הטיפול במשפחה הינו חלק אינטגראלי בטיפול של הילד בשיטה. מתחילת הדרך היה ברור וזוהי גם הדרך היחידה בה צריך לטפל בשיטה. אחרת קשה ביותר לסיים טיפול בעייתי בהצלחה.
גם במידה וההורים נמצאים במסגרת טיפולית אחרת, המטפל בשיטה אמור להיות המקשר בין כל הקצבות של הטיפל במשפחה. בנוסף לכך לדעתי המטפל חייב להיות זה המקשר גם למוסדות החינוך השונים בהם הילד לומד ומטופל.
לדעתי הטיפול בשיטה חייב תמיד להיות מערכתי ומשפחתי. הילד אינו גדל בווקום, והמטפל חייב לדעת מה הן נקודות התורפה של מערכת החיים של הילד. ככל שידע יותר, כך יוכל לעזור בצורה יסודית יותר.
לדוגמא:
בטיפול ב{{}}
מלכה קטרינה, אני מדריך את ההורים, את המטפלות השונות של הילדה (שלש נניס שונות) את המרפא בעיסוק, המרפה בדיבור הנוירולוג והרופא המטפל במחלתה. כולם מודעים למה שאני עושה, להשפעות העבודה על הילדה. להשפעות שליליות אפשריות, למה צריך לקחת בחשבון ולהיות מודעים אליו על מנת לבדוק שהמלכה אינה מתדרדרת. כמו כן המרפאות השונות מטפלות בה עם תוכנית עבודה מתואמת לעבודה שאני עושה איתה. מתרגלות אותה על פי ההנחיות שאני מעביר דרך האם. מוטוריקה גסה, עדינה,עיניים, חיזוק השרירים והלשון.
ללא עבודה עם בקרה מערכתית כזו, לא הייתי מעז לקחת על עצמי את הטיפול הזה.
דוגמא נוספת:
אני בפגישה לפני אחרונה עם ילד בן 8-9, שנשאר שנתיים כהכנה לכיתה א' כי חשדו שהוא מפגר במקצת. הילד הזה מעופף כרוני, כי הוא יצירתי בצורה מטריפה מצד אחד, עם אמא ואבא לחצנים כל כך שהילד לא מסוגל להיות במציאות אלה בורח באופן קבוע לעולם הפנימי שלו.
על פני השטח תפקד כגבולי מפגר. לא קרא, לא כתב, בקושי היה מתקשר עם המציאות בצורה מתאימה, חסר ביטחון וכשהיה מדבר, היה מדבר ללא קשר למה שנשאל או נאמר לו.
אתם זוכרים את האבא שעבד שני משמרות והיה עייף ביותר כל הזמן כי לא יכול היה להיות בבית, כשהתירוץ שלו היה שהוא חייב לפרנס. זה האב של הילד הזה.
החלק הראשון של הטיפול, בשלשה חודשים הראשונים במקביל להתפתחותו המוטורית של הילד, עבדתי רוב הזמן על הקשר בין ההורים. לימדתי את האם איך להפסיק להיות לחצנית. הסברתי לה מה היא גורמת לבעלה ולילדים. (שני הילדים כבר היו בגללה עם צורך במצבי לחץ, מלבד האב).
מהרגע שהיא הבינה את הנזקים החמורים שהיא גורמת לכולם, ושסביר ביותר שאם תמשיך כך היא תאבד גם את בעלה, היא הצליחה לשנות את רמת המתח העצום שהייתה משדרת כל רגע ורגע. הפסיקה לדרוש בתוקפנות שהייתה דורשת. התחילה להקשיב במקום רק להגיד. בקיצור הצליחה להשתנות (השינוי דרש את כל יכולת המניפולציה שלי).
