על ידי פורשת_כנף* » 10 אוקטובר 2017, 22:40
אני חוזרת לכאן על אף שאני מסתכנת בכך שהוא יקרא את הדף הזה.
אני רוצה לשתף ברגע מכונן שהיה לי אתמול בערב.
רגע מכונן עם אבא שלי.
כבר כתבתי מי שראה/תה, ומי שלא אכתוב שוב פה.
הייתי בבית ההורים אתמול לאסוף את אחותי .
הוא היה שם.
ניסה לפתח שיחה. עצרתי אותו , די באכזריות, אם אשפוט את עצמי. אמרתי לו שאני לא מעוניינת לדבר.
מאותו רגע הוא נעשה כמו דב זועם.
תקע בי את המבט המאיים שלו, התעלמתי.
כשהוא התחיל לתקוף עצרתי אותו בתקיפות, שאני פשוט לא מוכנה ולא מעוניינת לא לשמוע ולא לדבר.
עשיתי את עצתה של בשמת עם היד. הוא נטרף מדעתו...
את לא תרימי עלי את היד בבית שלי כך...
עצרתי שוב, והוא אמר תצאי מהבית שלי.
כבר הייתי בדרכי החוצה אבל הסתובבתי אליו ואמרתי לו: אני יוצאת, תפסיק מיד"
הוא הלך אחרי זועם, מנסה להרתיע, לנהום לעברי.
אמרתי לו: תפסיק מיד, אני הולכת אל תלך אחרי"
והלכתי
הוא נשאר שם זועם...
זה היה רגע מכונן עבורי.
אבא שלי הוא אדם מאוד חכם...
מסוכן פי אלף מבנהזוג.
המניפולציות שלו מתוחכמות הרבה יותר, הוא מבין בנפש האדם.
הוא מתעלל על פי כל הגדרה שקיימת איפשהו בכל ספר או מאמר.
עם הבנזוג אני מרגישה שהמניפולציות פחות מתוחכמות אולי הוא פחות משופשף ואולי פשוט הנפש שלו לא מתעללת עד כדי כך כמו אבי.
איני יודעת..
מה שמשנה עבורי זו העובדה שלראשונה בחיי אבא שלי לא הפחיד אותי.
לא פחדתי מהנחמדות שלו, מהחיוך מברכת השלום. ולא פחדתי מהנהמות, מהמבט הזועם, מההתקרבות המאיימת לכיווני.
לא פחדתי מכלום.
הרגשתי נעלה.. כאילו אני יודעת מי אתה. חשפתי את כל מערומיך. אין לך שליטה עלי יותר.
זה גרם לי גם לתהיות על הבנזוג..
ומה אם אני סתם משליכה מאבא שלי עליו????
הוא הרי לא כמוהו.
הוא כן מניפולטיבי, הוא כן חוטף עצבים כשאני או משהו לא הולכים לפי רצונו.
אבל הוא לא אבא שלי.
רק מקווה שאני לא עושה עוול עם עצמי , עם ילדי ואיתו...
מזכירה לעצמי שאני לא רוצה לחיות כך..
שאני לא רוצה להרגיש מכווצת כשאני מתלבשת שלא לטעמו...
ובכלל רוצה לחשוב ולבטא את דעתי בחופשיות בלי לחשוש מאיזו תגובה מקטינה ומזלזלת
אתמול בערב הגענו הביתה אחותי , אני והילדים.
הייתי גמורה.. לחלוטין.
ואז היא הוציאה כלי נגינה...
לא זכרתי כמה אני אוהבת לנגן וכמה אני יודעת... וכמה אני באמת נהנית...
ג'ימג'מנו כל הערב , הילדים רקדו והבת אמרה "אמא, אני אןהבת שאת מנגנת"
התרגשתי...
המגע של האצבעות על הקשת...הצליל...
הפריטה בכלים השונים...
תענוג שלא מהעולם הזה.
למה לא ניגנתי עד היום???
זה לא רק העומס של ילדים קטנים. פשוט לא העזתי, התביישתי, הרגשתי שאני אף פעם לא מספיק טובה.
ואתמול משהו בי השתחרר... ניגנתי באטרף. לא היה אכפת לי . נהניתי. שמחתי...
אז מה אני אמורה להבין מכל מה שקורה איתי???
גאד..
אני עדיין מרגישה שהוא מזיז בי נימים.
למה???
למה??
למה הוא מצליח להזיז בי ככה את הלב?
כל כך חופשי לי בלעדיו. המוח שלי חזר לפעול..
שאלות על מהות החיים שלא העזתי לחשוב אפילו כשהוא היה פה.
חזרתי לקרוא.
תולעת ספרים היו קוראים לי כילדה.
הוא היה לועג על הספרים שלי...
לא שמתי לב לזה אבל קברתי אותם עמוק בארון.
אסיים פה למרות שיכולה להמשיך עד אינקץ אבל הבית זועק ליד מסדרת ואני לא מסוגלת להשאיר את הממלכה הפוכה.
