תמר, אחלה דימוי.

מה, רק אני מבקשת מהילדים שלי ש - יתחתנו כבר???
סתאאם...
האמת היא שהחיבור עם הילדים הוא כה עמוק, שלא ממש משנה אם הם קרובים או רחוקים פיזית.
נראה לי שהסוד הוא פשוט לסמוך עליהם ב-1000%, זאת כמובן בתוך תהליך של שנים בו טיפטפנו להם כלים ומיומנויות וניפרדנו מהם בקטנות. כעת נותר רק להתענג ביחד איתם - בגובה העיניים.
זה כמובן לא מעלים את הגוש בבטן בכל פעם שהם נעלמים מהעין אבל בפירוש מרכך אותו.
חוץ מזה גם להם (לילדים) יש גוש בבטן כשהם נפרדים מאיתנו, לא?
אפשר לדמיין את הגוש - כגוש של פרפרים, ברגע שמרפים הם מתעופפים לכל עבר.

שבת שלום @}

היי בטי, תודה על החיזוק.
האמת היא שאני עובר את התהליך מהר וטוב בהרבה ממה שחשבתי, לא התכוננתי אליו בכלל כהרגלי, כי אני לא נוהג להכין את עצמי לדברים כאלה. כשזה בא, הרגשתי את הבטן מתחילה להתכווץ, לאחר מכן הייתה גוש אבן במשך מספר ימים, כרגע היא רגועה, אבל הגעגוע בא והולך לו, מטיל בתוך גופי, מאיר מקומות חשוכים ומכבה קומות מוארים, תלוי במקום בו הוא בוחר לגעת.
מעניין איך תנועת בן משפחה אחד, משפיעה על כל מבנה המשפחה. השפעות שמעל פני השטח ומתחת גם. כעין גל המניע בעדינות כמעת בלתי נראית את מערך הכוחות ומערך החשיבות שהורגלנו בהן.
תהליך למידה עדין יפה ועמוק .

נו, גם החלון הטלפאטי מפספס בגדול, לתומי חשבתי שרק אנחנו יכולים

היי משה
קראתי שבנך בכורך פרש לאנגליה. איכשהו נראה לי שהילדים עוזבים את הקן בתחילה קצת, ואחר כך לזמן ארוך יותר. תמיד היתה לי תחושה שמרגע שילדי בקעו מבטני התחלתי להכין את עצמי לקראת עזיבתם את הקן עם ההתבגרות. האמת שההכנה הנפשית הזו לא עזרה רבות כאשר הם עזבו בפועל, דומה שהגעגועים אינם מרפים ממני , אולם עם זאת יש לי גם תחושה די נעימה של סיום החלק המחנך, האחראי, ופתיחת החלק של הבחירה וההכרות הבוגרת שלי את אישיותם. מאחלת לך לעבור את הפרידה בקלות .

חבר'ה,
בימים האחרונים בעקבות מעברו של בני בכורי לחיות באנגליה, אני עסוק בהסתגלות למצב, וזה מסתבר לא קל בכלל. מסיבה זו אשמח שתמשיכו את כתיבתכם בלעדי למספר ימים נוספים.
בשורה הטלפאטית כתוב (וכמובן קולעת לצרכים)
"חיוך ניתן בחינם אך ערכו לא יסולא בפז"