האב, למד עד כמה הוא מזיק בזב שהוא "קונטרול פריק" . החל להבין מה הנזקים שהוא עושה בזה שהוא אינו מאפשר לילדים שלו להתפתח ללא בקרה חמורה ביותר שלו. הפסיק לבקר כל הזמן את הבן ונתן לו מרווח מחייה. הקושי העיקרי היה לשנות את הבעת פניו הדוחא לכל מה שהילד היה עושה. בהתחלה שום דבר לא היה מסוגל לספק אותו, כי דפוסי ההתמודדות שלו עם אבא שלו לא הרפו ממנו. הוא הבין, הפנים סלח ושינה.
ההורים החלו לשוחח ביניהם על הבעיות הכואבות שביניהם. אמנם לקח המון אנרגיה ממני, אך השתלם. בהתחלה היו צריכים לכתוב כל מה שקשה להם האחד עם השיני ולהביא לי את הנושאים על מנת לדון בהם. עצם כתיבת הנושאים, הביא לשיחה ביניהם ולנסיון אמיתי לפתור את הקשיים השונים.
חל שיפור רב בתחום הזוגיות והמיניות וכתוצאה מכך כל חיי הבית השתנו.
הילד, שלמד שאין לו ערך בעיני הוריו, (למרות שאוהבים אותו מאוד) החל להתפתח היטב. כיום הוא תלמיד טוב, הנוירולוגית שינתה את ההבחנה שלה מגבולי מפגר לילד נורמלי לחלוטין, המורה האחרונה שלא סבלה אותו הורדה בהנחייתי מגבו, וכיום אינה מלמדת אותו בכלל.
הילד קורא וכותב ברמת גילו, ספורטאי טוב (לא עסק בספורט בכלל) כדורגל, ביסבול וקרטה. אוהב את הקרטה במיוחד ומתקדם מהר מאוד.
הבעיה היחידה שנשארה לילד החמוד הזה היא אחותו הצעירה. כל היום מציקה בכוונה והוא מתקשה לשמור על שלוותו. היא למדה ביסודיות את הצורך במתח מהאם ומפרקת עליו את כל רצונה במתח. כנראה שבקרוב אתחיל לעבוד איתה היא מתקרבת לגיל חמש.
מכיוון שהמשפחה מגיעה מרחוק, ואין להם כסף לביביסיטר, הילדה מגיע איתם מתחילת הטיפולים. רק בפגישות עם ההורים לבד לא הגיעו הילדים, קיימנו אותן בזמן בית ספר.
השתמשתי בעובדה שהיא לא רצתה להישאר בחדר ההמתנה שלי, (הוא קטן חשוך במקצת ולא מתאים לילדים) על מנת להתחיל את העבודה איתה. לאורך כל הפגישות, ניסתה כמובן להיות המרכז, ולא אפשרתי לה. בהתחלה הוצאתי אותה לחדר ההמתנה, ברוב הפגישות. הייתה משחקת עם הבובות והחוברות שלה, אך מנסה גם משם להפריע כמה שיכלה, שרה, דברה בקול רם מאוד, דפקה חזק על הדלת שלנו כל כמה דקות, כי ידעה שהפסיכולוגית השותפה שלי למשרד, אינה יכולה לסבול את הרעשים הללו וגם ידעה שהיא מפריעה למהלך הטיפול של אחיה.
לקח כחודש וחצי חודשיים בערך עד שהעדיפה להיות בחדר ללא שהפריע כל הזמן. לכשהפריע הייתי מקדיש לה זמן קצר ביותר והיא הייתה ממשיכה לשחק את משחקיה או שהייתי מוציא אותה מחדש. כיום, היא יכולה להישאר בחדר בשקט רוב הזמן. חלק מהשיחות שאני מנהל עם המשפחה ואחיה, מיועדות עבורה. היא חכמה ביותר וקולטת הכל. היא משתנה כל הזמן, למרות שכאילו ואין העבודה מכוונת אליה. מזווית העין אני רואה שהיא מנסה לתרגל את כל מה שאחיה מתרגל.
לכל ילד, המשפחה וסביבת החיים שלו.
