רק מהנסיון שלי , בתור אמא לילד שהיה במסגרת ובתור מפעילת משפחתון קטן.
בתחילת השנה הילדים לא נרדמים בקלות , גם אלו שרגילים מהבית.
אז מלטפים , מרגיעים , מחבקים , מנדנדים ובסוף זה מצליח .
או שלא... ואז עוברים עם הילד שלא נרדם לחדר אחר ומנסים שוב למחרת.

לא כל גן נוקט בקיצוניות וכדאי פשוט לבחור גן כזה.

וגם - יש לזה סיבות היסטוריות מן הסתם, אבל לא ברור לי למה עד היום נשמר הסידור שבו דווקא הקטנטנים נשארים בגן/מעון עד 16:00, וכשהם גדלים ועוברים לגן עירוני/בית ספר, פתאום הם מגיעים הביתה ב-13:00. למה התינוקות והפעוטות לא מקבלים (ב-90% מהמקומות) אפשרות ליום מקוצר במסגרת?

תראי, את מתארת מצב ביניים. בהנחה שהיחס בגן יהיה נעים והילד יסתגל בהדרגה ועם הזמן גם ירגיש שם טוב, הוא ייתן לעצמו להירדם.

גם הם אומרים שאין כמו בבית ולצערם, רוב הילדים נרדמים אך יש כאלה שלא ואז הם קצת עייפים
אז או שיספיק לו רק לנוח על המזרון, ויעבור את שאר הערב בשלום יחסית. או שלא יספיק לו ויהיה עייף ויקרה בלילה מה שאת מתארת. או שתמצאי דרך לקחת אותו בצהריים שיישן בבית.

למסגרת יש חסרונות ואלה בין היתר החסרונות.

יעזור אם תכתבי בן כמה הקטנצ'יק?

הקטנצ'יק שלי בן שנה וחצי.

שוב תודה לעונות.
אני דיי סומכת על הגן ולא אנטי, התשובות שלכן עוזרות לי לסדר את הראש, אבל עוד כמה תהיות:
נגיד וההתיחסות בגן מכבדת ולא יכריחו את בני לישון בכפייה, יתנו לו לשחק בשקט.
מה כן יהיה עם השינה שלו?
יחזור הביתה רק ב-14:00 כל יום שפוך ועצבני?
איך יהנה בגן משאר שעות הפעילות כשהוא עייף?

בגן אמרו לי שיעשו הכל כדי שיסתנכרן עם כולם ולאט לאט ילמד לישון במסגרת-
ישבו לידו, ילטפו, ישירו.. לאחר מכן, אין להם יכולת (רעש מסביב, כוח אדם..) להרדים אותו בטיול בעגלה או במנשא אך אם יהיה שפוך ינסו שוב בעדינות על המזרן. גם הם אומרים שאין כמו בבית ולצערם, רוב הילדים נרדמים אך יש כאלה שלא ואז הם קצת עייפים אבל סדר היום בבית משתנה- ישנים מייד בדרך הביתה או מוקדם יותר בערב וגם זה מסתנכרן.
הצוות באמת בסדר. מקווה שהקטנצ'יק יצליח לישון ואם לא אז שיהיה לו טוב עם שינה יותר מאוחרת
בצהריים (בלי שלנו יהיו לילות המתחילים רק ב- 22:00... P-: )

אם עוד אמהות / מטפלות יכולות לשתף, אשמח מאד לקרוא

עבו ר מי שעובד עם ילדים בגן, אנו מחויבים לראות בגן בית שני
זה בסדר גמור וכל הכבוד לך (באמת). בתור אמא, אני מרגישה מחויבת לדברים אחרים.

צר לי על הציניות בביקורתך

לא דיברתי על הגן שלך, את יודעת.
פעם ביקרתי בגן ששקלתי לרשום אליו את הילד, והם אמרו שהם לא מקבלים ילדים שלא לוקחים מוצץ. "אבל אל תדאגי, אנחנו נרגיל אותו".

עבו ר מי שעובד עם ילדים בגן, אנו מחויבים לראות בגן בית שני ,וצר לי על הציניות בביקורתך. לילד המבלה 8 שעות בגן חשוב שירגיש שייכות לגן כאילו היה ביתו.
אנו מוצאים את הדרך לאורך היום להיות שם עבור הילד ולא פעם אנו פנויים יותר ביחס לאמא שצריכה לכבס לתולת לבשל ועוד כשהיא עם ילדיה. כך שגם בעניין השינה נמצא את הדרך לתת לכל ילד את הזמן והדרך שלא לנוח או לא.

