ברוך השב בסערה,
תגיד לגברבר הנחמד הזה, שבעבר היה אצלי נער אחר נחמד כמוהו ומאוד גברי גם. ההוא הצליח במשימה די בקלות. כל מה שהיה צריך לעשות הוא לאפשר לדמיון לעבור את הבגדים וזה עבד עבורו ברוב הפעמים.

[po]מ אוריאל[/po] , אני מסכים בנושא בית ספר טוב. קשה למצוא את הדרך לבד, גם לי. בכל פעם שצריך לעבור מדרגה או משבר התפתחות, קשה לעשות זאת לבד.
מורגש כמאוד חשוב שיהיה מקום שאפשר לרצות להיות מחוברים אליו. לצערי הרב המקום הזה התרסק עבורי ועבור אנשים רבים.
נכון להיום אין ברשותי משאבים המאפשרים להקים מקום חדש. אולי יום אחד.
ביפנית ישנו מושג "קיקו" המגדיר שאדם ההולך בדרך התפתחותית, תמיד יש לו תלמיד מצד אחד ומורה מצד שיני. זהו מצב בו כל הזמן האדם מרגיש וחושב על שני הכיוונים. על מי אני אחראי ולמי אני שומע ומאפשר לבקר. כשהמצב נמשך באופן קבוע, הוא דוחף בעצמו את תהליך ההתפתחות האישית.
"עשה לך רב" דומה אך מגדיר צד אחד בלבד. הצורך ללמד כחלק מתהליך התפתחותי אינו פחות חשוב מהצורך להיות תלמיד של.

[u] לא ניתן לסיים להפנים את השיטה בזמן תהליך הלמידה בלבד. לוקח זמן להפנים את כל הנושא. הכול תלוי בכמות העבודה שהיחיד משקיע בתהליך. ככל שהוא ישקיע יותר זמן, כך יסיים להפנים מהר יותר. לאחד ייקח זמן קצר ולאחר זמן רב.[/u]

זמן קצר או רב, הרי מדובר בכל מקרה בשנים, עניין הפנמת השיטה ברמה המאפשרת טיפול בסיסי מוצלח זה דבר אחד, (זה המון וזה עובד), והיכולת להוציא לפועל את הפוטנציאל הטמון בשיטה זה דבר לגמרי אחר, זה כבר עבודת חיים, לא?, השיטה כל כך כוללת ומחייבת כך שהמטפל פשוט חייב להתפתח ולהמשיך ללמוד, ולעשות אינטגרציה של הנלמד כל פעם מחדש, וכל פעם ההפנמה נעשית ברמה אחרת והיכולת הטיפולית הופכת לאחרת לגמרי, כמות העבודה שהמטפל משקיע בתהליך הגדילה של עצמו זה באמת כל העניין, אבל קשה לבד, במיוחד לאבחן ולטפל בפגמים שלנו בעצמנו, הרי יכולת ההונאה העצמית גדולה כל כך, ו"אין אדם מתיר עצמו מבית האסורים", נראה שהכי טוב ונכון לעבוד עם עוד אנשים, בעלי מטרה משותפת, בעזרת מורים מנוסים שעברו את כל זה, אין תחליף לבית ספר טוב, אם יש.