הטיפול במשפחה הינו חלק אינטגראלי בטיפול של הילד בשיטה. מתחילת הדרך היה ברור וזוהי גם הדרך היחידה בה צריך לטפל בשיטה. אחרת קשה ביותר לסיים טיפול בעייתי בהצלחה.
גם במידה וההורים נמצאים במסגרת טיפולית אחרת, המטפל בשיטה אמור להיות המקשר בין כל הקצבות של הטיפל במשפחה. בנוסף לכך לדעתי המטפל חייב להיות זה המקשר גם למוסדות החינוך השונים בהם הילד לומד ומטופל.
לדעתי הטיפול בשיטה חייב תמיד להיות מערכתי ומשפחתי. הילד אינו גדל בווקום, והמטפל חייב לדעת מה הן נקודות התורפה של מערכת החיים של הילד. ככל שידע יותר, כך יוכל לעזור בצורה יסודית יותר.
לדוגמא:
בטיפול ב{{}}[po]מלכה קטרינה[/po], אני מדריך את ההורים, את המטפלות השונות של הילדה (שלש נניס שונות) את המרפא בעיסוק, המרפה בדיבור הנוירולוג והרופא המטפל במחלתה. כולם מודעים למה שאני עושה, להשפעות העבודה על הילדה. להשפעות שליליות אפשריות, למה צריך לקחת בחשבון ולהיות מודעים אליו על מנת לבדוק שהמלכה אינה מתדרדרת. כמו כן המרפאות השונות מטפלות בה עם תוכנית עבודה מתואמת לעבודה שאני עושה איתה. מתרגלות אותה על פי ההנחיות שאני מעביר דרך האם. מוטוריקה גסה, עדינה,עיניים, חיזוק השרירים והלשון.
ללא עבודה עם בקרה מערכתית כזו, לא הייתי מעז לקחת על עצמי את הטיפול הזה.
דוגמא נוספת:
אני בפגישה לפני אחרונה עם ילד בן 8-9, שנשאר שנתיים כהכנה לכיתה א' כי חשדו שהוא מפגר במקצת. הילד הזה מעופף כרוני, כי הוא יצירתי בצורה מטריפה מצד אחד, עם אמא ואבא לחצנים כל כך שהילד לא מסוגל להיות במציאות אלה בורח באופן קבוע לעולם הפנימי שלו.
על פני השטח תפקד כגבולי מפגר. לא קרא, לא כתב, בקושי היה מתקשר עם המציאות בצורה מתאימה, חסר ביטחון וכשהיה מדבר, היה מדבר ללא קשר למה שנשאל או נאמר לו.
אתם זוכרים את האבא שעבד שני משמרות והיה עייף ביותר כל הזמן כי לא יכול היה להיות בבית, כשהתירוץ שלו היה שהוא חייב לפרנס. זה האב של הילד הזה.
החלק הראשון של הטיפול, בשלשה חודשים הראשונים במקביל להתפתחותו המוטורית של הילד, עבדתי רוב הזמן על הקשר בין ההורים. לימדתי את האם איך להפסיק להיות לחצנית. הסברתי לה מה היא גורמת לבעלה ולילדים. (שני הילדים כבר היו בגללה עם צורך במצבי לחץ, מלבד האב).
מהרגע שהיא הבינה את הנזקים החמורים שהיא גורמת לכולם, ושסביר ביותר שאם תמשיך כך היא תאבד גם את בעלה, היא הצליחה לשנות את רמת המתח העצום שהייתה משדרת כל רגע ורגע. הפסיקה לדרוש בתוקפנות שהייתה דורשת. התחילה להקשיב במקום רק להגיד. בקיצור הצליחה להשתנות (השינוי דרש את כל יכולת המניפולציה שלי).
