תודה לכולן.

שלולית - כרגע הטבע יכול להגיע אלי רק במפגשים קצרים.הייתי מאוד שמחה לשבועיים מנקים שכאלה.
אני חושבת שאטבע בים של רגשות אשם...צריכה קצת עשיה בשביל המרחק שרוצה לקחת.

אום שלום - איתך לגמרי. לגבי השינה והפעילות הגופנית.

עכשיו אני בזמן קצר שיש לי שמחה, ומצליחה לא לשקוע לתוך אגם המחשבות הצולבות.
אני עם ראש מעל המים מצליחה לא לרחם על עצמי יותר מדי.
איכשהוא.
מפחדת מהרגע הבא של הנפילה, למרות שמשתדלת לחיות בהווה.

אני מפחדת לקחת סיכונים.
לחיות על באמת, מבחינתי.

קודם כל (())
שנית- שלא כמנהגי ולמרות נטייתי הטבעית להתפלסף על קיומינו, אני מציעה כמה דברים מעשיים שלדעתי ומנסיוני יכולים להועיל מאוד בתקופות כאלה:
[list=1]
[*] ללכת לישון מוקדם ולקום מוקדם, גם אם את צריכה כמה ימים להכריח את עצמך.
[*] לצאת לטבע, אם אין טבע אמיתי וזמין אז גם באיזה פארק, להיות במקום עם מינימום הסחות של החיים המודרניים.
[*] פעילות גופנית- הליכה, יוגה או כל מה שעושה לך טוב גם אם עד היום לא ניסית (לרקוד!! אופציה מעולה).
[*] לעשות בדיקת דם, לפעמים צריך חיזוקים לכל מיני דברים וזה מאוד משפיע על התחושה הכללית, גם על תחושות שנדמה שתמיד היו שם ואין להן קשר למצב פיזי.
[/list]

לא בשביל לחזור "חיונית ומלאת מרץ".
פשוט כדי להתבהר.
יותר נכון, כדי להתנתק.
כדי לא לחשוב על כלום מהעולם שלך למשך שבועיים, שבועיים ארוכים וטובים ומבריאים.
אחר כך אולי תחזרי עם תובנות חדשות, שאת לא יכולה לנחש כרגע.

את אומרת שאת נמשכת לטבע, וחסר לך.
אנחנו תמיד יודעים מה הדבר שיכול לררפא אותנו. כך אני חושבת.

יש לך אפשרות כלכלית לא לעבוד שבועיים? מה דעתך לסוע לאיזו חוות בודדים ולעבוד שם בכבשים ועשבים תמורת אוכל ולינה?

אולי יש משהו מחיים קודמים שלך שמפריע לך לחיות את אלו. ממליצה על מתקשרת-פאני 046540707 עזרה לכמה חברות שלי לצאת ממצבים קשים. אם תשתמשי אשמח לשמוע איך היה.

מבינה אותך לגמרי,לא קל בכלל.מחבקת חיבוק גדול ישר מהרחם.

אני יושבת עם חברה -שותפה לדרך ולסוג של עסק ועם עוד חברה שעוזרת לנו לקדם אותו.
אנחנו יושבות ומדברות.
אני מגיעה עם עייפות מה ולחץ קל מעל הגבות. אני מסמנת לעצמי להתעלם ממנו, להגיד תודה שעוזרים לנו,
לגייס את החיוביות שלי ואת האור ולהתחיל לדבר.
זה מצליח, לשעה- שעתיים אפילו וחצי זה מצליח.
ודווקא כשההיא מעלה רעיונות וחברה שלי מרוצה, ודברים מתחילים להסתדר ,הראיה שלי מתחילה להתערפל.
הדברים שהן אומרות נראים לי לא לעניין, לא מקדמים לשום מקום.
תוך כדי שמירה על חזות הגיונית אני נשאבת בפנים למערבולת של מחשבות -
"מה יהיה??" "ככה תמיד תסתובבו סביב עצמכם??" "אני חייבת עבודה נורמלית!!"
ולאט לאט נכבית לתוך עצמי ,עד שבאומץ אמרתי להם, רגע לפני שאני מתפוצצת -
תראו, אני מצטערת, אני חייבת ללכת , קצת נגמר לי החוט מחשבה והריכוז.
והלכתי.

