק וחוזר למים. צרעות מתאספות ליד האוכל, ובעקבותיהן מגיע גם דבור, ואני מזדזת לחזור אל המים עם התינוקת. הגיבור שוחה מסביב, צוהל ומאושר עם גלגל ים כחול גדול. חברתי מזגזגת בין בריכת הקטנים לבריכת המבוגרים, ובין שחיה רציפה למשחק עם הגיבור מצליחה ללמד אותי את ברכת השמש, ולהכין לשתינו עוד תה (כי את שלי שפכתי בטעות).
ואז הבנזוג מתקשר. הסיפור שלי, זה שלא האמנתי בו (ואולי בעצם לא האמנתי בעצמי) [url=http://www.sf-f.org.il/[po]story]עלה לשלב הסופי[/url] 1049[/po] . אני מתקשרת במהירות לחברותי, ומסתבר שהן ידעו כבר בצהריים שעליתי לשלב הבא, אבל החליטו לתת לי לגלות בעצמי במקום להרוס לי את ההפתעה.
השמש שוקעת, והערב נושר עלינו. כולנו מחליפים בגדים, ועוד חברים מצטרפים, מביאים עמם גורגונזולה וסטילטון. אוכלים, שמחים, מדברים.
הילדים עייפים, ואני רואה את הנסיעה שעומדת להגיע. אנחנו נפרדים לשלום, ואני מבטיחה לגיבור שנחזור בקרוב. גם אני אתגעגע.
עוד חיבוקים, וחברתי חוזרת עם בקבוק מים מלא, שלא נהיה צמאים בדרך הביתה, וזהו.
הדרך הביתה קצרה יותר, שני הילדים ישנים מהרגע שאנחנו מתחילים לנסוע עד שאנחנו מגיעים הביתה, והערב נפלא וארוך.

כן, אחותי, יודעת למה את מתכוונת. גם לי.

וחיבוקים לרוב, לכולן :-)

זף = דף כמובן. תקולל מקלדת הלאפטופ לאלתר.

פתאום קראתי שובפעם את כל הזף ונהיה לי נורא עצוב.
לא יודעת למה, כאילו עצוב לי שהוא מתבגר ונהיה איש.

את אמא אמיתית, מה שלא יהיה. שמתי לך את פרדי המלך אצלי, בואי תתפנני קצת (גם לאמהות אמיתיות מותר, אפילו צריך.)
נשיקות.

ימים שמחים לכולכם|H| |H| .

[u]hug (())[/u]

[b]יום שלישי[/b]

יש ימים שאפשר לדעת איך הם יסתיימו לפי איך שהם מתחילים.
הגיבור מתעורר ראשון, מקבל ארוחת בוקר ומתיישב מול הטלויזיה. אני חוזרת לישון אחרי לילה ארוך של עבודה. מתעוררת מאוחר, מתיישבת להשלים עבודה, והיום מתדרדר. התינוקת בוכה, אני לא מצליחה להכין את האוכל בזמן סביר, ורק לקראת הצהריים מצליחה להשתלט על הילדים ועל החיים.
אוכלים אורז בשני צבעים, טונה, וסלט מירקות מרוססים למוות, מדברים על שטויות, מסתכלים על תהינוקת אוכלת מלפפון.
אני משלימה עוד קצת עבודה, ולמיטה. כולם מתכרבלים בצד אחד של המיטה ואני שואלת את עצמי שוב איך זה יכול להיות שקנינו מיטה ענקית חדשה, ושוב אין לי בה מקום.
בסוף נרדמים.
הבנזוג חוזר מאוחר מהרגיל, וכולם מתעוררים. הוא לוקח את הילדים לסלון ונותן לי עוד חצי שעה של שקט, בחושך, לבד מבכיות ה"אמא תעזרי לי" שרדפו אותי היום, ואני מצליחה להתאפס, יוצאת החוצה, מכינה ארוחת ערב, ומרגישה כמו אמא "אמיתית".
וזהו, לילה.

הי נקודות,
תשמעי - אני חושבת שריח של בית קפה זה סבבה. יש שם אנשים נחמדים, והוא לומד די הרבה מיומנויות חברתיות ככה ;-)

אלודאה אהלן
מדהים איך בכל האי שפיות של החיים את כל כך שפויה. איך תמיד את מצליחה להשחיל את הבית קפה הזה? וואו.
שגיבור יגדל, בטוח שבתי קפה יעשו לו את זה ולו בגלל שזה יזכיר לו את אמא (כמו ריח של אבקת כביסה) (-:

[b]יום שני[/b]

