[u]אחת הבנות הרימה יד על הרופא[/u]
זה נשמע ממש מפחיד! ציפיתי שלמחלקת יולדות לפחות האלימות לא תגיע.

תמיד כואב לקרוא נשים שיוצאות מחווית הלידה בתחושות קשות. לא משנה מה הסיבה, אם כי הצוות היה חרא או שהציפיות שלה היו לא ריאליות, או שהלידה באמת הסתבכה או שהתוצאות היו קשות.
לצאת מלידה בתחושה רעה זה מטלטל.

אם לתת את מה שלי עבד - מה שאותי חיבר לרוגע יחסי בלידת תאומים בקיסרי עם רופאה שכבר ידעתי ששמה הולך לפניה בבית חולים כקרה ואנטיפטית - היתה הידיעה שמה שחשוב זה שנצא בריאים. כולנו. זה הכל. זו לא היתה החלטה של רגע. זה מה שליווה אותי כל ההריון - לידה בריאה לכולנו.
אני בטוחה שבחברות שבטיות נשים לא תיכננו חוויית לידה. הן רצו ללדת ומהר. אני בטוחה שגם שם היה לחלקן היה רע לתפארת.

באופן טבעי בעידן של שפע וקידמה אנחנו רוצות שהכל יקרה כמתוכנן. או הרוב, או שלפחות האווירה תהיה סבירה, או שיכבדו את הבקשות שלנו. או שנהיה מרוצות גם בלי לשים אצבע על מה בדיוק.

יכולתי לספר את סיפור הלידה שלי בשני אופנים. בשורה התחתונה, היתה לי לידה מהירה, ללא סיבוכים, עם רופאה קורקטית שידי הזהב שלה מנעו סיבוכים אפשריים. היתה לי מלווה טובה, גם אם חסרת טאקט, הילדים שלי נולדו, האחד רגוע ומתבונן ללא בכי, צחור כמו שתינוקות יוצאים בניתוח קיסרי, והאחר בכה והיה באי נוחות (ונרגע כשנעטף). ראיתי אותם זמן רב אחרי הלידה והם ישנו רוב הזמן, ביקשתי שלא יקלחו אותם וקיבלתי אותם בובים קטנים בריח הגוף של כולנו.


ההתאוששות מהקיסרי היתה מאתגרת. לדעתי עדיין לא התאוששתי. מצד שני, חוויתי במהלך האישפוזים את חוויית הצירים עם כמה מאושפזות, צירים ארוכים כואבים איומים במשך ימים לפעמים, לפעמים עם זירוז וסיבוכים ומצוקה לעוברים כפי שהסתבר לאחר מכן. והודיתי על מזלי הטוב. הקיסרי הוביל אותי לקבל שני ילדים בריאים ללא סיבוכים מיילדותיים. כמה מזל. וזה לא היה ניתוח חרום, הוא היה אמור למנוע מצב חרום.

באותה מידה יכולתי לכתוב אחרת לגמרי. באותם משפטים למעלה יכולתי להוסיף תיאורים של הסניטר שדחף את ראשי למטה בזמן הזריקה, של הרופאה שהתווכחה על כל דבר, של המיילדת שנזפה בי כשביקשתי לדעת מה קורה עם השני שכבר יצא ולא ראיתי אותו הרבה מדי זמן, זה שלא ראיתי את התינוקות מלבד כמה שניות לאחר הניתוח עד לכמה שעות לאחר מכן, שלא הנקתי מיד ובוודאי שלא יכולתי לזוז שבועיים. שעליתי למחלקה בחדר הומה שבדיוק בשניות ההתאוששות אחת הבנות הרימה יד על הרופא (!) וחששתי שיפגעו בי פיזית ממה שקרה שם עד שביקשתי לשכב במסדרון. שאחכ אושפזתי שבוע וחצי מאתגרים במיוחד, ושעד היום כאמור לא התאוששתי לגמרי מהניתוח.

אבל מה, היתה לידה מעולה. כי הייתי רגועה (בלידה עצמה, כי רגע לפני ציחקקתי במתח גדול), והיא היתה מהירה, ונולדו לי שני ילדים מהממים ובריאים. כי לא כאבתי בכלל בניתוח ולא באפידורל, כמה כיף! (לא מאמינה שכאב חייבל חבר אותך לעוצמה, להיפך, העוצמות הרגשיות מעצם הארוע מספיקות גם ככה). ולא יצאתי עם נזקים פיזיים רבים כפי שיכולתי. כי היו יותר אנשי צוות שכיבדו אותי ואת בקשותיי במסגרת המקום והנסיבות מאשר כאלה שלא. כי הרופאה הקורקטית תיקתקה ניתוח שיכל היה בשניות להפוך לארוע חרום.

ומהסיבה הכי פשוטה ששם בדיוק שם פגשתי לראשונה את הילדים שלי וכל השאר ממש כבר לא היה חשוב.

אני חושבת שלפעמים יכול לעזור מראש לצפות לזה שנהיה בריאים ושרוב הצוות יהיה מקצועי. פשוט כמו שזה נשמע. וכי מה רצו פעם אמותינו אם לא את זה? ללדת מהר ובריא.
ואם כבר קרה מה שקרה, לנסות "לכתוב" את הסיפור באופן שימקד את החוויה במקומות הטובים שלה ויש כאלה גם במצבים הכי קיצוניים.

מבינה אותך... בכל זאת, שעה רגיעה זה כבר משהו, לא?:) או שהייתה לך עוד יותר בחילה אחר כך? אני פשוט אכלתי משהו בערך כל שעתיים כי הרגשתי שזה מה שאני צריכה לעשות כדי להרגיע קצת את הבחילה. זה היה מין רעב-בחילה מוזר כזה אצלי. והקרטיבים כאמור עזרו. מקווה שיעבור לך בקרוב...

עזר לי ארטיק — אבל אחרי פחות משעה חזר גל הבחילה באבוהבוה. כל עוד אני ממלאת את עצמי בפחמימות — יש רגיעה זמנית, אבל כמה פחמימות אפשר לטחון. אני מצטמררת למראה הקרקרים...

(ניסית קרטיבים? לי עזרו קרטיבים שהכנתי בעצמי ממיץ תפוזים שסחטתי וטחנתי עם בננה ותותים ואחר כך הקפאתי. אפשר גם שילובים אחרים אבל בעיני זה פשוט הכי טעים... אפשר גם רק מיץ תפוזים קפוא. משהו בקרירות של זה עוזר קצת להרגיע את הבחילה. תרגישי טוב)

קרן שמש -אשמח.
עצם ההבנה שלך מקלה עלי.

(אה!!!!! יופסקו הבחילות הללו לאלתר! די! ניסיתי כל שילוב מזון אפשרי, ג'ינג'רים, שמנים אתריים, טקסי וודו, שמאניזם עם גיגית כביסה, דמיון מודרך וגם לשבת בפינה ולרחם על עצמי. איזה מין מנגנון ביולוגי דפוק זה?)

הולכת,
אני מתלבטת מה לומר כי הפחד הוא ענק.
רוצה רק לשתף אותך בחוויה שלי: אחרי לידה טראומטית בכל קנה מידה, בניתוח קיסרי,שבוע 26, ואיבוד התינוק,
ילדתי בלידה רגילה בבית חולים, בחוויה ממש טובה.
אני חושבת שהדגש שלי הוא לא להדיע לבית חולים מוקדם מידי, פשוט להישאר בבית כמה שיותר.

אם את מרגישה שהחוויה שלי יכולה לתת לך כוח/להרגיע, אני אשתדל להעלות את סיפור הלידה שלי לכאן.

בעיקר שולחת לך חיבוק גדול, בנוגע ל
[u]אני חוששת שהפעם פשוט לא תהיה לי אמונה שמשהו יכול להיות אחרת.[/u]
((-))
רק רציתי להגיד שאני מבינה אותך מאוד, מאוד מאוד. @}

@}

:)
הלכתי לחשוב על ההצעה שלך... (ולאגור חיבוקים מקלי בחילות)

[u]אני חוששת שהפעם פשוט לא תהיה לי אמונה שמשהו יכול להיות אחרת.[/u]
בתור אשת הסיפורים ;-) אולי יועיל לך לקרוא סיפורי לידה טובים (בדגש על לנל"קים, אני מניחה) ואחר כך אפילו לחבר לעצמך סיפור לידה (או כמה) מראש?


[u]אבל בינתיים אני רק בשלב הבאסה מהבחילות...[/u]
אויש, שיעבור מהר אל תוך השלב החיוני יותר. (())

זה חלק מהעניין — שבזמן הלידה הייתי עסוקה בפחד קיומי מהציר הבא, ועד כמה עוד נורא זה יכול להיות אם כל כך כואב עכשיו. ובלידה הבאה (שרק התחלנו את מסע ההריון אליה...) אני חוששת שנתיב המחשבות יהיה — אם בפעם הקודמת עשיתי הכל כולל הכל, יוגה—תזונה—נשימות—ספרים—חדר פרטי טבעי— 36 שעות צירים עד שנכנעתי לאפידורל, ועדיין נגמר בקיסרי,אני חוששת שהפעם פשוט לא תהיה לי אמונה שמשהו יכול להיות אחרת.
תודה רבה על האיחולים, נעים לי :), אבל בינתיים אני רק בשלב הבאסה מהבחילות...

[u]הדברים שהולכים רחוק מהתכנון...[/u]
נגד המציאות הזאת נראה שאין הרבה מה לעשות, לפחות מניסיוני האישי.
אבל להתמודד עם הפחד אני מניחה שאפשר במידת-מה.
נראה לי שכשסיפור הלידה מתרחש בפועל, אין באמת חשש מפני התנהלותו, כי היולדת חיה את הרגע, מתמודדת עם מה שקורה (שוב, מניסיוני).
אם כן, ההתמודדות העיקרית היא עם הציפייה ללידה.
מה שעשיתי בפעם האחרונה היה לדמיין תרחישים חיוביים ועם זאת לנסות להתמסר, להבין שלא הכול תלוי בי. (לא אמרתי שזה קל...)
בפעם שלפניה גם הכנתי לעצמי פתק עם ליקוט של עצות להתמודדות עם כאבי צירים, בהנחה שבזמן הלידה לא אצליח לשלוף את כולן (או בכלל...) מהזיכרון.
ומן הסתם, גם הידיעה שיש לך מלווה שאת סומכת עליו/ ה יכולה לעזור.

ובשורה התחתונה - אני מבינה שאפשר לאחל לך "בשעה טובה"?
(()) @} @} @}

התחלתי לקרוא את הסיפור של [po]איך היתה הלידה[/po] וחשבתי, מוזר, לא זכרתי שכתבתי כאן את סיפור הלידה שלי, וגם התאריך לא מתאים (גם המשך הסיפור לא, אבל התחושות זהות להדהים). ואז קראתי את [po]שלושה לילות[/po] וחשבתי את אותו הדבר שוב. מדהים.
ועדיין נשארת השאלה איך מעבדים את כל זה לקראת הלידה הבאה - הפחד מהכאב, מחוסר האונים, מהטלטלה, מהדברים שהולכים רחוק מהתכנון...
אשמח לעצות

אני לא ילדתי בבית. ילדתי בבית חולים.
ילדתי בזרוז אחרי התאריך.
לידה ראשונה.
וגם אני לא הייתי מוכנה לכל זה, אבל לאו דוקא לכאב (שממנו כן פחדתי נורא עוד בחודשים שלפני). אני לא הייתי מוכנה לסוג לידה שהיא אחרת ממה שרציתי.
אני קיוויתי ללידה טבעית,אפילו אם היא בבית חולים, רציתי שתהיה בלי אפידורל אבל לכולם אמרתי שאני פתוחה לאפשרות שאולי אחליט כן לקחת בסוף (אבל באמת באמת לא האמנתי במה שאמרתי)
ואז הכל התחיל עקום. התחיל בזרוז, עם המון התערבות,מחוברת כל הזמן למוניטור ולאינפוזיה. התמודדתי עם כאבים איומים (בלידה השניה שלי הבנתי כמה הם היו איומים ושזה בגלל הזרוז, ושבלי זרוז הם היו נסבלים בשבילי). בפתיחה 4 ביקשתי אפידורל כי לא יכולתי יותר. והתחושה החזקה ביותר שאני זוכרת מהלידה ואחריה זה אכזבה עצומה על כך שזה לא קרה כפי שרציתי. בכלל לא הכנתי את עצמי לזה שזה לא יקרה כפי שרציתי. של ייאוש, של חוסר אונים, של פחד מהצוות הרפואי וחוסר אמון בו (הגעתי עם התחושות האלה לגבי הצוות הרפואי עוד לפני הלידה ,דוקא לא נתנו לי להרגיש כך כל כך במשך רוב הזמן).
שעה וחצי בפתיחה מליאה בלי יכולת ללחוץ. מיילדת טובה שיילדה אותי בסוף והיתה פתוחה להציע אפשרויות אחרות מלבד שכיבה על הגב, וכנראה זה עזר. למרות שהיא כיוונה אותי ללחוץ בדיוק בדרך שקראתי שאסור, ואני חסרת אונים לא ידעתי מה לעשות.
סך הכל לידה טובה במונחים של לידה ראשונה ושל הצוות הרפואי,לידה רגילה.
ילדתי בלי תפרים,הכל בסדר,התאוששות פיזית מהירה שלי, אבל הנקה קשה והמון צרחות של התינוקת,המון עייפות שלי. וזה כבר קשור לדף אחר-אבל מרוב שהכנתי את עצמי ללידה,לא הכנתי את עצמי לזה שאהיה משועבדת לתינוקת צווחנית.

