מדגם מייצג: בכורה בכתה אבל אחותה (עדיין) לא ממש.
מגדלת אותה כבר כמעט 5 חודשים בנחת שמפתיעה גם אותי.

אפיזודות בכי עד כה:

יום אחד בו היה לה חום (כנראה בקיעת שיניים מתחת לחניכיים)

בוכה לשניה אם אחותה "מלטפת" אותה חזק מדי. בכתה לשנייה מחיסון.
מקטרת כשעייפה (הברות חוזרות). הברה חוזרת "לה" כשרעבה.
לא קמה בבכי בכ-לל. אלא אם - אני לא לידה ולא שמתי לב שהתעוררה למשך זמן מה. גם כאן בכי שנענה נרגע מיידית.
ישנה ומקבלת חלב לאחר מצמוץ שפתיים שמעיר אותי- שינה די רציפה 19-0900

אני חושבת שזה עניין של:
[list]
[*] אופי
[*] ביטחון של אמא להציע רק מה שצריך (אין אמבטיה/ החלפה/תזוזה אם לא מתאים לה כרגע)
[*] הרבה פשפושים. הצעת חלב בזמן (אצלה: לא מיד כשהיא קמה, איכשהו זה נורא ברור לי ואז אני שואלת ונענית בנפנוף שמח וחייכני)
[*] אבחון אייפק שעשיתי ו"חתך" ממני את כל המזונות שלא התאימו לה עד גיל 3 חודשים- ולכן גם לא סבלה מגזים
[*] בניגוד לבכורה, היא באמת "חלק מהחיים". יש פחות מירכוז וניסיונות הפעלה. אין "טקס אמבטיה" וכל מיני שטויות
[*] הרבה יותר מגע- עיסוי הודי, התעמלות שלי כשהיא עלי וכו'
[/list]

היא הרבה על הידיים ובמנשא מאז שנולדה. ישנה לידי אבל לעיתים גם לבד על המיטה (משערת שהריח שלנו מגשר על הפער). אבל גם שוהה "לבדה" לידי כשאני על המחשב/ מקפלת כביסה והיא על שמיכה שלה ומתעניינת בכל מיני.

הרבה מזל כנראה...

[u]הם לא בכו בלי סיבה קונקרטית.[/u]
זה ממש עניין של פרשנות, לא? נניח, בגילאים רכים ממש. התינוק מתעורר מהשינה ובוכה- רעב? אולי, מבוהל? אולי, מעוניין בחברה- אולי. התינוק שמח בדשא ואז פתאום בוכה. רצה קרבה של מישהו? אולי, מבוהל? אולי, רעב- אולי. ואולי הוא בוכה בלי סיבה קונקרטית?

התינוקות שלי בכו כשהיו צריכים משהו, או כשכאב להם משהו, או הפחיד אותם משהו, או הציק להם משהו.
הם לא בכו בלי סיבה קונקרטית.

רק שאלה בנושא עניין הבכי: ג'ין כותבת שהתינוקות של היקוואנה לא בוכים. ממה שאני ראיתי אין תינוקות (מערביים) שלא בוכים. היות ובטח יש פה כמה אמהות רצף רציניות. יש מישהי שהתינוק שלה לא בוכה?
ואולי עוד הערה: מאז שצוק ממש קטנה זה מאוד ברור שלפעמים מה שהיא רוצה זה להיות לבד ולהתעמל (ניפנופי ידיים ורגליים התהפכויות עוד) אז למרות שאנחנו היינו ממש בעניין של לקחת אותה על הידיים כל הזמן החלטנו ללכת על מה שהיא רוצה.
וגם משהו בעד: אני חושבת שהדבר האהוב עלי בספר הוא העניין שילדים צריכים לראות מבוגרים פעילים ולכן אני משתדלת את כל זמן המחשב וקריאת הספרים שלי לעשות שצוק ישנה (כמו עכשיו) ואיתה דווקא לרחוץ כלים לתפור ועוד

[u]לפי דעתי, אפשר גם לאהוב את הילד יותר מידי. כך שתמיד יתגעגע כל חייו, למה שהיה לו כילד ולעולם לא ישוב. זאת הבעיה העיקרית בתיאוריה הזאת לדעתי.[/u]

בדיוק הפוך. אהבה אמיתית נותנת לילד בסיס שיגרום גם לאנשים אחרים לאהוב אותו כל החיים. מי שאהבו אותו בתור תינוק ובתור ילד תמיד ימשוך אליו עוד אהבה. אני מדברת על אהבה לא חונקת. לא פוצי מוצי כל היום אלא להתיחס כשהילד שלך צריך אותך, לשמוח תמיד כשפוגשים אותו ולתת לו את ההרגשה שכייף לנו להיות בחברתו ושתמיד נעמוד לצידו, נאמין בו ונפרגן לו.

לי למשל באמת כייף עם הילדים שלי ואני ממש לא מבינה הורים שמחפשים "קצת שקט מהילדים" ואחר כך רצים ועושים עוד ילד.

[u]מדובר היה על ילד בן 8, זה כבר ילד גדול. והיא הבטיחה לאמא שהיא תחזיר אותו.[/u]
אני חושבת שגם אם הוא לא היה חוזר, זה היה מתקבל בהבנה, בגלל הלך הרוח שלהם.

דוקא בדיוק אתמול נזכרתי בסיפור הזה על הילד שהשאירו מאחור (לא לבד, אלא עם ג'ין, כזכור) ופתאום הוא גרם לי להבין משהו, בכלל מתחום אחר של גידול ילדים. לילד יש רצונות שלא תמיד עולים בקנה אחד עם ההורה. למשל, הילד רוצה להישאר עוד קצת וההורה כבר רוצה להמשיך בדרך. איך מגשרים על זה? כמובן, אחרי שמתחשבים בו קלות ונותנים לו עוד כמה דקות, ההורה מחליט שעכשו הוא יתחשב בעצמו וימשיך בדרך. אם הילד מספיק בטוח בעצמו, שישאר (הוא לא יעשה זאת בגיל צעיר מידי, אם הוא יודע שההורה רציני ושההורה הולך. אם זה משחק קבוע ביניהם והילד יודע שההורה סתם מאיים אז כמובן שהוא לא יתחיל להתקפל). אם הוא עוד קטן הוא ימשיך עם ההורה למרות שלא מתחשק לו. פתאום זה התבהר לי כהוגן לחלוטין. מה לעשות, הילד הוא בן חסותו של ההורה. הוא זקוק להורה והוא יודע את זה ולכן הוא ילך אחרי ההורה גם בחוסר חשק אם ברור לו שאלו חוקי המשחק. ההורה הוא המנהיג של הילד ואם לשני הצדדים זה ברור הילד ישתף פעולה בלי בעיה, ובעצם לא היתה כאן שום כפייה על הילד כי ניתנה לו הזכות לבחור. למרות שכביכול אין כאן זכות כי ברור שהילד לא יתסדר לבד, אני חושבת שעדיין הזכות קיימת, אם ההורה משוכנע שהילד והוא שניהם יודעים שכשהוא יסתדר לבד ההורה אכן יותיר לו לסתדר לבד. באופן אישי אני אומרת שעוד כמה דקות נלך, ואם יש בקשה ספציפית לעוד כמה דקות אז מחכים עוד קצת, או סופרים או משהו כזה ואח"כ אני פשוט הולכת ואף פעם לא קרה שלא הצטרפו אליי מיד.
יצא קצת מסורבל אבל אולי בכל זאת מובן.

[u]זה פשוט ממש קיצוני בעיני, לעשות דבר כזה..[/u]
מדובר היה על ילד בן 8, זה כבר ילד גדול. והיא הבטיחה לאמא שהיא תחזיר אותו.

נראה לי שבלי קשר מה קורה ביקוואנה, עדין לחברה שלנו יש דרך ארוכה לעשות בלסמוך על ילדים.

לדעתי זה מצריך כבוד גדול מאוד לילד.

הרהורים נוספים שהיו לי:
אולי היאקוואנה פשוט חיו במין מצב זן מיוחד כזה, שבו מקבלים הכל בהשלמה, כולל אובדן החיים עצמם?
אולי יש בהם איזה הלך רוח שלו, גובל באדישות, שגורם להם לקבל באהבה כל דבר? ולכן הם לא כועסים או מתנגדים, כי הם פשוט מבינים שזה חלק מהחיים?
(גם אצלנו זה חלק מהחיים, כמובן, אבל אנחנו נאבקים בזה)
ושלא תבינו אותי לא נכון, זה נראה לי טבעי להיאבק בזה, אבל אני יכולה לדמיין שאולי אצלם היתה תובנה עמוקה יותר על המוות, אולי מעבר למה שג'ין ראתה ויכלה לתאר, אולי מעבר למה ששיתפו אותה, שגרמה להם להיות כה שלוים ורגועים, גם במקרים של תאונות.
נזכרתי בסיפור מתוך הספר, על המקרה שהם שטו באיזה נהר, והתלווה אליהם ילד צעיר, וכשהגברים שבו הביתה, הילד רצה להישאר, והם פשוט השאירו אותו שם.
זה פשוט ממש קיצוני בעיני, לעשות דבר כזה.. זה מצריך ביטחון גדול מאוד ואמונה חזקה מאוד.. גם, או אולי ביחוד, אם חס וחלילה קורה משהו רע.

אני בודקת כל סיכון לגופו ומתאימה את המדיניות שלי לסיכון הספציפי ולילד הספציפי (ולאמא הספציפית :-)).

סכין חד- בגיל שנתיים בערך, אולי קצת יותר (כבר לא זוכרת), התחלתי לאפשר לילד לחתוך איתי סלט עם סכין מריחה.
כשראיתי שהוא מבין היטב את הכלל שסכין מחזיקים רק בידית, והמוטוריקה שלו טובה ויציבה, אפשרתי לו להשתמש בסכין חד. היום אני לא חוששת בכלל כשהוא משתמש בסכין או כלים חדים באופן כללי והוא מצידו מקפיד על כללי הבטיחות באדיקות.

חשמל- עד גיל ארבע הוא ידע שבחשמל לא נוגעים. בגיל ארבע בערך לימדתי אותו להכניס שקעים תקעים, כשידעתי הוא מספיק גדול כדי להפנים ולשמור על כללי בטיחות.

מצופים- אצלי הוא היה נכנס לבריכה בלי מצופים עד גיל שלוש וחצי. תמיד נכנסתי למים איתו והייתי מחזיקה אותו ומאפשרת לו להתנסות בצלילה ושחייה תוך השגחה (התחלנו בחוג שחיית תינוקות בגיל 4 חודשים ומגיל שנה ומשהו המשכנו לצלול לבד בבריכה רגילה). בגיל שלוש וחצי נולד לו אח קטן ולכן הוא התחיל להכנס למים גם בלעדי ואז התחלנו להשתמש במצופים- רק במים עמוקים (לא בבריכת פעוטות שבה הוא יכול לעמוד בקלות). המצופים אפשרו לו גם עצמאות וגם יכולת להתנסות בשחייה למרחק של יותר ממטר או שניים, אבל לא פגעו בידע שכבר היה מוטבע בגוף שלו על ציפה ושקיעה. היום בגיל ארבע וחצי הוא קרוב מאד לשחייה עצמאית.

טיפוס- בגן השעשועים קבעתי לי כלל בסיסי והוא שאני לא עוזרת לו לעולם לטפס, אבל גם לא אוסרת עליו לטפס לשום מקום שהוא מסוגל לטפס אליו ללא עזרה. התוצאה היא שהוא יודע לזהות את גבולות היכולת שלו, ונרתע בעצמו ממקומות גבוהים מדי. כשהיה קטן יותר הייתי משגיחה מקרוב כדי לתפוס אותו אם יפול, היום אני כבר לא טורחת.

השגחה וכביש- אנחנו גרים בקיבוץ, הבית מרוחק מטרים ספורים מהכביש (אמנם כביש פנימי קטן, אבל עדיין כביש) ואין גדר. לכן מרגע שלמד ללכת התחלתי ללמד אותו שלא הולכים לכביש ובמשך חודשים ארוכים פשוט לא השארתי אותו מעולם בלי השגחה צמודה בחצר. בסביבות גיל שנתיים אני חושבת שיכולתי לתת לו לצאת מהבית לבד בלי לחשוש שיצא לכביש. בנוסף לימדתי אותו שהוא חייב להשאר תמיד "איפה שאמא רואה אותך" גם כשמדובר בחצר הבית וגם כשנמצאים במקום ציבורי, וזה כלל שרק לאחרונה התחלתי להגמיש בתנאים מאד מגבילים, וזאת בגלל חשש כפול, גם מפדופילים/סוטים למיניהם וגם מפני האפשרות שיקרה לו משהו ולא אהיה בטווח שמיעה.

בקיצור- לדעתי אפשר למצוא את שביל הזהב בין השגחת יתר לבין אי השגחה.
ואני זוכרת היטב מעקרון הרצף את הסיפור של הפעוט שכמעט נקטעה לו אצבע- ברור מאד שגם שם קורות תאונות, פשוט כנראה היחס אליהן מראש שונה.

בן פחות משנתיים? אז ברור שהוא עדיין צריך להיות בקרבתך. זה ממש לא מתנגש עם עקרון הרצף.
יש בספר תיאור יפה של אמא שהולכת לאיטה, ופעוט שהולך בעקבותיה. האמא לא מרחפת סביב הפעוט, וגם לא מחכה לו באופן מוצהר, אבל היא כן דואגת שקצב ההתקדמות שלה יתאים לקצב שלו. ולמרות שהיא לא מרוכזת רק בו, אני בטוחה שהיא שמה לב אליו ויכולה לעזור לו אם יהיה צורך.

