_הריקנות שקיימת עם בן זוג ובלעדיו, היא אותה ריקנות. כשאנחנו עם הבנזוג אנחנו נוטים להאשים אותו ואת הקשר, וכשאנחנו נפרדים אנחנו מבינים שלקחנו את הריקנות איתנו, כי שעמום וחוסר ריגוש הוא בור פרטי, והתפקיד של כל אדם הוא למלא את בור הריקנות שלו בעצמו, עי חידוש הקשר עם עצמו, עם הסביבה, עם חברים ועם הבנזוג, הטעות בעיני היא הציפייה שרק הזוגיות תמלא את הבור הזה.
אם את יכולה לראות מה טוב בבן זוגך, ואם את מצליחה לראות נקודות חוזק משמעותיות בזוגיות שלכם, ויש אהבה, אז כדאי קודם לבדוק פנימה עם עצמך מה חסר בך.
ובתקווה שבן הזוג עושה עם עצמו את אותה
ה בדיקה. כל אחד יוצא למסע פנימי ורגעי החיבור שלכם במסע הזה אמורים להיות מרגשים וגבוהים מאוד._

כל כך נכון...

הריקנות שקיימת עם בן זוג ובלעדיו, היא אותה ריקנות. כשאנחנו עם הבנזוג אנחנו נוטים להאשים אותו ואת הקשר, וכשאנחנו נפרדים אנחנו מבינים שלקחנו את הריקנות איתנו, כי שעמום וחוסר ריגוש הוא בור פרטי, והתפקיד של כל אדם הוא למלא את בור הריקנות שלו בעצמו, עי חידוש הקשר עם עצמו, עם הסביבה, עם חברים ועם הבנזוג, הטעות בעיני היא הציפייה שרק הזוגיות תמלא את הבור הזה.
אם את יכולה לראות מה טוב בבן זוגך, ואם את מצליחה לראות נקודות חוזק משמעותיות בזוגיות שלכם, ויש אהבה, אז כדאי קודם לבדוק פנימה עם עצמך מה חסר בך.
ובתקווה שבן הזוג עושה עם עצמו את אותה
ה בדיקה. כל אחד יוצא למסע פנימי ורגעי החיבור שלכם במסע הזה אמורים להיות מרגשים וגבוהים מאוד.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

וואו, אני באותו מצב ממש! אנחנו אוהבים אבל משועממים, רואים טלוויזיה ומשתעממים.

תעשי לו טובה ואולי גם לך ותיפרדי ממנו.
הספקות ישארו ויתגברו עם הזמן.
הביקורת תחמיר.

בשביל מה?
למה את רוצה זוגיות בכלל?
כי צריך?
אולי זה לא מתאים לך בכלל?

זה האופי של הדף הזה, כנראה, להישכח ולהיזכר מעת לעת. פעם בכמה שנים מישהו מרגיש או מישהי מרגישה חזק "אהובי לא מעניין אותי". מעניין.
זו הפעם הראשונה שאני כותבת בפועל כאן ב"באופן טבעי" למרות שקוראת כאן כבר זמן מסוים.
מצאתי כאן, גם אם רק בהתבוננות פסיבית, אוזניים שומעות ולבבות אמיצים וחושבים, הלוואי ואוכל לקבל קצת מהתבונה והכוחות שיש פה.
רציתי בכלל לפתוח דף חדש אבל נתקעתי בשלב הכותרת. איך קוראים לבעיה שלי? איך קוראים לי?
אני אכתוב כאן למרות שיכולתי לכתוב גם בדף "נאמנות מינית" ואולי בעוד דפים רבים אחרים.
אני אבודה. אני אהובה ואבודה. מלאה בספקות על הקרקע הכי יציבה שיכולתי לדמיין בעולם. אני חנוקה מאהבה. הוא מרעיף עליי את כל הטוב שבו ולי אף פעם זה לא מספיק. ואני לא יודעת. מרגישה דברים כל כך רעים כלפי עצמי: אני שקרנית, אני חמדנית, אני כפוית טובה, אני אגואיסטית.
אני יודעת שכל התחושות האלה לא מקדמות אותי.
אני לא יודעת כמה לכתוב כי לא יודעת כמה עיניים יש פה בכלל.
אנחנו כמעט 7 שנים ביחד, 7 שנים של ספקות משני הצדדים אבל עם איזה דבק הכי חזק בעולם שלא נתן לנו לאורך כל השנים עם כל המהמורות להיפרד (כלומר היו שתי פרידות אבל בסופו של דבר חזרנו). היום, אחרי תהליך של טיפול זוגי בשנה האחרונה אנחנו במקום הרבה הרבה יותר יציב. כבר לא רבים כל כך ולא מאויימים כל כך. הקשר כבר פחות בסימן שאלה. פחות שיגעון.
אבל כל היציבות הזו, האמיתית, שנרכשה לא מחפה על משהו שחסר לי כל הזמן - הידיעה שאותו אותו אני רוצה. אותו ולא קשר. אותו ולא זוגיות. אותו ולא בית. אני מרגישה שבבסיס של הקשר הזה חסרה תשוקה, תשוקת אישה לאיש, ויש המון יחסים אחרים - יחסי אחאות והורות וחברות ואנושיות אבל לא יחסי תשוקה. יש לזה כל מיני מקורות, זה מורכב כמובן. לא יודעת כמה לפרט.
אני בצומת, הוא רוצה להתמסד, להביא ילד לעולם, והוא מחכה כבר הרבה יותר מידי זמן.. בסטנדרטים שלו. ואני בספקות שלי כאילו שאין להם סוף ולא יהיה להם סוף..
אני מרגישה שעם כל הספקות אין לי באמת ברירה. ושבסוף נתחתן. כמו בכל פעם נבחר להישאר. אולי זה לא יהיה נורא כל כך אבל חיי הנישואין נראים לי מפה, מהנקודה בה אני נמצאת שממת עולם...
אוף.