הלידה השניה היתה חוויה מתקנת. לידה טבעית, בבית חולים, יחסית מהירה. זמן קצר יחסית של צירים כואבים (בעצם-רק צירי הלחץ באמת כאבו,השאר היו ברמה נסבלת וסבירה) התמודדות נפלאה שלי עם צירים על ידי תנועה ונשימה. התקדמות טובה של הלידה. והגעה לבית חולים יחסית בסוף, מה שנטרל את המגע והפחד שלי מהתערבות הצוות הרפואי.
מרוב שהלידה היתה חלומית בשבילי, והייתי בעננים, שכחתי שיש לי ילדה גדולה יותר שצריך לתת לה תשומת לב ולא רק תינוק חדש.ואז התחילה תקופה קשה אחרת של להיות אמא לשניים.

לפני לידה שלישית. מתחילה לפחד. שתי חוויות-אחת מאוד שלילית,אחת מאוד חיובית (אבל כוללת פחדים מהקושי מהתקופה שאחרי הלידה)
ולא יודעת על איזה חוויה לסמוך, לאיזה חוויה להתייחס.
מזכירה לעצמי שגם הלידה הראשונה בסוף היתה בסדר, שנולדה ילדה בריאה שינקה תקופה והכל בסדר עכשו אחרי הכל. אבל הפחד מהכאבים ושאולי לא אוכל להתמודד, ושאולי יהיו התערבויות או בעיות בלידה. הפחד הזה.

נורא מעניין אותי, מישהי יודעת אם [po]איך היתה הלידה[/po] ילדה שוב מאז?

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

אימלה!...שום דבר!..אני מאמצת!

אני שמחה לקרוא שהדף ממשיך לעזור.

אני מודה על הדף. עוזר להתמודד גם עם פחדים שלי מכאב הלידה השניה שבפתח.

שלום לך,

טני לא יודעת אם את עוד משוטטת כאן לפעמים אבל קראתי אתמול בלילה את הסיפור שלך והרגשתי שסוף סוף מישהו אומר את הדברים הללו, ממש כאילו כתבת את מה שנמצא אצלי עמוק בפנים. ביטאת את הרגשות האלו כל כך טוב שהצטערתי שלא ניחנתי ביכולת ביטוי כמו שלך ושלא הצלחתי להעלות על הכתב מילים חזקות כמו שלך כשכתבתי את הסיפור שלי.. (מוזמנת לקרוא כמובן [po]סיפור הלידה המפחידה של תמר[/po] ) כשסיימתי לקרוא עבר בי גל של צמרמורת והחלטתי שהגיע הזמן שנתחיל לדבר על הדברים הללו! לכן התבשלה בי המחשבה לאסוף סיפורים ולהוציא ספר שלם שיספר על החוויה העוצמתית הזאת מנקודת מבטן של נשים, בלי מחסומים ובלי פרות קדושות.

אני חושבת שהסיפור שלך חשוב ושאפשר ללמוד ממנו המון ובעיקר להזדהות איתו- לא ידעתי איזו הקלה ברוכה באה עם הידיעה שאני לא היחידה שהרגישה כל כך מרומה.
אשמח אם תתני לי רשות לפרסם אותו.

אנא צרי עמי קשר במייל אם הדבר רלוונטי
[email protected]

איך היתה הלידה, תודה על הדף הזה (מקווה שאת עדיין כאן, אני כ"כ מעריכה שכתבת בצורה כ"כ פתוחה). אחרי לידה ראשונה קלה קלה, פשוטה פשוטה מבחינה עובדתית וחוויה איומה בשבילי. אחרי לידה שניה עוד יותר קלה ופשוטה, ממש מתנה, וממש לא פשוטה בשבילי. שתיהן בבית, שתיהן לידות אופטימליות אבל....מאד חוששת מפעם שלישית, אולי הציפיות שלי מעצמי גבוהות מידי, אולי הציפיות שלי מהלידה לא ראליות..אולי...אולי לוותר.

אלה

[po]רחל ברמן[/po] התגובה שלך היא אליי?
אני קראתי המון סיפורים ליפני הלידה וגם ילדתי בבית
אבל את הטראומה שיש לי כרגע אני אפילו לא מסוגלת לכתוב כאן..
ולא שמשהו השתבש סתם לידה רגילה בבית אני בעלי והמיילדת שהותירה אותי פצועה ולא שום התעצמות (ואני בכלל לא ציפיתי להתעצם ולא שום דבר בסך הכל רציתי ללדת...)

למישהו יש רעיון לטקס "סיום/פרידה" מטראומה בלידה?

[po]שלושה לילות[/po],
קודם (()) כי מה שעברת, רק את יודעת עד כמה קשה זה היה, ורק את חווית את זה. תודה ששיתפת.

[u]ולכן הייתי חותמת על כל כאב אם מישהו היה תוקע לידי שזה ייגמר במספר חד-ספרתי של שעות ובאופן טבעי[/u]
הרי כל אחת רוצה כזאת לידה. ובויב"ק, בעיקר בגלל שכתבת [u]בכלל לא התחלתי לידה[/u] בקיסרי, זה כמו לידה ראשונה. ארוך ולעתים מייגע. הגוף שלך למד איך ללדת בפעם הראשונה. ואת היית מותשת.
לא ישנת שלושה לילות, והרגשת ששומדבר לא היה יעיל.
וכמובן שגם הצוות היה חסר סבלנות, כי בכל לידה בבי"ח השעון מתקתק והיד קלה על הפקיעת מים/זרוז/ניתוח כדי לגמור עם זה בזמן שמתאים לפרוטוקול.

אני אופטימית כמוך, ומרגישה שאם תהיה לך לידה שלישית, הגוף כבר ידע מה לעשות. יעיל יותר ומהיר יותר, ובלי עזרה. אמן.

די נו, אל תכניסו לי מלים לפה. אני לא משווה ולא ממעיטה. אף אחת כאן לא דיברה על לידות קלות. ובכלל, הדיון כמו שאני מבינה אותו הוא על סודות והשתקות (וכאלה לא חסרים בהריון, בלידה וגם בהורות).
סיפרתי את הסיפור שלי רק כדי להסביר שאמנם -- במיוחד במקרה כמו שלי, כי לא עברתי לידה קשה ובסופה ניתוח, אלא היה ידוע שזה מה שיהיה, באתי בשלב התחלתי מאוד -- ניתוח קיסרי הוא במובן מסוים מאוד נוח: זה מהיר, זה לא כואב, ועל כך מעיד המספר הגדל והולך של נשים שמבקשות את זה. אבל בשביל נשים כמונו -- ואני מרשה לעצמי לשים את כולנו פחות או יותר באותה מפלגה P-: -- יש בזה משהו כל כך מעוות, דפוק, לא נכון ולא בריא לך ולתינוק שלך, שאחרי זה כל לידה "אמיתית", שבה התינוק יוצא מהדלת הראשית ולא מהחלון, נראית כמשאת נפש.

[u]ולכן הייתי חותמת על כל כאב אם מישהו היה תוקע לידי שזה ייגמר במספר חד-ספרתי של שעות ובאופן טבעי[/u]

אני בטוחה שיש נשים שניסו לובק ולא הצליחו, שהיו חותמות על הלידה שלך בשתי ידיים.

לי הייתה לידה ראשונה בבית, בלי סיבוכים ובלי עניינים. סתם לידה.
ובכל זאת אני הרגשתי כאילו דרסה אותי רכבת.

הסתובבתי ימים רבים אחרי הלידה כאחרונת הלומות הקרב, וכל פעם ששאלו אותי [po]איך היתה הלידה[/po] נרעדתי ופלש בקים של עצמי צורחת בסוף, חסרת שליטה,
ולא מאמינה שזה אי פעם יגמר מטלטלים את גופי.

קראתי סיפורי לידה רבים של נשים אחרות שעל הנייר היו קשים בהרבה משלי- והן סיכמו שהיתה להן לידה מדהימה ומעצימה.

ואילו אותי כאמור בלידה ה"פשוטה וקלה" שלי- דרסה רכבת.

אני חושבת שחלק מהפואנטה בדף הזה, היא שגם בלידה שהסיפור שלה הכי "קל, רגיל, טבעי, קלאסי, קלישאתי ואף משעמם"
יש איזו אישה אחת שאשכרה עוברת את כל הדברים האלו.

וגם אם את מתנתקת מהמערכת הרפואית, מהתערבויות וכן הלאה- את עדיין צריכה ללדת.

ואין שום דבר קל, רגיל, טבעי, קלאסי קלישאתי ובטח שלא משעמם בלידה- אם את היולדת.

חס ושלום! בשום פנים ואופן אין מקום להשוות סבל לסבל, ואולי הייתי צריכה לכתוב את זה.
אבל מהמקום שלי -- רק שלי -- זה איכשהו נראה לי לוקסוס! אולי אם אחווה לידה מלאה עם צירי לחץ והכל אני כבר לא אדבר ככה. וכל הסיפור היה רק כדי להתחבר להתחלה, לדבר על איפה יש ואיפה אין השתקה, לדיון בשאלה למה אנחנו מתכוננות ו/או לא מתכוננות כשאנחנו חושבות על לידה, ומה המקום של הכאב בכל הסיפור.
סליחה אם ככה נשמעתי. תמיד קשה לזכור שברשת אף אחת לא רואה אותי ואת הפנים שלי או את החיוך כשאני כותבת דברים כאלה. כאמור, אני פשוט מקנאה בכן...

[po]שלושה לילות[/po],
מחבקת אותך.
תודה על השיתוף בסיפור המפרך שלך ((-))
את ממש לביאה.
את כותבת שחסכת בפרטים - אל תחסכי.
אדרבה, נראה לי חשוב שהסיפור אף יקבל [po]דף סיפור לידה[/po] משלו ולא יוצנע כאן.

[hr]

[hr]

רציתי לשאול אותך על כמה משפטים במה שכתבת, בעיקר על זה:
[u]אתן מקוננות על הכאב בלידה? אתן כולכן כאן ילדתן מהירה יותר או פחות, כואבת נורא, אבל לידה רגילה! בכוחות עצמכן! ועוד בבית![/u]

כשקראתי את המשפט הזה ממש בתחילת דבריך הרגשתי שאת מקטינה תחושות של נשים אחרות שבחרו לשתף ברגשותיהן.

האם כך את מרגישה?
שאת צריכה להמעיט בערך כאבן של אחרות כדי לזכות באהדה מלאה לכאב שלך?

כי אם לא, אז דעי לך שכך המשפט הזה נקרא בעיני.
{@

כבר המון זמן אני מתלבטת אם לכתוב כאן. ליתר דיוק, שלושה חודשים בדיוק. כי קראתי כאן ולא יכולתי שלא להוריק מקנאה: [b]אתן[/b] מקוננות על הכאב בלידה? אתן כולכן כאן ילדתן לידה מהירה יותר או פחות, כואבת נורא, אבל לידה רגילה! בכוחות עצמכן! ועוד בבית!

ואני?
אני התכוננתי כל ההריון ללידה נרתיקית אחרי קיסרי (בכלל לא התחלתי לידה, כי התינוק שלי היה במצג עכוז, כך שבאתי בשלב מוקדם של צירים והעלו אותי מיד לחדר ניתוח). למדתי את הנושא מכל כיוון אפשרי -- או כך לפחות חשבתי -- והלכתי למקום שבו ייתנו לי ללדת (ללניאדו. ובמאמר מוסגר אכתוב כאן שביום שבו השתחררתי המחלקה היתה מפוצצת ועשו לי צ'ק אאוט והשכיבו במיטה שלי אישה אחת. בת 36, לידה עשירית, ילד 11. ברוך השם! היא צחקה. ואז פתאום נפל לי האסימון: כשמיילדים נשים שאמורות / מתכוונות / הולכות ללדת תשע ועשר ואחת־עשרה פעמים, היד לא כל כך קלה על ההדק. לא כל כך מהר באים עם הסכין. אצל הדוסיות האלה ילדים זה לא הרפתקה של ילד-שניים-שלושה אלא ריצה למרחקים ארוכים -- כל עוד נפשן בן מרוב טעינה ופריקה כתב עגנון -- ואז גם הרופאים נזכרים שניתוח קיסרי זה לא מציאה).

אבל את מה שעברתי לא יכולתי לדמיין, והאמת היא שגם לא רציתי. ואני לא יודעת איך הייתי מגיבה אם מישהי היתה מנסה לצייר לי תרחיש כזה. סביר שלא הייתי מקשיבה.
כל הזמן אמרתי לעצמי שאני אעשה הכל כדי ללדת לידה טבעית, אבל ידעתי שיש לזה גבול. ידעתי שאני יכולה לשאת כאב, אבל גם שבתרבות שבה לא סובלים שום כאב אף פעם, לא כאב ראש, לא כאב שיניים -- יש לי סיכוי לשרוד את זה שש, שבע, עשר שעות, אבל אין לי שום סיכוי אם זה נמשך ונמשך.

