רבקה תודה רבה על ההמלצה של לואיז היי נכנסת כל פעם שיש לי קצת זמן לאיזה סרטון שלה לטובת השראה וכדו'.
[po]תמרוש רוש[/po] אני עובדת על איפוק אין לי בעיה לראות את הצדדים הטובים (לא צריך לחפש בנרות), אנחנו בתהליך, הכיוון כרגע הוא האצלת סמכויות וחיזוק הקשר לה עם האחיות אפילו חלק מהסדר יום שלה הוא להדריך אותנו בשיעור כושר ולעזור לקטנה עם כל מיני מטלות.
כבר שלושה שבועות יש שיפור קבוע. [b]מקווה שהשיפור לא נובע מהריחוק והשיעמום של הלימודים אבל זה כבר דיון אחר ודימיונות שלי :)[/b]

[u]היא מאוד מאוד חדה ואינטלגנטית ברור לי שזה מתסכול אבל היא ממש עוקצת ובוחרת רק מתחת לחגורה.[/u]
אז להתחיל עם רגעים של תקשורת חיובית מצידך, כפי שאני מתארת בדף ההוא, על בסיס יומיומי, ולחפש בנרות את הצדדים הטובים שלה ולהתמקד בהם ברגעים האלה.
אבל כן, נשמע מאתגר (())

[po]אמא אלמונית[/po],
משהו שמציק לי בשם הדף וגם בפניה שלך,
האם השאלה היא [po]איך לתת לבתי הרגשה שהיא אהובה[/po]
או כיצד לתת לביתי להרגיש את אהבתי אליה, ומכאן אולי כיצד לתת ביטוי להאהבתי לביתי...

אני רק שואלת...

כי אם זו אכן השאלה האחרונה, טיפ קטנצ'יק שעזר לי: לשמוע את לואיז היי (תגגלי, מומלץ), ואז להיעזר במנטרות שלה כדי להגיד מילים שלפני כן נתקעו לי בגרון...

אבל אני לא בטוחה שאני בכיוון ושזה המוקד של הקושי... אז תני רמז האם זה רלוונטי בכלל...

תודה [po]תמרוש רוש[/po], לא הכרתי את הקרבה הנפוצה אצלי במשפחה אני ואחותי הבכורה תמיד היינו קרובות, אולי בגלל שאחי הקטן לא היה מעוניין להיות המטופל שלנו..
אבדוק את הדף [po]פתרון בעיות התנהגות והובלת שינוי חברתי[/po]
[u]ליצור הזדמנויות יומיומיות של מתן תשומת לב חיובית לפני שהיא מעצבנת[/u] אין לפני זה הדרך היחידה שהיא מתקשר, לא ברור לי מאיפה זה, היא מאוד מאוד חדה ואינטלגנטית ברור לי שזה מתסכול אבל היא ממש עוקצת ובוחרת רק מתחת לחגורה.
תודה על ההפניה אבדוק את זה.

[u]במשפחה עם שלושה ילדים, די נפוץ שהבכור והשלישי קרובים זה לזה יותר מאשר לשני. צריך להתייחס לזה כאל מצב נתון ולפעול מתוכו[/u]

מעניין, לא ידעתי שזה דפוס נפוץ. יש איזשהו הסבר לכך? תמיד הנחתי שקרבה בגיל היא התנאי הכי משמעותי בקרבה, אם כי זה כמובן לא מבטיח כלום.

במשפחה עם שלושה ילדים, די נפוץ שהבכור והשלישי קרובים זה לזה יותר מאשר לשני. צריך להתייחס לזה כאל מצב נתון ולפעול מתוכו.

מה שעולה לי בראש כשאני קוראת אותך זה הדף [po]פתרון בעיות התנהגות והובלת שינוי חברתי[/po]. כתבתי שם לא מעט (אם כי אולי לא מספיק) על מודל הפירמידה ועל איך לתת לילדים מסד להתנהגות חיובית.

במשפט אחד: בתור התחלה, ליצור הזדמנויות יומיומיות של מתן תשומת לב חיובית לפני שהיא מעצבנת, וליצור סביבה או ערוצים שבהם יהיה קל לה ומתבקש לה יותר להביע את עצמה באופנים חיוביים.

יש לי שלוש בנות כיום בין 6-12 הבת האמצעית חוטפת הכי הרבה, כמובן שהיא גם עושה בכוונה דברים ע"מ למשוך את תשומת ליבי רוב הדברים מציקים או מעליבים אותי או את האחיות שלה, לא מצליחה לגשר או להתגבר על התסכול שלי ממנה, חשוב לציין שהיא מאובחנת כמחוננת וספורטאית מעולה, בשל כך היא יודעת ללחוץ על הנקודות הכי כואבות ולהפעיל את כל הבית בעצבים, המרחק בינה לבין הבכורה והוא שנה וחצי כך שיש להם תחומי עיניין וחברות משותפות ועדיין הקירבה של הבכורה לקטנה קרובה יותר, נה שגם יוצר תיסכול אצל האמצעית.
רעיונות למשהי?

[u]לעשות מה שהיא רוצה[/u]
עם זה יש קצת בעיה.
מה שהיא רוצה עלול להיות - להציק/להרביץ לקטנה, לצרוח וכו'.
הבעיה היא בעיקר הצבת גבולות תוך כדי נתינת ההרגשה שהיא אהובה. כי כשהיא לא במצב של לנסות אותנו, או תסכול כללי - אין בעיה בכלל, המצברוח טוב. ההתפרצויות והבכי הם הם הבעיה.

אבל אני חייבת לציין שמאז המסאג'ים, ומאז עוד שינוי קטן בגבולות בענייני המוצץ - יש הבדל גדול. תודה ענקית יוטי :-) @}
(אחרי הבטן והגב צריך לעסות גם את הרגל, הצפורניים, הכתפיים, וכל פינה אחרת בגוף :-D)

עוד דבר שהחזרתי לשגרת הערב הוא הסיפור לפני השינה. משום מה זה הוזנח לאחרונה, כי הגדולות ישנות יחד בחדר ובדר"כ מקשיבות למוזיקה לפני השינה ומפטפטות עד שנרדמות. לפעמים הבכורה נרדמת קודם ואז האמצעית משועממת ובאה לסלון ואנחנו מחזירים כמה פעמים... אבל מאז שהסיפור חזר והמסג' נכנס לעניינים, יש פחות יציאות לסלון וגם הקימה בבוקר פחות עצבנית.

