[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

אימוץ ופונדקאות - נקווה שהתהליך ימשיך להיות קל יותר לאחר הדיונים האחרונים. לדעתי צריך לפתוח קבוצת לחץ על חברי כנסת בנושא פונדקאות בישראל, אחרת כולם יעשו את זה בחו"ל.
מצרפת מידע נוסף ומעניין בנושא [url=http://www.poriyut-guide.com/2011/09/06/surrogacy/.]פונדקאות[/url]
אתר מידע על אימוץ ופונדקאות: http://www.adopt.co.il

תודה |L|

אני חושבת שלא נכון להעביר ביקורת.
אין לך שמץ של מושג מה הם עוברים איתו ולמה הם הפכו לקשים כל כך, אבל כנראה הסיבה היא שקשה להם איתו מאד. אני לא מצדיקה אותם רק חושבת שסביר שזה מה שקרה.
בעיני הדרך היחידה היא לנסות לדבר איתו בתור אדם חיצוני, להיות אדם שאליו הוא יכול לפנות. לא להאשים לעולם את הוריו בפניו, אבל כן להיות לו מקור של חום. ילד כזה שעבר הרבה בטוח בודק שוב ושוב עד כמה אוהבים אותו ועד כמה מוכנים לספוג את התנהגותו שלא לדבר על זה שילדים בגיל הזה גם בלי החבילה שלו הם לא פשוטים. אני לא אומרת שבגלל זה לא מגיעה לו אהבה, להיפך, אבל הסיטואציה מן הסתם לא פשוטה לאף אחד שבתוכה. רק להיות שם עבורו, לדעתי.

מבקשת עזרתכם ועצתכם החכמות
חברים טובים שלי אימצו לפני מספר שנים ילד בן 9, עם סיפור חיים מאוד לא קל וכמה צלקות שכנראה לעולם לא יתאחו לצערי.
יש להם מספר ילדים ביולוגיים. לחלק מהילדים היה קשה לקבל אותו בהתחלה, ונראה שאט אט כולם התרגלו.
יש לו קשיים בלימודים אך נראה שבסוף הוא יצליח להדביק את הקצב, ועכשיו בגיל ההתבגרות מתחילים קצת קשיים חברתיים (מהסוג הרגיל של גיל ההתבגרות + זה שהוא קצת עוף מוזר מעט).
כבר נתקלתי במספר סיטואציות בהן כעסו עליו צעקו עליו והענישו אותו המון. הם מאוד קשים אליו, ולצערי לא מצליחים ממש להפגין אהבה (לא רק אליו הם פשוט אנשים כאלה).
הוא צריך המון תשומת לב, ולפעמים נראה שלא אכפת לו גם לקבל תשומת לב שלילית, העיקר לקבל, ולכן לא אכפת לו לשגע את העולם ואחותו, העיקר התשומת לב.
נראה שמאז האימוץ הם הפכו להיות קשים מאוד, כועסים ועצבניים רוב הזמן, ובאופו כללי ניהיה פחות נעים לבקר אצלם.
היום קפצתי לבקר אחרי תקפוה שלא הייתי. כנראה שהיה להם יום קשה והייתה צסנה מאוד לא נעימה שנגמרה בצעקות ועונש.
כשהלכתי להיפרד ממנו לפני שנסענו הוא אמר שאף אחד לא אוהב אותו, שלא רוצים אותו, וכשהוא יהיה גדול הוא לא יכניס את ההורים שלו לתוך הבית.
הוא לא מבין למה הדברים שהוא עושה עכשיו כל כך מכעיסים את ההורים שלו, ואיך זה שכשהוא היה קצת הם לא כעסו כל כך.
אמרתי לו שלפעמים שכועסים אומרים דברים שלא מתכוונים אליהם, וגם כשכועסים ממשיכים לאהוב.
הלכתי משם בתחושה קשה. הדמעות עומדות לי בגרון ותחושת בחילה קשה שלא עוברת.
משהו שם לא עובד.
אני רוצה לעזור אבל לא יודעת איך, מפחדת שיכעסו אם אעיז להעביר ביקורת.
איך אני מצילה את הנפש האבודה הזאת?