ואז באו הצירים (שבועיים לפני הזמן, וגאלו אותי מעוד שבועיים של הריון באוגוסט בתל אביב). בלילה. חצי לילה אמרתי לעצמי שזה לא זה, ובחצי השני כבר התרגשתי כי הבנתי שזה זה. אז לא כל כך ישנתי. ואז בבוקר שלחנו את הילד עם סבתא שלו ובמשך היום הצירים נחלשו מאוד ואני עבדתי וסגרתי קצוות, ובלילה הבא כבר היו צירים חבל על הזמן, אז שוב לא ישנתי. ובארבע בבוקר באה הדולה, ואני כל הזמן נשמתי והייתי מצוינת אבל כבר התחלתי להיות עייפה. ומשכנו בבית עד איזה 11. ובסביבות 12 הגענו ללניאדו ואמרו לי שאני בפתיחה של סנטימטר. ניסיתי לא לאבד תקווה והם היו מתוקים ובמקום לשלוח אותנו לאכול גלידה בנתניה נתנו לנו איזה חדר לידה רגיל להיות בו והיינו בו שלושתנו ואיזה שעתיים-שלוש אף אחד בכלל לא נכנס אלינו. ובאיזה ארבע או חמש אחר הצהריים נכנסה מיילדת ואמרה לי שאני בשלושה סנטימטר. והצירים כבר היו כאלה שלא הצלחתי בכלל לנשום כמו שצריך וכבר התחלתי לצרוח מכאב ולבכות ולהשתולל ולהשתגע -- וזה כשאני בשלושה סנטימטר, כן? ועיייפה אחרי שני לילות ללא שינה.
ואז התייאשתי. לא יכולתי יותר. אמרתי שאני רוצה אפידורל.

ומכאן הכל היה כמו בספרים, דבר הוביל לדבר, עם המוניטור וכל העסק, ואז גם פיטוצין כי הצירים לא היו יעילים (למען האמת הם לא היו יעילים עוד לפני האפידורל). והכל התקדם לאט כל כך, ובדרך כלל רק כשישנתי (כלומר כל עוד הייתי ערה המוטיבציה שלי רק הפריעה), ולא חשוב כמה עמדתי על הברכיים וניסיתי לזוז. והשעות נקפו. הספרות בשעון הקיר המשיכו להתחלף, הדולה ואישי גם הם המשיכו להתחלף מדי פעם, יצאו לאכול, לנמנם רגע, כי כבר התחלנו להיכנס אל תוך הלילה השלישי, ואני נמנמתי והתעוררתי חליפות, מיילדות ורופאים נכנסו מדי פעם לבדוק אותי והנרתיק שלי כבר דמה לתחנת רכבת ביום ממוצע... (ועוד אחרי ירידת מים, כן?)
והרופא הנחמד ממש היה בעדי. הוא ממש לא רצה לנתח אותי, אבל הוא כבר התחיל לדאוג. כבר הגעתי לפתיחה מלאה אבל הראש לא ירד. ואני -- בחלומות הכי שחורות שלי לא דמיינתי לעצמי שאני הולכת לעוד ניתוח. אולי אמרתי את זה לעצמי, אבל בתור אופטימית חסרת תקנה לא ממש העזתי לדמיין את זה ברצינות. ואז הוא נכנס ואמר שיאללה, אני כבר שעה בפתיחה מלאה ואין התקדמות ומפסיקים לי את הפיטוצין כי בלה בלה בלה קרע בצלקת וקיסרי. ואני עולמי חרב עלי. וכל הזמן זכרתי שאמרתי לבן שלי שאמא לא כל הזמן תהיה בהריון, ושאחרי שהתינוקת תיוולד אמא שוב תוכל להחזיק אותו על הידיים. והרגשתי כישלון גמור. אבל אמרתי לו, אני יודעת שיש לי עוד שעה לפי הפרוטוקול שלכם. תן לי עוד שעה. והוא אמר, את חותמת על טופס סירוב קיסרי? קרע ברחם בלה בלה בלה על אחריותך? ואני בלי למצמץ אמרתי לו כן, וראיתי את האיש שלי מחוויר והעיניים שלו כמעט נשפכו החוצה מהחורים שלהן אבל הוא לא אמר כלום ואני הסתכלתי לצד השני ואמרתי לדולה שלי, לא יהיה לי קרע ברחם, נכון? והיא חייכה ואמרה נכון, קחי את השעה הזאת, לפחות תעכלי את זה. ועיכלתי את זה. את זה ואת התבוסה שלא תיאמן. אחרי כל הדפים שקראתי כאן, אחרי כל הספרים (את "לידה פעילה" ממש בא לי לשרוף אחר כך, כאילו שהלידה זו שירת מלאכי עליון שבאים לתת לך קונצרט ספיישל), כל ההכנות, כל התרגולים...
ואז קראתי להם ואמרתי להם אתם יכולים לקחת אותי, אבל בדיוק היה עומס מטורף בחדרי הניתוח, קראו לעוד רופאים, הכל התעכב.
קצת אחרי חמש בבוקר נכנס איזה רופא (התברר אחר כך שזה ראש המחלקה) והציג את עצמו ושאל אם הוא יכול לבדוק אותי. הסתכלתי עליו כאילו דה? אחרי כל מה שיצא ונכנס פה? וואטאבר! והוא בודק ואומר לנו הראש בספּינה, לכי לעשות ניסיון ואקום. וקרא שוב לנחמד שבא טרוט עיניים כי העירו אותו. אממה, ניסיון, כי הם כנראה לא האמינו שזה יעבוד, ולקחו אתי לחדר ניתוח והכניסו לי בוכטה של אפידורל כבר לקיסרי, ואז חתכו למטה והרופא הנחמד אומר לי תלחצי, ואני לחצתי כמו מטורפת אבל לא הרגשתי כלום, ואחרי עוד כמה לחיצות כאלה, שלוש דקות לפני שש בבוקר, נחת לי על החזה איזה גוש אדמדם. לקח לי שנייה וחצי להבין -- זאת היא! פרצתי בבכי כזה -- הם לא הבינו מה אני בוכה כל כך, התחלתי ללטף שמה את הרופא ואת המתלמד, והרופא עזב הכל ואמר אני הולך להודיע לבעלך. הוא באמת שמח בשבילי.
(וזה לא כל הסיפור. זה היה הרבה יותר ארוך וחסכתי לכן המון פרטים :-( )

אז כן, כאילו הסוף טוב יחסית. לא היה לי עוד קיסרי. ילדתי בוואקום, שזה לא להיט, ונשארתי עם תפרים חבל על הזמן, אבל לא קיסרי, גוד פורביד. וילדתי כמו שאני חיה: כמיטב יכולתי. עם הרבה רצון, עם יכולת להתגמש, עם יכולת להתעקש על מה שבאמת חשוב לי, לטוב ולרע. ועם הרבה דברים לא צפויים שקורים בדרך, כמו אצל כל אחת. החיים זה דבר לא צפוי, וכמוהם גם לידות.

ואז שאלו אותי, איך היתה הלידה? ואני אמרתי, חצי משועשעת, זוועה! הרי היה לי ברור שכל אישה שילדה יודעת שזה זוועה. ובכל זאת הרימו גבות. זה הפליא אותי. כי לפי דעתי אין כאן סודות והשתקות. הכאב של הלידה מדובר מאוד, ויש המון נשים שכל כך פוחדות ממנו וזה כל מה שמעסיק אותן לקראת הלידה. ויש גם אחרות, כאלה שלא ייתנו לעובדות לבלבל אותן ולא רוצות לשמוע (כמו אמא שלי, שסיפרה לי שהיא הלכה ללידה כמו לקייטנה, חשבה שכולם סתם עושים עניין. כמה היא ניסתה לדבר על לבי שאם אני משתגעת מכאבים שאבקש אפידורל! שזה באמת כואב נורא!) אבל אלו גם אלו לא יכולות לדמיין את הכאב הזה, כי הוא באמת מעבר לכל דמיון.
אם כבר, הסוד וההשתקה הם סביב כל מה שיכול להשתבש. מה שהספרים האהובים עלינו לא מספרים לנו זה שלידה יכולה להיתקע בכל שלב; שהמון דברים הם לא בידייך; שכל הנשימות וסיבובי האגן ותה הפטל בעולם לא מבטחים אותך מפני אוזלת היד וחוסר האונים שלך כאשר משהו לא עובד לפי התכנון; שכל אחת (כמעט) מביימת לעצמה איזה סרט אבל לא תמיד יכולה למלא את התפקיד של הגיבורה. וכמובן שאין מדברים על תחושת הכישלון, או אפילו רק ההחמצה, אלא רק מלבים אותן באמצעות האמונה ש"חשיבה חיובית" וחברותיה יעזרו לך.
ולכן הייתי חותמת על כל כאב אם מישהו היה תוקע לידי שזה ייגמר במספר חד-ספרתי של שעות ובאופן טבעי. למען האמת, אף על פי שמבחינתי די סגרתי את הבסטה מבחינת ילדים, עדיין מנקר בי איזה רצון לעשות את זה רק עוד פעם אחת, רק כדי ללדת פעם אחת כמו שצריך. בהנחה -- אופטימית כרגיל -- שבפעם הבאה זה אמנם יקרה.

<[po]מארז אהבה[/po]>

[u]כשהמיתוס הוא: "שוכחים.."[/u]
זה לא רק מיתוס. אני באמת באמת באמת לא זכרתי, אפילו חודש-חודשיים אחרי. כלומר, זכרתי בראש שככה זה היה, אבל בכלל לא את חוויית הכאב.

[po]דף סיפור לידת בית[/po]
(ואחד הדפים הכי חשובים בבאופן, לדעתי)
(לא שהבנתי את זה לפני הלידה)

[u]אני בהחלט רוצה עוד ילדים ולפני שזה יקרה אני אצטרך [b]לעשות עבודה על הפחד[/b] מהכאב שיחזור (כי הוא יחזור, אין מה לעשות). אם בלידה הזו באתי עם שיכנוע פנימי עמוק שאני יכולה לכאב ולא משנה מה הוא יהיה, הרי שבעתיד ילווה אותי פחד בכל הקשור לכאב-הלידה. ואני יודעת שפחד הוא יועץ רע בכל הקשור בכאב.[/u]

אני 7 חודשים אחרי הלידה עדיין בטראומה מעוצמת הכאב הבעל כבר רוצה עוד ילד, האמת גם אני רוצה עוד ילד אבל עוד לידה זה כבר סיפור אחר..
מה עושים? איך עובדים על הפחד הזה?

[u]נתקלתי בחומה[/u]
ברור, גם אני כל הזמן. וזה מרפה ידיים.
להתייאש?
תקראי מה כתבה [po]אחת חדשה[/po] ב{{}}[po]מה שרופאים לא מספרים על ניתוח קיסרי[/po]

אה, וידידה טובה של בעלי ילדה לפני חודש, בנהרייה, בניתוח קיסרי. כי הזמן עבר, העובר גדול והזירוז לא השפיע.
(כמובן שבסוף נולד פחות מ4 קילו...) -
בכל אופן, כשניסיתי לדבר איתה לפני הלידה היא פשוט אטמה את עצמה. היא אמרה משהו כמו: "יש אפידורל, זה יעבור איכשהו".

[po]מיכל שץ[/po], את צודקת צריך לספר אבל.... שתדעי, חברות שלי, מכרות ונשים של חברים של בעלי, נשים יקרות שחושפות בלי בעיה כל מיני נושאים אישיים.. כשניסיתי לדבר איתן אחרי הקיסרי, נתקלתי בחומה של:
"נו, עזבי...." או "היה חרא, סבלתי, לא זוכרת..." וכאלה.

הי מיכל,
קודם כל לצערי לא מצאתי את הקישורים לדפי ההריון והלידה שלך, אשמח אם תוכלי לכוון אותי שוב.
לגבי מה שכתבת, אני מאד מזדהה עם החלק הראשון (דרך אגב גם אני הייתי פשוט מוטרפת מהורמונים כל ההריון...) ומסכימה עם הלך הרוח שלך. לעומת זאת, אני חושבת שאצלי התרחש תהליך אחר ממה שאת מתארת בחלק השני של תגובתך. אני חושבת שאצלי נוצר מין תהליך כזה מיד אחרי הלידה שבו כל שנותר לי הוא לשחזר שוב ושוב את הכאב והפניקה של הלידה. לצערי בניגוד למהלך העינים הרגיל לא יכולתי להתמקד ב"פרס" ולא להתנחם בזרועות בעלי כי בתוך דקות ספורות שניהם נעלמו להם ואני נשארתי מאחור להתמודד עם חוסר הידיעה ועם פציעה קשה מהלידה.
אני כל הזמן עסוקה בלתהות האם אם היתי זוכה לקבל את התינוקת לזרועותי בריאה ושלמה ונושמת להניק ולהנות ממנה מיד אחרי שעזבה את הרחם, אולי זכרון כל הכאבים היה נמחק או לפחות מתעמעם (מתוך פרץ האוקסיטוצין). אולי.
בכל מקרה, רציתי לשאול מה זה אומר "ניתוח מבחינת התפיסה הרוחנית"? נשמע לי מענין בכל מקרה אז את מוזמנת לנתח...