זוגיות של שנים רבות שונה מזוגיות התחלתית וצריך להפנים את זה שזה לא רק אצלכם, זה ככה כעובדה.
עכשיו אפשר ללמוד לחיות עם היתרונות של זוגיות כזו, או לא.
יכול להיות שמרוב שמחפשים את מה שאבד לא מטפחים את מה שמתחת לאף.

למשל העובדה שיש לצידך מישהי שמכירה כל פסיק בגופך יכולה הלאפשר לך דרור לפנטזיות כמוסות ומוזרות שלא היית מעז להעלות בפני בת זוג חדשה.
למשל העובדה שאתם יודעים מה כל אחד אוהב יכולה לאפשר לך לנער את האבק ולהפתיע בכרטיסים לסרט או הופעה שהיא תאהב, לארגן בייבי סיטר ולהתחפף מהבית קצת.
אולי להירשם לקורס טנטרה.
או סתם לארגן ארוחת בוקר מפנקת כשהילדים אצל ההורים.
להירשם יחד לקורס יין או משהו - שיכול להלהיב את שניכם ולספק עניין דומה.
להיזכר מה פעם מזמן עשה לכם כיף ולשחז ר- קצת אחרת.

לא לנסות להחזיר ריגוש בכח כי זה לא יילך אבל לנסות לטפח את המ שקיים למקום מהנה, מלהיב, גם אם לא מלא בפרפרים. ויש הבדל גדול.

שלום לכולם, רואה שהפעילות האחרונה הייתה לפני שנים אבל אני רואה שאני לא לבד בתחושות... היה לפני שנים וכנראה יהיה בעתיד. איך חיים עם התחושה? אני לא אוהב את המצב. מצד אחד לא רוצה לפרק, מצד שני סובל (עקרונית החיים דבש אבל בלב פנימה, מת).

אורי מתוק, קבל חיבוק . זה לא אומר עליך כלום. זה רק אומר שהנכונה טרם הכירה אותך. זה אומר שככה טוב : שנגמר עם האחרות.

תהליך ארוך של בדיקת המציאות והעצמה.
התכוונתי להעצמה אישית. להתחזק כדי לא לפחד להחליט מה רוצים ולהתמודד עם ההחלטות. אצלי כנראה זה בעיקר עבודה על עצמאות כלכלית

לא כל מה שטוב לאחד טוב לאחרת. אחיתופל ט=אוהבת לשתוק ולפלונית לא טוב. אצלי יש הרבה דברים שמפריעים בקשר ובינהם גם עניין משותף. בשבילי הכרחי שיהיה לי מעניין לדבר עם הבן זוג. שדעתו תיהיה משמעותית בעיני. כמו שהכרחי סקס טוב ויכולת לפתור אי הסכמות ביעילות ובדרכי שלום.
בשבילי היה משמעותי והכרחי תהליך הטיפול והליווי שאני עוברת עכשיו. אין מצב שהייתי מתמודדת עם כל זה בלי עזרה.
(גם אם העזרה עברתי התקפי חרדה, אבל לפחות יכולתי לקבוע פגישת חרום ולקבל תמיכה)
להחליט על פרידה זה לא משהו שקורה ביום אחד. זה תהליך ארוך של בדיקת המציאות והעצמה. אז אם זאת הדרך שלך, תנסי ללכת צעד צעד