אני לא חושבת שזה מתנגש היא דווקא מתארת איך האמהות לא נפרדות מהילד שלהם עד גיל יחסית מאוחר. איך הילדים הולכים עם האמהות לכל מקום, ועושים איתן הכל. היא מתארת איך הן תמיד קשובות וזמינות בכל דבר, במיוחד בינקות.
היא גם מתארת איך לאט לאט זה משתנה. לדעתי פשוט עדיין לא הגעתם לשלב של הפרידה ההדרגתית.

נראה לי שאני לא מסבירה את עצמי טוב.
אצלנו בבית כמעט לא אומרים "לא", או "אסור". מסבירים הכל בצורה ברורה, וזה עובד. הילד שלי, מאז שהתחיל לזחול, ידע לרדת לבד מהמיטה, לרדת מהמדרגה של המטבח, לעמוד מאחורי יואב ולעשות פו על הקמין, היום -בגיל שנה ו9- הוא כבר חותך איתי מנגו בסכין אמיתי, נותן יד כשמגיעים לשפת הכביש, הוא ילד אחראי ואני סומכת עליו.
בפעמים הבודדות שבהן קרה משהו ממש מפחיד, ה"לא" שלי היה כל כך אמיתי, שבעז פשוט עצר במקום והסתובב, בלי להיבהל או לבכות. הוא פשוט הרגיש אותי והגיב בצורה הכי נכונה לדעתי (בניגוד לכל מיני "לא" לא אמיתיים שאח"כ הילד בוכה, אתן יודעות למה אני מתכוונת?).

ההשגחה שאני מדברת עליה לא קשורה בכלל לבעז. היא קשורה לעולם הלא צפוי שבחוץ. היא נולדת מתוך יצר פנימי לא רציונלי להישאר בקרבת הילדים שלי, כדי להיות שם אם חס וחלילה יקרה אסון. ואם אני חושבת על זה ככה, אז גם אם הייתי חיה בג'ונגל הייתי אותו דבר. אם אני רוצה להעלות את הסיכויים של הילד שלי לשרוד, אני צריכה להיות לידו כל הזמן.
אני מדברת על זה שאני לא מורידה את העינים שלי מהילד, כי אם יקרה משהו, משהו פתאומי, לא מתוכנן, לא מצופה, לא הגיוני, אז אני אהיה שם.
עץ נופל, גג צונח, קצר חשמלי בבריכת השחיה ושאר אסונות שלא חסר. אולי זה מצטייר כאילו אני איזו פראנואידית? יכול להיות.אבל כבר קרו דברים מעולם.
סה"כ לא רואים את זה עלי. הרי אנחנו בבית, כיף לנו, אני לא מתהלכת באימה ומזהירה בהיסטריה מפני כל מיני דברים. אבל אני שם לידו, ואני לא סומכת על כל אחד איתו. הוא הדבר הכי יקר לי בעולם, ואני דואגת לשמור עליו.
אני לא סומכת על ילד קטן שיידע להישמר מנפילה פתאומית של עץ, לדוגמה. אפילו רק בגלל גודל פיזי שלו, שמונע ממנו לרוץ מספיק מהר.
כשהתחלתי לכתוב בדף, חשבתי שאני כזו בגלל הקדמה והמודרניזציה, עכשיו אני מבינה שאני פשוט כזו. ועדין, זה מתנגש עם הרצף, זה שלידלוף מתארת לפחות.

סתם אנקדוטה:
[u]למה שהוא יכנס עם הראש בפינה של השלוחן, מה הוא לא רואה אותה?[/u]
שלשום הבן שלי (4) רץ עם הלחי לתוך פינה של שולחן. הוא כנראה באמת לא ראה אותו.
וחוץ מזה אני מסכימה שלא נותנים לילדים קרדיט, וזה מתבטא גם בעוד תחומים: לא באמת מקשיבים למה שהם אומרים, משלימים להם משפטים, אומרים להם שדברים לא יכולים להיות כי זה לא מסתדר בהגיון של אותו מבוגר וכולי.
ובכלל, כל ההגבלות הגופניות מונעות מילדים להכיר את היכולות שלהם ואת הגבולות האמיתיים של הגוף.

גם לי היתה התנגדות עקרונית למצופים עד שנולדה לי עוד ילדה ומצאתי את עצמי בבריכה עם שתי ילדות.

עדין, אני הבלם כל פעם מחדש מרמת האבטחה הכבדה שפעוטות סובלים ממנה. למשל, מכירה את ההורים שכשהילד עובר ליד הפינה בשולחן שמים יד על הפינה כדי שהוא לא יקבל מכה בראש? או את האנשים שנכנסים להיסטריה כשהם פתאום רואים את הפעוטה שלי ליד גרם מדרגות. בחיי, האנשים האלה חושבים שפעוטות הם מטומטמים. למה שהוא יכנס עם הראש בפינה של השלוחן, מה הוא לא רואה אותה? למה שהיא תתגלגל במדרגות, מה היא לא יודעת להתמודד איתם בדרכה? אני פשוט לא מבינה את זה. יש גם את האנשים שנמצאים בחרדה כשהילד בראש המגלשה ואומרים, "הילד שלי הוא מתאבד קטן" כדי להצדיק את החרדה שלהם. האמנם? הילד הוא מתאבד קטן? הוא רוצה למות בצורה אקזוטית בעוד רק הגיע לעולם? איזה מין שטויות אלה? כל כל מעט קרדיט לילדים שהם יודעים מה שהם עושים שזה פשוט לא נתפס, בלי קשר לכן רצף לא רצף.

מזכיר לי קצת את מה שאני רואה עכשיו בבריכה: הרבה הורים לילדים קטנים שמים להם מצופים על הזרועות. נכון שזה כאילו חוסך תשומת לב בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך נראה לי עדיף לעזור להם ללמוד לשלוט בגופם במים.

_לתת לילד להסתובב חופשי מגיל אפס ולסמוך עליו בלי להסתכל (שזה כמו בעיניים עצומות בעצם),
לעומת הגישה שלי של לא להוריד את העיניים מהילד_

אני רואה שבעיניך יש שתי אפשרויות, או רצף שיש בו בדיוק שני קצוות:
[list=1]
[*] לשמור על הילד באמצעות השגחה מתמדת
[*] לסמוך על הילד ולא להשגיח עליו כלל
[/list]

אני טוענת שיש דרכים שהן בכלל לא על הרצף בין שתי הגישות האלה. כלומר, אני אומרת שמידת ההשגחה היא לא המשתנה היחיד.

לפני שתמשיכי, בואי תנסי לחשוב רגע בעצמך: האם יש דברים שאת יכולה לעשות שלא קשורים במידת ההשגחה?

[hr]

אוקיי, אני מקווה שיש לך כבר רשימה ארוכה של דברים שהורים יכולים לעשות ולא קשורים במידת ההשגחה. אני רוצה להתרכז בסוג אחד של דברים כאלה -- פעילויות שקשורות לידע וללמידה.

בואי נתחיל בידע של ההורים: אם בכל פעם שהילד עושה משהו שנראה לי מסוכן אני עוצרת לשניה ורק מסתכלת לראות מה קורה, אני אוכל ללמוד מה בדיוק הוא מנסה לעשות, מה הדברים בזה שמסכנים אותו, איך אפשר לנטרל את הסיכון בלי למנוע ממנו להשיג את מה שהוא רוצה, וכן הלאה. במלים אחרות, אני יכולה לשפר את הידע שלי עליו, וכך לשפר את היכולת שלי לשמור עליו [b]בלי להגדיל את מידת ההשגחה[/b].

אותו הדבר גם לגבי הידע של הילד: אפשר ללמד אותו לזחול אחורה במדרגות, או שהתנור חם, או לפחד מכביש, או איך מחזיקים סכין (בגיל המתאים) וכן הלאה. כל למידה כזאת משפרת את היכולת לשמור עליו, בלי להגדיל את מידת ההשגחה.

נכון שהדברים האלה דורשים השקעה ראשונית גדולה של תשומת לב וסבלנות. אבל ההשקעה הזאת משתלמת אחר כך פי כמה.

אגב, עוד השקעה משתלמת היא השקעה [b]באמון[/b] של הילד ביכולת השיפוט שלך. לא זוכרת אם כתבתי על זה בדף [po]בטיחות בלי גבולות[/po], אבל בטח שמת לב כמה קשה לשמור על ילדים שלא מאמינים לאיסורים של ההורים שלהם כי הם התרגלו לכל כך הרבה איסורים שמבחינתם זה סתם רעש רקע.

יונת, אני לא מוטרדת מבטיחות בבית, הבית שלנו מאוד ידידותי לילדים,
אני פשוט חושבת הרבה על הגישה שלי בהורות, בהשוואה לגישות אחרות שראיתי, של לתת לילד להסתובב חופשי מגיל אפס ולסמוך עליו בלי להסתכל (שזה כמו בעיניים עצומות בעצם),
לעומת הגישה שלי של לא להוריד את העיניים מהילד כדי לעשות הכל שישרוד, בדיוק בגלל [u]שאין שום הבטחה או חוק טבע להישרדות כל הצאצאים.[/u]
עד כמה שהבנתי מעקרון הרצף, פשוט סומכים על הילדים שישמרו על עצמם, מתוך יצר לשימור עצמי שטבוע בהם מלידתם.
אני מכירה אמא אחת אישית שמגדלת ככה את ילדיה, ויום אחד בנה בן השנה וחצי פשוט טייל להנאתו ממגרש המשחקים אל הכביש, ואלמלא אנשים טובים שעצרו את הרכב ותפסו אותו בידיים תוך כדי שהם שואלים של מי הילד הזה, מי יודע מה היה קורה.
האמת, שכשאני קוראת את הודעתי הראשונה כאן, אני לא יודעת איך הייתי מתנהגת אילו הייתי חיה ביקאוונה.
אני לא בטוחה שהייתי מתנהגת שונה, הרי שם יש הרבה יותר סיכונים!
נכון שתמותת תינוקות וילדים היתה בעבר (וגם היום בתרבויות מסוימות) דבר הרבה יותר שכיח, אך גם הלידה היתה דבר שטומן בחובו הרבה יותר סיכון לאשה.
גם היום אני לא רואה את ההריון והלידה כדברים מובנים מאליהם. אז אני מתארת לעצמי שבייחוד אז, לאבד ילד אומר עוד הריון ולידה +משאבים לכלכלת האשה במשכב הלידה וכו',
אז ברור שעדיף לשמור על הילד בחיים ככל שניתן.
אני אפילו לא מדברת על היקשרות רגשית, שאולי אז לא היתה מפותחת כל כך? אני באמת לא יודעת. הרי אני כל כך קשורה לבן שלי, אני עושה הכל בשבילו, הכל,
אני נותנת את הנשמה שלי בשביל שהוא יהיה מאושר ושיגדל ויתפתח הכי טוב שהוא רק יכול,
האם לשמור עליו בשבע עיניים זה לא חלק מזה?
חשוב לי להדגיש, שלא מדובר במעורבות כפייתית, מהאמהות שכל היום צועקות תיזהר, ממש ממש לא. כמו שאמרתי, אצלנו כמעט ואין ממה להיזהר, וגם כשיש אני יודעת להעביר מסר עינייני. אני מתכוונת לפשוט להיות נוכחת כל הזמן, גם אם אני לא מורגשת, אפילו לא נראית לפעמים, אבל אני שם, תמיד.
על כל צרה שלא תבוא, פשוט להיות שם אם צריכים אותי (לדוגמה, אם חלילה הילד התחשמל בבריכה וצריך לשלוף אותו מהר מהמים)
זה מרגיש לי הכי רצף, אבל ממש עומד בסתירה לרצף שלידלוף מדברת עליו, ומהורים שסומכים על הילדים שלהם שישמרו על עצמם.
בעצם נראה לי שהספק שלי ברצף הוא לא בתקפות שלו לגבי החיים היום, אלא בכלל במקום שניתן להשגחה ההורית ברצף. נראה לי שהבנתי את עצמי עכשיו יותר טוב, ונראה לי שאני לא בדף הנכון.. תודה שחידדתן לי.
מכירות דף מתאים שאפשר להעביר אליו את הדיון?

תלוי איפה. מחלות זיהומיות יותר ביבשות אירופה, אסיה ואפריקה.
השגחה הורית לא רלבנטית לדעתי לחיים האלה. ההורים נפגעו מתאונות דומות.

למיטב ידיעתי רוב תמותת הילדים היתה ממחלות זיהומיות. ככה שכמותית, ההשפעה העיקרית היא של אנטיביוטיקה ותשתיות ביוב, לא של השגחה הורית.

לגבי הייצר לשימור עצמי, יש לנו סטטיסטיקות ממקורות אחרים שמראות, שהמון המון ילדים פשוט מתו או נעשו בעלי מום בתאונות מתאונות שונות.
היחס למות ילדים לא היה כמו אצלנו.
יותר מחמישים אחוז מהילדים מתו בילדותם. וזה היה צפוי והתקבל בהשלמה יחסית.
ובימים שבהם גם כוחה של הרפואה מוגבל, רבים מתו מפציעות שהרפואה המודרנית יכולה להציל מהן, עקב איבוד דם או פגיעה באיברים חיוניים.
לכן לא הייתי מסתמכת באופן מוחלט ועיוור על תפיסותיה של לידלוף בנושא.
אני מסכימה עם העקרונות שהיא משרטטת, במיוחד בהשוואה לתרבותנו, אבל אני לא מסכימה לטענה שילדי היקואנה יודעים לשמור על עצמם [b]ומכאן שאינם נפגעים[/b]. נהפוך הוא, היא בעצמה מתארת תאונות אחדות, שרק במקרה לא הסתיימו במוות או במום בלתי הפיך (כמו אובדן עין למשל).