וכן לכל גן הגישה שלו וכל הורה בוחר את הנכון לא.( אגב לא בהכרח הנכון לילד)
זה כמובן לא אומר שמדובר בסיטואציה סימפטית. בטח לא ש הגן הוא כמו בית שני עבור הילד

בגן של הילד שלי, שזה גן מאד מיוחד בגישה הסובלנית והעדינה שלו, הם משתמשים במנשא, עושים טיולים בעגלה ומתבודדים עם הילד על הידיים בחדר נפרד.

הלוואי על כל הגנים.

אני גם ביררתי מראש את הזמנים בגנים (של השינה, האוכל) והשתדלתי להיכנס לשגרה הזו לפני הכניסה לגן.

כאמא וגננת, זה אכן "מסתדר בסוף" והדרך לשם היא מאוד תלויית ילד ומטפלת.

יעזור אם תכתבי בן כמה הקטנצ'יק?

יש מקרים של בכי, וההתייחסות מאוד תלויית גיל בעיניי.

בגדול חשובה בעיניי סביבת השינה, שתהיה קבועה ונעימה, שלא תהיה צפיפות רבה מדי. ילד שלא נרדם, במסגרות שאני עבדתי בהן וגם אלו שגולו שלי היה בהן עד כה, בדר"כ ייצא מחדר השינה לפעילות רגועה במידה ולא נרדם תוך זמן הגינוי (תלוי גיל)
היום לדוגמא, גולו שלי הלך לשיעור ריתמוסיקה עם הגדולים כי לא נרדם לשנת בוקר, נרשמה התלהבות של שני הצדדים.

אני מקווה בשבילכם שהגן המייועד הוא כזה שיש בו פתיחות והקשבה הדיית ושתוכלי לקבל תשובות כנות מהצוות.

נראה לי שזה (ועוד הרבה נושאים אחרים) מאוד מאוד תלוי בגן ובאלה שעובדים בו.
יש גנים שהצוות רואה בזה זמן מנוחה ואז ההתייחסות לילד היא לך לישון!! לסובב ראש לקיר! אף אחד לא מדבר! לשים את הראש על הכרית! לא לקום! וכולי.

אני בשנותיי המאוד צעירות עבדתי בגן, בצפון תל אביב. היו שם הורים מקסימים וילדים מקסימים וגננת שנראתה לכאורה מקסימה. היא הייתה בת של גננת והיא עצמה הייתה צעירה יחסית ועשתה רושם של אחת שיש לה עוד כוחות . חה חה חה! אם היום הייתי עובדת שם, הייתי דואגת שהיא לא תוכל לעבוד יותר כגננת.
הייתה ילדה שהוריה נפרדו. התקשתה מאוד מאוד להיפרד מהאמא. בצהריים כשהיו נשכבים לישון, היא הייתה צורחת עד לב השמיים ומרוב היסטריה, הייתה יושבת על הריצפה ומשחקת בפיפי. (כדי להרגע). אני בתור בחורה מאוד צעירה ומאוד לא מבינה- רציתי להיות איתה , אבל הגננת הייתה אומרת לי עזבי. עכשיו זה זמן מנוחה, שתאונן פה, היא תתרגל.
אוי אוי , קשה להיזכר. אנחנו היינו הולכות לחדר אחר בדירה וסוגרות את הילד. הילדים היו כאילו לבד.
שתביני שקשה מאוד היה לראות את התהנהגותה. היא הייתה נופת צופים ליד ההורים ותכלס לא הייתה לה יותר מדי סבלנות לילדים.
ובגלל זה אני אומרת : שצריך לעשות פעולות בילוש תמיד!!! אל תאמיני לאף אחד עד שהוא לא יעמוד באמת במבחנייך!

לעומת זאת לפני כמה שנים, עבדתי בגן, שבו רוב הילדים היו הולכים לישון ברצון. היו כמה שהיה צריך להפעיל עליהם מרות כדי שירגעו והיו כאלה שההורים ביקשו שלא ישנו והם היו עוברים לגן של הגדולים יותר ליד.
מה אומר ומה אגיד.
גן זה לא דבר אידאלי.
סליחה על דבריי הלא כל כך נעימים.

תודה לכולכם, ובמיוחד למטפלות על השיתוף מנסיונכן בפועל, מעניין מאד לקרוא.

