[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

אני אמא עובדת, טסה אחת לשבועיים ליומיים / שלושה באופן קבוע.. זו העבודה שלי. לאחרונה אף קיבלתי הדזמנות לקידום משמעותי ואתגר מבורך בעבודה (תפקיד בכיר) עם יותר נסיעות לעיתים..
יש לי תקופות של חודשיים רצופים שאני בבית ויש תקופות ששבוע כן שבוע לא אני בחול.
תמיד תמיד אבא שלהם איתם.
אבל לא משנה מה, ימים ראשון, חמישי שישי (ושבת כמובן) אני עם הילדים. ובשבועות שאני בארץ אני איתם גם רביעי ולעיתים גם שלישי מ 4.. וכמובן שהם רואים אותי בבוקר.

אם להיות כנה, לא פשוט לי בכלל להיות רחוקה מהם, ואני טסה בלילות וקורעת את עצמי רק כדי למזער את זמן הנסיעה ליומיים מקסימום שלושה..
אני מכינה הכל לפני הנסיעה ומגיעה לטרפת כשאני חוזרת וזו שגרה שגובה מחיר ממני..
אבל מעניין אותי מה ההשפעה על הילדים והאם זה פוגע בהם, איך כמה ולמה..
אשמח לתובנות או המלצות לאנשי מקצוע נכונים שיכולים לסייע בנושאים אלו..

אני ובעלי נוסעים לחתונה של אחי לשבוע ויום...הגדולה שלי בת שלוש וחצי והקטנה בת שנה וחצי..קשה לי ליסוע בלעדיהם . אני דואגת שהם יבכו מגעגועים וזה עושה לי ממש לא טוב..מה אני יכולה לעשות כדי להעביר להם את השבוע הזה מהר ונעים?

אולי אפשר לעשות איתה רשימה של פעילויות מאוד כייפיות לטעמה, ולבצע אותן איתה. אולי גם יחד עם חברות טובטת שלה, או קרובי משפחה נוספים.
לצאת החוצה הרבה, כי הבית מזכיר את אמא.
משהו נוסף יכול להיות להכין ביחד הפתעה לאמא: חוברת עם ציורים ומכתבים, כל יום דף, ואז לתת אותו לאמא מתנה כשהיא חוזרת.

בת כמה היא?

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

אני ממש צריכה עזרה אמא שלי טסה היום ואחותי הקטנה לא יכולה בלעדיה ואני לא יודעת איך להעסיק אותה והיא כל הזמן רוצה רק את אמא

לדעתי לא.
ליזום מצב שהילד נפרד ממך והולך לפעילות כייפית משלו (לדוגמא סבא שלוקח לגן חיות, לבריכה). יותר קל לילד להפרד ולצאת לענייניו.
בכל מקרה יהיו אולי זמנים של געגוע אחר כך. אין צורך להקצין את הפרידה.
לילדים גדולים יותר אפשר להמחיש אחר-כך את הזמן שעובר על ידי 'טבלת יאוש' : משבצת לכל יום העדרות שמסמנים עליה בערב, וכך יודעים מתי אמא תחזור.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

האם לקחת את הילד לשדה התעופה להיפרד או להימנע מכך?
הנסיעה של האמא למשך שלושה שבועות,הילד בן שנה ו 8 חודשים.תודה על העזרה.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

האם לקחת את הילד לשדה התעופה להיפרד או להימנע מכך?

[u]האם לדעתכם רצוי/הכרחי/לא כדאי לקחת אותו לשדה התעופה להיפרד?[/u]
אני חושבת שכדאי. אחרת יש לו הרגשה שאבא נעלם פתאום.
בנמל התעופה הוא גם יכול לראות מטוסים ממריאים ומטוסים נוחתים. אפשר להסביר לו שאבא יחזור במטוס שנוחת.