תודה שאתן כאן. איתי.

שירי -אין כרגע טבע,וזה חסר לי מאוד כי אני יודעת עד כמה אפשר לשאוב כוח מהירוק או המדבר הזה..
כרגע גם לא נראה שיש אפשרות מעבר למקום כזה.

דיכאון...דיכוי עצמי. כבר חשבתי שעברנו את זה.

סאלוש - :-) את צודקת. גם בעניין ההשוואות, עד כמה זה נכון שאין מה להשוות...ועדיין...
וגם בעניין המטפלים ,למרות שאני כן קשובה לעצמי בנושא.

אום אל קיצקיצ - כמו שכתבת - אין לי מה לעשות הרבה בנושא...אני רוצה גם את הבהירות בתחום הזה, ויודעת שגם בן זוג יביא איתו סוג של התקרקעות.

[u]שהשלב שאת נמצאת בו הוא השלב הכי קשה. העבודה הכי קשה. שיקום ההריסות של הילדות והנעורים, הרבה לבד, חסר מגע, לפעמים ימים ושבועות וחודשים ואולי שנים. קשה בלי מגע. לפעמים מתפתים למין מזדמן רק כי כמהים למגע. קשה.[/u]
נו, אין מה להגיד, הוצאת לי את המילים מהפה...

ישנתי המון שעות הלילה, ובתחושה שלי על הבוקר, יכלתי להמשיך לישון ולישון.
אני מאוד אוהבת לישון. גם בימים שיש לי יותר חיות.
אני חושבת שהדיכאון הזה נובע גם מפחד.
אני מסתכלת בפחד על מה שיהיה ולא רואה תמונה מסתמנת.
בטח לא אחת ברורה.
אני יודעת - צריך לחיות עכשיו,בהווה. אין עניין לחשוב על העתיד או להשקיע בו כ"כ אנרגיות.
אבל התעלומה העתידית הזאת מפחידה ומדכאת אותי.

אני רוצה אומץ.
להיות שמחה בכל מה שיש לי.

אוי קשה... כל כך מתבקש לעוץ לך משהו, אבל מה....
אולי אין לך מה לעשות עם האינפורמציה הזאת, אבל עבורי מאז שאני עם בן זוגי הכל יותר ברור. יותר ברור לי מי אני ומה אני רוצה, יותר ברור הכיוון של המסע שלנו המשותף. אני מרגישה שאלוהים נענה לתפילותי ועשה לי נס ושלח אליי את האיש המופלא הזה שכל כך מתאים לי. והאור הזה שהילדים מביאים איתם... מי היה מאמין? בטח לא אני. זה נשמע כזה בנאלי...
אני מבינה ממך שאת לפני כל זה. ממרומי גיל 35 אני מרגישה שהשלב שאת נמצאת בו הוא השלב הכי קשה. העבודה הכי קשה. שיקום ההריסות של הילדות והנעורים, הרבה לבד, חסר מגע, לפעמים ימים ושבועות וחודשים ואולי שנים. קשה בלי מגע. לפעמים מתפתים למין מזדמן רק כי כמהים למגע. קשה.
חיבוק וירטואלי.

[u]מטופלת, טופלתי אטופל.[/u]

מה שעלה לי כשקראתי את זה - אולי הטיפול לא מתאים?...