ובכל זאת עדיין תוהה..
חושבת על שני ילדיי וגם על כשעשיתי "גן" הורים עם שני ילדים באותו הגיל,
גם בסיטואציה ששניהם היו עייפים באותה שעה-
אחד מהם אהב וידע להרדם "לבד" כשאני במזרן על ידו, והשני, לא התרגל עד גיל מבוגר יותר סתם לשכב והיה אחוז תזזית והפריע לראשון, כך שאפילו עם 2 בלבד (עם הכי הרבה סבלנות, אהבה ואווירה טובה), זה לא הלך.
הייתי יוצאת בצהריים לטיול קצר עם שניהם (בעגלה ובמנשא) וזה תמיד היה נעים ופשוט.

ומה עושים עם אלה שלא נרדמו אך הם מאד עייפים וכבר אין אפשרות להרדימם מאוחר יותר בשל הרעש, סדר היום וחסר בכח אדם?
זה נראה לי סבל להם ולשאר.

סליחה על ההתעקשות [-:

כשעבדתי בבית תינוקות, קודם כל עד גיל שנה בערך, כל תינוק הלך לישון כשהיה נראה שהוא עייף, ולא לפי סדר יום. בסביבות גיל שנה, לרובם מסתדר סדר היום באופן עצמאי לשינת בוקר בסביבות 9:00-9:30 ושינת צהרים בסביבות 13:00-13:30, ולמי שלא - עוזרים בעדינות לסגל את סדר היום (ואם למישהו זה ממש לא מתאים, אז מוצאים לו פתרונות).

מבחינת ההרדמה - כל תינוק לפי הצרכים וההרגלים שלו, אבל הרבה פעמים הייתי שמה במיטה בחדר די-חשוך, עם מוצץ (למי שיש), שרה שיר ערש, ומנדנדת את המיטה או טופחת על הגב/על החיתול (כמו נדנוד, רק של הילד ולא של כל המיטה, ומתבצע בעדינות ובצורה שנעימה לילד), עד שהילד נרדם.
תינוקות יונקים היו לרוב מונקים על ידי אמותיהם (להן קראנו כשהילד נראה רעב), ואם נרדמו כך - האם היתה מניחה במיטה. אם לא - אז כמו כל ילד אחר.
אני לא חושבת שהיו תינוקות שלא בכו כי התייאשו. ניגשנו אליהם בכל בכי, ולפי המצב - ניסינו להרדים בחזרה, או שהקמנו. אני לא יכולה להגיד שלא היה אף בכי שפוספס, אבל כעקרון, האינטרס היה להגיע בשלבים כמה שיותר מוקדמים - שלא יתעורר בעצמו ושלא יעיר אחרים. גם ידענו לזהות מי בוכה לפי הקול, כך שהגישה היתה מהירה.

אני עובדת בגן ששתי הבנות שלי נמצאות בו-אחת בקבוצה של שנתיים שלוש והשניה בתינוקיה.
שמגיעה שנת צהריים,רוב הילדים פשוט נשכבים והולכים לישון,הם עייפים ושמחים למנוחה,הגן שקט וחשוך והרבה פעמים אני שמה ברקע נגונים שקטים ומרגיעים.
מי שצריך קצת נדנוד בעגלה כדי להרדם-מקבל.
ילדים שצריך את החיבוק והליטוף,או רק את הנוכחות-אני יושבת לידם,משתדלת להשכיב אותם בסמיכות ככה שאני לא צריכה לעזוב אותם באמצע ההרדמות.
יש לי שני ילדים שבאופן כמעט קבוע לא נרדמים,אני כן מבקשת שישכבו על המזרון ויתנו לגוף לנוח קצת כדי שיוכלו אחר כך לשחק בשמחה.
אם הם לא נרדמים לא מכריחים אותם לשכב,פשוט נותנים להם משחק שלא מפריע לשאר הילדים,יושבים ומדברים,זה זמן דווקא ממש נחמד(אתמול הכנו שרשראות מחרוזים כששאר הילדים ישנו
והם מאוד נהנו)
בקיצור,אין תחליף לאמא אבל אם את סומכת על המטפלות שלה באופן כללי-סביר להניח שגם בהרדמות הן יכירו אותה ויענו על הצרכים שלה.
גם בתינוקיה אגב-מרדימים כל תינוק בדרך שנעימה לו.

הם בוכים ומתייאשים. לומדים מהר מאוד שבגן לא יבואו כשהם בוכים ומפסיקים
דווקא בגן (הפרטי) שבני היה בו, היו יושבים ליד הילדים שהתקשו או בכו. ממש יושבים או מלטפים אותם. בני, שכבר לא היה זקוק לשינה, הורשה להישאר ער ולשחק במשחקים שקטים, וכך גם כל השאר בנסיבות דומות.