[u]האם יש דרך להקל עליו (ועלי) את השהייה הממושכת של אביו מחוץ לבית?[/u]
חברה שלי נאלצה לנסוע לעשרה ימים כשבתה הצעירה היתה בת שנתיים וחצי בערך.
היא הכינה מחברת-יומן, כתבה בכל דף מה יהיה באותו יום (תכנית פעילויות של הילדה ותכנית הנסיעה שלה), וגם כתבה שם לילדה מעין מכתבים קטנים.
היא "סיפרה" לילדה את הכתוב במחברת כמה פעמים לפני הנסיעה, ובזמן הנסיעה האב חזר על הסיפורים.
הילדה יכלה לראות כך איך הימים מתקדמים ואיך שובה של אמא מתקרב.

יחד עם זאת, אבא הוא אדם קרוב ואהוב, ואין ספק שילד מתגעגע לאביו בהעדרו. את זה אי אפשר למנוע. אני בטוחה שכל אמא שבעלה יוצא למילואים מכירה את הבעייה.

שלום לכולם,
אני מעוניינת בעזרה להתלבטות קטנה.
בני בן 4 מאוד קשור לאבא שלו שנוסע עוד מעט לחו"ל לשלושה שבועות.
[list=1]
[*] מה כדאי לאמר לו?
[*] האם יש דרת להקל עליו (ועלי) את השהייה הממושכת של אביו מחוץ לבית?
[*] האם לדעתכם רצוי/הכרחי/לא כדאי לקחת אותו לשדה התעופה להיפרד?
[/list]
תודה רבה מראש, עינת.

[u]לילדים צעירים אין קונספט של זמן ואני לא חושבת שזה משנה אם לא תהיי בבית 10 ימים או שבועיים[/u]
במקרה הנקודה הזאת נחקרה. נחקרה היטב, לאורך שנים, בשפע של מחקרים (מי שמעוניין: בשלושת הכרכים של John Bowlby, הידועים בשם Attachment and Loss.
בכל גיל, הן תגובת הילד והן הנזק עמדו ביחס ישר למשך ההיעדרות. (אך גם לגורמים נוספים)

כאשר אין "קונספט של זמן", מבחינת הילד אמא איננה = אמא מתה. זאת המשמעות של "העדר מושג זמן". (וגורמי בשלות נוספים).

לכן גם חשוב לשמור על קשר עם האמא - למשל טלפונים.
זאת בניגוד לעצות שאומרות לא לטלפן כי הילד יבכה וזה מגביר את הסבל.
לא, זה לא מגביר את הסבל. המטלפנים הנמצאים בחו"ל פשוט נאלצים אז לבוא במגע עם הסבל, ויש להם אשליה שאם הם לא יטלפנו לא יהיה סבל. זו טעות רווחת. בפועל המחקרים גילו שילד שביטא את הסבל שלו (בכי, צרחות) וגם זכה בקצת קשר עם ההורה הנעדר - למעשה סבל פחות וגם נפגע פחות. כי מי ש"לא בוכה" "מתקדם" לשלב האפתיה, שהוא השלב המסוכן באבל על העדר האם.

אבל לא הייתי שיפוטית, זה ההבדל.

[u]מפתיע אותי לראות את ההתייחסות להיעדרות של אבא,[/u]
דווקא כל מה שכתבתי למעלה מבוסס על היעדרות של אבא. (עוד שבוע הוא חוזר... :-) )

מירי, אני לא חושבת שזה כזה דרמטי. תלוי בגיל הילדים, בכל מקרה.
לילדים צעירים אין קונספט של זמן ואני לא חושבת שזה משנה אם לא תהיי בבית 10 ימים או שבועיים. למעשה, כמובן בתנאי שהם עטופים ובסביבה מוכרת, נראה לי שקל להם יותר בגילאים צעירים מאשר לפעוט שמתגעגע.
ילדי נמצאים אל הורי וחמי על בסיס יומיומי כמעט, יש להם את הפינה והחפצים הקבועים שלהם וכשנאלצתי לנסוע (בלב כבד מאוד, שלא תטעי. אני לא אשת קריירה קשוחה ששמה את הקידום לפני הילדים, כנראה שהפוך...) הם היו in their element.
לעצם העניין, אני לא השארתי מתנות כי חששתי שמספרן ימחיש (לבת 4) כמה הרבה ימים יש עד שאמא תחזור. לילד גדול יותר, שממילא תופס זמן אחרת, זה נראה לי יופי של רעיון. לבת ה4 השארתי קלטת בה הקראתי ספר אהוב וברכות לילה טוב ונשיקות וזה היה להיט גדול. דווקא בשיחות טל. לא היה לה עניין, חוץ מלדווח על כמה כיף אצל סבתא ולאן סבא לקח אותה ואיך היא ישנה במיטה שלנו עם אבא וכולי.
לי היה קשה מאוד. בכיתי בכל פעם שראיתי הורים עם ילדים בגיל שלהם (מזל שרוב הזמן הייתי בחדרי ישיבותLOL). מבחינת הילדים לא ראיתי שינוי (בטחון עצמי, הנקה, לילות לא שקטים). כמובן ששני הצדדים השלימו שעות אמא-ילדים בהתלהבות, אבל לא משהו לא צפוי.
נסיעה קצרה ופוריה!

