על ידי נאוה* » 27 אפריל 2003, 12:16
לפני 3 חודשים ילדתי את בתי
לפני שהיא באה לעולם הייתי בטוחה שאוכל לעבוד מהבית כשיש תינוק , וחשבתי שאוכל להעזר באיש שלי בימים בהם אני עובדת מחוץ לבית
אבל המציאות כדרכה מציאותית יותר: גיליתי שכאשר אני מתכננת (מקצועי הוא אדריכלות) קשה לי לפזר את תשומת ליבי בינה לעבודה וקשה לי לקטוע את עבודתי כאשר תשומת ליבי נדרשת כולה אליה. ומאחר ואני רוצה להיות סבלנית וקשובה לה בכול עת, הרי שאני לא מצליחה כמעט לעבוד. בנתיים גם אישי החליף את מקום העבודה הקודם שלו במקום תחרותי ועמוס הרבה יותר שבו הוא נדרש לעבוד שעות מטורפות, ולמרות שהוא מנסה לעזור הרי שב 9 בערב כשהוא בא מהעבודה אין לי כוח להתחיל בכלל לחשוב על לשבת ולעבוד, וכמובן אין אפשרות שישאר איתה כשאני עובדת מחוץ לבית.
לכן התחלתי להעזר במטפלת 4 פעמים בשבוע על מנת שאוכל לעבוד גם בבית וגם בחוץ.
זו היתה החלטה לא קלה עבורי, מדובר בכ- 20 שעות בשבוע בלבד, אבל המחשבה הזאת שהיא נמצאת ביחד עם עוד 2 תינוקות, ואולי לא תזכה לתשומת לב מיידית, ואולי היא תתן לה לבכות או לא תבין אותה מהר כמוני, ואולי, ואולי....
אני מניחה שזה משהו שהרבה אימהות עובדות עוברות, וכנראה שכול אחת בוחרת את הבחירה שלה.
אני חושבת שעבורה הכי טוב להיות איתי כול הזמן, אבל זה דורש ממני לוותר על עבודתי אותה אני מאוד אוהבת, ולכך אני לא מוכנה. נראה לי שנאוה מאושרת תהיה אמא מאושרת.
אני מקוה שבעתיד:
אלמד לעשות חלק מהעבודה כשהיא איתי (זה הולך ומשתפר)
לאיש שלי יהיה את הזמן לחלוק , כך שנוכל לגדל אותה בעיקר אנחנו
בנתיים עושה רושם שאני מתחילה איזשהו מסלול בחינוכה שאני לא לגמרי שלמה איתו,
אולי מרגע שאתה נעשה הורה ישנו מיד הקונפליקט של "אני לעומת ילדי"? הפתרון צריך להיות שלא יהיה כזה קונפליקט, אבל גם את זה אני עוד צריכה ללמוד....
לפני 3 חודשים ילדתי את בתי
לפני שהיא באה לעולם הייתי בטוחה שאוכל לעבוד מהבית כשיש תינוק , וחשבתי שאוכל להעזר באיש שלי בימים בהם אני עובדת מחוץ לבית
אבל המציאות כדרכה מציאותית יותר: גיליתי שכאשר אני מתכננת (מקצועי הוא אדריכלות) קשה לי לפזר את תשומת ליבי בינה לעבודה וקשה לי לקטוע את עבודתי כאשר תשומת ליבי נדרשת כולה אליה. ומאחר ואני רוצה להיות סבלנית וקשובה לה בכול עת, הרי שאני לא מצליחה כמעט לעבוד. בנתיים גם אישי החליף את מקום העבודה הקודם שלו במקום תחרותי ועמוס הרבה יותר שבו הוא נדרש לעבוד שעות מטורפות, ולמרות שהוא מנסה לעזור הרי שב 9 בערב כשהוא בא מהעבודה אין לי כוח להתחיל בכלל לחשוב על לשבת ולעבוד, וכמובן אין אפשרות שישאר איתה כשאני עובדת מחוץ לבית.
לכן התחלתי להעזר במטפלת 4 פעמים בשבוע על מנת שאוכל לעבוד גם בבית וגם בחוץ.
זו היתה החלטה לא קלה עבורי, מדובר בכ- 20 שעות בשבוע בלבד, אבל המחשבה הזאת שהיא נמצאת ביחד עם עוד 2 תינוקות, ואולי לא תזכה לתשומת לב מיידית, ואולי היא תתן לה לבכות או לא תבין אותה מהר כמוני, ואולי, ואולי....
אני מניחה שזה משהו שהרבה אימהות עובדות עוברות, וכנראה שכול אחת בוחרת את הבחירה שלה.
אני חושבת שעבורה הכי טוב להיות איתי כול הזמן, אבל זה דורש ממני לוותר על עבודתי אותה אני מאוד אוהבת, ולכך אני לא מוכנה. נראה לי שנאוה מאושרת תהיה אמא מאושרת.
אני מקוה שבעתיד:
אלמד לעשות חלק מהעבודה כשהיא איתי (זה הולך ומשתפר)
לאיש שלי יהיה את הזמן לחלוק , כך שנוכל לגדל אותה בעיקר אנחנו
בנתיים עושה רושם שאני מתחילה איזשהו מסלול בחינוכה שאני לא לגמרי שלמה איתו,
אולי מרגע שאתה נעשה הורה ישנו מיד הקונפליקט של "אני לעומת ילדי"? הפתרון צריך להיות שלא יהיה כזה קונפליקט, אבל גם את זה אני עוד צריכה ללמוד....