על ידי עינת_ש* » 20 אוגוסט 2010, 02:10
אני מקווה שאני כותבת בדף הנכון, אם לא, אשמח אם מישהו יעביר ויגיד לי לאן..
ביום שני טבע ילד בן חמש וחצי בבריכה לאחר שהתחשמל, ולאחר 3 ימים בהם נלחם על חייו, הוא נפטר. (
לידיעה המלאה )
המקרה הנורא זעזע אותי מאוד, וגרם לי (שוב) לתהות מחדש בתקפות עקרון הרצף בחיים המודרנים.
אני תמיד דואגת להיות צמודה לילד שלי. זה לא הולך יחד עם עקרון הרצף. אבל לכל מי שאומר שאני אעשה לילד שלי תסביכים, אני תמיד עונה, אולי יהיה לי ילד עם תסביכים, אבל יהיה לי ילד. נכון שזאת סתם תשובה סותמת, הרי אני לא מאמינה שיהיו לו כאלה תסביכים,
אבל בכלל, כבר ראיתי הורים שנותנים אמון מלא בילדים שלהם, גם בילדים בני שנה, בסיטואציות שבעיניי היו מסכנות חיים.
אז נכון שבד"כ לא קורה כלום, אבל, איך אפשר להמשיך לחיות עם חס וחלילה קורה משהו?
היו המון מקרים שיכלו להמנע, ולצערנו הרב, לא חסר. אלו מקרים שבעיניי הם הזנחה, אבל בראיה נורמטיבית הם תקינים. לדוגמה אשה שישנה צהריים ובינתיים הבית עלה באש, ובנה נפצע קשות ומטופל כבר הרבה זמן ונקטעו לו איברים, או ילד שנפטר אחרי שנפל מהחלון בקומה 10 לנגד עיניה של אימו.
היה מקרה לאחרונה בפארק הירדן, שם נפל עץ על אוהל המשפחה והרג את בנם בן ה-14. זה לדעתי כוח עליון. זה גם כשלעצמו גורם לחשוב, אבל מה עם הדברים שאפשר למנוע, אילו רק צמודים לילד?
ופעם אחת הבן שלי נחנק ממשהו שאכל, ומרוב שהוא נחנק הוא לא הצליח לקרוא לי או להשתעל אפילו, ורק ראיתי אותו פתאום חנוק ואדום? ואם לא הייתי באה?
והילד שלי כן הכניס הכל לפה, וישן איתי במיטה ומצדי שישן עד הבר מצווה, ויונק בכיף ואיתי בבית בכיף וכו' וכו' (לפי עקרון הרצף במיטבו), אבל עם הקטע הזה אני פשוט לא יכולה.
מה זה לא יכולה? הגדרה לא טובה. אני פשוט מתנגדת מבפנים.
הרי הסביבה השתנתה. ילד שלא מסתכלים עליו יכול ללכת לטייל באמצע הכביש, ואפילו אם חוזרים רגע ליקאוונה, אז יכול להיחטף או להיטרף. או סתם להיעקץ ע"י עקרב, כי הרים איזו אבן מעניינת.
יש לי דחף לא להוריד את העיניים מהילד. גם כשאני עם חברה, גם כשאני עושה משהו שבכלל לא קשור אליו, אני כל הזמן משתדלת לבדוק, להיות עם היד על הדופק, לראות שהכל בסדר. בד"כ הוא גם לא שם לב שאני עושה את זה,
אפילו כשהייתי ביום עיון, והוא שוטט 8 שעות לבדו בשיא העצמאות כפי שלא ראיתי אותו מעולם, תמיד עקבתי והצצתי. כי מי יודע?
אנחנו ממש לא ביקאוונה,
אנחנו חיים בעולם מסוכן מאוד,בעולם מלא דברים "לא טבעיים" כמו חשמל, מכוניות,
האם זה לא תפקידנו כהורים להיות שם ולשמור על הילדים שלנו? תמיד אחרי אסון שומעים מההורים האבלים את המשפט "אסור לעזוב את הילדים לרגע". מה כבר יכול לנחם את ההורים האלה?
האם הרצף שלנו לא עובר אבולוציה?
אשמח לשמוע עוד דעות...
<אמנם יש לי רק ילד אחד בינתיים, אבל אפשר לומר שאני מייצגת את הצד הקיצוני של הסקאלה, של האמא המטורפת ששומרת על ילדיה בשבע עינים, ולא נותנת להם ללכת לאף מקום לבד מחשש לתקיפה מינית, חטיפה, תאונה וכו'>
אני מקווה שאני כותבת בדף הנכון, אם לא, אשמח אם מישהו יעביר ויגיד לי לאן..