אחיטוהר, תודה :-)
הדיון עדיין נמשך, ומכאן ואילך אמשיך להעתיק אותו לכאן.

אני מכירה (היכרות וירטואלית) כמה גברים שאימצו וגם גברים המבקשים לאמץ וכולם כמובן אימצו או יאמצו בחו"ל. באחד מהפורומים לאימוץ מסופר על גבר פנוי המבקש לאמץ בארץ ועל כל העיכובים והבעיות שמציבים בפניו.

כדאי לבדוק את הנושא של גברים פנויים שאימצו או מבקשים לאמץ.

ראיתי שהתפרסם אתר חדש המיועד לנשים פנויות שאימצו או המתכוונות לאמץ ללא בן זוג

http://www.geocities.com/[po]adoption singles[/po]

בדיוק הולכת לשם :-)

[-: , טוב, בסדר...
[po]אור אל[/po], עניתי לך אצל [po]אמא מאמצת[/po].
ו...תודה לאפיס.

ומוסיפה שגם אני שמחה שמצאת...

[u]אותי זה מאוד מעניין ואשמח לקרוא כל מה שאת רוצה לכתוב על הניסיון שלך.[/u]
גמני גמני :-]
ב ב ק ש ה.................
{@

כרצונך :-)

אגב, מניסיוני ומנסיון של הורים אחרים נוכחתי שדווקא מאוד מאוד אוהבים לשמוע ולקרוא חוויות, תובנות וכו' של אנשים בוגרים שאומצו בילדותם. הרי אפשר ללמוד מכך כל כך הרבה, כולל מה לא כדאי לעשות. ולמה להרגיש מאוימת? הרי ממילא כל אחד מספר על התנסותו האישית, שאינה בהכרח משקפת התנסות של אדם אחר או של כלל האנשים שאומצו.

אז אותי זה מאוד מעניין ואשמח לקרוא כל מה שאת רוצה לכתוב על הניסיון שלך או כל מה שאת רוצה לכתוב על נושא האימוץ באופן כללי.

תודה, אבל נראה לי שמיציתי את ה"לספר על זה"...כרגע...
רק שתמיד כשאני ניתקלת בשורש המילה (א.מ.צ) בכל הקשר שהוא..עולה בי הצורך להגיב, אז אני מגיבה.
ובהזדמנות זו, אני מודה שהתגובה של [po]אמא מאמצת[/po] וגם התגובה כאן...מאד מחממות את ליבי, כי לרוב כשנכנסתי לדיון עם הורים מאמצים (בעיקר צעירים..), הם בהתחלה היו מאד סקרנים, ודי מהר...איך לאמר..."ביטלו" כל מה שהיה לי לאמר. וזה בסדר כי אולי הם חשו מאויימים, וגם כל כך מלאים באושר הזה שממלא כשיש תינוק/ילד בבית, והכל כל כך מושלם, במצב כזה קשה להתפנות ל"תובנות" של מאומצת בוגרת...את מי זה מענין...
בכל אופן תודה על ה"מקום", אני עוקבת, גם אם בשקט, ובטח שאם יהיה משהו ש"ידליק" אותי...אגיב ואשתף.
(())

רוצה לספר על זה?

בהחלט שמחה, מהקישור שלך "אצל" [po]אמא מאמצת[/po].
וכן, "אני ילדה מאומצת" זה חלק מההגדרה של עצמי...(למרות שכבר זמן מה אני "מאומצת", כי כבר לא ממש ילדה...)

ואימוץ בא גם מלשון חיבוק: לאמץ אל הלב |L|
שמחה שמצאת דף זה :-)

אימוץ=אומץ, צמא, מצא, אימו, צום, מיץ, אי, ים, אץ.....מכל צירוף אפשר "לבחון" את התהליך...ה....מורכב הזה.