שם במרחקים יקרה.
אני חייבת להודות שההודעה שלך מאוד מפתה אותי לנתח אותה מבחינת התפיסה הרוחנית.
אבל אני לא בטוחה שאת רוצה בזה, אז נעזוב.

יחד עם זה, אני בטוחה שהפחד שלך מהלידה השתקף בסיפורים ששמעת וגם בלידה שלך עצמה.
זה גורם לי לחשוב שאשה צעירה [b]לפני[/b] הריון ראשון (כי כשאת כבר בהריון ההורמונים מחרפנים אותך... אני באופן אישי לא ממש שפויה בתקופה הזאת)
כזאת שמשתפת את הסביבה הקרובה בתוכניות שלה, היא אשה שאפשר לשתף אותה, בעדינות ובזהירות בסיפורי לידה, גם טראומתיים ומפחידים וגם פחות.
אני מאמינה שאם אנחנו באות לאשה כזאת במודעות שאנחנו מספרות בשבילה ולא בשבילנו, אנחנו נדע מתי לסייג את הסיפור, איפה לעדן אותו וכו' ועדיין להשאיר מסר ברור של "לידה זה גם מאוד מאוד כואב" (לדעתי צריך להוסיף לזה - ולכן כדאי להתכונן ולדעת איך להתמודד עם זה תוך כדי ואחרי, לאו דווקא עם אפידורל).
אני סבורה שרוב הנשים שאת פגשת במהלך ההריון שלך פשוט רצו לפרוק, הן לא ראו אותך, הן ראו את עצמן.

ולגבי הדף הזה או הדף השני ולמה הוא עצבן אותי (פעם).
אני חושבת שאצלי פשוט הטראומות של לפני ההריון והלידה (זאת הטבעית, לא הקיסרי) וגם אחרי, היו כ"כ הרבה יותר גדולות ועוצמתיות שהן פשוט האפילו על הטראומה הפיזית של הלידה.
כמו שנופלים וחוטפים כמה מכות - לרוב יש אחת שהרבה יותר כואבת מכל האחרות שגורמת לנו בעצם "לא להרגיש" אותן. מוכר?
ואני חושבת שגם זו אחת הסיבות להדחקה ולהסתרה כביכול. אני לא מאמינה שישנה איזו קונספירציה, זה נשמע לי מופרך. פשוט הרבה נשים חוות טראומות אחרות מיד אחרי הלידה (לדוגמא אצלנו: אישפוז חוזר של תינוקת בת 3.5 ימים עם חשד לרפלוקס בדרכי השתן אצל [po]שם במרחקים[/po] היתה תינוקת שלא נשמה ועוד) שלא מאפשרות להן להתפנות ולשים לב שהלידה היתה טראומתית, ועד שהן מתפנות לזה זה כבר הסטוריה רחוקה, וכאב ממרחק הזמן הוא פחות כואב.

הי מיכל,
אני לא כל כך יודעת איך להתייחס להצעה שלך. מצד אחד מאד מתחשק לי לספר על כל הטראומה הזאת שעברה עלי ולהשתמש בסיפור כדי לעזור לאחרות להתכונן ולקבל החלטות. מצד שני, אני במהלך ההריון מאד כעסתי על כל מי שסיפרה לי כל מיני סיפורי לידה שלא נשאו חן בעיני (כגון לידות בית שהסתימו בבי"ח). בזמנו חשבתי שכל הנשים האלו סתם ממלאות לי את הראש בפחדים, שהן תבוסתניות שלא ידעו להתמודד עם כאב "כמו שצריך" ושבגלל שכל סיפורי הלידה שיוצא לי לשמוע (נכון לאז) הם בעיקרם שלילים (כאב, סיבוכים,קרעים וכ"ו) אין לי תדמית חיובית של התהליך הבריא והטבעי הזה וכל הנשים הללו עם סיפורי הזוועות שלהן סתם מקלקלות לי את ההכנה הנפשית ללידה קלה ובריאה. וכך ככל שהלידה הלכה והתקרבה גמלה בליבי החלטה שהלידה שלי תהיה קצרה נטולת כאב (או לפחות כאב שניתן לשלוט בו ולא הוא בי...) ויפיפיה. וכך כבר בחודשי ההריון האחרונים הודעתי חגיגית לבעלי על כך שאני עומד להשתתף בכל ארוע אפשרי אחרי הלידה כדי לחלוק עם כמה שיותר נשים את סיפור הלידה היפיפה והאופטימי שיהיה לי - שידעו כולן שאפשר גם אחרת (אחרת מסיפורי הלידה הממוצע שאני הוקפתי בם).
כמובן שעוד במהלך הלידה לא האמנתי למה שקורה לי ולגוף שלי ("איך היתה הלידה" הייטיבה לתאר זאת) ובכל מקרה עכשיו נותרתי עם סיפור לידה מזעזע יותר מאשר כל הסיפורים שאני בזמנו לא סבלתי, ולכן אני קצת מתביישת לספר...
אשמח לשמוע מה את חושבת (ומזדרזת לקרוא את הבלוג שלך מהר לפני שהקטנה תתעורר).

[u]אני רוצה דווקא להתייחס אליו מהזווית הזו: נושא הלידה הוא מושתק לחלוטין, אין לגיטימציה להשוות חוויות לידה או לשאול בפרטי פרטים, כשהמיתוס הוא: "שוכחים.." למה? למה לשכוח? כי כולם תופסים את זה כטראומה נוראית.[/u]
גם אם זה נכון, אנחנו יכולות לעשות המון כדי לשנות את זה, ויחסית בקלות; פשוט לדבר!
להפסיק לפחד לדבר על זה.
לספר כל הזמן ולכל מי שמוכן לשמוע, לא לחפש דווקא את קהל היעד ה"טבעי" לסיפורי לידה, קרי נשים בהריון.
והראשונות שכדאי לחשוף אותן הן נשים צעירות לפני הריון ראשון.
שמתי לב שאני ממש נרתעת מלשתף אותן כי אני חוששת להפחיד אותן וגם מרגישה שהן לא מעוניינות כ"כ.
אולי בגלל זה יש הסתרה והשתקה, מהפחד להפחיד. שחו"ח לא נגרום למישהי לשנות את דעתה.

[u]אשמח לשמוע יותר על מה שעברת, אם את מוכנה לספר.[/u]
בלוג ההריון של נתנאל ואח"כ ההתמודדות שלי עם האובדן שלו מרוח פה על יותר מדף אחד באתר... אפשר למצוא אותם דרך [po]מדור הריון ולידה[/po] (מקווה שהצלחתי עם הקישור)
אולי באמת חסר את המשך הסיפור - הטיפול וההכנה להריון שאחריו וההריון עצמו. סיפור הלידה גם הוא נמצא פה. (יש לו שם נורא ארוך, תחפשי VBA2C)

ברור שכאן באתר יש לגיטימציה לספר ולדבר. ברור. זה כל כך עזר לי, שאין לך מושג.

מיכל, התרגשתי לקבל את תגובתך. את צודקת, יש כלים שעשויים לעזור כשיש מוכנות ונכונות. אני חושבת שזה גם קשור לאומץ לעמוד אל מול חרדת אין גדולה מאד ולצאת ממנה החוצא, להפסיק לשתוק, ולהפסיק לשתק. אשמח לשמוע יותר על מה שעברת, אם את מוכנה לספר (כמובן אבין גם אם לא).
או-רורה, זה אכן מזוויע מה שאת מספרת. כמה עוולות נעשו ונעשות שם... בחדרי היולדות...
שם במרחקים, איך מתמודדים עם הידיעה שהתינוקת לא נושמת?איך חיים את הרגעים והשעות הללו?...
דבי.

הי דבי, תודה שוב על התגובה, את שוב מעוררת אותי למחשבה...
(רק רציתי לתקן את הניסוח שלי לגבי הלידה - אני ידעתי שביתי לא נושמת כל אותו הזמן, רק לא עודכנתי מייד כשמצבה השתפר, אלא כעבור מס' שעות)

[u]נושא הלידה הוא מושתק לחלוטין, אין לגיטימציה להשוות חוויות לידה או לשאול בפרטי פרטים, כשהמיתוס הוא: "שוכחים.."[/u]
איפה אין לגיטימציה?
בטח לא פה באתר הזה, שיש בו אינדקס שלם של [po]סיפורי לידה[/po]...

דבי, מה שכתבת הוא מאוד חכם ויש בו הרבה הגיון.

אני רוצה דווקא להתייחס אליו מהזווית הזו: נושא הלידה הוא מושתק לחלוטין, אין לגיטימציה להשוות חוויות לידה או לשאול בפרטי פרטים, כשהמיתוס הוא: "שוכחים.." למה? למה לשכוח? כי כולם תופסים את זה כטראומה נוראית.

בימי עבר, אני משערת שהכאב לא היה פחות אבל יכולת ההתמודדות הייתה טובה יותר, כי נשים, לפני שהן ילדו לראשונה, נכחו בכמה לידות לפחות, כמסייעות, אחיות וכ"ו, הלידה הייתה בבית והשתלבה לחלוטין במארג החיים הרגיל, לא היה מסתורין ולא הייתה האפלה.


נשים התייחסו ללידה כפי שהיא אמורה להיות: המשך טבעי של ההריון, חלק מהיום יום. לא גררו נשים למציאות בית חולימית אחרת, שונה, בלי אנשים מוכרים.
והרי כאב, קודם להיותו פיזי הוא פסיכלווגי.


אמא שלי סיפרה לי שכשהיא ילדה, הייתה וילון לידה יולדת שמאוד כאב לה ומסיבה כלשהי לא סיממו אותה עם טשטוש.
היא צעקה בכאבי צירים מתקדמים, ואחד הרופאים פשוט נתן לה סטירה.
זה משגע אותי.
היום אולי לא יעשו את זה, אבל עליי למשל צעקו : "את רואה, את לא עומדת בכאב, קחי אפידורל!"

דבי, את כותבת ממש יפה!
אני מסכימה כמעט עם כל מה שאת אומרת, ובתור מי שברחם האישית שלה [u]קיים זיכרון משתק של אובדן ושכול[/u]
אני מסכימה עוד יותר.
זה אכן מקשה מאוד ומכאיב.
א-ב-ל
אני לא חושבת ש{{}}[u]לא ניתן לרפא אותה במדיטציות, יוגה, תרופות הומיאופתיות או דמיון מודרך...[/u]
אלה הם רק כלים, אם יש מוכנות אמיתית ל{{}}[u]התייצבות אל מול רובד קיומי-רוחני-רגשי-גופני לא מדובר, המשותף לנשים באשר הן???[/u]
הכלים האלה יכולים מאוד לעזור.
אני נאלצתי להתמודד עם הפחד הקמאי הזה, כי הוא פרטי שלי. אני משערת שיותר קשה להחליט לעשות זאת כשמדובר במשהו קולקטיבי והיסטורי.
השתמשתי בכלים האלה ומתוך השחרור של הפחד הזה והריפוי של הרחם, הלידה אמנם כאבה מאוד אבל היכולת שלי להחלים מהכאב כנראה היתה יותר טובה.

שם במרחקים, שלום, ואני מתארת לעצמי כמה קשה היה לדעת, גם אם בדיעבד, שבתך היתה בסכנה כה גדולה. רציתי להדגיש שכשכתבתי על אובדן, התכוונתי גם לאובדן של ילד במהלך החיים, לא רק לאובדן במהלך לידה. והנושא הזה קשה, ולדעתי שיתק ומשתק נשים במובנים רבים, כשהן בכלל לא מודעות לכך. אבל הניפלא והמופלא , הוא, שיש לרחם את היכולת ללכת אל מעבר לאימה, ולהעז להעניק חיים, למרות הפחד והכאב. ואני מאמינה שבכל פעם שהיא תומכת בחיים חדשים ויציאתם לעולם, היא מאפשרת את לידתן של אפשרויות חדשות של התהוות והתממשות עבור האישה לעבר חיים שלמים ומלאים יותר, שיש בהם פחות שיתוק והכחשה, ויותר שלמות ומימוש.

מרתק!
במיוחד לאור העובדה שביתי התנדנדה לה בין שני עולמות במשך כ - 45 דקות מהלידה עד שהחלה לנשום בעצמה, אולם עברו מס' שעות עד שאני עודכנתי על מצבה. בנוסף מתקשר לי לבעיות "רחם" רציניות שאתן התמודדתי לפני שנים לא רבות.
רוצה לקרוא עוד על התאוריה שלך, בבקשה המשיכי לכתוב.

