שלום גמילה
על מנת לעזור למכורים, חייבים לדעתי קודם לכל לגרום להם להסכים לאמן את גופם. לרוב זוהי הדרך המהירה והבטוחה ביותר על מנת לחבר אותם לעצמם מחדש. במידה ולא מסוגלים לגרום להם להתחבר מחדש למקורות החיים דרך התחושה הגופנית, קשה הרבה יותר לגרום להם לרצות לוותר על ההתמכרות או להיות בעליי עוצמה מספקת על מנת להתמודד עם גורמי ההתמכרות.
בהצלחה רבה

שלום משה,

אני שמחה שהעמדת אותי על טעותי, לא היה לי מושג שאין קשר בינך ובין המרכז.

אבל בכל זאת אשמח לקבל דווקא ממך תשובה אחת,
האם וכיצד לפי ראות עיניך ניתן לטפל במכורים (עפ"י גישתך כמובן)?

תודה מראש.

[b]גמילה[/b] מכיוון שהבלוג הזה אינו שייך למרכז אלבאום אלה למשה אלבאום שאינו בקשר עם המרכז, אנא פני למרכז שהוא זה אשר מפעיל את הנושא.
במידה ולא תיעני שם באופן מספק, אשמח להרחיב.
איתך הסליחה

שלום,
אני עובדת סוציאלית המטפלת במכורים במרכז גמילה מטעם הרווחה.
לאחרונה פנו אלינו בכדי לשלב סטאז'רים בטיפולים אצלנו במרכז.

האם זהו ניסיון ראשוני? מה הדרך בה אתם עובדים עם מכורים?
לפי מיטב הבנתי אלו סטודנטים שלמדו במגמת פסיכותרפיה גופנית (?), האם יש שוני בין לימודי אלבאום ללימודי המגמה?

אשמח לקבל תשובה
תודה.

ל- Y.P
"[u]טליה כאשר את אומרת "לא מקבלת בני נוער שהוריו איפשרו לו לעשות כטוב בעיניו" האם זה לא מקשה על ההנחה שאדם יכול להשתנות?[/u]"

ציינתי מספר פרמטרים נוספים לגבי נוער עם חוסר גבולות .
כאשר המערכת המשפחתית אינה מתפקדת בצורה סבירה. ( צעקות בבית. זלזול.אלימות מכל סוג, חוסר כבוד.
הורים שאינם עומדים מאחורי הבטחותיהם.חוסר תאום בעמדות ההורים ועודדדד.)
ילד שגדל באוירה שכזו .לא יצליח להשתנות אם הוריו לא ישתנו. לרוב. הוא מגיע עם בעיות אלימות .ניסיונות בריחה מהבית . שתיית אלכוהול שיכרות וסמים . וונדליזם . ועודדדד.
כדי שההורים ישתנו - הם חייבים לקבל טיפולים צמודים יום יומיים . נכון. כמו סופר נני , יועץ זוגי ולפעמים פסיכולוג קליני. מישהו שיעשה סדר ועבודה יסודית בבית.
יש גבול עד כמה אני מוכנה לקחת על עצמי אחריות להתמודד עם קשיים מסוג זה.זוהי עבודה סזיפית שעלולה לעלות לי ביוקר.
כל מי שמוכן/נה להתמודד עם קשיים מסוג זה , שיכתוב בפורום. אעביר אליו בשמחה מקרים כנ"ל לכשיזדמנו.

"[u]כתבת שחשוב ללמד את הילד גבולות כבר מגיל ילדות מוקדמת, אך רוב ההורים הם לא "סופר ננ[/u]".
נכון מאוד. אך כבר מגיל הגן . כאשר מתעוררים סימנים של קושי להתמודד עם גבולות . כל גננת מיידעת על כך להורים. ( אאין צ'אנס שאינה מזהה זאת )
יש לה מספיק כלים להצביע על דפוסי התנהגותו החריגה של ילדם בתוך המסגרת החינוכית .(בטוחני , שהיא אינה מחדשת להם דבר.)
לפעמים , יש בידיה כלים לייעץ להורים מה מותר ומה אסור .או , שמייעצת להם להפנות אותו לטיפול.
השאלה היא : כיצד מתייחסים לזה ההורים.?? מנסיונ ונסיון רבים אחרים .ישנם הורים רבים שעשו שינוי נפלא . הקשיבו ,הבינו ויישמו .
אלה שהתנערו מאחריות והאשימו את כולם חוץ מאשר את עצמם וטענו , ש"הכל " יסתדר כשהילד יגדל כמו שכתב :Y.P , מאוד אהבתי את השיר.IYI אינם מתאימים לסוג הטיפולים שלי...

Y.P האם נראה לך שאני חושב שלא ניתן ללמוד בגיל כלשהו? לא כל כך הבנתי?

_כתבת שחשוב ללמד את הילד גבולות כבר מגיל ילדות מוקדמת, אך רוב ההורים הם לא "סופר נני" וחלקם אפילו לא יודעים מה זה גבולות,
אך עם זאת אף פעם לא מאוחר להתחיל ללמד, בגילאים מסויימים יהיה יותר קשה, אך בהחלט אפשרי._

תרשה לי לא להסכים עם ההנחה שהורים מסויימים לא יודעים מה זה גבולות.
הם כנראה לא יודעים איך ו/או אינם מסוגלים לשים אותן, זה לא אומר שאינם מודעים לצורך. גם אלו שחושבים שאסור לשים גבולות, מגיע הרגע שהילדים שלוטים בבית והם מבינים את הצורך. השאלה היא מה יעשו לאחר שהבינו. האם יתרצו את המשך החידלון שלהם, במקום לעשות את מה שצריך על מנת להתחזק? סביר להניח שכן.
כאן היכולת שלנו לעזור רבה.
מה שמשותף לחלק גדול מההורים המגיעים אלי הוא שהם סחוטים. כל עזרה המובנת להם היטב, מתקבלת לרוב בברכה.

