על ידי צפריר_שפרון* » 06 אפריל 2007, 22:53
האושר אינו תלוי בדבר, רק בנכונות לאושר
אושר, הוא הרגשה נפשית, הכוללת תחושה גופנית, הנובעת מהלך הרוח, הנבחר על ידי הנפש, על מנת להתעלות, אל שיוויה, במובן הזה שכל צרכיה מסופקים, איננה חסרה דבר, ויכולה לרוות נחת רוח, במובן הזה שגם דעתה נחה.
סבל, הוא הרגשה נפשית, הכוללת תחושה גופנית, הנובעת מהלך רוח, הנבחר על ידי הנפש, על מנת להיבדל, אל נבדלותה, במובן הזה שמדגישה את הרצוי, ומצביעה על הפער בין הרצוי למצוי, ויכולה לרוות את סערת רוחה, במובן הזה של חשיבותה העצמית.
כאן, הגדרות כוללניות אלה, נמצאות מצביעות על העניין המרכזי, במובן הזה של היכולת למשוך את הרגע, את התחושה הזו, המסוימת.
משיכה זו של הרגע, נמצאת קלה לה לנפש, כאשר נמצאת מבדילה עצמה מהעולם, שכן, תנועה זו של הבדלה נדרשת לשם עצם קיומה, כנבדלת מופרדת, כ'אני'.
אז, דווקא סקירת החסר, הדגשת הפער הזה בין מה שמצוי לבין מה שהיתה רוצה, הסבל, נמצא כנושא, אותו קל לה-לנפש למשוך, שוב ושוב, ומתענגת על ההימשכות עצמה.
כאן, נתקלת הנפש בקושי, למשוך דווקא את רגעי ההתאחדות, עם כל היש, את רגעי האושר, בהם מאשרת הנפש לעצמה, את קיומה, מבלי שנדרשת להבדלתה, שכן ייחודה כבר מובטח לה, למשל בנושא הזה של דמותה, צורת גופה.
קושי זה, עיקרו הוא במובן מאליו.
שכן, מעצם טבעה של הנפש, נמצאת מאשרת את הקיים - דרך סקירת החסר, והמובן מאליו, נמצא כל כך מובן מאליו, עד כי סמוי מהעין.
לא עוצרת הנפש לברך על יציבות הקרקע, זו, נמצאת מובנת מאליה, לא נמצאת הנפש מברכת על האוויר לנשימה, כמו גם, על כל אותם תנאים, מובנים מאליהם, שניתנים לה תדיר, ללא כל קשר למעשיה, כתנאים הטובים ביותר לעצם חייה, בגוף - ולבטא את זיק נשמתה כביטוי חי - של חיים בחומר.
שכן, כאשר עוצרת הנפש את דהירתה, במובן הזה של משך - מה שהיה קודם, מה שהווה עכשיו, ומה שיבוא אחר כך - מתמקדת בהווה, בעכשיו הזה ממש, במקום הזה ממש, ומתבוננת על היש, כמו מפרקת את המובן מאליו, ויורדת אל מתחת לסף המובן מאליו, נמצאת חווה עונג כולל, שכן אז מגלה שעכשיו, כאן, ברגע זה ממש, במקום הזה ממש, לא חסרה דבר, ויכולה בקלות רבה, לחוש את שלמותה, דרך הגוף.
וחווה אושר בהווה הזה, ככל שמצליחה למשוך את הרגע, מאשרת את התקיימות החסד.
את אלה, אם מעוניינת בכך, טוב לה לתרגל, ולהתמיד, ולהרגיל עצמה להתבונן דרך הקיים, לברך על הקיים, ולראות כיצד הפער בין רצוי למצוי, בפועל, מתממש רק כי היא עצמה בוחרת בו.
שאם היתה מוכנה לקבל את רצונותיה, והיתה במקום בו מסכימה לקבל את אלה, היו מתגשמים.
כפי שכאשר מבקשת אחר האכזבה, מעלה שם ציפייה, על פני להתענג על ההווה, כאשר מבקשת אחר האכזבה, תולה את כל יהבה, על ההבטחה לעתיד טוב יותר, בעוד זה, העתיד, כבר נכנס אל ההווה, ובמובן הזה, ינביט בעבורה שדות שלמים של אכזבה, שכן הטוב, נדחה למחר.
ובמובן הזה אם כך,
האושר אינו תלוי בדבר,
רק בנכונות הפשוטה,
בהסכמה התמימה,
לאושר.
ואם נדרש אדם כל שהוא, לאמצעים חיצוניים - על מנת לגעת בהסכמה הזו, ודעתו אינו נוחה מאלה, טוב אם יזכור, שבכל מקרה, מוצאת הנפש את השערים, במובן הזה להסכמה, גם אם שערים אלה, מאדירים את אפסיותה המרהיבה, במובן הזה שמגיעה אל חוסר אונים, ואז, לכאורה בלית ברירה, נמצאת מסכימה.
עדיין, ההסכמה, במובן של קבלת הנסיבות כפי שהן, נמצאת כבחירה אפשרית, זמינה ולעולם קיימת, גם אם ככוח גנוז, המבקש לצאת מהכוח אל העונג הזה - אישור פנימי לאושר.