גם אני קראתי מאמר שזו היתה אחת מהטענות שלו.

אוראל אני מאד מסכימה עם ההבחנה, בכלל, לא רק עם ילדים שאומצו.

קראתי מאמר (לא זוכרת את שמו, שאני יגיע הביתה אני יכניס את השם והכותבת) ובין היתר גם ניכתב שילדים שאומצו מכניסים את העובדה הזאת לתוך ההגדרה העצמית שלהם. כאשר ביקשו מהם "להגדיר" את עצמם אצל הרבה מהם בהגדרה ניכנסה עובדת אימוצם ומקורם - "אני מאומץ קוראני" . אצל ילדים שלא אומצו פרטים שמייצגים את האישיות שלהם היו יותר דומיננטים. אני לא יודעת עם זה קשור לזה שהחברה שהם חיים בה לא מניחה להם לשכוח את העובדת אימוצם או כי זה פרט ביוגראפי כל כך משמעותי שהוא חלק מהגדרת העצמי שלהם. בטח זה שניהם...

בקשר לדרך השימוש המקובלת "ילד מאומץ", "ילדה מאומצת" וכו'.

בעברית יש הבחנה ברורה בין פועל (המתאר פעולה שהתרחשה בזמן כלשהו) לבין שם (המתאר מהות של אדם או חפץ וכו')
דוגמאות לפעלים המתארים פעולות שהתרחשו בזמן כלשהו: היא לומדת, הוא הלך, הם אכלו דוגמאות לשמות המתארים תכונות (בדרך כלל קבועות או לפחות לזמן די ארוך): היא תלמידה, הוא ספורטאי, הם טבחים

כל אדם הוא עולם ומלואו, ישות מורכבת ועשירה, ולכן מאוד מתמיה אותי כשמנסים להגדיר אדם במילה אחת, בשם אחד מכליל. למשל, אני לא אוהבת כשאומרים על מישהו "נכה" - כאילו שבכך ממצים וכוללים את כל ישותו ומהותו, כאילו שבכך אומרים משהו מאוד מאוד מהותי עליו כאדם. הרי מדובר באדם שאחד מאיבריו נכה! אדם שיש לו נכות. ולא נכות שיש לה אדם...

אמנם זה הרבה יותר קל ותקשורתי לומר על אנשים שהם נכים, עיוורים, ג'ינג'ים, רוסים, אתיופיים, שמנים, וכו' ולא לומר: אנשים עם נכויות, אנשים שנולדו ברוסיה וכו' - אבל הקיצור הזה, ההשמטה הזו של המילה "אדם ש..." או "אנשים ש..." עלולה גם להשכיח שאכן מדובר באדם או באנשים... ואז מכאן הדרך קלה להגיע לדרך חשיבה ודיבור מזלזלים, מקניטים וסטיגמטיים. למשל, במקום לדבר על (או אל) קסניה לומר "הרוסיה" או "רוסיה", ובמקום לדבר על (או אל) יעקב לומר "השמן" וכו' וכו'.

וכנ"ל לגבי ילדים שאומצו. נהוג לומר על אנשים בוגרים שאומצו לפני עשרות שנים "היא ילדה מאומצת" (וזה אכן מוזר לומר על אנשים בוגרים שהם ילדים) או "הוא מאומץ". כאילו שעובדת האימוץ היא משהו שאומר במילה אחת משהו כולל על האדם הזה. כאילו שאין בו שום דבר אחר מלבד העובדה שהוא אומץ.

ולכן יש גישה שלפיה עדיף להשתמש בפועל ולא בשם. כלומר לומר: [b]ילד שאומץ[/b], [b]ילדות שאומצו[/b] (ובכך לומר שזוהי עובדה ביוגרפית שהתרחשה בעבר) ולא לומר: ילד מאומץ, ילדות מאומצות (ובכך לומר שמי ומה שהם מתמצה בעובדה שהם אומצו).