[b]פומיקי[/b] ו Y.P
לדעתי, אין שום דבר נגד ההורים, אלה להיפך. הצורך לעבוד איתם, אינו נובע מהמחשבה שהם לא בסדר, כי אם מהמחשבה שהם חייבים להיות השותפים הראשיים לעשייה. לדעתי ההורים והמטפל מהווים צוות עבודה אחד, שלא ניתן ולא צריך להפריד ביניהם. הצוות יכול להשיג תוצאות טובות בהרבה מעבודתו של המטפל בלבד. שיתוף הפעולה לרוב גורם להעמקה והשבחה של הטיפול.
איני חושב שהגישה היא פרוידיאנית, כי אם קצת רחוקה ממנו.

בחדר הטיפולים שלי, כשאיני מצליח לעזור להורים להשתנות בהתאם לשינויי הילד, לרוב העבודה אינה משאירה תוצאות טובות לאורך זמן. לרוב לאחר כמה חודשים, אני שומע שהקשיים חזרו בדרך זו או אחרת.
העבודה בשינוי, הינה תמיד משפחתית, בכל גיל כולל מבוגרים, למרות שעם מבוגרים העבודה נעשית באמצעות המטופל בלבד. עם נערים, חשוב ביותר להיות בקשר שוטף עם ההורים, על מנת לווסת את העבודה נכון. זה שההורים אינם אמורים בגיל ההתבגרות להיות בתוך חדר הטיפולים, אינו מצביע בכלל על החלק שלהם בטיפול. ההבדל הוא שהעבודה נעשית בקשר ישיר עם ההורה שלא כחלק אינטגראלי מהפגישה הטיפולית, אלה לפניו או אחריו או בטלפון או בפגישות משותפות. בשום אופן לא מומלץ לטפל בנערים ללא קשר הדוק עם הוריו.

העובדה שההורה נמצא בנקודת קושי שבגללה הוא מביא את הילד, אינה מצביעה על מה צריך ו/או איך צריך לעשות את העבודה. האבחון יקבע עד כמה ההורה צריך וחייב להיות מעורב בעשייה. בשביל זה מאבחנים את כפות הידיים של הילד והוריו, לא?

ברור לנו למשל, שלפעמים חייבים להיות בקשר עם הורה אחד ולא עם השיני. לפעמים חייבים להנחות הורה מסויים לתפקד בדרכים מתאימות על מנת להצליח בעבודה. העבודה אל מול הורים הינה אומנות בפני עצמה. מומלץ מאוד להשקיע מאמצים על מנת להבינה.

ההנחה שאדם יכול להשתנות, הינה נכונה, גם כאשר אנחנו מחפשים לעשות את השינוי בדרך הנכונה ביותר, ולא רק באופן כללי.
במידה ויודעים מה יעצור את השינויי (במקרה הזה ההורים), נראה כחשוב ביותר לנסות ולהפעיל את המערכת נכון על מנת לקבל את השינוי המבוקש.
אמנם ניתן להפריד נערים מהוריהם בזמן הטיפול, וישנם גישות רבות שכך נוהגות.
מכיוון שאיני מאמין בכך כגישה, אלה רק במקרים בודדים וברורים, הרי שאני נגד ההפרדה.
כשההורה קשה במיוחד, אינו מוכן להקריב דבר על מנת לעזור לילדיו להשתנות, זהו המקרה הקלאסי בו ניתן ורצוי לבצע את ההפרדה, בתנאי שהילד החל את גיל ההתבגרות.
למזלנו הרב, אלו רק מקרים בודדים. בחלק גדול מהמקרים ההורה מוכן לבצע את הנדרש. גם כשההורה אינו מוכן, נוותר עליו רק לאחר נסיונות ברורים. חשוב ביותר שהנער ידע ויבין שעשינו את כל הניתן על מנת להשפיע על ההורה. זה מה שיקנה לנו כמטפלים את האמון של הנער.

אין שום ספק, שילד הוא יחידה בפני עצמה, שאינה חייבת להיות קשורה להורים. כמו כן נכון שלילד ישנה אישיות משלו.
למרות זאת ואף על פי כן, להורים תפקיד מכריע ביכולתו של הילד להתפתח נכון, ויכולתו ללכת בדרך המתאימה ביותר.
כשקבעתי בזמנו שלא ניתן לטפל בילד ללא עבודה עם המשפחה, ושילד תמיד משקף את המשפחה, אין הכוונה שאסור להפריד ביניהם. ישנם מקרים שחייבים להפריד, בעיקר בגיל ההתבגרות.
[b]לא במקרה של סמים ואלכוהול[/b]
אלו מבחינתי (ואולי אני טועה) מחוברים ישירות לחוסר יחכלתו של היחיד להתמודד עם המערך הרגשי שלו. הקושי להתמודד עם המערך הרגשי, קשור ישירות למשפחה והדרך בה גדל בה. כל זמן שהנער חיי עם ההורים, קריאות המצוקה מופנות להורים ולא למטפל או לחברה. אנחנו יכולים רק לשקף, לתמוך לגרום להבנה, אך השינויי חייב להיות במסגרת המשפחה.