אני מקווה שאנחנו בדרך הנכונה ושזה יתפוס כשגרה.

אני רצה לחבק...
עכשיו!
ץ

במילה אחת- תשומת לב אפילו רק יותר לחשוב עליה, להסתכל על תנועותיה לחייך אליה לעשות מה שהיא רוצה לתת לאהבה לפרוח
(":

את יכולה לחפש ברשת מידע על play listening וגם special time, שתי טכניקות להתקרבות והקשבה לילדים, שמדברים עליהם ביעוץ הדדי. זה יכול לתת כוון טוב.

תודה!
@}

איזה יופי שהיא ביקשה! היא כנראה אוהבת את זה.
הבטן זה לקשר, זה הכי אינטימי (שלא מיני) ומרכז הגוף.
הגב הוא גם מרכז הגוף אבל לא אינטימי. בשיאצו הייתי מתחילה תמיד לטפל מהגב כי זה הכי פחות "מפחיד" כשבן אדם זר נוגע בך.
זאת התחלה טובה למגע ואז כשמתרגלים אפשר לעבור לאיזורים יותר רגישים.
בטח לחזור על זה כל ערב, אם אפשר, אם היא תסכים.
כן, המטרה היא להתקרב ולהרגיע.
בהצלחה.

בטח שיש לי שאלות :-)
ניסיתי הערב לפני השינה. היא נתנה לי קודם את הגב, ואח"כ את הבטן. ואז היא ביקשה גם ברגל.
אני רוצה לשאול - מה המטרה, להרגיע, להתקרב? האם לחזור על זה כל ערב?

אני מציעה משהו, מקוה שהיא תיתן לך לעשות את זה:

ליטופים על הבטן בסיסובים סביב לפופיק עם כף יד מלאה עם כיוון השעון.
שהמגע יהיה רציף (לא להרים את היד כל זמן הסיבובים) וכשתרימי את היד תעשי את זה לאט לאט, לא מיידי.
משהו כמו 50 סיבובים ל"טיפול".
עוד משהו- את יכולה לעשות את אותו הדבר על הגב. לוחא דוקא בסיבובים. רק חשוב מגע רציף כל משך הטיפול ושלך יהיה נוח לעשות את זה (תשבי בנוח ושהיד לא תכאב לך).
אם יש לך שאלות את מוזמנת לשאול.

בהצלחה.

אמא, תודה על תגובתך.

נסיונות הכלה של הבכי קורים כל הזמן, וזה לא פותר את העניין מיידית, וגם לא מאוחר יותר. אני אנסה להיות יותר עקבית עם זה, ולראות אם זה משפיע לטווח ארוך יותר.
היא מאוד עקשנית, וגם לנסות להכיל היא לרוב לא נותנת. מעדיפה לצרוח, להתעקש, וכמובן לבכות.

היי סלט @}

אני חושבת שלפעמים לא עונים כי השאלה מורכבת כל כך... מקיפה נושא ענק כל כך... זה קצת מיאש (-:

אני ממליצה לך על הספר "בכי והתקפי זעם" של אלטה סולטר.
אם הוא ידבר אלייך, אז כשביתך האמצעית בוכה זו יכולה להיות הזדמנות נהדרת להכיל את הרגשות שלה, לתת לה לפרוק אותם אצלך עם תשומת לב בטוחה ואוהבת. הבת הבכורה שלי לא בוכה הרבה, וכאשר היא בוכה אני ממש קופצת על ההזדמנות, לתת לה להתבטא ואח"כ היא מרגישה כל כך הרבה יותר טוב. בן השלוש שלי בכה לפני כמה ימים בערך שעתיים על משהו שהוא רצה ולא קיבל. זה היה לי מאוד קשה, אבל מאוד השתדלתי להכיל ולחבק, רוב הזמן. כל אותו יום הוא ילל הרבה ועשיתי כמיטב יכולתי לאפשר את זה (בהצלחה לא מלאה). למחרת הוא היה כל כך שמח, לא יאמן. הוא שוב נתקל באותה סיטואציה עצמה, ושוב לא קיבל את זה (לא היתה לי שום כוונה לותר), והפעם זה לא הזיז לו. הספר הזה וספרים אחרים שלה וגם סדנת יעוץ הדדי שעשיתי, כל כך השפיעו עלי, שבכי הפך להיות אחד הדברים הכי קלים בשבילי, דבר שאני יודעת בודאות שיוביל אותנו למשהו טוב. כשהם סתם מקטרים ומנג'סים, ללא בכי, אני מחבקת אותם ושואלת אותם אם הם רוצים לבכות. הבן שלי מצחיק כל כך, הוא בוכה אצלי דקה או שתיים (בד"כ), ואז אומר, "מספיק". ושב לענייניו.

מקווה שרואים את השאלה שלי פה. לפעמים יש פה דפים ששואלים בהם שאלות ואף אחד לא עונה (כמו [po]שאלות על חיסונים[/po] לדוגמא).

הו, בדיוק הדף שחיפשתי.
יש לי בעיה דומה, עם האמצעית שלי.
הקטנה בת 9 חודשים והאמצעית בת 3. הגדולה בת 6 וחצי כמעט, וכשהאמצעית נולדה היתה התרחקות. אני מזדהה עם המון ממה שכתוב בדף הזה. מה שעזר בין השתיים הראשונות, זו האהבה ביניהן. התקשורת בין שתיהן מדהימה ולפני שהקטנטונת נולדה, באמת שהיתה אידיליה.
ואז, הקטנה שהיתה צמודה אלי המון, הפכה לאמצעית (סנדביצ'ית טיפוסית), ועם הבכורה היתה התקרבות גדולה.

ועכשיו יש הרגשה ששומדבר לא עוזר למצברוח המחורבן שלה. היא בוכה המון. יש קצת אלימות כלפי הקטנה וכמה שאני משתדלת לא לכעוס, זה קשה נורא.
כשהיא במשפחתון, היא בסדר גמור. ברגע שאוספים אותה משם - מתחיל הבכי.
יש רגעים טובים, אבל זה רק עניין של זמן עד היללה הבאה...