לדעתי חשוב לזכור, שאין שום הבטחה או חוק טבע להישרדות כל הצאצאים.
זה סתם קיבעון של החברה המערבית המודרנית.
למען האמת, הישרדות החברה האנושית, כמו הישרדותו של כל מין בעלי חיים, דווקא נתמכה על ידי אובדנם של ילדים רבים בינקותם ובילדותם.
על זה פיצתה הפוריות של הנקבה האנושית, שיכלה להיכנס להריון לא רק בתקופות קצרות ומוגדרות בשנה, והיתה פוריה במשך עשרים שנה ויותר.
התמותה מנעה התפוצצות אוכלוסין שהיתה מהווה עומס על מקורות המחייה של כולם. וגם יכול להיות שאיזורים גיאוגרפיים שבהם היו יותר מנהגי אלימות פנים- או בין-שבטיים היו בעלי יכולת נמוכה יותר לתמוך בכמות גדולה של בני אדם. לא בטוחה, זו רק היפותזה.

עינת, אם באמת מעניין אותך איך לשמור על הילדים מדברים ספציפיים כמו חשמל, מכוניות וכו' -- אני מציעה שתעברי על הדף [po]בטיחות בלי גבולות[/po]. יש שם רעיונות לגבי כל הדברים האלה.
יחד עם זאת, אין דבר בעולם שיכול לערוב לך שאף פעם לא יקרה לו דבר. ולדעתי -- טוב שכך. איך אמרה ג'ניס ג'ופלין (שבהחלט אי אפשר לחשוד בה בזהירות יתר): it's the soul afraid of dying and never learns to live

עקרון הרצף הנחה אותי, אבל אני מאמינה שלילדים בשבט היה רצון קטן, בסיסי, הכרחי. הם היו יותר מחוברים לדרגת החי שלהם. לדרגת החי שבטבע.
היום אנחנו רחוקים מאוד, מבחינת התפתחות האנושות. הילדים שלנו ואנחנו כבר עם רצונות מפותחים יותר, תסתכלו על מדינות העולם השלישי ואנחנו, יש הבדל עצום, וזה לא לגנאי ולא לחיוב. פשוט הבדל!
לקחתי מס דברים מעקרון הרצף, לדעתי צריך להתאים אותו לרצון המתפתח של הדור.

חוץ מיצר לשימור עצמי, יש דברים שאי אפשר לצפות מילד להתגונן מפניהם בימינו. כשבעז נופל שוב ושוב מהסולם, אני מסבירה לו שהוא צריך לשמור על עצמו ומראה לו איך, אבל מה עם דברים שהוא לא בנוי להתמודד איתם? אין לי בעיה שהילד שלי יחתוך דברים בסכין, או להדליק את הקמין בחורף, בזה אני סומכת עליו, אני רואה שהוא יודע, אבל דברים כמו חשמל, כמו מכוניות בכביש, אני לא בטוחה שהוא "מתוכנת" להיזהר מהם. אני לא חושבת שיש לו איזו תודעה קוקטיבית שיכולה לגרום לו להישמר מהם. ילדים שיצאו לרגע מהאוטו במקום הלא נכון, ונדרסו, ילדים ששהו בבית סגור בשעת שריפה ולא יכלו לצאת,
ומה עם אלימות של מבוגרים אחרים? זה עתיק כתולדות הזמן, ועדין אין שום מנגנון לילד להישמר מפני תוקפים, אנסים, חוטפים או מטרידים. מעטים הילדים בימינו שממש מצליחים להתגונן מפניהם, וגם לא בטוח אם זה בזכות תגובה נכונה של הילד או סתם "חוסר ביטחון" של התוקף.
אני מרגישה שאפילו לי עצמי אין את היכולת להישמר היום מכל מה שיש בעולם. איך אני יכולה לצפות מהילד שלי לעשות כן?
אם חס וחלילה ילד מתחשמל, וההורה לא שם, מה כבר יכול הילד לעשות?

כשהבן הבכור שלי היה בן שנה, לא הבנתי איך כל ההורים חסרי האחריות האלה נותנים לילדים בני ה-3 להסתובב לבד על המתקנים בעוד הם יושבים על הספסל.
עם הזמן, ראיתי שאני גם עושה את זה, פשוט כי הוא כבר לא צריך אותי שם.
עם הילד השני הבנתי שהוא כנראה גם לא היה צריך אותי. אני עומדת ומשגיחה, אבל הוא האחראי לביטחון של עצמו. אני רק מין רשת ביטחון נוספת, אבל אני נותנת לו לעשות את מה שהוא חושב לנכון.
אני מאמינה שגם בשבטים משגיחים על הילדים - הן הרי כל הזמן עם הילדים הקטנים. רק שהן סומכות על הילדים.
יש הרבה הורים שאומרים לילדים כל הזמן מה לעשות: בוא תעשה פיפי , תיזהר, שלא תיפול, תוציא מהפה!! זה מסוכן!, אכלת מספיק, לא אכלת מספיק וכאלה, הם המקומות שאליהם לא טוב להגיע.
אני חושבת שחשוב להיות רשת ביטחון אבל לתת לילד להיות, ולסמוך עליו, אלו הדברים החשובים.
[u]ללמד את הילדים לשמור על עצמם.[/u]
כי אחר כך יש גן, ובית ספר (למי ששולח), והולכים לחברים ולישון אצל סבתא, וחוגים, וצופים, וטיולים, ובסוף הם נוהגים, והולכים למסיבות ולצבא ולהודו, וכמו שאני לא הייתי מוכנה לוותר על כל זה אני לא מצפה שהילדים שלי יוותרו. ואלא אם כן הם ירשו לי לבוא איתם להודו, (וזה רק כי אני רוצה גם) אז אני מניחה שאני אאלץ לסמוך עליהם.
ואין ודאות בעולם מלבד המוות.

אני משערת שאת רוצה להגיד שאי אפשר לסמוך על ה-[po]יצר לשימור עצמי[/po] בעולם המודרני, נכון?

העניין הוא שגם על השגחה בשבע עיניים אי אפשר לסמוך, כי מה לעשות ואנחנו אנושיים ויש לנו רק שתיים, ולא תמיד הן יכולות להיות מופנות אל הילד. הרעיון של לקחת אחריות מוחלטת על הבטיחות של הילדים הוא לא בטיחותי, כי אנחנו אנושיים ולא מסוגלים להבטיח אדם אחר באופן מוחלט.

לדעתי הדרך הטובה ביותר להקטין סיכונים היא [b]ללמד[/b] את הילדים לשמור על עצמם. חלק מהלימוד נסמך על פיתוח ה-[po]יצר לשימור עצמי[/po] במקום החנקתו, וחלק דורש לימוד מסוגים אחרים (יש דוגמאות בדף [po]בטיחות בלי גבולות[/po]). אבל הנסיון לשמור עליהם בעצמנו במקום לפתח את היכולת שלהם לשמור על עצמם דומה בעיני לנסיון לקחת אותם על הידיים עד החתונה כדי שלא יהיו להם כאבי גב: ברור שבהתחלה הם עלינו, אבל בהדרגה הם חייבים ללמוד לשאת את עצמם. התפקיד שלנו הוא לעזור להם בכל הנפילות הרבות שיהיו.

אני מקווה שאני כותבת בדף הנכון, אם לא, אשמח אם מישהו יעביר ויגיד לי לאן..

ביום שני טבע ילד בן חמש וחצי בבריכה לאחר שהתחשמל, ולאחר 3 ימים בהם נלחם על חייו, הוא נפטר. ( [url=http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3940048,00.html]לידיעה המלאה[/url] )
המקרה הנורא זעזע אותי מאוד, וגרם לי (שוב) לתהות מחדש בתקפות עקרון הרצף בחיים המודרנים.
אני תמיד דואגת להיות צמודה לילד שלי. זה לא הולך יחד עם עקרון הרצף. אבל לכל מי שאומר שאני אעשה לילד שלי תסביכים, אני תמיד עונה, אולי יהיה לי ילד עם תסביכים, אבל יהיה לי ילד. נכון שזאת סתם תשובה סותמת, הרי אני לא מאמינה שיהיו לו כאלה תסביכים,
אבל בכלל, כבר ראיתי הורים שנותנים אמון מלא בילדים שלהם, גם בילדים בני שנה, בסיטואציות שבעיניי היו מסכנות חיים.
אז נכון שבד"כ לא קורה כלום, אבל, איך אפשר להמשיך לחיות עם חס וחלילה קורה משהו?
היו המון מקרים שיכלו להמנע, ולצערנו הרב, לא חסר. אלו מקרים שבעיניי הם הזנחה, אבל בראיה נורמטיבית הם תקינים. לדוגמה אשה שישנה צהריים ובינתיים הבית עלה באש, ובנה נפצע קשות ומטופל כבר הרבה זמן ונקטעו לו איברים, או ילד שנפטר אחרי שנפל מהחלון בקומה 10 לנגד עיניה של אימו.
היה מקרה לאחרונה בפארק הירדן, שם נפל עץ על אוהל המשפחה והרג את בנם בן ה-14. זה לדעתי כוח עליון. זה גם כשלעצמו גורם לחשוב, אבל מה עם הדברים שאפשר למנוע, אילו רק צמודים לילד?
ופעם אחת הבן שלי נחנק ממשהו שאכל, ומרוב שהוא נחנק הוא לא הצליח לקרוא לי או להשתעל אפילו, ורק ראיתי אותו פתאום חנוק ואדום? ואם לא הייתי באה?
והילד שלי כן הכניס הכל לפה, וישן איתי במיטה ומצדי שישן עד הבר מצווה, ויונק בכיף ואיתי בבית בכיף וכו' וכו' (לפי עקרון הרצף במיטבו), אבל עם הקטע הזה אני פשוט לא יכולה.
מה זה לא יכולה? הגדרה לא טובה. אני פשוט מתנגדת מבפנים.
הרי הסביבה השתנתה. ילד שלא מסתכלים עליו יכול ללכת לטייל באמצע הכביש, ואפילו אם חוזרים רגע ליקאוונה, אז יכול להיחטף או להיטרף. או סתם להיעקץ ע"י עקרב, כי הרים איזו אבן מעניינת.
יש לי דחף לא להוריד את העיניים מהילד. גם כשאני עם חברה, גם כשאני עושה משהו שבכלל לא קשור אליו, אני כל הזמן משתדלת לבדוק, להיות עם היד על הדופק, לראות שהכל בסדר. בד"כ הוא גם לא שם לב שאני עושה את זה,
אפילו כשהייתי ביום עיון, והוא שוטט 8 שעות לבדו בשיא העצמאות כפי שלא ראיתי אותו מעולם, תמיד עקבתי והצצתי. כי מי יודע?
אנחנו ממש לא ביקאוונה,
אנחנו חיים בעולם מסוכן מאוד,בעולם מלא דברים "לא טבעיים" כמו חשמל, מכוניות,
האם זה לא תפקידנו כהורים להיות שם ולשמור על הילדים שלנו? תמיד אחרי אסון שומעים מההורים האבלים את המשפט "אסור לעזוב את הילדים לרגע". מה כבר יכול לנחם את ההורים האלה?
האם הרצף שלנו לא עובר אבולוציה?
אשמח לשמוע עוד דעות...

<אמנם יש לי רק ילד אחד בינתיים, אבל אפשר לומר שאני מייצגת את הצד הקיצוני של הסקאלה, של האמא המטורפת ששומרת על ילדיה בשבע עינים, ולא נותנת להם ללכת לאף מקום לבד מחשש לתקיפה מינית, חטיפה, תאונה וכו'>

[u]שיש עוד הרבה סוגים של מומחים שלא חוו על בשרם את מושא מחקרם... (קרדיולוג שאין לו לב? אורטופד חסר חוט שדרה?)[/u]
:-D

כן, אני יודעת :-)
דיברתי על המיינסטרים (ז"א אם מישהו שמאמין ברופאים יבטל את הספר בגלל שלסופרת אין ילדים, זו יכולה להיות תשובה טובה...)
וחוץ מזה, אני מניחה שיש עוד הרבה סוגים של מומחים שלא חוו על בשרם את מושא מחקרם... (קרדיולוג שאין לו לב? אורטופד חסר חוט שדרה? ;-))
אבל באמת, יכול להיות למשל וטרינר שאין לו חיות בבית, או... (קשה לי לחשוב על רעיונות אבל בטח יש)

גם זה לא עקרון שאין עליו ערעור. :-)
[po]רופאים גניקולוגים החוצה[/po], [po]רופא או רופאת נשים[/po]

התחלתי לקרוא את הדף מההתחלה, ועוד לא הספקתי לסיים אותו. אבל עלה לי בראש שיש המתנגדים ללידלוף כיוון שאין לה ילדים- ומצד שני לרופא נשים אין רחם ועדיין הוא "סמכות" לענייני נשים בעיני רוב האנשים...

גם היום יש בארה"ב המון הורים שנוהגים ככה. תראו את הפופולריות של ספרים "כמו זה" Amazon:1576734587 למשל.

אני לא ראיתי שהיא מכתיבה כללים.
היא מתארת סיגנון חיים מסויים, שלדעתה רווח במיליוני השנים שבהן התפתחנו.
זו לא תורה מסיני, והיא לא כתבה בשום מקום שאי-ציות לכללים יגרום בהכרח לילד סובל ואומלל.