בהמשך למה שכתבה פרח הלימון -
מציעה לבדוק מה זה "מעניין": ריגושים, הרפתקנות, התנסות בדברים חדשים, שיחות עומק, תחומי עניין שונים שאפשר לשתף בהם ועוד ועוד
מה מנסה להגיד: שיש שגרה בזוגיות המשותפת, והעניין שבה הוא בעומק ופחות בריגושים.
מי שמחפשת מישהו שימשיך "להדליק" אותה בהיבט של ריגושים והתנסויות חדשות - נראה לי שעדיף לה להישאר בשוק הפו"פ. שם תמיד תפגשי משהו חדש.
יכולה להגיד משהו מניסיון אישי - אני אוהבת לשתוק עם בנזוגי, אני אוהבת לטייל איתו בשקט, אני אוהבת לאכול איתו בשקט, אני אוהבת לדבר איתו בסוף יום, אני משתפת אותו בתור החברה הכי טובה. בעיני זה הכי מעניין בעולם. ואפשר תמיד לריב קצת בשביל הריגוש והדרמה

אני רוצה לתרום לדיון המלצה על ספר נוסף: "לבסוף מוצאים אהבה" / הנדריקס. ספר שפורש פילוסופיה ופרקטיקה של עבודה על קשר זוגי. הספר מאד חזק, והטענה שלו היא שההתרחקות זה מזו בזוגיות לא נפתרת ע"י החלפת בן זוג אלא ע"י תהליך תיקון שגם הקשר וגם כל אחד בנפרד יוצאים ממנו נשכרים
ספר חובה

אני מצטערת אורי,אבל מי שלא מעניין לה עם הבן זוג
שתחפש בעצמה,למה הבן זוג שלה צריך לשעשע אותה,ואיך היא יוצרת לעצמה עניין בחיים
אם הבן זוג,אוהב,נפלא ומקסים,זה פשוט חבל לפספס קשר כזה
אני בטוחה שבבן זוג הבא,גם ימצאו פגמים אחרים
לרוב הנשים קשה לקבל טוב מגבר,וכשהכל רגוע,ושיגרתי,הן רוצות ריגושים

קורא את זה, ו
(הופ, בדיוק קפץ לי המחכימון "הכל - בעיני המתבונן")
מרגיש בצד השני של המטבע

כל 3 מערכות היחסים הארוכות שלי נגמרו באיזשהו שלב מהצד שלה(ן),
כאילו בוקר בהיר אחד,
והשאירו לי תחושה מעליבה מאוד, לפיה, אמנם הייתי הבנזוג התומך ונתתי מעצמי המון, אבל, איכשהו, משום מה, הפסקתי להיות מעניין מספיק
<פרצוף מיואש להחריד>
ובעצם למה להשקיע כל כך בזוגיות אם בסוף היא תוציא לי את הרוח מהמפרשים?
כמה אנרגיה מיותרת

מצטער אם אני נכנס פה לדלת סגורה

לי דווקא נשמע שזה הזמן לטיפול/תהליך עומק שלך עם עצמך, עם מטפל/ת כמובן. אני בטוחה שזה יעזור לך לענות על השאלות ולהרגיש בטוחה יותר עם כל החלטה.

נראה לי שאת צריכה לבדוק אם מעניין לך עם עצמך, אם תמצאי יותר עניין לא תחפשי אותו בבן זוגך ולא תאשימי אותו בשעמום שלך.
את בחרת אותו וכנראה הייתה לך סיבה.
לפרק לילדים משפחה בגלל שעמום, נשמע לי חוסר אחריות ופינוק.
(סליחה על הפסקנות, אבל נשמע שאת זקוקה לניעור)

קוראת אותך.

כל כך מזדהה עם פחדים שכאלה...
לא משנה שאני לא בסיפור שלך, פשוט עם הפחד מהמעבר לשלב הבא.
מעליית המדרגה.
זה רגע מפחיד ביותר והתחושה היא אכן שהקרקע נשמטת.

אבל בסוף דורכים על המדרגה הבאה, ויש תחושת סיפוק.

(שוב, לא יכולה לייעץ בתחום הפרידה וההורות -עוד לא נמצאת שם...)

