סמדר,
אני לא מכירה ולא מתיימרת להכיר את טווח הסיטואציות האפשרי, ולמען האמת, אני עושה לא מעט כדי להימנע מלהיקלע לסיטואציות לא נעימות, ומקווה גם לא להכיר את כל הטווח. אל אני מכירה את עצמי. יש לי 3 חברים בעולם, כולל בן הזוג שלי, ואני חושבת שזה יותר מידי וכבר מקשה עליי. אני לא אקרא למי שאפשרה לי להתקלח <ואני לא אגיד כל מה שאני חושבת על הסיטואציה הזו ודרכי הפתרון המתאימות בהרבה לאופי שלי, כי זה לא נושא הדף ואני גם ככה נודדת למחוזות רחוקים> חברה. כי זה סותר חלק מהאופי שלי. חלק מהותי מהאופי שלי. מצד שני, אפשר לדבר על המשמעות של המילה "חברה" שהיא דווקא לא חלק מהותי מהגדרתי העצמית.
ברור לי בהחלט שאם אאלץ מסיבה זו או אחרת לחיות בארץ שבה דוברים באנגלית אני אלמד לדבר אנגלית טוב, ואולי אפילו טוב מאוד. אבל כל זה לא נוגע לנושא הדף, אז אנסה לחזור עליו.
אני לא מקבלת את כללי הנימוס האלו מלכתחילה, משום שלדעתי הם לא מוסריים. פה בדף הזה אני מנסה לשכנע את נשות הדף לבחור מבין שתי אפשרויות מרכזיות: הראשונה, להודות בכך שהם לא מוסריים ולהחליף אותם בהיגיון הפשוט, שאותו תיארת בצורה מקסימה:
_ודוגמה קטנה, רק כדי להמחיש שבנסיבות חברתיות מי שהולך לקראת השני בנושא השפה הוא מי שיכול לעשות זאת יותר מהשני:
כשהיינו בארה"ב היתה בבית ספרו של בני מורה לעברית ששהתה בישראל שנה או יותר. רמת העברית שלה היתה פחות או יותר כמו רמת האנגלית שלי. האם תוכלי לנחש באיזו שפה דיברנו בינינו?
ובכן, היינו מחליפות שפה פעם בחצי דקה, בערך. במצב השוויון היחסי הזה הבדיקה "למי קשה יותר" היתה צריכה להיעשות כל הזמן ותוך כדי שיחה, משום שמדי משפט או שניים האיזון הזה השתנה._
כי כללי הנימוס לא הולכים לפי ההיגיון הזה. לדעתי, כללי הנימוס הם יוריסטיקות. בתור כאלו, הם מאפשרים לענות תשובה נכונה על השאלה "למי קשה יותר" רוב הזמן, אך גם לענות לה בצורה שגויה במקרים מסויימים, ולפי חוקיות מסויימת.
במובן הזה, על פני לדבוק בכללי הנימוס, לשקול כל מקרה לגופו.
האפשרות השניה היא להכיר בכך שכללי הנימוס פוגעים לעיתים באנשים, אך אין בנמצא אלטנטיבה טובה יותר, ולהישאר איתם.
שתי האפשרויות לגיטימיות.
מה שלי נראה שקורה בדף זה שכמה נשים בצורה בלתי תלויה הכחישו שוב ושוב את הבעייתיות המובנה בכללי הנימוס. ותחת הכחישו אני מתכוונת לא טענו שהכללים מוסריים ושעל המהגר ללמוד את השפה, שאלו טענות לגיטימיות בעיני, אלא טענו שוב ושוב שלא קשה לי, שנדמה לי, שאני אנסה להנות הסיטואציה, שבעצם אני יכולה לדבר, וכו'. ולי זה נראה כמו דיסוננס קוגנטיבי קלאסי. ולזה אני לא רגילה בבאופן.
עכשיו לחלק המעניין בדיון: השאלה התיאורטית של הגירה. שימי לב - תיאורטית, אני לא מדברת פה מניסיוני. מחלקת את הטיעון לשורות קצרות ומבנה של הסקה לוגית, כדי שאם את לא מסכימה עם הטיעון תוכלי להצביע איפה בדיוק נמצאת אי ההסכמה:
ישראל היא מדינה מערבית.
העולם המערבי גרם ללא מעט נזק בעולם השלישי.
לעולם המערבי חוב מוסרי כלפי העולם השלישי, שכן עושרו בא חלקית על חשבונם.
נניח מגיעים לפה פליטים מהעולם השלישי.
האם נכון להגיד שעליהם ללמוד את שפת הרוב? או שנכון להגיד שאנחנו חייבים להם? שבגללנו הם נאלצים לברוח מארצם מוכת המלחמה?
ואם כן, אז האם נכון להגיד שעליהם ללמוד את שפת הרוב?
אני לא חושבת שיש פתרון מעשי לא כולל למידת שפת הרוב על ידי המהגרים. מבחינה פרקטית זה לא עובד. אבל אני לא חושבת ששינוי כללי הנימוס כך שיקלו מעט על החיים למהגרים זו כזו הקרבה גדולה מצד הרוב.
ובנוגע לזה שיחשבו אותי לגסת רוח - זה יקרה בכל מקרה. כי כללי הנימוס המקובלים הם כאלו שכדי לנהוג על פיהם <לא רק בנושא הזה, באופן כללי> אאלץ להקריב הרבה מאוד ולפגוע קשות באיכות חיי.
ואני
לא אמרתי שעבור שיחות מקצועיות אני מוכנה להתאמץ, אלא שאני
יכולה. ההבדל בין יכולה ללא יכולה כל כך מסובך להבנה? מזכיר לי את זה:
http://www.youtube.com/watch?v=8WK144ZdxFU
ברור שה"יכולה" הוא לעת עתה. אבל לעת עתה, אני יכולה לקרוא ספר מקצועי ולהבין אותו, ולא יכולה לקרוא ספר עלילתי ברמה של ספר מבוגרים ולהבין אותו. שיחת נימוס היא בעייתית בשבילי גם בעבריתף באנגלית היא בלתי אפשרית.
אנשים מוזמנים לראות בי גסת רוח, זו בעיה שלהם. אבל את יודעת כמה זה מתסכל שבשם הנימוס אני אמורה לעשות דברים ש
אני לא יכולה לעשות, ולאנשים זה נראה בסדר, קביל, מצב שעלי להשלים איתו במקום להוביל איזה מאבק חברתי בנושא?