[u]חוץ מזה התיאורים המצמררים שלה, שממש לא מוכרים לי מחיי עם ילדי (התינוק צורח וצורח באופן נואש שיקחו אותו ? במשך שעות ?[/u]
אשרייך שלא נתקלת בדברים כאלה. לי דווקא כן יש ניסיון עם חוויות מצמררות כאלה, אישי ומסיפורים של חברים, כמו תינוק בן 3 חודשים שבכה שעתיים רצוף כשההורים שלו עמדו מחוץ לחדר ובכו, כי אמרו להם לא לפנק את התינוק :-P
אני חושבת גם שבתקופתה זה היה רווח הרבה יותר, היו ממש מזניחים את התינוקות בשם העיקרון הקדוש של "לא לפנק אותם". היום למרבה המזל המצב קצת יותר טוב.

את בעצמך אומרת שעשית מה שנראה לך ללא ספרים ומה שיצא לך די דומה למה שהיא מתארת .

עובדה שלא נתת להם לצרוח , כי זה לא נראה לך הגיוני , אף אחד זה לא נראה הגיוני אבל בכל זאת אנשים עושים את זה כי ככה אמרו להם בטיפת חלב , או בשיטת חמש הדקות , או הסבתא ...
אנילא חושבת שהיא התכוונה שצריך לשאת ילד כל הזמן גם ברגעים שלשנכים זה לא מתאים , זה לא מה שאני התרשמתי .
איזה תקופה חייתי בגואטמלה עם אינדאנים וגם באקוודור . בשני המיקרים כאלה שקרים בגונגל וחיים בצורה מאוד לא מערבית , ובשני המקומות התינוקות היו מונחים חלק מהזמן .

התחלתי לקרא את עקרון הרצף לאחר המלצות נרגשות, אך מהר מאוד הפסקתי אותו.
לא ברור לי איך ההקשבה לקול הפנימי שלי מסתדרת עם כללים מאוד ברורים כמו הכללים שהיא מכתיבה.
חוץ מזה התיאורים המצמררים שלה, שממש לא מוכרים לי מחיי עם ילדי (התינוק צורח וצורח באופן נואש שיקחו אותו ? במשך שעות ? ) למה יקרה אם לא אשא את בני על המנשא כל היום - לא מובן לי מאיפה היא שואבת אותם. לא נראה לי מהחיים.
הילדים שלי גדלים אתנו בבית עד גיל שלש, והחל משנה הבאה גם גיל בית ספר (את הגדולות שלחנו עד עתה לגן), אני מניקה עד גיל גדול יחסית, זה די טבעי לא ?
אבל עם מנשא לא הסתדרתי, מסיבות טכניות בעיקר (איך קושרים את הדבר הזה)
הייתה לי תקשורת מצויינת עם הבן שלי מייד כשנולד, בד"כ הוא ינק עד שנרדם עלי ואז הנחתי אותו בעגלה, שליו ורגוע עד לפעם הבאה. לא זכור לי שום צרחות מיוחדות וארוכות.
נכון, לעתים לא קרובות נתתי לו לבכות למשך דקות ספורות, כי הרגשתי שהוא צריך קצת לבכות כדי לישון, והוא באמת היה נרדם לאחר דקה שתיים. אם חמש דקות, שבע דקות הוא לא היה נרגע אז הייתי מוציאה אותו ומחפשת מה חסר לו, ותמיד גיליתי מה, או שסתם היינו מבלים ביחד פרק זמן. אף פעם לא נתתי לו לצרוח ולצרוח כמו בתיאורים המזוויעים שלה. והוא לא ישן אתי וגם לא היה עלי כל היום.
אם הייתי נוסעת אתו למקום שלא הרגשתי בו בנוח, זה כמובן השפיע עליו ושנינו היינו לא רגועים.
אבל באופן כללי התקשורת בינינו הייתה מצויינת.
אחרי שקראתי את הספר ומישהי נתנה לי תחושה שאני לא בסדר, הקשר ביני ובין בני קצת נפגע, אבל באופן כללי אני יודעת שכשאני בתדר שלו הכל בינינו בסדר.
וספר, כל ספר, מקלקל את הטבעיות שביחסים.
אז אולי כשאני אתאושש אני אשוב לקרא בו, בינתיים היא מזכירה לי מחזירים בתשובה נלהבים מדי : אם לא תשמרו שבת תשרפו בגיהנום - אם לא תחזיקו את הילד כל היום תגדלו ילד אומלל וסובל.

תודה על כל התובנות
אני בדרך כלל באמת מחכה לראות מה התגובה שלה. לפעמים היא מסתכלת עלי כדי כאילו היא שואלת אותי: אני אמורה לבכות עכשיו?? ואז אם אני מחייכת אליה היא נרגעת. לעומת זאת בעלי ההיסטרי נוטה לנקוט בגישת ה"אוי ואבוי נפלת!!!" או לחלופין להצחיק אותה וה"לא קרה כלום" המתועב הזה
אנחנו בהחלט בגישות סותרות בעניין זה...

בנוסף לכל הדברים היפים שכתבו לך, בקשר לספר, מה שאני הבנתי בהקשר נחמה (ונראה לי שהבנתי נכון (-; ) הוא לא שאין מקום לנחמה, אלא, וזה עקרון שעובר כחוט השני לאורך כל הספר [b]לא פחות ולא יותר ממה שהתינוק מבקש וצריך[/b] . התינוקת זקוקה להכלה הגופנית הזאת, תני לה אותה. אבל בלי לעשות מהעניין יותר ממה שהוא. מה זה "ממה שהוא"? זה הילדה תחליט. לדעתי, את רק תחבקי.
יש הרבה מקום להכלה גופנית, כמו בסיפור של האשה שבעלה התפתל בין זרועותיה וייבב כתינוק כשלידלוף טיפלה בו, אבל היא היתה נינוחה ובעצמה לא היתה במצב של פאניקה, כי המטופל זקוק לדמות חזקה שתכיל את הכאב, ולא למישהו שבעצמו מפחד מהסיטואציה כי זה מפחיד כשהמישהו החזק גם בפאניקה. זה משדר, "אם אמא בפאניקה כנראה המצב באמת גרוע". אז מה לעשות? הילד בוכה או נפל, יש בהחלט מקום לקחת על הידיים אבל בלי לשפוט את עצמת הכאב, פשוט לקחת ולחבק, בשקט, בלי לומר כלום.
לדעתי, לא צריך להגיד, "אוי מסכנה, זה נורא" אבל גם לא "תראי, הנה ציפור" ובטח לא "לא קרה כלום". אני לא נוהגת אפילו להציע לינוק. אם הבת שלי (שנה וחצי) תבקש לינוק כתוצאה מ"תאונה" אני אתן לה, אבל לפעמים היא מפסיקה לבכות לבד תוך דקה אפילו בלי לבקש לינוק.

_אפשרות ב'
היא נופלת ונחבלת. את לא נבהלת. את ניגשת אליה מיד ומשהה את התגובה שלך לרגע קצר. מתבוננת בה._
אני תמיד מנסה לראות קודם מה התגובה של הבת שלי כשהיא נופלת.
לפעמים זה "נפלתי" לא מתרגש,
ואז אני עונה בהתאם (ראיתי. קומי. את צריכה עזרה? משהו בסגנון).
ולפעמים זה בכי - נפלתי, קיבלתי מכה, ואז ניגשת ומנחמת,
מנסה גם לא להיבהל בעצמי.
גם רמת הניחומים וכמותם קשורה בתגובה שלה - ברמת הבהלה והכאב.
הכל לפי הצורך

שרי,
ישנה משמעות גם למקום שממנו את בוחרת בפעולה שלך - לנחם או לא לנחם.

אם את בוחרת בפעולה באופן שרירותי - כי כך כתוב, או נאמר, או זו דעתך, הרי שאינך קשובה למה שקורה באותו הרגע.

לעומת זאת אם את מתבוננת במה שקורה ופועלת בצורה שתתן מענה לסיטואציה - הרי שיש לך הרבה יותר סיכוי לפעול בצורה שתתאים למה שקורה ברגע, למי שאת ולמי שהיא.

ועוד דוגמא: נאמר שבחרת לנחם את ביתך -

אפשרות א'
היא נופלת ונחבלת. את נבהלת. עולה בך פחד. את ניגשת אליה, מרימה אותה בבהלה. מיד מרעיפה עליה מילות ניחומים ומצפה ממנה להפסיק לבכות ולהתנחם.

אפשרות ב'
היא נופלת ונחבלת. את לא נבהלת. את ניגשת אליה מיד ומשהה את התגובה שלך לרגע קצר. מתבוננת בה. נמצאת לידה, אולי מניחה עליה יד. נותנת לה שהות להתארגן בעצמה. אולי לקום, אולי לשנות תנוחה. אם את רואה שהיא לא יכולה להסתדר בעצמה (כשאת ממש נמצאת לידה) את עוזרת לה לקום, מחבקת ומנחמת.

יש כאן שתי פעולות שבאות ממקום שונה אבל מבחוץ יכולות להראות אותו הדבר. וכמובן שהתיאור הוא סכמתי וחד-צדדי בכוונה, כדי להדגיש את מה שעומד מאחורי הדברים, ואילו במציאות ישנם אלפי גוונים ובני גוונים לכל התנהגות שלנו כהורים.

בקיצור - אין כאן מתכון. אין בהכרח נכון ולא נכון.
נכון שחשוב ה"מה", אבל באותה מידה מאד חשוב ה"איך".

מנסיוני, הילדים קמים וממשיכים רק אם הם מרגישים שיש להם כבר מספיק ניחומים. כלומר, זה משהו שמתפתח עם הגיל, בתנאי שכן מנחמים אותם שהם קטנים (אבל בלי לעשות מזה מלודרמה). כמובן שגם כשהם גדולים יכולים להיות זמנים שהם שוב יצטרכו ניחומים -- אם הם עייפים, חולים, מסתגלים לאח חדש, וכדומה.

את צודקת סמדר, הספר לא אמור להיות מדריך של "עשה ואל תעשה" אלא יותר גישה ועקרון כללי שאפשר לנסות ליישם בחיינו כפי שנראה לכל אחד מאיתנו.
פשוט לידלוף כתבה באריכות על הנושא של הזדקקות כפייתית לניחומים בעת מכאוב או מחלה בחברה המערבית, ודווקא התחברתי לזה - אני חושבת שאנחנו "מכורים" לרחמים - רחמים מצד אחרים ורחמים עצמיים - וזה נובע מצורך ומחסור בטיפול אימהי.
הייתי רוצה לעזור לתינוקת שלי לא להזדקק כל כך לניחומים האלה, כפי שלידלוף מתארת את בני היקוואנה, אשר אינם מתעכבים יותר מידי לנחם תינוק שנחבל אלא מצפים ממנו לקום ולחזור לעצמו.

[u]אני חושבת שזה יצר מצב שהיא "מפונקת" ותלותית בכל פעם שקצת לא נוח לה.[/u]
בת שנה, אמרת?
יש לה כל הלגיטימציה להיות מפונקת ותלותית בגיל המופלג הזה. כמה שיותר עכשיו -- כמה שפחות אחר כך. אם היא נפלה ונחבלה, וגם כאבה או נבהלה -- לחבק ולנחם זו התגובה הכי טבעית, הגיונית וסבירה בעולם (אלא אם כן את חושבת שהיא צריכה "לפרוק בכי" -- ראי דף [po]התינוק יודע[/po]). כמובן, כשזה באמת לחבק ולנחם, כמו שאני מאמינה שאתם אכן עושים, ולא להיכנס ללופ היסטרי. לידלוף או לא לידלוף.


[u]היא לא נישאה על הידיים בחודשים הראשונים[/u]
חבל, כי זה מאד כיף לשאת על הידיים בחודשים האלה (ואפשר גם מנשא, לא חייבים בידיים חשופות). חבל, אבל ממש לא אסון. תעשי את זה בילד הבא. ממה שאת כותבת יש רושם שקראת ספר הדרכה להורים שאומר "תעשו ככה ואל תעשו ככה". לא נשאתם על הידיים יש לכם נון בסעיף נשיאה על הידיים. זה כבר לא "רצף" ולא בסדר.
נשבעת בזאת שגם אני קראתי את עקרון הרצף. האם קראנו שני ספרים שונים?

שאלה למנוסות יותר ממני...
רק לאחרונה קראתי את עקרון הרצף, הבת שלי כבר בת שנה והיא לא נישאה על הידיים בחודשים הראשונים (אם כי מעולם לא הושארה לצווח במיטתה כפי שלידלוף תיארה בספרה את התינוקות המערביים..). לעומת זאת, היא כן גודלה בלי חיתולים, ואני מרשה לה לזלול חול, אבנים וכו ולחקור את העולם ללא הפרעות מיותרות מצידי (בניסיון לא למרכז אותה).
מה שכן, תיד כשהיא נפלה ונחבלה אני ובעלי ישר הרמנו אותה ונתנו לה המון חיבוקים וניחומים ואני חושבת שזה יצר מצב שהיא "מפונקת" ותלותית בכל פעם שקצת לא נוח לה. האם יש דרך "לתקן" את ההתניה הזאת שיצרנו לה? ניסינו לא להרים אותה על כל פיפס אבל היא רק צורחת יותר...
יש רעיונות?

