על ידי קרם_קרמל* » 02 ינואר 2013, 15:58
(נכתב בכינוי הקודם -
נעות המרדות - ושונה לבקשת ותיקי האתר)
אני עוברת תקופה מאוד קשה לאחרונה. אני מנצלת את המקום לאסוף את כל מה שחשבתי וכתבתי על הנושא ואשמח לשמוע מחשבות שעוברות אצלכן ואצלכם עם הקריאה.
שנת 2012 היתה, באופן כללי, קשה. אני אתחיל מהדברים הקלים יותר. זה התחיל בכך שבעלי ואני, שמאוד אוהבים, התחלנו במערכת ריבים קשה, עד כדי כך שכבר עלתה האפשרות להפרד. למזלנו קיבלנו עזרה טובה ויצאנו מהמשבר מחוזקים. אחר כך נכנסנו להיריון... ועברתי הפלה. היה לי מאוד עצוב (למרות שהיתה גם שמחה על חווית ההיריון עצמה, גם אם נגמר בהפלה. ועוד עצוב: שהגוף עדיין לא חזר לתפקוד רגיל, עד עכשיו - חצי שנה אחר כך. המחזור לא סדיר והאנדומטריום לא יוצא כל חודש. אני באי ודאות לגבי היכולת להכנס להיריון שוב במצב כזה - בינתיים היו חודשיים שניסינו מאז ולא נכנסתי. בנוסף, ביום ההפלה הגיע בדואר כתב תביעה מבעל הבית שלנו. אנחנו גרים בחו"ל ולא שולטי מספיק בשפה ובתרבות הדיור ולכן נעזרים לכל דבר ביעוץ חיצוני, התהליך הזה כבר כמעט שנגמר ונראה כאילו שננצח. אך כמובן שזה לא נעים שמתנהל דבר כזה בבית משפט ועוד בארץ זרה.
עד כאן הדברים הקלים.
לפני שנתיים עבר בעלי תאונה בישת מזל וסבל מכמה שברים. הוא עבר תקופת שיקום ארוכה וכואבת, ולפני חודש התעתדה להיות הפרוצודורה האחרונה - ניתוח קטן ואשפוז של יומיים. אבל בעקבות מערכת של טעויות והזנחות, מצאנו את עצמנו פתאום בתוך פגיעה חמורה ביותר, שתשאיר אותו - בתום תהליך שיקום ארוך מאוד, כואב מאוד ובעיקר מיותר, מיותר כל כך - נכה.
המקרה הוא כל כך ברור בחוסר הנורמליות שלו, שהאחיות והרופאים מזועזעים, וכל אחד כאן מביע בשלב כלשהו תהיה איך יכול להיות שבא בחור צעיר, לפרוצדורה כל כך פשוטה ונפוצה, ונפגע כך. מרגע שהתגלתה חומרת העניין העבירו אותנו למחלקה אחרת וכאן מטפלים בנו ביתר התחשבות ורגישות ואפילו יחדו לנו - לי ולו - חדר לבד, ואני מבלה כאן את כל הימים.
כתבתי לחברה עם המעבר למחלקה זו מהטיפול הנמרץ: "אנחנו מתחזקים זה בזה, מה שלמרבה ההפתעה היה קל יותר בחירום, כאשר המצב היה גרוע מאוד וכל שהיה לנו הוא אחד את השני. כעת, כאשר כל מה שדרוש הוא אורך נשימה, קשה יותר לשמור את מצב הרוח גבוה וזה האתגר העיקרי. דווקא להיות בבית החולים זה לא מה שקשה, כי הצוות פה עושה ככל האפשר כדי להקל וזה באמת מוציא את העוקץ. אבל קשה לעמוד בתהליך החלמה כה ארוך, בכעס ובצער על הטיפול הלקוי שקיבלנו בהתחלה, ושהביא לכל כך הרבה כאבים ומכאובים, ובאי הודאות לגבי מה יתפתח, כיצד זה יסתיים ולאן זה יוביל אותנו. אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים כדי לעמוד באתגר ולשמור על מורל גבוה."