אם ניקח לדוגמא נערים בעלי רגישויות ייתר. הסכנה שהם נמצאים בה כתוצאה מלקיחת סמים או אלכוהול, גדולה עשרות מונים מאנשים ללא רגישויות ייתר. היכולת שלהם לעבור לצד השני ללא יכול לחזור, ממשית ויכולה להיגרם מפעם אחת של גרס בלבד.
כשאני טוען שאסור, אני מתכוון שכבר עברתי את כל רמות החשיפה לנושא, כולל תשלום המחיר הכבד ביותר של אובדן בן בעקבות חוסר היכולת לשלוט במצב בזמן.
כיום אני מאוד חכם אחרי נסיון. הסתובבתי בכל בתי החולים הפסיכיאטרים בישראל, וראיתי את מה שאדם רגיל אינו אמור לראות.
אין ספק בליבי ובידיעתי, שאסור לאפשר לקיחת סמים. כל המקל ראש, נותן יד לדבר עברה חמורה ביותר (מבחינתי). נכון שניתן להתווכח ולהגיד שהנסיון האישי הביא אותי להיות קיצוני, אך כל המחקרים מראים שללא קיצוניות לשל ההורים, המצב יכול רק להחמיר.
אין אדם הלוקח סמים, שאינו מודע ברמה מסויימת לנזקים שהוא גורם למוחו. במידה ואינו מודע לנזקים, סביר להניח שהוא מודע לסיבות בגללן קיים הצורך לברוח מהמציאות האישית שלו.
יגידו שזה כף, יגידו שזה מרפה יגידו שזה לא מזיק. שטויות של חסרי אחריות.

לכל אדם היכולת להגיע לכל המקומות שהסמים יכולים להביאו, ללא שימוש בסמים. יכולת המעבר בין המודעות של הממיספירה הימנית לשמאלית ובחזרה, נמצאות בכל אדם. כשעוברים בעזרת הסמים, במקום להוריד את החסמים בצורה מודעת ומבוקרת, מפרקים אותם בעזרת חומרים שאינם מאפשרים את השליטה במעבר. הפירוק של הקשרים הנוירולוגיים הטבעיים, המאפשרים לדעת מה המציאות ומה האנרגטי, מסכן ביותר את האפשרות לבנות את הקשרים מחדש.

איני בעד המתירנות העולה מין הכותבים השונים, איתכם הסליחה. למרות שברוב נושאי החינוך אני מין המתירנים, הרי שבנושא הסמים אני מין המחמירים ביותר.

בנימה אישית, אם היה ניתן להעמיד אל מול הקיר את כל סוחרי הסמים ברמותיהם השונות, הייתי שמח אם היו עושים זאת..

y.p- גם אני מסכימה איתך.

דבר נוסף - אני רוצה לשתף במשהו שקצת מפריע, זועק (לא יודעת איך להגדיר זאת) לי לפעמים בדיונים שנערכים כאן.
(אינני באה להאשים חלילה אף אחד -ואין אשמים!)

לעיתים יש כאן תחושה שמשהו לא תקין או כשורה אצל הילד- ההורים הם הגורם לבעיה, הם האחראים, הם האשמים.
והתפיסה הרווחת כאן היא התפיסה הפרויידיאנית- יש בה מן הנכון...
אך, אסור לנו לשכוח שישנם עוד משתנים שמשפיעים על התנהגויות ההורים והילד ואינם תלוים אחד בשני דווקא.
יכול להמצא קשר אך לאו דווקא קשר סיבתי ש A קשור ל B.
כלומר, אנחנו כחברה יכולים לתפוס ילד שמדבר בשפה לא יפה לחבריו ולהגיד הוריו אשמים לא חנכו אותו יפה ,לא שמו לו גבולות ועוד...
כשלמעשה, אם נבוא ונבדוק זאת נראה שהילד /הוריו חיים בסביבה שנהוג שם לדבר כפי שהילד דיבר והם לא רואים בזה משהו לא מכבד לא מתורבת ועוד...
(ראו-האח הגדול הפרידמנים לעומת הבובלילים- לצערינו) יש כאן עוד משתנים שלא בשליטת ההורים.

ניתן עוד להרחיב ולפרט אך,,,

לסיכום- אני חושבת שאנחנו כגישה הולסטית רחבה צריכים להזהר ממקום של שיפוטיות ונקיטה עמדה חד משמעית כלפי ההורים.
אסור לשכוח שכאשר הורה מביא לטיפול את הילד שלו באיזה נקודת קושי הוא נמצא.

חנוכה שמח לכל הכותבים והקוראים.
אני רוצה לציין שבזמן האחרון אני מקבלת כל כך הרבה תשובות, באמצעות הבלוג, לשאלות שעולות בי. הדיונים מעשירים אותי גם אם אינני לוקחת חלק פעיל.