מרגישה בדיוק אותו הדבר. אנחנו צריכות להקים איזו קהילה חדשה של שבטיות באיזשהו מקום נידח...(-:

ממש לא. גם אני מרגישה בדיוק ככה אבל אין לי כח לכתוב... @}

מאז שהפכתי אמא אני מרגישה עד כמה העולם שלנו מעוות ולא הגיוני. כשיש ילד קטן שהצרכים שלו ברורים והגיוניים אני מוצאת עד כמה מסובך לי למצוא לו את פתרונות הפשוטים ביותר בסביבה היומית שלו. למשל לשחק בטבע(סביבה עירונית מדי). למשל ללכת הצידה ולעשות פיפי ולחזור (יש מכנסיים) למשל להתבונן בהתנהגות של ילדים ואנשים אחרים (החיים בבתים ולא בשבט) וכן הלאה. אני ממש מתעצבת מכך שהתרחקנו כל כך מהמקום הטבעי והפשוט שאולי גם מכונה רצף. נסיונות לחזור שוב אל אותו הרצף נתקלים בקשיים רבים ובתהיות רבות לאור דרך החיים העכשוית שלי.
מצד שני- האם יש לי רצון לעבור ולגור בקבוצה שבטית שמקיימת את עצמה ולהתעלם מכל נושא הקידמה?
יש לי תחושה שאנחנו חיים בזמן מסוים מאד של התפתחות טכנולוגית שמצריכה איזו הבנה חדשה לגבי גידול ילדים. הרבה אנשים פועלים על פי עקרון הרצף אבל אצלי ההתנגשויות הרבות עם אורך החיים המודרני מעוררות מחשבה על כך שחייבת להיות דרך חדשה אחרת. אני למשל לא מרגישה שהפתרון הנכון לי הוא חינוך ביתי, יחד עם זאת החינוך בגן גם נראה לי בעייתי. לתחושתי יצירת קבוצה שבטית היא פתרון אבל זה כנראה כמעט ולא אפשרי בחברה כל כך אינדוידואלית.
אני נשמעת הזויה קצת, לא?

מסכימה איתך, אום @}

[u]ואני לא חושבת שההפך מאמא קרייריסטית זה אמא שויתרה על עצמה למען הילדים, בהרבה מקרים האמא "מוותרת" על הקריירה יותר למען עצמה ואושרה מאשר למען הילדים שרק מרוויחים מההפקר.[/u]
נכון מאוד! והייתי מוסיפה שהזמן שהילדים רכים וזקוקים לנו קרוב הוא כמה שנים ואח"כ אפשר לפנות זמן ל"מימוש עצמי" (במרחאות כי אני כ"כ מרגישה מימוש עצמי בבית).

גלית, תודה שענית במקומי :-)

אני אענה במקום חגית
את לא מזניחה אותו, בזמן שאת לא איתו הוא עם אבא שלו כך שהרצף ממשיך
עקרון הרצף לא אומר רק אמא כל הזמן עם התינוק, להפך, זה אומר שבט שלם שמגדל תינוק בצורה הכי טובה שיש שזה אומר נשיאה תמידית על הידים עד הגיל שבו התינוק מתחיל לזחול ולגלות עולם, זמינות בלתי פוסקת של כמה דמויות קבועות שמסוגלות לעסוק בענינהם אבל בו זמנית להעניק לתינוק יחס וטיפול. והכי חשוב שההורים כן ידאגו לעצמם ולחייהם אבל לא על חשבון הילד כך שהילד יכול להיות נוכח כשההורים עובדים ויהיה שותף לחייהם ולא מנותק מהם במשך רוב היום.

ואני לא חושבת שההפך מאמא קרייריסטית זה אמא שויתרה על עצמה למען הילדים, בהרבה מקרים האמא "מוותרת" על הקריירה יותר למען עצמה ואושרה מאשר למען הילדים שרק מרוויחים מההפקר.

חגית, מצד אחד אני מתחברת למה שכתבת, אך קשה לי עם המשפט
[u]העובדה שמה שחשוב כיום לבני האדם זה מיצוי הפוטנציאל האישי שלהם על חשבון גידול הילדים שלהם בצורה בריאה היא חוסר הבנה גדול לעובדה שהזמן על כדוה"א עובר לכ"א מאיתנו מהר מאוד ואם אנחנו מביאים חוליות חדשות בשרשרת אנחנו מתחייבים ליצור חוליות חזקות - אחרת המין שלנו ישתנה ויתכלה.[/u]
אני לומדת באוניברסיטה 3 פעמים בשבוע ובעלי נשאר עם התינוק שלנו, בן 10 חודשים. האם אני "מזניחה" אותו, לפי מה שאת מתארת? האם האמא צריכה לוותר לחלוטין על החיים האישיים שלה בשביל המשפחה? אני חושבת שאמא מאושרת שמגשימה את עצמה יכולה לתרום הרבה יותר למשפחה מאשר אמא שמרגישה ש"וויתרה" בשביל הילדים.

אהבתי את מה שכתבת

אני כבר מבקשת לציין שמותר לא לחשוב כמוני אבל:

כמה שאני שומעת יותר ויותר חדשות אני מגיעה למסקנה העצובה שההתרחקות מעקרון הרצף מביאה כלייה על המין שלנו.

לדעתי, העובדה שאחוז כ"כ גבוה של בני אדם מטופלים בתרופות הרגעה ונוגדי דיכאון, העובדה שיש כ"כ הרבה אלימות וחוסר חמלה בעולם נובעת מההתרחקות מעקרון הרצף.

העובדה שמה שחשוב כיום לבני האדם זה מיצוי הפוטנציאל האישי שלהם על חשבון גידול הילדים שלהם בצורה בריאה היא חוסר הבנה גדול לעובדה שהזמן על כדוה"א עובר לכ"א מאיתנו מהר מאוד ואם אנחנו מביאים חוליות חדשות בשרשרת אנחנו [b]מתחייבים[/b] ליצור חוליות חזקות - אחרת המין שלנו ישתנה ויתכלה.

וזה נראה לי כמו מדרון תלול שאי-אפשר לטפס ממנו ויש מעט מאוד שבאמת בונים חוליות חדשות חזקות ובריאות והרוב פשוט לא מבינים את גודל האחריות שחלה עליהם ובחדשות הדברים מדברים בעד עצמם.
בני אדם נהפכו להיות [b]חומר[/b] נוסף על כדוה"א.

איך רק כ"כ מעט אנשים רואים את ההקשר????

(בסדר, יש גם התחממות והתפוצצות אוכלוסין - ובכל זאת, )

תחילה משהו אישי. לפני כמה שנים קראתי את הספר ומאוד התרשמתי: היו מייד דברים שנראו לי מוכרים מאוד, מובנים מאליהם. היו שם דברים ששמחתי לקרוא משום שניסחו לי בצורה מפורשת רעיונות שהיו אצלי עדיין בשלב הגיבוש. ועכשיו אני לא זוכרת בדיוק, אבל קרוב לוודאי שלא כל משפט ומילה הדהדו בתוכי, וזה בסדר. לקחתי משם מה שהתאים לי, זה חיזק אצלי מה שכבר ידעתי ובוודאי למדתי גם דברים חדשים (כבר לא זוכרת בדיוק את כל התהליך, זה קרה כאמור לפני שנים). מכל מקום, אני מחשיבה את הספר כספר שהשפיע עליי לטובה, ואני בהחלט מושפעת ממנו בצורות שונות.

[u]אצל הרבה אנשים המוצא הזמין ביותר הוא [b]רגשות אשמה[/b] ואני חוששת שג'ין לידלוף לא התמודדה עם [b]ההשלכות המלאות של קריאה מערבית[/b]. כנראה [b]אין מנוס[/b] מהתמודדות שיש בה גם תסכול, פחד, תחושות חוסר אונים, בלבול.[/u]
נראה לי שלידלוף פשוט כתבה מה שהיא ראתה ומה שהיא חשבה שהיא ראתה (לידלוף, כמו כל שאר בני האדם, יכולה לראות רק דרך המשקפיים שלה). אני לא משוכנעת שאישה מהיקואנה רואה כך את חייה. מכל מקום, יש לנו את התיאורים של לידלוף, את הדעות שלה.

אני יכולה להעיד רק על עצמי: הקריאה בספר וההשפעה שלו עליי לא היתה קשורה ברגשות אשמה, בתסכול, בפחד וכו' וכו'. לקחתי מהספר מה שנראה לי, הושפעתי ממנו במה שהושפעתי, ומה שלא נראה לי - לא לקחתי. ברור לי ש
א) הרבה ממה שהיא מספרת הוא סובייקטיבי ומושפע מדרך ראייתה הסובייקטיבית (את זה אני כותבת לא כביקורת. אותו הדבר בדיוק אני יכולה לומר על כל אדם)
ב) מכאן, שמה שיש לנו הוא דיווח של סטודנטית מערבית על איך חיי היאקואנה נראו לה. אני מניחה (זו הנחה, לא עובדה), שיש עניינים שהיא לא שמה לב אליהם, או לא הבינה, או שלא סיפרו לה (למשל, אם יש להם טקסים דתיים סודיים, אני מניחה שלא סיפרו לה עליהם או לא הכל).
ג) וגם אם ניקח את כל מה שכתבה כדיווח אחד לאחד של חיי היקואנה, אז מה? אני חיה בעולם המערבי ונהנית מהיתרונות הרבים שלו, ומבינה שאי אפשר להעתיק אחד לאחד מה שמתאים לחיי שבט אינדיאני שחי חיים אחרים לגמרי משלי.

ולכן, אני לא מבינה את עניין רגשי האשמה: אני לא מצפה מעצמי לחיות כמו השבט האינדיאני, מבנה המשפחה שלי שונה משלהם, המבנה החברתי שלי שונה משלהם, ויש עוד כל כך הרבה גורמים ששונים משלהם. נראה לי שמהספר כדאי ללמוד כמה אמיתות כלליות: למשל, שתינוקות וילדים\ות זקוקים להמוווווווווווווון מגע, קשר, קרבה פיזית, נוכחות הורית וכו' וכו', שלא כדאי להפריד בין התינוקות לבין הבוגרים\ות וכל מה שנובע מכך.

זאת ועוד: לידלוף יכלה לכתוב רק מה שמעניין את לידלוף. איך היא יכלה לחזות מה שאנשים אחרים ירגישו ויחשבו? והשאלה אם זה בכלל צריך לעניין אותה מראש. השאלה הם היא לא היתה צריכה לכתוב את השקפותיה מחשש שיהיו כאלו שיקחו זאת למקום של יסורי מצפון. וגם המונח [u]קריאה מערבית_ הוא מכליל - האם יש רק _קריאה מערבית[/u] אחת? ומה זה בכלל? אני יכולה להביא את עצמי כדוגמה: גם אני אישה מערבית, וכאמור הספר עורר בי מחשבות ושמחה, ולא ייסורי מצפון, סבל וכו'.

ויש לי עוד הרבה מה לכתוב על כל הנושא של ייסורי מצפון, אבל אולי זה חורג מנושא הדף.אסתפק בכך שאצטט את דבריה של בשמת בדף ששמו אומר הכל: [po]ערכים אידאולוגיה ורגשי אשמה[/po]
_אני מציעה לכל אחד ואחת מאיתנו [b]להתייצב מאחורי המעשים שלנו, מאחורי הערכים שלנו, מאחורי הבחירות שלנו[/b].
גם כשהמעשים לא נכונים בעינינו, הם באו מאיתנו, ויש לזה סיבה. זה מעיד עלינו משהו._
ואני מוסיפה: והם היו גם נכונים בשעתם, או נראו לנו נכונים בשעתם.

Yequana
יֶ-קוּ-אַ-נָה

דבש תודה. מאד מעניין מה שכתבת.

[u]עקרון הרצף הוא לא שיטה לגידול ילדים[/u]
אגב, זה גם לא "עיקרון". תרגום הולם יותר בעיני הוא "גישת הרצף". גישה, ממש כך :-)
התרגום המילולי לגמרי הוא "קונספט הרצף".
the continum consept
אולי אני טועה, אבל לי נראה שהתרגום העברי של השם חוטא למסר של הספר עצמו...
להורים (ושאר בני האדם) בשבט היאקונה אין עקרונות, יש להם גישה לרצף, שלנו אין. הספר הוא פתח הגישה שלנו ל [b]התבוננות[/b] ברצף [b]שאין לנו[/b] .
יותר נכון להצצה פצפוצנת, אולי קטנה מידי, לאורח חיים שלסכם אותו ב"להניק לפי דרישה לפחות שנתיים, להחזיק על הידיים או במנשא, לישון עם התינוקות" עם קצת תיבול של "לא למרכז, ללכת למפגשים, לחנך את עצמי", זה פשוט לא זה.
לצערי, הרב מאוד, אצל הרבה אנשים המוצא הזמין ביותר הוא רגשות אשמה ואני חוששת שג'ין לידלוף לא התמודדה עם ההשלכות המלאות של קריאה מערבית. כנראה אין מנוס מהתמודדות שיש בה גם תסכול, פחד, תחושות חוסר אונים, בלבול... העניין הוא שהורים שגדלו ברצף אחר מהרצף היאקוני, קוראים את הספר ומנסים לחקות התנהגויות יאקוניות, כאילו הם מכירים אותן.
יאקוניות (נשים שנולדו ובגרו כל חייהן במסגרת חברתית וסביבתית של שבט היאקונה) נושאות תינוקות עליהן, מילדות. תנוחת הגב, היציבה, השרירים שמעורבים, מוכרים להן עוד מאז שהן עצמן נישאו על אמהותיהן והשעות הרבות של נשיאת תינוקות מילדות. כמובן הן גם זוכות לתמיכה קהילתית ברורה מאליה בהריון, בלידה ובאמהות.
הן גם צפו, שמעו, שמעו סיפורים, נכחו, בלידות רבות, יש סביבן נשים מניקות מאז שהן נוצרו ברחם אימם, שזכתה לאותו אורח חיים לפני ביתה, כמו גם אמה וכמו כמה מאות או אלפי דורות.
החוויה הראשונית שלי בקריאת הספר היתה התפעמות עצומה. מותר לי לקרוא על דברים כאלו בספר שנהיה רב מכר.
הנה, זה באמת קורה, זה באמת קרה, לא תמיד זה כמו אצלי במציאות, אפילו יש אחרת, ממש היום (?). אישה אחת ראתה בעיניים שלה דברים שקורים ביבשת רחוקה והיא מספרת לי |רעיון| איזה כיף לי :-)
הסיפורים על שבטים אינם שמועות מופרכות, זו מציאות יומיומית של לפחות כמה עשרות בני אדם בעולם.
ברור לי לחלוטין שהמציאות שלי היא אחרת בכל-כך הרבה מובנים שאני יכולה באותה מידה לקרוא את הספר כאילו המתרחש הוא על כוכב לכת אחר משלי.
ברור לי. נולדתי למציאות שלי וזה מה יש לי. "המסקנה" שלי מהספר, היא שהדבר הכי חשוב לקראת לידה וגידול תינוק (וכנראה בכלל בחיים), הוא להיות בקשר אישי עקבי רציף עם נשים מנוסות, אוהבות, תומכות [b]עבורי[/b] . את הפרטים הטכניים בעיקרם של כל הדברים הרבים שאני כן יכולה לעשות, אפילו בקלות, בכיף, באהבה לתהליך כולו, הן כבר יעזרו לי לבסס.
הרבה ספרים ש"שמעתי" עליהם לראשונה כאן, עוזרים לי מאוד, להבין "מה לא בסדר אצלי" מתוך הבנה ש"אצלי" זה תכל'ס "במציאות ההזויה למדי שנולדתי ובגרתי עמוק בנבכיה".
המשותף הודאי למציאות שלי ולשל יאקונה אחותי, היא שאני לא יכולה לבד, גם אם יש לי טעם משובח בבחירת ספרים :-)

