על ידי re_nghi* » 13 ינואר 2013, 14:03
+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+
הי.
אני לא יודעת באילו גילאים האנשים פה, נראה לי שאני אבל ילדה לעומתכם (23).
אולי מצד מסוים זה אמור לעודד אותי - כי אולי במידה מסוימת אני מקדימה את זמני, ואולי אמצא פיתרון ל"בעיה" הזאת מהר יותר.
אני מרגישה שבילדותי מעולם לא בחרתי בשביל עצמי. תמיד נעשו בחירות בשבילי.
ועכשיו שכאילו אני אמורה לבחור, פשוט אין לי מושג איך לעשות את זה.
אני תמיד נשארת על האפור, בין האפשרויות, מבלי לבחור משהו וללכת בו עד הסוף, גם אם אני מתחילה ללכת אני חוזרת אחורה. אני לא רוצה להחליט, כדי לא להרוס את כל האפשרויות הקיימות.
כי כאילו כשיש את כל האפשרויות כאופציה, זה יותר טוב מאשר לבחור באפשרות אחת שאולי היא לא נכונה. שהאחריות בידיים שלי.
אני מרגישה שזו מן דרישה חברתית כזאת, שאדם בימינו צריך לדעת מה הוא רוצה, לדעת להחליט, להיות שאפתן, לשאוף קדימה ולהגשים את עצמו.
אני רואה את כולם סביבי, ומרגיש לי שכולם יודעים ולא מתלבטים ויכולים להגיד "בא לי לאכול פיצה", "אני רוצה לעבור לתפקיד XY". ואני כלום. ואני מרגישה שאני רק מעמידה פנים שאני אדם מבוגר שיודע מה הוא רוצה מהחיים שלו, כשבדוגרי אני שום דבר מזה.
ואני בוחנת את עצמי כל הזמן, כדי להבין כדי לדעת. אני לא בטוחה שהאינסופיות הזאת באמת עושה טוב. אני מרגישה שאני רק הולכת יותר לאיבוד.
היה לי יזיז עכשיו. הוא היה יקר לליבי בטירוף. הכרנו לפני ארבע חודשים, והרגשתי שזה חבר נפש אמיתי שאפשר לדבר איתו. חשבתי שזה יהיה טוב, במיוחד כשלא בא לי עכשיו מערכת יחסים.
לא רוצה להכנס לדיון של זה טוב או רע, כי זה לא רלוונטי.
מה שהרג אותי, הוא, שזו דווקא מערכת היחסים בה אמורה להיות אפס מחויבות. חופש אמיתי. וזה גם משהו שרציתי לעבוד עליו, מקום שבו אוכל לתרגל את להיות בשליטה, להביע את הרצון שלי, לא להתכופף לרצון של מישהו אחר.
ככה הוא פעל. עושה מה שעושה ברגע שבא לו. אני מקנא לחלוטין ביכולת שלו לדעת מה הוא רוצה לעשות, בפשטות ובלי לשים על אף אחד.
אבל אני שוב, נסחפת בחוסר שליטה, גם על הדברים הכי קטנים המשכתי ולא אמרתי את הקול האמיתי שלי, לא אמרתי, ורק המשכתי באינסופיות הזאת של לרצות אותו ולהיות כבולה, במליון רגעים קטנים שאני לא מסכימה איתם, שלא היה אני, שלא רציתי לבצע אותם (גם דברים גופניים, אבל גם במחוות קטנות, גם בצורת דיבור, גם הדרך להיות בה)
שוב ושוב מכופפת את הראש שלי. אולי כדי לגרום לו לאהוב אותי, אני לא בטוחה. הוא בכל מקרה אף פעם לא רצה.
אתמול אמרתי שאני רוצה להפסיק. כבר לא אהבתי אותו כי הייתי מספיק מתוסכלת מהדיכוי הארוך הזה. אפילו קצת שונאת אותו שלא באשמתו. קצת מבואסת.
זאת הסיבה שאני לא רוצה להיות במערכת יחסים כרגע. כי אני נהיית כלי לריצוי הבנאדם שמולי.
ואפילו ביזיזות הזאת, לא הצלחתי להיות אמיתית, עד הסוף.
ואני חושבת, ככה יהיו החיים כל הזמן? מרוץ אינסופי של לרצות אנשים? אני עייפה מזה. באמת. וכשיהיו לי ילדים? כמה נורא זה יהיה אז.
זהו. מחפשת דרך להבין מה אני רוצה, ולבצע בגאווה, לא להפוך את עצמי לבלתי נראית. להיות אני.
