ולמה אני צריכה להתווכח איתו כל הזמן על זה ולהצטדק ולתרץ תירוצים ולהתגונן כל הזמן על כל מה שלא עשיתי וכל מה שלא הספקתי וכל מה שהוא חוזר הביתה וצריך לעשות?
פלוני אלמונית (מציעה שתבחרי לך ניק כלשהו),
שימי לב שזו לגמרי בחירה שלך להתווכח, להצטדק, לתרץ תירוצים ולהתגונן.
זו תגובתך האוטומטית להאשמה.
אבל אני מרשה לעצמי לשער, שאף אחד לא מכוון לך אקדח לרקה ומאיים לירות בך אם לא תתווכחי, תצטדקי, תתרצי תירוצים או תתגונני.
לכן מציעה לך בזהירות: לעשות ניסוי קטן אך מהפכני, בך. בעצמך. בתוכך. בתגובתך. ולהגיב אחרת.
כל מה שאכתוב להלן - טיפים ורעיונות, לא הוראות. את מוזמנת לקחת מה שמדבר אלייך ולעזוב את מה שלא, אלה סתם רעיונות שעשויים לעזור לך או לכל אחת אחרת שיש לה בעייה דומה ורוצה לשפר.
מציעה קודם לתרגל מול חברה, רצוי פנים אל פנים אך אפשר גם בטלפון, שהיא "יורה" עלייך אחד ממשפטי ההאשמה השגורים - ואת עונה פשוט משהו כמו:
- "נכון, לא הספקתי".
- "נכון, לא הגעתי לזה".
- "אהה" או "אני מבינה" (כשהוא מתלונן על מה שהוא יעשה, כביכול כתוצאה מזה שאת לא עשית - את המלים את אומרת בטון שקט ואמפתי. כוונתך להשתתף ברגשות המצוקה שהוא מביע מול המשימות שכנראה מאיימות עליו).
קצר!
ענייני!
שליו!
מדוע "נכון" לפני "לא הספקתי/לא הגעתי לזה"?
כי את מאשרת את מה שהוא אומר (העובדות כנראה נכונות, באמת לא הספקת ולא הגעת לזה כי היו עלייך מליון דברים אחרים) וזהו. זהו.
את לא המשרתת שלו ולא חייבת לדאוג לזה שהוא יגיע הביתה ויוכל לשים רגליים למעלה מול הטלביזיה בזכות זה שאת פרפרת עוד יותר קשה.
כל הדיבורים שלך הם בסך הכל ביטוי לרגשי האשמה
שלך. את לא חייבת להמשיך לשחק לידיים שלו. פשוט תפסיקי. תפסיקי להתנצל על העומס שלך. ואל תגיבי אליו כל כך הרבה, בטח לא במלים.
את כאילו "נשארת במקום שלך" ואומרת לו בנחת ובשלווה משהו מאוד קצר שאין בו שום התנצלות, הסבר, תירוצים או כל דבר שמביע כלפיו אנרגיה של רגשות אשמה ודברים דומים. את לא אשמה בכלום! אז אל תשדרי אשמה.
עוד דבר שאני מזהה אצלך חזק מאוד (מעניין למה... P-: ) זה שאת "מסבירה" המון.
עוד שגיאה ענקית.
תפסיקי להסביר (אני יודעת, אני יודעת, זה מה-זה קשה להפסיק! זה כזה טריגר ענק! את כל כך רוצה וזקוקה שהוא יבין אותך, שהוא יעריך אותך, שהוא יעריך את כל מה שעשית - והנה הוא עושה ההיפך הגמור )-: )
כל פעם שאת תופסת את עצמך מסבירה, תגידי לעצמך בלב: "אופס, עוד פעם אני מסבירה" ותשתדלי לעצור את עצמך. אם את קולטת את עצמך באמצע ההסברים, פשוט תעצרי בבת אחת ותלכי לעשות משהו אחר. אם בדיעבד - פשוט תשימי לב. בלי האשמה עצמית. "אופס, הסברים". לאט לאט תבחיני, שאת מזהה את ההסבריזם סמוך יותר לזמן אמת, עד שתצליחי לתפוס את עצמך יותר ויותר באמצע ולפעמים אפילו רגע לפני.
וטיפ אחרון:
נכון אמרתי שאת משוועת להערכה ובמקום זה הוא בא בתביעות, דרישות, תלונות והאשמות?
surprise surprise נחשי מה?