חמותי כשהיתה משגיחה על הבת שלי בערך בגילאים שנה עד שנה ו7 חודשים, תמיד היתה מספרת כשחזרנו איך היא ישבה איתה על הספה כל הזמן כדי שלא תיפול....
פעם אחת הן הלכנו לג'ימבורי בקניון וישבו על הספסל והסתכלו על הילדים איזה חצי שעה.
אני לא מבינה איך היא הצליחה בכלל להושיב אותה לכל כך הרבה זמן:-)
(עכשיו כשאני כותבת את זה זה לא כל כך מצחיק אבל אני בטוחה שלא היה שימוש בכח אז אני מניחה שהיא פשוט שיעשעה אותה כל הזמן הזה..)

מצטרפת לדברי קרוטונית. אני, למשל כולי נרעדת כשביתי בת ה-10 חודשים מתחילה לעלות בגרם מדרגות שמגיע עד השמים...אבל אז אני רואה איך מתנהלות אמהות אחרות (שלא לדבר על רמת האבטחה שאמא שלי היתה מצפה שאנהג בילדה) ומבינה שבכל זאת אני מאפשרת לה המון.

[u]שגם אם מנסים, ואני חושבת שבהחלט צריך לנסות, זה אף פעם לא יהיה כמו אצלם, ומה לעשות - יש אנשים שזה קצת שובר אותם...[/u]
פססססט....
בהלך הרוח הזה, כדאי לך לבלות קצת זמן עם אמהות שהן מיינסטרים [b]לחלוטין[/b] או לחלופין רחוקות מאוד מדרכך. יש לי הרגשה שאחרי הבילוי הזה תראי את חצי הכוס המלא ותברכי גם על "הישגים" קטנים שלך בדרך שבחרת :-P נו, אז לא נתת לילד לשחק עם סכין חדה כל היום, אבל כן נתת לשחק עם סכין קהה במשך רבע שעה, ולהתנסות בחיתוך ומריחה על לחם. זה כבר משהו בהשוואה לשלל האיסורים הנהוגים בתחום הזה ברוב המיינסטרימי.

לא הולך לי עם ההבעות - ה-Y הייתה אמורה להיות יד...

שמחתי להשכיל לגבי מה שחשבתי שהוא חוסר התייחסות לתינוקות... [Y]

שכתבתי "האשליה שהספר מכר" התכוונתי לאנשים כמוני, צעירים ומתלהבים, שהספר מאוד מאוד דיבר אליהם, ומיד מתחילים לפנטז על העולם המאושר שלידלוף מתארת. זה באמת קרוב לאושר מתמשך מה שהיא מתארת שם.
אבל כאן במערב, אני חושבת, קשה להגיע לרוב הדברים שהיא דיברה עליהם. יש כל כך הרבה מחסומים פסיכולוגיים (למשל לתת להם לשחק לבד עם עצמים חדים,סכינים וכו', למשל ההקשבה לנושא עשיית הצרכים), שגם אם מנסים, ואני חושבת שבהחלט צריך לנסות, זה אף פעם לא יהיה כמו אצלם, ומה לעשות - יש אנשים שזה קצת שובר אותם...
ואני לא אומרת שבגלל זה אני אפסיק לקחת את התינוק שלי במנשא, או על הידיים, או אשים לו חיתול, אלא שפשוט אני אישית, ואולי עוד אמהות כמוני, צריכה לקחת קצת פרופורציות בנוגע לספר (אם הן היו מעוותות מההתחלה).
הספר והניסיון לחיות כמה שיותר ברוחו הוציאו ממני את הפרפקציוניסטית שחשבתי שהרגעתי... טוב, חזרה לקבוצת הגמילה :-)

דרך אגב, תינוקות אכן בוכים פחות כשהם על הידיים. זו עובדה שגם כל אמא מיינסטרימית יודעת. היום רוב האמהות, גם המיינסטרימיות, חושבות שראוי לחסוך מתינוק בכי, אבל כשהספר יצא בשנות ה70 כנראה שאמרו לאימהות שזה בסדר שהתינוק בוכה, וזהו הדבר שנגדו יצאה לידלוף. הנה, חברתי המיינסטרימית, שכה נבהלתי מהאופן אליו התייחסה לתינוקה שנולד לא מזמן (וכתבתי על כך ב: [po]חברים במיין סטרים[/po]) סיפרה לי השבוע ששמה לב שלתינוק יש בכי מסויים שכשלוקחים אותו על הידיים מתחלף בחיוך. "הוא לא היה צריך שום דבר, רק פינוק" ובעצם עשה על אמא מניפולציה. אז באה לידלוף ואומרת לאמא כזאת שהדבר שהיא קוראת לו "פינוק" הוא [b]צורך מולד[/b] של התינוק. אז אם האמא הזאת היתה מבינה את זה לפני חודשיים, כשניסתה "לעשות בית-ספר" לתינוק, היה נחסך הרבה בכי גם לה וגם לתינוק. אבל הנה, היא הבינה בדרך הקשה את מה שלידלוף אמרה והוא אמת צרופה, שתינוקות אכן רוצים להיות על הידיים.

פידג'ט, חס וחלילה, לא התכוונתי שאת הקטנונית אלא אני...

אני גם לא חושבת שהספר בא למכור אשליות. הוא בא לומר למה תינוקות זקוקים (לתפיסתה של לידלוף). אז אם התינוק כן בוכה למרות שבספר נרמז לנו שאם רק הוא יהיה על הידיים כל הזמן הוא לא יבכה, זה עוד לא אומר שכל נושא הנשיאה מיותר. עדיין זה מועיל מאוד גם בהווה וגם לטווח רחוק, גם לתינוק [b]וגם לאמא[/b] . כל הדברים שאמרה, לטעמי תקפים, אפילו אם התינוק בוכה.

[u]להתפכח מהאשליה שהספר מכר[/u]
הספר לא מכר שום אשליה כזאת.
אולי אנשים שקראו את הספר, לא הבינו אותו וכתבו עליו שטויות מכרו את האשלייה הזאת. אבל הספר רק בא לתת תובנות על החיים שהיו צריכים להיות לנו, ולא קיבלנו.


[u]אלא לחוסר ההתייחסות שלהם לתינוק המת[/u]
זה גם היה סגנון תרבותי מקובל בהתייחסות למוות באירופה במשך כמה מאות שנים. זה לא בהכרח אומר משהו על מה שמרגישים בלב. זה כן עניין תרבותי, וכן יש לו קשר ישיר לכמות התמותה. תקראי למשל את הספר "הלב", אבל הפעם תנסי לשים לב כמה מוות יש שם. של הורים, של ילדים, של תינוקות, של שכנים, של בני העיר. זה ייתן לך מושג, וזה בסך הכל מסוף המאה ה-19.

[u]ומותו של התינוק היה לא מורגש. לא בכו עליו, לא ערכו טקס, כלום. זה גרם לי להתפכח אפילו יותר מפנטזיית עקרון הרצף.[/u]
ניחוש: אני מניחה שזה פשוט מנגנון הגנה - כשתמותת התינוקות גבוהה, כשלכל יולדת מן הסתם מת לפחות תינוק אחד או יותר במהלך חייה (ועוד תינוקות סביבה מתים במשפחה המורחבת), היא לא יכולה להרשות לעצמה להיכנס לאבל עמוק של חודשים ושנים על כל תינוק. וזה לדעתי כן עניין תרבותי, שנוצר בתחילה כמנגנון פסיכולוגי אישי, אבל מקבל חיזוק חיצוני קולקטיבי כי המאורעות האלה שכיחים.

מסכימה שעקרון הרצף הוא לא שיטה לגידול ילדים.
מה לעשות שאני, בעוונותי, התלהבתי מאוד והתחלתי לבנות מגדלים באויר על האוטופיה הקטנה שתתרחש אצלי בבית. אני בטוחה שאני לא לבד.
ובגלל זה אני מרגישה שהייתי צריכה להתפכח מהאשליה שהספר מכר, כי מה לעשות, אפילו אם נחיה את חיינו הכי הכי קרוב שאפשר למה שלידלוף מתארת - זה לא זה. אנחנו כאן במערב, עם הטכנולוגיה והמכונות והאנשים השונים והחברה השונה.

ובעניין האי דיוקים - אני לא מתקטננת כי אני לא זוכרת בדיוק אם השבט היה באפריקה או באמריקה. כך או כך האנקדוטה שסיפרתי לא הייתה ממש קשורה לאיזה שבט זה היה בדיוק, אלא לחוסר ההתייחסות שלהם לתינוק המת. אני הרגשתי שזה אמר הרבה לגבי ההתייחסות שלהם לתינוקות.

חשבתי הרבה על המירכוז של הבכור בחברה המערבית...נראה לי שזה מין תהליך כזה שרובנו עוברות עם הילד הראשון ולא ממש אפשר להמנע ממנו אז אולי פשוט לקבל אותו ולהנות מזה...(-: עם ילד אחד בבית כשרובנו לראשונה לא עובדות ופתאום יש המון זמן פנוי (לא תמיד זה נראה ככה...אולי רק כשיש עוד תינוק אפשר להבין כמה הרבה זמן בעצם היה..) ומצד שני אין שבט ...אז יש בדידות. אז זה די ברור שהכל סביב התינוק. אבל אני מרגישה עם השניה (עכשיו 8 חודשים) שלמרות שיש קשיים לפחות היא לא ממרוכזת...יש משהו הרבה יותר טבעי בגידול שלה.(יש לה אח בן 4 בבית כל הזמן. שבט עדיין אין...)
אני מאמינה שהנשמה של הילד בוחרת את המקום שלה במשפחה כדי לעבור בדיוק את מה שהיא צריכה...
ואת הקשיים שרובנו עוברות עם הבכור/ה -מי שבוחרת להשאר בבית עם הילדים- נראה לי אין מנוס מלעבור...p-:
(לא דוקא קשיים אבל כל מיני התלבטויות כמו שנכתבו כאן למעלה...)

[u]ג'ין לידלוף לא אומרת שאין תקשורת עם התינוקת אלא שאין תקשורת יותר ממה שהתינוק זקוק וזה הבדל גדול בעיני. התינוק הוא זה שיוזם את האינטראקציה וזוכה ליחס לו הוא זקוק.[/u]
מסכימה.

מהתקשורת שסביב ה"בלי חיתולים" אני לומדת את התקשורת הבלתי מילולית. סליחה עם זה נשמע פלצני...אבל הילדים לומדים ושומעים הרבה מעבר למילים, הם קוראים ומרגישים אותנו כל הזמן. ככל שהם גדלים הם נעשים יותר ויותר תלויים בתקשורת המילולית ואצל רובנו המבוגרים כבר שכחנו שיש תקשורת לא מילולית...ואז באים התינוקות ומזכירים לנו...

[u]הוא תיאר מחלה שתקפה שבט באפריקה (אני די בטוחה שזה היה הסנמה, השבט השכן ליאקוונה).[/u]
ואם כבר להיות קטנוניים אז אם מה שתיארת התרחש באפריקה, אז כמובן שלא מדובר בסנמה או ביקואנה כי אלו כזכור שבטים אינדיאנים באמריקה.