אחרי חופש של שבועיים, הנער נכנס עצבני וסוער, יורה מבטים מוזרים ומוטרפים לכל הכיוונים, רק לא אלי, מפחיד, אוירה אלימה בחדר, אחרי עבודה מאומצת ביותר הוא קורס, מתחיל להירגע, כמה דקות חולפות, אני מנסה להיכנס: זוכר מה היה בפגישה האחרונה? "לא, לא זוכר כלום", ישבנו בשקט, אני מזכיר, הסתכלנו בעיניים, וראית צבעים,,, מקיפים את הגוף שלי,,, "כן כן, זוכר, עזוב",- למה לעזוב? ,אני מנסה גם, לא רואה כלום,,, זו יכולה להיות מתנה בשבילך,,, אנשים מתים לראות הילות, מתאמנים שנים,,, הוא מגחך ואומר לי , " אני גם מתאמן על זה, כל הזמן" - יופי, נהדר, ספר, איך אתה מתאמן? ,מה קורה?, "כן , אני מתאמן ,אבל לא מצליח לי" (צועק), "אני מתאמן!!, אני מסתכל על בחורות כל הזמן, מנסה לראות אותן בלי הבגדים, מה מעניין אותי הילות, זה שטויות!, אני רוצה לראות בחורות ערומות! ותגיד לאלבאום הזה עם כל התרגילים הפסיכים שלו שיחשוב על זה, תגיד לו",,,
הוא מתפוצץ מצחוק, דומע, העיניים שלו מבריקות, נקיות, משתחררת אנרגיה מדהימה,
עכשיו כיף בחדר.

ל [b]ה[/b]אילנית*

מה דעתך לנסות ולאסוף את אלו שהיו רוצים אחרת? אשמח להיפגש איתם על מנת לראות מה ניתן לעשות.

ללא קשר, לא ניתן לסיים להפנים את השיטה בזמן תהליך הלמידה בלבד. לוקח זמן להפנים את כל הנושא. הכול תלוי בכמות העבודה שהיחיד משקיע בתהליך. ככל שהוא ישקיע יותר זמן, כך יסיים להפנים מהר יותר. לאחד ייקח זמן קצר ולאחר זמן רב.

ושוב תודה מכל הלב על התשובה המפורטת.

כסטודנטית לשעבר במכללת אלבאום (נפגשנו לפני כחודשיים), רק היום אחרי כ 3 חודשים שבהם אני לא לומדת שנה ב' יותר אני מתחילה להבין את המלחמה הגדולה שעוברים סטודנטים מול גוף שאין לו את התשובות... גם בקריאה שלי את הדברים שכותבים פה סטודנטים שנמצאים בשנה אחרונה או בסטאז' הם עדין נותרים עם שאלות פתוחות שאין להן מענה מקצועי מקיף מהגוף שמלמד...

אני אשאל בצורה הישירה ביותר מבלי להתחבא מאחרי מסכות של טקט או פוליטיקלי קורקט...

איפה לטעמך ניתן להמשיך וללמוד את עקרונות השיטה במקום שבו ניתן גם לסמוך על החומר הנלמד וגם על התהליך הלא פשוט שעוברים במקביל למסגרת הלמודית גרידא?

ראיתי שאתה עושה סדנאות אבחון, אבל מה לגבי לימודי השיטה עצמה? אני לא אגזים ואומר שסטודנטים רבים שעדין לומדים במכללה היום, יודעים שהם לומדים תיאורייה לא פרקטיקה, ורבים גם מונעים מעצמם את החוויה האישית בכיתה בגלל ה"אין מקום" ללגיטימציה רגשית במכללה...

אני חושבת שזה עוול גדול לשיטה, לך ולדרך אותה אתה מנסה באומץ להראות לעולם.

אני רוצה להמשיך ללמוד את השיטה אבל לא סומכת על המכללה מה עושים?

זאת היציאת מצרים שלי השנה...