[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]
הי.
אני לא יודעת באילו גילאים האנשים פה, נראה לי שאני אבל ילדה לעומתכם (23).
אולי מצד מסוים זה אמור לעודד אותי - כי אולי במידה מסוימת אני מקדימה את זמני, ואולי אמצא פיתרון ל"בעיה" הזאת מהר יותר.
אני מרגישה שבילדותי מעולם לא בחרתי בשביל עצמי. תמיד נעשו בחירות בשבילי.
ועכשיו שכאילו אני אמורה לבחור, פשוט אין לי מושג איך לעשות את זה.
אני תמיד נשארת על האפור, בין האפשרויות, מבלי לבחור משהו וללכת בו עד הסוף, גם אם אני מתחילה ללכת אני חוזרת אחורה. אני לא רוצה להחליט, כדי לא להרוס את כל האפשרויות הקיימות.
כי כאילו כשיש את כל האפשרויות כאופציה, זה יותר טוב מאשר לבחור באפשרות אחת שאולי היא לא נכונה. שהאחריות בידיים שלי.
אני מרגישה שזו מן דרישה חברתית כזאת, שאדם בימינו צריך לדעת מה הוא רוצה, לדעת להחליט, להיות שאפתן, לשאוף קדימה ולהגשים את עצמו.
אני רואה את כולם סביבי, ומרגיש לי שכולם יודעים ולא מתלבטים ויכולים להגיד "בא לי לאכול פיצה", "אני רוצה לעבור לתפקיד XY". ואני כלום. ואני מרגישה שאני רק מעמידה פנים שאני אדם מבוגר שיודע מה הוא רוצה מהחיים שלו, כשבדוגרי אני שום דבר מזה.
ואני בוחנת את עצמי כל הזמן, כדי להבין כדי לדעת. אני לא בטוחה שהאינסופיות הזאת באמת עושה טוב. אני מרגישה שאני רק הולכת יותר לאיבוד.
היה לי יזיז עכשיו. הוא היה יקר לליבי בטירוף. הכרנו לפני ארבע חודשים, והרגשתי שזה חבר נפש אמיתי שאפשר לדבר איתו. חשבתי שזה יהיה טוב, במיוחד כשלא בא לי עכשיו מערכת יחסים.
לא רוצה להכנס לדיון של זה טוב או רע, כי זה לא רלוונטי.
מה שהרג אותי, הוא, שזו דווקא מערכת היחסים בה אמורה להיות אפס מחויבות. חופש אמיתי. וזה גם משהו שרציתי לעבוד עליו, מקום שבו אוכל לתרגל את להיות בשליטה, להביע את הרצון שלי, לא להתכופף לרצון של מישהו אחר.
ככה הוא פעל. עושה מה שעושה ברגע שבא לו. אני מקנא לחלוטין ביכולת שלו לדעת מה הוא רוצה לעשות, בפשטות ובלי לשים על אף אחד.
אבל אני שוב, נסחפת בחוסר שליטה, גם על הדברים הכי קטנים המשכתי ולא אמרתי את הקול האמיתי שלי, לא אמרתי, ורק המשכתי באינסופיות הזאת של לרצות אותו ולהיות כבולה, במליון רגעים קטנים שאני לא מסכימה איתם, שלא היה אני, שלא רציתי לבצע אותם (גם דברים גופניים, אבל גם במחוות קטנות, גם בצורת דיבור, גם הדרך להיות בה)
שוב ושוב מכופפת את הראש שלי. אולי כדי לגרום לו לאהוב אותי, אני לא בטוחה. הוא בכל מקרה אף פעם לא רצה.
אתמול אמרתי שאני רוצה להפסיק. כבר לא אהבתי אותו כי הייתי מספיק מתוסכלת מהדיכוי הארוך הזה. אפילו קצת שונאת אותו שלא באשמתו. קצת מבואסת.
זאת הסיבה שאני לא רוצה להיות במערכת יחסים כרגע. כי אני נהיית כלי לריצוי הבנאדם שמולי.
ואפילו ביזיזות הזאת, לא הצלחתי להיות אמיתית, עד הסוף.
ואני חושבת, ככה יהיו החיים כל הזמן? מרוץ אינסופי של לרצות אנשים? אני עייפה מזה. באמת. וכשיהיו לי ילדים? כמה נורא זה יהיה אז.
זהו. מחפשת דרך להבין מה אני רוצה, ולבצע בגאווה, לא להפוך את עצמי לבלתי נראית. להיות אני.