היה לנו יום ממש נחמד, למרות מזג האוויר. הגיבור התעורר ביחד עם אבא, וזחל למיטה לשנו כדי לישון עוד קצת. אחר כך הוא ביקש לאכול ארוחת בוקר. טרוטת עיניים הכנתי לו ארוחה כבקשתו - פרוסות נקניק ומיץ ענבים, הפעלתי לו את "הופ" וחזרתי לישון לצד התינוקת, מדחיקה את יסורי המצפון ביחד עם השינה.
כאשר הצלחתי להתעורר הכנתי לשנינו סנדביצ'ים, מילאתי בקבוק מים, וכמו בימים של [po]חינוך ביתי[/po] "אמיתי" אספתי משימות ויצאנו החוצה. הלכנו לניקוי היבש ומסרנו בגדים לגיהוץ, כי הערימה שאצלנו בבית לא קטנה, ואבא צריך בגדים נטולי קמטים. התינוקת שוררה בעגלה לעוברים ולשבים, הגיבור דיבר על ענינים שברומו של עולם, ואני ניווטתי אותנו אל בית קפה קטנטן, הזמנתי לעצמי קפה גדול נטול ולגיבור מים קרים, ונהניתי.
בגן השעשועים מצאנו צל שנח בדיוק על הספסל "שלנו". הגיבור חלץ סנדלים ורץ אל המגלשות עטורות הילדים, והתינוקת המשיכה לזעוק אל העולם מהעגלה. היא נעמדה והתיישבה שוב ושוב, מאושרת במקומה, ולא דורשת לעלות לידיים של אמא שלה, מה שאיפשר לי לסיים את הקפה בשקט, לדבר עם אמא שעצרה לידי ("היא עומדת לקפוץ מהעגלה!" "אל תדאגי, היא רק עושה בכאילו, היא עדיין לא נפלה מהעגלה").
הגיבור מצא איצטרובל ורץ איתו בכל רחבי המדשאה, מאמצו לחזהו, ומדבר אליו כאילו היה חבר קרוב. צבט את לבי מעט, אבל עבר במהירות, כאשר הוא התיישב לידי מזיע ומחייך.
עוד סיבוב אחד, ועוד עליה על מתקן, וזהו - הולכים. עוברים בדרך בקיוסק קטן וקונים לו ארטיק. אני מצליחה לשכנע אותו לא לאכול אותו עכשיו אלא אחרי ארוחת הצהריים, וממשיכים.
הבגדים כבר מגוהצים, ועייפים, אנחנו מגיעים הביתה. הגיבור ניגש לארטיק שלו בציפיה, אך אז מגלה שהוא נמס. אני מקדימה את הבכי ומניחה את הארטיק לקפיאה מחדש במקפיא.
בינתיים - גולשים קצת, רואים קצת טלויזיה, מסתכלים על החתולים.
כבר שתיים, והארטיק קפוא דיו. הוא הולך אל פיו של הגיבור ואני מכינה פסטה, מגררת מוצרלה, ואנחנו יושבים לשולחן. התינוקת מלקקת מעט רסק עגבניות, אבל מחליטה לרדת מהכסא ולשחק עם הגור החדש. השניים רודפים אחד אחרי השני במעגלים אינסופיים בזמן שהגיבור ואני מסיימים לאכול.
חם, ושנינו עייפים. אנחנו מריכיבים פאזלים בסלון ואז נפרדים שוב - אני לעבוד והוא למשחק. התינוקת יונקת ונרדמת עלי. הגיבור בוכה, ולבסוף לוקח את המוצץ שלו, מטפס למיטה שלו, ונרדם שם, ואני נותרת לעבוד.
בערב הבנזוג חוזר, הילדים מתעוררים, וכולם משחקים ביחד שחמט בסלון בזמן שאני ממשיכה לעבוד.
ואיכשהו, היום הזה מצליח למחות את אתמול שבו קמנו מאוחר והיום התמרח, ובסופו הגיבור נרדם עמוס דמעות ונטול אמא, ואת כל השבוע שלפניו.

רוצה עוד ימים כאלה (אפילו שבסופם אני יושבת מול המחשב בשתיים לפנות בוקר, ועדיין עובדת...)

הי בנות :-)
תודה שאתן כאן ומגיבות למרות המחסור המתמיד מדיווחים שלי.
(()) ענק

[u]על עצמי שלא הלכתי במסלול שקודם מקדם את הקריירה ואחר כך מתפנה לילדים[/u]
אין כזה דבר באמת, כי ככל שמתקדמים אז לפנות מקום לילדים נהיה יותר קשה. או ככה לפחות אני מאמינה וגםרואה מסביבי. אני לא אומרת את זה מנסיון אישי, כי גם אני בחרתי לעשות קודם ילד (עובדים על השני....), אלא מהמקום של אותה התחבטות.
וגם ילדייך הרוויחו אמא צעירה וכיפית שיש לה המון כח לעשות דברים.

הי, חזרתי והתעדכנתי.
(())
אנחנו עוברים קרוב יותר בקרוב... לרחובות. אז אולי עוד ניפגש פעם...{@

ולגבי הצד השני, את יודעת? איך הייתי רוצה גם... להירגע כשהוא נכנס ולחכות לו כל היום. אצלי זו שאיפה ועוד רחוק האור-לפחות כך זה נראה מפה.

כל הסידור הזה של גידול ילדים בעולם המערבי כל כך לא טבעי, כל כך מעוות. אני ממש מבינה אותך ולא יודעת אם בקרוב לא אהיה במצבך. וכבר מהמחשבה על זה עולות בי דמעות.
קבלי גם ממני חיבוקים חמים, כל כך מבינה אותך...את לא יודעת כמה.
פשוט העולם הולך אחרי הכסף ואחרי הפיכת האנושות לקבוצת עבדים ענקית שמממנת איזה כמה שמנים וחזירים והילדים של כולם פשוט מופקרים. סליחה על המילים הקודרות.
ובשביל הטעם האופטימי בכל זאת:
ברור שככל שיגדלו יהיה יותר קל והם כבר יהיו בכוון שלהם.
שוב חיבוק, את מוזמנת לאסוף את כל דמעותי....

(()).

אֶממ..
אל תחכי כל כל הרבה זמן בפעם הבאה עד שאת מעדכנת, טוב?
והמון (())(())(())(())-ים. את תמצאי גם תמצאי את כל המקומות בשביל כולם. את משו את. @}

[u]קשה לי עם החום, קשה לי עם שניים, קשה לי עם שני חתולים, קשה לי לעבוד ובמקביל להיות איתם.[/u]
גם לי. [sub](בלי החתולים.... )[/sub]
(())

אני רוצה לתעד הכל, לא לתת לזמן לשנו לנזול בין האצבעות הוירטואליות, אבל אי אפשר. ימי טלויזיה נמהלים בימים מלאי פעילות. יום אחד אצל הוטרינר מוחלף ביום שבו רק יצאנו לקנות ספלים, וביקור בחנות יצירה נעלם לשבוע של רביצה משותפת.
קשה לי עם החום, קשה לי עם שניים, קשה לי עם שני חתולים, קשה לי לעבוד ובמקביל להיות איתם. בעיקר - קשה לי למצוא את עצמי במערבולת של הבית. בשנה שעברה עברו חודשים עד שהצלחנו להתקבע על השגרה שלנו. עכשיו אני אמורה להספיק לעשות את זה בתוך ימים, כי בעוד חודש נגמר החופש וחוזרים למציאות שבה הוא רחוק ממני כל היום.
אני זועמת על העולם שמכריח אותי להתנתק ממנו, ועל החברה שמחייבת אותי לעבוד, ובעיקר - על עצמי שלא הלכתי במסלול שקודם מקדם את הקריירה ואחר כך מתפנה לילדים. אני מנסה ללהטט בין הכל, ומסיימת את הימים כשכל הכדורים שלי נופלים וחובטים בפרצופי בדרך למטה.

