אורנה פרידמן כיום אני עובד עם רוב הנערים נערות עם אחד ההורים בחדר. מסתבר שלא רק שזה ניתן אלה מצליח לקדם את הטיפול כפי שזה עובד עם ילדים בגילאים צעירים.
נכון שכאן איני ניכנס לעומקים רגשיים כבישראל, איני עושה עיסויים, איני עוסק בתנועה אל הרגש, איני מנסה לפתוח זיכרונות מודחקים.
למרות זאת, מסתבר שנושא הסליחה בין הנערים/אות וההורים ובין ההורים לילדיהם הוא נושא שלא צריך לפתוח אותם רק דרך הגוף, אלה ניתן לעבוד עליהם ישירות. כמו כן נושא הכבוד, הקבלה, התקשורת הם נושאים המשנים דרכי חיים ביתוך המשפחה באופן מיידי לכשמישתנים.
אני אוהב להשקיע בכך, ואני מרגיש שכיום אני עובד במיטבי. הרבה יותר טוב מהזמן בו עבדתי עם הנערים/ות לבד כי הם בגיל ההתבגרות.
נראה לי כחשוב ביותר להצליח לתקן את התקשורת ביניהם ברמה המיידית.
ההבעה של האם/אב ברגע נתון, טון הדיבור, שפת הגוף, הרמה הנסתרת בתוך האמירות השונות, הכבוד המזוייף של הורה למאמץ של ילדו, הזילזול החבוי במקומות שונים ועוד.
כל אלו הם כלי עבודה מיידיים ברגע שתופסים אותם ולא ניתן לתפסם ללא נוכחות ההורה בחדר הטיפול. איני מכון לוותר על כלי עבודה חשובים כל כך.
נראה לי כחושב ביותר לזכור ולהבין שעבור ילדים מתחת לגיל ההתבגרות, כשהורה אינו משנה את זווית התייחסותו, הילד לא יכול להשתנות לאורך זמן. לרוב מספר חודשים קטן לאחר הטיפול קשייו יחזרו להיות כפי שהיו או שיצמחו קשיים חדשים ואחרים.
זוהי עוד סיבה בגללה המטפל חייב לוודא שההורים משתנים. לדעתי פעם בחודש או כל כמה שבועות, אינו מספיק על מנת לוודא שההורים אכן משנים את יחסם. כמו כן נראה לי ששיחה לאחר או ליפני הפגישה אינה מאפשרת לראות באמת את היחס של ההורה ברגע קריטי או בזמן נתון. בשיחות שלא בנוכחות קושי של הילד, ההורה יכול להציג את מה שנוח לו.
שני פיקוב אני מתנצל אם מה שנכתב נקרא כלוחמני, כוחני או מאומץ, אין הכוונה לכך. הדיון מגיע לפעמים לטונים קצת גבוהים כי ישנה בעיה אמיתית. כל אחד כמוך המוסיף ומבהיר מנקודת ראותו וניסיונו, עוזר לכולנו להתבגר ולהתגבר על קשיים.
השיתוף שלך ושל אחרים בחוויה האנרגטית, ההסבר שניתן ושיכולים לעבוד אנרגטית ולאבחן אנרגטית, מוסיף לכל אחד מאיתנו וגורם לאמונה המתגברת (כל כך לאט) שזה אפשרי.
למרות היכולת שלי, גם אני צריך לקרא מאחרים על חוויותיהם ויכולותיהם. קשה מאוד להישאר לבד כשלא מצליחים וגם כשמצליחים.
[po]אורנה פרידמן[/po] כיום אני עובד עם רוב הנערים נערות עם אחד ההורים בחדר. מסתבר שלא רק שזה ניתן אלה מצליח לקדם את הטיפול כפי שזה עובד עם ילדים בגילאים צעירים.
נכון שכאן איני ניכנס לעומקים רגשיים כבישראל, איני עושה עיסויים, איני עוסק בתנועה אל הרגש, איני מנסה לפתוח זיכרונות מודחקים.
למרות זאת, מסתבר שנושא הסליחה בין הנערים/אות וההורים ובין ההורים לילדיהם הוא נושא שלא צריך לפתוח אותם רק דרך הגוף, אלה ניתן לעבוד עליהם ישירות. כמו כן נושא הכבוד, הקבלה, התקשורת הם נושאים המשנים דרכי חיים ביתוך המשפחה באופן מיידי לכשמישתנים.
אני אוהב להשקיע בכך, ואני מרגיש שכיום אני עובד במיטבי. הרבה יותר טוב מהזמן בו עבדתי עם הנערים/ות לבד כי הם בגיל ההתבגרות.
נראה לי כחשוב ביותר להצליח לתקן את התקשורת ביניהם ברמה המיידית.
ההבעה של האם/אב ברגע נתון, טון הדיבור, שפת הגוף, הרמה הנסתרת בתוך האמירות השונות, הכבוד המזוייף של הורה למאמץ של ילדו, הזילזול החבוי במקומות שונים ועוד.
כל אלו הם כלי עבודה מיידיים ברגע שתופסים אותם ולא ניתן לתפסם ללא נוכחות ההורה בחדר הטיפול. איני מכון לוותר על כלי עבודה חשובים כל כך.
נראה לי כחושב ביותר לזכור ולהבין שעבור ילדים מתחת לגיל ההתבגרות, כשהורה אינו משנה את זווית התייחסותו, הילד לא יכול להשתנות לאורך זמן. לרוב מספר חודשים קטן לאחר הטיפול קשייו יחזרו להיות כפי שהיו או שיצמחו קשיים חדשים ואחרים.
זוהי עוד סיבה בגללה המטפל חייב לוודא שההורים משתנים. לדעתי פעם בחודש או כל כמה שבועות, אינו מספיק על מנת לוודא שההורים אכן משנים את יחסם. כמו כן נראה לי ששיחה לאחר או ליפני הפגישה אינה מאפשרת לראות באמת את היחס של ההורה ברגע קריטי או בזמן נתון. בשיחות שלא בנוכחות קושי של הילד, ההורה יכול להציג את מה שנוח לו.
[po]שני פיקוב[/po] אני מתנצל אם מה שנכתב נקרא כלוחמני, כוחני או מאומץ, אין הכוונה לכך. הדיון מגיע לפעמים לטונים קצת גבוהים כי ישנה בעיה אמיתית. כל אחד כמוך המוסיף ומבהיר מנקודת ראותו וניסיונו, עוזר לכולנו להתבגר ולהתגבר על קשיים.
השיתוף שלך ושל אחרים בחוויה האנרגטית, ההסבר שניתן ושיכולים לעבוד אנרגטית ולאבחן אנרגטית, מוסיף לכל אחד מאיתנו וגורם לאמונה המתגברת (כל כך לאט) שזה אפשרי.
למרות היכולת שלי, גם אני צריך לקרא מאחרים על חוויותיהם ויכולותיהם. קשה מאוד להישאר לבד כשלא מצליחים וגם כשמצליחים.