ובהזדמנות שאני קטנונית גם רציתי לחדד את הנקודה של האינטראקציה עם התינוק. לא נראה לי שהכוונה היא בחיים-אף-פעם-גם-אם-נורא-רוצים, לא לדבר עם התינוק. לדעתי הכוונה היא, היי בענייניך ותני תשומת לב ישירה באותה מידה שהיית מעניקה לכל אדם ולא באופן יוצא דופן (כמובן שבשביל שזה יתקיים צריך לפגוש ביום נתון עוד אנשים חוץ מהתינוק וזה מחזיר אותנו לנושא החברה). אני זוכרת שאחותי חזרה מקורס הכנה ללידה שבו אמרו להם שכשמניקים צריך להקדיש את כל תשומת הלב לתינוק ולא לדבר בטלפון באותו זמן ועדיף לדבר אליו ולשיר לו באותו זמן. ניסיתי לעשות את זה פעם פעמיים אחרי שנולדה ביתי וזה פשוט הרגיש לי מטומטם. ממש ממש לא היה לי מה להגיד לה בזמן ההנקה. בכלל בתקופה ההיא לא היה לי מה להגיד לה בכלל. ככל שהיא גדלה אני מרגישה יותר צורך להגיד לה מה אנחנו הולכות לעשות עכשו (מקלחת, לישון, לבקר את סבא וכו') כי אני רוצה שהיא תדע מה הולך לקרות איתה כפי שכל בנאדם היה רוצה, כי עכשו כשהיא כמעט בת שנה זה רלונטי לה. טוב, בעצם כשהיתה מאוד קטנה דברים שעושים [b]לה[/b] אמרתי כבר אז (כמו מקלחת) אבל דברים שאליהם היא רק מתלווה (למשל אם הולכים עכשו לסבא או לשכנה מאחורה) זה לא היה חשוב לה בחודשי חייה הראשונים. אבל כשאני מדברת איתה [b]המטרה היא לדבר אליה ולא ללמד אותה לדבר[/b] . אם המטרה בביצוע פעולה מסויימת היא לא הפעולה עצמה אלא ללמד את התינוק אז זה יוצא מזוייף ושכרו יוצא בהפסדו כי בעצם לא עשינו את הדבר עצמו והדוגמא שנתנו היא רק חיקוי לדבר האמיתי. אני מובנת?
גם אני שונאת את כל ה"איך עושה פרה". נראה לי פשוט לא נכון. למה זה כ"כ חשוב שהיא תדע איך עושה פרה? חוץ מזה, איך באמת עושה פרה? האם היא עושה "מו"? לא. כמובן שלא. "מו" הוא איזשהו תרגום לעיברית של אותו הקול הלא אנושי שעושה פרה. מה שמקטין עוד יותר את הצורך בללמד איך עושה פרה. למען האמת בעיני גם מיותר להפנות את תשומת לב התינוק לכך שהפרה משמיעה קול מסויים, שכן, בכך אני מכוונת אותו להפנות את תשומת ליבו לפאן מאוד מסויים בהוויה של הפרה שסוגר אותו, הפתוח, לקליטת של היבטים שונים ומשונים של הפרה שאני המרובעת לא יודעת לשים לב אליהם. אפשר לראות למה אני מתכוונת ביום אחד בלויית תינוק. למשל, החיבה שלהם דוקא לפיתקית שעל הצעצוע ולא לצעצוע עצמו. התינוק משוחרר מדעות קדומות ומאוד לא הייתי רוצה להלביש עליו דעות קדומות שלי, המקולקלת. נכון, יש לזה מחיר מסויים. התינוק עלול לצאת מחוץ למיין סטרים. ואגב זה, שמעתי שבמבחני טיפת חלב של גיל שנה צריך לדעת להצביע על האף, האם נכון? כי אם כן, אנחנו כבר צריכים להתחיל להתכונן (-; .

[u]גם לי בהתחלה הייתה את פנטזיית "התינוק לא יבכה כי אני מגדלת לפי עקרון הרצף". אח"כ התפכחתי.[/u]
שמתי לב, שעקרון הרצף נתון לפרשנויות שונות (למשל בדיון הזה) ולמעשה אין דבר כזה לגדל עפ"י עקרון הרצף, אלא לגדל עפ"י הפרשנות שלי את עקרון הרצף. עקרון הרצף הוא לא שיטה לגידול ילדים.

[u]זה לא אותו דבר כמו לשיר ולדבר אל התינוק כל היום, שזה מעבר למה שהוא צריך וחוסם לו התנסויות לבד וגם מספק לו אשליה שהוא מרכז העולם[/u]
לא רק אלה - זה גם נותן לו תמונה מעוותת על עולם המבוגרים. לשיר כל היום "רוץ בן סוסי" (ואלוהים יודע שעשיתי את זה הרבה, לצערי) פשוט נותן תמונה לא נכונה של עולמו של המבוגר, והלא אותו עולם הוא מה שהילד רוצה ללמוד יותר מכל. זה כמו מישהו מאנגליה שרוצה ללמוד צרפתית, אבל כל הצרפתים מתעקשים לדבר אליו באנגלית רצוצה.

[u]התינוק הוא זה שיוזם את האינטראקציה וזוכה ליחס לו הוא זקוק. זה לא אותו דבר כמו לשיר ולדבר אל התינוק כל היום, שזה מעבר למה שהוא צריך וחוסם לו התנסויות לבד וגם מספק לו אשליה שהוא מרכז העולם,[/u]
מסכימה.
לי באופן אישי זה מרגיש מאד נכון להעניק לה תשומת לב בצורה מבוקרת,
ובעיקר על פי צרכיה. כשהיתה ממש תינוקת, הרגשתי שהיא בקושי בקושי צריכה ממני תשומת לב -
בעיקר טיפול, קירבה פיזית והרבה אהבה.
גם היום כשהיא כבר בת שנה וחודשיים (אללה איסטור איך הזמן טס),
זה מרגיש לי מאד טבעי שהיא משחקת איפשהוא בשדה הראיה שלי, ואני עסוקה בדברים אחרים.
כשאני מרגישה שיש צורך בתשומת לב ישירה - אני נענית. וגם זה הרבה פעמים תוצאה של עייפות או רעב,
או הרגשה פיזית לא טובה.
בקיצור, מה שאני מנסה לומר זה שהתיאור של לידולף נשמע לי מאד טבעי:
התינוק הוא חלק אינטגרלי מחברה הטרוגנית ורב גילית.
יש לו צורך להמצא עם וליד מבוגרים אבל [b]לא במרכז תשומת הלב[/b]
זו נקודה חשובה מאד בעיני.
אני מרגישה שעם כל הנסיונות, עדיין הילדה שלי עומדת קצת יותר מדי במרכז תשומת הלב,
בעיקר בקרב משפחה מורחבת ובחברתם - אבל כנראה שזה בלתי נמנע.
מה לעשות, בת ראשונה, נכדה ראשונה, אחיינית ראשונה...

[u]רוב המחקרים שאני קראתי סביב הנושא מצביעים על כך שהמוח של התינוק מתפתח במשחק ובדיבור אליו[/u]
טוב, אני לא צריכה מחקר בשביל זה, זה פשוט נשמע הגיוני.
אבל דרך טבעית להתפתחות כזאת נראית לי בדיוק מה שתיארתי: הילד נלווה לחיי היומיום.
לשבת ולעשות לו כל היום "איך עושה פרה" נראה לי קצת פחות מוצלח
(לא שאנחנו לא עושים גם את זה...
אבל כשאנחנו כבר זוכים לראות פרה, ואני אומרת "תראי, הנה פרה, בואי נשמע איך היא גועה" וכו'
זה נראה לי מוצלח הרבה יותר).
יצא קצת עקום, מקווה שהובנתי

תיראי מה זה, בכלל גלשתי בדף אחר ומצאתי ציטוט של [po]נוסעת סמויה[/po] מצטטת את יונת מצטטת את ז'אן פייז'ה: [u]"בכל פעם שאנו מלמדים את הילד דבר-מה, אנו מונעים ממנו את האפשרות להמציא אותו." (ז'אן פיאז'ה , בדף של יונת).[/u]
תזמורת, זו היתה דוגמא קיצונית, העקרון הובן, לא?

[u]היא מביאה כדוגמא את האחיות ההודיות אמאלה וקמאלה שגודלו ע"י זאבים והיו בעלות יכולות מדהימות כמו שמיעה וריצה על 4[/u]
טוב, זו לא ממש דוגמה להתפתחות חיובית של המוח, לא? כלומר, סבבה שהן ידעו לרוץ על ארבע כמו זאב, אבל הן לא היו מסוגלות לתפקד בכלל בחברה אנושית ומתו בגיל מאד צעיר :-/.
האמת היא שגם אני נותרתי עם התהיה הזאת אחרי עקרון הרצף- למה באמת הן כמעט לא מדברות אל התינוק? לא אומרת שצריך לשיר ולדבר אליהם כל היום, הרבה פעמים אני באמת עסוקה בעניני ומגיבה אליו רק כשהוא פונה אלי, אבל גם נשמע לי מוזר לא ליזום אף פעם אינטראקציה איתו אלא אם כן הוא פנה אלי.

_הקטנה שלי בת חודשיים, אנחנו משתמשות במנשא מיה ווראפ סלינג, ו....חם לנו מאוד,היא נורא מזיעה במנשא,והרבה פעמים לא רוצה להיות בו, בעיני זה המנשא הכי נוח שיש, ניסיתי הרבה מנשאים, אני דואגת שאולי זה לא טוב לחמם אותה כל כך [45 מעלות בחוץ והמזגן עושה נעים בערך] למישהו יש פיתרון?
[מה שקורה זה שאני משאירה אותה הרבה בנדנדה כתחליף לנענוע של המנשא אבל אני ובעלי לא אוהבים את התחליף המכאני הזה]_
קודם כל- לא בטוח שמה שמפריע לה זה החום- יכול להיות שהיא פשוט רוצה לשנות תנוחה (האם את עדיין מערסלת אותה? אם כן, נסי לשאת אותה בתנוחה שתאפשר לה שדה ראיה, ותראי אם יש הבדל). אפשר גם לשים אותה במנשא כשהיא ערומה, אפילו רצוי, במזג האוויר הנוכחי.
שנית- אם היא נהנית בנדנדה, ומעדיפה את הנדנדה על פני המנשא- מה רע? אני בעד להקשיב קודם כל לילד, ורק אחר כך לספרים ותיאוריות ועקרונות למיניהם. אני גם לא חושבת שילד חייב להיות בתנועה כל הזמן- רק אם הוא רוצה. אם היא רגועה כשהיא שוכבת על שמיכה על הרצפה לידך, למשל, מה רע? אני סמכתי על הילד שלי שיודיע לי כשיזדקק לתנועה או לנשיאה, כשהייתי מניחה אותו על הרצפה (והוא היה מודיע בצורה מאד ברורה...).

_אבל לא מדברים אליהם, לא שרים להם באופן ספציפי, לא משחקים "משחקים של תינוקות". גם לילדים מעט יותר גדולים מדברים בעיקר בפקודות או במשפטים קצרים. עיקר התקשורת נעשית בקבוצת הגיל שלך.
לי משהו בעניין הספציפי הזה הרגיש תמיד מוזר. רוב התינוקות שאני פגשתי, ובייחוד שלי הפרטי, מגיבים באופן מאוד חיובי לתקשורת שאין בשבט היקוואנה_

פידג'ט, את לא מדייקת. ג'ין לידלוף לא אומרת שאין תקשורת עם התינוקת אלא [b]שאין תקשורת יותר ממה שהתינוק זקוק[/b] וזה הבדל גדול בעיני. התינוק הוא זה שיוזם את האינטראקציה וזוכה ליחס לו הוא זקוק. זה לא אותו דבר כמו לשיר ולדבר אל התינוק כל היום, שזה מעבר למה שהוא צריך וחוסם לו התנסויות לבד וגם מספק לו אשליה שהוא מרכז העולם, אשליה שעלולה להיות בעייתית כשבא אח או אחות (בזה אני לא מבינה). אני מאוד מתחברת לנושא של לא להרעיף על התינוק יותר תשומת לב ממה שנחוץ לו. וזה גם לא נכון שלא משחקים ביקוואנה עם תינוקות. הרי היא מדברת בפירוש על משחקי קוקו והעפה באויר.

[u]רוב המחקרים שאני קראתי סביב הנושא מצביעים על כך שהמוח של התינוק מתפתח במשחק ובדיבור אליו.[/u]
זה לפי דעתי עניין מאוד תלוי תרבות ומתייחס לתופעה אחרת שג'ין לידלוף השכילה לעלות עליה: כשלא מטפחים את המוח בכיוון מסויים, הוא מתפחתח בהרבה כיוונים אחרים שאנחנו, המאוד מקובעים מחשבתית, לא מסוגלים לחשוב אפילו שאדם יכול להתפתח בכיוונים כאלה. היא מביאה כדוגמא את האחיות ההודיות אמאלה וקמאלה שגודלו ע"י זאבים והיו בעלות יכולות מדהימות כמו שמיעה וריצה על 4. כשהחוקרים במחקרים שקראת מתייחסים לפיתוח המוח הם מתכוונים לתחום מאוד מסוים של פיתוח. יכול להיות שזהו הפיתוח שאת מעוניינת בו, ולא באחר, היות ואת חייה בחברה מערבית במאה ה-21, אבל זה לא הכיוון היחיד שאליו מוח יכול להתפתח. הוא יתפתח בכל מקרה, בכיוונים מפתיעים ומגוונים.

דניאלה, הזכרת לי -
בהרבה מקומות שקראתי על בתי יתומים מוזכרת בדיוק התופעה הזו - ילדים ותינוקות שלא בוכים בגלל חוסר בתשומת לב. קורע לב אבל הגיוני - בהתחלה הם בוכים ובוכים, ואח"כ הם מבינים שאין טעם, הם ישכבו רוב היום בעריסה במילא, והם שקטים באופן לא טבעי.
גם בעקרון הרצף לידלוף כתבה שאין הרבה תקשורת עם התינוקות, זאת אומרת, בהחלט מתייחסים לצרכיהם (אוכל,פיפי, מגע), אבל לא מדברים אליהם, לא שרים להם באופן ספציפי, לא משחקים "משחקים של תינוקות".
גם לילדים מעט יותר גדולים מדברים בעיקר בפקודות או במשפטים קצרים. עיקר התקשורת נעשית בקבוצת הגיל שלך.