בנושא הפרעות קשב וריכוז וההקשר לצריכת סמים והתמכרויות אחרות, ברצוני לחדד מספר נקודות.
הפרעות קשב וריכוז מוגדרות כחוסר מיומנות במספר תחומים:
[list=1]
[*] חוסר ארגון וסדר, קבלת החלטות, מעבר בין מצבים.
[*] ויסות רגשות לא מאורגן-חוסר יכולת להפריד בין מקור הרגש לאירוע.
[*] קושי בהבעת רגשות.
[*] מיומנויות חברתיות לא מפותחות.
[*] חוסר גמישות מחשבתית.
[/list]

ואכן לפי מחקרים נוירולוגייםהתגלה בברור שזרימה לא סדירה של נוירוטרנסמיטור שהוא הדופמין, האחראי על הפעלה תקינה של האזורים האחראיים על המיומנויות המוזכרות, גורם לקשיים בתפקוד.
הדופמין מופרש גם ממרכז ההנאה ולכן כשיש מחסור מוצאים פתרונות חיצוניים ומתמכרים אליהם.
בנוסף התגלה שאזור בקדמת המח האחראי על המוטיבציה גם כן קשור לדופמין.

התרגול כפי שאנחנו יודעים ומכירים בשיטה מאפשר יצירת מעברים חדשים וכתוצאה מכך זרימה סדירה יותר של דופמין ואכן הטיפול בשיטה נעשה בכל הרבדים.

אך אין זה מספיק. שיתוף פעולה של ההורים מחוייב על מנת ליצור דפוסי התמודדות חדשים שגם הם יוצרים מסלולים חדשים.
התרגול ההתנהגותי הוא לא פחות חשוב והוא מצריך שיתוף פעולה מלא על מנת שהם יהפכו לדפוסים חדשים. זהו תרגול כמו כל תרגול.

המטופל יכול אולי לתרגל בעצמו תרגילים פיזיים אך חייב לקבל את הפידבקים הנכונים בקשיים האחרים.

y.p. אני איתך, והשיר ממש נפלא.
ו

משה בן כמה הילד שהוריו לא רצו לקחת חלק באריות על השימוש שלו בסמים?
במידה והוא נער ניתן להשאיר את ההורים בצד? למרות שלפעמים הם הטריגר לבעיה, אך לפעמים גם לא, הסביבה לחץ חברתי וכו.

טליה כאשר את אומרת "לא מקבלת בני נוער שהוריו איפשרו לו לעשות כטוב בעיניו" האם זה לא מקשה על ההנחה שאדם יכול להשתנות?
הרי אחד מתפקידי הטיפול, הוא ללמד גבולות ואיך לחיות איתם, גם את המטופל וגם את הוריו.
לפעמים זו הסיבה שבגללה באים לטיפול, בין אם בהצהרה ברורה ובין אם בסיבה עקיפה.
כיצד נדע את מי לקבל ואת מי לא?
כתבת שחשוב ללמד את הילד גבולות כבר מגיל ילדות מוקדמת, אך רוב ההורים הם לא "סופר נני" :-) וחלקם אפילו לא יודעים מה זה גבולות,
אך עם זאת אף פעם לא מאוחר להתחיל ללמד, בגילאים מסויימים יהיה יותר קשה, אך בהחלט אפשרי.

מה דעתכם?
יום טוב

כשהייתי קטן צעקתי בקול, ההורים אמרו "הוא יהיה זמר גדול"
כשהם לא הבינו, התחלתי לבכות, אז הם אמרו "לא נורא זה יעבור בעוד כמה דקות"
כבר כעסתי אז זרקתי כריות, הם אמרו "יופי הוא פורק ת'רגשות"
ובסוף כשכבר נמאס לי אז התחלתי במכות, הם אמרו ",תראו תראו הוא צריך בקראטה להיות".
בסוף כבר התייעשתי ואמרתי לבובות "הם אף פעם לא יבינו שמכול המהומות,
כול מה שרציתי זה בסך הכול גבולות. :-)

(y.p)

טליה,משה ושאר הקוראים-אני רוצה לשתף אותכם שבעולם ההתכתבות הוירטואלית לגיטימי ומקובל שיש שגיאות כתיב וניסוח
הן-בגלל השעה והן בגלל המהירות ועוד...
אין צורך להתנצל- זה קורה לכולם

חג שמח :)

הערה:
ברוב הפעמים , אני כותבת בשעות המאוחרות של הלילה. אינני בודקת את הכתוב לפני ההוספה . מחוסר זמן
ולפעמים מתוך עייפות וטישטוש בראייה.
מאוחר יותר . אני מוצאת שגיאות שונות בניסוח,בהגייה ,בפיסוק וכו'.לפעמים זה מפריע לי . לפעמים לא .(הן חלק ממני בזמן נתון)
אין לי את הזמן והרצון למחוק ולתקן.