ביום שישי הוא אמר - "אמא, את יודעת, ילדים לפעמים צריכים לרוץ." ובגלל המשפט המתוק הזה יצאנו לסיבוב של שעה בחוץ, בצהריים, כדי שהוא יוכל לרוץ.
והיום הוא הלך לישון והתינוקת נרדמה, אז הנחתי אותה במיטה התחתונה והוא קפץ מאושר במיטה שלו, ונרדם מחייך. אני רוצה לגרום לו לחייך בכל יום, אבל אני לא יודעת איך, ונמאס לי לריב איתו כאשר הוא צודק. אני רוצה להכיל אותו יותר, ולהיות קשובה לו יותר, ולעודד אותו יותר.
מזל שהתינוקת בינתיים מאושרת רק לינוק, לחייך, ולרוץ אחריו. כאשר היא תתחיל לדרוש ממני תשומת לב נפרדת - אני לא יודעת איך אמצא את המקום להכיל גם אותה.

לשואלות - אני כותבת ב nrg בריאות, ומדי פעם מלנקקת לכתבות שלי. בבקשה לא לעשות לי אאוטינג מפורש (אבל אתן כמובן מוזמנות לקרוא ולהגיב :-) )

נקודות - תודה על הפרחים, הם מעודדים בימים כאלה, ואני שמחה שנתתי לך נקודת מחשבה חדשה על "הצד השני".

גם אני סקרנית בנדון וכמובן שהתעלמות מהשאלה הזו תתקבל בברכה וללא שום העלבות. פשוט הבנתי שאת רופאה במקצועך אבל...היה נדמה לי שאת לא עוסקת בזה. בזמנו קראתי קצת בדף בית שלך ולא השלמתי המלאכה.
האמת שקצת עזרת לי בתאורייך שם לראות את הצד השני של המתרס בנושא הכל כך טעון הזה שנקרא: רופאים ופציינטים. פתאום הבנתי את הקושי הנורא לחזור הבייתה עם כל הסיפורים והמראות שעברו עליך במשך היום. כמובן שזה נכון לעוד אי אלו עבודות , אבל על פניו (לא חשבתי על כל סוגי העבודה),אצל רופאים ואולי פסיכולוגים, זה נראה לי הקשה מכל.
ואם את מתפרנסת מכתיבה אז...מגיע לך כל שקל על זה @} @} @} (מכל הלב)
והנה התאמצתי להוציא את הסימנים לפרחים. לרוב אין לי כוח לזה...

[u]יש לי כתבה להגיש[/u]
איפה את כותבת?
זאת אומרת חוץ מפה.
את הרי כותבת מקסים.

[b]יום ראשון [sup]או - שמחת בית השאיבה[/sup][/b]

יש לי עבודה, והגיבור מבקש יום טלויזיה.
הוא מקבל.
לקראת הצהריים אני הולכת לחמם את השניצלים שאמא שלי הכינה לי בשבת, ומגלה תולעים זוחלות מפח האשפה אל הרצפה. התינוקת כבר קשורה בכסא שלה, כך שאני לא צריכה לדאוג מהבחינה הזו. אני מביאה את שואב האבק, והגיבור ואני מחלקים ביננו את העבודה - הוא הופך כריות ומזיז את השטיח, ואני שואבת את הזחלים. אחר כך מתחלפים - אני מחפשת אותם עבורו והוא שואב אותם. חשוב לו לשאוב אותם בדרך מסוימת - בכוון הזחילה שלהם, והוא דורש ממני להתעמק בהם יותר ממה שאני רוצה. כשאנחנו מסיימים אני מורידה את הזבל ואת תכולת השואב לחדר הזבל שלמטה, מנערת את הפלסטיק היטב, ולאחר מכן, בבית, ממלאת הכל באקונומיקה לא אקולוגית אבל משמידת זחלים.
אוכלים.
הגיבור מבקש ממני למצוא עבורו משחק מחשב, ואת שאר היום אנחנו מעיבירם מול המסך בחדר העבודה, מזפזפים בין פאזלים למשחקי הרפתקאות או זריזות ידיים. רק בשמונה וחצי בערב אנחנו מוצאים משחק שמוסכם על שנינו - אקווריום עם דגים שצריך להאכיל תוך כדי התגוננות מתוקפים חייזריים שונים.
אבא חוזר הביתה, וקצת אחר כך הפיצה שלנו מגיעה. אוכלים מול הטלויזיה, מקלחת, צחצוח שיניים, סיפור, לישון.

יום פיג'מה קלאסי. אני מתגעגעת לימי הבית שלנו.

אוי, מימה...
כן, גרוע יותר, אכן. אבל אחרי לילה אחד שביליתי בשיחות ערות עם התינוקת עד שלוש לפנות בוקר, כי אמא שלה שתתה שני אספרסואים במשך יומיים - החלטתי שקצת קפה נטול לא יהרוג אף אחד.
אני מקווה.

(()) חזרה, וגם לאשה השמחה והמקסימה :-)

[u]כיף כשאת מספרת[/u]
תגידי, מה נסגר איתך? קפה נטול???? מה, את לא יודעת שזה יותר גרוע מקפה רגיל? ואם יש איזו סיבה שאני לא מודעת אליה, אז מתנצלת מראש, מעומק הלב.
ולגבי הזרת (אאוץ'), נסי לטפטף עליה רסקיו רמדי, וגם לשים ארבע טיפות בבקבוק המים שאת שותה ממנו לאורך היום. אמא שלי שברה את הזרת כשבאה להיות אתי אחרי לידת הבכור, זה הקל עליה מאוד.
ולגבי כל השאר - עשית לי כזה חשק לפגוש אתכם כבר!
(()) אבל אחד גדול מאוד.