בעניין המגע - אני משתדלת כמה שיותר. היא מסרבת לנשיקות. אבל יש חיבוקים, ויש דגדוגים והשתוללויות. יש לנו פעם בשבוע חוג שאנחנו הולכות אליו רק שתינו, ויש שעה לפני ושעה אחרי שהיא רק איתי.
ובזמנים האלה, זה ממש טוב. אבל שוב, זה עניין של זמן קצוב של מצברוח טוב. :-(

בנוסף לכעס/תסכול, ישנה אפשרות אחרת שבגללה אמא/ילדה נמנעות ממגע והיא: [b]רגישות יתר למגע[/b] אפשר לברר זאת עם מרפאה בעיסוק מוסמכת, ויש לה גם פתרון (דיאטה סנסורית).

אצלי גיליתי בשלב די מאוחר (בני הגדול היה בן 5+) [b]שאני פשוט לא נוגעת בהם בכלל[/b] - מבחינת מגע אוהב (רק פעולות טכניות).
זאת ע"י שכנה שאמרה לי.
[b]והפתרון: לקבוע בסדר יום חיבוקים ונשיקות מצורפות לפעולה אחרת קבועה[/b] דוג': בכל בקר לפני שהולכים למוסדות הלימוד, או בחינוך ביתי - אחרי שמסיימים את ההלבשה/שתייית תה וכו', לפני השינה ועוד.
במשך הזמן זה נכנס להרגל ושימת לב וממשיכים גם ספונטנית.
באהבה {}

[u]מיליון דרכים, במקרה שלך אם זה לא מרתיע אותך הייתי הולכת על דרך פיזית, כזו שהמטפל/ת נוגע בך. אבל יש גם דרכים שאין בזה צורך: פרחי באך, דמיון מודרך, הומיאופתיה קלאסית, קינסולוגיה, חסר?![/u]
עוצמת הרכות! נראה לי שמתלבש עלייך בול!

מכירות את זה שאומרים שכשהילד נמצר בהתקף זים, או מרביץ - יש לחבקו?
פעם חשבתי שעושים זאת כדי למנוע מהילד "להשתולל".
עכשיו אני יודעת שהחיבוק עוזר להורה להזכר כמה הוא אוהב את הילד המשתולל הזה...
(())
לאחרונה חזרתי לחבק ולנשק את בתי הבכורה בכל הזדמנות.
בהתחלה היא דחתה אותי, אמרה : רוצה רק חיבוק, לא נשיקה ...
עכשיו היא רצה אלי להתחבק ולהתנשק מיוזמתה.
לא היה לי מושג עד כמה זה חסר לי,
עד כמה התגעגעתי לקשר הפיזי הצפוף איתה.
כמו להטען כוחות ואהבה. לגלות מחדש :-)

גם אצלי קשרתי את הבעיה לכך שאני (מדי) מזדהה איתה.
שתינו בכורות.
היא דומה לי שתי טיפות מים.
מאוד קשה לפרגן לעצמי... /-:

(())

אהלן, אולי פשוט תציצי בדף [po]המלצות מטפלים אלטרנטיביים[/po] ותתחילי לנסות.
וגם בטיפול קונבנציונלי יש עניין של שיטה, זמן וכימיה.
בהצלחה :-)

[u]אני לא מכירה דרכים אחרות, אשמח לשמוע רעיונות.[/u]
מיליון דרכים, במקרה שלך אם זה לא מרתיע אותך הייתי הולכת על דרך פיזית, כזו שהמטפל/ת נוגע בך. אבל יש גם דרכים שאין בזה צורך: פרחי באך, דמיון מודרך, הומיאופתיה קלאסית, קינסולוגיה, חסר?!

[po]איך מסתדרים עם שני ילדים[/po].

שוב, תודה לכולכן על העצות, הרעיונות וההארות.
אין לי כרגע זמן להתייחס לכל מה שכתבתן, אבל זה נמצא אצלי בראש ואני חושבת על זה הרבה.
[u][po]ענת ב פ[/po],[/u]
[u]תדאגי שגם את תחווי אהבה ותוכלי להעניק לה יותר. בנוסף אני מעלה הרהורים- אולי הקושי לתת לה אהבה הוא בגלל שיש כעס/תסכול שהופנם ככ עמוק שרק עכשיו זה יוצא בצורת הקושי לתת אהבה לילדה. ז"א אני חוזרת למה שאמרת על הילדות שלך- אולי את ילדה בכורה שגם נלקחה ממנה הבכורה כשנולד/ה אח/ות גדול/ה.[/u]
אכן ילדה בכורה
[u]ולכן כדאי לברר מה שם תקוע מהילדות, לשחרר את זה, ואני מאמינה שיהיה לך יותר קל.[/u]
ניסיתי בשיטות הקונבנציונליות (פסיכותרפיה) ולצערי שום דבר לא השתחרר. אני לא מכירה דרכים אחרות, אשמח לשמוע רעיונות.

[u][po]ב עילום[/po] [/u]
_בסוף בסוף, אחרי כל המעשים והכוונות, את נשארת מול עצמך.
" איך לתת לעצמי הרגשה שאני אהובה..."_
אני חושבת שזה מדוייק. תודה.

_כשקשה לעשות משהו ולא יודעים בדיוק איך, אפשר לשחק משחק, זה עוזר לעקוף כל מיני מנגנונים פנימיים של התנגדות (כי את לא באמת אומרת, רק בכאילו)
עם הזמן, הכאילו הזה הופך יותר ויותר אמיתי ויום אחד את מגלה שאת כן כזאת..._ מצטרפת להמלצה. היא קורנת כולה כשהיא מרגישה אהובה, ממש רואים מתי טוב לה. יש ילדים שקשה יותר למלא את כוס האהבה שלהם, יש ילדים שהאופי שלך ושלהם עושה את החיבור יותר אתגרי ופחות זורם, אבל כשזה מצליח - איזו הרגשה מדהימה לך ולה.