אני חוזרת לכאן על אף שאני מסתכנת בכך שהוא יקרא את הדף הזה.
אני רוצה לשתף ברגע מכונן שהיה לי אתמול בערב.
רגע מכונן עם אבא שלי.
כבר כתבתי מי שראה/תה, ומי שלא אכתוב שוב פה.
הייתי בבית ההורים אתמול לאסוף את אחותי .
הוא היה שם.
ניסה לפתח שיחה. עצרתי אותו , די באכזריות, אם אשפוט את עצמי. אמרתי לו שאני לא מעוניינת לדבר.
מאותו רגע הוא נעשה כמו דב זועם.
תקע בי את המבט המאיים שלו, התעלמתי.
כשהוא התחיל לתקוף עצרתי אותו בתקיפות, שאני פשוט לא מוכנה ולא מעוניינת לא לשמוע ולא לדבר.
עשיתי את עצתה של בשמת עם היד. הוא נטרף מדעתו...
את לא תרימי עלי את היד בבית שלי כך...
עצרתי שוב, והוא אמר תצאי מהבית שלי.
כבר הייתי בדרכי החוצה אבל הסתובבתי אליו ואמרתי לו: אני יוצאת, תפסיק מיד"
הוא הלך אחרי זועם, מנסה להרתיע, לנהום לעברי.
אמרתי לו: תפסיק מיד, אני הולכת אל תלך אחרי"
והלכתי
הוא נשאר שם זועם...
זה היה רגע מכונן עבורי.
אבא שלי הוא אדם מאוד חכם...
מסוכן פי אלף מבנהזוג.
המניפולציות שלו מתוחכמות הרבה יותר, הוא מבין בנפש האדם.
הוא מתעלל על פי כל הגדרה שקיימת איפשהו בכל ספר או מאמר.
עם הבנזוג אני מרגישה שהמניפולציות פחות מתוחכמות אולי הוא פחות משופשף ואולי פשוט הנפש שלו לא מתעללת עד כדי כך כמו אבי.
איני יודעת..
מה שמשנה עבורי זו העובדה שלראשונה בחיי אבא שלי לא הפחיד אותי.
לא פחדתי מהנחמדות שלו, מהחיוך מברכת השלום. ולא פחדתי מהנהמות, מהמבט הזועם, מההתקרבות המאיימת לכיווני.
לא פחדתי מכלום.
הרגשתי נעלה.. כאילו אני יודעת מי אתה. חשפתי את כל מערומיך. אין לך שליטה עלי יותר.
זה גרם לי גם לתהיות על הבנזוג..
ומה אם אני סתם משליכה מאבא שלי עליו????
הוא הרי לא כמוהו.
הוא כן מניפולטיבי, הוא כן חוטף עצבים כשאני או משהו לא הולכים לפי רצונו.
אבל הוא לא אבא שלי.
רק מקווה שאני לא עושה עוול עם עצמי , עם ילדי ואיתו...
מזכירה לעצמי שאני לא רוצה לחיות כך..
שאני לא רוצה להרגיש מכווצת כשאני מתלבשת שלא לטעמו...
ובכלל רוצה לחשוב ולבטא את דעתי בחופשיות בלי לחשוש מאיזו תגובה מקטינה ומזלזלת
אתמול בערב הגענו הביתה אחותי , אני והילדים.
הייתי גמורה.. לחלוטין.
ואז היא הוציאה כלי נגינה...
לא זכרתי כמה אני אוהבת לנגן וכמה אני יודעת... וכמה אני באמת נהנית...
ג'ימג'מנו כל הערב , הילדים רקדו והבת אמרה "אמא, אני אןהבת שאת מנגנת"
התרגשתי...
המגע של האצבעות על הקשת...הצליל...
הפריטה בכלים השונים...
תענוג שלא מהעולם הזה.
למה לא ניגנתי עד היום???
זה לא רק העומס של ילדים קטנים. פשוט לא העזתי, התביישתי, הרגשתי שאני אף פעם לא מספיק טובה.
ואתמול משהו בי השתחרר... ניגנתי באטרף. לא היה אכפת לי . נהניתי. שמחתי...
אז מה אני אמורה להבין מכל מה שקורה איתי???
גאד..
אני עדיין מרגישה שהוא מזיז בי נימים.
למה???
למה??
למה הוא מצליח להזיז בי ככה את הלב?
כל כך חופשי לי בלעדיו. המוח שלי חזר לפעול..
שאלות על מהות החיים שלא העזתי לחשוב אפילו כשהוא היה פה.
חזרתי לקרוא.
תולעת ספרים היו קוראים לי כילדה.
הוא היה לועג על הספרים שלי...
לא שמתי לב לזה אבל קברתי אותם עמוק בארון.
אסיים פה למרות שיכולה להמשיך עד אינקץ אבל הבית זועק ליד מסדרת ואני לא מסוגלת להשאיר את הממלכה הפוכה.