ומה עכשיו?
עכשיו השאלה מה עושים עם כל הדפים שנפתחו על המלחמה:

מלחמת לבנון השניה עברו חודשיים
במלחמה כמו במלחמה
התקשורת אחראית למלחמה עקובה מדם
מלחמה בצפון
חיבוק חיזוק לצפון
ובנוסף כל הדפי בלוג על המלחמה:
אנחנו לא בבית בלוג מלחמה
דף תמיכה לאלו שהאהובים שלהן במלחמה
המלחמה הזו בלוג
עזרה ועצות לנוודי המלחמה

מה דעתכם? האם יש דפים שאפשר לאחד?

נגמר.

ומה עכשיו?

יומיים שלושה לפני תחילת המלחמה קניתי לעצמי ספר שלא ידעתי שקיים - "מלחמה זה דבר בוכה" של תרצה אתר (הוצאת הקיבוץ המאוחד).
היא כתבה את הספר לדעתי אחרי מלחמת יום כיפור ומצרפת שם שיר שכתבה כאשר היא בעצמה הייתה ילדה במלחמת יום העצמאות. קניתי אותו כי חשבתי שהוא מאד היסטורי, שאפשר ללמוד ממנו על הנושא הזה "שהיה פעם". וזה היה לי מדהים שאחרי שבוע בסך הכל הספר הזה היה הכי רלוונטי שיכול להיות. בדיוק על כל הדברים שאנחנו מדברים כאן. האמת, זה די עצוב, לחשוב שכך הם החיים באזור שלנו. אבל בכל אופן - אני ממליצה על הספר. ראיתי שהוציאו אותו בכל מיני חנויות ספרים קטנות.
הנה קטע מצוטט מהספר:
" אחי הקטן מפחד מרוב פחד. כיה הוא לא מבין במה מדובר, כולם מדברים בקול רם וביחד.
ואבא מגיע לזמן קצר. ושוב נעלם ורק מטלפן, ושומעים מרחוק קול חלש ודומה, ולא יודעים מה לענות,
כי חושבים שזה רק נדמה.
כן. אחי הקטן מפחד. אך מה אפשר לעשות ?
אני מפחדת רק כשאומרים לי: "שקט ! חדשות !"

אני קוראת את מה שכתבתם. כבד לי, כואב לי, בא לי לבכות ולחבק.

אין לי מילים לתאר את היופי והפשטות, שנגלים בין השורות, בתקשורת, המפוקחת, הישירה והתומכת שביניכם.

זו זכות גדולה לראות את מה שאני רואה מכאן, רציתי לשתף אתכם בכך.

אני מחזקת אתכם להיות באמת, כי היא המקום היחיד, שיכול להכיל את המורכבות של הדברים.

מזכירה שההיפך מפחד זו אהבה. מזכירה שזו בחירה.

אני מסתכלת על הבת שלי ותוהה מה היא מבינה.
3 שבועות מחוץ לבית. עוד שבוע, בכל יום פעם-פעמיים ריצה מהירה למקלט. בומים, מטוסים. היא כבר יודעת להקשיב ולהגיד "טוס"= מטוס ו"אוובה"=אוירון, אצלנו רואים אותם כל הזמן. עוד לפני שנסענו מכאן, בלילה אחרי שחטפו את החיילים, היא התעוררה בפחד מרעש המסוקים באמצע הלילה ונצמדה אלי. מאז היא פשוט התרגלה.
הסתכלתי עליה היום במקלט. התעוררה משנת צהריים וינקה קצת להנאתה, פתאום עם הציצי בתוך הפה שלה אמא קמה ורצה בבהלה, סבתא סבא מצטרפים למקלט המאד קטן שלנו, סגרתי את הדלת קצת עוד לפני שהם נכנסו והיא בקשה לפתוח, רצתה לצאת.
לפני המלחמה בקושי ראתה טלויזיה, אין לי טלויזיה בבית ולא הרשיתי שתהיה בסביבת חדשות ועכשיו כל יום כמה פעמים, גם כשהיינו בתל אביב או ירושליים.

יש לי אח ששנים, עד היום בעצם, אפשר לראות השלכות אצלו ממלחמת ששת הימים, אז היה בן 3. זה מתבטא בדברים לא ישירים, התעניינות במלחמות ומטוסים באופן חריג, כל מיני. אני תוהה מה יישאר לבתי מכל זה, הרי הדיבור שלה, מתקדם ככל שיהיה לגילה, לא מאפשר לי לדעת מה ועד כמה היא קולטת. אני חושבת על זה, כמובן לא מסבירה לה כלום מעבר ל: "לא פותחים עכשיו את דלת המקלט" או "לא יוצאים עכשיו".

_מה זה מלחמה?
למה אנשים נלחמים?
למה הם לא מדברים?
יש למישהו תשובה בשבילי ? כמה נכון אמא של יונת
אולי מפני שמנהלי המדיניות בכל העולם עד עתה ברובם גברים._

בדיוק כך! והינה סיפור מתאים שקראתי באתר אחד:

סיפור ממקום אחר ומזמן אחר
שלום לכולם,

אחותי המומחית בתרבות האינדיאנית של ארה"ב סיפרה לי על שבט האירוקוי שנחשב לדמוקרטיה הראשונה (היא אומרת שלפני יוון). אני ממש לא חושבת שאפשר להשליך ממנו על המצב היום ועל יכולותיהם ונטיותיהם של נשים וגברים בקבלת החלטות מה שמסופר התאים לנשים ולגברים של אז ושם, אבל בכל זאת מעניין לדעת שהיו גם מצבים כאלו.

היו בעצם 7 שבטים שהתאחדו והנהיגו משטר דמוקרטי: בחירות, שילטון לפי בחירה, בחירה לפי הרב. אך שלא כמו ביוון גם לנשים הייתה זכות בחירה ואף יותר מכך. ההחלטות בנושאים שונים התקבלו במועצות שונות. אחת המועצות הייתה 'מועצת הנשים', זו הייתה המועצה היחידה שהייתה לה סמכות קבלת החלטות לגבי יציאה למלחמה. ההיגיון שלהם היה שגברים ממהרים לצאת למלחמה גם כשאינה הכרחית, לעומת זאת כאשר נשים כבר מחליטות לצאת למלחמה אז כנראה באמת אין ברירה. אחרי ההחלטה, ביצוע המלחמה עבר ל'מועצת המלחמה'. מועצה זו הייתה אחראית על כל האיך, מה, מתי, באילו טקטיקות. מועצה זו הורכבה רק מגברים עם ילדים, למרות שהלוחמים בשטח היו גברים צעירים. הם חשבו שגברים עם ילדים יכולים להיות אחראים יותר בבחירות שלהם ובהחלטותיהם לגבי המלחמה.

הדברים עבדו, זהו שבט שהיו בו מעט מלחמות, ומעט הרוגים בכל מלחמה.

ואנחנו יום יום סופגים נפילות סמוך לביתינו.


שתגמר כבר המלחמההארורה הזאת
הלוואי...

ואם תרצו מקום יותר שקט לכמה ימים - אתם מוזמנים...