[u]גם מילולית קשה לי לומר לה שאני אוהבת אותה[/u]

[u]זה כאילו לא אני, למרות שהייתי מאוד רוצה להיות כזאת.[/u]

אז תעשי "בכאילו"
יש טריק כזה ב-NLP -
AS IF
כשקשה לעשות משהו ולא יודעים בדיוק איך, אפשר לשחק משחק, זה עוזר לעקוף כל מיני מנגנונים פנימיים של התנגדות (כי את לא באמת אומרת, רק בכאילו)
עם הזמן, הכאילו הזה הופך יותר ויותר אמיתי ויום אחד את מגלה שאת כן כזאת...
[u]זה עובד. מנסיון. וזה 'משתלם' להתאמץ ולעבור את הדרך ....[/u]

כתבו לך המון עצות מעשיות טובות.
אני מאוד מתחברת למה שכתבה [po]ב עילום[/po] . זה מרגיש ככ נכון. תדאגי שגם את תחווי אהבה ותוכלי להעניק לה יותר. בנוסף אני מעלה הרהורים- אולי הקושי לתת לה אהבה הוא בגלל שיש כעס/תסכול שהופנם ככ עמוק שרק עכשיו זה יוצא בצורת הקושי לתת אהבה לילדה. ז"א אני חוזרת למה שאמרת על הילדות שלך- אולי את ילדה בכורה שגם נלקחה ממנה הבכורה כשנולד/ה אח/ות גדול/ה.
אין לי מושג מה ממש היה בילדות שלך, אבל בכל מקרה, כאמא, אני יודעת שבכולנו, הנשים הבוגרות, יש עמוק בפנים ילדות קטנות עם כל מיני פגיעות ואכזבות. אני גם מאמינה שלא בא לך 'סתם' לתת חיבוק ממקום של זיוף ולכן כדאי לברר מה שם תקוע מהילדות, לשחרר את זה, ואני מאמינה שיהיה לך יותר קל.
למען הסר ספק, אני כן בעד כל העצות הפרקטיות שנתנו. מאוד. חיבוק הוא חיבוק הוא חיבוק. אני פשוט מציעה לא לוותר על החיבוק לך לעצמך.
בהצלחה

בסוף בסוף, אחרי כל המעשים והכוונות, את נשארת מול עצמך.
" איך לתת [b]לעצמי[/b] הרגשה שאני אהובה..."

משהו בדברייך על כך שכילדה חווית חוסר עורר בי את הכיוון הזה.

תמיד, אבל [b]תמיד[/b] זה לא משהו בילדים. זה משהו בנו שמשתקף בהם.

עולה בך התחושה הזו... התבונני בה וחיזרי לאיזון שלך כאמא, כמרכז המשפחה שלך .
תזכירי לעצמך את כוחך, את אהבתך את העובדה שאת זו שמובילה...

ויום אחד פתאום תחלוף לך מחשבה ש... " וואלה כבר המון זמן זה לא העסיק אותי...."

בהצלחה

[u]אני ישנה לידה, והרבה פעמים חושבת לעשות את זה, לחבק, אך פוחדת להעיר אותה...[/u]
אולי זה יעיר אותה רק לשבריר שניה והיא תתעורר מחובקת
וככה התודעה שלה תקלוט את האהבה שלך מתוך שינה ?!

דברים שאני עושה:

אני אומרת שאני אוהבת אותה (גם) [b]כשהיא ישנה[/b] - יש לי איזו הרגשה שזה נקלט באיזו רמה כלשהי של תודעה. {אולי זה יהיה לך פחות מוזר כי את לא רגילה לומר} ובכל מקרה זה חשוב [b]לי[/b] להגיד

אפשר לספר לה בהרדמה סיפורים עליה - אצלנו בת 3 ובן שנה ואני מספרת לה איך היא היתה תינוקת וכמה שמחנו כשהיא באה אלינו ועוד כאלו דברים ובסוף יש גם את הלידה שלו ואת היותה אחותו.
או שבערב אני מספרת לה איזה כיף היה לי X Y Z איתה במהלך היום

וגם - להגיד! זה הופך להרגל.

השבוע באוטו: את יודעת שאני אוהבת אותך?
היא: לא! (מחייכת)
איך את תדעי? שאלתי
תגידי לי היא ענתה
אז אמרתי לה המון המון פעמים וזה הצחיק אותה ושימח והיה לשתינו נעים.
אני מחזקת את הידיעה שלך שצריך להגיד כדי שידעו

אצלי לא היה מגע בבית ולחבק היה ממש ללמוד שפה חדשה
בהתחלה מאולץ יותר, עם חברים ואח"כ עם בעלי, ועם הילדים זה כבר יותר זורם
יחד עם זאת אני חייבת להודות שזה כנראה תמיד ישאר "שפה שניה" עדיין יש לי מקומות שחיבוק הוא לגמרי לא טבעי לי ואני מודעת מאוד כשהוא (החיבוק) מתחבק.

בהצלחה

[u]אני ישנה לידה, והרבה פעמים חושבת לעשות את זה, לחבק, אך פוחדת להעיר אותה...[/u]

שמתי לב שאחרי יום בו כמעט לא תיקשרתי עם הבת שלי, ואז אני מגיעה לחבק אותה כשהיא ישנה - היא נבהלת לרגע וקופצץ (ומיד נרדמת חזרה בגרגור).
ובימים שהיא קיבלה "תשומי" הרבה - היא נינוחה יותר בשינה שלה ובכלל לא מתעוררת מהחיבוקים נישוקים וליטופים שלי בשנתה.
כניראה רגועה יותר....

[u]אני ישנה לידה, והרבה פעמים חושבת לעשות את זה, לחבק, אך פוחדת להעיר אותה...[/u]
אולי להעביר יד על השיער וללחוש לה שאת אוהבת אותה, לא נראה לי שזה יעיר אותה, אולי נשיקה קלה כזאת שלא תעיר.
זה יכול לעזור גם לך להפתח קצת לעניין.

