גם אני תוהה על הנושא הזה פעמים רבות:
באופן 'טבעי' יוצא לי הרבה קוצ'י-מוצ'י ודיבור בגוף שלישי, אך יש לי הרגשה שזו פשוט התנהגות נרכשת אצלי, כי כך הכול עושים.
בתוכי יש איזושהי הרגשה שזה לא נכון, שזה מצועצע, שזה לא בגובה העיניים.
ובכלל כל דיבור מתיילד.

נדמה לי שדיבור מתיילד הוא לא לטובת הילד, על אף שקשה לי נוראות להפסיק עם זה ולדבר בקול רגיל. זה כ"כ הרבה פחות כיף...
ואני מנסה לחשוב מה הכיף בזה?
אולי הכיף זה שיש לי כאן גם הזדמנות 'להשתטות', להיות פחות 'רצינית' וכד'.
ואולי הכיף זה דווקא להפך - בתחושה שהוא ילד ואני מבוגרת, והדיבור המתיילד אל הילד נותן לי מין תחושת סיפוק פנימי של אחראית ובוגרת מול הילד שצריך אותי ותלוי בי - גם כדי לעשות דברים וגם כדי להבין דברים. (אם זו הסיבה, אז היא פחות חביבה בעיניי).

בנוסף, בעניין הדיבור בגוף שלישי, אני נזכרת שכאשר הייתי ילדה, אבא שלי היה קורא לעצמו 'אבא' - וזה היה דוחה אותי במיוחד. (טוב, הוא עשה את זה הרבה אחרי גיל שנתיים. גם כשהייתי בגיל העשרה.)

אני ממשיכה לתהות על הנושא (גוף שלישי והתיילדות בכלל). ואשמח לשמוע דעות נוספות.

אני לא אוהב את הדיבור בגוף שלישי. הוא מקרין לי זרות. אין לי הסבר לזה, אבל כשאני אומר לילדים שלי "אבא" במשפט שמדבר אליהם, אני מרגיש שאני מדבר על איזה תפקיד, איזו דמות. כשאני אומר "אני", אני מרגיש נוכח, אני מרגיש שאני מדבר על עצמי, לא רק בתור אבא.

מאחר שהדיבור בגוף שלישי בא לי באופן טבעי
גם אצלי הוא בא לפעמים בלי שאני חושב על זה, אבל אני לא יודע מה זה "טבעי" בהקשר הזה. זה מה שאנחנו שומעים מסביב, אז לכן זה טבעי לנו. אבל דווקא כשאני שומע אחרים משתמשים בזה, זה צורם לי.

אוקיי, הבנתי את ההיגיון בלדבר בגוף שלישי. זה שלב מעבר - כי לפעמים "אתה" זה הילד ולפעמים "אתה" זה סבא, או אח, או... וכנ"ל "אני". לפעמים אני זה אמא, לפעמים הילד, לפעמים סבא - נורא מבלבל!
ילד בן שלוש, שאחיו בן השנה היה באותו מעון, בכיתה אחרת, היה ניגש מדי פעם למנהלת ושואל אותה, "אני יכול ללכת לבקר את אחיךָ?"

גברים שמדברים בלשון נקבה יש ויש, והם ברובם הגדול טראנסקסואלים (גברים שמתלבשים כמו נשים ואף עוברים ניתוחים לשינוי מין) וחלק מההומוסקסואלים. זה נעשה כמובן בהקצנת המניירות הנשיות, ויש בזה משהו מביך מצד אחד אבל מקסים מצד שני. זה נעשה בהתכוונות מאד גדולה, ומתוך חיבה למניירות הנשיות, ובאיזה שהוא אופן זה הופך למין קריקטורה נשית מאד אוטנטית שמפרגנת לנשיות.

מאחר שהדיבור בגוף שלישי בא לי באופן טבעי, כמו גם הפוצי מוצי והשה-שה-שה, אני בטוחה שזה משרת מטרה כלשהי, ולא מתכוונת להפסיק (-:
ויש עוד תופעות חמודות בשלב למידת השפה: "סיימתַ." (מגיש לי את הצלחת, כי הוא סיים, ורגיל לשמוע "סיימת?")
"כדור, איפה את?" (מאחר שיש לו אחות, והוא שומע המון פניות בגוף שני נקבה.
"מסעדה!" (במקום "מאמי", עומד ליד המדרגות וקורא לי לרדת, כמו ששמע את אבא שלו עושה).

אמא אדמה, ראית גברים שמדברים באותו האופן רק הפוך? "אני עייפה"?
זה יכול להיות מגוחך, בדיוק כמו הדיבור הזה בגיל הטיפש עשרה אצל בנות...

זה בא בכל הגילאים כמעט...
בכל אופן גם מעל 30..

אני לא מכירה אבל זה נשמע מאוד מצחיק. על איזה גיל מדובר?

אתם מכירים את הבנות שמדברות כל הזמן בלשון זכר?
"אני עייף..." במקום "אני עייפה..".במין טון מתפנק כזה..
מה הקטע הזה?

גישה אחרת.
אני מצטטת את דר' צביה ולדן בלשנית התפתחותית (מתוך להיות הורים דצ' 2000):
"הורים רבים משתמשים בשיחה עם הילד בגוף שלישי כאשר הם מדברים על עצמם, במקום להשתמש במילה "אני". זהו דפוס דיבור שמשמש רק לדיבור עם קטנים, בא ממקום שבו הילד נמצא מחוץ למעגל, ובעצם מהווה דרך של המבוגרים להפגין כח והבדלי מעמד. מבחינת הילד זהו דפוס שאינו נדרש ואינו מסייע: כדי לסייע לו ללמוד לדבר תמיד עדיף להשתמש בדפוס דיבור טבעי ורגיל, בצורה משתפת ותומכת".

זה עניין של התפתחות הדיבור, אבל הרבה אנשים שוכחים להתבגר מזה...
לתינוק קטן, מושגי הגוף הם בלתי נתפשים, כי אני בעיני זה את או אתה בעינייך, ואתה או את זה אני.... מבלבל, נכון?
אז לתינוק קטן, נכון ומתאים להגיד, "בוא לאמא" במקום "בוא אלי", "הכדור של <שם הילד>" במקום "הכדור שלך" "<שם הילד> אוהב גזר?" במקום "אתה אוהב גזר?" וכדומה.
בערך בגיל שנה וחצי-שנתיים, כשהם מתחילים לחבר משפטים ולפתח דקדוק, זה הזמן לעבור לדבר נכון - כי אנחנו הדגם שלהם, ואם אנחנו נדבר בגוף שלישי, גם הם ידברו ככה (וחוץ מזה, התפישה של הגופים דורשת התפתחות ובשלות קוגניטיבית...). יקח להם זמן עד שהם יתפשו את העניין, אבל כשיגיע הזמן הנכון להם, גם הם יתחילו לדבר נכון.

מאיפה לדעתכם נובעת הנטיה לדבר בגוף שלישי עם ילדים?
למשל,אמא תעזור לך ולא אני אעזור לך.
או,תן יד לסבא במקום תן לי יד.