ביום הראשון למלחמה לפני 4 שבועו ויום הסברנו שחזבאללה זה ארגון שלא אוהב אותנו ורוצה לפגוע בנו. הפרדנו אותנו ממדינת לבנון.
הסברנו שבארגון כולם לא אוהבים אותנו, אך בלבנון האזרחים כמונו רוצים פשוט לחיות, וכך חידדנו את חיזבאללה.
מאותו רגע יצרנו קשר "ישיר" עם חיזבאלה, נסראללה, והקטיושות.
אנחנו צועקים מהגינה לנסראללה- "די נמאס לנו ממך" "אתה מפריע לנו לשחק"
לזבאלה צועקים " חזבאלה למזבלה"
ולקטיושות שרים " וקטיושקה"
נשמע מגוחך- אולי-
אבל פורק מהילדים המון כעס פחד
עד למלחמה ילדי לא ראו חדשות וגם לא שמעו, במלחמה מדי פעם הם שומעים ורואים,כמובן שיש דברים קשים אנו סוגרים מיד. אנחנו מעבדים את המלחמה בציורים ושיחות.
מרגישה שהחשיפה שלנו רק עוזרת להבין ולהתמודד, ואנחנו יום יום סופגים נפילות סמוך לביתינו.
שתגמר כבר המלחמההארורה הזאת

אצלנו יסמין:" אמא, אני רוצה שתהייה עוד פעם אזעקה"...???...." כי אני אוהבת לרוץ למיקלט
הצגנו את זה כמישחק וזה התקבל ככזה. מה גם שבמיקלט פוגשים את כולם. אני יכולה להזדהות בקלות.
תחשבו על הסרט: <החיים יפים> למרות שאני כן הסברתי שאנחנו ניכנסים למיקלט כדי שהקטיושות לא יפלו עלינו

כשהיינו במקלט ביום שישי, בני היה מפוחד מאוד. תוסיפו לזה את הלם הירידה הראשונה למקלט של שאר התושבים ותבינו איזה לחץ עלה שם. באיזה שלב ביקשתי מאחת האימהות שאם היא רוצה להמשיך לומר לנו מה היא חושבת, שתדבר באנגלית. לא כל מה שאנו אומרים צריך להגיע אל הילדים. אנחנו לא שוקלים כל מילה שאנו אומרים.

התכוונתי לומר, ליד הילדים אמרתי את כל מה שכתוב כאן למעלה, הם כבר הבינו שלסרס זה משהו מאוד מעניש....

אני לא התאפקתי כשקיבלנו את העיתון האחרון בתידלוק והיו שם כל התמונות של פצועים הרוגים, בתים ממוטטים וחיילים מאושרים שהוזמנו למסיבה, אצלהם ואצלנו,
די התפללתי, תפסיק את זה כבר,
ואז תיקנתי - תפסיקי את זה - שאם אני אומרת תפסיק זה לא מזיז לך, אבל את, אם אני קוראת לאלוהים -היא - אולי תהיה שפיות, אף אחד לא אמר שזה הוא,
אז אנחנו יודעים שאנחנו הנשים, נלד, נניק נעבוד קשה להשיג אוכל והגברים הטפשים האלה במחי יד של משחק שליטה מוחקים הכל, גבר שהשקיעו בו 30 שנים של אוכל ואהבה פתאום נכה או מת שלא נדע, בתים שנבנו בעמל ובשעבוד נהרסים עד היסוד גם הם החיזבאללה המגעיל הזה עם ההרצאות על מסירות למען המוות וגם ראשינו הקירחים.
שיסרסו את כולם, צעקתי, כל גבר שמביע תוקפנות, מינית, חברתית או אחרת, שיעבור סירוס!

הי פו,
שמח ששתפת. ביום שאחרי האזעקה, עידו, (5), על כל אבמולנס שעבר או מוזיקה שנשמעה מבית סמוך חשב שזו אזעקה. כדי להרגיע אותו יצאתי מהבית כדי "לוודא" שאין אזעקה בחוץ.
מצד אחד אני עונה להם על כל שאלה, למשל הוא שאל אותי, מה זה נסראללה? מצד שני החלטתי שאני לוקח אותם עם רעיון האזעקות למקום אחר.
החלטתי שנהםוך את המקלט למועדון. שיתפנו בכך גם את השכנים וכך הורידו לשם משחקים, תלן פוסטרים, רדיו טייפ,, מאווררים, מחצלת וכולי וכולי. הילדים שלי כבר מחכים שתהיה אזעקה. רוצים לרדת למקלט ולפגוש את כל ילדי השכנים. אני רק מקוה שבסוף המלחמה, המקלט ימשיך להיות המועדון שלהם...

מחזירה את הדף למה חדש
לא יודעת אם לשאול אולי רק לשתף...

היו אצלנו כמה אזעקות.. לא הרבה כמו בצפון אבל מספיק כדי להכניס את הילדה שלי לסוג של פניקה.
היא גם ככה רגישה לרעשים.
מאז שהיו פה אזעקות היא עוד יותר רגישה כל אוטו עובר היא נלחצת. נצמדת אלינו יותר. לא מוכנה לזוז שני מטר בבית בלי ליווי.
כל רעש מקפיץ אותה..
מוודאת איתנו כמה פעמים ביום [ולפעמים בשעה] מה נעשה אם תהיה אזעקה - "נלך לממ"ד נחכה שלא יהיו בומים ונצא"
ומה אנשים מוכרים אחרים יעשו [סבא וסבתא/דודים/אבא בעבודה/ חברים שונים וכד']
עוברת ומסבירה לכל מי שאפשר [בובות, אמא/אבא, סבא/סבתא דודים חברים] שהם יודעים על המלחמה ושהיו אצלנו אזעקות ולמה:
"הייתה אזעקה באמצע שעשינו אמבטיה ואמא באה לקחת אותנו לעזור לאבא להוריד אותנו לממ"ד והתלבשתי בממ"ד
והייתה אזעקה כי חשבו שיורים עלינו קטיושות קטיושות זה טילים החיזבאללה האויב יורים אותם אבל הם לא ירו באמת
כי לא היו בומים רק חשבו שאולי הם יורים אז עשו אזעקה ונכנסנו לממ"ד אבל לא היו בומים ולא הייתה עוד אזעקה
אז יצאנו אבל אם תהיה עוד פעם אזעקה אזעקה זה קול עולה ויורד כזה אז אם תהיה עוד פעם עוד פעם נלך לממ"ד
ואם נהיה בקיבוץ נלך למקלט כי שם אין ממ"ד ואם אבא יהיה בעבודה ותהיה אזעקה אז הוא גם ילך למקלט כי אין לו ממ"ד
וגם לסבא וסבתא יש רק מקלט ולא ממ"ד......."
וזה ממשיך וממשיך...
לפעמים סדר תיאור הדברים משתנה.. בכל אופן זה תמיד משפט אחד ארוך ארוך שמסביר הכל...
ובין הסבר להסבר היא פשוט צמודה פיסית ומוודאת כל הזמן שהרעש שהיא שמעה [אוטו עובר, פועלים בבית שבונים לידינו, כדור בחוץ...]
זה לא אזעקה.