בנושא הגבולות :
הצבת גבולות חייבת להתבצע כבר מהגיל הרך . מהרגע שהפעוט מרחיב את המודעות שלו עם הסביבה .
מצד אחד - חשוב לאפשר לפעוט / לילד בגיל הרך מרחב תנועה ויכולות לספק את סקרנותו הטבעית כדי שיוכל להתנסות במקסימון גרויים.
מצד שני - חובה להיות זהירים ולשמור על בריאותו ובטחונו של הילד. במקום לנזוף בו כאשר הוא מנסה ל"עבור גבול" מתוך סקרנות.(כמו : להכניס חפץ / אוכל מסוכן לפה )
יש לקחת ממנו את החפץ , לומר לו בטון נעים : זה שייך ל.....וזה שייך לך.. לתת לו תחליף אחר מידית...
הצבת גבולות חייבת להתבצע בעיקביות , הקשבה , התמדה , מודעות, חוכמה , ידע וגמישות .
במידה והוצבו לילד גבולות לאורך כל תקופת הילדות ע"י שני ההורים בתאום והסכמה ביניהם .תוך מתן כבוד ודוגמא אישית עם והסבר מתאים כשנחוץ (בהתאם לרמת גילו של הילד .)כאשר המערכת המשפחתית מתפקדת בצורה "אידיאלית" ./ הרמוניה , כבוד , אהבה , הקשבה .
הסכויים שלא תתעוררנה בעיות של גבולות בהמשך דרכו גבוהים מאוד.
הורים , שאיפשרו לילד מסיבות שונות חופש פעולה ומרחב ללא גבולות וההמערכת המשפחתית לא תפקדה כמשפחה תומכת ויציבה ...
הסיכוי להציב גבולות בגיל ההתבגרות היא: אפסית....
הצורך בגבולות הוא צורך השרדותי . באין גבולות חש הילד פחד מוות . כמו , לטפס לקומה שביעית בחשכה , ללא מעקה וללא קיר .(סתם דוגמא)
כך אני מסבירה להורים.
גם אני , כמו משה . לא מקבלת בני נוער שהוריו איפשרו לו לעשות כטוב בעיניו...לא לוקחת על עצמי אחריות מסוג זה.
[u]קשה לעזור לילד שהוריו גורמים לו לרצות לברוח בדרכים שונות.[/u]

לפני שבני התגייס לצבא . שיתף אותי ברצונו לחוות מהי חווית שיכרות .?
הסברתי לו מהי הסכנה שעלולה להסתיים במקרים רבים באסון כבד כמו בנהיגה . במקרה הטוב יותר שלילת רישיון.
אך אם ברצונו לחוות זאת שיעשה זאת בחוכמה ובזהירות . בבית .אנו הוריו נאפשר לו את להתנסות בתענוג מבלי שנהיה בסביבה ונפריע לו.
אך חובתו לדאוג שהבית יחזור למצבו "הרגיל" וכך היה . בני הזמין מס' חברים . שתה עד לא ידע. לא אכנס לפרוט התוצאות . חבריו "תמחו בו.
מאז ועד היום . לוגם הוא במידה מידי פעם .משקה אלכהולי ,

"אתם יודעים מה זה להסתובב ברחוב ולהמתין למונית במינוס 10 מעלות ??"_
כן . לפני 4 שנים חזרתי ארצה מארה"ב / קליפורניה אחרי הקריסמס . נחתנו בניו יורק. 14מינוס מעלות . למרות שהתלבשתי חםםםםםםםםם. הדמעות קפאו וחתכו לי את העיניים כסכינים. האוזניים התאבנו....לא יכולתי לנשום ולהוציא הגה..
משהו נוראי.....אין סיכוי שאגיע לשם בתקופה זו..גם בחינם .
אך לעומת זאת . נקווה שיחכה לך כאן בארץ מזג אויר חורפי נעים כמו שרק בארץ יכול להיות...IHI.

משה,אני אכן מסכימה איתך ,
בדברייך חזקת את דבריי :)

אך עדיין לגבי סמים ושתיה לא תמיד זה- שחור ולבן יש גם המון אפור
העניין הוא- לא שחלילה אני בעד תרבות הסמים והשתיה אך גם לא שוללת,
הכל שאלה של טעם ומידה.
אי אפשר לפסול על הסף את הסמים -הלא הם למעשה גם התרופות שלנו...
יין הוא סממן חברתי תרבותי שאמור לבשם את הרוח/הנפש כדוגמת חג פורים.
ברגע שהשימוש בחומרים אלו הופך להיות מוגזם עד כדי איבוד צלם אנוש
כאן מתחילה הבעיה שלנו כחברה,,,

[u]סמים ושתייה אינם בין הדברים שמותר לאפשר אותם, להתחשב בהם, לקבלם כי כך נוהגים בחברה.[/u]

בשנה החולפת, הפסקתי למספר ילדים את הטיפול, כי לקחו סמים שונים, ולהורים לא היה רצון להתמודד עם הקושי. כשההורה אינו יכול לעזור, לא ניתן להשפיע על הילד שישתנה לטובה. מה שלרוב יקרה הוא שהילד יחמיר את המצב. ההורה הוא המפתח ולא הילד.
הניסיון לגרום להורים להבין את היחס הישיר בין מצב הזוגיות והמתח בבית להתדרדרותו של הילד, לא הביא כל תוצאות. קשה לעזור לילד שהוריו גורמים לו לרצות לברוח בדרכים שונות.
לפעמים המחיר שההורים צריכים לשלם הוא ברור, קורה ואינם מוכנים לכך.

במחקרים השונים בעולם, נראה בבירור הקשר בין קשיי למידה ותפקוד למיניהם ולקיחת סמים והתדרדרויות שונות.
כאן התפקיד העיקרי שלנו. בכל פעם שילד מגיע לטיפול, עלינו לדעת שנמצא לפנינו מועמד להתדרדרות קשה. סמים, אלכוהול, פשיעה, התאבדות, זנות, ועוד.
אנא, קחו אותם עמוק לליבכם.