<שלם>
האושר אינו תלוי בדבר, רק בנכונות לאושר
אושר, הוא הרגשה נפשית, הכוללת תחושה גופנית, הנובעת מהלך הרוח, הנבחר על ידי הנפש, על מנת להתעלות, אל שיוויה, במובן הזה שכל צרכיה מסופקים, איננה חסרה דבר, ויכולה לרוות נחת רוח, במובן הזה שגם דעתה נחה.
סבל, הוא הרגשה נפשית, הכוללת תחושה גופנית, הנובעת מהלך רוח, הנבחר על ידי הנפש, על מנת להיבדל, אל נבדלותה, במובן הזה שמדגישה את הרצוי, ומצביעה על הפער בין הרצוי למצוי, ויכולה לרוות את סערת רוחה, במובן הזה של חשיבותה העצמית.
כאן, הגדרות כוללניות אלה, נמצאות מצביעות על העניין המרכזי, במובן הזה של היכולת למשוך את הרגע, את התחושה הזו, המסוימת.
משיכה זו של הרגע, נמצאת קלה לה לנפש, כאשר נמצאת מבדילה עצמה מהעולם, שכן, תנועה זו של הבדלה נדרשת לשם עצם קיומה, כנבדלת מופרדת, כ'אני'.
אז, דווקא סקירת החסר, הדגשת הפער הזה בין מה שמצוי לבין מה שהיתה רוצה, הסבל, נמצא כנושא, אותו קל לה-לנפש למשוך, שוב ושוב, ומתענגת על ההימשכות עצמה.
כאן, נתקלת הנפש בקושי, למשוך דווקא את רגעי ההתאחדות, עם כל היש, את רגעי האושר, בהם מאשרת הנפש לעצמה, את קיומה, מבלי שנדרשת להבדלתה, שכן ייחודה כבר מובטח לה, למשל בנושא הזה של דמותה, צורת גופה.
קושי זה, עיקרו הוא במובן מאליו.
שכן, מעצם טבעה של הנפש, נמצאת מאשרת את הקיים - דרך סקירת החסר, והמובן מאליו, נמצא כל כך מובן מאליו, עד כי סמוי מהעין.
לא עוצרת הנפש לברך על יציבות הקרקע, זו, נמצאת מובנת מאליה, לא נמצאת הנפש מברכת על האוויר לנשימה, כמו גם, על כל אותם תנאים, מובנים מאליהם, שניתנים לה תדיר, ללא כל קשר למעשיה, כתנאים הטובים ביותר לעצם חייה, בגוף - ולבטא את זיק נשמתה כביטוי חי - של חיים בחומר.
שכן, כאשר עוצרת הנפש את דהירתה, במובן הזה של משך - מה שהיה קודם, מה שהווה עכשיו, ומה שיבוא אחר כך - מתמקדת בהווה, בעכשיו הזה ממש, במקום הזה ממש, ומתבוננת על היש, כמו מפרקת את המובן מאליו, ויורדת אל מתחת לסף המובן מאליו, נמצאת חווה עונג כולל, שכן אז מגלה שעכשיו, כאן, ברגע זה ממש, במקום הזה ממש, לא חסרה דבר, ויכולה בקלות רבה, לחוש את שלמותה, דרך הגוף.
וחווה אושר בהווה הזה, ככל שמצליחה למשוך את הרגע, מאשרת את התקיימות החסד.
את אלה, אם מעוניינת בכך, טוב לה לתרגל, ולהתמיד, ולהרגיל עצמה להתבונן דרך הקיים, לברך על הקיים, ולראות כיצד הפער בין רצוי למצוי, בפועל, מתממש רק כי היא עצמה בוחרת בו.
שאם היתה מוכנה לקבל את רצונותיה, והיתה במקום בו מסכימה לקבל את אלה, היו מתגשמים.
כפי שכאשר מבקשת אחר האכזבה, מעלה שם ציפייה, על פני להתענג על ההווה, כאשר מבקשת אחר האכזבה, תולה את כל יהבה, על ההבטחה לעתיד טוב יותר, בעוד זה, העתיד, כבר נכנס אל ההווה, ובמובן הזה, ינביט בעבורה שדות שלמים של אכזבה, שכן הטוב, נדחה למחר.
ובמובן הזה אם כך,
האושר אינו תלוי בדבר,
רק בנכונות הפשוטה,
בהסכמה התמימה,
לאושר.
ואם נדרש אדם כל שהוא, לאמצעים חיצוניים - על מנת לגעת בהסכמה הזו, ודעתו אינו נוחה מאלה, טוב אם יזכור, שבכל מקרה, מוצאת הנפש את השערים, במובן הזה להסכמה, גם אם שערים אלה, מאדירים את אפסיותה המרהיבה, במובן הזה שמגיעה אל חוסר אונים, ואז, לכאורה בלית ברירה, נמצאת מסכימה.
עדיין, ההסכמה, במובן של קבלת הנסיבות כפי שהן, נמצאת כבחירה אפשרית, זמינה ולעולם קיימת, גם אם ככוח גנוז, המבקש לצאת מהכוח אל העונג הזה - אישור פנימי לאושר.
<שלם>