ואנחנו - מאפשרים לה להיצמד כמה שהיא תריכה עוברים וחוזרים על ההסבר כל פעם שהיא רוצה.
ומחכים לשלום או לפחות להפסקת אש וקצת שקט...

(מרגיעון - אם יצאת מכליך אל תשכח לשוב.. )

לפני יומיים הייתה באזורינו אזעקת שווא. כולם היו בפאניקה והכניסו את כולם לאזורים המוגנים.
כמו שסיפרתי, אני גר ליד פרדס חנה.
פתאום התחדד לנו שהמלחמה זה לא רק בטלוויזיה.
אני לא נמצא השבוע בארץ והייתי נורא בלחץ באותו יום. ממש הרגשה של חוסר שליטה, חוסר עניין במה שאני עושה וניסיון להיאחז בפירורי מידע כל הזמן.
כל הזמן חשבתי על הילדים שלי, מה הם חושבים, מה הם מרגישים.
בערב, כשדיברתי איתם, הסתבר שהם לא היו בסביבה ובעצם לא היו מודעים לכל ההמולה שהייתה.

_מה זה מלחמה?
למה אנשים נלחמים?
למה הם לא מדברים?
יש למישהו תשובה בשבילי ? כמה נכון אמא של יונת_
אולי מפני שמנהלי המדיניות בכל העולם עד עתה ברובם גברים.

_מה זה מלחמה?
למה אנשים נלחמים?
למה הם לא מדברים?
יש למישהו תשובה בשבילי ?_ כמה נכון אמא של יונת

אני גר בקיבוץ ליד פרדס חנה. אנחנו לא שומעים את הדי הפיצוצים.
לפעמים הבן שלי, (5), שואל שאלה הקשורה למלחמה ואני עונה לו ברגוע. זה לא מתפתח לשום מקום.
אצלנו בקיבוץ, רעננו את כל המקלטים ושוחחו בגנים על הנושא.

מחר אני נוסע לאיטליה במסגרת העבודה למשך שבוע וזוגתי חוששת שלא יהיה במצב של חס וחלילה אם המלחמה תגיע אלינו.
גם אני חושש למרות שאמרתי לה שבמקרה שזה יקרה אעלה על מטוס חזרה ואגיע באותו זמן שאגיע מהעבודה בתל אביב. נשמע מרגיע?

השאלה היא לא רק מה עונים לילדים אלא מה עונים למבוגרים. תמיד דגלתי בשלום ופשרה ועדיין לא שיניתי את דעתי אבל כאשר רואים את הצטיידות הצד השני קשה מאוד.
אכן בלבנון נהרגו רבים מאוד אבל כיצד לנהוג כאשר יורים טילים מתוך בתי מגורים?
תושבי עוטף עזה שכבר סובלים הרבה זמן ותמכו בהתנתקות עכשיו אינם מבינים מדוע זה מגיע להם ואם תשאלו אותי - אני מקווה שיהיה פתרון מדיני מהר ככל האפשר וגם הילדים, כולל אלה שגרים בצפון, יוכלו לחזור להיות ילדים.

הבת הקטנה שלי (5 וחצי) אמרה שהיא רוצה שתיפול קטיושה כדי לראות איך היא נראית. חצי ממשאלתה התמלאה.

אמא, מה זה קטיושה?
קטיושה (בחיים לא ראיתי) זה כמו צינור גדול שנופל מלמעלה ועושה חור גדול ברצפה והמון רעש. אבל אצלנו לא נופלות קטיושות.

ואיך נדע שהם לא מדחיקים?
אי אפשר לדעת בוודאות..
לא ידועת איפה אתם גרים ואם אתם שומעים פיזית את הדי המלחמה - אבל אם המלחמה לא נוגעת ביום יום שלהם.
אולי היא באמת לא נוגעת להם. זה עוד משהו בחדשות - כמו מלחמה במדינה אחרת לצורך העניין.
אין לי ספק שאילו אצלנו לא היו מתארחים חברים שעזרבו את הבית בגלל המלחמה הגדולה שלי הייתה הרבה פיחות מתעניינת בזה.

ושוב אם אתה חושש נסה לפתח שיחה על זה.
או לדבר על זה עם זוגתך כשהם שומעים כך שתהיה להם לגיטמיציה להצטרף לשיחה אם הם רוצים בלי שיופעל עליהם לחץ ישיר או שאלות ישירות..

וחוץ מזה אני מאמינה שהורה מכיר הכי טוב את ילדיו שלו.
לך נראה שהם מדחיקים? או שפשוט הם קיבלו את כל התשובות שהיו צריכים?

ואיך נדע שהם לא מדחיקים?

בת כמה הבת שלך?
שנתיים וחצי..

מה זה אומר לדעתך שהם הפסיקו לשאול שאלות?
לדעתי - אולי שהם קיבלו את כל התשובות שהם היו צריכים?

POOH והתוספות, בת כמה הבת שלך?
מה זה אומר לדעתך שהם הפסיקו לשאול שאלות?

היא שאלה אותי אם יש פרחים בצפון ואם גם בהם יש פיות כמו בפרחים ליד הבית שלנו..
מה, גם אצלכם יש?

וחוץ מזה, איזו מתוקה!

הילדים שלכם שואלים עדיין שאלות?
כן.

• "אמא נכון שזורקים קטיושות?

אבל לא אצלנו נכון אמא?"

• נכון. זרקו בחיפה ובטבריה ובק"ש.
• "ק"ש? איפה זה אמא?"
• זה בצפון
• "את זוכרת שאבא עשה מילואים בצפון?"
• כן
• "ואצלנו אין בומים וצפירות נכון אמא?"
• נכון
• "ומי זורק את הקטיושות?"
• החיזבאללה - המחבלים - האויב

וככה זה ממשיך וממשיך..
מדי פעם היא נזכרת... לא יודעת מה מזכיר לה ומה מעורר את זה אבל היא שואלת אני עונה וממשיכים הלאה..
בסוף השיחה אחרונה אחרי שהיא ביררה הכל על הקטיושות ועל חיזבאללה היא שאלה אותי אם יש פרחים בצפון ואם גם בהם יש פיות כמו בפרחים ליד הבית שלנו..

עבר שבוע בערך מתחילת המלחמה. הילדים שלכם שואלים עדיין שאלות? אצלי נראה שהפנימו או שהתרגלו למראות החדשים.

מעל 210 הרוגים לעומת 15
גם כשזוכרים את זה, כשהילד הפרי שלך בסכנה או בטראומה, ברור שתתגייס לטובתו. העובדה שאחרים מצויים בפליטות ובחוסר צדק או שאני לא מסכימה עם מה שקורה ואיך שנעשה לא הקלה עלי כששמעתי "בום" קרוב הביתה ולא מקלה עלי להסביר לילדים שאיתי, שלי ושל בני משפחה.

עוד מילה לפלוני. החתך באצבע שלך כואב יותר מהרגל הכרותה של שכנך. מה לעשות זה הטבע , עם כל האמפתיה שאפשר לחוש , הכאב שאתה חווה כואב יותר מהכאב שאתה רואה. לא הייתי ממהרת לשפוט את מי שמנסים , קודם כל להקל על כאבם שלהם.