[po]פשוט אני[/po],
אם ככה אתם רגילים לעשות מדי פעם, ואם גם סבא וסבתא מהווים דמויות משמעותיות עבור הילד (ובכך גם מחפים על העדרו של אבא. לא, זה ניסוח רע. תכף אפרט), זה נראה לי סביר.

אני משערת שבחברה שבטית, כשמבחינת הילדים "הסביבה האונושית המוכרת" מורכבת ממבוגרים רבים, תפקידו של האב - עבור תינוקות - אינו כה גדול כמו בחברה שלנו, כש"הסביבה המוכרת" היא המשפחה הגרעינית בלבד.

סליחה שאני פולשת עם ה"צרות" שלי לדף לא-לי, אבל קצת מפתיע אותי לראות את ההתייחסות להיעדרות של אבא, כמעט כמו התייחסות להיעדרות של אמא. אני לא חולקת על זה, פשוט אין לי כל כך ידע ודיעה בנושא. ברור לי לחלוטין שהיעדרות של שבוע ומעלה זה קשה מאד, במיוחד ככל שגיל הילד דווקא [b]עולה[/b] , אבל מה לגבי כמה ימים? לי ולבעלי קורה לא פעם שאנו נפרדים למשך הלילה (בעיקר מסיבות של ניידות, כי אין לנו רכב וכשנוסעים אז הרבה פעמים חלק מאיתנו צריכים להישאר לישון ולחזור למחרת). כרגע אנחנו אצל סבא וסבתא למשך כמה ימים, בלי אבא. יכולנו להימנע מכך אם היינו רוצים, אבל ככה נוח ומסתדר יותר, אז החלטנו שזה לא נורא, ובינתיים (היום השלישי) אין תגובה נראית לעין מצד הילד.

[po]מ י[/po], הילדה שלי שנה אחרי עוד הולכת לישון עם הקנגורו שקבלה מאבא, ומספרת לכל מי שמוכן לשמוע על החיים באוסטרליה. אבא קנה לה אותו ביומו הראשון ביבשת, ובכל יום דברתי אתה על מה אבא עושה שם היום וגם על מה עושה הקנגורו שמתכונן לפגישה אתה, ובנוסף התבוננו יחד בתמונות מאוסטרליה וניסינו לשרטט את דמותם של השניים בערבות הגדולות. אתמול בערב היא בדקה אותו והחליטה שהוא חולה, ושהיא תהיה גדולה היא תהיה וטרינרית ותסע לאוסטרליה לטפל בכל הקנגורו החולים שיש. המתנה לא הצדיקה את השבועיים בהם נעדר, וכמובן לא נועדה לסתום לה את הרגשות. אבל קצת מאבק החוץ לארץ נגע גם בה, והמחשבות על אבאבהעדרו ובעיקר - עיבוד הרגשות בחזרתו הוקלו במעט, לדעתי, בזכות הקנגורו הזה.

<גם לאמא קל יותר עם ההעדרות כשהיא יודעת מה עושה הנעדר :-)>

אני טסתי לחול כמה פעמים בעבר, פשוט כדי לטייל, גם שהילדים היו קטנים. לאיודעת בדיוק למה ואם הייתי עושה את זה גם היום. כנראה שלא. בזמנו זה היה נראה מתקבל על הדעת, אפילו נחוץ. למרבה השמחה, עד כמה שניתן לראות בעין בלתי, לא ניכרות בשטח טראומות.
למרות שברור שהיה לילדים לא קל.