זה כמובן לא אומר שמדובר בסיטואציה סימפטית. בטח לא ש הגן הוא כמו בית שני עבור הילד

אגב, גם אני זוכרת את עצמי מגיל 3-4 - כבר אז לא אהבתי לישון ביום) שוכבת בחדר מוחשך ארוך עם הרבה מזרונים ומסתכלת בתקרה
ויש על זה סיפור זוועה משפחתי אבל

אני יכולה לספר לך שכשבתי התחילה גן השנה, הגן אמנם עד 13:00 ועדיין היא הייתה רגילה לשנת בוקר (התחילה את הגן בגיל שנה וחצי) והקושי הגדול ביותר שלנו כהורים היה לראות שהיא מסיימת אותו בעייפות קיצונית. בימים האחרונים, פתאום, אחרי זמן של התרגלות לסביבה החדשה ולגננות, היא התחילה לבקש כשהיא עייפה, בסביבות 11:00, להכנס לעגלה ובה היא נרדמת תוך דקות ספורות וישנה שעה שלמה וזה משנה את כל חוויית הגן.

לעומת זאת, כשאני הייתי ילדה בגן בקבוץ, רק אני ועוד ילד לא רצינו/הסכמנו/היה לנו צורך בשנת צהריים וזה היה זמן האיכות שלנו עם הגננת שזכור לי עד היום.

אזכן, אני מאמינה שגם הקטנצ'יק שלך ימצא את דרכו, אבל זה נכון שעד אז, זה יכול להיות קצת קשה.

נראה לי שזה כמו באוכל- אפקט העדר... כשילד בחברה של ילדים, וכו-לם עושים משהו, גם הוא יעשה. למשל אני מכירה ילדים שהם אכלנים בעיתיים בבית, ובגן אוכלים מצויין (הילד שלי בגן אוכל דברים שבבית הוא לא נוגע בהם בכלל..)
אני אוספת אותם בד"כ לפני שעת השינה, ובגנים שלנו, לפחות, שנת הצהריים רגועה מאוד. מספיק שיש כמה ילדים שנשכבים ברצון ונרדמים, השאר מחקים אותם. יש אווירה רגועה בגן, חשוך ושקט. בגנים שלנו (ז"א שהילדים שלי היו בהם...) הגננות (לפחות שלוש) יושבות ליד הילדים שלא מצליחים לישון ומלטפות להם את הראש, מרגיעות בצורה נעימה. עצם זה שיש שגרה ברורה בגן של אוכל- נקיון- משחק- אוכל- ניקיון- שינה עושה את שלו (זה עוזר מאוד גם בבית)

אנסה לעזור לך לפזר את הערפל סביב השינה. חשבי על ההרדמות כהרגל שילדך ירכוש כפי שרכש את ההרגל לשון בחיקך. לשנת הצהרימ יש משמעות גדולה עבור קבוצת ילדימ פעילה. היא למאפשרת לילד לנוח. לגוף ולראש. להיות באינטרקציה אינטנסיבית כמו בגן כדאי מאוד לעשות הפסקה. כאשר הגן הוא כמו בית שני עבור הילד הוא חש בטוח ונינוח להרדמ בו. עבור הילד זאת הסביבה הטבעית שלו . המזרון שלו ע השמיכה שלו והסדין שלו מחכימ לו כל יומ בצהרימ.
אנחנו לא נגיע תמיד ללטף ולחבק כל ילד אבל אנחנו נספר סיפור לכולמ, נלטף וננשק כל ילד. וסמכי על הצוות שיכיר כל ילד ורצונתיו,כל ילד והדרך שלו להרדמ. האחד אוהב מוצץ,השני לטוף,ויש כאלו שממש צריך לשכב לצידו וזה בסדר. יש שעה שלמה שבא אפשר להגיע לכל אחד ע סבלנות ואורך רוח. וזכרי יש כאלו שבאמת אוהבי להרדמ לבד .
לגבי אלו שלא נרדמימ, אני יכולה לספר לך על הדרך שלנו בגן. אנחנו מבקשי מכול להכנס,הסיבה כתבתי למעלה. אחרי מנוחה קצרה אלו שלא ישני יוצאי לשחק בחוץ. כן לא תמיד ה נכנסי בשמחה ולא פעמ עלי להזכיר לה שהמנוחה לגוף ולראש תתן להמ שקט ורוגע שיאפשר משחק נעימ אח,כ. וזה נכון מבלי ההפסקה הזאת החזרה למשחק תהיה סוערת. כולנו צריכימ הפסקה בעבודה או בבית.
השינה היא זכות וכיף גדול,א ילדך ידע זאת ויקבל מסר שכזה תוך ימי ספורי הוא ישן טוב בגן. ותמיד אפשר להביא לו את הכרית האהובה השמיכה או כל דבר שנעי לו ויתר לו תחושה של בית בהתחלה.