_אצלנו פתקים קטנים של אהבה, לא כל יום - ממש לא, אלא כהפתעות, עושים פלאים.
היא באמת נהנתה מאוד כשהקראתי לה את הברכה שלה ליום ההולדת, אך היא עדיין לא קוראת בעצמה.אשמור את הרעיון לכשתגדל_

בעילום, עלה בדעתי שגם אם היא עדיין לא יודעת לקרוא, זה כן יהיה לה כיף ומיוחד שתכתבי לה פתקים. ואז תוכלי את להקריא לה את מה שכתבת.
בזה שמישהו כתב לך פתק יש משהו מאוד נעים, מין תשומת לב מיוחדת ומכוונת במיוחד אליך. זו הרגשה טובה.

בנוסף, לפעמים יש דברים שקל יותר לכתוב מאשר להגיד. אני לא יודעת למה.
לי למשל לפעמים קל יותר לכתוב לאנשים מה אני מרגישה מאשר להגיד ישירות. ואני יודעת שהרבה אנשים כך.
אז אולי יהיה לך יותר קל 'להשתפך' בכתב. לכתוב לה שאת אוהבת אותה. ואם זה עדיין קשה, אז משהו נעים אחר.

לדעתי, ממש כדאי לך לנסות את זה.

[u]ואני חושבת שאת גם יכולה לשאול את הגדולה איך היא חושבת שאפשר לשנות את זה ומה יהיה לה כיף לעשות איתך.[/u]

מאד מסכימה עם עוד אמא. זה יכול לתת לך כיוונים שלא חשבת עליהם. במיוחד כשזה יבוא ממנה עצמה.
וגם אולי עצם הפנייה אליה עם שאלה כזו, תיתן לה הרגשה טובה שאכפת לך.

{@

בעילום,
גם אצלי מורגש מחסור במגע עם בני הגדול (2.3). יש לנו תינוק ומה שעזר לי [b]מאוד[/b] זה מנשא גב - מפנה את הידיים והבטן לחיבוקים ו"על הידיים". כשהתינוקי היה פיי זה היה מנשא מקדם ועכשיו עברנו ליאמו. מומלץ!
לאחרונה התחיל החוסר הזה כי הוא נהיה בן טיפוסי ולא רוצה חיבוקים ונישוקים באותה תדירות.
אז עברנו להתגלגלויות מאוד אקטיביות על השטיח בסלון כשהוא רץ אלי ואז שנינו "נופלים" ומתגלגלים יחד. מאוד כיף.
ועוד משהו זה כשכל הבית ישן ואני מרגישה את החוסר הזה אני פשוט הולכת לשכב לידו ממש קרוב קרוב לפני שאני הולכת לישון בעצמי וזה ממלא מצברים.
אצלנו גם הבקרים טובים להתכרבלויות ואז התינוק עדיין ישן או שוכב ער לידנו בלי להיות על הידיים.
מקווה שיעזור...
בהצלחה!

אה, ואני חושבת שאת גם יכולה לשאול את הגדולה איך היא חושבת שאפשר לשנות את זה ומה יהיה לה כיף לעשות איתך. היא כבר גדולה כדי להיות שותפה לעניין!

אינקובטור,
[u]בת כמה היא - היא קוראת? אצלנו פתקים קטנים של אהבה, לא כל יום - ממש לא, אלא כהפתעות, עושים פלאים.[/u]
היא באמת נהנתה מאוד כשהקראתי לה את הברכה שלה ליום ההולדת, אך היא עדיין לא קוראת בעצמה.אשמור את הרעיון לכשתגדל.
[u]לתת לה נשיקה כשהיא ישנה ולהזכר איך היתה נרדמת עליך כשהיתה פיצית.[/u]
מעורר געגועים...אנסה את זה.

_[po]עפרה שחר[/po] (31.05.2008 22:32):
מה את הכי אוהבת לעשות שאפשר איתה יחד? מה יעשה לך כייף ותתלהבי בשבילך בשיתוף הגדולה? מה עשה לך טוב איתה כשהיתה תינוקת- אולי את טיפוס של ריחות ובא לך להריח אותה? אולי סוג מגע מסוים לא מתאים לך (נישוקים) ודווקא לעשות לה נעימים על הגב כן? אפשר לשחזר אינטימיות בדיבור- ספרי לה איך היה היום שלך, אבל באמת ותשאלי אותה על שלה, תחשבי מה מצחיק אותה- צחוק ישחרר אותכן, ואולי תתפנו לשעתיים בשבוע ותלכו לים, או למקום שנעים בו לשתיכן? מאחלת לך שתהני ממנה, לא כולם קיבלו מתנה גדולה כמוך._
תודה לך על התזכורת. אני באמת חושבת על הכיוון של להיות אתה לבד פעם בשבוע. צריכה לראות איך אני מארגנת את זה.

[u]אמא לביאה[/u]
[u]מה שמאוד עוזר אצלנו בבית לתחושת שובע בצד הפיזי של האהבה - הוא מרבץ מזרונים גדול בסלון.[/u]
באמת רעיון טוב, הספות אצלנו גם ככה מלאות בבלגן ומשמשות בעיקר את האורחים, ולהנקה, כי אין כרגע משהו אחר...

[u]אצלי הגדולה הולכת (ברוב הימים בערך) לכיתה א'. ואז היא חוזרת והולכת לחברים / בריכה וכו'. אני לא רואה אותה לפעמים עד הערב.[/u]
אנחנו אמנם בחינוך ביתי, אך גם אצלנו יש ימים שאני בקושי רואה אותה עד הערב (חברים).
[u]ואם אני מרגישה שלא הגעתי לאחד מהם מספיק- תמיד אני יכולה לישון לידו ולחבק בלילה.[/u]
אני ישנה לידה, והרבה פעמים חושבת לעשות את זה, לחבק, אך פוחדת להעיר אותה...

[u]נראה לי שאת כבר בדרך הנכונה.[/u]
הייתי רוצה לחשוב ככה, אך כמו שאני מכירה את עצמי, הקושי הגדול שלי הוא להוציא מהכוח אל הפועל.

תודה רבה לכן, אדווח בהמשך.

_[po]פלוני אלמונית[/po] (
פשוט להתחיל לחבק.בהתחלה זה לא פשוט אלא מאולץ ולאט לאט תמצאי את עצמך עושה את זה יותר ויותר בטבעיות עם תוספות של נישוק ומילה טובה.
זה עובד. מנסיון. וזה 'משתלם' להתאמץ ולעבור את הדרך ...._
אולי חיבוק זו באמת דרך טובה להתחיל. ממחר.

