על ידי רוח_על_המים* » 16 נובמבר 2005, 10:03
האם יש לילדים ספרים מומלצים בנושא המוות
זוכרת כשהתחלתי לשאול את ההורים שלי על הנושא של מוות, בתור ילדה אמא שלי הביאה ספר (באנגלית, ההורים שלי אנגלים) שעסק במוות לילדים.
בסיפור היה עץ צעיר ועליו עלים ירוקים וצעירים, ובמשך הסיפור העלים עברו שינויים עם עונות השנה, החליפו צבעים עד שאחד אחד נשרו מהעץ.
אני חושבת שהיה מעקב על עלה אחד, מהיווצרותו גדילתו "התבגרותו" - הבשלתו החלפת צבעים ועד מותו=נשירתו. עם התקווה והידיעה שעלה חדש וצעיר יצמח עליו בעונה הבאה.
אהבתי את הסיפור כי הוא נותן תחושה של תקווה והמשכיות, אבל עוד כילדה, הפריעו לי מעט 2 דברים בסיפור:
העובדה שסופר על עץ ולא על בע"ח או בנ"א, יוצר ריחוק מסויים. ואין התמודדות מלאה, וכן יש תחושה ש"לא נורא יבוא עלה חדש" , כלומר, לא צריך להרגיש עצב, אפשר לברוח מההתמודדות עם המוות, ולשמוח בעלה החדש שיבוא במקום. (ובמציאות זה אף פעם לא במקום)
ובכל זאת אני זוכרת שבכיתי בסוף הסיפור. איכשהו יוצרים הזדהות עם אותו עלה שהכרנו מההתחלה עד שהזדקן ונשר.
אני לא זוכרת את שם הספר, האם מישהו מכיר או זוכר?
גם אנחנו עכשיו מתמודדים עם המושג הזה , השבוע היה לנו אזכרה לאח של בעלי, והבת שלי (6) התחילה לשאול המון המון שאלות על מוות, (היא לא הכירה אותו וגם אני לא)
הוא נפטר מסיבוך רפואי נדיר, גם מחלה נדירה, גם בעוצמה לא צפויה, וגם גילוי מאוחר (בגלל חוסר תשומת לב גם שלו עצמו).
היא שאלה אם גם היא תהיה חולה יום אחד ותמות? וכדי להרגיע אותה רציתי להגיד משהו כמו מה שקרה לו היה במקרה, והיה יכול להימנע, אבל לא רציתי ליצור אצלה תחושה שצריך לחפש מיחושים ולפחד ממחלות, קצת נתקעתי בהסבר.
בהמשך השיחה דיברנו על בני המשפחה הקרובים למת, ועל העצב שהם מרגישים, והקושי להמשיך הלאה והמסקנה שלה האינסינקטיבית היתה
"כשאהיה גדולה, אני לא רוצה ילדים, כי אני לא רוצה שהם ימותו לי" - דיברתי איתה על כך שלפעמים אוהבים מישהו מאוד ואז הוא מת, אבל זה לא אומר שמפסיקים לאהוב, ואפילו שמתגעגעים אליו, ומצטערים שהוא מת, אנחנו לא מצטערים שהכרנו אותו. וגם זה יצא קצת מסובך תקוע ולא ברור.
מה שבעצם רציתי להגיד לה זה שכל אחד מת בסוף, אבל כדאי לשים את הדגש על החיים ולא על החשש מצער הפרידה.
זה נושא לא פשוט, ואני מאמינה שצריך מספר שיחות כאלה,כדי ליצור הפנמה.
זו לא הפעם הראשונה שזה עולה אצלה, כשאני הייתי חולה הנושא עלה מעט באופן עקיף, אבל ככל שהיא גדלה, אני יכולה פחות לגונן עליה.
ברור לי שהנושא היה עולה במוקדם ובמאוחר, וזה הגיל שבו הוא מתחיל לעלות, אני מגמגמת לפעמים כי על כל דבר שאני אומרת אני חושבת, האם להגיד? איך זה יתקבל אצלה? מה היא מבינה מזה? מה היא תסיק מזה?