מזדהה מאוד עם הסיפור של פותחת הדף הזה...
רק שאנחנו עם 2 ילדים.
רק עכשיו אני מצליחה להודות לעצמי שזה המצב.
שאני רוצה להפרד.
שדי...נלחמתי מספיק וזה כבר לא ישתנה.
שכלום כבר לא יעזור.
שככה זה ימשך עוד שנים אם אני לא אקום ואעשה מעשה אמיץ.
שאני אחיה בתחושת החמצה כל חיי אם לא אקח צעד ואני כב רמושכת את זה יותר מדי זמן...

אני מפחדת כל כך. אני בוכה. זה תחושה של ממש לקחת את הקרקע מתחת לרגלי. אני כל כך רוצה מצד אחד לעשות את זה וכל כך מפחדת מצד שני.

איך הוא יקבל את זה? (אין לו מושג מה עובר לי בראש)
איך הילדים יקבלו את זה? (הם מתים עליו, הוא אבא מדהים)
איך אני אתמודד?
איך נהיה בתור זוג גרוש?
איך יראו חיי בעוד 5 שנים?

עצוב לי מאוד

האם יש כן משהו?? אשמח לדעת על כך- הדף לא פעיל 5 שנים

היה לי בן זוג במשך שנים רבות
כשהתחלנו הוא מאד רצה ואני פחות,היינו צעירים ואפילו נפרדתי ממנו אחרי שבוע והוא לקח את זה מאד קשה
בדיעבד זה היה רמז לבאות,השתכנעתי לחזור אליו והיתה לנו זוגיות סטטית אבל נעימה
משעממת אבל חמימה,לא יודעת איך להסביר את זה שנישארתי שם המון שנים בלי להרגיש אהבה
כמו אח ואחות ותמיד לצאת לבלות זה היה עם עוד אנשים כי בעצם שיעממנו אחד את השניה.
בשלב מסוים התחלתי את דרכי הרוחנית והוא נשאר בחוץ,למרות שרציתי שיצטרף אלי הוא בחר שלא
ונשאר עם הרבה רגשות מודחקים במן סוג של דכאון וסגור בתוך עצמו
תקופה ארוכה ניסיתי לפתור את הבעיות שלנו ואת שלי בנפרד בתקווה שזה יפתח משהו וחשבתי שאם אני אשנה את האנרגיה שלי
נוכל להתחלף בתפקידים או משהו כזה
באמת השתנתי מאד וכשהייתי מספיק חזקה עזבתי אותו
הוא לקח את זה ממש קשה ורדף אחרי תקופה עד שהבין שאני לא אשנה את דעתי שוב
מאותו רגע נפתחו בפני המון דלתות,תחומי עניין,חברים וחברות,שמחת חיים,תחושת שחרור
והופיע אהוב ליבי שהיום הוא אב לילדי ויש ביננו עולם ומלואו
כמובן שגם בזוגיות הזו יש עליות ומורדות אבל יש תמריץ כה גדול להשקיע כשיש את הניצוץ הזה ביננו
שהוא הדדי ולא רק להילחם מסיבות רציונליות או פחד להשאר לבד
המון אהבה ואומץ לכולנו

אני רוצה לתרום לדיון המלצה על ספר נוסף: "לבסוף מוצאים אהבה" / הנדריקס. ספר שפורש פילוסופיה ופרקטיקה של עבודה על קשר זוגי. הספר מאד חזק, והטענה שלו היא שההתרחקות זה מזו בזוגיות לא נפתרת ע"י החלפת בן זוג אלא ע"י תהליך תיקון שגם הקשר וגם כל אחד בנפרד יוצאים ממנו נשכרים. מאד מומלץ אבל האפקטיביות שלו מותנית בשני דברים: א. שיש אפשרות ששני בני הזוג יהיו בעניין של להזיז משהו (אבל כמו שמישהי מקסימה כאן למעלה סיפרה, זה יכול להתחיל מנכונות של צד אחד). ב. שבהתחלה היה שם ניצוץ.