היה לי פעם מפגש קצר עם פסיכולוגית שפשוט דיכאה אותי! ממש! ואני לא טיפוס דיכאוני בכלל. היתי יוצאת ממנה הרוסה. ממש. בכיתי בכיתי אצלה, ואני בדרך אוהבת מאוד לבכות, ותמיד יוצאת מהבכי שמחה וטובת לב, ואצלה - נאדה! בכיתי ויצאתי רוצה לבכות עוד. ומרגישה ממש מדוכאת, פסימית. אח איזו פסיכולוגית נוראית )-: (לפחות ככה נראה לי).

[u]רואה איך אנשים מסביבי חיים.[/u]
קטע קטע ההשוואות האלה.
היום בשיעור יוגה, היה בחור שהצטרף לקבוצה. והגענו לקטע של עמידת ידיים (לא כולם מצליחים עדיין כמובן), ופתאום הופ! הבחור נעמד על הידיים. אז כשהוא ירד, אמרתי לו, בחייאת, לא יפה מצידך, בשיעור ראשון לעמוד על הידיים! (-: ואז הוא אמר לי, אני עושה 10 שנים יוגה.

אז ככה שאת משווה את עצמך לאחרים אבל את לא יודעת מה הם משקיעים בשביל זה.
וגם כמובן שהתחלנו מנקודות מוצא שונות.

עלתה לי מילה שקראתי את הפוסט הראשון שוב - טבע. יש? אין?

הזכיר לי שקראתי על טיפול בגינון (ניסוח חופשי) בחולי דיכאון. הצליח להפחית מינונים של תרופות, ולעיתים עזר גם להפסיק עם תרופות בכלל. וזה משהו שאני מאמינה שכל אחד ואחת צריכים בחיים באופן כללי.

[u]רואה איך אנשים מסביבי חיים.[/u]
רק רואה. לא מרגישה :-)

נראה לי שיותר אנשים ממה שאת חושבת מרגישים את העייפות הזאת, את חוסר הוודאות. כל אחד מוצא את הדרך שלו להתמודד עם זה. ויש גם כאלה שלא מתמודדים, כמובן, ואז זה מתפרץ בצורה די מוגלתית בשלב יותר מאוחר של החיים.
אז לפחות את מודעת, ומנסה להתמודד. זה שלב א'. אני אחזור אליך בנוגע לשלב ב' כשאני אגיע אליו... @}

נמאס לי.
כל הזמן אני נאבקת על החיים האלה.
על ה"לחיות" כאן.
כל הזמן במאבק.
רבאק.
אני עייפה.

כבר שנים שאני נלחמת ברגש השלילי הזה שחי בתוכי, בשד הקטן שמדבר בי.
אני חמודה ומקסימה מבחוץ, עוסקת בדבר בלתי שגרתי בעליל ,ועדיין.
פשוט נמאס לי.

בקושי מצליחה לשרוד את הימים,
מסתכלת קדימה ,מנסה לדמיין חיים ושום תמונה לא נראית לי.
לא יכולה לדמיין איך עם המקצוע המשוגע שלי אני מתפרנסת או מתקדמת או בונה משהו.
מרגישה תקועה תקועה תקועה.

אני יודעת את [b]הכול[/b].
שלא צריך להאבק, שצריך להרפות, שצריך לשמוח ,שצריך לבכות- הכול.
מטופלת, טופלתי אטופל.
ועדיין - איך שוב ושוב המאבק הזה על החיות חוזר?! איך שוב ושוב אחרי שאני חושבת שניקיתי את כל שורשי העצב והעייפות הרצון לישון ולברוח מהחיים האלה - חוזר??!

רואה איך אנשים מסביבי חיים.
חיים.
בסוג של סבבה.
אני יודעת, יש להם עבודה וילדים ומתעסקים בענינים של החיים ו...ממשיכים.
ואני ,
אני מרגישה שכל יום אני פוצחת במלחמת העולמות בשביל לקום מהמיטה.
אפילו לא רואה איך אני מכניסה לתוך התהום הזה בן זוג...לא מצליחה לדמיין.

אני מרגישה ששחררתי צרחה וירטואלית.
אולי יש לכן יד וירטואלית למשוך אותי למעלה....................?