קראתי השבוע כתבה משמחת: בעוד שבעבר ילדים ממוצא אתיופי נחשבו ל"בעלי צרכים מיוחדים" משום שלא רצו לאמץ אותם בשל צבע עורם... עכשיו מאמצים אותם בשמחה ולא נותר אפילו תינוק אחד ממוצא אתיופי הממתין לאימוץ. כיום תינוקות וילדים ממוצא אתיופי מאומצים יחד עם שאר הילדים, והם כבר אינם מסווגים כ"בעלי צרכים מיוחדים". חבל רק שההורים והילדים נתקלים לפעמים בתגובות גזעניות.

http://www.bsh.co.il/forums/Files/imuzl.pdf

מהיכרות עם הורים מאמצים רבים ומקריאת הודעות שנכתבות בפורומי האימוץ השונים נוכחתי לדעת שיש תופעה שאני מכנה אותה "לחפש את המטבע מתחת לפנס": יש הורים (וגם גננות ומורות ויועצות ומטפלות/ים וכו') שנוטים ליחס כמעט כל התנהגות של הילדים/ות לעובדה שאומצו.

בהרבה מקרים, היכרות עם ילדים שלא אומצו מלמדת שאותן תופעות קיימות גם אצלם, כלומר לא מדובר בבעיות הקשורות או הנובעות ישירות מהאימוץ. ומצד שני, היכרות עם ילדים רבים שאומצו מלמדת שתופעה זו אינה קיימת אצל רובם.

במקרים שבהם קיימים שני התנאים
א. התופעה קיימת גם אצל ילדים שלא אומצו, כלומר היא אינה אופיינית דווקא לילדים שאומצו
ב. התופעה אינה רווחת אצל רוב או חלק ניכר מהילדים שאומצו, כלומר היא אינה מאפיינת ילדים שאומצו
וגם במקרים שבהם קיים אחד מהתנאים, כדאי לחפש את הסיבות לתופעה מסוימת לאו דווקא בעבר הרחוק של הילדים.

יש תופעה ידועה של אבחון וטיפול לא מתאימים לאנשים שמנים: לעתים קרובות הרופאים מייחסים כל סימפטום וכל תופעה לעודף המשקל שלהם ולא ממשיכים לחפש את הסיבות האמיתיות למחלה או לבעיה. לעתים הסיבה למחלה היא וירוס ולא הקילוגרמים העודפים... וכנ"ל גם יש נטייה לאבחן כל תופעה הקשורה לילדים שאומצו כנובעת וכשייכת לאימוץ.

ברור שיש תופעות שנובעות ישירות מהאימוץ, יש תופעות שמושפעות בצורה כזו או אחרת מהאימוץ, יש תופעות שהאימוץ גם הוא משפיע וכו' וכו', ובמקרים הללו אין להתעלם מכך. אבל לא [b]כל[/b] התנהגות ותופעה בחיי ילדים שאומצו נובעת וקשורה לאימוץ.

זהו דף כללי, שבו ניתן לדון בעניינים השונים הקשורים לאימוץ.
שם הדף משקף את השקפתי בנידון: אימוץ הוא תופעה מאוד טבעית {@ שהיתה קיימת מאז ומעולם, בחברות שונות. ומעניין שהיא קיימת גם אצל בעלי החיים
(באופן עקרוני אני לא אוהבת כשמשווים כל דבר למה שמתרחש אצל בעלי החיים, אבל כאן זה נראה לי רלוונטי).

זה אינו דף בית אישי ואינו דף בלוג. הכוונה היא שכל מי שיש לו או לה עניין בנושא, יכתבו עליו כאן.