אני הייתי במערכת יחסים ארוכה אם בן אדם שחשבתי שהוא אהבת חיי. הוא היה אהבתי הראשונה, וחשבתי שנועדו לנו חיים שלמים יחד. בסוף הוא נפרד ממני, הוא הסביר שהוא נפרד ממני כי אני כבר לא אוהבת אותו. ואני בכיתי ולא האמנתי שאנחנו נפרדים, מה פתאום לא אוהבת? אתה אהבת חיי. אחרי שבועיים, הוא כבר לא חסר לי. האיש שחשבתי שאני אוהבת יותר מכל - היה שייך לעבר. פתאום הודתי בפני עצמי, בדיוק כמו שאת, שהוא לא מעניין אותי. כן, אני יכולה לחיות איתו, אבל אלו יהיו חיים לא מעניינים. לא רעים, לא חיי סבל, אבל פשוט לא מעניינים. תמיד העדפתי שיבואו עוד אנשים כי רק שנינו לצאת זה פשוט לא נראה הגיוני, לא מעניין. היום אני במערכת יחסים אחרת בה בכיף גדול אני אבלה עם בן זוגי שעות רק שנינו, גם השתיקה בנינו יותר מעניינת. כמו שאני רואה את זה חוסר עניין הוא סיבה מספיק טובה לשקול את מערכת היחסים מחדש. הייתי בודקת בעיקר אם את באמת חושבת שהוא עדיין אהובך או שפשוט התרגלת לחשוב עליו כעל כזה.

ובאותו הקשר, גם לנו קשיים בזוגיות, והאמת היא שאני תוהה לפעמים האם באמת אני רוצה לשנות.
האם אני רוצה להימשך אליו שוב, או שמא לא.
או אולי זה רק בגללש אין לי כוח לכלום? (שני ילדים, קריירה תובענית, ובעל)

שם בדוי היקרה,
שאלת:
_האם היית רוצה לשנות את המצב?
לא יודעת, אפשר?_

אם זה מצב שהיית רוצה לשנות - אפשר גם אפשר!!!

אני הייתי במצב דומה (אך הפוך) לפני כשנה וחצי. הייתי אחרי לידה והרגשתי ש- אני לא מעניינת את אהובי - גם הוא הרגיש.
זה לקח קצת זמן אבל בסוף הוא החליט לעשות הכל כדי לשנות.
הוא התחיל בקריאת הספר: גברים ממאדים ונשים מנוגה של ד"ר ג'ון גריי והתעקש שגם אני אקרא אותו - למרות התנגדותי הנחרצת. עליי לציין שרוב הספר מעולה ומאיר עיניים (התרגום לעברית הוא אחד הגרועים ביותר שראיתי ולכן מומלץ לקרוא באנגלית למי שיכול, אבל המסר עובר גם בתרגום הגרוע).
במקביל הוא גם הלך למספר טיפולים אצל פסיכולוגית שמתמחה בזוגיות.

תוך פרק זמן ממש קצר - התחולל שינוי מדהים. היום שוב יש לנו קשר מדהים, אוהב ומלא הדדיות - אני ממש מאושרת.

אם יש רצון - אפשר לשנות

בהצלחה!!!!

חברה יקרה, את מתארת מצב שקורה להרבה מאד זוגות, רק שרובם לא מודים בכך בכזאת כנות.
שי כאלו שזה קורה להם לכמה שעות מדי פעם, או לכמה ימים מדי פעם. יש כאלו שזה די מצב רגיל אצלהם, מוצאים בבן הזוג דברים אחרים טובים, ומחפשים חברה מחוץ לבית.
ולפעמים... החיים קצת מנסים אותנו. מין גל כזה של קושי, תסכול ובעיקר בהלה שיעבור מעצו, אם לא תעשי ממנו עניין גדול. אני מבינה שהוא אכן גבר חייך, נכון? וגם אם ההגדרה הזאת קצת קשה לך, הוא אכן הגבר שבחרת. אם כך הגל הזה יעבור, האמיני לי.
בחיבה והבנה רבה,
פרפר.

שאלת אותו מה הוא חושב על זה? מה הוא מרגיש?
אולי אם תדברו פשוט תחליטו להיפרד או למצוא זמנים ל"היפרדות מוסכמת", מתגמלת, לא חבל?
החיים קצרים וקשים, חבל להסתובב עם תסכול כל כך קשה. כך זה נשמע לי.

הוא רגיש, הוא יודע?
להעדיף חברה מספק צרכים שונים לגמרי, לא נראה לי שייך אלא אם כן זה מצב קבוע.
מה היית רוצה? נכון לעכשיו.

האם היית רוצה לשנות את המצב?
לא יודעת, אפשר?

זה רק שלב
אבל שלב קשה שלא ברור מה לעשות איתו, לדוג' כל ההתקרבות שלי לבאופן טבעי זרה לו, מאוד. מה שאני עושה זה מנסה ללכת עם זה יותר לאט כדי לא להתרחק ממנו יותר.