זה מפני שגם הוא משווע להערכה ומרגיש שהוא לא מקבל אותה!
הוא מרגיש "היא לא מעריכה את כל מה שאני עושה, אני עובד כל היום למענה ולמען המשפחה והיא חושבת שלא עשיתי כלום ולכן מטילה עלי גם את עבודות הבית! זה לא הוגן! ועוד באה אלי בהאשמות שבגללי אין לה כוחות ושאני לא עוזר לה מספיק!"
(אני מהמרת שהוא מרגיש שכאשר את מנסה לשתף אותו במצוקה שלך, הוא תופס את דברייך כהאשמה במשהו. מכל התיאור שלך עולה בבירור ששניכם מרגישים אשמה ושניכם משפריצים האשמה החוצה...)
אז בלי קשר לשום דבר שהוא עושה, תגידי לו מלות הערכה.
הוא נכנס הביתה?
תגידי לו מלות הערכה על השעות שהוא משקיע בעבודה ומביא פרנסה הביתה, ותגידי לו שאמנם את לא אומרת לו את זה לעתים קרובות אבל שיידע שזה לא מובן מאליו בשבילך. שאת רואה כמה הוא עובד קשה למען המשפחה.
תגידי לו מלות הערכה על התיפקוד שלו בבית. שזה ממש עוזר לך כי את כל כך משוועת לעזרה, וזה לא מובן מאליו בשבילך, יש גם גברים שלא נוקפים אצבע בבית.
לא חשוב איך בדיוק תנסחי את זה, זה צריך להיות ניסוח שאת יכולה לחיות איתו בשלום - אבל בבקשה שימי לב לטון שלך שיהיה רך ונעים, ולמלים שלך שלא יתחבאו בהן סיכות לדקור אותו.
תני דוגמא אישית:
- אל תאשימי
- אל תצטדקי
- תבטאי הערכה כנה כדי שהוא יידע שאת באמת רואה את מה שהוא עושה. וככה הוא ילמד ממך להעריך גם את מה שאת עושה.
בהצלחה!
[u]ולמה אני צריכה להתווכח איתו כל הזמן על זה ולהצטדק ולתרץ תירוצים ולהתגונן כל הזמן על כל מה שלא עשיתי וכל מה שלא הספקתי וכל מה שהוא חוזר הביתה וצריך לעשות?[/u]
[po]פלוני אלמונית[/po] (מציעה שתבחרי לך ניק כלשהו),
שימי לב שזו לגמרי בחירה שלך להתווכח, להצטדק, לתרץ תירוצים ולהתגונן.
זו תגובתך האוטומטית להאשמה.
אבל אני מרשה לעצמי לשער, שאף אחד לא מכוון לך אקדח לרקה ומאיים לירות בך אם לא תתווכחי, תצטדקי, תתרצי תירוצים או תתגונני.
לכן מציעה לך בזהירות: לעשות ניסוי קטן אך מהפכני, בך. בעצמך. בתוכך. בתגובתך. ולהגיב אחרת.
כל מה שאכתוב להלן - טיפים ורעיונות, לא הוראות. את מוזמנת לקחת מה שמדבר אלייך ולעזוב את מה שלא, אלה סתם רעיונות שעשויים לעזור לך או לכל אחת אחרת שיש לה בעייה דומה ורוצה לשפר.
מציעה קודם לתרגל מול חברה, רצוי פנים אל פנים אך אפשר גם בטלפון, שהיא "יורה" עלייך אחד ממשפטי ההאשמה השגורים - ואת עונה פשוט משהו כמו:
[list]
[*] "נכון, לא הספקתי".
[*] "נכון, לא הגעתי לזה".
[*] "אהה" או "אני מבינה" (כשהוא מתלונן על מה שהוא יעשה, כביכול כתוצאה מזה שאת לא עשית - את המלים את אומרת בטון שקט ואמפתי. כוונתך להשתתף ברגשות המצוקה שהוא מביע מול המשימות שכנראה מאיימות עליו).
[/list]
קצר!
ענייני!
שליו!
מדוע "נכון" לפני "לא הספקתי/לא הגעתי לזה"?
כי את מאשרת את מה שהוא אומר (העובדות כנראה נכונות, באמת לא הספקת ולא הגעת לזה כי היו עלייך מליון דברים אחרים) וזהו. זהו.