[b]העבודה עם ההורים והנסיון הבלתי פוסק לגרום להם להבין ולהשתנות, מהווה את המקור והמנוע לעבודה עם הילד[/b]

ל Y.P ול [b]פומיקי[/b]

[b]אף פעם לא נכון לוותר ולקבל את ההליכה אחר הטמטום והרוע[/b] ובעיקר לא אחר חמדנותם של בודדים (סוחרי הסמים והשדלנים למיניהם)

סמים ושתייה אינם בין הדברים שמותר לאפשר אותם, להתחשב בהם, לקבלם כי כך נוהגים בחברה.

כוס יין או בירה מדיי פעם אינם נחשבים, אך אלכוהול וסמים??

מי שמתחיל אינו יכול לדעת היכן יגמור.

החולשה של ההורים מדריכים, מורים והחברה...... מחיר יקר ביותר לה.

נכון שהפשיעה הזו פושטת בכל מקום, אך לקבל זאת כי קשה?

גם במידה וההורה מתקשה לשלוט במצב, עליו לנסות ופתח רמת קשרים עם ילדיו שתאפשר את זרימת האינפורמציה בין הילדים להורים (אוטופיה במקרים רבים). איני טוען לידע מדוייק איך ומה לעשות, אך חולשה מובילה לאובדן השליטה והתדרדרות ברורה של ההתמכרות.

הצורך להתנסות הוא צורך אנושי ברור. היכולת של הורה לשלוט במה שקורה לאחר ההתנסות, הוא הנושא.

רמת האמון בין הילדים להורים תוביל לרוב את יכולתו של ההורה לכוון נכון את ילדיו. חולשה, אינה מובילה לאמון וליכולתו של הילד לסמוך על ההורה.

לידידיי לתלמידי ולקוראים

[b]חג חנוכה שמח[/b]

אור ואהבה, חברות והתחשבות

שנזכור האחד את האחר,

שנדע לחזק ברגעים הנכונים,

שנדע להתחבר ולהפיץ את האור הפנימי.

[b]חג שמח[/b]

למשה , לקוראים ולכותבים .

חנוכה שמח .

מי יתן וישרו האור והשמחה על כל בית ישראל.

אמן!
:)

[u]פעם ניסיתי להטיף ולהלחם בזה, בחלק מהמקרים הצלחתי, אך למדתי שזה לא נכון להלחם בזה, אלא יותר נכון לזרום עם זה בשליטה (מים שקטים חודרים עמוק)[/u]

דבר נוסף, לא תמיד זה נכון לשתוק ולזרום עם הדברים לעיתים זה חמור מאוד, יש חובה מצידנו להגיב ואף בנחרצות .
זה עניין הגבולות.
למה הדבר דומה לבתיה -ענה הטמנת ראשה בחול

חג אורים שמח לכווווולם :)!

y.p- נדמה לי שאף הורה, מורה מדריך ועוד,,, לא ירצה שמי ש"כפוף" לו או תחת חסותו יסתיר ממנו דברים- הרי בבסיס יש את עקרון האימון והביטחון.
נדמה לי שבשנים האחרונות יש יותר מדי בריחה וניסיון לתרץ התנהגיות שליליות של בני הנוער ואף קטנים מהם למאבקים המתרחשים בתקופת גיל ההתבגרות.
{זה נכון שיש מאבקים ויש לכך את כל ההסברים הפסיכולוגיים- אינני חולקת על כך!}

אך אני חושבת - שהילדים,הנוער ומיותר לציין שאף אפילו המבוגרים אמצו לעצמם התנהגויות שליליות. לא ניתן להצביע על מישהו ספציפי כהאשם העיקרי.
זה נובע מנורמות חברתיות מקוקלות שהשתרשו בחברה שלנו... כגון-חוסר כבוד מילולי והתנהגותי,שפה בוטה ואינה מכבדת , מסרים כפולים,ועוד,,,
כבוגרת תנועת נוער וכן כמדריכה בלא מעט מסגרות- אני חושבת שהיכולת שלנו להשפיע על הסביבה היא לאו דווקא בנסיון לשכנע אותם,,,"כי זה לא יעזור "
אלא בהיותך אמין, בעל חוט שדרה המבצע את מה שאתה מאמין בו ועומד בכך- אין יותר מלמד מזה ומשכנע. {לא נכנסת כעת להיבטים חשובים נוספים בדמותו של המדריך ,מורה,הורה ומטפל...}

זה נכון שהרבה מהדברים שציינת אינם בריאים וטובים אך לא ניתן לשלול אותם על הסף-
ידוע כיין ישמח לבב אנוש...
סמים הם גם התרופות שלנו {סם =תרופה}
ועוד....

בהצלחה!