כיף כשאת מספרת (())

[b]יום ראשון[/b]

עבודה, עבודה, ועוד עבודה. הזרת שלי כואבת, ובכל פעם שהגיבור עובר לידי אני מתכווצת, מדמיינת אותו דורך עלי או גרוע מכך. החלטנו לקחת את הגור, ואני מנצלת את שעות הבוקר כדי לגלוש באתרי בעלי חתולים כדי לקבל המלצות על גידול שני חתולים בבית אחד.
אני מדמיינת את החתלתול הקטן שאצל הוטרינר. הבנזוג שואל איך אני אצליח לטפל בגור חתולים אם אני בקושי מסוגלת ללכת, אבל אני פוטרת את הדאגה שלו. אחרי שהוא חוזר מהעבודה אני אורזת את שני הילדים, מדדה למכונית, ונוסעת אל הוטרינר עם כלוב ריק.
אנחנו מקבלים הסברים על טיפול בגורים, על אוכל חתולים, על מועדי החיסונים, ואני מחייכת לעצמי. את התינוקת עדיין לא חיסנתי, אבל אצל הגור אני אקפיד על כך. סיבה נוספת לצחוק היא הפורמולה לגורים, שמבוססת כמובן על חלב פרה. מישהי מכירה חתולה שתסכים לשאוב חלב עבור הגור שלנו?
זה בסדר, הוא כבר בן ששה שבועות, הוא אוכל אוכל מוצק.
אנחנו מכניסים את הגור לכלוב, נוסעים הביתה, ומשחררים אותו בחדרון שהכנו בשבילו. בשבוע הקרוב לפחות הוא יצטרך להשאר כאן, עד שהחתולה שלנו תתרגל אליו. הגיבור מאושר, כמעט דורס אותו מרוב התרוצצות. אנחנו חוזרים על כללי הבטיחות, ונותנים לשניים לקפץ ביחד בחדרון.
האקוסטיקה הנוראית גורמת לכל צווחת גיל של הגיבור להפוך לשאגה, אבל את החתלתול זה לא מפחיד. הדבר היחיד שגורם לו להסתמר ולרוץ לפינת החדר הוא הבכי של התינוקת.
וכך, ביום אחד אנחנו הופכים להורים לשני חתולים.

[hr]

[b]יום שני[/b]

הגיבור מתעורר סר וזועף, לי יש המון עבודה, ואת רוב היום אנחנו מעבירים בחדרים נפרדים. הוא עם הגור החדש, אני על המחשב. התינוקת מזגזגת בין החדרים ולא מצליחה להחליט איפה מעניין לה יותר. אחרי שאני תופסת אותה מנסה לאכול את אוכל הגורים אני מגלה אותה מחדר, וכך נקבע הגבול - אמא ותינוקת מול גיבור וגור.
בצהריים הרגל שלי כואבת מדי, ואני מבקשת מאבא שלי שיבוא ויציל אותנו. אנחנו נוסעים אל ההורים שלי, משאירים את הגור לבד בבית בפעם הראשונה. הגיבור נרגע קצת אצל ההורים שלי, אבל מסרב ללכת לישון, כך שבערב הוא כבר עייף מאד, ובוכה הרבה. רק אחרי שאנחנו מבטיחים לו שכאשר הגור יהיה מספיק גדול אנחנו נרשה לו לישון איתו בחדר, הגיבור מסכים להכנס למיטה וללכת לישון.
ושקט, סוףסוף.

[hr]

[b]יום שלישי[/b]

טכנאי מזגנים מגיע לתקן את המזגן שלנו ולמלא בו גז שברח, והגיבור מאושר. אני מדדה ברחבי הבית, מנסה למנוע מהתינוקת לכנס מתחת לרגליים של האנשים העובדים, והגיבור מנסה להשתחל למרפסת הקטנה ולהסתכל על מילוי המזגן. הוא חוזר מאוכזב - הם לא מרשים לו להשאר שם. שוב, כמו המרכיב של המיטה, הם לא רגילים לילדים כמו הבן שלי ובטוחים שהוא יפריע להם.
אני עייפה ודואבת מכדי להסביר להם אחרת, ומנחמת את הגיבור בעוד משחק עם הגור החדש. הוא הופך לפרס ניחומים רגיל - בכל פעם שהגיבור לא מרוצה הוא הולך לשחק עם הגור.
בערב אני מנסה להשלים פערים בעבודה. הגיבור בוכה ומשתולל, ואני מניקה מול המחשב ולא יכולה להכיל אותו.
"אמא, לפעמים אני והגור החדש צריכים להיות לבד, ושלא יפריעו לנו, את מבינה, אמא?"
הוא שואל, ואני מהנהנת.
"אז עכשיו אני הולך לנוח עם הגור, ואסור לך או לתינוקת להכנס לחדר עד שאני לא אסכים."
אני מסכימה, והוא נעלם אל חדר השינה שלנו עם הגור. אני לא שומעת צוחות גיל ואושר, ואני מנחשת שהוא פשוט שוכב על המיטה ונח שם.
אחרי חמש דקות הוא גח חזרה אל העולם, מאושר.
משהו בחתול הזה מרגיע אותו, ואני מרגישה שזו היתה החלטה נבונה לאמץ אותו.

[hr]

[b]יום רביעי[/b]

הבוקר נעים, לשם שינוי. אני משחררת את הגור בחדר השינה, ומאפשרת לגיבור ולתינוקת לשחק איתו. המשחק מופרע כל כמה דקות כאשר הגור מתעקש לנשוף את עקביה השמנמנים של התינוקת, או כאשר הוא נושך את התחבושת שעל הרגל שלי, אבל בין ההפרעות אני מצליחה לנום עוד קצת.
קמים, אוכלים, מתארגנים.
סבא וסבתא שלי מגיעים להביא לחולה האומללה (זאת אני) אוכל הונגרי טעים, והגיבור משוויץ בפניהם. הוא מראה להם את המיטה החדשה, את הגור הקטנטן, ואף פותח למענם את המחשב ומראה להם איך הוא משחק במשחקים שונים ומשונים. סבא וסבתא שלי משמיעים את קולות ההתפעלות המתאימים, ועד שהם הולכים הגיבור מרגיש במרכז הייקום.
אחר כך אוכלים.
אחר כך ההורים של הבנזוג באים לקחת את הגיבור להצגה, ואני נוסעת לתל אביב, ואנחנו נפגשים שוב רק בערב, כאשר הגיבור שוב עייף ורטנוני.
לא נורא, לפחות הבוקר היה טוב.

