קרה לי דבר מעניין, כתבתי באריכות על השלמה עם פרידה וסיום ולקראת הסוף המחשב כבה.
חוויתי "בקטנה" תהליך כלשהו מול סיום והמוכנות להיפרד.
ואז (במקרה
) לקחתי את הספר "איפה הייתי לפני שנולדתי" - (דן לסרי)
במבוא הוא מספר על שיחה שהיתה לו עם בנו, בן 5 וחצי, כששאל אותו "מה, יש סוף לעולם?"
אמא, אז תבקשי חזק מאלוהים... היא חייכה
נטע, הסיפור שלך מרחיב את הלב @}
לי הוא מראה את היכולת שלה להסכים ולהבין שהאלוהות בהישג יד, שהיא (אמך) חלק מהמארג השלם, הרחב והגדול של היקום, שיש לה לאן לפנות (פנימה) להתחבר אל הכוחות שלה לבקש לעצמה את מה שנכון לה.
החיוך - הסכמה, הבנה, חמלה, השלמה. מעורר השראה.
זכית. זכית בהזדמנות להיפרד, לתת כבוד מלא, הסכמה מלאה לשחרר. הבנה שלמה עם הטבע.
אז אם יצא הגורל ואת שם בשבילה, זה לא רק בשבילה, זה גם בשבילך
בדיוק.
כי הזדמנות כזו יש בה תמורה כה רבה, אם אנו מוכנים לראות אותה מבעד ומעבר לעצב ולצער הגדול.
אני לא אימצתי את ההזדמנות להיפרד מאבי, כך היה כנראה מתאים לקשר בנינו בחיים אלו.
אני מבינה את ההשלמה עם הפרידה
אני מבינה יותר ויותר כמה אנו לא בנויים להשלים עם פרידה, עם סוף. כמה הנפש מתקשה להתמודד עם אובדן, מקטן ועד גדול.
רגשית אנו נאחזים בקיים ומתקשים להרפות.
הראיה היא לגמרי חומרית, ולחומר יש התחלה וסוף. מה שנגמר - מת. איננו.
וגם אם קיימת ידיעה גבוהה כי יש מעבר לחומר, בכל חי, עדיין אנו מתקשים לקלוט ולתפוס את העיקרון שבכל סוף יש התחלה.
וגם אם קיימת הבנה עמוקה יותר על 'אין-סוף' זה עדיין קשה לנו מאוד, סבל אמיתי להיפרד.
כך אנו בנויים - נצמדים ונקשרים לחומר באמצעות הרגש, למה שאפשר לראות ולתפוס בחושים הקיימים (אלו שלמדנו להשתמש, אלו שחידדנו).
אנו רגילים לחוש נפרדים, גבולות הגוף ברורים ומודגשים, ויש דגש על הנפרדות הזו, היא חשובה לנו לזהות ולעצמיות.
תחושת האחדות זרה לנו, אנו מתגעגעים אליה ומתבלבלים לחשוב שקירבה פיזית היא הדבר האמיתי. בעצם, כל מה שמעבר לפיזי אינו נתפס.
הנפרדות בחיים האלו מביאה אותנו להזדקקות לשמר את הקיים - לדאוג לעצמי (יצר הישרדותי בריא).
הדאגה לעצמי ברמת הנפש קושרת אותנו רגשית עם הקרובים אלינו (שוב יצר הישרדותי בריא), וברמה הזו מקשה על פרידה, על הפרדה.
להשלים עם פרידה זה לממש סיום, להביא לסגירה של פרק מתוך הבנה והסכמה שמשהו תם=מת.
מוות אינו סוף, אבל את זה קשה מאוד לקלוט בעולמנו. בעיקר כשהגוף מפסיק לחיות.
לתת כוח לחולה סופני זה לחבר אותו למהות הנצחית שבו, לאפשר בכל דרך חיבור לידיעה הפנימית שפרק אחד מסתיים מתחיל שני.
קרה לי דבר מעניין, כתבתי באריכות על השלמה עם פרידה וסיום ולקראת הסוף המחשב כבה.