[u][po]אמא אינקובטור[/po][/u]
[u]הכותרת של הדף שלך הקפיצה אותי כי במילים אלו ממש ניערה אותי חברה טובה ואמא חכמה מאוד, כשהתלוננתי באוזניה על הבכורה ועל הקשיים שלי מולה. "תני לה להרגיש שהיא אהובה" - וזה מה שאני עושה.[/u]
גם לי עם ביתי היו קשיים, למרות שהיום המצב הרבה יותר טוב והיא ילדה נהדרת ואחות אוהבת. ובאמת אני מרגישה, שרוב הקשיים נובעים מזה שאני לא מצליחה לתת לה את ההרגשה הזאת, שהיא אהובה.

תודה לכולכן על ההתייחסות. תודה רבה על הרעיונות.
רק עכשיו כולם נרדמו, ואני הגעתי חזרה למחשב.

[u][po]חדשה ישנה[/po]?[/u]
התינוקת, או יותר נכון לקרוא לה כבר הפעוטה, בת שנה וחצי. ובאמת, כשהייתה קטנה, הצלחנו ליישם איזשהי שיגרת מקלחות, כך שהצלחתי להתפנות לגדולה (5 וחצי) ואף להרדים אותה. היום המצב הוא, שהקטנה ישנה בצהריים והגדולה לא. כך שבערב הגדולה עייפה לפני הקטנה, וכולם הולכים לישון יחד.
בזמן ההנקות במשך היום, שהן די קצרות, אנחנו מצליחות לפעמים להקריא סיפור, אך הקטנה ממש מפריעה (בועטת למשל באחותה) נראה שפשוט מקנאה. אם אני מנסה להקריא לגדולה ולקטנה יחד, הקטנה לא נותנת להעביר דפים וכו'.
[u]גם לי לא אמרו שאוהבים אותי, וגם לי היה חסר, ואני משתדלת כמה פעמים ביום להגיד להם את זה.[/u]
אז זהו, שאני לא מצליחה להביא את עצמי לידי כך שאוכל להגיד את זה. כאילו משהו תקוע, כל התמלול של הרגשות.

[u][po]מיכל צמות[/po][/u]
_נראה לי שאת יודעת מה - ולא ברור לך האיך.
כיוון שאת יודעת מה - אז האיך הוא רק סוג של התארגנות. איך אני חוזרת לנשק אותה, איך אני חוזרת לחבק אותה - במובן של להתארגן מתי ביום - כשאת מעירה אותה בבוקר? כשהיא קמה?_
נראה לי שאת צודקת, אך אני מרגישה שבנוסף על ההתארגנות "הטכנית" או החיצונית של איך ומתי, אני מסתבכת גם בהתארגנות הפנימית. ובנוסף, איך להתחיל פתאום בלי להבהיל אותה. אני לא זוכרת למשל שאמרתי לה שאני אוהבת אותה, אולי פעם אחת. זה כאילו לא אני, למרות שהייתי מאוד רוצה להיות כזאת.

_יותר מהכל את נשמעת לי מותשת. האם יש לך אפשרות לקבל עזרה?
אחד הדברים שהייתי מציעה לך הוא להתארגן עם המחשבות- מה את רוצה (לנשק ולחבק אותה, להגיד לה שאת אוהבת אותה....) ואז להתארגן עם שילוב המעשים בחיי היום יום, בצורה שלא מתישה אותך פיזית, ויכולה לתת לך את הסיפוק על ההצלחה._
תודה רבה על הפיסקה הזאת, מאוד עזרת לי להתמקד.באמת אין לי עזרה מלבד בעלי, שכמובן עוזר כשהוא בבית, אך רוב היום הוא בעבודה. בנוסף למה שכתבת ואנסה ליישם, חשבתי לנסות לצאת אתה אולי פעם בשבוע לבד.
אנחנו אכן בחינוך ביתי.

[u]הייתי רוצה להציע לך גם כיוון מחשבה נוסף. במצב שאת מתארת נוצר פער גם בין הבנות - זו האהובה, התינוקת וזו הגדולה - שכבר פחות אהובה.[/u]
הפער הזה מאוד כואב, למרות שאני מרגישה בפנים שאני אוהבת את שתיהן, זה לא ממש עוזר אם הגדולה לא יודעת או מרגישה את זה. למרות שהגדולה אוהבת את אחותה והקשר בינהן טוב, אני מרגישה שהיא, ובצדק, מאוד כועסת עליה.

מה שמאוד עוזר אצלנו בבית לתחושת שובע בצד הפיזי של האהבה - הוא מרבץ מזרונים גדול בסלון.
זה מרכז הבית וכולנו שם כל הזמן, יחד, בהמון המון מגע - פשוט כי זה נוח וטבעי לנו.
כשיש עלי תינוק - אני מניקה בישיבה / בשכיבה שם וכולם מוזמנים לבוא להתרפק, להתחבק ולהתנשק.אני נגישה לכולם בבת אחת, למעשה
כל הארבעה נרדמים שם פעמים רבות.
אם אני בטעות יושבת על הספה - מייד, כניראה מהשוק - הם כולם מגיעים ומתחילים לטפס על המשענת ועלי ועל התקרה - העיקר לתפוס מקום ליד אימא.

אצלי הגדולה הולכת (ברוב הימים בערך) לכיתה א'. ואז היא חוזרת והולכת לחברים / בריכה וכו'. אני לא רואה אותה לפעמים עד הערב.
אז זה ברור לי שגם אם אני עייפה - אני צריכה להקדיש לה זמן בערב.
אם אני באמת במצב של מותשות גדולה וענקית - שתי ילדות וילדון צעיר ממסג'ים אותי - הם כאלו משקיענים באימא עד שפשוט אי אפשר שלא להחזיר להם חזרה.
ואם אני מרגישה שלא הגעתי לאחד מהם מספיק- תמיד אני יכולה לישון לידו ולחבק בלילה.
הם כמעט לעולם לא זוכרים את זה בבוקר אבל הידיעה שלהם שאני עושה את זה גורמת להם לזרוח בכל פעם מחדש.