[b]ה[/b]אילנית*
לדעתי וניסיוני, תהליך הסליחה חייב להיות ההמשך הישיר של כל תהליך פתיחה של זיכרון קשה או כואב בו הדחקנו זיכרון או רגש.
עד כמה שהצלחתי להבין עד היום, אין שום טעם לעסוק בפתיחת הרגש והזיכרון ללא שסלחנו. הצורך לסלוח נובע ממספר סיבות.
[list=1]
[*] תהליך הסליחה מהווה מדד ברור וחד משמעי ל "האם הצלחנו לפתוח את כל הזיכרון".
[/list]
לא ניתן לחוות שלווה אמיתי הנמשכת לאורך זמן ארוך, ללא שפתחנו את הזיכרונות המודחקים הכואבים. במקרה שלא פתחנו את הכאבים, לרוב יחזור מצב בו אנו לא מבינים מדוע רמת שמחת החיים והשלווה מתדרדרת ללא סיבה ברורה לעין.
[list=1]
[*] לא ניתן לסלוח כל זמן שלא זכרנו, מעצם העובדה הזו תהליך הסליחה מהווה פותחן קופסאות רב מימדים בפני עצמו. הניסיון לסלוח מהווה כלי חד מאוד להתמודדות עם כל מה שאיננו מעוניינים לסלוח עליו.
[*] בכלים שונים, ניתן להיזכר בכל מה שחווינו מרגע ההתעברות ברחם, וגם ניתן ללמוד לחיות עם הרגשות שמתלווים לכך. אין זה אומר שהזיכרון יביא להטבה. לא מספיק להבין מדוע עבר או עובר עלינו מה שעבר או עובר. ללא סליחה לא ניתן לדעתי לסגור את המעגל שנפתח בפתיחת הזיכרון.
[*] כשמבינים את הסיבות לקושי ולכן לומדים לחיות איתן, זהו [b]תהליך הדחקה[/b] לכל דבר ונושא.
[/list]
ללא סגירת המעגל הרגשי, הווה אומר להיות מסוגל לעבור את כל החוויה מחדש במודעות מלאה, ללא שרגש קשה, מעיק או שלילי כלשהו מתעורר, אלא שלווה לנוכח האירוע בזמן שחווים אותו במלא עוצמתו, לא ניתן להגיע למסקנה שאכן סגרנו מעגל.
ברגע שסוגרים מעגל, ניתן להתבונן ולחוות את האירוע ללא כאבים רגשיים, בעיקר ללא כעס ופחד, למראת שחווים מחדש את מה שעברנו. לחלק הזה של התהליך אני קורא לעקר את הרגש מהזיכרון. ניתן לחיות מחדש את הזיכרון אך מכיוון שסלחנו הרגש אינו מפר עוד את שלוותנו.
ניתן גם לכנות את התהליך [b]איחוד האני מחדש[/b]. מכיוון שכל זיכרון מודחק מהווה בסיס ומקום לפיצול האישיות, (הזיכרון המודחק גורם לפיצול ברצף זרימת החיים, ישנו חלק שאנחנו צריכים לשכוח {כיסים סגורים או מגירות סגורות} ולהפעיל מאמץ רב על מנת לשמור את הזיכרון מודחק) הרי שסגירת מעגל המאפשרת להתאחד עם החוויה שבעבר כחלק מהזרימה הטבעית של חיינו, מהווה תהליך מאחד בין התינוק המדחיק לבוגר הממשיך את חייו. זהו בעצם התיקון האופטימאלי של רשמיי מה שעבר עלינו. (לתשומת לב כל המטפלים בפיצולי אישיות למיניהן)

לדעתי במידה ומפעילים עיסוי אל הרגש ותנועה אל הרגש על פי עקרונות השיטה, יפתחו הזיכרונות והרגשות הטמונים בגוף בכל מקרה. רק במידה והאדם הוא מסוג האנשים שאינם יכולים לאבד שליטה על פי מבנה האישיות שלהם (מצב גנטי מולד, לא מישהו שלמד להיות כזה) לא יגיעו לכך.
מסיבה זו, אסור לדעתי להפעיל את השיטה ללא אבחון ברור ומדויק המסביר למטפל מה מותר או אסור אך בעיקר מה רצף העבודה בטיפול. ברור שלמי שבמערך כוחותיו אין את האפשרות לעמוד בפרץ של מה שיפתח, יעמוד במצב מאוד לא נעים היכול לסכן את יכולת תפקודו ואיזונו הנפשי.