השני גרוש שלי הם לא להבטיח לילדים מתנות ולא להאדיר את נושא המתנות בכלל. נראה לי ממש עלוב להעמיד פנים כאילו הנסיעה של אמא או של אבא נהיית "שווה" בגלל שהוא/היא יביא מתנות. וזו דרך לבלום את הרגש ולדחות אותו, מה את עצובה, הרי תקבלי מתנה. יש מקום לגעגועים, הם מוצדקים ויפים וטובים, וצריך לכבד אותם ולא לסתום בהבטחות למתנה.
וכמובן שבסוף אפשר להביא מתנה.
אבל יש קצת הגזמות עם הקטע, כל הזמן מכרכרים סביב ילדים שמישהו נסע להם ושואלים: ומה הוא הבטיח לך במתנה?

וכן לספר שוב ושוב את כל הסיפור, אני אסע ואני לא אהיה בבית עוד יום ועוד יום ונתגעגע מאד ואז אני אחזור בשמחה רבה ובששון ונתחבק ונתנשק ונאמר כמה התגעגענו ויהיה טוב מאד
לפי דעתי בכל גיל אפשר להבין את זה באיזהשהוא מישור

אני נאלצתי לנסוע כמה פעמים.

פעמיים סידרתי שזו תהיה נסיעה של 24 שעות (סיוט לא קטן בפני עצמו, אבל העדפתי את זה על פני העדרות יותר ארוכה מהמשפחה). פעם אחת הייתי צריך לנסוע לשבוע ולקחתי את כל המשפחה איתי. זה היה חורף קר מאוד בפריז, והם לא מי יודע מה נהנו, אבל לפחות היינו יחד.

לא מדמיין איך הייתי נוסע לשבוע ובטח לא לשבועיים בלעדיהם. לא בשבילם, ולא בשבילי (הייתי מתגעגע בטירוף).

לא מדמיין איך [b]אמא[/b] יכולה לנסוע לשבועיים.

מסכים מאוד עם [u]לכן "נאלצת" בעיני אינו "נאלצת" אלא [b]בחירה שלך[/b] לעשות את זה. את יכולה לבחור אחרת.[/u]

ואני מאוד מקווה שתבחרי אחרת. בשביל הילדים, אם לא בשבילך.

[u]מתמודדת כך עם שלושה ילדים[/u]
אבל אני עושה את זה בעזרת חברים, לא לבד.
לבד הייתי מטפסת על קירות, צועקת על הילדים, וגם משתגעת ונעשית חולה...

<שימי לב שההערצה שלי אליך ולא לילדים:-)>

שוויון נפש יחסי מבחינת החברה שאנחנו חיים בה . שתינו יודעות שמילואים זה סיוט למשפחה. אבל רב האנשים לא חושבים שהאב צריך להמנע ממילואים או נסיעות עבודה כי זה פוגע בילדיו.
והאמא כאן כותבת שהיא עובדת. אז אולי גם היא 14 שעות בבית?
אגב אני מעריצה אותך שאת מתמודדת כך עם שלושה ילדים. עם אחד היה לי קשה ועם שניים אני לא מבינה איך אני אעמוד בזה:-P

[u]פרידה מאבא כמה פעמים בשנה מלקחת בשויון נפש[/u]
איזה שוויון נפש?
אני מספרת שוב ושוב על ילדי שלקח להם יותר זמן להתאושש ממילואים מאשר משך המילואים.
הנה, עכשיו, כשהקטנה בת שנה ושמונה, הוא נסע לראשונה חו"ל (לכנס מקצועי, מטעם העבודה), עד כה הוא נמנע מנסיעות עבודה (תמיד בסוף לא היו צריכים אותו. אילו היה רוצה לנסוע, אפשר היה בקלות להצטרך אותו "ככה, ליתר בטחון", שלא לדבר על הבוס הקודם שרצה שיסע "ככה, כדי להשתפתף").