ביום שני טבע ילד בן חמש וחצי בבריכה לאחר שהתחשמל, ולאחר 3 ימים בהם נלחם על חייו, הוא נפטר. ( [url=http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3940048,00.html]לידיעה המלאה[/url] )
המקרה הנורא זעזע אותי מאוד, וגרם לי (שוב) לתהות מחדש בתקפות עקרון הרצף בחיים המודרנים.
אני תמיד דואגת להיות צמודה לילד שלי. זה לא הולך יחד עם עקרון הרצף. אבל לכל מי שאומר שאני אעשה לילד שלי תסביכים, אני תמיד עונה, אולי יהיה לי ילד עם תסביכים, אבל יהיה לי ילד. נכון שזאת סתם תשובה סותמת, הרי אני לא מאמינה שיהיו לו כאלה תסביכים,
אבל בכלל, כבר ראיתי הורים שנותנים אמון מלא בילדים שלהם, גם בילדים בני שנה, בסיטואציות שבעיניי היו מסכנות חיים.
אז נכון שבד"כ לא קורה כלום, אבל, איך אפשר להמשיך לחיות עם חס וחלילה קורה משהו?
היו המון מקרים שיכלו להמנע, ולצערנו הרב, לא חסר. אלו מקרים שבעיניי הם הזנחה, אבל בראיה נורמטיבית הם תקינים. לדוגמה אשה שישנה צהריים ובינתיים הבית עלה באש, ובנה נפצע קשות ומטופל כבר הרבה זמן ונקטעו לו איברים, או ילד שנפטר אחרי שנפל מהחלון בקומה 10 לנגד עיניה של אימו.
היה מקרה לאחרונה בפארק הירדן, שם נפל עץ על אוהל המשפחה והרג את בנם בן ה-14. זה לדעתי כוח עליון. זה גם כשלעצמו גורם לחשוב, אבל מה עם הדברים שאפשר למנוע, אילו רק צמודים לילד?
ופעם אחת הבן שלי נחנק ממשהו שאכל, ומרוב שהוא נחנק הוא לא הצליח לקרוא לי או להשתעל אפילו, ורק ראיתי אותו פתאום חנוק ואדום? ואם לא הייתי באה?
והילד שלי כן הכניס הכל לפה, וישן איתי במיטה ומצדי שישן עד הבר מצווה, ויונק בכיף ואיתי בבית בכיף וכו' וכו' (לפי עקרון הרצף במיטבו), אבל עם הקטע הזה אני פשוט לא יכולה.
מה זה לא יכולה? הגדרה לא טובה. אני פשוט מתנגדת מבפנים.
הרי הסביבה השתנתה. ילד שלא מסתכלים עליו יכול ללכת לטייל באמצע הכביש, ואפילו אם חוזרים רגע ליקאוונה, אז יכול להיחטף או להיטרף. או סתם להיעקץ ע"י עקרב, כי הרים איזו אבן מעניינת.
יש לי דחף לא להוריד את העיניים מהילד. גם כשאני עם חברה, גם כשאני עושה משהו שבכלל לא קשור אליו, אני כל הזמן משתדלת לבדוק, להיות עם היד על הדופק, לראות שהכל בסדר. בד"כ הוא גם לא שם לב שאני עושה את זה,
אפילו כשהייתי ביום עיון, והוא שוטט 8 שעות לבדו בשיא העצמאות כפי שלא ראיתי אותו מעולם, תמיד עקבתי והצצתי. כי מי יודע?
אנחנו ממש לא ביקאוונה,
אנחנו חיים בעולם מסוכן מאוד,בעולם מלא דברים "לא טבעיים" כמו חשמל, מכוניות,
האם זה לא תפקידנו כהורים להיות שם ולשמור על הילדים שלנו? תמיד אחרי אסון שומעים מההורים האבלים את המשפט "אסור לעזוב את הילדים לרגע". מה כבר יכול לנחם את ההורים האלה?
האם הרצף שלנו לא עובר אבולוציה?
אשמח לשמוע עוד דעות...
<אמנם יש לי רק ילד אחד בינתיים, אבל אפשר לומר שאני מייצגת את הצד הקיצוני של הסקאלה, של האמא המטורפת ששומרת על ילדיה בשבע עינים, ולא נותנת להם ללכת לאף מקום לבד מחשש לתקיפה מינית, חטיפה, תאונה וכו'>