חוויתי "בקטנה" תהליך כלשהו מול סיום והמוכנות להיפרד.
ואז (במקרה :-)) לקחתי את הספר "איפה הייתי לפני שנולדתי" - (דן לסרי)
במבוא הוא מספר על שיחה שהיתה לו עם בנו, בן 5 וחצי, כששאל אותו "מה, יש סוף לעולם?"
[u]אמא, אז תבקשי חזק מאלוהים... היא חייכה[/u]
נטע, הסיפור שלך מרחיב את הלב @}
לי הוא מראה את היכולת שלה להסכים ולהבין שהאלוהות בהישג יד, שהיא (אמך) חלק מהמארג השלם, הרחב והגדול של היקום, שיש לה לאן לפנות (פנימה) להתחבר אל הכוחות שלה לבקש לעצמה את מה שנכון לה.
החיוך - הסכמה, הבנה, חמלה, השלמה. מעורר השראה.
זכית. זכית בהזדמנות להיפרד, לתת כבוד מלא, הסכמה מלאה לשחרר. הבנה שלמה עם הטבע.
[u]אז אם יצא הגורל ואת שם בשבילה, זה לא רק בשבילה, זה גם בשבילך[/u]
בדיוק.
כי הזדמנות כזו יש בה תמורה כה רבה, אם אנו מוכנים לראות אותה מבעד ומעבר לעצב ולצער הגדול.
אני לא אימצתי את ההזדמנות להיפרד מאבי, כך היה כנראה מתאים לקשר בנינו בחיים אלו.
[u]אני מבינה את ההשלמה עם הפרידה[/u]
אני מבינה יותר ויותר כמה אנו לא בנויים להשלים עם פרידה, עם סוף. כמה הנפש מתקשה להתמודד עם אובדן, מקטן ועד גדול.
רגשית אנו נאחזים בקיים ומתקשים להרפות.
הראיה היא לגמרי חומרית, ולחומר יש התחלה וסוף. מה שנגמר - מת. איננו.
וגם אם קיימת ידיעה גבוהה כי יש מעבר לחומר, בכל חי, עדיין אנו מתקשים לקלוט ולתפוס את העיקרון שבכל סוף יש התחלה.
וגם אם קיימת הבנה עמוקה יותר על 'אין-סוף' זה עדיין קשה לנו מאוד, סבל אמיתי להיפרד.
כך אנו בנויים - נצמדים ונקשרים לחומר באמצעות הרגש, למה שאפשר לראות ולתפוס בחושים הקיימים (אלו שלמדנו להשתמש, אלו שחידדנו).
אנו רגילים לחוש נפרדים, גבולות הגוף ברורים ומודגשים, ויש דגש על הנפרדות הזו, היא חשובה לנו לזהות ולעצמיות.
תחושת האחדות זרה לנו, אנו מתגעגעים אליה ומתבלבלים לחשוב שקירבה פיזית היא הדבר האמיתי. בעצם, כל מה שמעבר לפיזי אינו נתפס.
הנפרדות בחיים האלו מביאה אותנו להזדקקות לשמר את הקיים - לדאוג לעצמי (יצר הישרדותי בריא).
הדאגה לעצמי ברמת הנפש קושרת אותנו רגשית עם הקרובים אלינו (שוב יצר הישרדותי בריא), וברמה הזו מקשה על פרידה, על הפרדה.
להשלים עם פרידה זה לממש סיום, להביא לסגירה של פרק מתוך הבנה והסכמה שמשהו תם=מת.
מוות אינו סוף, אבל את זה קשה מאוד לקלוט בעולמנו. בעיקר כשהגוף מפסיק לחיות.
לתת כוח לחולה סופני זה לחבר אותו למהות הנצחית שבו, לאפשר בכל דרך חיבור לידיעה הפנימית שפרק אחד מסתיים מתחיל שני.
ממש כמו מריחה רעננות ירוקה כשהוגה אותו. פשוט משמח אותי.