האב, למד עד כמה הוא מזיק בזב שהוא "קונטרול פריק" . החל להבין מה הנזקים שהוא עושה בזה שהוא אינו מאפשר לילדים שלו להתפתח ללא בקרה חמורה ביותר שלו. הפסיק לבקר כל הזמן את הבן ונתן לו מרווח מחייה. הקושי העיקרי היה לשנות את הבעת פניו הדוחא לכל מה שהילד היה עושה. בהתחלה שום דבר לא היה מסוגל לספק אותו, כי דפוסי ההתמודדות שלו עם אבא שלו לא הרפו ממנו. הוא הבין, הפנים סלח ושינה.
ההורים החלו לשוחח ביניהם על הבעיות הכואבות שביניהם. אמנם לקח המון אנרגיה ממני, אך השתלם. בהתחלה היו צריכים לכתוב כל מה שקשה להם האחד עם השיני ולהביא לי את הנושאים על מנת לדון בהם. עצם כתיבת הנושאים, הביא לשיחה ביניהם ולנסיון אמיתי לפתור את הקשיים השונים.
חל שיפור רב בתחום הזוגיות והמיניות וכתוצאה מכך כל חיי הבית השתנו.
הילד, שלמד שאין לו ערך בעיני הוריו, (למרות שאוהבים אותו מאוד) החל להתפתח היטב. כיום הוא תלמיד טוב, הנוירולוגית שינתה את ההבחנה שלה מגבולי מפגר לילד נורמלי לחלוטין, המורה האחרונה שלא סבלה אותו הורדה בהנחייתי מגבו, וכיום אינה מלמדת אותו בכלל.
הילד קורא וכותב ברמת גילו, ספורטאי טוב (לא עסק בספורט בכלל) כדורגל, ביסבול וקרטה. אוהב את הקרטה במיוחד ומתקדם מהר מאוד.
הבעיה היחידה שנשארה לילד החמוד הזה היא אחותו הצעירה. כל היום מציקה בכוונה והוא מתקשה לשמור על שלוותו. היא למדה ביסודיות את הצורך במתח מהאם ומפרקת עליו את כל רצונה במתח. כנראה שבקרוב אתחיל לעבוד איתה היא מתקרבת לגיל חמש.
מכיוון שהמשפחה מגיעה מרחוק, ואין להם כסף לביביסיטר, הילדה מגיע איתם מתחילת הטיפולים. רק בפגישות עם ההורים לבד לא הגיעו הילדים, קיימנו אותן בזמן בית ספר.
השתמשתי בעובדה שהיא לא רצתה להישאר בחדר ההמתנה שלי, (הוא קטן חשוך במקצת ולא מתאים לילדים) על מנת להתחיל את העבודה איתה. לאורך כל הפגישות, ניסתה כמובן להיות המרכז, ולא אפשרתי לה. בהתחלה הוצאתי אותה לחדר ההמתנה, ברוב הפגישות. הייתה משחקת עם הבובות והחוברות שלה, אך מנסה גם משם להפריע כמה שיכלה, שרה, דברה בקול רם מאוד, דפקה חזק על הדלת שלנו כל כמה דקות, כי ידעה שהפסיכולוגית השותפה שלי למשרד, אינה יכולה לסבול את הרעשים הללו וגם ידעה שהיא מפריעה למהלך הטיפול של אחיה.
לקח כחודש וחצי חודשיים בערך עד שהעדיפה להיות בחדר ללא שהפריע כל הזמן. לכשהפריע הייתי מקדיש לה זמן קצר ביותר והיא הייתה ממשיכה לשחק את משחקיה או שהייתי מוציא אותה מחדש. כיום, היא יכולה להישאר בחדר בשקט רוב הזמן. חלק מהשיחות שאני מנהל עם המשפחה ואחיה, מיועדות עבורה. היא חכמה ביותר וקולטת הכל. היא משתנה כל הזמן, למרות שכאילו ואין העבודה מכוונת אליה. מזווית העין אני רואה שהיא מנסה לתרגל את כל מה שאחיה מתרגל.
לכל ילד, המשפחה וסביבת החיים שלו.