עד עכשיו גם אני הייתי במדיניות של לענות על מה ששואלים, אבל ילדים יש להם מן קטע כזה, בהיותם ספוגים קטנים של מידע, שגם מה שאת לא אומרת הם לומדים ממישהו אחר. כך יצא שלמרות שאנחנו כמעט לא רואים חדשות, ואני משקרת להם במצח נחושה ואומרת על הבומים שזה רחוק, הבכור משחק ומציר מלחמה והיום אמר שליומולדת 7 (בסוף השבוע האחרון חגגנו לו 6) הוא רוצה שנעשה לו חור בקיר כדי שיוכל להכניס את התותח שלו (צינור קרטון ) כדי לבנות לו טנק )-: . אני באמת לא פוחדת כבר. קצת נבהלתי בבומים הראשונים, אבל עכשיו נראה לי שכמה שזה לא מתקרב הסיכוי שנחטוף פגיעה ישירה הוא קטן בהרבה מהסיכוי שנפגע , למשל , בתאונת דרכים (חס וחלילה ). היום התחלתי לחשוב שאולי מרוב שאני לא מדברת על זה וממש מתעקשת על שגרה (היום הלכנו לבריכה ומצאתי את עצמי משחקת עם ילדי במים ובנדנדות כשברקע אזעקות וקולות נפילות - סוריאליסטי) הוא בעצם חרד יותר. הלואי והיתה נוסחה של כמה לדבר.

מלחמה ?
פלוני
מה אתה רוצה להגיד בעצם ?

מלחמה ?

מאז תחילת ה "מלחמה" על צד א נזרקו בסביבות ה 15000 ק"ג חומר נפץ.

על צד ב נזרקו מעל 1000000 ק"ג חומר נפץ. (מיליון)

מעל 210 הרוגים לעומת 15

כמה בתים שנפגעו לעומת עשרות בנינים שלמים שקרסו.

הכותרת צרכה להיות איך מסבירים לעצמנו מה זאת מלחמה.

זאת היסטריה זאת לא מלחמה.

גם אם היו 2000 הרוגים זה לא היה מזיז למישהו.

העיקר שהחשמל יעבוד כדאי שאפשר יהיה לקרוא את באופן טבעי.

מצרפת קישור ל-YNET - כתבה על הסברה לילדים: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3275368,00.html

הבן שלי סיפר לי שמחר יש להם טיול. שאלתי לאן והוא בהתלהבות סיפר שהם הולכים לבקר במקלט.
הוא סיפר על הוופלים שהם יוכלו שם ועל המשחקים שהם ישחקו שם ואני חשבתי איזה יופי שלקחו יוזמה בגן שלהם ומרחיקים אותם מהפחד והחששות.
כמו ששמתי לב, כשמדברים איתם על המקלט כאמצאי הגנה, זה מרגיע אותם.

אנחנו עברנו באמצע הלילה עם שני ילדים קטנים למקום אחר. הבת שלי קטנה מדי, לא שואלת ונראה שזה בסדר לה להיות כאן, רק הנסיעה היתה לה קשה. הבן של אחותי לעומת זה לא מבין. בן 3.4 ולא שמע בומים (הוא ישן ולא הבין למה הרמנו אותו מהמיטה למקלט ואחר כך לאוטו) או למה סגרו לו את הגן אתמול בצהריים. לא מבין למה אנחנו פה ולא הסברנו לו יותר מדיי. הוא קולט את המתח (בעיקר של אמא שלו, אני איכשהו רגועה מאד יחסית) ואת זה שרואים טלויזיה כל הזמן, אמרנו לו שעכשיו לא טוב להיות בישוב שהוא גר או בישוב שלי (בהתחלה הם באו אלינו ואחר כך הסתבר שזה מכסה רק את החלק שנהיה ביחד במקום לחוד, אבללא את עניין ההפגזות). בתחושה שלי צריך וכדאי להסביר לו קצת יותר, אבל אני באמת לא יודעת מה להגיד. חוץ מזה אני לא אמא שלו והבת שלי דווקא די מבסוטה מהמצב בינתיים, מוקפת באנשים אהובים בחופשה עם אמא, מה רע.

עד אתמול נמנעתי מלספר לקטנים 7 ו 9.5. הגדולה 12.5 שמעה באופן כללי בכותרות, אבל לא נתתי לה לרדת לפרטים. אתמול בלילה הבום נשמע כבר מאוד קרוב אלינו ( עמק יזרעאל), העברנו אותם ישנים לחדר שלנו, ובבוקר התמודדנו עם השאלות. אז כל אחד קיבל את המינימום ההכרחי כדי לספק את צרכיו לדעת, וכדי לדעת איך להתנהג. הקטנה - יש אנשים רעים שיורים עלינו, ואנחנו מחזירים.אין מה לדאוג, כמה כללי זהירות שיש להקפיד עליהם..( אולי לא ממש נכון אבל עוזר להירדם בשקט) אני לא חווה שם הווצרות של פחדים. היום בקיטנה היו שני בומים יחסית קרובים. הילדים המשיכו לשחק כאילו כלום, רק אמרו, אה כן, זה בגלל המלחמה. האמצעי - קיבל הסברים קצת יותר מפורטים אבל ממש לא יותר מדי. קצת יותר מעודכן שנופלים טילים גם במקומות אחרים ואנחנו לא ממש שומעים, יודע שאין מה לנדנד שרוצים לבריכה או מקום ציבורי אחר, מבחינתו לישון איתנו בחדר זה כיף,
החדר שלנו מיד הועמס בספרים משחקים חרוזים ועוד תעסוקות.
הגדולה כבר שואלת שאלות - איך הכל התחיל,מה עושים, אפשר לומר לה מה הגיוני לבקש בשעה כזו ומה לא(למשל לא נוסעים לחוף הכרמל לגלוש,מה אפשר לעשות), אחריות כשהיא יוצאת מהבית, לאן הולכים,אחריות בתוך הבית, בקיצור עולם אחר של שיחה. עדיין חשוב לי שתישן בשקט, ואני לא מאפשרת לה להיתקע מול החדשות. אי אפשר להשוות מראה עיניים למשמע אזניים. איכשהו כשזה רק בנשמע, זה נראה פחות נורא ומעורר חרדה. אבל אין לי ספק שהיאפוחדת מאוד בתוך תוכה.

מצאתי בפורום אחר
http://www.leida.co.il/message.asp?qt=42936
מקווה שיעזור

כמה מהאמת לספר לו?
מינימום.
להפסיק בשניה הראשונה שהוא פחות קשוב.
וכל מה שאש"י אמרה בחוכמה ומנסיונה.