אני כותבת לך מנסיוני בגן שלנו שבו 18 ילדימ. מאחלת לך שיהיה לך שקט ורוגע,ולא את לא אמא הסטרית,את דואגת מהלא ידוע ולא ברור. את דואגת מפרידה שאת עושה. את משאירה את ילדך במקומ חדש ומה שעובר עליך הוא טבעי ונורמאלי. מה שחשוב תני אמון בצוות והעבירי את המסר הזה לבנך. את ג יכולה בימי הראשוני לחכות לו כשיתעורר או להיות זאת שתעיר אותו זה יכול לעזור לשניכמ.

אשמח לענות לך על עוד שאלות ותהיות במידה ועזרתי ובמידה ותרצי

הם בוכים ומתייאשים. לומדים מהר מאוד שבגן לא יבואו כשהם בוכים ומפסיקים. באמת התחלת השנה היא בלאגן רציני. העייפות מכריעה אותם בסופו של דבר. בכלל יש לילדים סט התנהגות שונה לחלוטין לגן ולבית. דברים שהם עושים בגן הם לא עושים בבית ולהפך. כמו שני ילדים שונים...

לא יודעת מה קורה היום אבל זוכרת את עצמי מגיל 3-4 - כבר אז לא אהבתי לישון ביום) שוכבת בחדר מוחשך ארוך עם הרבה מזרונים ומסתכלת בתקרה. זוכרת שהיה אסור לקום ואסור לדבר ואסור לצאת. זוכרת שתמיד היו עוד 2-3 שלא נרדמו וגם התפתלו על משכבם...

נכון, יש המון דפים בנושאי הרדמות ושינה של קטנטנים אך נראה לי שאין כזה ושהנושא משמעותי..

פתאום חשבתי...
לתינוקות שלי (עד גיל 3-4) לא היה פשוט להרדם ומה שעזר היה אמא ליד, שקט, אוירה נעימה, הנקה, טיול בעגלה או במנשא..
אני מתרשמת שכך זה, פחות או יותר, גם אצל אחרים.

אז מה בעצם קורה שם במשפחתונים ובגנים?
איך הם מרדימים שם חבורה סוערת של 20 תינוקות או במקרה הטוב רק 14 או "רק" 8?
מגיעה השעה לישון (שכבר זה מוטל בספק הרי בכל יום יכול להיות שיהיה ילד שזה לא יתאים לו כי לא ישן כל הלילה למשל והוא כבר שפוך ב- 9:00 בבוקר וסובל מאד או להבדיל, התעורר רק ב-9:00 אחרי לילה מצויין..), ואז מה?
מכניסים את כולם לחדר עם מזרונים / לולים ו..
מחשיכים, מסבירים שכולם הולכים לישון, משמיעים אולי נעימה מרגיעה וקבועה, אולי כל אחד מקבל בקבוק או מוצץ או חיתול..
ואז..
נגיד שיש אחד-שניים שרגילים לישון בשעה הזו ויודעים להרדם לבד בשכיבה, מה עם השאר?
בוכים? מתנגדים? מנסים לצאת? צורחים? אחרי שבועיים "מתרגלים" וכולם מרוצים?

איכשהו אף פעם לא חשבתי על הסוגיה (הילדים שלי היו בבית עד גיל מבוגר יותר) אך כעת יש לי קטנצ'יק שעומד להתחיל גן ויש יותר מדי סימני שאלה.
הגננות אומרות שהן מומחיות, הן ירגילו אותם, זה מסתדר בסוף, זה בסדר גמור, ומביטות בי בעיניים של "אוי, עוד אמא היסטרית".

אשמח להארותיכם, לידע מנסיונכם- מה קורה לתינוקות שלנו בחדרי השינה הללו?
(אוי, נשמע כמו תחקיר של עובדה.. אני באמת אמא היסטרית? תקנו אותי אם אני טועה )
תודה רבה,
אם תוהה