[hr]

[b]יום חמישי[/b]

קמים, אוכלים, משחקים עם הגור, יוצאים.
יש לי חבילה שמחכה לי בדואר כבר כמה ימים, וכתב אחריות לשלוח, כך שכמו בימי החינוך הביתי, אני הופכת את המטלות לסיבה ליציאה. אנחנו מטיילים עם התינוקת בעגלה, ומדי פעם הגיבור גם כן קופץ אל העגלה ומתיישבת עם התינוקת, ושמחה רבה מסביב.
מוציאים את החבילה (ספר שקיבלתי בחתימה אישית מסופר שביקר בארץ לפני מספר חודשים. התרגשות רבה, אבל לא קשור לבלוג של הגיבור), הולכים להחליף צעצוע שקיבלנו עבור התינוק בצעצוע עבור חבר של הגיבור שיום הולדתו מתקרב. הגיבור בוחר משאית זבל מבהיקה, ואני מוסיפה לזה קטר עבור התינוקת, כדי שהיא תפסיק לשחק בקטרים של הגיבור בכל פעם שהוא מרכיב את הרכבת שלו.
ממשיכים הלאה.
חם, צהריים, ואנחנו מחליטים לאכול גלידה וארטיק. תהליך בחירת הגלידה מורכב - היא צריכה להיות גלידת וניל ללא שוקולד או אגוזים, וגם להמכר במקרר מסחרי במכולת. אנחנו מתפשרים על טילון, ואני מתנדבת לאכול את השוקולד בעצמי.
חוזרים לספסל שמול הדואר, אוכלים את המתוקים, מדברים, ואני מבינה שאחרי עשרה ימים בבית - הילד שלי חזר.
בערב אנחנו נוסעים מתכננים להפדש עם חברים בים. הגיבור בתחילה רוצה לבוא איתנו, אבל אז משנה את דעתו ומחליט לנסוע אל ההורים שלי במקום.
אני רואה אותו שוב רק למחרת, ומתגעגעת מאד.

[b]יום רביעי[/b]

היום השני לחופש הגדול. אני קובעת עם חברה בתל אביב, לקפה, עוגה, וסיבוב בחנות ספרים. הגיבור קם מוקדם ומחמיץ פנים. כלום לא מוצא חן בעיניו. אני מסיימת את חובותי לעבודה, ומשכנעת אותו להתארגן ולצאת איתי.
הנסיעה לתל אביב עוברת בסדר, ואפילו הקניון מוצא חן בעיניו. יש שם מעלית שקופה ותצוגה להתנסות במכוניות עם שלט רחוק. הוא מוצא לעצמו שלט, מצחקק וקורא הוראות למכוניות. התינוקת מניעה את ראשה במנשא מצד לצד, מנסה להבין מה קורה סביבה, וצוחקת בכל פעם שדמותו של הגיבור המתרוצץ נכנסת לשדה הראיה שלה.
אחרי נסיעה במעלית השקופה אנחנו מתיישבים בבית קפה, מזמינים אוכל, והגיבור "נמרח" בכסא שלו, ומתחיל לנדנד, "מתי האוכל יגיע? למה הוא לא מגיע עדיין? אני בטוח שהם שכחו את האוכל שלנו..." עוד ועוד, בטון יללני ואומלל. אני יודעת שהוא רעב ועייף, אבל אני לא יכולה לעשות דבר.
המלצרים מתעכבים, ולמרות הבקשה המפורשת שלנו שהמנה של הגיבור תגיע ראשונה, הם מביאים אותה אחרונה, ואפילו שגויה. הפירות נמצאים בתוך המוזלי במקום בצד. עכשיו צריך לחכות עוד עשר דקות עד שהם יביאו את המנה הנכונה.
אוכלים, שותים, הגיבור מתאושש מעט, ואפילו תורם לשיחה. בתה של חברתי לוקחת אותו לסיבוב ריצה מסביב למסעדה ואף נותנת לו לנצח. חמודה שכזאת. אנחנו מתארגנות לצאת לחנות הספרים שבתחנה המרכזית הישנה.
בדרך לשם, הגיבור והתינוקת נרדמים. אני מתלבטת האם להעיר אותם, שכן החניה היא מול החנות, ואני יכולה להשגיח עליהם, אבל תהינוקת מתעוררת, והחום משכנע אותי להעיר גם את הגיבור. בחנות הוא בלתי נסבל. החום, השעה, העייפות - כולם גורמים לו לבכות, ודבר לא מוצא חן בעיניו. אני מנסה לשחד אותו בקניית DVD בחנות שליד. רק אז אני מבחינה כי רוב מדפי החנות הזו תפוסים על ידי סרטי פורנו, אך הגיבור חולף על פני הבחורות הערומות מבלי להבחין, ובוחר את "צבי הנינג'ה". אנחנו מסכמים שנצפה בסרט ביחד ונראה אם הוא מתאים לו.
חוזרים לחנות הספרים. אני מאתרת עבורו את הספר "מיץ פטל", והוא מתיישב על ארגז ספרים סגור ומדפדף בספר, בזמן שאני מנסה להפיק מעט הנאה מהביקור בחנות העמוסה.
הדרך חזרה הביתה נעימה יותר, ואנחנו מדברים קצת, שרים קצת, צופים קצת בנוף העירוני החולף על פנינו.
בבית מזמינים פיצה, מקלחת, ולמיטה. הגיבור מבקש שמחר ניצפה ביחד בקלטת, ואני מסכימה.

[hr]

[b]יום חמישי[/b]

אני מסיימת את חובותי לעבודה, ושמה לב לתזכורת קטנה מהבהבת בשולי המסך - צריך לקחת את החתולה שלנו לחיסון. אנחנו אורזים אותה בכלוב, נכנסים למכונית, ונוסעים. הגיבור מתרגש - שנה חלפה מאז החיסון האחרון, והוא מתגעגע לוטרינר. בפעם הקודמת ביקרנו אצלו כשהוא היה בחינוך ביתי, לא מודע לנושא החופש הגדול, רגע לפני התחלת הגן. עכשיו הוא כבר ילד גן בוגר, שמודיע לכל מי שהוא רואה שהוא עכשיו בחופש.
מגיעים. החתולה מבועתת, מתכרבלת בכלוב שלה ונוהמת על כל מי שמתקרב. אנחנו נכנסים אל הוטרינר, ואת פנינו מקבלת ההמולה הרגילה של המקום. בין רגלי הנוכחים מתרוצץ גור חתולים קטנטן, והגיבור מיד מצטרף למשחק שהוא ממציא עבור שניהם.
ברגע האחרון הוא מחליט להצטרף אלינו בחדר הוטרינר, ונפרד מהגור. החתולה מקבלת חיסון, תילוע, וחוזרת לכלוב. הגיבור משתתף בכל התהליך, ואף מקבל מזרק גדול במתנה.
בדרך החוצה הוא מבקש שניקח איתנו את הגור הביתה. אני מבררת, ומסתבר שהגור הקטן נמצא לפני מספר ימים בבני ברק, והובא אל הוטרינר כשהוא חולה. הוא אמור לסיים את מנות האנטיביוטיקה שלו, ואז הוא יהיה מוכן לאימוץ.
אנחנו מחזירים את החתולה הביתה, ויוצאים שוב, לבית קפה עם אבא שלי. הגיבור מתרוצץ ומשקה עציצים בעזרת המזרק שלו. התינוקת אוכלת את שאריות הפירות שהוא מקבל במנת המוזלי שלו, ומלכלכת אותי. היא נדרמת ואמפשרת לי לשתות את הקפה הנטול שלי בשקט, והגיבור מתעייף לבסוף ומצטרף אלינו ליד השולחן.
חוזרים הביתה, הולכים לישון.
בערב - ישיבה משפחתית. אנחנו מדברים על ההשלכות של אימוץ עוד חתול. על המשמעות של טיפול בגור זכר, ועל היכולת שלנו לשלב אותו ביחד עם החתולה. מחליטים לחשוב על זה עוד, ולהחליט אחרי סוף השבוע.