[hr]
דפים באתר העוסקים באימוץ:

[list]
[*] [po]פתאום אני אמא[/po]
[*] [po]אמא מאמצת[/po]
[*] [po]אימוץ של ילד בוגר[/po]
[*] [po]קשיים של אם מאמצת[/po]
[*] [po]מש' חד הורית אימוץ גנטיקה ועוד[/po]
[*] [po]הנקת תינוק מאומץ[/po]
[*] [po]פרשת התינוק המאומץ[/po]
[/list]

שלום פלוני,
מתנצלת על העיכוב - לא הייתי ליד מחשב בימים האחרונים.

ראשית אני חייבת להגיב על המילים [u]אני ואשתי רוצים לאמץ ילד/ה גדול/ה (4-7) מתוך אידיאולוגיה (אין לנו ילדים).[/u]
לאמץ מתוך אידאולוגיה זה בערך הרעיון הכי גרוע שיכול להיות. הדבר האחרון שמאומץ צריך זה להיות "חייב תודה" להורים שלו. הילדה שלי הצילה אותי ולא ההיפך, בזכותה אני אמא ואכיר לה תודה על כך עד אחרית ימי. אימוץ נעשה מתוך רצון להיות הורה, מתוך מניע אגואיסטי ולא מתוך רצון להציל נפש. זה שהצלת הנפש היא פועל יוצא של האימוץ, זה נפלא. אבל זה לא צריך להוות את [b]ה[/b] מניע. לדעתי זה עשוי להיות מכשול גדול יותר לאימוץ מאשר הרצון לחנך בבית.

כשהייתי בתהליך האימוץ והעו"סית באה לבקר אותי בביתי (כחלק אינטגרלי מתהליך הכנת התיק הפסיכו-סוציאלי שמכינים על כל אדם שרוצה לאמץ), הראתי לה את שני החדרים שבדירה. חדר אחד שימש כחדר שינה וחדר מגורים והחדר השני כקליניקה. אמרתי לה שאני חושבת להפוך את הקליניקה לחדר ילדים כשבתי תגיע הביתה, למרות שהיה לי ברור שבתי ואני נישן באותה מיטה ונחלוק את אותו חדר מגורים ושינה. עיגלתי פינות והכל עבר בשלום. ברגע שניתן צו האימוץ, הילד הוא שלך בדיוק כאילו היה ביולוגי שלך. אי אפשר לחייב אותך לחנך אותו באופן כזה או אחר, בדיוק כפי שאי אפשר לחייב אף אחד אחר בכך.

יש לי שתי הצעות, האחת - לפנות אל השרות למען הילד שבאיזור מגוריך, לבקש טפסים, למלא ולשלוח. מהרגע בו מתקבלים הטפסים בשרות למען הילד אתם נכנסים לתור. אח"כ יתאמו לכם פגישה עם עו"ס ואיתה תוכלו ללבן את כל הדברים ולראות איך ולאן ממשיכים. התהליך הזה אינו מחייב.
הצעה שניה - להכנס [url=http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/forumpage.asp?forum=74]לפורום אימוץ[/url] בפורטל תפוז ולהעלות שם את התהיות. יש שם אנשים שאימצו בארץ ויוכלו אולי לתת לך פרטים מדוייקים יותר.

בהצלחה

שלום לגולשי האתר. אני חדש באתר ורציתי לשאול כאן שאלה. אני ואשתי רוצים לאמץ ילד/ה גדול/ה (4-7) מתוך אידיאולוגיה (אין לנו ילדים). אנחנו יודעים שבאופן כללי אנחנו נוכל לעמוד בקריטריונים של האימוץ, מצבנו הבריאותי, נפשי והכלכלי תודה לאל טוב מאוד. אבל אנחנו מאמינים בחינוך ביתי, וגם את ילדינו נרצה לחנך בבית. אנחנו מפחדים שרצון זה יפגע באימוץ, או שיחייבו אותנו לשלוח את הילד/ה שנאמץ לבי"ס (אנחנו גם רוצים לאמץ לפחות 2)
למישהו פה יש ניסיון בדבר דומה ? או פיסת מידע ?