עם זאת, יש הבדל גדול - מבחינת הקושי בהתמודדות של הילדים בין אמא שנמצאת עם הילד 24 שעות ביממה, ונוסעת, ובין אבא שנמצא בבית (כולל שינה) 14 שעות ביממה, ויכול לסמוך על אמא כשצריך עוד יד.

אין לי דעה מגובשת לגמרי, אבל אני מרגישה רע עם זה שפרידה מאבא (למשל למילואים או נסיעת עבודה) כמה פעמים בשנה מלקחת בשויון נפש(עם כל אי הנעימות שבדבר) ואילו נסיעה של אמא נחשבת אסון.

_להסביר ולהסביר
מה מזה יבין ילד בן שנה?_

גילה - התכוונתי לגדולה. לגבי הקטן - פשוט הייתי לוקחת אותו אתי...

<הבן של מחשבות מצא את עצמו בישיבות אקדמיות משני צידי האוקיינוס>

לדעתי יש.
הפרידה מאמא טראומתית יותר בגיל הרך, אבל גם נסיעה של אבא (או מילואים) קשה לילדים.

יש הבדל בין טיסה של אמא ושל אבא?

[u]נאלצת לעזוב את משפחתי וילדי (שלוש וחצי ושנה) ולטוס לחו"ל מטעם מקום עבודתי למשך שבועיים[/u]
קשה לי לכתוב לך, כי האופציות שאת מציגה מנוגדות לכל מה שאני חושבת על משפחות וילדים.
ודיעותי לא אופייניות רק לקהילת באופן טבעי.

אני יכולה להגיד לך שאחותי וגיסי (ממש לא באופן טבעי) לא טסו לחו"ל לבד כשהיה ילד בגיל הזה (בעצם עד היום, הקטנה עוד לא בת 3). שניהם "קירקעו" את עצמם, וויתרו בגלל זה על שכר, קידום, תפקיד מעניין ועוד.
לכן "נאלצת" בעיני אינו "נאלצת" אלא [b]בחירה שלך[/b] לעשות את זה. את יכולה לבחור אחרת.
נכון, יש לזה מחיר, אבל גם לפרידה ארוכה מילדים כל כך קטנים יש מחיר.

אולי, אם הילד הכי קטן בן שלוש, כבר יש לו הבנה כלשהי של מושג הזמן (בדרך כלל אין שום הבנה של המושג "זמן" עד גיל ארבע, ארבע וחצי) ויש לו אח/אחות/אחים גדולים ממנו, שיש להם הבנה של מושג הזמן ושהם יכולים לרכך עבורו את היעדרות האם - אפשר לשקול את זה ויש הרבה טיפים לעניין בדפים אחרים כמו [po]מתי לנסוע בלעדיהם[/po] .
אבל אצלך הכי גדול בן שלוש וחצי, פעוט, הקטן ממש תינוק, בדיוק באמצע הגיל של חרדת הנטישה הכי חזקה. לשניהם אין תפיסת זמן, ושניהם בגיל של חרדת הנטישה.

במצב כזה, שתי האופציות שנראות לי ברוח האתר הזה:
[list=1]
[*] לוותר על הטיסה.
[*] לטוס יחד עם המשפחה, ולדאוג שהם יהיו בסמיכות אלייך.
[/list]

בכל זאת, פנית באתר של "[po]באופן טבעי[/po]".
לטיפים רגילים לפרידה כזאת מילדים קטנים, מאנשים שאין להם שום בעיה עם פרידה של שבועיים מפעוט ותינוק, אפשר לפנות לאתר "אמנות הלידה" www.leida.co.il, ולעשות חיפוש על המלה "טיסה" ותמצאי המון טיפים, אולי אפילו מאמר מסכם. ובוודאי יש עוד טיפים באתרים אחרים.

[u]להסביר ולהסביר[/u]
מה מזה יבין ילד בן שנה?

להסביר ולהסביר, לקחת את הילדים לשדה התעופה להפרד, לנפנף למטוס המתרחק, ולקחת אותם להפגש מחדש ולהסביר כל רגע מה קורה. כך יוכלו לשייך את תחושותיהם לסיטואציה, לא יעסיקו את מוחם כל הזמן בלמה עזבת אותם ולא יצפו בכל רגע שהדלת תיפתח ותחזרי ברגע לא מוגדר.