אתמול עלתה בי מחדש דילמה נוספת, שמעסיקה אותי מידי פעם.
בישוב בו אני גר יש מבנה, בוא מתרכזים הנערים ז'-יב' לפעילויות וסתם לשבת, זה המקום שלהם.
יצא לי גם להיות שם כנער, גם כמדריך ובהזדמנויות שונות.
אתמול שמעתי שיחה בין המדריכה/מנהלת לבין כמה נערים בכיתה ח'-ט' שערכו מסיבת שתייה (ולא של פטל) וזה נודע למדריכה.
היא אמרה להם כמובן לא לעשות את זה ושזה אסור, אחד מהם שאל אותה "מה את לא עשית את זה" והיא ענתה לו "כן אבל לא שכולם ידעו על זה".
אחר-כך ישבתי איתם ועם כמה נערים בוגרים יותר בזולה שהם בנו, הם מעשנים שם נרגילה, סיגריות, וגם היו עדויות לשתייה.
אני מדריך אותם בכול מיני מסגרות כבר מאז שהיו בכיתה א' ויש לי קשר טוב איתם.
יצא לי לדבר אים על הסיבות שבגללן הם מעשנים ושותים, על היתרונות ובמיוחד החסרונות שבזה, אפילו גרמתי לחלקם להפחית בעישון.
אך עם זאת ברור לי ש"באמת באמת" לא משנה מה יגידו וכמה יאסרו עליהם לעשות זאת, הם ימשיכו, זה הגיל זה מה שנחשב "קול".
חשבתי לעצמי שאין מה להלחם בזה, אבל בהחלט אפשר לווסט את זה ולבקר על המצב.
בניגוד למדריכה שכמובן אני מבין שזה תפקידה והייתי עושה אותו דבר, לא הייתי אומר להם "שאני לא ידע".
במילא הם יעשו את זה אז עדיף שזה יהיה בפיקוח. לכול מקרה ש....
תקופה מסויימת היה מנהל אחר במרכז, ובמסיבת פורים כולם שותים למרות שאסור, וכך הוא גם אמר להם.
אך עם זאת ידענו שהם שותים ולכן אפשרו את זה אך כאשר ראו שמישהו מגזים דעגו שהוא לא ילך יותר לשתות.
נראה לי שזו דרך בטוחה ובריאה יותר מאשר להתעלם מזה ולגרום להם לשתות בסתר וללא בקרה ושליטה.

השאלה היא האם נכון להגיד להם אל תעשו כי זה אסור ותקבלו עונש, ואז הם דווקא יעסו ובסתר כך שאין פיקוח.
או להגיד להם אל תעשו, תוך ידיעה שהם יעשו, אך לא יברחו למחבוא רחוק וכך ניתן לפקח עליהם.

זה אולי נשמע כאילו אני נותן לגיטימציה לזה, אך אני אישית לא מעשן ולא שותה (רק בירה לפעמים) ואני ממש נגד עישון בכלל ובמיוחד בילדים ונוער.
למדתי בכיתה ז'-ח' בבית ספר שילדים שם מעשנים מכיתה ה' וסמים בהפסקות חופשי, כך שאני גם יודע מה זה גורם.
פעם ניסיתי להטיף ולהלחם בזה, בחלק מהמקרים הצלחתי, אך למדתי שזה לא נכון להלחם בזה, אלא יותר נכון לזרום עם זה בשליטה (מים שקטים חודרים עמוק)

מה דעתכם, האם עדיף שהילדים יסתירו מאיתנו את מעשיהם, או שישתפו גם במה שפחות רוצים לשמוע, וכך ניתן לעבוד עם זה במקום להדחיק ולהתעלם מזה.?

יום טוב לכולם.

נ.ב. העישון מזיק ל.... :-)

[b]טליה[/b] לא ידוע לי על סימני ידיים להתמכרויות, אבל ניתן לחבר פרופיל אפשרי.
המורה היפני שלי לקרטה אמר פעם, שבעלי מבנה ציפורניים ארוכות, יכולים להיות בעלי נטייה להתמכרויות.
מעבר לכך, יכול להיות שכל החלשות של התהליכים הרגשיים, עם חסימה ביכולת הביטוי ועם כאב עמוק, יכולים להוביל לכך.
גם צורך במצווי לחץ יכול להוביל לכך.
לא בטוח שנכון לבדוק פרופיל כלשהו, מהנסיון ראיתי מכורים בעלי ידיים שונות מאוד.

למשה.
בהצלחה עם "הגברת".
האם ניתן לזהות בכפות הידיים סימנים המעידים על נוטלי סמים למיניהם??
כיצד משפיע הסם על תינוקות שהוריהם נטלו סמים?

בנושא לבטי הסמים, הגברת נכנסת למעקב צמוד על ידי צוות בית הספר, המוכשר ואחראי על כך. מקווה שלא ימצאו בבדיקות הדם והשתן, שהיא אכן משתמשת. בשיחה ישירה איתי היא אמרה שאינה משתמשת. אך מהנסיון והידע, יודע אני שמשתמשי סמים לרוב אינם מודים בכך, ומסוגלים לשקר בקלות רבה ולהיראות אמיתים לגמרה.
היא מאשימה את הנערות ששונאות אותה בבית הספר בעלילת שווא.
נראה מה יקרה.

משה,
[u]מקווה שיהיה טוב עבור הבחורה והמשפחה.[/u] - כוונתי הייתה דווקא לדרך שתהיה טובה עבורך...
[u]הרי שמנהטן הינה אי של שוני בכל התחומים.[/u] - נכון, לכן רק מי שמגיע מבחוץ יכול לראות את הדברים ה"עקומים" ולעורר נושאים רדומים. מאד קל גם להישאב לתוך ה"ככה זה כאן"...וברור שצריכה להיות סופר רגישות וכמובן נחישות כדי לגייס את האנשים הנכונים, מתוך הבועה, ע"מ לעשות שינויים בדפוסים הקיימים.
זה המאקרו, צריך לחשוב בגדול.