אני מאמינה שבגוף הנשי , ובאופן ספציפי יותר ברחם הנשית, קיים זיכרון משתק של אובדן ושכול. זה נשמע אולי טפשי, אבל כל אם תסכים שאובדן פרי הבטן, אובדן הילד, הוא אולי הדבר האיום ביותר שיכול לקרות. גוף האם בורא, יוצר, מזין, מחייה, מגדל את התינוק בתוכו תוך הענקה והתמסרות טוטאלית. גופה של האם מופקד על ההגנה על אותו תינוק. כיצד חשו אימהות במהלך הדורות כשאיבדו את ילדיהן ? חווית האובדן האימהי ייצרה ויוצרת כאב אינסופי, משתק. זוהי חוויה החרוטה בזיכרון הגופני של כל אישה, גם אם היא באופן אישי לא עברה אובדן כזה. אני סבורה שהגוף הנשי כחלק מישות נשית משותפת מכיל חרדה עצומהמאובדן, מהכשלון שבהגנה על העובר. לכן משהו בגוף מתנגד לתהליך הפתיחה המתרחש בגוף בעת לידה. ברב המיקרים תהליך הפתיחה הנדרש מתרחש- כוח החיים מתגבר על החרדה האימתנית, אך המחיר הוא כאב נוראי. אולי אם נתבונן לחרדה הקיומית הזו בעניים, כל אחת בדרכה, אולי אם נתחייב לתהליך אמיתי של אחריות נשית קולקטיבית, אולי אז גם הגוף הנשי כגוף פרטי, וגם הגוף הנשי כחלק מישות נשית כללית, יחלו להחלים .

ל-רוצה להיות אני,
אני שמחה על הרצון לקרוא כי הרבה פעמים אני נתקלת בנשים שלא מבינות מדוע אני בכלל מעסיקה עצמי עם המחשבות הללו. עבורן הלידה היא טראומה שלא צריך לדבר עליה יותר מדי. אני בהחלט מאמינה שהריון ולידה הן נושא מושתק. מתייחסים אליו כתהליך הכרחי להבאת ילדים, אך זה תהליך שנוגע , לדעתי ברבדים העמוקים ביותר שלנו, כנשים.

דבי, גם אני אשמח לקרוא עוד על מחשבותייך בנושא. מאד מעניין.

דבי, אני אשמח לקרוא עוד.

ילדתי לפני שמונה חודשים, ואני עדיין מרגישה כמו אחרי לידה במובנים רבים. היתה זו לידתי השלישית, הכואבת ביותר, האלימה ביותר, האגרסיבית ביותר. ללא התערבויות, ללא משכחי כאבים, "טבעית", עם מיילדת פרטית שכביכול "הגנה" עלי מהרופאים, שמרה שלא אקרע... ובכל זאת, לידה בה הרגשתי צלובה, מיוסרת, ועוררה בי את השאלה- מדוע זה אמור כל כך לכאוב???
ואני מכירה את ההסברים של "כך הגוף מכריח אותך להיות נוכחת", אבל זה לא משכנע. הגוף , או הטבע, היו יכולים ליצור תחושת אינטינסיביות בלי הכאב המייסר והקורע. כמי שמאמינה בטבע ובתבונתו, ולגמרי לא קונה את סיפורי ה"חטא הקדמון " של האישה, אני עוסקת בשאלה הזו שוב ושוב, ומרגישה שיש כאן משהו עמוק יותר שלא קשור לאם אנחנו מצפות שיכאב או לא, אלא למשהו שקשור למאבק של הגוף נגד עצמו. למאבק של הגופניות הנשית נגד עצמה. כלומר- הגוף פועל כדי להפתח, לצורך מעבר התינוק, מעבר החיים החדשים, אך מנגד, ישנה התנגדות של כוח אחר בגוף, אולי הפחד, ולא רק הפחד של האישה מהלידה, אלא חרדה קדומה הרבה יותר, חרדה הנטועה בתאים הנשיים, בזיכרון התאי הנשי- האימהי...ואולי ההתנגדות הזו היא שיוצרת את הכאב האימתני של הצירים . אולי המחשבות האלה לא קשורות לדף הזה, אך הן התחזקו אחרי קריאת הדף והזדהות מוחלטת איתו. כל כך מדגישים בגישה הטבעית- הגוף יודע ללדת. האישה נולדה כדי ללדת. אך האם בהכרח הגוף הנשי שלנו "מוכן" תמיד ללדת? מוכן לשחרר את התינוק הפגיע הזהמתוך הרחם המגוננת, לעולם שם החוץ?? אולי קיימת כאן חרדה קיומית שלא מספיק מתייחסים אליה...ולא ניתן לרפא אותה במדיטציות, יוגה, תרופות הומיאופתיות או דמיון מודרך... ובטח לא בנרות, קטורת, או אפילו לידת בית... אולי נדרשת כאן התייצבות אל מול רובד קיומי-רוחני-רגשי-גופני לא מדובר, המשותף לנשים באשר הן???

[po]שם במרחקים[/po] שלום שוב,
עברתי טיפול קצר מועד (כמה שבועות) אצל פסיכולוגית המתמחה בטיפול קוגניטיבי- התנהגותי.
אני לא יודעת מה עזר יותר- הדיבור על העניינים או הזמן שחלף... אך הרגשתי שהטיפול מקל מאד.
בהצלחה...

תודה על ששתפת אותנו בחוויה שלך .
למדתי המון מניסיונך.

כי האפידורל מצריך התמסרות לתנאי בית-חולים.
גם זה מוכר לי. ומפחיד אותי יותר.

מה היה אם היה אפידורל בבית?
הפעם הייתי בטוחה שנעשה שימוש בבריכה, כי המים, כך הבטיחו לי, משככים כאבים.
כשהיו צירים הלכתי והלכתי והלכתי.
וכשלא יכולתי ללכת יותר ביקשתי בריכה.
והמיילדת אמרה שכבר אין טעם - עד שהיא והאיש יכינו אותה כבר לא יהיה בה צורך.

אני מעדיפה את תנאי הבית.
ההימנעות משיכוך כאבים נגזרת מהם.

איך,
אם ידעת מראש שזו תהיה תופת בפעם השניה, למה בעצם לא בחרת ללדת עם אפידורל? האם גם בעתיד תבחרי ללדת ללא שיכוך כאבים?
(שואלת בשיא הרצינות. יש לי התלבטות לא קטנה בנושא)

המממ...
כן. זה עוזר לדבר על זה.
זה בעיקר עוזר לא להכחיש את זה.
לפעמים מקבלים תגובות לא נעימות מנשים שחושבות שתפקידן לחנך אותך ל.... לא יודעת למה...
אבל בגדול התגובות הן לרוב משתתפות ואכפתיות.

אבל התכוונת "לדבר על זה בטיפול".
אני עשיתי כל מיני דברים, יריתי בהרבה כיוונים.
עם זאת, אני חושבת שמה שעזר בסיבוב השני זה בעיקר שכבר ידעתי למה אני נכנסת. הייתי מוכנה "על-באמת".
גם בגלל שסירבתי להקשיב לכל [po]הנשמות הטובות[/po] שניסו לספר לי שזה כאב טוב ושאפשר להתמודד איתו וכל מיני שטויות כאלה. בפעם הראשונה [b]ידעתי[/b] שאוכל להתמודד איתו-- אך כשלתי בכך. בפעם השניה פשוט ידעתי שלא אוכל, שפני האל אינם מתגלים לי בצירים ושאני לא הפכת לאמזונה-אם-כל-הנשים-כולן או משהו כזה. ידעתי שבהיכנסי להריון הסכמתי לשוב אל התופת ולהביא משם עוד בת. וזהו.
עצם העובדה שסירבתי לשכוח את הקשיים הקלה עלי מאוד את המסע.
לא שלא עשיתי הרבה עבודה על עצמי בהריון, עשיתי (שחזור גלגולים, "דבש מסלע" ועוד כל מיני...) - אבל אני מרגישה שההבדל הגדול היה נעוץ בעובדה שכבר ידעתי במה מדובר.

אתמול הינו בנצרת וחבר אמר שבערבית משמעות הכינוי שהדבקנו לקטנה הוא - "זה שהוצל" - כלומר- מי שהצילו אותו. (זה שם של גבר בערבית)
לאיש זה לא התחבר בכלל, אבל אני ידעתי שזה מדייק -- כל ההריון שלה ידעתי שאני נכנסת בחזרה אל התופת להציל עוד נשמה.
אז בסדר.
בפעם השניה ידעתי מה אני עושה.

[hr]
ועוד משהו - תודה, תודה לכן נשים יקרות על שאתן כותבות כאן.
אל תתנו למישהו לתת לכן תחושה שהרגשות שלכן אינם לגיטימיים או לוקים במשהו.
אתן לא "צריכות" להרגיש שום דבר אחר ממה שאתן מרגישות.
קודם לכל - התאבלו על שיש להתאבל בעולם הרגשי שלכן, הכל טוב ונכון ומתאים עבורכן. הכל, פרט להדחקת הרגשות, יש לומר.

תודה גדולה לכן {@

תודה "רוצה להצטרף" על העידוד.
אם לא אכפת לך לשתף, אשמח לדעת באיזה סוג של טיפול נעזרת (והאם"לדבר על זה" זה באמת עוזר...).
תודה וסופשבוע נעים.

היי [po]שם במרחקים[/po],
מחזקת את ידייך.
שלושה חודשים לאחר הלידה הזכרונות עדיין מאד טריים. אצלי, עם הזמן, התחושה נעשית פחות קשה. (-:
החלמה מהירה וכל טוב

"איך היתה הלידה" היקרה,
תודה לך על כתיבתך המדויקת כל כך.בדמעות קראתי את שכתבת ואני עדיין לא מסוגלת לכתוב בעצמי. שלושה חודשים לאחר הלידה ואני עדיין "בסרט" איום ונוראה של הכאב הזה. איכשהו הצלחתי לעמוד ב28 שעות של צירים (מתוכן14 בצרחות אימה וכאב)בציפיה לאותו רגע קסום (ונטול התערבות- כמובטח בלידת בית) בו אפגוש את פרי בטני. אך לצערי ילדתי נלקחה ממני מיד עם לידתה ונותרתי ריקה ומפורקת בלי ביתי ובלי בעלי. עקב פציעתי בלידה לא פגשתי את ביתי עד כ 24 שעות לאחר הלידה.24 שעות ללא שינה או מנוחה, זמן בו כל שיכולתי לעשות הוא לשחזר שוב ושוב בליבי ובגופי את עוצמת כאב הצירים הנוראה.מוזר איך שבכל הסיטואציה האיומה הזאת עוד הייתי עסוקה ברגשות אשם ובושה על התנהגותי "הלא ספורטיבית" וההיסטרית תוך כדי הלידה...
אני עדיין בטיפול אינטנסיבי לשיקום הגוף הפצוע. ובקרוב אצטרף אל "בטראומה" לטיפול גם בנפש.
מנחם לדעת שאני לא לבד. תודה לכולכן על האומץ לשתף והכתיבה הכנה.

[u]אני מציגה את הדברים כמו שהם, ואני רואה את זה אפילו כסוג של שליחות - לשבור את קשר השתיקה[/u]
כן...גם אני.
אם אני שואלת את עצמי מה היה לי הכי קשה בלידה ובימים הראשונים עם התינוק בבית אז מעבר לכאבים הנוראיים (שהיו נוראיים עד כדי רצון למות) ומעבר לקושי בטיפול הטכני בתינוק קטן, כל הזמן עברו לי מחשבות בראש- משהו לא בסדר, אני לא בסדר, למה אני לא חזקה יותר? למה אני לא כמו אחרות שבשבילן זו התמודדות סבירה ואפילו מעצימה? עד היום אני מרגישה ככה עם עצמי למרות שראציונלית הבנתי מזמן שאני בסדר גמור ושאין שום סיבה להלקות עצמי על כך שהיה לי קשה...
מאחלת לך שתרגישי טוב, שהטיפול יהיה מעצים (-;) (גם אני נעזרתי בטיפול ואני מרגישה שזה היה חשוב) ומאחלת לכולנו יותר פתיחות ושיתוף

"רוצה להצטרף" יקרה, תראי, היום באמת קשה לי לדמיין איך נשים ילדו לפני המצאת האינטרנט והפורומים... :-) אבל האמת היא שלמרות שקראתי הכל וידעתי שיהיה נורא קשה (אני מתייחסת עכשיו להסתגלות הראשונית לתינוק) - עדיין היה נורא נורא קשה, כלומר עצם הידיעה אולי מרככת קצת את ההלם אבל עדיין, ההלם קיים (אצלי לפחות).
בעניין הלידה - אני חייבת לציין שקראתי המון, המון סיפורי לידה, אבל עד שקראתי את הסיפור של "איך היתה הלידה" לא מצאתי שום טקסט שהצליח לבטא את עוצמת הכאבים שחוויתי. אולי זה פשוט בגלל שיש לה כישרון כתיבה (ויש לה, ללא ספק), ואולי זה בגלל שבאמת רוב הנשים לא חוות עוצמה כזאת של כאבים, ואולי שניהם. על הקשיים בגידול התינוק דווקא קראתי המון, כך שזה לא הפתיע אותי (אם כי היה מאד, מאד, מאד קשה בהתחלה).
ולעניין השמות הבדויים - תראי, כששואלים אותי איך היתה הלידה או איך עם התינוק אני מקפידה מאד לספר את האמת, כל האמת ורק האמת. בדרך כלל אני מזהירה לפני כן, ומיידעת את השואל (בדרך כלל שואלת) שהיא יכולה להתחרט. אני מציגה את הדברים כמו שהם, ואני רואה את זה אפילו כסוג של שליחות - לשבור את קשר השתיקה (שבתכלס לא ממש ברור לי למה הוא קיים. מה הקטע לספר שהכל ורוד? הרי כל מי שעבר את זה בסופו של דבר יודע שזה לא).
אז זהו. השבוע אני מתחילה טיפול פסיכולוגי ומקווה מאד שזה יעזור לי לצאת מזה. כרגע הלידה מבחינתי היא פצע פתוח ואני בקושי מסוגלת לדבר על זה בלי להתחיל לדמוע. באסה.