[hr]

[b]שישבת[/b]

אנחנו מתכננים לנסוע לתצפית כוכבים, אבל התינוקת משלשלת, והנסיעה מתבטלת. אנחנו מבלים את היום בבית, נהנים אחד מחברתו של השני. הילדים נרדמים מוקדם יחסית, והערב שקט ונעים.
בשלוש לפנות בוקר, קצת לפני שאני מחליטה ללכת לישון, התינוקת מתעוררת, וזוחלת אל קצה המיטה. אני רצה אליה, והזרת שלי נתקעת במשקוף ומתעקמת באופן שלא משאיר מקום לדמיון.
איה.
תופסת את התינוקת ובוכה, חלקית מכאב, חלקית מכעס על עצמי. לא מצליחה להחליט מה אני אמורה לעשות עם זרת שבורה. להשאר בבית? להחזיר אותה למקום בעצמי? ללכת למוקד?
לא עונים לי בטלפון, ואנחנו קוראים לאבא שלי. הבנזוג נשאר בבית לשמור על הילדים, ואבא שלי ואני הולכים לחדר מיון כדי שיצלמו לי את הזרת, יאשרו שהיא אכן שבורה, וישלחו אותי הביתה לאחר החזרה למקום וצילום ביקורת.
יום שבת עובר עלי בריחוף מסויים - שאריות כאב וחוסר השינה הופכים אותי לעצבנית ואת רוב היום אני מעבירה בישיבה וקיטורים. הגיבור נוסע אל ההורים שלי, והם שולחים לי מרק עוף ושניצלים, שהבנזוג מגיש לי על מגש גדול מול הטלויזיה.
לפעמים כדאי להיות חולה...

אז לגבי מיטת הקומותיים - זו היתה הדרישה של הגיבור, וגם (קצת) של החדר. הוא בחר להיות למעלה, ובכל ערב הוא מראה לי כמה שהוא יותר גבוה ממני. הבדידות שלו לא נובעת מהגובה, אלא מעצם זה שכולנו בחדר ליד, והוא היחיד בחדר שלו, ונגד זה אין מה לעשות, חוץ מאשר להחזיר אותו למיטה שלנו, ואת זה לא נעשה.
שמחה לראות אותך כאן :-)

נפרדת ממכם יחד עם הגיבור (פרצוף עצוב), עכשיו גם בלילה..
מדהים כמה אני מזדהה איתו... בכל הסיפורים כל הזמן! לא נורא עוד מעט תבוא הנסיכה לחבק אותו בלילה...
אגב, למה מיטת קומותיים? לא מגביר את תחושת הבדידות (שם גבוה ולבד?)

הי תמרי ומיצי (())

תרשי גם לי להרגיע אותך בעניין האוכל. בכורי החל את הקריירה שלו כאוכל-כל, התפתח לאכלן בעייתי, והוא הולך ומשתפר כל הזמן.
תבואו לבקר אותנו בחופש הגדול (חסר לכם שלא)?

|את6 1מ4די6+

[po]המק דת[/po] [po]ש י[/po] השתגעה.
!!!!!!

[b]יום ראשון[/b]