הייתי מייעצת לגננת לא לדבר עם ילדי גן על החטיפה. זה רחוק מהם, הם לא יכולים להבין את הנסיבות והמשמעות, וכל דבר שלא יכולים להבין או לפעול בקשר אליו - מפחיד כפליים.
בכלל אינני חושבת שצריך להקדים רפואה למכה ולספר להם את כל מה שהם לא יודעים על מלחמות. מספיק לספר מה שהכרחי.
מה הכרחי?
אם אתם גרים באזור הסכנה חשוב שיבינו מה קורה, ובעיקר חשוב שידעו איך לנהוג כשקורה משהו. מדוע עליהם להישאר במקום סגור ולא להסתובב בחוץ, איך לנהוג כשיש פיצוצים, וכו'.
אם הם שואלים - כדאי לענות על שאלותיהם. אבל - לנו, המבוגרים, יש נטייה לענות לא על מה שהילדים באמת שואלים, אלא הרבה יותר. רובנו נוטים להציף אותם במידע מיותר שעונה על מה ש אנחנו חושבים שהם שאלו - לא על מה שהם באמת שאלו.
ועוד משהו: אם אתם תצמצמו את הצפיה בטלביזיה וההאזנה לרדיו למינימום ההכרחי (ותאמין לי, רוב השידורים מיותרים בהחלט ורק מכניסים את הציבור לפאניקה), הם יהיו פחות חשופים למידע הנוסף המיותר. ואתה יודע מה - גם אתם.

אשתדל לאמץ את זה. אבל אם הוא שואל אותי, כמה מהאמת לספר לו? מה יקרה כשילדים אחרים מהגן שיודעים פחות או יותר מה קורה, ידברו איתו?

_כשאמרתי לו שזה נכון, הוא אמר לי שאני משקר...
איך מתמודדים אם אמירה כזו?_
מניחים. מתירים לו לחשוב שלא קרה כלום לחיילים.
כלום טוב לא יוצא מהתעקשות לעמת ילדים עם המציאות. (גם כשילד אומר "לא, זה צהוב! על משהו אדום, בלי קשר למלחמה").

היום קיבלנו מכתב מהגן לגבי הנושא הזה. הבקשה היתה שלא לתת להם לראות יותר מדי חדשות ואם יש להם שאלות לענות להם בהתאם לגיל שלהם. אני בהחלט מצטער שפתחתי את הנושא עם הבת שלי. היא נכנסה לפחדים מיותרים. הבן שלי, (5), סיפר לי שהיום בגן סיפרו לו ששני חיילים נחטפו ושלושה נהרגו. הוא שאל אותי אם זה נכון. כשאמרתי לו שזה נכון, הוא אמר לי שאני משקר...
איך מתמודדים אם אמירה כזו?
אני חושב מחר אדבר עם עם הגננת ואתייעץ איתה בנושא.
מיכל צמות, אני שולח לך חיבוק גדול.

אופיר

כשדנדן נולד גרנו בקריית שמונה. היו קטיושות ואף פעם זה לא הפחיד אותי, תמיד ידעתי שכששומעים את הרעש כבר אין מה לעשות... כשהוא היה בן חודש נפלה קטיושה והרסה את הבית שמולנו. השכן (בחור צעיר) יצא וצעק עלי - את עם התינוק רוצי למקלט - ואני רצתי כמו טאטלה. אחר כך היה לי נוהל קבוע - נופלת קטיושה אני מעלה את דנדן על האוטו ואנחנו נוסעים לסבא וסבתא בקיבוץ קרוב ששם לא נפלו קטיושות. (עכשיו הם דווקא מדווחים על פיצוצים כל הזמן).
כשדנדן היה בן שנה עברנו למרכז. בערב הראשון בבית הייתי איתו לבד ופתאם שמעתי קטיושות. זה היה מזעזע. השריקות והבומים. בעלי חזר ומצא אותי מכווצת על הכורסא עם התינוק על הידיים, בלי חדר ביטחון, בלי מקלט... אחר כך התברר שאלו היו זיקוקי דינור (נשמע בדיוק אותו הדבר!). מאולם אירועים בסביבה. לקח לי המון זמן להתרגל לרעש הזה ולחוות אותו כרעש "שמח".

שולחת הרבה חיבוקים לכל הצפוניים באשר הם, ותקוות לסיום מהיר גמני.
(יצא לי מרגיעון - הייתי מחבק אותך עכשיו, אבל אני רק מחשב.... מגלגלת את החיבוק הלאה).

פתאום אני נמצאת במקום בטוח ועיר הולדתי הפכה למקום תחת איום. בחבורת הכרמיאלים שסביבי יש היפוך תפקידים, מנסים לדבר עם ההורים, להרגיע במידה, להציע מחסה בספַר המקומי שלנו... דווקא אח קטן ומתבגר יודע לדבר את עצמו - בין רצון לעצמאות ולהמשיך הכל, לרצון להיות מועיל (מד"א), לפחד שבא ועולה אחרי שראה קטיושקה אחת בעיניים. מדברים הרבה, חושבים הרבה. הקטנה שלי (קטנה מאד, עוד לא בגיל להתחיל מלחמות) מביאה הפגת מתח אלינו הגדולים.
חשבתי הרבה על ילדים גדולים יותר היום, על תלמידים שלי, מנסה להרגיש מה עובר עליהם, רצון לשוחח איתם.
שולחת הרבה חיבוקים (כמו צפריר) לכל הצפוניים באשר הם, ותקוות לסיום מהיר.

אין מנוס מהפחד. גם המבוגרים מפחדים אפשר רק לנסות לעודד ולתמוך.
אופיר א
אפשר לשאול את הילד/ה אם דיברו בגן על המלחמה. למיטב ידיעתי הגנים הרגילים עכשיו בחופשה, אבל אם הגן פועל כדאי לשאול ולדעת מה שמעו בגן ובהתאם לכך להמשיך בשיחה.

למען האמת, לא ידעתי מלחמה בחיי, רק שמעתי בחדשות ובסרטים.
לאחר שדיברתי עם ביתי וראיתי את הפחדים שלה ושאלתי את עצמי האם הייתי צריך לספר ומה אני שואל את עצמי האם הילדים שלנו לא מדחיקים משהו פנימה? אני מדבר על הילדים שפחות מדברים, אלא שלא מספרים מה היה בגן וכשאתה בכל זאת מנסה לשדל אותם איך היה בגן, יוצרת להם מיחה אחת - "כיף". איך נוכל לדעת שהם לא מפתחים מחשבות והאם צריך לנסות לדבר איתם או לפתוח איתם את הנושא?

מבחינתה פיגוע, מלחמה - זה חלק הגיוני ממה שיש בחיים.
זה הדבר שהכי קשה לי איתו.... והכי עצוב לי... שזו המציאות שהילדים שלי גדלים אליה..

אתמול ראינו את המלחמה בטלוויזיה ודיברנו על זה שסבא וסבתא גרים על יד הגבול, איפה שהמלחמה. מאי (בת 7) התקשרה לסבתא ואמרה לה - "סבתא, ראינו בטלוויזיה שיש אצלכם פיגוע". אוטומטית תיקנתי אותה ואמרתי "מלחמה". וזה עשה לי כל כך עצוב - כמה שהפיגועים מוטמעים בה - כאילו ברור מאליו שיכול להיות פיגוע. עצוב לי גם השלווה היחסית בה היא לקחה את זה - מבחינתה פיגוע, מלחמה - זה חלק הגיוני ממה שיש בחיים.