[u]הכי זה קשה, אני חושבת, בגלל שאני זוכרת את עצמי כילדה שמעולם לא אמרו לה שאוהבים אותה, או שחיבקו אותה. גדלתי בהרגשה שאני לא אהובה, למרות שהכל היה בסדר, לכאורה. לא רוצה שבתי תגדל ככה, אבל לא יודעת איך לעשות את זה.[/u]
נראה לי שאת כבר בדרך הנכונה.
לשנות הרגלים משפחתיים "עתיקים" זה לא סיפור של מה בכך, ואת אישה מאוד מודעת ורגישה.
בהצלחה.

_פשוט להתחיל לחבק
בהתחלה זה לא פשוט אלא מאולץ ולאט לאט תמצאי את עצמך עושה את זה יותר ויותר בטבעיות עם תוספות של נישוק ומילה טובה.
זה עובד. מנסיון. וזה 'משתלם' להתאמץ ולעבור את הדרך ....
בדיוק, לגמרי._
בדיוק בדיוק לגמרי.

מה את הכי אוהבת לעשות שאפשר איתה יחד? מה יעשה לך כייף ותתלהבי בשבילך בשיתוף הגדולה? מה עשה לך טוב איתה כשהיתה תינוקת- אולי את טיפוס של ריחות ובא לך להריח אותה? אולי סוג מגע מסוים לא מתאים לך (נישוקים) ודווקא לעשות לה נעימים על הגב כן? אפשר לשחזר אינטימיות בדיבור- ספרי לה איך היה היום שלך, אבל באמת ותשאלי אותה על שלה, תחשבי מה מצחיק אותה- צחוק ישחרר אותכן, ואולי תתפנו לשעתיים בשבוע ותלכו לים, או למקום שנעים בו לשתיכן? מאחלת לך שתהני ממנה, לא כולם קיבלו מתנה גדולה כמוך.

_פשוט להתחיל לחבק
בהתחלה זה לא פשוט אלא מאולץ ולאט לאט תמצאי את עצמך עושה את זה יותר ויותר בטבעיות עם תוספות של נישוק ומילה טובה.
זה עובד. מנסיון. וזה 'משתלם' להתאמץ ולעבור את הדרך ...._
בדיוק, לגמרי.

[u]קשה לי לומר לה שאני אוהבת אותה. קשה שאני מרגישה שאני לא שמחה בה, כמו שהיה כשהייתה תינוקת, הייתי שמחה כשהייתה מתעוררת מהשינה, לדוגמא.[/u]

לא קראתי תגובות קודמות - חייבת לכתוב את כ----ל מה שיש לי לומר עכשיו ומיד לפני שיברח :-)
עזבי עכשיו את ההרגשה-כן-או-לא. פשוט תגידי לה ועם הזמן תבוא גם ההרגשה. בת כמה היא - היא קוראת? אצלנו פתקים קטנים של אהבה, לא כל יום - ממש לא, אלא כהפתעות, עושים פלאים. דברים קטנים כמו להגיש לה ראשונה בזמן האוכל, לתת לה לבחור את הצלחת שלה, להכריז שהיא יכולה לשתות מכוס זכוכית של גדולים ולא מכוס פלסטיק. גם אם היא קמה נרגנת (כמו הבכורה שלי), לקדם אותה ב"בוקר טוב אהובה שלי, ישנת טוב?". לתת לה נשיקה כשהיא ישנה ולהזכר איך היתה נרדמת עליך כשהיתה פיצית.

היו לי כמה שנים קשות מאוד עם הבכורה, בעיקר בין גיל שנתיים לחמש. כמה שנים אחרי והכל קל לנו הרבה יותר, גם מתוך החלטה מודעת שלי לא לשקוע במה שקל (לאהוב ולהתרפק על הצעירה) אלא לתת לה להרגיש אהובה. הכותרת של הדף שלך הקפיצה אותי כי במילים אלו ממש ניערה אותי חברה טובה ואמא חכמה מאוד, כשהתלוננתי באוזניה על הבכורה ועל הקשיים שלי מולה. "תני לה להרגיש שהיא אהובה" - וזה מה שאני עושה.

[u]אם את עוד בתקופה הראשונה- קודם כל- תני לי להרגיע אותך, זה יעבור... ברגע שהקטנה תתחיל לזחול הכל יראה יותר טוב. היא תסתובב ותחקור ולך יהיה יותר זמן לגדולה.[/u] נכון מאוד.

פשוט להתחיל לחבק(())
בהתחלה זה לא פשוט אלא מאולץ ולאט לאט תמצאי את עצמך עושה את זה יותר ויותר בטבעיות עם תוספות של נישוק ומילה טובה.
זה עובד. מנסיון. וזה 'משתלם' להתאמץ ולעבור את הדרך ....

בעילום -
נראה לי שאת יודעת מה - ולא ברור לך האיך.
כיוון שאת יודעת מה - אז האיך הוא רק סוג של התארגנות. איך אני חוזרת לנשק אותה, איך אני חוזרת לחבק אותה - במובן של להתארגן מתי ביום - כשאת מעירה אותה בבוקר? כשהיא קמה?
(לא אמרת בת כמה היא ובת כמה התינוקת והאם אתם בחינוך ביתי או לא - וגם על השאלות ששאלה חדשה - ישנה לא ענית. נראה לי שאפשר יהיה למקד יותר את העזרה לך אם תהיינה התשובות).
הייתי רוצה להציע לך גם כיוון מחשבה נוסף. במצב שאת מתארת נוצר פער גם בין הבנות - זו האהובה, התינוקת וזו הגדולה - שכבר פחות אהובה.
כשנולדה בתי השנייה אני מצאתי שהשיתוף של אחיה הבכור בכל הפעולות שהן רק שלה ושלי השאירו את הקשר שלנו וגם בנו את הקשר שלהם. כמו שהציעה חדשה-ישנה, להקריא לה סיפור בזמן ההנקה, להזמין אותה להיות איתכן בזמן המקלחת - אולי לעזור לסבן לאחותה התינוקת את הגב.