כמעט היום האחרון לגן. בסוף השבוע יצאנו פעמיים בלילות, והגיבור נשאר בכל פעם אצל סבאסבתא אחרים. הוא מתעורר הפוך לגמרי אחרי שני לילות אצל סבא וסבתא. בכי וצעקות על שטויות - הוא לא רוצה את הסנדביץ' שהכנתי לו, הוא לא רוצה לנעול נעליים, ועד שהוא מוכן, השעה כבר רבע לתשע. אני רגוזה, חם לי ומגעיל, ואני מודיעה לו שאם הוא לא יהיה מוכן בעוד חמש דקות, אנחנו לא יוצאים מהבית - כי אני חייבת לעבוד.
עוד בכי, ועוד צעקות, ובסוף - לא יוצאים מהבית.
"אמא, את צריכה להעסיק אותי!" הוא מיילל לידי, ואני מתעלמת מהיללות ואומרת שאני עובדת, ולא יכולה להעסיק אותו. עוד בכי יוצא, ובסוף זה נגמר, ואני מקבלת את הילד שלי מחדש.
הוא מתכרבל עלי, משחק עם התינוקת, ובין לבין אני מסיימת לעבור על אימיילים, לכתוב תגובות לטור, ופתאום נגמרת לי העבודה.
החתולה צריכה לקבל חיסון, וזה נראה לי יום מושלם לקחת אותה לוטרינר. אחרי הכל, הגיבור נהנה בפעם הקודמת שהיינו שם. קובעת תור, אורזת את החתולה בכלוב, וקדימה - לדרך.
אנחנו מגיעים למקום מלא בני אדם ונטול חיות. מחכים רק לנו. בין רגלי העובדים מתרוצץ כדור צמר קטן עם שפיץ במקום זנב. חתלתול שהם מצאו בגינה, טיפלו בו, וכעת מחכה לאימוץ. הגיבור מתלהב ממנו - הוא לא רגיל לייצור בגודל כזה, והשניים מקפצים בכל המרפאה. הם נפרדים רק כאשר אנחנו מחסנים את החתולה שלנו, כדי שהיא לא תבהל מהגור, אבל אחר כך שבים ומתאחדים. אני מאפשרת לגיבור לשחק עם הגור בזמן שאני חוגרת את החתולה ואת התינוקת במכונית.
"אמא, אולי ניקח איתנו את הגור? הוא חמוד ומצחיק!"
אני אומרת שצריך לדבר על כך עם אבא בערב, ומצליחה לנתק אותו מהחבר החדש.
חוזרים הביתה, רעבים. "רוצה לבדוק אם סבא יכול לצאת איתנו לבית קפה?"
הוא מקפץ, ואני מחייגת.
"סבא, אולי אתה רוצה לבוא לבית קפה איתי, ועם אמא שלי, ועם קשת, אחותי?" הוא שואל, ואני שומעת את אבא שלי צוחק מהצד השני של הקו. לבקשה כזו אף אחד לא יכול לסרב, ובתוך חצי שעה כולנו מתאספים בבית קפה בקניון. רק אנחנו, השמש והזבובים. הגיבור מתחיל טוב, אבל השעה מכבידה עליו, ובמהירות הוא חוזר לשיגרת היבבות / התרוצצויות / בכי.
קצת אחרי אחת בצהריים אני אוספת את הילדים, וכולנו נוסעים הביתה ונכנסים למיטה. ההיכרות שלי עם הגיבור לא מכזיבה, והוא באמת נרדם, ליותר מארבע שעות. הימים האחרונים כנראה היו לו קשים.
מתעורים קצת לפני שש בערב, מתארגנים באיטיות, ויוצאים למסיבת הסיום של בית הספר. אני מכינה אותו מראש שאולי המסיבה כבר נגמרה, ואנחנו מתכננים תוכנית חלופית - אם המסיבה נגמרה, נלך למלא את מיכל הדלק באוטו, בתדלוק עצמי, והוא יעזור לי. ואם נחזור הביתה מספיק מוקדם, אולי נכין גם עוגה.
כך, חמושים בתוכנית ובילד שמח, אנחנו מגיעים בדיוק בזמן למסיבת הסיום - כל הברכות הסתיימו, והילדים עסוקים בהשתוללות מאורגנת על הדשא. הגיבור משתלב בהמולה, ואני מוצאת חברה קרובה לדבר איתה.
שעה וחצי מאוחר יותר מכבים את האורות ואנחנו חוזרים הביתה.
"בואו נהיה מסעדה!" הגיבור מציע בדרך, "את תהיי הטבחית, אני המלצר, ואבא יהיה האיש שבא למסעדה ומזמין אוכל!"
בבית אנחנו מכינים תפריט על דף נייר - פשטידה, קציצות, סלט, פירה - הכל שאריות מארוחת יום שבת אצל חמותי. הלקוח שלנו מזמין קציצות ופירה, הגיבור מזמין טוסט וחמאה.
אני לוקחת לעצמי אוכל ומתיישבת לשולחן, "אמא? מה את עושה?" הוא מתגלגל מצחוק, "הטבחים לא אוכלים עם האנשים!"
אני מודיעה לו שהטבחית הזאת כן אוכלת עם האנשים, וסותמת את הויכוח.
מדברים על האפשרות לאמץ עוד חתול. מחר הגיבור יגיד שאולי לא כדאי להביא את הגור כי הוא עלול לקפוץ מהמרפסת לכביש, וזה מסוכן, אבל היום הוא כולו בעד הבאת החתול הנוסף. מדברים על ההשלכות לגבי התינוקת, לגבי החתולה שיש לנו, עושים רשימת דברים לברר.
מקלחת, סיפור, והגיבור שלי כבר מכורבל במיטה שלו. בתוך שבוע הוא כבר הפנים את העובדה כי המיטה הגדולה היא של אבא ואמא, והקומותיים שלו ושל התינוקת. מבחינתו, שהותה של התינוקת במיטה שלנו היא זמנית בלבד, ובכל רגע היא עומדת להצטרף אליו.
וזהו, לילה.

תודה לכן, יקירותי :-)

אני יודעת שאת לא תאמיני עד שלא תראי במו עינייך, אבל הבררנות באוכל, אצל ילד שההתחלה שלו מגוונת, היא ענין חולף. תמיד אמרו לי אבל הייתי בטוחה שהבכור שלי ישאר לנצח עם עוף ואורז ופיתה עם לבנה ומלפפון. והנה ממש בימים אלו (אוטוטו בן 8) הוא חוזר וטועם ומתלהב מדברים שפעם אכל וגם מדברים חדשים. פתאום חזרו כל מני מאכלים ואפילו ירק אחד מבושל (כרובית)!
הולכת לדף שלך אבל משאירה נשיבוקים גם כאן.

[u]כל עוד הוא אוכל קטשופ - אני עדיין יכולה להחביא בפנים אורז מלא ובטטה אורגנית[/u]
D-:

הו! כמה קוראות! ואני כבר חשבתי שאני כותבת לעצמי...
אז במיוחד לכבודכן, במקום סידור לפי ימים, ערימת עדכונים.

[b]ערימת עדכונים[/b]

[b]מיטה[/b]
יש מיטת קומותיים. הגיבור נשאר בבית וראה איך מרכיבים אותה. הוא ישב בכניסה לחדר, על כסא, כי המרכיב (שלא רגיל לילדים כמו שלי) ביקש שלא יפריעו לו. הגיבור ביקש פעם אחת, בשקט, לעזור להרכיב את הסולם,ואחרי שהמרכיב ראה עד כמה הילד שלי אחראי, הוא נתן לו להחזיק את הסולם בזמן שהמרכיב חיבר את הברגים למקומם.
בלילה למחרת הגיבור ישן בפעם הראשונה במיטה שלו.
בבוקר הוא הסביר לי שבעצם הוא רוצה לישון איתנו. בערב הבנזוג הצליח לשכנע אותו בהגיון של בנים מדוע עדיף לו לישון במיטת הקומותיים. ראשית, כי במיטת קומותיים ישנים למעלה, שנית, כי במיטת קומותיים אפשר להסתכל למטה, ושלישית, כי במיטת קומותיים קרובים יותר לתקרה.
טיעונים משכנעים, ללא ספק. בשביל מה צריך את ה"הכלה" וה"רוך" של אמא, אם לאבא יש טיעונים כאלה ברורים?