"איך היתה הלידה" ו"בטראומה" יקרות,
כמוכן כמוני- הזדהתי מאד ונעים לדעת שאני לא לבד.ילדתי לפני 7 חודשים ועדיין מרגישה בפוסט טראומה.
גם אני חושבת שיש שתיקת אמהות בנושא. גם אלה המספרות על הקושי בלידה ובחוויות גידול הילדים אחר כך, גם הן לרוב לא מספרות הכל ומעדיפות להמעיט בקשיים ולהתמקד בטוב וכך להתפס כנשים חזקות ונשיות, אמהות למופת...
שמחה שלפחות באינטרנט ניתן לחלוק את הרגשות הקשים אך באותה נשימה מזכירה לעצמי שגם אתן וגם אני כותבות כאן בעילום שם ונראה לי שזה אומר הכל...
((-))

לכותבת "איך היתה הלידה" -אני לא גולשת כאן בדרך כלל ולא ממש מכירה את כללי הבית, אז אני מקווה שתראי את ההערה שלי. הופניתי לכאן מאחד הפורומים בתפוז. התרגשתי מאד לקרוא את הסיפור שלך, כי מצאתי בו את עצמי. זו הפעם הראשונה עבורי בה מישהי מתארת באופן כל כך מדויק את התחושות שהרגשתי בזמן הצירים. אפילו אני, לעצמי, לא הצלחתי לתאר את זה בצורה כל כך חדה וברורה. הרגשתי ממש כמוך, מילה במילה (למרות שסיפור הלידה באופן כללי היה שונה לחלוטין והתפתח לכיוונים מאד לא טובים). בכל סיפורי הלידה שקראתי ושמעתי לא הצלחתי למצוא מישהי שהרגישה כמוני, שמזדהה עם הכאב האיום שהרגשתי. חשבתי שאני יוצאת דופן, שכאבי הצירים שלי היו יוצאי דופן, שאף אחת בעולם לא חוותה את מה שאני חוויתי. הרגשתי קצת כמו חייזר, כמו הילד שצועק "המלך הוא עירום" ואף אחד לא יודע על מה הוא מדבר. אני לא מצליחה להבין את אלה שאומרות "שוכחים", כאבי הצירים צרובים לי בזיכרון ונדמה שלעולם לא יעלמו משם. ובאיזשהו מקום אני לא רוצה שייעלמו משם, כדי שלא אשכח ואתפתה להיכנס שוב להריון. היה לי חשוב לכתוב לך, שתדעי שעזרת לי כל כך, בעצם הידיעה שיש עוד מישהי בעולם (וירטואלית עבורי, אז מה) שיכולה להבין את מה שעברתי. איך יוצאים מהטראומה? איך ממשיכים הלאה בחיים? איך נפטרים מהסיוטים בהקיץ? אולי אחרי הטיפול יהיו לי תשובות. ובינתיים - תודה לך. הכתיבה שלך מדהימה. ולמרות שאין לי מושג מי את, כנראה שכרגע את האדם הכי קרוב לי בעולם.

[po]אמא נמש[/po], אני לא יודעת על דפים מתאימים אחרים, אך את יכולה לקראו את הסיפור לידה שלי בדך [po]הנקה השיעור שלי[/po].
קבלי ((-))

כמה מוזר
לא הצלחתי למצוא אף דף שעוסק ב...........נו איך לנסח
בפשטות,לא בעדינות
בלידה טראומטית,בכאב הנפשי הקשה הכרוך בלידה שהיתה כה רחוקה מהרצון
שהיתה כואבת בטרוף,מפחידה כל כך,שכמעט ונגמרה באסון.
רק הדף הזה מבין כל הכותרות נראה לי איכשהו קשור.
אז עד כה לא כתבתי את סיפור הלידה של בייבי נמש אך לאחרונה הבנתי שאת הסיפור הזה
אני סוחבת איתי כמו אבן ענקית שמקשה על הנשימה,גוש של צער שקשה לעכל
והחלטתי (אחרי שנה) לעשות איזו עבודה מתקנת עם עצמי ורציתי לקרוא על חוויות של אחרות ואין
לא מאמינה שבאתר האינסופי הזה אין דף מתאים,בטוח יש,נכון?

כאב. מאד מאד מאד כאב.
כאב נפלא. כאב מקדם, כאב מעצים, כאב כמעט בלתי נסבל, כאב פשוט כואב
ועם כלזה, כאב שחלף כמעט מיד עם צאתה של האיילה לאויר העולם.

אולי חשבתי במקום מסוים, שבגלל שהפעם זה יהיה טבעי, זה פחות יכאב, כאילו שכנעתי את עצמי שבכל מקרה זה כואב (וזה אכן כאב בלידה הראשונה למרות ואולי בגלל האפידורל המיותר), אז עדיף שזה יהיה לגמרי טבעי.

אין מה להשוות ללדת עם משככים לעומת לידה טבעית. עלי האפידורל לא השפיע ברמת שיכוך הכאבים בלידה הראשונה, פשוט כאב לי נורא.
מה שכן, הרגשתי שהוא תקע לי לגמרי את הלידה.
ובכל זאת, מה שאני זוכרת מהלידה הראשונה הוא גם חוויה עוצמתית מאד, מרגשת, מרוממת, פגישה עם השכינה, עם אישי, עם עצמי, וכמובן עם דרור בכורי.

רק כשהחלמתי מהלידה ומהתפרים, יכולתי לשבת בשקט עם עצמי ולחשוב מה אני רוצה בפעם הבאה.

מצד אחד פחדתי יותר, כי כבר הבנתי מה משמעותו של הנס הזה שנקרא לידה. וכמה הכל הוא כחוט השערה, ואיזה נס זה לצאת בידיים מלאות.
בחרתי לא להתמקד בפחד הזה, אלא דווקא במקומות הטובים והאופטימיים יותר.

התכוננתי עם הדולה הנהדרת שלי, התאמנו על טכניקות להתמודד עם הכאב, רק בחלק מהם השתמשתי למשל בידיעה/הרגשה העמוקה מאד שבאה עם כל ציר, שהציר הזה עם כל כאביו, מקדם אותי לקראת איילה שלי.
התנועתיות עזרה לי מאד. גם בבית על הכדור ובמקלחת, וגם בעצם הלידה הפעילה בכריעה.

בתחושה שלי, כל זה גם עזר מאד ללידה להתקדם במהירות. ואכן, מתחילת הצירים עד הלידה עברו 6 שעות בלבד (לעומת 21 בלידה של דרורי) ומהרגע שהגעתי לבית החולים עד שילדתי, עברה בקושי חצי שעה.

וכן, הלידה הטבעית גם אפשרה לי התחברות מהירה ביותר עם איילה, ותחילת הנקה קלה משמעותית מאצל דרור (אבל זה לא קשור רק ללידה מן הסתם )

אז איך היתה הלידה? מיד כשאיילה יצאה, רציתי שוב. זאת אחת החוויות הכי חזקות שעברתי בחיים, חויה שחיברה אותי לעצמי, לאישי, לביתי,
חוייה נשית מעצימה אדירה.

מוכנה לותר על ההריון הבא אם אפשר ללדת פעמיים :-)

[u]אני זוכרת את הכאב של חוסר האונים הזה שרציתי שהכול רק יגמר בסיפור שלך ממש החזרת אותי למקום הזה חסר האונים , שצעקתי שזה יגמר כבר אפילו ששלב הלחיצות היה הכי קצר בעולם ורק ברגע האחרון פקעו לי את המים ואפילו שזזתי ורוב הלידה הייתי על 6 זה כאב כול כך כאב[/u]
כאילו שכתבתי את זה בעצמי.

לידה שניה, מדהימה לפי כל הכללים - חדר לידה טבעי, תנועתיות, נשימות, דולה, בעל מקסים, מיילדת תומכת, צוות מפרגן וסובלני ...
והכאב, הכאב הזה... שהמם אותי לחלוטין - למרות שזו לידה שניה והראשונה עוד הייתה עם פיטוצין ובלי נשימה ( [po]סיפור הלידה של [/po] [po]נהר זורם ביניהם[/po] ).
אך כניראה שזה כאב שממש אי אפשר לזכור (וגם לא כדאי) וחו"מ מסתבר שיש הבדל גדול בין ללחוץ החוצה 1,646 ק"ג (בלידה הראשונה - שבוע 30), לבין 3,030 ק"ג בלידה השניה (לפני חודש), ולדעתי זה בהחלט הכי גדול שאני (הקטנטנה) מסוגלת להוציא (יותר גדול מזה פשוט ישאר בבטן :-) ).

[po]ההולכת בדרכים[/po] אמרה המון דברים של טעם. לא חשבתי על הרעיונות שלה לפני כן אבל הם שווים הרבה מחשבה.
אני זוכרת שכשהתחילו לי הצירים הכאבים, בדרך לבי"ח באוטו, חשבתי "אז עכשו אני מבינה שזה לא צחוק, לידה ללא משכחי כאבים זה לרציניות בלבד". במהלך הלידה לא עלה בי שמץ של הרהור במשכחי כאבים (אני מהרציניות..) אבל הודעתי לבן זוגי שזו הלידה הראשונה והאחרונה...
אבל גם אני, כמו טושו, בשניה שנגמרה הלידה, או אולי כמה שעות אח"כ, רציתי שוב לעבור הריון ולידה. כל הארוע פשוט המם אותי. היומיים שאח"כ היתה בהם קדושה. לא האמנתי שקרה מה שקרה, הפלא המדהים הזה. מאז (ילדתי לפני חצי שנה) רוצה להיכנס שוב להריון.
אכן, כאב כפי שלא יכולתי לדמיין בכלל שיכאב, וגם אני שייכת לאלו שחשבו (והתבדו) שתנועות יפחיתו את הכאב, אבל אולי בלי הכאב החויה לא היתה עצומה כפי שהיתה.

אני חודש לפני לידה, ומרגישה שהדף הזה הוא הדבר הכי חשוב שקראתי בעניין (וקראתי מיליון סיפורי לידות וספרים כמו לידה פעילה וכו')
תודה

[url=http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=1345&msgid=94864029]זה לא כאב מתמשך, זה כאב אקוטי שהעלו אותו למקסימום האפשרי שבן אדם יכול לסבול לפני שהוא צונח ומת[/url]
ועוד כמה דברים.

<מתייקת>

אני זוכרת את הכאב של חוסר האונים הזה שרציתי שהכול רק יגמר בסיפור שלך ממש החזרת אותי למקום הזה חסר האונים , שצעקתי שזה יגמר כבר( הייתי בלידה בשניה שלי בבית החולים הראשונה היתה קיסרי בשבוע 28) אפילו ששלב הלחיצות היה הכי קצר בעולם ורק ברגע האחרון פקעו לי את המים ואפילו שזזתי ורוב הלידה הייתי על 6 זה כאב כול כך כאב , עזר לי מאוד התיאור שיש בספר טבעי ללדת באמת הרגשתי שזה הסוף שלי וכול כך צעקתי שיביאו לי אפידורל אבל עד שהאפידורל הגיע כבר הגעתי לסוף הלידה , אני מפחדת שאם אלד בבית לא יהיה לי מה לבקש כדי שיעזרו לי אולי אני כאשר אני מרגישה חסרת אונים כדי שיהיה לי איזה תוכנית גיבוי אולי הצוות בבית החולים יוכל לעזור לי, אני היום נמצאת בשבוע 10 אם יבטיחו לי מראש את אותה הלידה אז אני אסתדר בבית אבל אולי זה יכאב יותר אולי כאשר אכנס למקום של חוסר האונים בבית זה יהיה כואב יותר כי אין מה לבקש מאף אחד ???
אולי כשכאב הוא כאב + פחד מהציר הבא קל יותר לצעוק על מישהו שאת לא מכירה שיעשה משהו שאפילו אין לי מושג אם יעזור ?
אולי אני משקרת לעצמי כאשר אני רוצה ללדת בבית שאולי זה יעזור לכאב להיות יותר נוח?

תודה על הפתיחות שלך לגבי הכאב גרמת לי לשאול את עצמי שאלות אמיתיות נראה לאן זה יקח אותי בהחלטה איפה ללדת.

דרך אגב, בעניין התנועתיות בלידה, הקולות, הנשימות, הדמיון המודרך וכו'.
עד כמה שאני יודעת, או לפחות כך חוויתי, תפקידם של אלה הוא לא להקל על הכאב, אלא, לעזור ללידה להתקדם:לעובר להתברג , ולצוואר הרחם להימחק ולהיפתח. זה עוזר לא לתקוע את הלידה.
אני אף פעם לא התייחסתי אל אלה כאל משככי כאבים טבעיים.
אמנם לחיצה אחת ארוכה וחזקה בנקודה אחת מסויימת בגב הפחיתה אצלי את עוצמת הכאב, אבל עדיין זה היה מאוד מאוד כואב... זה רק הפחית קצת, לא שיכח...

[po]ההולכת בדרכים[/po] , אני מאוד מסכימה עם מה שכתבת, ותודה לך, [po]איך היתה הלידה[/po] , על פתיחת הדף הזה, אני מזדהה עד כאב עם דברייך בעניין הכאב...