יצא לי מרגיעון - התשמע קולי באשר הנך - שולחת את קולי לחיילים החטופים והנעדרים בתפילה לחזרתם בשלום ובמהירות הבייתה.

כששמעתי את הילדים שלי מדברים ביניהם על קטיושה (בתחילת האירועים), שאלתי אם הם יודעים מה זה, ותיקנתי את ההסבר, ואז עלו שאלו נוספות, ועניתי.
כשבני בן ה-7 העלה רעיונות מה הוא היה עושה אם ליד הגבול היו עצים, ואיך הוא היה מחזיר את החיילים החטופים (על
זה הוא לא שמע ממני) אפשרתי לו את מידת-השליטה הזו, אפילו שהרעיונות היו ילדותיים ולא ישימים (אבא שלו הספיק להגיד לו שאין עצים, לפני שהצעתי לאפשר את הדמיון הזה, גם אם הוא לא מציאותי).
אתמול הבת פיתחה חום וכאבי בטן. לדעתי, הקשר לפחד הוא ברור (למרות שהסימפטומים אמיתיים לחלוטין). הפתרון היה להעביר אותם לסוף השבוע להורי, במקום בטוח יותר. הבוקר היא מרגישה יותר טוב.

ומה כשלא יודעים מה לענות.
אז אומרים, אני לא יודע, מחבקים ונותנים ומקבלים תמיכה דרך החיבוק.
או אמא ואבא לא מתואמים בתשובות - כי הם בדעות שונות.
אז אמא אומרת את מה שהיא מרגישה ואבא אומר אחרת, אז מה? - הכל נכון!
ומה לענות כשהיא שואלת אם אני מפחדת מהמלחמה? כי כן אני מפחדת. מפחדת על החיים של הילדים שלי. לא רוצה שהם יגדלו בפחד...
לענות - "אני מפחדת מהמלחמה, אני מפחדת שגם את/ה תגדל/י בפחד" ולחבק, ולחבק ולהתחבק.

---

שגם אם אנחנו לא נדבר איתם אנחנו מדברים בינינו, הסביבה מדברת, שומעים ברדיו דברים, וילדים - לפחות ילדים צעירים, קולטים שאתה לא רוצה לדבר ולא תמיד שואלים, ועלולים להישאר עם תחושה של פחד אמורפי שבעצם גדול יותר מהפחד מהדבר עצמו.
על פני לא רוצה לדבר, מקפיד לענות על שאלותיהם גם אם לא רוצה. שכן, שקיפות תחושותי והרגשתי - היא מה שהילדים מבקשים - גם במילים - שהרי בכל מקרה אנחנו שקופים.

מה לגבי יותר גדולים? ה"מצחיק" הוא שאנחנו במרכז ועד עכשיו המשפחה בצפון דאגה לנו וכעת אנחנו דואגים להם.
תמיד חשבתי שהם מוגנים ע"י רכס קרוב וכך אמרתי לילדה. אתמול נאמר לי שזה לא כ"כ מגן. ומה אם ייפול משהו קרוב? - אם חו"ח זה יהיה קרוב היא לא תסלח לי על אי הדיוק - היא פרפקציוניסטית וחרדה מטִבעה ואי דיוק, אפילו בתום לב, זה כמעט שקר גס בעיניה. האם להגיד מראש גם אם לא תשאל שוב ולהסתכן בהפחדה מיותרת?

באופן כללי בחיים, אני כמעט לא יוזמת שיחות כאלה (כמו זו שתיארת אתה, אופיר). יש מספיק טריגרים לילדים לשאול. לפעמים יותר ממה שהייתי רוצה...

אנחנו דיברנו על מלחמה אבל העברנו את זה לחיילים. לא הזכרנו פגיעה באזרחים.

סיפרתי לביתי בת השש וחצי. קראנו יחד את הכותרות של העיתון, הראתי לה על המפה את ישראל לבנון וסוריה והסברתי לה את ראשית הסכסוך, למה וכמה. בתחילה גילתה התעניינות עניינית ושאלה שאלות אבל אח"כ באו שאלות של חשש כמו מה יקרה אם אתה ואמא תמותו, מי ישמור עלינו?
לקחתי אותה אל המקלט, (הוא נעול כרגע, התקשרתי לאחר כמה דקות לאיש הבטחון ביישוב, (ליד חדרה), ושאלתי מה התוכניות), והסברתי לה מה זה מקלט, ממה הוא עשוי ושזה נמצא מתחת לאדמה וכל מי ששם מוגן.
היה לי נדמה שהיא חשה בטוחה אבל בערב לאחר המקלחת אישתי ספרה לי שהיא חוששת. לקחתי אותה אליי, שאלתי ובדקתי ושוב העלתי את עניין המקלט ושוב ראיתי שזה מרגיע אותה.
למען האמת, לאחר כל הסיטואציה שאלתי את עצמי אם הייתי צריך לעורר אצלה את השאלות הללו.

לענות כשהם שואלים.
צפריר, באופן עקרוני זה נכון אבל הבעיה עם המלחמה הזו היא שגם אם אנחנו לא נדבר איתם אנחנו מדברים בינינו, הסביבה מדברת, שומעים ברדיו דברים, וילדים - לפחות ילדים צעירים, קולטים שאתה לא רוצה לדבר ולא תמיד שואלים, ועלולים להישאר עם תחושה של פחד אמורפי שבעצם גדול יותר מהפחד מהדבר עצמו.

אז האם לחכות שישאלו שאלות או לספר להם
אני חושבת שבמקרה הזה כדאי לספר משהו לא מפחיד מדי (אני חושבת שפירטתי מה אנחנו סיפרנו). בטח לא תיאורים גרפיים, אפילו לא הייתי נכנסת לפירוט כלי לחימה, פציעות ומוות אם הילדים לא שואלים. אני לא חושבת שהם צריכים לדעת
שהעולם שלנו לא תמים וצריך לדעת להיזהר כי קטיושה שנופלת על מישהו ברחוב זה לא משהו שאפשר להיזהר ממנו. הם מבינים את זה לבד, לא הייתי מספרת להם דברים קשים סתם שעלולים להדיר שינה מעיניהם ללא צורך.

על הארועים/מלחמה הנוכחית אנחנו אומרים שישראל שלטה פעם בלבנון ולמרות שיצאנו משם יש לבנונים שעדיין רוצים להלחם בנו. אז הם יורים קטיושות או יורים על הר דב ואנחנו יורים בחזרה.

ונוכל בפשטות - לענות על שאלותיהם.
לענות כשהם שואלים

ומה כשלא יודעים מה לענות..
או אמא ואבא לא מתואמים בתשובות - כי הם בדעות שונות..
ומה לענות כשהיא שואלת אם אני מפחדת מהמלחמה? כי כן אני מפחדת. מפחדת על החיים של הילדים שלי. לא רוצה שהם יגדלו בפחד...
בקיצור לא יודעת מה לענות..
מקווה שלא יהיו עוד שאלות.. ולא תהיה מלחמה...

אז האם לחכות שישאלו שאלות או לספר להם.
לענות כשהם שואלים.

