חברות,
ממש חיזקתן אותי בזמן הנכון
בשמת, גוונים, ו
אמא של מוש תודה רבה לכן
וגם תודה לך
חול לבן ששאלת והחכמתי בזכותך
אספר קצת על איך הולך אצלנו: אודי (אוטוטו שנתיים) היתה נרדמת בהנקה מאיזשהו שלב.
(אני כבר לא זוכרת בדיוק. זוכרת שהיה שלב של עוד לא ואחר כך שכבר כן)
הייתי מניקה אותה במיטה, היא היתה נרדמת, ואז היתי מניחה אותה במיטה ויכולה להישאר לישון או לצאת.
אחר כך היא הפסיקה להירדם תוך כדי הנקה, אז הייתי מניחה אותה לידי במיטה, ויושבת לידה, עד שתירדם.
ואז באיזשהו שלב זה פשוט התחרבש: היא היתה קמה, יורדת מהמיטה, חגיגה. זה היה ברור שהיא עיפה אבל איכשהו לא נכנסה לשינה בנינוחות.
בשלב הזה נכנסה לתמונה מיטה חדשה לאודי: הגב שלי כבר היא שבור מהלינה המשותפת (לצערי אנחנו בדירה שכורה וכרגע אין אפשרות למיטה אחרת. שנה הבאה בני חורין בעזרת השם!)
וחברה שלי חיפשה איפה לאחסן לול מהמם ששימש את הבת שלה שכבר גדלה בינתיים.
אז אספנו את הלול והחלטנו שננסה.
ההתחלה היתה מבטיחה.
אודי שהיתה מאוד עסוקה בשייכות: כשהוצאתי לה צלחת מהארון היא רצה להוציא עוד 2: לאבא ולאמא, היתה מולהבת מהמיטה החדשה:
מיד בסוף ההנקה היא היתה בצביעה על המיטה דלה, היינו נפרדות בנשיקה והיא היתה שוכבת במיטה שלה.
אני הייתי שוכבת לידה, ממש צמוד, אבל במיטה שהיא כל כולה שלי: מזמזמת שירים או מהממת להנאתי, עד שהיא נירדמת.
לפעמים היא היתה נותנת לי יד והייתי מחזיקה אותה עד שתירדם.
לאחר מספר שבועות ציפתי שהיא תהיה כבר יותר עצמאית בהירדמות ואיכשהו איבדתי סבלנות לכל הענין הזה.
הרגשתי שאני שוכבת במיטה אבל רוצה כבר לצאת לעינייני, ולאודי, איך לא, זה התחיל לקחת יותר זמן, והיא התחילה לבחור לי את השירים במקום שאבחר בעצמי,
וכך מצאתי את עצמי שרה במשך שעה את אותו השיר שוב, ושוב, ושוב, ובסוף יוצאות שתינו מתוסכלות מהחדר.
בהזדמנות הזו שמעתי על התניות והלקיתי את עצמי שיצרתי אצלה ערימות וניסיתי להסביר לה שהיא יודעת להירדם לבד...
יום אחד, בצהרים, במיקרה, שכבתי במיטה, אודי כסתה אותי בשמיכה, לחשה לי שששש...... סימנה עם היד כמו כרית מתחת ללחי, והמהמה מממממ.... ואז סימנה לי עם היד ביי ביי ויצאה בחינניות מהחדר.
צחקנו הרבה על הסיפור הזה ושחיזרנו אותו כמה פעמים, כשקלטתי שכך ככל הניראה היא נירדמת גן.
אז דיברתי איתה על זה והסברתי לה שהיא יודעת להירדם בעצמה ואחרי ההנקה אני אגיד לה ששש... מממ.... ביי ביי ואצא מהחדר
והיא תלך לישון
אבל זה לא כל כך עבד.
בהתחלה היא ממש אהבה את הרעיון. היתה עושה איתי ביחד ששש... ומנפנפת לי לשלום. אבל היא היתה שוכבת במיטה ולא נירדמת
מידי פעם הייתי נכנסת לחדר, או יושבת קרוב לפתחו בצורה שהיא יכולה לראות אותי
או מסדרת בינתיים דברים בבית שלא מרעישים אך יש בהם תנועה קלה כדי שתשמע שאני קרובה
היה לה קשה. לפעמים היא היתה נרדמת.
לפעמים היתה קוראת לי, הייתי באה ויושבת לידה עד שנרדמה.
ואז היא התחילה לבקש לעבור לעגלה
אני חושבת שהיא רגילה להירדם בעגלה בגן וזה מרגיש לה מקום מוכר ומוגן, למרות שניראה לי פחות נוח מאשר במיטה (היא לא באמת יכולה להתהפך בעגלה).
ואני עדיין מתלבטת עם עצמי: מה נכון? האם היא סתם מפונקת? עד מתי אני ארדים אותה שעה?
ועכשיו, פתאום כשקראתי את כולכן פה, הבנתי שערבבתי פה כמה דברים לא לי, וככל הניראה גם האצתי בטרם עת בהליך טבעי.
אני חושבת שנמשיך לנסות להניח את אודי במיטה אחרי ההנקה, ככל שאינה מתנגדת,
אבל כן אנסה להישאר לשבת לידה
אולי בלי לשיר כי זה מתיש אותי
או להסביר לה שאנחנו שרים פעם אחת שיר אחד
האמת שאת הרעיון של סיפור ממש אהבתי, חייבת לחשוב על קונסטלציה טכנית שתהיה לה מספיק מוחשית, אולי עם הבובות. כי עיצוב והדפסה של ספר ממש יכול להיות קצת גדול עלי, טכנית, כרגע.
אני עדיין מתלבטת איך להגיב אם וכאשר היא תבקש לעבור לעגלה
וכן אם וכאשר היא מבקשת טיול
נכון להיום אם היא ממש מתקשה להירדם אנחנו יוצאים איתה
לא בטוחה שאני אוהבת את זה
לפעמים גם אחרי חצי שעה של טיול היא לא נרדמת וזה כבר מעיק
אבל הדבר העיקרי שאני מזכירה לעצמי הוא: חיבוק, חיבוק, ושוב חיבוק
אני ממש רוצה למצוא דרך שתהיה כיפית לכולנו
כדאי שאמצא דרך לשבת לידה בלי לסבול
פעם לדג' הייתי מצחצחת שיניים ושוטפת פנים לפני, זה היה נותן לי תחושה רעננה, אולי זה רעיון טוב
פשוט לשחרר את זה שהיא חייבת לישון כבר באופן עצמאי
ולהיות איתה שם
בנוכחות ובאהבה
מודה שלא תמיד יש לי סבלנות אבל רוצה...
מה חושבות?