לי משהו בעניין הספציפי הזה הרגיש תמיד מוזר. רוב התינוקות שאני פגשתי, ובייחוד שלי הפרטי, מגיבים באופן [b]מאוד[/b] חיובי לתקשורת שאין בשבט היקוואנה.
רוב המחקרים שאני קראתי סביב הנושא מצביעים על כך שהמוח של התינוק מתפתח במשחק ובדיבור אליו.

גם לי בהתחלה הייתה את פנטזיית "התינוק לא יבכה כי אני מגדלת לפי עקרון הרצף". אח"כ התפכחתי.

ועוד משהו - בתוכנית בערוץ שמונה על איזה אחד שחי עם כל מיני שבטים במקומות הכי נידחים בעולם, הוא תיאר מחלה שתקפה שבט באפריקה (אני די בטוחה שזה היה הסנמה, השבט השכן ליאקוונה).
אישה אחת ותינוק אחד מתו. אם אני זוכרת נכון הוא אמר ש"ילדיה של האישה מיאנו להתנחם" (והראו אותם מקוננים ומתפלשים בבוץ וצועקים) ומותו של התינוק היה לא מורגש. לא בכו עליו, לא ערכו טקס, כלום. זה גרם לי להתפכח אפילו יותר מפנטזיית עקרון הרצף.

[u]האם ילדים הגדלים על עקרון הרצף באמת לא בוכים או שזה רק אצל האידינים?[/u]
לעניות דעתי (לא מצטנעת, רק מצביעה על הכרות מצומצמת עם אמהות ותינוקות...)
יש תינוקות שמגודלים בצורה, איך לומר... אטומה.
הרגילו אותם מגיל מאד צעיר - אין ידיים, אין ציצי, אין הרבה מענה לצרכיהם.
אני רואה שהרבה פעמים הם בוכים [b]פחות[/b] מתינוקות שכן נענים לבכיים.
באופן אישי, אני חושבת שזה עצוב.
כשהילדה שלי היתה ממש תינוקת, בכי היה צורת התקשורת שלה וכשלא היה לה טוב היא צרחה עד לב השמים.
אני חשבתי שזה סממן לבריאות נפשית ותקשורת טובה איתנו:
לא טוב לך, תצעק!
לעומת זאת תינוק שהולך, למשל, לראשונה לרופא, עובר בדיקה לא נעימה, מפחידה או סתם לא מוכרת אצל אדם זר
ולא פוצה פה - זה מפחיד אותי, זה נראה לי לא טוב, כאילו האינסטינקטים הבריאים שלו סורסו,
אולי בשל טיפול לא נכון.
אני רוצה לומר, שבכי אינו אידיקציה לחייו הטובים או לבריאותו הנפשית של ילד.
לכל אדם ולכל ילד יש צורך לבטא תסכולים, מכאובים וכו' - תינוקות עושים זאת בבכי.
בראייה יותר רחבה אפשר לראות אם לתינוק טוב או לא בחייו,
ולדעתי "גידול על פי עקרון הרצף" (הגדרה כוללנית לטעמי, אבל אני חושבת שכולנו מבינים למה הכוונה)
יכול לתרום מאד לגידול ילדים מרוצים ובריאים יותר, וכתוצאה מכך גם רגועים יותר.
חוץ מזה - רצף או לא, מעולם לא נתקלתי בתינוק שלא בוכה. הכל שאלה של מינון

הקטנה שלי בת חודשיים, אנחנו משתמשות במנשא מיה ווראפ סלינג, ו....חם לנו מאוד,היא נורא מזיעה במנשא,והרבה פעמים לא רוצה להיות בו, בעיני זה המנשא הכי נוח שיש, ניסיתי הרבה מנשאים, אני דואגת שאולי זה לא טוב לחמם אותה כל כך [45 מעלות בחוץ והמזגן עושה נעים בערך] למישהו יש פיתרון?
[מה שקורה זה שאני משאירה אותה הרבה בנדנדה כתחליף לנענוע של המנשא אבל אני ובעלי לא אוהבים את התחליף המכאני הזה]

[u]אחרי שמורידים את כל הסיבות האפשריות הללו ופוסלים גזים, נשארים עם תעלומה אחת גדולה באשר למסתרי הבכי התינוקי[/u]
טוב, שלא יהיו אי הבנות, כמובן שזו היתה בדיחה - יש המון סיבות אפשריות אחרות לבכי, מעבר לאי-נוחות פיזית (רעב, קור, כאב וכולי). גם שיעמום יכול להיות סיבה כזו, גם לחץ ומתח בסביבה או אצל האם, ועוד.

[u]האם ילדים הגדלים על עקרון הרצף באמת לא בוכים או שזה רק אצל האידינים?[/u]
מציעה לך להפנים בהקדם שעקרון הרצף הוא לא מתכון פלאים לילד רגוע שלא בוכה.
בגדול, ילד שנמצא תמיד צמוד לאמא, יונק לפי דרישה וכל צרכיו נענים בהקדם, יהיה בדרך כלל רגוע יחסית. אבל גם ילדים כאלה עלולים לסבול מגזים, ריפלוקס, ומליון צרות אחרות שאורבות לילדים בעולם המערבי, כמו עודף רעש, עודף רעלים, מיעוט אוויר צח, אלרגיות ומה לא.

אמא וילד לבד בבית כל יום, כל היום= מתכון בטוח לתסכולים, בכי ועצבים של שניכם.
צריך לצאת מהבית ולפגוש אנשים. כדאי להתחיל כבר עכשיו לחפש אנשים שיוכלו להיות "השבט" שלכם (למשל דרך האתר הזה).

הם בוכים - לגמרי בוכים. אבל לפחות אנחנו יודעים שזה לא בגלל שחסר להם מגע, או שקוצבים להם זמנים להנקה, או שאמא רחוקה מהם בשנתם וכולי.
למעשה, אחרי שמורידים את כל הסיבות האפשריות הללו ופוסלים גזים, נשארים עם תעלומה אחת גדולה באשר למסתרי הבכי התינוקי ;-)

לגבי חברה - זה עושה טוב לתינוק וגם לאמא, ולכן יש [po]מפגשי חינוך ביתי[/po] וסתם מפגשי אמהות. הטיפ הכי חשוב הוא לצאת מהבית ו/או להיפגש עם אנשים כמה שיותר (למרות העייפות הגדולה של הפוסט פארטום).

מנסיוני הדל הילדה שלי היתה בידיים וקיבלה ציצי מתי שרצתה ובהתחלה ממש לא בכתה הרבה. או יותר נכון להגיד שכשהתחילה להראות חוסר שביעות רצון זה מיד טופל ולכן לא הספיקה לבכות. אבל זה היה לפני שקראתי את עקרון הרצף פשוט נעניתי לבקשות שלה (עד כמה שהצלחתי להבין אותן).
היא נולדה בלידה טבעית והיתה איתנו כל הזמן בלי שום יוצא מהכלל. היא נישאה במנשא עד שידעה לשבת והתחילה לאהוב את העגלה.
אבל אחר כך בטח שהיא בכתה, כי אמא שלה היתה בודדה אומללה ומשועממת, ולא כל צורך שלה השכלתי להבין. אבל עדיין נראה לי שהיא בטוח בכתה פחות מתינוק שנשאר לבד במיטה שלו ולא יונק ולא נישא במנשא.

ולגבי השאלה של החסכים אם תהיו לבד בבית, לדעתי הבעיה העיקרית של לגדל ילד בבית זה להיות איתו לבד כל היום. לא בריא לא לתינוק ולא לאמא. עדיף לדאוג לחברה, מפגשים, לנסוע לבקר משפחה וכד'. אבל עדיין עדיף להיות רק אתם בבית מאשר שיהיה במעון.

פלונית, בקשר ללהיות רק שניכם בבית, אני יודעת בוודאות שלבת שלי (10 חודשים) באופן חד משמעי חברת אנשים נוספים עושה טוב. כשרק שתינו בבית היא רק רוצה על הידיים ולא מסוגלת להעסיק את עצמה. כשיש עוד אנשים בסיטואציה פתאום טוב לה והיא הולכת לה לדרכה. אבל אולי זו רק היא ככה.

אני כרגע בהריון והתחלתי לקרוא את עקרון הרצף ויש לי כמה שאלות, האם ילדים הגדלים על עקרון הרצף באמת לא בוכים או שזה רק אצל האידינים? ואם אין לי שבט גדול ואני יגדל את ילדי בבית ( אין לי כלכך חברה במקום בו אני גרה ואין כמעט הורים צעירים) לא יהיו לו כל מיני חסכים אם רוב היום נהיה רק אני והוא? נראה לי שהיו לי עוד שאלות אך אני לא זוכרת אותם כעת...

אום שלום
כאשר קראתי את עקרון הרצף הרגשתי שיש בו משהו מאוד קיצוני שהיה יכול להתאים לנו מאוד אם היינו ביאקונה- אבל אנחנו חיים בחברה מערבית ואי אפשר להתעלם מזה. החלטתי "לאזן" לעצמי את הקריאה ובו זמנית התחלתי לקרוא גם את "הלוחשת לתינוקות"- גם הוא ספר דמגוגי וקיצוני- אבל בעזרת קריאת "עקרון הרצף" הצלחתי לאזן אותו ולהפך. אנחנו צריכים גם להתאים את עצמנו לאורח החיים שלנו- וגם כשחיים בקיבוץ (גם אני קיבוצניקית) וגם כשאין טלוויזיה בבית (גם לי אין) וגם כשאוכלים נכון- זה עדיין חיים מערביים.

הלחץ שאנו נמצאים בו קיים. ג'יין לידלוף מדברת על כך שבשבט היאקונה אין להם - או לא היו להם- את כל גורמי הלחץ שיש לנו- לא הצפיות שהחברה מצפה מאיתנו, לא צריכים להרוויח כסף, וכו'- אצלנו זה קיים גם אם ננסה להתנזר מהכל.

אני הייתי ממליצה לך רגע להתרכז בעצמך- לחשוב על מה קשה לך ומה מפריע לך. הרבה פעמים הגורם הוא לא בילד/ה- הם רק צינור לקשיים שלנו כי הם קולטים הכל ויש להם יכולת הכלה מדהימה מצד אחד- אך לא מפותחת ולכן זה יוצא להם בכל מיני דרכים שלנו הן קשות.
תנסי לחפש בעצמך. את מספרת שישבתם שבעה. היו הרבה אנשים.
את באבל? זהו תהליך ארוך של התמודדות שלך- תני לעצמך מקום לעכל את הדברים ולהתמודד איתם- זה בטוח ישפיע עליה גם.
התבונני בעצמך.
תקדישי זמן לעצמך.
גם מזון הנפש משפיע על התינוקות שלנו ועובר בחלב...

הרבה פעמים מה שעוזר זה דווקא חיבוק...
בהצלחה!

_אחת,
תודה לך, על אף שברור לי שהילדה תיהנה מבייבי ביורן ודומיו, מבחינתי כאן עובר הקו האדום של מה שאני מוכנה לעשות למען אושרה._
מבינה לחלוטין. אנחנו קיבלנו במתנה
(אם כי, כאמור, הבנזוג התאהב וכו')
אבל באותה תנוחה אפשר גם במנשאים אחרים

[u][po]אזמרלדה הצועניה[/po] היא בתי. בטעות כתבתי ושלחתי ולא שמתי לב שיצא בשם שלה...[/u]
מאוד חיבבתי את השם. את מתכוונת שגם ביתך כותבת בבאופן?
בשמת, אני מכירה את דעותיך בנושא תזונה, קראתי את הדפים האלה מזמן מזמן והם זכורים לי היטב. אני הראשונה שאגיד שאת צודקת לחלוטין ושהתזונה הוא עמוד התווך של כל בריאתנו הנפשית והגופנית. אנחנו חלוקות רק בדבר אחד. עד כמה שזכור לי אתם בבית אוכלים בשר. אנחנו לא אוכלים בשר (אני חוטאת לצערי בדגים לעיתים רחוקות ובהריון צרכתי גם טבליות אומגה שלוש) ולעיתים נדירות צורכים מוצרי חלב (נניח בפשטדה שסבתא הכינה בערב שבת) וביצים, אבל מאוד מקפידים לאכול המון ירקות פירות וקטניות. מי שפותח את המקרר שלנו רואה רק יקרות (לא אורגנים לצערי עדיין אבל גם זה יבוא). שוב, אני לא חושבת שיש לילדה איזושהי בעיה. יש לה אופי. יש לה רצונות. לעיתים הם נפגשים עם שלי ולפעמים לא. זה משהו שלא לקחתי בחשבון לפני שהיא נולדה כי לא הכרתי תינוקות וחשבתי שזה מין בובה כזאתי שיושבת במנשא בשלווה ומבסוטה ממה שיש. במיוחד אחרי שקראתי את "עקרון הרצף". עכשו זה נראה שונה ולכן ההרהורים על [po]תקפות עקרון הרצף[/po] .

אחת,
תודה לך, על אף שברור לי שהילדה תיהנה מבייבי ביורן ודומיו, מבחינתי כאן עובר הקו האדום של מה שאני מוכנה לעשות למען אושרה. הוא נראה לי בעייתי עוד לפני שגיליתי שצדקתי בדף [po]אורטופדיה של מנשאים[/po]

אני מרגישה שאני מתעלקת על הדף הזה בדיון שאולי כבר סוטה מנושא הדף אז לא אכפת לי אם הדיון יועבר לדף יותר מתאים.

[u][po]אזמרלדה הצועניה[/po] היא בתי. בטעות כתבתי ושלחתי ולא שמתי לב שיצא בשם שלה...[/u]
:-D ואני קראתי וחשבתי לעצמי: "ואו, זאתי כל כך מושפעת מבשמת, שהיא כותבת ממש במילים שלה ואותם רעיונות"...