את לא המשרתת שלו ולא חייבת לדאוג לזה שהוא יגיע הביתה ויוכל לשים רגליים למעלה מול הטלביזיה בזכות זה שאת פרפרת עוד יותר קשה.
כל הדיבורים שלך הם בסך הכל ביטוי לרגשי האשמה [b]שלך[/b]. את לא חייבת להמשיך לשחק לידיים שלו. פשוט תפסיקי. תפסיקי להתנצל על העומס שלך. ואל תגיבי אליו כל כך הרבה, בטח לא במלים.
את כאילו "נשארת במקום שלך" ואומרת לו בנחת ובשלווה משהו מאוד קצר שאין בו שום התנצלות, הסבר, תירוצים או כל דבר שמביע כלפיו אנרגיה של רגשות אשמה ודברים דומים. את לא אשמה בכלום! אז אל תשדרי אשמה.
עוד דבר שאני מזהה אצלך חזק מאוד (מעניין למה... P-: ) זה שאת "מסבירה" המון.
עוד שגיאה ענקית.
תפסיקי להסביר (אני יודעת, אני יודעת, זה מה-זה קשה להפסיק! זה כזה טריגר ענק! את כל כך רוצה וזקוקה שהוא יבין אותך, שהוא יעריך אותך, שהוא יעריך את כל מה שעשית - והנה הוא עושה ההיפך הגמור )-: )
כל פעם שאת תופסת את עצמך מסבירה, תגידי לעצמך בלב: "אופס, עוד פעם אני מסבירה" ותשתדלי לעצור את עצמך. אם את קולטת את עצמך באמצע ההסברים, פשוט תעצרי בבת אחת ותלכי לעשות משהו אחר. אם בדיעבד - פשוט תשימי לב. בלי האשמה עצמית. "אופס, הסברים". לאט לאט תבחיני, שאת מזהה את ההסבריזם סמוך יותר לזמן אמת, עד שתצליחי לתפוס את עצמך יותר ויותר באמצע ולפעמים אפילו רגע לפני.
וטיפ אחרון:
נכון אמרתי שאת משוועת להערכה ובמקום זה הוא בא בתביעות, דרישות, תלונות והאשמות?
surprise surprise נחשי מה?
זה מפני שגם הוא משווע להערכה ומרגיש שהוא לא מקבל אותה!
הוא מרגיש "היא לא מעריכה את כל מה שאני עושה, אני עובד כל היום למענה ולמען המשפחה והיא חושבת שלא עשיתי כלום ולכן מטילה עלי גם את עבודות הבית! זה לא הוגן! ועוד באה אלי בהאשמות שבגללי אין לה כוחות ושאני לא עוזר לה מספיק!"
(אני מהמרת שהוא מרגיש שכאשר את מנסה לשתף אותו במצוקה שלך, הוא תופס את דברייך כהאשמה במשהו. מכל התיאור שלך עולה בבירור ששניכם מרגישים אשמה ושניכם משפריצים האשמה החוצה...)
אז בלי קשר לשום דבר שהוא עושה, תגידי לו מלות הערכה.
הוא נכנס הביתה?
תגידי לו מלות הערכה על השעות שהוא משקיע בעבודה ומביא פרנסה הביתה, ותגידי לו שאמנם את לא אומרת לו את זה לעתים קרובות אבל שיידע שזה לא מובן מאליו בשבילך. שאת רואה כמה הוא עובד קשה למען המשפחה.
תגידי לו מלות הערכה על התיפקוד שלו בבית. שזה ממש עוזר לך כי את כל כך משוועת לעזרה, וזה לא מובן מאליו בשבילך, יש גם גברים שלא נוקפים אצבע בבית.
לא חשוב איך בדיוק תנסחי את זה, זה צריך להיות ניסוח שאת יכולה לחיות איתו בשלום - אבל בבקשה שימי לב לטון שלך שיהיה רך ונעים, ולמלים שלך שלא יתחבאו בהן סיכות לדקור אותו.
תני דוגמא אישית:
[list]
[*] אל תאשימי
[*] אל תצטדקי
[*] תבטאי הערכה כנה כדי שהוא יידע שאת באמת רואה את מה שהוא עושה. וככה הוא ילמד ממך להעריך גם את מה שאת עושה.
[/list]
בהצלחה!