[hr]

[b]תינוקת[/b]

הם משחקים המון ביחד. הקפיצה האחרונה בהתפתחות שלה הפכה אותה לחברה נהדרת למשחקים שלו, ועכשיו, כשהיא פחות "שבירה", הוא יכול לקפוץ איתה, לחבק אותה ולמעוך אותה, לצעוק לידה, ובעיקר - לגרום לה לצחוק כפי שאף אחד מאיתנו, המבוגרים, לא מסוגל.

[hr]

[b]אוכל[/b]

הוא לא אוהב נקניק, פתאום. או חומוס. גם לא טחינה, או קינואה, או כל מקור חלבוני מהצומח. הוא אוהב רק סטייקים וגבינה צהובה. עגבניות שרי זה טוב, גם מלפפונים או גזרים, כך שבגזרת הירקות אנחנו עדיין בסדר, אבל גיל החמש הנורא והטעם הבררני באוכל החל להופיע גם בביתנו הקט. אני לא רוצה להיות כמו האמהות שרודפות אחרי הילדים שלהם עם כפית ומשדלות אותם ל"עוד ביס אחד ודי", אבל לאט לאט אני הופכת לכזאת. הוא לא ירעב למוות, אבל אני לא רוצה שהוא יתמלא בשטויות, או שיהיה עצבני ואומלל כל היום כי הסנדביץ' שארזתי לו לא מוצא חן בעיניו.
בסוף יהיה בסדר. אחרי הכל, כל עוד הוא אוכל קטשופ - אני עדיין יכולה להחביא בפנים אורז מלא ובטטה אורגנית.

ןאשר לסמויות מהעין:
קראתי את 365, ואת [po]ילד בית הולך לגן[/po] ברצף, במשך כמה ימים טובים, כל הנקה...
כמו לקרוא ספר טוב!
חסר לי רק הפרק הראשון, של ההתמחות(-:
תודה, אלודאה.
[hr]
אגב, ניסיתי להבין את פירוש הניק שלך, לי זה היה נשמע קצת כמו - אנ'לא יודע, ואהבתי ביותר...
<[po]ענ בר[/po] חושבת עליך גם כשהיא מסתכלת על סיני עד שיעשה גרעפס>

כנ"ל. באדיקות

[u]לסמויות מן העין שקוראות מהלב[/u]
נו, גם אני.. (שלום).

[u]לסמויות מן העין שקוראות מהלב[/u]
<מתפקדת גם @} >

תראי איזה סמויות התפקדו לך פה!
כמו שאמר הנסיך הקטן " הדברים היפים באמת סמויים מן העיין" (ציטוט חפשי מהזכרון, מתעצלת ללכת לחדר השני לחפש)

[u]לסמויות מן העין שקוראות מהלב[/u]
וגם אני.
היה מלא לקרוא..איזה כיף!!!!
אין לי כוח לתור אחרי סימנים אז דמייני: פרחים, לבבות וחיבוקים.
מתענגת על כתיבתך הרהוטה, המבטאת, הנוגעת.

[sub]אהמ. גם אני. שששש![/sub]

בכל פעם שיש לנו "יום בית" (כמו היום למשל, לא תוכנן אבל יצא ככה) אני נזכרת בבלוג (הקודם) שלך :-)

[u]לסמויות מן העין שקוראות מהלב[/u]
גמני, גמני!
<חזרתי עכשיו משבוע בניוזילנד. לא טיול, אפשר לקרוא לזה "נסיעת עסקים". שדרוג הויזה שלנו>

[u]לסמויות מן העין שקוראות מהלב[/u]
|יש|

(()) ל [po]מי מה[/po], (()) ל [po]אשה שמחה[/po], (()) ל [po]מיצי החתולה[/po], וכרגיל, (()) לסמויות מן העין שקוראות מהלב :-)

אם אתם מחפשים מיטה, מאוד ממליצה לנסות קודם ביד2.

[u]אני מבינה שהדרך לצאת איתו למקום כוללת בתוכה התעלמות מהכללים הרגילים של המקום. שפיכת מלח על השולחן לא מתקבלת בעיניים יפות לרוב, אבל ילד משועמם ועייף יכול לגרום להרבה יותר נזק מאשר מלחיה חצי ריקה בסיום הארוחה.[/u]
תודה על ההבנה הזו. (כרגיל את מעוררת השראה בסיפורי ימי הסידורים שלך, מיד מתחשק לי לנסוע לאיזה קניון :-) ).
(())

איזה יופי @}

[b]יום שני[/b]

הגיבור מתעורר משנת הצהריים ומנסה להעיר אותי. למרות שתי כוסות קפה, ארבע שעות השינה בכל אחד מהלילות האחרונים נותנות את אותותיהן, ואני לא מצליחה לפקוח עיניים.
"אמא, תגידי לי מה כדאי לי לעשות..."
אני מהמהמת משהו, וחוזרת לחבק את התינוקת הישנה.
אחרי חצי שעה הוא מופיע שוב, "אמא! יש לי הפתעה להראות לך! את כבר ערה?"
אני גוררת את עצמי מהמיטה, שוטפת פנים, מתעוררת חלקית.
"בואי איתי, לסלון! את לא תאמיני! יש לי הפתעה בשבילך!"
הוא רוצה שאני אעצום עיניים. אני מסרבת, כמובן, ומזדחלת לסלון עם התינוקת על הידיים. על השטיח פרושים פסי רכבת וקטרים, חלקם מורכבים.
"אמא! תראי! הצלחתי להרכיב את הפסים של תומס הקטר! לבד!"
הוא זורח, מאושר מההישג, ואני מחבקת אותו, גאה בילד שלי שמעסיק את עצמו בבניה. התינוקת זוחל מיד אל הפסים, מנסה לעקוב אחריהם, והגיבור מרחיק במומחיות את הקטרים מהישג ידה. בתוך השקית שאיפסנה את הפסים יש כדור חצי מנופח, והוא מציע אותו לתינוקת במקום. היא טופחת על הכדור, אוחזת בו וטופחת איתו על הרצפה, מאפשרת לגיבור מרחב לשחק בו עם הרכבת שלו.
הם משחקים, אחד ליד השני, ואני על השטיח, מרוצה.
יש ימים טובים.

אבל הבוסטר בשילב הוא בעצם בחינם...