_הנשק החם סטטיסטית פחות מסוכן בישראל מאשר סרטן תאונות דרכים ושאר מריעין
אולם יחסי הציבור הינם הרבה יותר טובים_
אני מסכים איתך בנושא זה, אבל בכל זאת אני מודע לסכנה של פגיעת קטיושה. לפני כשעה וחצי נפלו קטיושות לא רחוק מכאן. זה היה יותר מפחיד ויותר מוחשי מתאונת דרכים אפשרית, חשיפה לחומר מסרטן או גבינה עתירת כולסטרול.

<גבולון מצוי רואה בנשק החם איום על פעילות מערכות גופו>



הנשק החם סטטיסטית פחות מסוכן בישראל מאשר סרטן תאונות דרכים ושאר מריעין
אולם יחסי הציבור הינם הרבה יותר טובים
התצלומים יפים
ישנם תקציבים יפים
ישנו אוייב אנושי משותף
אפשר למכור נשק לכל הגופים המעורבים
אפשר לרוקן מלאי תחמושת
אפשר לאמן יחידות
לאחד את העם
וכו וכו

ישנו ספר מעולה הנקרא "שיחת העיר"
על עיר תחת כיבוש המלחמת העולם השניה
אינני זוכר מי כתב אותו, מומלץ מאוד, אודות כיבוש, זכרון ושיכתוב ההיסטוריה
ממש מזכיר את הנעשה בעזה בימים אלו

אנחנו אמרנו את האמת. אין לנו בעיה לדבר על המוות עם הילדים. חיות מתות, סבתא מתה, המוות הוא חלק מהחיים (זהירות קלישאות). מצד שני, לא צריך להעלות את השאלה הזו, או לכוון את הדיון לכיוון המוות. מציגים את התמונה כפי שאנחנו רואים אותה.
אנחנו העדפנו לשלוח את הילדים מכאן. בעיקר כדי להקטין את הלחץ הנפשי. אפשר לומר שהבומים בחוץ מלחיצים יותר מהמרגיעונים. אם היינו יכולים היינו עוזבים גם אנחנו.

השאלה שלי והייתי שמח לו הייתם מביאים לכאן דוגמאות, מה בעצם אמרתם להם?
ביום העצמאות בעיר בית שמש, נאנסה ונרצחה ילדה בבית שמש. סיפרתי לילדיי בצורה הכי עדינה שיכולתי לחשוב עליה כי רציתי שידעו שהעולם שלנו לא תמים וצריך לדעת להיזהר. הבן שלי חלם על זה בלילה, פיתח והוסיף קצת משלו וסיפר את הסיפור לילדים בגן שלו בדרך שלו.
לאחר שאמא אחת התקשרה אליי, חשבתי לעצמי שבפעם הבאה אהיה יותר עדין עם התאורים. והנה לא חלף זמן רב מאז ושוב אני רוצה לספר לילדיי על מאורעות שהלוואי ולא היינו צריכים לדבר עליהם אבל אני יודע שאני אהיה חייב לעדכן אותם לפני שהם יתחילו לקבל פרשנויות אחרות כמו למשל מחבר מהגן.
ונוכל בפשטות - לענות על שאלותיהם.
אז האם לחכות שישאלו שאלות או לספר להם. אצלנו הטלווזיה אף פעם לא היתה פתוחה בשמונה בערב, אך ביום שהיה הבלאגן, הילדים היו במקלחת, פתחתי את הטלווזיה, הם הגיעו וראו. השאלה שלי היא אם במידה ואני יודע שהם יודעים משהו, האם לחכות לשאלות הללו או לפתוח בשיחה איתם? אני לא רוצה שהם ידחיקו מחשבות.
יש לי גם חשש לדבר על מוות.

_אין מה לפחד
כפי שאמר מי שאמר
המצב איננו מדאיג אותי
מדאיג אותי מה אנשים חושבים על המצב
הרי המצב בכבישים הרבה יותר מסוכן
הסיכוי ללקות בסרטן
וכו'_
אל נותר לי לומר אלא רק - אשרייך.
<גבולון מצוי רואה בנשק החם איום על פעילות מערכות גופו>

_מה זה מלחמה?
למה אנשים נלחמים?
למה הם לא מדברים?
יש למישהו תשובה בשבילי ?_

אני לא כל כך מבין על מה הדיון
זה ברור
אנשים נהנים להילחם.
נהנים ללכת מכות.
זה הוא חלק מהטבע האנושי
כל מי שחווה יודע זאת.

אין מה לפחד
כפי שאמר מי שאמר
המצב איננו מדאיג אותי
מדאיג אותי מה אנשים חושבים על המצב
הרי המצב בכבישים הרבה יותר מסוכן
הסיכוי ללקות בסרטן
וכו'

ניסינו להסביר מה זו מלחמה אבל זה כל כך קשה שאפילו אנחנו לא הבנו.
אז הסברנו מה צה"ל עושה על מנת להגן עלנו. זה דווקא עזר והרגיע קצת את הפחד.
אבל השיחות היומיומיות הן ההסבר הכי טוב.

"אמא, אני יכול להזמין חבר לישון אצלנו הלילה?"
"אי אפשר היום. יש מלחמה וקטיושות. הלילה כל ילד ישן עם ההורים שלו"
"מתי אפשר?"
"כשתיגמר המלחמה"

"אמא, כשקטיושה נופלת הרעש יותר חזק משבועטים בשולחן. זה כמו אלף פטישים."

"אני פוחד אפילו שאני מנסה להיות אמיץ"

_מה זה מלחמה?
למה אנשים נלחמים?
למה הם לא מדברים?
יש למישהו תשובה בשבילי ?_

מלחמה היא המשך המדיניות לאחר שמוצו כל הדרכים האחרות. אני יודע שתשובה כזו מורכבת מדי לילדים. אנחנו מפשטים את העניין, וכמו שצפריר שפרון כתב, עונים על שאלות הילדים. על הארועים/מלחמה הנוכחית אנחנו אומרים שישראל שלטה פעם בלבנון ולמרות שיצאנו משם יש לבנונים שעדיין רוצים להלחם בנו. אז הם יורים קטיושות או יורים על הר דב ואנחנו יורים בחזרה. זה לא נעים אבל זה המצב ובעזרת השם/אללה/ישו/בודהא/קונפוציוס או קארל מארקס יהיה טוב.

כאן, יש להקשיב לשאלה העולה -
אבא, מה זה קטיושה?
טיל. רקטה.
יורים את זה מתותח?
לא, פגז יורים מתותח. לטיל או קטיושה יש מנוע שמעיף אותה, פגז עף מתוך התותח ואין לו מנוע.
ומטוסים, המטוסים שלנו גם יכולים לזרוק פצצות?
כן, יותר גדולות ויותר מדויק.
ולמה אנחנו נלחמים?
מאותה סיבה שאתה רב עם אחיך או אחותך. ככה מדינות רבות.
קטיושה יכולה להרוס את הבית?
הבית הזה מוגן. יש גג מבטון, רצפה מבטון ובקומה למטה ממש מוגן. בחדר הבטחון אנחנו מוגנים לגמרי.