בעייני, לידה יכולה להיות מעצימה, מאכזבת, לחבר למחוזות הנשיות או לגרום לצלילה למעמקי הדיכאון.
אני לא חושבת שזה קשור למקום הלידה או לאורכה, נראה לי שזה תלוי במקום שאנו נמצאות בו בחיים באותו זמן.
כמו שההולכת אמרה, כמה רשמים צברנו שם בבטן התחתונה, כמה מהם נחשפו ועלו למודע, כמה התווספו בין לידה ללידה...

הלידה הראשונה שלי היתה בבית חולים, 12 שעות של צירים, אוירה טיפה לחוצה בגלל גודל העובר, שעתיים וחצי צירי לחץ...
יום אחרי הלידה, אמרתי לבעלי שאני מוכנה [b]עכשיו[/b] לחזור לחדר לידה ולחוות את כל התהליך, עם כל הכאב, מהתחלה ועד הסוף...... הייתי מוקסמת, ונרגשת וגאה בעצמי...
במשך 6 שבועות אי אפשר היה להוריד ממני את החיוך.
אני הייתי בין הנשים שאמרו "כן, זה כואב, אבל..."
בלידה הזאת, הכאב באמת לא היווה חלק מרכזי בחוויית הלידה, לכן לא דיברתי עליו.

לפני חודש ילדתי את בני השני. בבית.
הפעם ציפיתי לחויה מעצימה עוד יותר,הרי אני יולדת בבית, אני כבר יודעת מה לעשות, איך לנשום, אני יודעת ללדת, כבר עשיתי את זה...

הלידה, מראש עד זנב ארכה 3 שעות, מתוכם רק שעתיים של צירים, אבל שעה אחת של צירים כ-ו-א-ב-י-ם !!!
רק שעה אחת, אבל מה שהשעה הזאת עשתה לי...
במשך כמה ימים הסתובבתי בבית מזועזעת עד עמקי נישמתי מעוצמות הכאב שחוויתי, הייתי בשוק.
חשבתי לעצמי שאני בחיים לא אלד יותר. אין סיכוי שאני אעבור את זה שוב.
הייתי כל כך עסוקה בלעבד את חוויית הכאב שלא יכולתי להרגיש כלום. לא אושר גדול על הלידה, והתינוק החדש, אפילו לא בכיתי בימים הראשונים של החלב. כלום. רק הכאב העסיק אותי.
כשהתחלתי לצאת מהשוק, תיסכל אותי שאני לא מרגישה שום התרוממות רוח לאחר לידה כל כך טובה ושלפי הספר אמורה להיות מעצימה...
גם עכשיו כשאני כותבת, לא נעים לי "להתלונן" על לידה כזאת מדהימה.
היא באמת היתה לידה מדהימה. אבל כואבת עד אימה.

היום, חודש אחרי, ברור לי שאלד עוד פעם. כנראה שהזמן באמת עושה את שלו.
בלידה הראשונה, הייתי אישה צעירה,שעוד לא התחברה או גילתה באמת את הנשיות שלה, שחוותה הריון תקין וזורם, הייתי נטולת חרדות, מלאה בתקוות, מין משהו מאוד תמים.
ללידה השניה הגעתי ממקום אחר לגמרי. אני כבר אמא. התעמתתי בשלוש השנים האלה עם הרבה ארועים מהעבר שלי, נחשפתי למגוון רחב יותר של רגשות. פגשתי עוצמות של רגשות שלא היו מוכרים לי אז.
פחד אמיתי לבריאותו של העובר. פחד שהשילייה לא תיפרד, כמו שקרה בלידה הראשונה.
הרבה פחד ישב שם, והרבה רגשות, שכנראה באו לידי ביטוי בכאב נורא חזק.

היום, חודש אחרי, אני מבינה שהלידה הזאת אכן העצימה אותי. אבל באופן צנוע יותר. מאוזן יותר. עוצמה שלא מובנת מאליה. ואולי בגלל זה היא עוצמתית יותר.

רק בשבוע האחרון התחלתי לשחזר את הלידה, להריץ אותה בדמיוני.
לא שכחתי את הכאב, הוא עוד שם, אין ספק.
אבל אני יותר מפוייסת איתו.

תודה על הדף הזה שנתן לי לגיטימציה לדבר על הכאב, בקול רם.
תמיד דיברתי עליו, זה כאב מדי כדי שאשתוק, אבל הרגשתי קצת מתנצלת על שאני מתלוננת על משהו שאני צריכה רק להודות עליו.

מקווה שעכשיו אוכל סוף סוף לכתוב את סיפור הלידה, ואני מבטיחה לך שלא אשכח להזכיר את הכאב... :-)

[u]מבחינתי, חלק גדול מהתרוממות הרוח ומהחיבור לנשיות שאפשר לחוות בלידה טבעית נובע מעצם העובדה שהגוף שלי ידע והצליח ללדת, שהגוף הנשי שלי מתפקד על פי ביולוגיה טהורה וראשונית שלא נעלמה מתחת לערימות של מחשבות, התניות, פחדים, הרגלים.[/u]
{@
אהבתי, מסכימה ומזדהה.

אני רוצה לכתוב על ההתנסות האישית שלי עם כאב בלידה, ואולי לתת זווית הסתכלות נוספת על כל הנושא.

מבחינתי, חלק גדול מהתרוממות הרוח ומהחיבור לנשיות שאפשר לחוות בלידה טבעית נובע מעצם העובדה שהגוף שלי ידע והצליח ללדת, שהגוף הנשי שלי מתפקד על פי ביולוגיה טהורה וראשונית שלא נעלמה מתחת לערימות של מחשבות, התניות, פחדים, הרגלים.
אותה [u]פיסיות טהורה[/u] היא בעבורי סוג של התעלות רוחנית לגמרי, והיא בכלל לא מובנת מאליה.
כשהיא איננה שם מסיבה כלשהיא, אז תבוא החוויה של המצוקה.
מעידים על כך דברים שמספרות נשים שעברו התערבויות רפואיות בלידה, גם אם היה בהן הכרח אמיתי והצלת חיים.
[po]רגשות לאחר ניתוח קיסרי[/po].
מכאן שעבורי, תחושת התעלות וסיפוק בלידה וממנה לא מותנים ב [po]לידה ללא כאב[/po].
גם אני ילדתי בלידת בית, לידה ראשונה ויחסית קצרה, ובהחלט כאב לי, כאבי תופת!
קיבלתי את זה כחלק מובן מאליו בלידה, ולא כל כך ניסיתי להשתמש בשיטות להפחתת הכאב.
לא היתה לי סבלנות לנשום או לדמיין, הנסיון <של הדולה לגרום לי> להתגבר על הכאב החטיא את המטרה עבורי,
הרגשתי שזה מכריח אותי להעמיד פנים, ותוך כדי הלידה גם אמרתי לה את זה <לא מנוסח ככה יפה, אבל ניחא :-) >
אני לא אומרת כמובן שכאב הכרחי בלידה.
אני מאמינה שזה כן אפשרי. אבל אם לא הולך, אז לא, ואין לי כוונה להתנצל על כך, אלא להשתמש בכך.

כאב בלידה הוא הדבר הכי טבעי בעולם.
באיזור הבטן התחתונה אנו צוברים כל החיים רשמים של פחד קיומי, של רגשות עמוקים כמו געגוע, הזדקקות, אימה ואלימות.
כמעט ברור מאליו שכשאיברים בבטן התחתונה מתכווצים נחווה על הדרך את כל אותם זכרונות רגשיים שהגוף שמר
מכל תקופת חיינו, ויש גם האומרים מגלגולים קודמים.
כל כאב שחוויתי בלידה ואחריה באיזור הרחם, נגע באופן כלשהו, לאו דווקא מודע, באחד מהרגשות האלו.
במהלך הלידה הרשיתי לעצמי לחוות את כל זה, את הנואשות ,את פחד המוות ,את הצורך בהגנה.
בכל פעם שנתתי לזה ביטוי, במילים, בצעקות, בבכי, בתפילה- הרגשתי איך הלידה מתקדמת, איך אני מאפשרת לה להתקדם.

בקיצור- אני לא חווה את הכאב ככשלון, לא שלי ולא של התאוריה התומכת בלידה טבעית ומעצימה.
מקווה שנפסיק לצפות מעצמנו להיות מושלמות. @}

[u]שהיתה לי ציפיה שהלידה תחבר אותי למחוזות חדשים של נשיות. שזו אינה רק ציפיה שלי ושלא רק אצלי היא נתאכזבה.[/u]

כשקראתי אותך לפני הלידה (השנייה שלי ) חייכתי לעצמי במבוכה - הנה מישהי שמנסה להפחיד אותי ולהוציא לי את כל האומץ , ואני לא אתן לה. כנראה היה לה קשה כי היא פחדנית / לא מחוברת/ לא יודעת להתמודד עם החיים וכו', שכן לידה היא חוויה מעצימה, מדהימה, ראשונית וכו' ורק המערכת הרפואית מונעת מזה להיות ככה.

עכשיו ילדתי ואני קוראת הכל שוב ומזדהה.

גם לי היתה לידה "קלה", שהתקדמה "לפי הספר", בלי התערבות, בלי תפרים עם תמיכה מלאה של בן זוגי ושל דולה , תנועתית, יצירתית וכו'.
[b]בקיצור, גם לי כאב עד אימה.[/b]

לא בכיתי, ולא שקעתי לרחמים עצמיים כי בלידה הקודמת למדתי מה עוזר לי לא להגיע למקום הזה .

מצד שני גם לא התרוממתי , וכלכך האמנתי שאתרומם ואגיע למחוזות רוחניים של נשיות קמאית ונשמות מרחפות...

ממש האמנתי שאם אנטרל את המערכת הרפואית, אתנועע, אנשום, אדמיין, וכו', בלידה עצמה כבר תרים ותישא אותי לשם, למחוזות הבריאה. עשיתי הכל ונחשי מה? כאב . כאב וכאב יותר וכאב יותר ויותר והכאב היה בלתי נסבל, ונכנסתי להיסטריה (שלב המעבר) ופתאום רציתי ללחוץ ולחצתי ונולדה לי תינוקת מהממת.
זהו. רק זה.
פיסיות טהורה.
כאב לידה ולידה.
"בעצב תלדי בנים " (וגם בנות :-) )

וזה מאכזב...

אמא שלי אמרה לי שהלידות שלה לא כאבו כלל.
מנסיונה לידה זה לא דבר כואב, כאבי מחזור כואבים הרבה יותר.
מודה שהופתעתי כשהגעתי ללידה וגיליתי שיש המון כאב בלידה, אבל אני משוכנעת שיש נשים שבשבילן זה לא כואב.
אני משוכנעת שלאמא שלי זה באמת לא כאב.
אמא שלי כמעט בכלל לא התלוננה על כאב בשום התמודדות (לא רק בלידה), כנראה שיש לה כח סבל רב יותר.
אני מרגישה כאב ומבטאת כאב הרבה יותר ממנה ועל כן כאב לי הרבה יותר. לדעתי זה בטוח עניין של גישה.
לא מתכוונת להגיד שאם תשתנה הגישה גם הלידה לא תכאב, גישה במובן זה , זה עמוק יותר. גישה לחיים. משהו מהותי שלא משתנה, רק שבטוח יש נשים שבאמת לא כואב עד כדי סבל בלידה.

אחרי הלידה הראשונה שלי כששאלתי את אמא שלי למה היא אמרה שלא כואב היא אמרה, שצירים בעיניה זה לא כאב אלא יותר תחושת לחץ וכיווץ שעוברת תוך זמן קצר.
אני בהחלט יכולה להגיד שצירים זה הרבה דברים כולל [b]כאב[/b] ולעיתים גם כאב רב, אבל מה שמצאתי מרכזי בחווית הלידה הוא שכשהכל נגמר, (חוץ מזה שיש תינוק חדש פתאום וזה כמובן הכי מדהים) מבחינה הפיסית תחושת הריפיון בגוף, אחרי שכל הלחץ מגיע לשיא פתאום הכל נגמר ויש שקט ורוגע.
תחושת הרווחה הזאת לא היתה מתקיימת ללא הכאב והלחץ שבאו לפני כן.

[u]איך אף אחד לא אמר לי שזה כל כך כואב[/u]?
המשפט הזה חוזר בדף הזה.
אחרי שילדתי (ממש לא מזמן) - שאלתי את אמא שלי - "איך לא אמרת לי? הרי את יודעת? ואת בטח זוכרת את כאבי המחזור האיומים שהיו לי כנערה, אלה שהכניעו אותי, והכניסו אותי למיטה למשך 24 שעות כל חודש עם מששכי כאבים מאוד מאוד חזקים. אז איך לא אמרת לי?"
והתשובה שלה - לא ידעתי! היא לא זכרה את הסיוט שלי, למרות שכשהזכרתי היא נזכרה וגם נזכרה כמה היה לה קשה להתמודד עם הסבל שלי.
אבל כאב הוא דבר סובייקטיבי. איך אפשר להסביר למישהו אחר כמה כואב? לא היו לה כאבי מחזור, וכנראה שגם הלידות לא מאוד כאבו לה, או שתפיסת הכאב שלה אחרת.
אני באמת לא חושבת שמישהו מנסה להעלים את הכאב, או לרמות או היולדות. כל אחד מספר על החויה שלו ויש נשים שהכאב, גם אם כאב מאוד, לא היה מרכזי ב [b]חוויה[/b].