[u]אני מאוד רוצה לחזור לקשר פיזי איתה, מצד שני, אחותה תובענית, וכשהיא יורדת ממני, כל מה שאני רוצה זה רגע לבד.[/u] אני לא יודעת עד כמה אחותה קטנה. אם היא באמת תינוקת בת יומה אז
[u]זה יעבור... ברגע שהקטנה תתחיל לזחול הכל יראה יותר טוב.[/u] אבל אם היא גדולה יותר, הייתי גם באופן מילולי וגם פיזית עושה הפסקה ונותנת את היחס לגדולה. (אפשר לחבק גם שתיים יחד).
הקטנות שלי בנות שלוש וחמש. הרבה פעמים קורה שהקטנה לא רוצה שהגדולה תבוא אלי כי "אני רק שלה עכשיו". כשזה קורה - אני אומרת בקול רם שאני אמא של כל הארבעה ומזמינה את בת החמש לשבת על הרגל השנייה / לקבל חיבוק ולחזור למשחק וכדומה.

[u]ואני אפילו לא ידעתי מה לומר.כי היא תינוקת ונמצאת על הידיים וזה פשוט אוטומטי? לא ממש תשובה מוצלחת.[/u] אני לא הייתי מנסה לענות לה על השאלה כפשוטה, אלא הייתי מתייחסת לצורך שלה עצמה - הייתי שואלת האם את רוצה גם נשיקה? ומזמינה אותה ומנשקת. (גם כשאני תשושה מאד - נשיקה הוא משהו שאפשר "על הדרך"). כן היייתי שמה לב לתת לה נשיקה כשיש הזדמנות. אפילו כשמניקים זו הזדמנות טובה. במילא אני יושבת ומניקה כאן עכשיו. לקרוא לה בואי - התגעגתי אלייך. אפשר לתת לך נשיקה?

יותר מהכל את נשמעת לי מותשת. [u]האם יש לך אפשרות לקבל עזרה?[/u]
אחד הדברים שהייתי מציעה לך הוא להתארגן עם המחשבות- מה את רוצה (לנשק ולחבק אותה, להגיד לה שאת אוהבת אותה....) ואז להתארגן עם שילוב המעשים בחיי היום יום, בצורה שלא מתישה אותך פיזית, ויכולה לתת לך את הסיפוק על ההצלחה. (כשאת מניקה, בדרך למטבח כשהיא בדיוק משחקת, למצוא את הדרך לשלב את זה בתוך היום יום - ולא ברגע [po]ש כל[/po] מה שאני רוצה זה רגע לבד._).

כתבתי קצת מבולבל ואין לי זמן לערוך - מקווה שהצלחתי קצת לעזור. המשך שבת רגועה ונעימה!

היי בעילום...
בת כמה התינוקת? האם יש לך אפשרות לקבל עזרה? (מהסביבה או בתשלום?) האם בעלך נמצא בערב?
אצלנו, סידרנו כך שהקטן הולך לישון שעה לפני הגדול. מה שקורה זה שבעלי מקלח את הקטן ובינתיים אני עם הגדול, אחרי זה מתחלפים, אני מניקה את הקטן עד שנרדם והבעל עם הגדול, ואחרי זה יש לגדול שעה שלמה לבחור אם הוא רוצה לשחק עם אבא או עם אמא. זה כשהקטן היה בן כמה חודשים. אם את עוד בתקופה הראשונה- קודם כל- תני לי להרגיע אותך, זה יעבור... ברגע שהקטנה תתחיל לזחול הכל יראה יותר טוב. היא תסתובב ותחקור ולך יהיה יותר זמן לגדולה.
בנוסף, בזמן שאת מניקה את יכולה לשבת עם הגדולה, לספר לה סיפור או סתם לחבק ביד הפנויה ולדבר.
בזמן ההשכבה, הגדול שלי לא נרדם בלי שאני מערסלת אותו ואומרת לו שאני אוהבת אותו. פשוט להגיד.
גם לי לא אמרו שאוהבים אותי, וגם לי היה חסר, ואני משתדלת כמה פעמים ביום להגיד להם את זה.
אם אני כועסת, אחרי דקה או שתיים אני אומרת לו "אתה יודע, גם כשאני כועסת אני עדיין אוהבת אותך..." (בהתחלה הוא היה אומר לי "לא נכון" :-( בגיל הזה הכל שחור או לבן- אם אני כועסת סימן שאני לא אוהבת...) ולכן זה לשעתי הדבר הכי חשוב- שיידעו שגם כשכועסים עדיין אוהבים (אמא שלי נוטה לאמר לנכדים "טוב אם אתה לא X Y Z אז אני לא אוהבת אותך/ לא חברה שלך"... P-: ) וזה דבר שמאוד מרגיז אותי, אז אני עושה בדיוק ההיפך...

האם יש דרך ללמוד איך להעניק אהבה, פיזית ומילולית?
אני יודעת שאני אוהבת אותה, וכל זמן שינקה (עד גיל שלוש), הקשר הפיזי היה מובן מאליו. מאז שהפסיקה לינוק, ועוד יותר, מאז שנולדה אחותה, הקשר הפיזי הלך והתמעט עד שנמוג כמעט לחלוטין. אני יודעת שזה חסר לי, ואני יודעת שזה חסר לה. פעם שאלה "אמא, למה את מנשקת רק את אחותי?", ואני אפילו לא ידעתי מה לומר.כי היא תינוקת ונמצאת על הידיים וזה פשוט אוטומטי? לא ממש תשובה מוצלחת. מה שעצוב לי, שהיא אפילו לא שואלת את זה יותר.
אני מאוד רוצה לחזור לקשר פיזי איתה, מצד שני, אחותה תובענית, וכשהיא יורדת ממני, כל מה שאני רוצה זה רגע לבד.
גם מילולית קשה לי לומר לה שאני אוהבת אותה. קשה שאני מרגישה שאני לא שמחה בה, כמו שהיה כשהייתה תינוקת, הייתי שמחה כשהייתה מתעוררת מהשינה, לדוגמא.

הכי זה קשה, אני חושבת, בגלל שאני זוכרת את עצמי כילדה שמעולם לא אמרו לה שאוהבים אותה, או שחיבקו אותה. גדלתי בהרגשה שאני לא אהובה, למרות שהכל היה בסדר, לכאורה. לא רוצה שבתי תגדל ככה, אבל לא יודעת איך לעשות את זה.

כל עזרה תתקבל בברכה.