לדאוג שאבא יהיה מאד מאד זמין כל התקופה הזו - אם עובד אולי אפשר שיקח חופש עד שתשובי?

לספר על הנסיעה, הסיבות לה וכמה שאת מתגעגעת ואוהבת מרחוק.

באופן אישי אני בעד להרבות בטלפונים. זה שהם משחררים רגשות זה אך טבעי ורצוי.

להביא מתנה יפה של תשומת לב כשאת חוזרת, ואבא יוכל לספר על המתנה מראש (אמא נוסעת למקום מיוחד שיש בו הרבה קנגורו. את רוצה שהיא תביא לך אחד? שנבקש ממנה?)

מירי, סליחה על אי-התמיכה.
איני מדמינת את עצמי עוזבת את בתי בגיל שנה לזמן כה ארוך.
אין אפשרות שיצטרפו אליך, יחד עם מלווה?

אצלינו ממש עכשיו אבא היה שבוע בחו"ל. לא נעזרתי בהפתעות, טבלאות יאוש וכדו'. לגדולים הספיקה תכנית שהיתה לנו לאותם ימים (את מי פוגשים, ומה עושים, מתי נוסעים לשדה התעופה לפגוש את אבא וכו'), הקטנה (שנה ושמונה) ממילא לא תופסת עדיין זמן, גם לא באמצעות עזרים שכאלה.

תודה על הרעיונות הנהדרים.

[u]אולי אפשר להשאיר להן את אמא?[/u] הלוואי וזה היה אפשרי...

לפי ניסיוני בגיל שנה זה קשה יותר כי אי אפשר להבין איפה את לאן נעלמת והאם תחזרי. הרבה פעילויות מסיחות דעת - סבא סבתא, חברים, ועדיין צפי ללא מעט בכי בכל פעם שתוזכר המילה אמא, או תהיה היתקלות בחפצים שלך.
טלפון , קלטת ותמונות גם משמחים מאוד וגם כשנזכרים שזה לא באמת, יש עצבות.
טבעי ועדיין מבאס נורא.
שיעבור מהר.

אולי אפשר להשאיר להן את אמא?

אני טסתי לשמונה ימים.
הכנתי לכל יום מתנה קטנה אחת לכל אחת, בעיקר דברים של יצירה - שנתנו להם פעילות כייפית.
השארתי הפתעות כמו קרח מתוק (עשוי מתרכיז) בצורת דולפינים בפריזר ומאכלים שהן אוהבות.
הכנתי "טבלת יאוש" בה כל ריבוע גדול מספיק שאפשר לצייר בו ציור (בגודל גליון), ותלינו אותו על הקיר - טבלה לכל ילדה כמובן...
עם המתנות רשמתי פתק לכל אחת (אחד לכל יום) בו תיארתי דברים שאני עושה בחו"ל, את הגעגועים שלי ואת האהבה שלי.
למרות שהפרידה היתה לא קלה, הן הצליחו להכיל את הנסיעה כי היא היתה למטרת ליווי בלידה של חברה קרובה שהן מאוד אוהבות.
תשקלי את עניין הטלפון (תלוי בגיל כמובן). אצלנו שיחת הטלפון הראשונה היתה אחרי ארבעה ימים, בעלי הרגיש שיהיה להן קשה מידי אם הן ידברו איתי ואכן הקטנטונת (שנתיים וחצי), די התמוטטה אחרי השיחה הזו וזה היה די דרמטי. לא דיברנו שוב עד שחזרתי. אולי עדיף כל יום מההתחלה, אולי לא אני לא יודעת - שווה לתת על זה את הדעת.
בהצלחה

בסוף השבוע הקרוב אני נאלצת לעזוב את משפחתי וילדי (שלוש וחצי ושנה) ולטוס לחו"ל מטעם מקום עבודתי למשך שבועיים. אשמח לשמוע רעיונות איך להכין את המשפחה לנסיעתי (גם בהיבט הפרקטי וביקר בהיבט הנפשי) ומה אפשר להשאיר להם לתקופה שלא אהיה על מנת להקל עליהם (טבלת יאוש, קלטת עם קולי וכו')