לדעתי תהליך הסליחה צריך להתחיל בחדר הטיפולים, בבקרה של אדם מיומן בתהליך. הקושי לסלוח כל כך מניפולטיבי, שהוא נחשב בעיני לקשה מכל התהליכים שהשיטה עומדת בפניהם.
ברור שאדם מנוסה מאוד בהקשבה לעצמו, לאחר שבירר מפורשות שאינו עוקף פינות אלה מאפשר לעצמו להתמודד עם כל מה שיצא, ללא קשר לעוצמת הכאב שבו, יכול לבצע את הסליחה לבד.
בכל מקרה את תהליך הסליחה מבצעים לבד בבית לאורך עבודה יומיומית הנמשכת מספר חודשים לא מוגדר. העבודה עם מטפל היא בעיקר על מנת לא לפספס בגדול.
[b]חבל על הזמן, החיים קצרים ויפים מדי על מנת שנבזבז אותם על כעסי ופחדי העבר[/b]

שלום משה ותודה על תשובתך.

אבקש להבהיר ולהעמיק... להבנתי אתה אומר שתהליך הסליחה צריך להיות חלק בלתי נפרד מתהליך החוויה הפרימאלית?
מה עשוי לדעתך לקרות במידה ותהליך הסליחה לא מלווה מטופל החווה חוויות פרימאליות? האם הכאב עשוי לגרום לו לנזק?

האם לדעתך העיסויי אל הרגש של השיטה והעבודה על הגוף יכולים לפתוח נושאים טראומטיים ראשוניים מבלי להיות מוכנים או מודעים?
ושאלה אחרונה לשעה מאוחרת זו :-) האם ניתן לעשות תהליך סליחה באופן עצמי או רק בחדר טיפולים?

לילה טוב, ושיהיה לכולנו חג שמח ושקט מחר...

חג אביב שמח ופורח לכולם,

מבקשת להתפרץ כך סתם לדף שלך עם נושא שמאד מעניין אותי ברמה האישית ורציתי לשמוע את דעתך וגם את דעת קוראי העמוד שלך...

אני ממש לפני סיום קריאת הספר [b]הצעקה הראשונית החדשה[/b] של ארתור ז'אנוב, ורציתי לדעת מה דעתך על כל נושא הטבעת טראומטית ראשונית
בזמן הלידה? והמעגלים הנוספים (שני-רגשי \ שלישי-גופני) של ההטבעה הטראומטית בינקותינו...

אני מוצאת שהתיאוריה של חיבור למעגלי טראומה ראשוניים ועבודה על שחרור תוך כדי [b]תראפיה פרימאלית[/b] מאד מעניינת ועמוקה.
מעין דרך נוספת להתחברות לתודעה העצמית שלנו והתנקות ממנגנוני הדחקה הגוזלים טונות של אנרגיה.

מה גם שלטעמי התיאוריה מתקשרת ישירות למה שאתה כתבת בנושא מנגנוני ההגנה של המוח הקוגנטיבי,
והיכולת שקיימת בידנו לאגף ולעקוף אותם בעבודה ישירה עם הגוף כמאותת רגשי. (אני מדברת מנסיון אישי, שבו הייתי בטוחה
שאני מודעת לחלוטין ב100 אחוזים למקומות בהם אני נמצאת והתפלאתי מעוצמת הרגשות שעלו בחוויה החיבור וההקשבה שלי לגוף)

מקווה שאכן קראת את הספר,
בכל מקרה נשמע מאד מעניין להתייחס לחווית הלידה כטראומה ראשונית מוטבעת המשפיעה על התהגותינו כבן אדם.
סימפאטתי או פארהסימפאטתי (בהתאם לחווית הלידה), מכלול הסימפטומים שמופיעים בבגרותינו והצורך להתחבר למקומות המודחקים ביותר על מנת
להיות מסוגלים להבין ולקבל את עצמנו ממקום אמיתי של תודעה עצמית (והדגש על תודעה עצמית ולא מודעות קוגנטיבית).

מה גם שרציתי לדעת אם מישהו מכיר מטפלים בארץ בעוסקים בתראפיה פרימאלית, חיפשתי ברשת ולא מצאתי כלום...

תודה,

ראו גם [po]על תהליך הסליחה[/po]
[hr]