[b]תמר[/b] תודה על הכיוון, אני מתמודד עם הנושא בכל מני דרכים, כרגע עומד על הפרק מפגש עם מנהל בית הספר על מנת לבדוק מה נכון לעשות כאן (הוא המדריך האישי שלי לעינייני ניו-יורק). מקווה שיהיה טוב עבור הבחורה והמשפחה.
למרות שבכל העולם בני אדם הם רק בני אדם, וסמים הם סמים, הרי שמנהטן הינה אי של שוני בכל התחומים. מסיבה זו עליי ללמוד מה נכון כאן.
משום מה נראה כאן, שלפעמים הורים מסויימים מוכנים לאבד את ילדיהם, אבל חס וחלילה לא לפגוע בשמם.

משה,
[u]האם אוכל להמשיך הלאה, כשחיי נזרקים אל מול ילדה מסכנה שאינה מבינה את מעשיה.[/u]

האם תמשיך לשתף?
תגובה ראשונה (אימפולסיבית) - עזוב, תעיף אותה ואת הוריה לקיבינימט.
אבל משהו מרגיש לי...שכל עוד אתה עוסק בטיפול במתבגרים, תיתקל בתופעה הזו שוב ושוב. אז אפשר להחליט שלעת עתה לא מטפלים בכאלה. בשום אופן. זה כואב מידי, זה טרי מידי, זה חסר סיכוי מידי, או כל רציונל אחר, כמדיניות.
ואפשר להחליט לאסוף את כל הצער הזה, והדמעות, וחוסר האונים, ולארגן תהליך גמילה משותף עם הנערה - היא מהקוקאין ואתה מהצער.
[u]איך מטפלים בדבר כזה מבלי לדעת את חוקי המקום, את המוסכמות, את הצרכים והשגעונות?[/u]
באהבה אין חוקים. גם לא בסמים. אולי ההורים האלה צריכים להבין - חד משמעית - שהם הולכים לאבד את ילדתם. אני בטוחה שהידע והניסיון שצברת כאן, מספיק טוב גם לשם. האדם הוא אדם הוא אדם. גם בטיפולים כאן יש הרבה עיסוק בתקשורת שבין הורים לילדיהם, מה ההבדל? אותם טיפוסים בכל מקום.
והעיקר לא לפחד כלל.
ואולי בכל זאת, כדאי להניח לזה. (())

ואל תשכחו לטעות זה אנושי לסלוח זה מעלה אלוהית

למשה.
[u]הזמן שחלף, רגעים[/u]
מילים שנוגעות ללב ולכל החושים.

[u]בכל זאת רוב הזמן מחייך מבפנים[/u]
המשך לחייך גם כלפי חוץ.

לאוריאל
אהבתי מאוד את המילים . משמעותן ותוכנן.
שיר עם גורם מזמן.

משה,

שולחת חיבוק ענק (())

[b]הזמן שחלף, רגעים[/b]

לפתע הלכת
השארתני סוער, חשוך
מחפש פטרונות, מנסה להועיל
משקיע כל קמצוץ אנרגיה
בניסיונות לשנות.

רדוף רצונות, רגשות, מחנקים
משחרר בהנף, רגש משתלט
מתנקה מתלכלך מתנקה מתלכלך.
הלבן שהפך לאפור ההולך ונעלם.

ללא הודאה מוקדמת
תוקף בתוך ים עשייה
עיכול לא מעוכל מתרגש מבפנים
משתלח מחריצי הוויה.

הפסקות חליפין, התרגשות רבה
קפיצות מודעות מחניקות, מנקות
העבר הוא הווה הוא עתיד
ההוה הוא עתיד הוא עבר
העתיד הוא עבר הוא עתיד.

בכל זאת רוב הזמן מחייך מבפנים.

[sub]דיון שהחל בדף [po]אלבאום דף נוסף[/po][/sub]

ראו גם: [po]עבודה מול הורים[/po] | באופן:[po]חינוך ללא גבולות[/po] | באופן:[po]חינוך ללא כפייה[/po]

[hr]
{{[b][po]משה אלבאום[/po][/b] (2007-10-08T04:31:12):
בבוקר, קם שמח וטוב לבב, הולך לעבודה, קושר קשרים חדשים, אנשים טובים ומועילים חודרים לחיי.
אחר הצהריים, פוגש את המאומנים שכל כך מעוניינים להשתפר.
בערב במקרה נודע שאחת המאומנות, משדלת נערים להסניף קוקאין.
חיי מתהפכים, בטני מאבדת כל פיסת שלווה, רגשותיי גועשים נשימתי קצרה.
האם אוכל להמשיך הלאה, כשחיי נזרקים אל מול ילדה מסכנה שאינה מבינה את מעשיה.
איך לטפל במישהי כשאיני אמור לדעת בכלל, כשאיני בעל השפעה עדיין, כשהמוסכמות שבכאן, אינן נהירות כלל וכלל.
איך לטפל במשפחה ששמה חשוב ממעשיה? איך והאם להמשיך לעבוד אם נערה זו?
כל כך קל ללכת לאיבוד.
כמה מעברי יכול להתעלם מההוה? כמה מרגשותיי יוכלו לעמוד מהצד מבלי לצרוח עד לב השמיים?
איך מטפלים בדבר כזה מבלי לדעת את חוקי המקום, את המוסכמות, את הצרכים והשגעונות?
נכון שיעוץ טוב יהיה, אך העבר, העבר, העבר !!!!!
כמה בכי עוד מצפה בהמשך? האם ניתן להרגיע? לנקות? הרי לשנות לא אפשרי.