כתבתי אז גם על השיעורים שאנחנו מיישמים פה, על כך שבעלי - האינדיבידואליסט העצמאי, הזאב הבודד - עשה עבודה מדהימה בכך שהוא מסכים להיות נתמך, לבקש עזרה ואפילו להתפנק על מה שעושים בשבילו, גם כאשר אין צורך אקוטי. ועל כך שאני גאה בעצמי על כך שאני לא מעצימה את הדרמה, לא מתנהגת כאילו זה סוף העולם או כאילו שהסיפור הזה סובב סביבי, ולוקחת גם זמן ומשאבים לעצמי בהתאם לצורך ולמה שמתאפשר. אני משתדלת לדבוק בדברים הללו על אף שככל שהזמן עובר נופלים לצרכים ולהרגלים הישנים והחוסר הולך וגדל (גם אם המצב הפיזי באופן כללי משתפר. למזלי הרב, למרות שאני חיה בחו"ל יש לי כאן קהילה קטנה ותומכת, ובעיקר זוג חברים טובים שהם כמו משפחה בשבילנו.
מה שהניע אותי לכתוב היום הוא שהיום התגלתה הרעה מסויימת במצב. לפני כמה ימים, אחרי כמעט 3 שבועות בבית החולים, הגיעו - סופסוף - חדשות טובות: דובר על כך שמהלך התפתחות אפשרי ובעייתי מאוד שהיה בגדר אפשרות - נמנע, וכבר ניתן לגבש תכנית טיפול והיה תאריך משוער ליציאה מבית החולים. היום, במהלך פרוצדורה רפואית פשוטה התגלה שהאופטימיות היתה מוקדמת מדי, האפשרות הבעייתית שכבר חשבנו שהיא מאחורינו - קרתה בכל זאת, ויש לעבור ניתוח בעוד יומיים. ההתפתחות היא בעייתית מכיון שהיא מגבירה את הנכות שהוא ישאר איתה.
אני מרגישה עכשיו בתוך מערבולת של ביש מזל שאי אפשר לראות את הקצה שלה. מצד אחד אני יודעת, וזה גם ניחם אותי תקופה ארוכה, שיש לנו הרבה מאוד מזל בדברים החשובים בחיים - אהבה, הגשמה, איכות חיים. אבל מצד שני קשה למצוא עוגן להיאחז בו.
הכינו אותנו לכך שההחלמה תיקח בין שנה לשנתיים.
עוד אני כותבת והגיע הרופא לבשר בשורות רעות. אמשיך אחר כך.
אודה לכם אם תוכלו לעזור לי להפוך את הדף ל
דף מוצנע - האם פשוט כך?
(נכתב בכינוי הקודם - [po]נעות המרדות[/po] - ושונה לבקשת ותיקי האתר)
אני עוברת תקופה מאוד קשה לאחרונה. אני מנצלת את המקום לאסוף את כל מה שחשבתי וכתבתי על הנושא ואשמח לשמוע מחשבות שעוברות אצלכן ואצלכם עם הקריאה.
שנת 2012 היתה, באופן כללי, קשה. אני אתחיל מהדברים הקלים יותר. זה התחיל בכך שבעלי ואני, שמאוד אוהבים, התחלנו במערכת ריבים קשה, עד כדי כך שכבר עלתה האפשרות להפרד. למזלנו קיבלנו עזרה טובה ויצאנו מהמשבר מחוזקים. אחר כך נכנסנו להיריון... ועברתי הפלה. היה לי מאוד עצוב (למרות שהיתה גם שמחה על חווית ההיריון עצמה, גם אם נגמר בהפלה. ועוד עצוב: שהגוף עדיין לא חזר לתפקוד רגיל, עד עכשיו - חצי שנה אחר כך. המחזור לא סדיר והאנדומטריום לא יוצא כל חודש. אני באי ודאות לגבי היכולת להכנס להיריון שוב במצב כזה - בינתיים היו חודשיים שניסינו מאז ולא נכנסתי. בנוסף, ביום ההפלה הגיע בדואר כתב תביעה מבעל הבית שלנו. אנחנו גרים בחו"ל ולא שולטי מספיק בשפה ובתרבות הדיור ולכן נעזרים לכל דבר ביעוץ חיצוני, התהליך הזה כבר כמעט שנגמר ונראה כאילו שננצח. אך כמובן שזה לא נעים שמתנהל דבר כזה בבית משפט ועוד בארץ זרה.
עד כאן הדברים הקלים.
לפני שנתיים עבר בעלי תאונה בישת מזל וסבל מכמה שברים. הוא עבר תקופת שיקום ארוכה וכואבת, ולפני חודש התעתדה להיות הפרוצודורה האחרונה - ניתוח קטן ואשפוז של יומיים. אבל בעקבות מערכת של טעויות והזנחות, מצאנו את עצמנו פתאום בתוך פגיעה חמורה ביותר, שתשאיר אותו - בתום תהליך שיקום ארוך מאוד, כואב מאוד ובעיקר מיותר, מיותר כל כך - נכה.