וכמובן אהובי לא מעניין אותי לא אותו,איך מתקנים כותרת?

תודה @}

אני רוצה להוסיף: אולי יבוא לך להיות איתו לבד אם תסכימי מראש עם עצמך שזה זמן של שקט.
שקט זה דבר מבורך, אם לא חושבים כל הזמן "יא, איזה שקט! אין מוסיקה! אין שיחות, אין התרחשות!"
לשבת בשקט עם בן הזוג בלי ציפיות שיהיה מסעיר....
זה היתרון ב בית , על פני אירוע חברתי.

אם בחרנו לחיות עם מישהו לכל החיים, צריך להרשות לעצמינו להרגיש הכל בקשר לחיים איתו.
אני כותבת כך משום שפעם חשבתי שזה נורא לא בסדר, כשאני מרגישה שבא לי לישון לבד. כאילו, זה ממש אסור, שתעלה הרגשה כזאת. כאילו שזה מערער הכל. ובעצם, זה לא מערער כלום. טבעי לגמרי שבנאדם שעד גיל שלושים אהב לישון לבד, ימשיך לאהוב לישון לבד לפעמים גם אחרי שפגש את בחיר לבו.
כך גם עם הלא מעניין שאת מתארת. לחיות ביחד זה כל כך מורכב. לשרוד את כל התהפוכות הפיזיות והרגשיות כיחיד וכזוג עם בוא הנישואין, עם בוא הילדים...סביר שזה יבוא על חשבון משהו. ולא "על חשבון" במובן הרע של המילה, כעל הפסד, אלא כעל פינוי מקום, עד שיתפנה שוב המקום לגלות עניין זה בזה כזוג אנשים חברים, ולא רק כבעלי ילדים משותפים, חשבונות משותפים ומטרות משותפות..
הרבה זוגות מרגישים שכשבאים הילדים, נשאר הבנזוג התומך (במקרה הטוב וזה גם לא מובן מאליו) ונעלם חבר הנפש.
אני מאמינה שאם זה היה בהתחלה זה יחזור כשתתפנו קצת.
ואת יודעת מה, גם אם זה לא היה, זה יכול לבוא.
אין לך מושג איך יהיה בעתיד איתו ולאן תיקח הדינמיקה של היחסים בינכם ואיזה עולם ומלואו את צפוייה פתאם לגלות בו.
ייתכן שאת כרגע מתפתחת, והוא נשאר. אולי אחר כך זה יקרה גם לו.
לדעתי אין מה להתרגש מזה שלא בא לך להגג איתו. אהוב? חמים? בטוח? נינוח? אמין? זה המון.
אולי במקום להגג איתו תשקיעי ביחסי מין נפלאים איתו. ההגיגים כבר יזרמו, ואולי ייראו פתאם מיותרים...
יש חברות בהן ברור לגמרי שהבעל לא אמור לתפקד כחברה הטובה של האשה. בחברה שלנו כל העניין הזה קצת מעורפל.
ואולי לא ביקשת כזאת הרצאה ורק רצית להתוודות?
אז שומעים. ובעיני זה לא עצוב. זה רק שלב.
מצטרפת לשאלותיה של אוריה: זה מתמיד? זה נורא?

זה מתמיד, או שזה משהו שאת מזהה עכשיו לראשונה?
זה נורא?
נדמה לי שברצון שלנו זוגיות היא דבר שלם. ועניין משותף, אינטלקטואלי או רוחני הוא מרכיב אקוטי.
אני מנסה לחשוב על אפשרות שבה יש הרבה דברים נפלאים במי שהוא (כמו שתארת), יש גם לא מעט יופי ביחד שלכם, והאלמנט הזה נעדר.
ואת מוצאת תחליפים לצורך הזה שלך עם אנשים אחרים.
אני לא חושבת שזה לא חשוב בתוך קשר, אני רק שואלת כמה זה מפריע לך. זה מה שחשוב בעצם.
זה יכול להיות סוף העולם, ויכול גם להיות משהו שמעורר אי נוחות אבל לא דרמטי.
אז איפה זה מונח אצלך?

כמה עצוב.

יש לי וידוי שאף אחד בעולם לא יודע - פשוט לא מעניין לי איתו, עם האיש שאיתו בחרתי לחיות.
הוא מקסים, חכם, אוהב, רגיש, אבא טוב ובכלל, אבל לא בא לי להיות איתו לבד, לא מעניין לי להגג איתו על החיים ותמיד תמיד אני אעדיף עוד חברה
אם תהיה אפשרות.