וכן הלאה... העניין הוא לענות מתוך שקט כאשר אנחנו שקטים, וכאשר אנחנו עצמנו נרעדים מהפחד - לחבק ולענות בשקט.

השאלה קשה מאוד. בפתיחת דף הבית שלי כתבתי על מלחמות שבני משפחתי ואני עברנו ועוברים. ברגע זה משפחת בתי בקיבוץ שסופג קסאמים כמעט כל יום, אבל הם שומרים על מוראל גבוה בידיעה שהם נמצאים במקום מתוך ייעוד ולא מפני שמישהו כפה עליהם וזה בנוסף לנכדים שבשרות קרבי ,אבל זה לא עוזר לילדים.
אני זוכרת שבמלחמה אחת אמרה בתי שהיתה אז קטנה: מדוע אנחנו צריכים לפחד כל כך? ובני שאל פעם: הרי כל המצרים טבעו בים סוף אז איך הם באו עכשיו? כשגדל נלחם בלבנון כבר בלי מצרים...
לעניות דעתי אפשר לנסות להסביר שאנחנו לא רוצים במלחמות אלא שאין לנו ברירה והמלחמה נכפית עלינו. (זה לא מדוייק, לא כל המלחמות נכפו עלינו אבל במצב היום זה מתאים לילדים צעירים).
צפריר שרון כותב שבפשטות נענה על שאלותיהם, זה נכון אבל מה עונים?

איך אנחנו מספרים לעצמנו מהי מלחמה?
לא כל כך מה אנחנו מספרים, אלא איך. שהרי המלחמה מתחילה בתוכנו, בין חלקים שבתוכנו.

האם אנחנו מנסים להלחם במלחמה? שכן, כל מלחמה כזו במלחמה - מעצימה את רעיון המחלמה ומנכיחה אותו.
לכן, כאשר נצליח לקבל שמלחמה היא חלק מחיינו, שהרי מייצגת הפרדה והבדלה, ואלה טבועים בתבנית הנפש לשם ידיעת קיומה והוכחת קיומה,
נוכל להביא שלום פנימי. זה שמקבל את החיים כפי שהם בהווה, גם כשאלה כוללים איוולת, גם כשאלה כוללים מלחמה.

אז, לא תעלה השאלה איך אנחנו מספרים לילדים,
או מה אנחנו מספרים.
ונוכל בפשטות - לענות על שאלותיהם.

הדף הזה מזכיר לי שאני הייתי בת 5 כשהתחילה המלחמה בלבנון.
עד גיל מאוחר הרבה יותר (עשרה אולי?) לא הבנתי שזאת היתה מלחמה "באמת" (נאמר- כמו מלחמת יום-כיפור ומלחמת ששת-הימים) ושאנשים מתו.
גרנו ליד הגבול המזרחי וגם כשהיו חדירות של מחבלים ליד הבית זה נראה לי כמו משחק כזה שכולם מפסיקים את מה שהם עושים, רוב הגברים מתפרשים ליד הגדר וחלקנו מתכנסים ליד חדר-אוכל ומדברים. כמו משהו שמוסיף ריגוש וחגיגיות לחיים.

אין לי ממש מה לתרום לשאלה בראש הדף, אבל אני מניחה שאני אומרת - מה שאתם אומרים, אל תצפו שהם ממש יבינו.
כמו ש-אמא של יונת כתבה, גם אני עד היום לא בטוחה שאני מבינה.

אז הדגמנו על מקומות שנראים קרובים, כמה זמן נסיעה הם, ושזה לא באמת קרוב.
ואיך מסבירים מה זאת מלחמה לילדים שאצלם זה כן קרוב?
הקרבה לא מקלה על ההבנה.

_מה זה מלחמה?
למה אנשים נלחמים?
למה הם לא מדברים?_
יש למישהו תשובה בשבילי ?

היינו אמורים לנסוע צפונה, וביטלנו.
אמרתי לילדים שמלחמה שם.
הגדולה "אבל הם יראו שאנחנו לא לבושים מתאים!"

"הדגשנו שזה רחוק מאיתנו", זה כבר לא רחוק. כשאנחנו בחוף הכרמל. ויש כאן באתר הזה הרבה אנשים שזה ממש אצלם, ואני מקווה שכולם בטוב, ומתמודדים.
אצלי באופן אישי, כשרמת החרדה החלה לעלות, התחלתי לשתף את הבת שלי. כמו שנאמר למעלה, עדיף לא להדחיק כי אז הם מרגישים שמשהו לא בסדר ואם לא מדברים על זה זה רק יוצר עוד מתח. סיפרתי לבתי שנפלו טילים בחיפה. היא אמרה שכשזה קורה כדאי שהאנשים יזוזו, איזו תמימות מתוקה. הסברתי לה שזה לא עובד ככה. היא שאלה אם זה מתפוצץ ישר כשזה נופל, אמרתי לה שכן. היא ביקשה להתקשר לבנימין שלומד איתה כי הוא גר בחיפה. התקשרנו והשארנו הודעה. אנחנו לומדים במיתר (אני כותבת אנחנו, כי במיתר גם ההורים לומדים, ולא רק הילדים), שזה בבית אורן, אם יש מי שלא מכיר. ללי בקייטנה מבוכים ודרקונים נהדרת, ואני תוהה אם לשלוח אותה לשם ביום ראשון או לא. אני מקווה שכל זה ייגמר בקרוב.

שאלה טובה. גם אנחנו בהתחלה לא סיפרנו. אבל בדיוק היום אחה"צ החלטנו שדי, עדיף שישמעו מאיתנו מאשר שיקלטו שיש משהו סודי ומפחיד ומוסתר - כי אנחנו לא יכולים להעמיד פנים שכלום לא קורה, וגם אנחנו בלחץ, וכולם מדברים על זה מסביב.
בקיצור, הבאנו אטלס, הראינו, הדגשנו שזה רחוק מאיתנו, שאנחנו ממשיכים כרגיל ללכת לבריכה ולשחק ולהיפגש עם חברים. אמרנו שאנחנו מסבירים כדי שידעו מה קורה ושתמיד אפשר לשאול אותנו אם יש שאלות ולדבר על כל מה שרוצים.
השאלות שנשאלנו במהלך השיחה:
מה זה מלחמה?
למה אנשים נלחמים?
למה הם לא מדברים?
וגם הייתה אמירה - זה כן נראה קרוב לכאן.
אז הדגמנו על מקומות שנראים קרובים, כמה זמן נסיעה הם, ושזה לא באמת קרוב.

יש לי 2 ילדים בגיל 5 ו 7. אתמול הם ראו בטלווזיה את המלחמה בצפון. טנק שרוף. כיביתי את הטלווזיה אבל הם שואלים שאלות.
איך ומה עליי להסביר להם? הילדים שלי לא משחקים בחיילים וכלי מלחמה וחוץ ממשחק הקלפים 'מלחמה' הם לא יודעים מהי מלחמה.
לאחר שחיפה הופגזה, ההרגשה שזה ממש מתחיל להתקרב אלינו וזה לא עוד משהו ששומעים עליו בחדשות.