המקרה הוא כל כך ברור בחוסר הנורמליות שלו, שהאחיות והרופאים מזועזעים, וכל אחד כאן מביע בשלב כלשהו תהיה איך יכול להיות שבא בחור צעיר, לפרוצדורה כל כך פשוטה ונפוצה, ונפגע כך. מרגע שהתגלתה חומרת העניין העבירו אותנו למחלקה אחרת וכאן מטפלים בנו ביתר התחשבות ורגישות ואפילו יחדו לנו - לי ולו - חדר לבד, ואני מבלה כאן את כל הימים.
כתבתי לחברה עם המעבר למחלקה זו מהטיפול הנמרץ: "אנחנו מתחזקים זה בזה, מה שלמרבה ההפתעה היה קל יותר בחירום, כאשר המצב היה גרוע מאוד וכל שהיה לנו הוא אחד את השני. כעת, כאשר כל מה שדרוש הוא אורך נשימה, קשה יותר לשמור את מצב הרוח גבוה וזה האתגר העיקרי. דווקא להיות בבית החולים זה לא מה שקשה, כי הצוות פה עושה ככל האפשר כדי להקל וזה באמת מוציא את העוקץ. אבל קשה לעמוד בתהליך החלמה כה ארוך, בכעס ובצער על הטיפול הלקוי שקיבלנו בהתחלה, ושהביא לכל כך הרבה כאבים ומכאובים, ובאי הודאות לגבי מה יתפתח, כיצד זה יסתיים ולאן זה יוביל אותנו. אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים כדי לעמוד באתגר ולשמור על מורל גבוה."
כתבתי אז גם על השיעורים שאנחנו מיישמים פה, על כך שבעלי - האינדיבידואליסט העצמאי, הזאב הבודד - עשה עבודה מדהימה בכך שהוא מסכים להיות נתמך, לבקש עזרה ואפילו להתפנק על מה שעושים בשבילו, גם כאשר אין צורך אקוטי. ועל כך שאני גאה בעצמי על כך שאני לא מעצימה את הדרמה, לא מתנהגת כאילו זה סוף העולם או כאילו שהסיפור הזה סובב סביבי, ולוקחת גם זמן ומשאבים לעצמי בהתאם לצורך ולמה שמתאפשר. אני משתדלת לדבוק בדברים הללו על אף שככל שהזמן עובר נופלים לצרכים ולהרגלים הישנים והחוסר הולך וגדל (גם אם המצב הפיזי באופן כללי משתפר. למזלי הרב, למרות שאני חיה בחו"ל יש לי כאן קהילה קטנה ותומכת, ובעיקר זוג חברים טובים שהם כמו משפחה בשבילנו.
מה שהניע אותי לכתוב היום הוא שהיום התגלתה הרעה מסויימת במצב. לפני כמה ימים, אחרי כמעט 3 שבועות בבית החולים, הגיעו - סופסוף - חדשות טובות: דובר על כך שמהלך התפתחות אפשרי ובעייתי מאוד שהיה בגדר אפשרות - נמנע, וכבר ניתן לגבש תכנית טיפול והיה תאריך משוער ליציאה מבית החולים. היום, במהלך פרוצדורה רפואית פשוטה התגלה שהאופטימיות היתה מוקדמת מדי, האפשרות הבעייתית שכבר חשבנו שהיא מאחורינו - קרתה בכל זאת, ויש לעבור ניתוח בעוד יומיים. ההתפתחות היא בעייתית מכיון שהיא מגבירה את הנכות שהוא ישאר איתה.
אני מרגישה עכשיו בתוך מערבולת של ביש מזל שאי אפשר לראות את הקצה שלה. מצד אחד אני יודעת, וזה גם ניחם אותי תקופה ארוכה, שיש לנו הרבה מאוד מזל בדברים החשובים בחיים - אהבה, הגשמה, איכות חיים. אבל מצד שני קשה למצוא עוגן להיאחז בו.
הכינו אותנו לכך שההחלמה תיקח בין שנה לשנתיים.
עוד אני כותבת והגיע הרופא לבשר בשורות רעות. אמשיך אחר כך.
אודה לכם אם תוכלו לעזור לי להפוך את הדף ל [po]דף מוצנע[/po] - האם פשוט כך?