[u]האם יש לילדים ספרים מומלצים בנושא המוות[/u]
זוכרת כשהתחלתי לשאול את ההורים שלי על הנושא של מוות, בתור ילדה אמא שלי הביאה ספר (באנגלית, ההורים שלי אנגלים) שעסק במוות לילדים.
בסיפור היה עץ צעיר ועליו עלים ירוקים וצעירים, ובמשך הסיפור העלים עברו שינויים עם עונות השנה, החליפו צבעים עד שאחד אחד נשרו מהעץ.
אני חושבת שהיה מעקב על עלה אחד, מהיווצרותו גדילתו "התבגרותו" - הבשלתו החלפת צבעים ועד מותו=נשירתו. עם התקווה והידיעה שעלה חדש וצעיר יצמח עליו בעונה הבאה.
אהבתי את הסיפור כי הוא נותן תחושה של תקווה והמשכיות, אבל עוד כילדה, הפריעו לי מעט 2 דברים בסיפור:
העובדה שסופר על עץ ולא על בע"ח או בנ"א, יוצר ריחוק מסויים. ואין התמודדות מלאה, וכן יש תחושה ש"לא נורא יבוא עלה חדש" , כלומר, לא צריך להרגיש עצב, אפשר לברוח מההתמודדות עם המוות, ולשמוח בעלה החדש שיבוא במקום. (ובמציאות זה אף פעם לא במקום)
ובכל זאת אני זוכרת שבכיתי בסוף הסיפור. איכשהו יוצרים הזדהות עם אותו עלה שהכרנו מההתחלה עד שהזדקן ונשר.
אני לא זוכרת את שם הספר, האם מישהו מכיר או זוכר?
גם אנחנו עכשיו מתמודדים עם המושג הזה , השבוע היה לנו אזכרה לאח של בעלי, והבת שלי (6) התחילה לשאול המון המון שאלות על מוות, (היא לא הכירה אותו וגם אני לא)
הוא נפטר מסיבוך רפואי נדיר, גם מחלה נדירה, גם בעוצמה לא צפויה, וגם גילוי מאוחר (בגלל חוסר תשומת לב גם שלו עצמו).
היא שאלה אם גם היא תהיה חולה יום אחד ותמות? וכדי להרגיע אותה רציתי להגיד משהו כמו מה שקרה לו היה במקרה, והיה יכול להימנע, אבל לא רציתי ליצור אצלה תחושה שצריך לחפש מיחושים ולפחד ממחלות, קצת נתקעתי בהסבר.
בהמשך השיחה דיברנו על בני המשפחה הקרובים למת, ועל העצב שהם מרגישים, והקושי להמשיך הלאה והמסקנה שלה האינסינקטיבית היתה
"כשאהיה גדולה, אני לא רוצה ילדים, כי אני לא רוצה שהם ימותו לי" - דיברתי איתה על כך שלפעמים אוהבים מישהו מאוד ואז הוא מת, אבל זה לא אומר שמפסיקים לאהוב, ואפילו שמתגעגעים אליו, ומצטערים שהוא מת, אנחנו לא מצטערים שהכרנו אותו. וגם זה יצא קצת מסובך תקוע ולא ברור.
מה שבעצם רציתי להגיד לה זה שכל אחד מת בסוף, אבל כדאי לשים את הדגש על החיים ולא על החשש מצער הפרידה.
זה נושא לא פשוט, ואני מאמינה שצריך מספר שיחות כאלה,כדי ליצור הפנמה.
זו לא הפעם הראשונה שזה עולה אצלה, כשאני הייתי חולה הנושא עלה מעט באופן עקיף, אבל ככל שהיא גדלה, אני יכולה פחות לגונן עליה.
ברור לי שהנושא היה עולה במוקדם ובמאוחר, וזה הגיל שבו הוא מתחיל לעלות, אני מגמגמת לפעמים כי על כל דבר שאני אומרת אני חושבת, האם להגיד? איך זה יתקבל אצלה? מה היא מבינה מזה? מה היא תסיק מזה?