על ידי רוניתה_פיתה* » 27 יוני 2010, 22:43
אני בכוונה מלאה להתמיד. בינתיים נטע לא כל כך משתלב, ולא כל כך בא לו לבוא, לכן אני פחות מרגישה את הגמול על ההתארגנות. אבל זה יגיע.
הקשיים שלי משעממים, נובעים מהכבדות והאיטיות שלי - לקום ולהתארגן בזמן, בוקר לחוץ כזה של "לא נעשה עכשיו ככה וככה, כי אני רוצה שנצא לרמת הנדיב" כל הזמן, הוא משתגע, אני קצת באטרף של להכין משהו לאכול, לארוז את התיק לשניהם, סליחה, לשלושתנו, שיאכל ארוחת בוקר, שהיא תעשה את כל הקקי והפיפי במקומות הנכונים, שהוא בינתיים לא יתלוש לה איברים... הרבה "יאללה" כאלה, ממש פיטוצין אני בבקרים האלה (-: כל הזמן מזרזת (אותי ואותו).
ואז חם בדרך ופתאום לא בא לי, והחרדה החברתית שלי תמיד מופיעה באיזושהי רמה לפני כל מפגש חברתי. וכשמגיעים דווקא נעים בצל, ולא צריך כבר לארגן כלום. רק מופיעה לה תחושת התמנון הפיזית (הישבן נטוע על המחצלת, והזרועות שלוחות לכל עבר לטפל בכל בקשה של מישהו), וההתפזרות המנטלית שכבר פירטתי עליה. ולצערי הרב אני עדיין לוקה במחלת הקול בראש ששואל "איך נהוג פה?" המוכר יותר בתור "מה יגידו?" שזה גם מוסיף עומס בראש. ועוד הרבה יותר לצערי יש לי גם קול ששואל: "למה נטע לא מצטרף למשחק? למה כל מה שמעניין אותו זה לאכול את הסנדביץ' שהכנו לפני 20 דקות בבית?" (ואם נגעתי בכך בנקודה רגישה, נא קבלי את התנצלותי האמיתית!)
בסוף אנחנו תמיד חוזרים כשהוא כבר גמור מעייפות (כי הרי "רק הגענו", חייבים למצות את המפגש), ואני עסוקה בשכנועים, הפעם להיכנס לאוטו חזרה, וחם בדרך (אבל הוא נרדם), ולמזלי עד כה תמיד אבא היה בבית לקחת אותו ישר למיטה, ואני רק צריכה לפרוק את הכל, ו-ל ה י ר ג ע....
לא יודעת אם מה שכתבתי ברור. אין לי כח לקרוא. העיקר זו תחושת האטרף וההתשה.
ואם אין אטרף, אלא כניעה למצבים שנוצרים, אז פשוט לא נגיע (אולי ב-12:30) כמו בארוע הטרקטורים...
כיף לקשקש איתך (-: מחכה כבר לפגוש את כולכם ברביעי, ולהכיר חברים חדשים גם לאורי (-:
אני בכוונה מלאה להתמיד. בינתיים נטע לא כל כך משתלב, ולא כל כך בא לו לבוא, לכן אני פחות מרגישה את הגמול על ההתארגנות. אבל זה יגיע.
הקשיים שלי משעממים, נובעים מהכבדות והאיטיות שלי - לקום ולהתארגן בזמן, בוקר לחוץ כזה של "לא נעשה עכשיו ככה וככה, כי אני רוצה שנצא לרמת הנדיב" כל הזמן, הוא משתגע, אני קצת באטרף של להכין משהו לאכול, לארוז את התיק לשניהם, סליחה, לשלושתנו, שיאכל ארוחת בוקר, שהיא תעשה את כל הקקי והפיפי במקומות הנכונים, שהוא בינתיים לא יתלוש לה איברים... הרבה "יאללה" כאלה, ממש פיטוצין אני בבקרים האלה (-: כל הזמן מזרזת (אותי ואותו).
ואז חם בדרך ופתאום לא בא לי, והחרדה החברתית שלי [b]תמיד[/b] מופיעה באיזושהי רמה לפני כל מפגש חברתי. וכשמגיעים דווקא נעים בצל, ולא צריך כבר לארגן כלום. רק מופיעה לה תחושת התמנון הפיזית (הישבן נטוע על המחצלת, והזרועות שלוחות לכל עבר לטפל בכל בקשה של מישהו), וההתפזרות המנטלית שכבר פירטתי עליה. ולצערי הרב אני עדיין לוקה במחלת הקול בראש ששואל "איך נהוג פה?" המוכר יותר בתור "מה יגידו?" שזה גם מוסיף עומס בראש. ועוד הרבה יותר לצערי יש לי גם קול ששואל: "למה נטע לא מצטרף למשחק? למה כל מה שמעניין אותו זה לאכול את הסנדביץ' שהכנו לפני 20 דקות בבית?" (ואם נגעתי בכך בנקודה רגישה, נא קבלי את התנצלותי האמיתית!)
בסוף אנחנו תמיד חוזרים כשהוא כבר [b]גמור[/b] מעייפות (כי הרי "רק הגענו", חייבים למצות את המפגש), ואני עסוקה בשכנועים, הפעם להיכנס לאוטו חזרה, וחם בדרך (אבל הוא נרדם), ולמזלי עד כה תמיד אבא היה בבית לקחת אותו ישר למיטה, ואני רק צריכה לפרוק את הכל, ו-ל ה י ר ג ע....
לא יודעת אם מה שכתבתי ברור. אין לי כח לקרוא. העיקר זו תחושת האטרף וההתשה.
ואם אין אטרף, אלא כניעה למצבים שנוצרים, אז פשוט לא נגיע (אולי ב-12:30) כמו בארוע הטרקטורים...
כיף לקשקש איתך (-: מחכה כבר לפגוש את כולכם ברביעי, ולהכיר חברים חדשים גם לאורי (-: