כבד לי על הלב עכשיו ואני מבקשת לפרוק. משום מה הצג נראה לי בזמן האחרון כמקום הנכון, יותר קל אפילו מלדבר מילולית עם חברה... הנה, כנראה שאני מתבגרת, אם הדברים באים אלי ככה בפרצוף, ללא רחמים. כדבר המשורר: אלוהים מרחם על ילדי הגן ופחות מזה... על כל השאר... זוהי אני חושבת הפעם הראשונה בחיי שבה אני נאלצת להתמודד עם התוצאות הישירות של מילותי ומעשי, כאילו סוף סוף בגיל ארבעים, אני מבינה את ההשלכות של המעשים ואת הזהירות שיש לנקוט מול העולם. אמא'לה...!!!
הכל התחיל לפני כמה ימים שחברה(לא ממש חברה בכלל) לעבודה, אמרה שנפגעה ממשפט שאמרתי לה לפני כשנתיים, שהיו לו תוצאות מרחיקות לכת מבחינתה...
הדבר הדהים אותי כמובן, כי היתה זו פליטת פה של על הדרך ולא היה לי מושג על השלכותיו. היום באה אלי חברה נוספת מן העבודה והשוותה את העבודה שלי לעבודתה של קולגה, בעוד שיטותינו ידועות מראש כשונות לחלוטין. נעלבתי ממש, כי זו האחרונה באמת נחשבת כחברה, ואנחנו עובדות יחד כבר הרבה שנים. נכון, ביקורת יכולה להיות בונה ואני בטוחה שכוונתה היתה טובה וגם מנסה מבעד לערפל העלבון ללמוד משהו מן הדברים אבל למה בהשוואה? ולמה ככה ? שתיקח היא אחריות על הקבוצות שאנו מעבירות יחד...!
טוב, הרבה כעס יוצא ממני עכשיו, וטוב שסוף השבוע מתקרב ויש לי אולי קצת זמן להרגע ולחשוב על הדברים משום שאינני רוצה לפגוע בה חזרה בדרך שהיא פגעה בי, לא פייר!
ועוד לחשוב שאולי דיברה על כך עם הקולגה השניה שלי...אוף, ממש קשה לי לצאת מזה!
גאוותי המקצועית נפגעה גם היא למרות שהקונספט ברור לי ואני מוכנה להצדיקו בכל רגע נתון, ההשוואה היא שמעליבה פה.
ואז הגעתי הביתה, וגם לא היתה לי סבלנות ממש לילדים ופתאום שוב כל צער העולם ואישתו צף לי למעלה...אמא'לה למה זה צריך לקרות? ועוד בשבוע כל כך קשה גם ככה, עם יום השואה ויום הזכרון שהולכים ונהיים קשים לי משנה לשנה...תקופה קשה!
וסליחה עם שפכתי יותר מידי שיט בבת אחת, פשוט מוכרחה להתרוקן קצת.

משום מה מה שכתבתי לא מופיע במה חדש...חבל...

חזרתי לדף הזה שחיכה לי,מסתבר, בנאמנות רבה כל הזמן הזה שלא הייתי בו...תודה לך דף! פתאום אני שוב בשעות הקטנות של הלילה, ושוב בא לי עצב גדול בלב ושוב הצורך לכתוב... ולמה העצב? קשה לדעת. נדמה שהוא יושב שם אורב בקירבי ,רוב הזמן בתהומות, אולם מידי פעם הוא שב ומציף אותי וגורף עימו עוד ועוד סיבות...למרות שלכאורה הכל בסדר(מכירים את הלכאורה הזה?), מה שבאמת יושב לי ככה כבד על הלב הוא הבן שלי, ואולי גם ההבנה שלהיות הורים פירושה לדאוג שמחלחלת לי לאט לאט בזמן האחרון. סך הכל אני די חדשה במקצוע, רק ארבע וחצי שנים כשהדאגה תוקפת אותי לאט לאט ובגלים.
הקטן-כן הוא בסך הכל בן ארבע וחצי, מראה סימני עצבנות ונודניקיות שגובלת לעיתים באובססיביות. התקפי הזעם החוזרים ונישנים האלה יחד עם חוסר השקט שבו הוא מאופיין גורמת למצבים לא נעימים גם בתוך הבית ובמיוחד בסביבת אנשים, חברים שלנו ושלו. כשסף התיסכול שלו מאוד נמוך וכל תיסכול קטן גורר עימו ממש התקפת עצבים שמזיזה אותי כל פעם מחדש משיווי המשקל שלי ומעמידה אותי מול הכעסים שלי עצמי ודורשת ממני להתמודד גם איתם...אני מודאגת מהילד הזה, מהחוסן הנפשי שלו, מהיכולת שלו לעבור גבולות או להתחכך בהם בחזקה. מנסה להאחז במחשבה שהוא רק ילד ושלכל ילד יש את השטיקים שלו. קצת מקנאה בחברות שלי עם ילדים בני אותו הגיל שיש להם קטעים לא פחות קיצוניים, שאינן מודאגות אלא מקבלות הכל כחלק מהיותם ילדים, ומהגיל הזה...לא יודעת אם זה נכון לדאוג כל כך או אם אני מגזימה. משתמשת כרגע בעזרת ההומאופטיה שדורשת בקרוב עוד איזון קטן אבל....הדאגות הן דאגות ואני כל כך מאחלת לו שלוות נפש ואיזון. וגם לי...

הי אלה,
מצאתי הזמנה ישנה שלך בדפבית שלי, ונראה לי שהגיע הזמן לממש אותה...

הי רונן ראיתי את שאלותיך רק עכשיו לגבי בית הספר בפרדס-חנה וכן,כל עזרה תהיה מבורכת,תודה!מעבר לכך,הייתי רוצה לקבל ממך פרטים על הכשרה בנושא יעוץ ביוגרפי בארץ,אני מרפאה באומנות בשיטה האנטרופוסופית ורוצה עוד להרחיב את תחום לימודי.אם אתה יודע פרטים ו/או רוצה לשוחח,אנא השאר תשובה בדפבית שלי.תודה!
אלה שלום,
הכשרה ביעוץ ביוגרפי - כרגע פועל רק הכשרה אחת בהרדוף. אני לא חושב שבשנה הבאה יפתח שם מחזור נוסף. יש אופציות שונות ללימוד הגישה הביוגרפית (קורסים, סדנאות מתמשכות) אך הם לא הכשרה.
רונן

הי
מה שלומך,מה כואב ואיך הקטנה?

הי,חזרתי,כך ניראה לי לפחות,שאחרי גמילה ארוכה מהאתר והמון עיסוקים חדשים,פתחתי שוב את דף הבית שלי ,הקומקום על האש,מוכנה למבקרים