תודה על הדף. אני יותר ממזדהה. הלידה שלי, לפנ כמעט חמש שנים, היתה אירוע מזעזע עבורי. מחריד. רק רציתי למות, להעלם, להקבר. לא חשבתי שזה יכול להיות כ"כ נורא.לא הבנתי איך נשים עושות את זה שוב.
אח"כ הלכתי ועשיתי קורס דולות, ליויתי לידות עים אפידורל, בלי אפידורל, עם טשטוש, עם פיטוצין. מלבד שתי נשים, לא נתקלתי באשה שלא סבלה, כאבה מאד, מעבר למה שחשבה שתוכל לסבול. בזמנו זה גרם לי לתהות מה הטעם לקחת אפידורל אם גם ככה את סובלת (אם לא אחרי הזריקה, אז לפני).
גם אני חושבת שיש קשר שתיקה כלשהו, לא אומרים כמה זה נורא, ואולי לא ניתן לקלוט את התחושה הפיזית משיחה בלבד. כמו שאי אפשר לתאר למישהו טעם של סושי, או לחילופין אורגזמה.
היום אני לא יודעת איך אלד שוב. איך אעשה צעד כזה... זה מאד מפחיד אותי. לדעתי דקה אחרי שאכנס להריון יתחילו נדודי השינה שלי לקראת הלידה.

לא התכוונתי לבטל את החוויה של אחרים, הכוונה שלי היתה לומר שבספר שמכין ללידה חשוב להכין גם לאפשרות שהלידה תהיה קשה וכואבת, והעובדה היא שבשביל המון נשים חווית הלידה היא קשה וכואבת (בגלל זה נותנים אפידורל בלידה). לא פסלתי את האפשרות שבשביל נשים אחרות חווית הלידה אינה מלווה בכאב, אלא שצריך לכלול בספר המכין ללדיה טבעית גם את הפן הזה.

[u]בסיפורי הלידה שבאתר (לא שאני מבקרת אותם) כמו גם בספר לידה פעילה הכאב לא תופס מקום מרכזי בחווית הלידה, בעוד שבמציאות הכאב הוא ההתמודדות המרכזית בלידה והוא גם "האתגר".[/u]
אני לא חושבת. אני בהחלט מאמינה שיש במציאות נשים שאצלן הכאב לא תופס מקום מרכזי בחווית הלידה.
אני חושבת שלא נכון לבטל את החוויה של נשים אחרות רק כי היא שונה מדי מהחוויה האישית שלנו. זה נכון גם למי שחוותה לידה כואבת וקשה וגם למי שחוותה לידה ללא כאבים.
ולכן, בתגובה לתמרוש רוש, אני לא חושבת שהספר של בלסקס הוא זיוף. הוא מתמקד בצדדים המעצימים והחיוביים של הלידה ואני חושבת שחשוב מאד להגיע ללידה בידיעה שזו יכולה להיות חוויה חיובית ומעצימה, ומה כדאי לעשות כדי להגדיל את הסיכוי לכך.
המיילדת שלי, אגב, הבהירה לי שחלק מהפינויים מהבית מתרחשים בגלל אי יכולת להתמודד עם הכאב.

אני גם התכוונתי ללדת בבית, התחלתי את הלידה בבית ואחרי 17 שעות של צירים כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה שמישהו יעשה משהו שזה יגמר, כאב לי נורא, כל הזמן חשבתי איך אף אחד לא אמר לי שזה כל כך כואב, ידעתי שזה כואב והתמודדתי בחיים עם המון כאבים, אבל לא תארתי לעצמי שזה עד כדי כך כואב.

גם אני קראתי את הספר לידה פעילה וגם תרגלתי נשימות יוגה והייתי בקשר עם המילדת שלי לפני הלידה. אבל אחרי 17 שעות של לידה, הרגשתי מרומה, הרגשתי שאף אחד לא הכין אותי לכאב הזה. כשדיברתי עם המילדת לפני הלידה על אפשרות של פינוי לבית חולים בכלל לא חשבתי על האפשרות שאני אגיע לבית חולים כי אני לא אוכל לעמוד בכאב.אחרי 17 שעות של צירים מתוכם 5 שעות של צירים צפופים מאוד ללא התקדמות בלידה ביקשתי לעבור לבית חולים, בשביל לקבל אפידורל. בסוף קיבלתי את תרחיש האימים שבנות רבות באתר הזה הזהירו מפניו, הגעתי לבית החולים כנועה מרוב כאב עייפה ומובסת. התחננתי לקבל את האפידורל, ומשם נתתי לצוות הרפואי לעשות מה שהם רצו - פקעו לי את המים נתנו לי זירוז שגרם לירידות בדופק של העובר ולבסוף במקום לחוות חוויה מעצימה של לידה סיימתי את המסע הכושל הזה על שולחן הניתוחים. למחרת תהיתי מאיפה היה לי את האומץ להחליט שאני יכולה ללדת בבית בלי שבכלל ידעתי מה זה לידה, לא הייתי מוכנה לכאב כזה ולדעתי אי אפשר להיות מוכן לזה.
למרות זאת, אני חושבת שבסיפורי הלידה שלנו יש מקום להיכנס לתוך הכאב ולספר באמת עד כמה זה כואב. בסיפורי הלידה שבאתר (לא שאני מבקרת אותם) כמו גם בספר לידה פעילה הכאב לא תופס מקום מרכזי בחווית הלידה, בעוד שבמציאות הכאב הוא ההתמודדות המרכזית בלידה והוא גם "האתגר".

היום אני חיה בתחושה של החמצה. אומנם אור שלי הוא ילד מקסים בריא ושלם (ועוד חודש בן שנה) והמתנה הכי גדולה שאפשר לקבל, אבל לא ילדתי אותו, בעיקר כי לא יכולתי לשאת את הכאב... יש בי חלק שמצפה לתיקון של החוויה הזאת בלידה הבאה, ואפילו חלק שרוצה להיכנס להריון רק בשסיל לחוות לידה...

[po]איך היתה הלידה[/po] , תודה, תודה שאת משתפת, את מאירה נקודה מאוד חזקה עבורי. הלילה חלמתי שאני יולדת. למען האמת, זכורה לי רק תחילתה של הלידה. הצירים מתחילים, ובבת אחת אני נזכרת בכאב, באובדן השליטה, באנטנסיביות של הלידה הקודמת. תחושה חזקה וברורה שרימיתי את עצמי, הדחקתי את כל העניין, וכל ההכנה שלי ללידה לא שווה כלום, כי לא התכוננתי בכלל לעוצמה הזאת, לסחף. בדיוק [u]תחושה של זיוף[/u] כמו שכתבה [po]תמרוש רוש[/po], רק לא לגבי איזה ספר או שיטה, אלא כלפי הזכרון הבוגדני. בבת אחת נזכרתי בתחושה קשה מאוד, שידעתי שמכאן והלאה רק תתגבר ותתגבר, ומיד הרגשתי מותשת וחרדה. אני כן זוכרת שהרגשתי במציאות שהלידה היתה טובה בסה"כ, אומנם בבית חולים אבל לידה טבעית, ללא משככי כאבים, ללא חתך, לא נורא ארוכה, השתחררנו מיד מבית החולים, הרגשתי נפלא כשהיא יצאה. היה כואב, כן, ממש עבודה קשה, אבל היה ביחד, ויצאה תינוקת אהובה. אז למה החלום השאיר בי אימה כזו? מזל שיש לי עוד שישה חודשים להתכונן, (טפו, טפו) כנראה שאני זקוקה להם מאוד

נקודה שאני רוצה להדגיש:
ב"לידה פעילה" (הספר הבאמת-משובח שכולן אוהבות להלל) היא כל כך מעלימה את הכאב, שהייתי חושבת שאם רק תעשי מה שהיא אומרת לך, את תלדי בקלי קלות, יהיה לך מאוד נעים להחליף תנוחות ולהיכנס למים ו/או לצאת מתוכם, חמותך תתן לך ללגום מי דבש בין הצירים, המיילדת תלטף אותך על הגב התחתון, ואולי אולי יהיה רגע או שניים של "אני לא יכולה יותר".
אצלי הספר הזה יצר תחושה של זיוף, בנושא הזה.
ואפילו תחושה של התנשאות מצד המחברת. אני לא אתייחס לכאב שלכן, כי הייתן יכולות לעשות את זה טוב יותר, ואם רק תקומו ותזוזו הכל יהיה טוב.
אז זהו, שלא.

איך היתה הלידה- קודם כל ((-))

(באתי לכתוב כאן על פחד מכאב, בהקשר של פחד מלידה שניה לאחר הכאב שחוו בראשונה. אך מצאתי שאין לי בעצם ממש מה להוסיף- רק תובנה קטנה לעצמי- אז לא אלאה את כולכן. כן אומר ש-)

לדעתי הדף הזה חשוב, בלי "אבל"ים ("כואב, אבל..."). גם אני לתומי חשבתי שהרבה יוגה, הכנה וכו' יעלימו או לפחות יקלו מאוד על הכאב בלידה. בתור אמא לעתיד, חשוב לי מאוד לדעת שלא תמיד זה כך, ושהכאב יכול להמם בעוצמתו גם עם הרבה הכנה.
אז תודה לך על הדף הזה! @}

מרגיעון הוא המשפט שמופיע בהדגשה צהובה מעל לקופסה שבה כותבים את התגובה. המשפט מופיע כשמתחילים לכתוב תגובה.

ראי גם: [po]מרגיעונים בצ'יק צ'ק[/po] ו-[po]שינויים בצ'יק צ'ק[/po]

סליחה, ממש לא קשור לדיון, ואפשר למחוק בהמשך. מה זה מרגיעון?

הגבתי לדברים של [po]איך היתה הלידה[/po]. בין יתר הדברים כתבתי: [u]רק בלידה השלישית הצלחתי יותר להבחין בין ה כאב לבין ה סבל - שהוא המשמעות שנתתי לכאב.[/u]

[po]איך היתה הלידה[/po] כתבה בהמשך: [u][ולהשלמת ההנאה, המרגיעון שלי בתגובה הזאת היה: קושי אינו בהכרח סבל][/u] .תהיתי אם זו תגובה צינית, במיוחד משום שהגיעה כחלק מתגובה שבה הכותבת הבהירה שהיא מבקשת בעיקר הקשבה, דבר שלא היה לי ברור בעת כתיבת תגובתי ולכן גם לא הקפדתי ליישם.

עכשיו אני קוראת ש [po]נסיכת השום[/po] כותבת:
[u]וגם יצא לי מרגיעון- קושי אינו בהכרח סבל[/u]

התבלבלתי לגמרי. זה טוב או רע?? :-)

[po]אמא נמש[/po]
מחבקת אותך (()) קראתי את הבלוג שלך בשלבי ההריון האחרונים, אבל לא קראתי סיפור לידה.

[u]את הצלקות שנשארו מהלידה אולי ירפא הזמן ואולי הרבה עבודה פנימית ואולי פשוט אלמד לחיות איתן בשלום[/u]
אולי.
מה שבטוח בעיני הוא שעכשו עוד כואב והמחשבות עוד משחזרות תחושות טראומטיות.
וזה בסדר.
כי זה כואב, כי זה קשה וזה מתיש ואחרי זה יש כל-כך הרבה דברים לעשות שקשה למצוא מקום גם להתמודדות עם החוויה שעברה עליך.
אני לא מרגישה שההדחקה של הרגשות האלה יכולה לעזור לנו ליצר חוויות טובות יותר בעתיד.
פה, בכל-אופן, מותר לך לספר על זה.

אם מה שכתבתי נשמע איכשהו כמו ביקורת, אפשר למחוק. למרות שהכוונה ממש לא היתה לבקר.

וגם יצא לי מרגיעון- קושי אינו בהכרח סבל. קשור?..................

[po]אמא נמש[/po] ,
אני הרגשתי בדיוק כמוך לאחר הלידה שלי, שהיתה בדיוק שנה לפני הלידה שלך. גם, שאלתי את עצמי רבות איך לעזאזל אוכל לעשות את זה עוד פעם?! למרות שתמיד היה לי ברור, ועוד יותר חזק לאחר שבני נולד, שיהיו עוד כמה וכמה כאלו.
כששאלתי את השאלה הזאת אנשים חיים ונושמים, שגם ילדו, תמיד אמרו שאני אשכח. ששוכחים את כל הכאב. שיש לו זיכרון מאוד קצר.
אני זוכרת שהתשובה הזאת נורא עיצבנה אותי.
אבל הנה, אני עומדת לאמר לך בדיוק את אותו הדבר. סך הכל ילדתי שנה לפניך, והאמת, ששכחתי כבר ממזמן. והתשוקה ללדת עוד פעם (למרות שאחכה עוד קצת...) כבר חזרה, עם הרבה סקרנות אם הפעם השנייה תהייה שונה, ואיך.
והנה, אז פתאום צץ לו הדף הזה, שמביא עוד בחורות עם מחשבות כל כך דומות לאלו שלי.