על ידי קירח* » 22 ינואר 2017, 15:53
+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+
פלונה
אנחנו עדיין ביחד. חזרנו לפני כחודשיים וחצי.
בחודש שלא היינו ביחד גרתי לבד בדירה במקום בלי הרבה חברים. (איכשהו הבאתי את עצמי לבידוד חברתי בשנתיים האחרונות) .
נכנסתי לדיכאון מטורף. אף פעם לא היה לי דבר כזה. בכיתי ימים שלמים בלי שליטה, הפסקתי לישון והיו לי כאבים בחזה. למדתי, מהפסיכולוג שלי ומהאינטרנט, שזה נקרא "תעוקת חזה". בסוף החודש של ההפסקה דיברנו, ואמרתי לה שאנחנו צריכים להיפרד, אבל בסוף ממש לא יכולתי.
התחלתי לקרוא הרבה באינטרנט ולשמוע הרצאות ביוטיוב על תופעות כאלו , זה בא לי די בהפתעה, וראיתי שיציאה מקשר מאמלל יכולה להיות אפילו יותר כואבת, בגלל שקשר כזה הוא הרבה פעמים הרבה יותר "חי" ומתעסקים בו כל הזמן.
זה נשמע די הזוי, אבל למרות ה"קריז" שהייתי בו כשלא היינו ביחד, אני די בטוח שאנחנו צריכים להיפרד. אני לא נמשך אליה מספיק, לא מעריך אותה מספיק, לא מרגיש שהיא ה"פרס" שלי בחיים, ושאני רוצה להיות איתה כל החיים.
הרבה אנשים קרובים לוחצים עלי ואומרים לי שאני מפנטז, שהתאהבות היא דבר נדיר וחולף, ושאני צריך לשמוח שמצאתי מישהי שכל כך אוהבת ומכילה אותי, אבל אין לי דרך לדעת אם אני מפנטז או לא. אף פעם לא הייתי בקשר עם מישהי שאני ממש מאוהב בה, והעובדה היא שכרגע לא טוב לי בחיים המשותפים איתה ואני לא מרגיש דחף להקים איתה משפחה. (זו השורה התחתונה, למרות שיש לנו הרבה מאוד "שפה משותפת" ורגעים יפים). קראתי גם על "תלות הדדית" ו"התמכרות הדדית" ואני מרגיש שאני במצב הזה. היא הפכה להיות, לאט לאט, כל מה שיש לי בחיים, ואני מרגיש כאילו אין לי לאן ללכת ושכדי לעזוב אני צריך לבנות חיים מחדש. זה מפחיד.
[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]
פלונה
אנחנו עדיין ביחד. חזרנו לפני כחודשיים וחצי.
בחודש שלא היינו ביחד גרתי לבד בדירה במקום בלי הרבה חברים. (איכשהו הבאתי את עצמי לבידוד חברתי בשנתיים האחרונות) .
נכנסתי לדיכאון מטורף. אף פעם לא היה לי דבר כזה. בכיתי ימים שלמים בלי שליטה, הפסקתי לישון והיו לי כאבים בחזה. למדתי, מהפסיכולוג שלי ומהאינטרנט, שזה נקרא "תעוקת חזה". בסוף החודש של ההפסקה דיברנו, ואמרתי לה שאנחנו צריכים להיפרד, אבל בסוף ממש לא יכולתי.
התחלתי לקרוא הרבה באינטרנט ולשמוע הרצאות ביוטיוב על תופעות כאלו , זה בא לי די בהפתעה, וראיתי שיציאה מקשר מאמלל יכולה להיות אפילו יותר כואבת, בגלל שקשר כזה הוא הרבה פעמים הרבה יותר "חי" ומתעסקים בו כל הזמן.
זה נשמע די הזוי, אבל למרות ה"קריז" שהייתי בו כשלא היינו ביחד, אני די בטוח שאנחנו צריכים להיפרד. אני לא נמשך אליה מספיק, לא מעריך אותה מספיק, לא מרגיש שהיא ה"פרס" שלי בחיים, ושאני רוצה להיות איתה כל החיים.
הרבה אנשים קרובים לוחצים עלי ואומרים לי שאני מפנטז, שהתאהבות היא דבר נדיר וחולף, ושאני צריך לשמוח שמצאתי מישהי שכל כך אוהבת ומכילה אותי, אבל אין לי דרך לדעת אם אני מפנטז או לא. אף פעם לא הייתי בקשר עם מישהי שאני ממש מאוהב בה, והעובדה היא שכרגע לא טוב לי בחיים המשותפים איתה ואני לא מרגיש דחף להקים איתה משפחה. (זו השורה התחתונה, למרות שיש לנו הרבה מאוד "שפה משותפת" ורגעים יפים). קראתי גם על "תלות הדדית" ו"התמכרות הדדית" ואני מרגיש שאני במצב הזה. היא הפכה להיות, לאט לאט, כל מה שיש לי בחיים, ואני מרגיש כאילו אין לי לאן ללכת ושכדי לעזוב אני צריך לבנות חיים מחדש. זה מפחיד.